בית הספר הממלכתי דתי רמב"ם

העולים שהגיעו אל המעברה בשנת 1950 ו- 1951 היו בחלקם הגדול שומרי מסורת עוד בארץ מוצאם ועם בואם לארץ ישראל היה ברור שימשיכו כך גם פה. מאחר שבארץ מוצאם היה נוסח אחיד לתפילות ולכל המנהגים, הם לא שיערו שייתקלו דוקא כאן בארץ הקודש בהבדלים כה גדולים בין עדה לעדה. הרב קלר הוזעק לפתור את הבעיות שצצו, אם זה לספק בית כנסת או שירותי דת אחרים כמו שוחט או מקוה. היה ברור ששומרי המסורת יצפו לחינוך דתי עבור ילדיהם. ההתחלה היתה די ספונטנית, כאשר קליין אירגן את הילדים הדתיים בפחון ששכן בו בית הכנסת ,ילדים בני כל הגילים שנאספו ללמוד תורה מפיו. מספר הילדים גדל עד מהרה והיתה הצדקה להקים מספר צריפים בחלק הדרומי של המעברה (איפה שהמשטרה כיום) ולייסד ממש בית ספר דתי.

בית הספר הדתי הוקם רשמית בשנת 1953 בשלושה צריפי עץ שהוקמו בחלק הדרומי של המעברה.

היו כבר כמה כיתות. בדיוק הבן שלי נכנס לבית ספר , ב- 56' הוא למד, אז היו כבר צריפים. ב- 52'-53' בנו את הצריפים והעבירו הכל , כמה כיתות, לא זוכרת. אני יודעת שאני עבדתי , בהתחלה אני עבדתי, נתתי אוכל לילדים והיו 90 ילדים שאכלו.מכל הכיתות , כמה היו בסך הכל אני לא יודעת.

היה מטבח אחד , איפה שהיתה פעם מרפאת קופת חולים בממשלתי , ושמה היה מטבח , היתה טבחית והיו שולחים אוכל לבית ספר רמב"ם ולבית ספר כצנלסון. בא עגלון עם פחים כאלו עם מרק, קציצות של דג פילה ופתיתים או תפוח אדמה , והילדים אכלו.

היה צריף אחד איפה שלמדו ילדים , היתה כיתה , צריף גדול. בכיתה הזאת , בשעה 12 הילדים הלכו הביתה , או לא יודעת לאן, ושמה , עם 2 ילדים שעזרו לי סידרתי מהר מהר את השולחנות מאלה שלמדו ושמה חילקנו את האוכל. ושמה – שנתיים בערך עשינו שמה, והיו 90 ילדים שאכלו. אולי היו יותר , את זה אני באמת לא יודעת. אני יודעת כמה שאני נתתי להם אוכל. הילדים אכלו , ולרחוץ את הכלים היה בחוץ כמו בצבא , ברזיה ארוכה עם פח, פח גדול שמה רחצתי את הכלים, חורף וקיץ. זה היה הסידור.

אחר כך ב- 54 בנו את בית ספר רמב"ם איפה שעכשיו ושם היו צריפים של עץ. רק לא בניין , צריפים של עץ. איפה הבית הספר עכשיו היו צריפים. היו צריפים של 4 כיתות , פה צריפים של 4 , אחד של אסבסט של 2 כיתות ועוד צריף של עץ של 2 כיתות. זה היה בית הספר. שעברנו מהמעברה , אני לא זוכרת בדיוק באיזו שנה , לא היה עגלון לקחת את הכסאות, 2 ילדים היו לוקחים את השולחן ואני ועוד ילדים , אני לקחתי 2 כסאות ועוד ילד כסא אחד, הם היו קטנים והיו גם יותר גדולים והבאנו ככה את כל הציוד לשמה, בלי עגלה בלי עגלון, בלי שום דבר. פתחו בית ספר רמב"ם , אז מה היה איזה צריף שהיה חדר האוכל, שם היה כבר חדר אוכל , לא בישלו, אבל שם היו כסאות ושולחנות , שם הילדים אכלו. עד שלא בנו את הבניין , לא היו מבשלים שם, היו מביאים אוכל והייתי מחלקת לילדים אוכל. אבל שמה ,היה כבר כיור בפנים, היתה בחוץ ברזיה בשביל ילדים לשתות .

היתה החצר, אבנים, שיחים ואף אחד לא בא לנקות. אני ולפעמים היה לי עוד מישהו , סלים שלמים עם אבנים הייתי לוקחת מהחצר שיהיה נוח ללכת שמה. והיה איזה מקום איפה שהיינו זורקים את האבנים.

היה גם מקלט ,עשו מקלט מתחת לאדמה ומלמעלה – אני לא יודעת או מפח ..אני לא יודעת בדיוק ממה היה, אבל על יד הכיתות היה מקלט, מתחת לאדמה.

קודם כל בנו 4 כיתות וחדר מורים, את זה אני באמת לא זוכרת מתי בנו.

אסתר סגל

בי"ס רמב"ם התחיל במעברה ואינני זוכרת במדויק מתי עבר למיקומו עד היום בשכונת רגו"ם , שכונה שנבנתה מאוחר יותר

ביה"ס היה יחסית קרוב לשיכון שהתגוררתי בו .

הבחירה בבי"ס רמב"ם שהיה של ה"מזרחי"(כיום אפשר לומר שהיה דתי "לייט")]כנראה היה משתי סיבות: היינו מסורתיים, ובעיקר משום שמנהל ביה"ס 'האדון קליין 'היה מהעיר משם עלה אבי לארץ "באיה מארה" שבטרנסילבניה. ובאותם ימים היו באים הביתה לשכנע את ההורים להירשם לביה"ס הנ"ל.

ביה"ס בראשיתו היה במבנים של צריף שבדי מעץ , ובהמשך נבנה מבנה עם שתי קומות ומקלט, היה גם מבנה גדול של חדר אוכל , שהפך לאולם טקסים וחגיגות .חגיגות שתמיד נפתחו בדברי הרב ד"ר קלר ז"ל והאדון רייכנטל שהיה מאד פעיל בביה"ס ,אני חושבת כראש ועד, משהו כזה.

הכיתות היו מעורבות בעיקר ילדים מאירופה ותימן, בעיקר ילדים משנות העליה של 1951, היו גם בני עליה ממרוקו תוניס ועירק. לביה"ס הגיעו ילדים גם משכונת אוסישקין ומאוחר יותר עם העליה של 1956 מגבעת טרומפלדור והיתה קבוצת ילדים מהעיר, מהמושבה.

אילנה סגל

מתוך ספרו של הרב קלר נהריה בבניינה

בית הספר היה עם כיתות מעורבות, בנים ובנות

המנהל של בית הספר מיום הייוסדו ועד שנת הלימודים תשל"ח היה מר י. קליין

מחזור הבוגרים הראשון סיים את לימודיו בשנת 1958