עיקרון 01 - שפה ברורה ומוחשית

Artwork by the gifted calligrapher Michel D'anastasio.

אם היו מכריחים אותי לבחור מכל תורת הסגנון רק עיקרון אחד, הייתי בוחר בזה: להשתמש בשפה ברורה ומוחשית. במאמרו הידוע, "פוליטיקה והשפה האנגלית", מצטט ג'ורג' אורוול פסוק מספר קהלת ומשכתב אותו לשפת ימינו. במקור, זה נשמע כך: "שַׁבְתִּי וְרָאֹה תַחַת הַשֶּׁמֶשׁ, כִּי לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה וְגַם לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם וְגַם לֹא לַנְּבֹנִים עֹשֶׁר וְגַם לֹא לַיֹּדְעִים חֵן: כִּי עֵת וָפֶגַע יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם" (קהלת, ט, יא) והשכתוב בשפת ימינו (גרסה שלי): "על בסיס הניסיון הנצבר שלי, ניתן לקבוע כי שיעור הצלחה גבוה בפעילויות תחרותיות שונות איננו בהכרח תוצאה של כישורים עדיפים ויש לקחת בחשבון שהוא מושפע במידה בלתי מבוטלת גם מגורמים אקראיים." שני המשפטים טוענים בערך את אותה הטענה. יש בהם בערך אותו מספר מילים, אבל הם שונים מאוד בסגנונם. המשפט הראשון, למרות שהשפה שלו עתיקה בחלקה, הוא ברור ומוחשי ולכן מובן בקלות. השני – עמוס ומופשט ולכן קשה יותר להבינו. הוא נכתב כמובן כפרודיה, אבל מי מאיתנו לא נתקל במשפטים דומים לזה במאמר אקדמי או בנאום של נבחר ציבור? נבחן מה גורם למשפטים האלה להיות שונים כל כך זה מזה:

א. קהלת משתמש במילים ברורות וחד-משמעיות: שמש, מרוץ, גיבור, מלחמה, חכם, לחם, עושר, פגע. אלו מילים שמשמעותן ברורה כמעט מאליה. לעומתן, במשפט שלי: ניסיון, כישורים, שיעור הצלחה, פעילות תחרותית, מושפע, עדיפים, גורמים אקראיים. אלו מילים מסוג אחר לגמרי. הן כלליות ומופשטות ויכולות לקבל משמעות שונה בהקשרים שונים. הקורא צריך לעצור ולחשוב כדי להבין בדיוק מה הן מציינות. במקום 'שיעור הצלחה גבוה', למשל, האם לא עדיף לכתוב: 'מצליחים יותר'?

גרועות ממילים מופשטות, הן מילים שאין להן משמעות אחת, למשל: אנושי, טבעי, רוחני, רומנטי, ערכים, פשיסטי ועוד. במילים אלו נהוג להשתמש כדי לציין לא את ההגדרה המילונית שלהן, אלא ענן של משמעויות שנקשרו אליהן בהקשר חברתי-תקופתי מסוים. כל קורא מפרש אותן באופן קצת אחר. לכן, עלינו לוודא שאנחנו ממעטים להשתמש במילים כאלה ובוחרים בהן רק כאשר אנחנו מעוניינים דווקא במשמעות החברתית המעורפלת שלהן.

ב. קהלת מעדיף שמות עצם ופעלים: במשפט שלו אין ולו לוואי אחד או מילת תיאור אחת (תואר הפועל או תואר השם). במשפט שלי, הלוואים ומילות התיאור שולטים במשפט. הם רבים בהרבה משמות העצם והפעלים: נצבר, גבוה, תחרותיות, עדיפים ועוד. העומס הזה מפריע למשפט להתקדם, מערפל את המשמעות ובדרך כלל מיותר. האם לא עדיף, למשל, להשתמש במילה 'מקריות' במקום בביטוי 'גורמים אקראיים'?

ג. קהלת מעדיף מילים קצרות: שמש, לחם, קלים, מרוץ, עושר, חן, עת, פגע. כמעט כל המילים במשפט שלו מונות הברה אחת או שתיים. המילים הקצרות מאיצות את קצב המשפט ומקלות על ההבנה. במשפט שלי לעומת זאת, יש מילים רבות בנות שלוש וארבע הברות: ניסיון, עכשווי, תחרותית, תוצאה, עדיפים, כישורים, לקחת, אקראיים.

ד. קהלת משתמש בפעלים חזקים: בבניינים פעילים (פָּעַל, פִּעֵל, הִפְעִיל), עם העדפה לבניין פָּעַל (בניין קל): שַׁבְתִּי, יִקְרֶה. השימוש בבניינים פעילים מחייב שבמשפט יהיה גם מישהו שפועל, והמשפט של קהלת אכן משופע בהם: הקלים, הגיבורים, החכמים, הנבונים, היודעים ואני, הדובר. פעלים כאלה "דוחפים" את המשפט קדימה. לעומתם, במשפט שלי, הפעלים בבניינים סבילים (ניתן, מושפע) או בצורת שם פועל (לקבוע). כך 'ניתן לקבוע', אבל לא ברור מי יכול לקבוע. 'שיעור ההצלחה מושפע', אבל זה שמשפיע איננו בקדמת הבמה.

ה. קהלת נמנע מצירופים שמניים, שהם אחת הרעות החולות של הכתיבה בת ימינו: לחבר שרשרת רצופה של מילים כדי ליצור ביטוי, במקום להשתמש בשם עצם או בפועל בודד. כיום, למשל, נדמה שאנשים כבר אינם מתקנים, אלא רק נוקטים בפעולות מתקנות. אין יותר ספּרים, יש רק מעצבי שיער; ואין עוד זקנים, רק אזרחים ותיקים. מאמרים אינם מתפרסמים בעיתונים, אלא במדיה הכתובה, וקבלנים אינם בונים יותר דירות, אלא יחידות דיור. אצל קהלת, כל שמות העצם הם מילים בודדות ולכן קצרים יותר וברורים.

ו. קהלת מעדיף מילים מוחשיות. מילים אלה מעלות בדעתו של הקורא תמונות. הקורא רואה לנגד עיניו את הקלים שאינם זוכים במרוץ, את הגיבורים שאינם מנצחים במלחמה, את החכמים שאין להם ולו כיכר לחם. אבל איזו תמונה מעלים הביטויים המופשטים 'פעילות תחרותית' או 'כישורים עדיפים'?

ז. קהלת משתמש בדימויים ובהשְׁאָלות (מטפורות): הוא לא דן במרוצים ובמלחמות כפשוטם, אלא משתמש בהם כהשאלה להצלחה. השְׁאָלה היא אמצעי חזותי ולכן מעלה בדמיונו של הקורא תמונה. התמונה ממחישה את המשמעות בבהירות כזו, שביטוי מופשט לעולם לא יצליח להשיג.

קהלת מצליח להציב בסמיכות כמה השְׁאָלות שונות בלי שהן תתערבבנה זו בזו, אבל בדרך כלל כדאי להיזהר מפני השְׁאָלות מעורבות. השְׁאָלה מעורבת מציבה בסמיכות שני דימויים חזותיים שונים ומערבבת ביניהם בטעות. לכן היא אינה מצליחה לייצר דימוי חזותי כלל. לדוגמה: המשפט הבא, שלקוח מתוך "מדורת ההבלים" מאת טום וולף מערב דימויים חזותיים של דבורים ושל ציפורים (תרגום חופשי): "בבת אחת הוא היה לבד בכוורת ההומה הזאת, בלי מקום לנחות בו ללינת לילה." כל אחד מהדימויים החזותיים האלה הוא טוב בפני עצמו, אבל ביחד הם סותרים זה את זה ופוגעים ביכולת לדמיין תמונה.

כדי לכתוב בשפה ברורה ומוחשית, עלינו לבחור בראש ובראשונה את המילים הנכונות – מילים קצרות, ברורות, מדויקות ומוחשיות, שמבטאות בדיוק את מה שאנחנו רוצים להגיד. מילים שגורמות לקורא לראות לנגד עיניו תמונות ולהיזכר בחוויות חושיות: מגע, צליל, טעם וריח. אני ממליץ להיעזר במילון כדי לדייק במשמעותן של מילים, ובאגרון (כלומר, תזאורוס, המפרט מילים נרדפות), כדי למצוא חלופות מדויקות יותר למילים שעולות בדעתנו. אם אתם עוסקים בכתיבה ואין לכם מילון טוב ואגרון מקיף – אני ממליץ שתרכשו לכם כאלה.

לחצו כאן כדי לקרוא את העיקרון השני.

חדש! איך כותבים סיפור: מדריך לכתיבת פרוזה - כעת גם בדפוס!

לחצו כאן לפרטים נוספים ולרכישה!

The beautiful and inspiring art above is the work of the gifted calligrapher Michel D'anastasio.

Website: http://www.script-sign.com

Facebook: https://www.facebook.com/calligraphe

עריכה לשונית בידי נ. ב. נשים בדפוס