עיקרון מנחה כמצפן לעלילה

נושא הסיפור הוא גורם מאחד, שמגדיר אילו מאורעות נוגעים לסיפור ואילו לא. אנחנו יכולים לשאול לגבי כל פרט שאנחנו מעלים בדעתנו: האם הוא מוסיף להבנת ולחקירת הנושא? אבל פרטים רבים שיכולים להוסיף להבנת הנושא אינם נכללים ביצירה. הנושא אינו יכול להוות עבור הכותב אמת מידה יחידה לגבי מה ייכנס לסיפור. גם מפני שהוא רחב וכללי מאוד, וגם מפני שהוא מגלם בתוכו שאלה אבל לא תשובה.

כדי להנחות אותנו מה ייכלל ביצירה ומה כיוון התקדמות העלילה, נדרשים לנו מצפן לכתיבה ומפת דרכים לעלילה. את התפקיד הזה משלים העיקרון המנחה. מאחר שהוא מגדיר את תוצאת העימות ומנסה להוכיח שהיא תיתכן (או בלתי נמנעת), הוא מגדיר בכך גם את השתלשלות עלילת הסיפור.

בדומה, גם הנושא של 'כמעיין המתגבר' מאת אין ראנד (אינדיבידואליזם נגד קולקטיביזם בנפש האדם, ומהי השפעתם על יכולת האדם להיות מאושר) לא יכול להנחות לבדו את הסיפור. הספר יכול להציג שוב ושוב דמויות ומצבים שקשורים לאינדיבידואליזם ולקולקטיביזם, ולחקור את השלכותיהם, אבל אין קץ למצבים כאלה. העיקרון המנחה הוא כלי שימושי יותר שממקד את התקדמות הסיפור: למרות המחיר בטווח הקצר, רק אינדיבידואליזם מוביל לאושר בטווח הארוך. כל מה שאינו מוסיף להבנת המשוואה הזאת, אין לו מקום בסיפור.

יחד, הנושא והעיקרון המנחה מנחים אותנו שעלינו לכלול ביצירה רק מה שמוסיף להבנת הנושא ול'הוכחת' העיקרון המנחה, ולקדם את היצירה לקראת פתרון שתואם את העיקרון המנחה. אם נושא הסיפור הופך את היצירה שלנו לאחודה, העיקרון המנחה נותן לה כיוון ומאפשר לה תנועה, וכאמור, סיפור הוא קודם כל תנועה. ללא נושא ועיקרון מנחה, הסיפור שלנו ידמה לסיפורים שילדים מספרים: רצף של אירועים שאיננו מוביל לשום מקום. "ראינו את הקוף, ואז נתנו לו לאכול בננה, ואז הלכנו לכלוב של האריה, אבל הוא היה ישן, ואז הלכנו..."

האופן שבו העיקרון המנחה מעצב את הסיפור בולט במיוחד ברומן 'קן הקוקייה' מאת קן קסי. ב'קן הקוקיה', עלילת הגיבור הראשי איננה זו שמכריעה את שאלת הסיפור. בספר מנהל הגיבור, מקמרפי, מאבק איתנים באחות הראשית של מוסד לפגועי נפש. מקמרפי מפסיד במאבק והאחות ראצ'ד גורמת לו נזק שכלי עמוק שמביא למותו. אבל לא בזה נפתר העימות, אלא במרד החולים שמתחולל אחרי מותו של מקמרפי ובבריחה של צ'יף ברומדן.

העיקרון המנחה של הרומן הוא חוסר היכולת לדכא את הרוח האנושית, וגם אם הדמות הראשית בסיפור נאלצה לוותר על חייה במסגרת המאבק, הסופר נעזר בדמות אחרת כדי להגשים את העיקרון המנחה שלו. מבחינה עלילתית, ניתן היה לסיים את הסיפור במותו של מקמרפי, אבל אז הספר היה מוכיח עיקרון מנחה אחר: חוסר היכולת של היחיד לנצח את הסמכות המוחלטת של הממסד.

אם כן, כדי לכתוב סיפור בעל כיוון עלילה ברור עלינו לזהות את העיקרון המנחה שעומד בבסיסו. זוהי תמצית משמעותו המופשטת של הסיפור, הסאב-טקסט שלו. זוהי העמדה שלנו, הכותבים, לגבי הנושא עליו אנו כותבים. התשובה שלנו לשאלת העלילה, או ליתר דיוק, העיקרון שעומד מאחורי התשובה הזאת. העיקרון הזה הוא האמת שלנו, החזון שלנו, האמונה העמוקה ביותר שלנו, הכותבים, על הטבע האנושי ועל טבעו של העולם.

ספר שמונחה על ידי עיקרון מנחה נתפס בעינינו כממוקד יותר, כי הוא משמיט פרטים שאינם קשורים לשאלת העלילה והתרחשויות עלילה שאינן מקדמות את העלילה לקראת פתרונה. עם זאת, לא תמיד נכון לכוון למיקוד המרבי. 'מובי דיק' מאת הרמן מלוויל, למשל, מבוסס על נושא ועל עיקרון מנחה, אבל כולל גם פרטים אינסופיים על עולם הדיג שאינם משרתים כלל את העלילה. ועדיין, הספר נחשב בצדק לאחת מיצירות המופת הגדולות בכל הזמנים.

כמובן גם, שלא כל הסופרים מתכננים את הספר סביב נושא ועיקרון מנחה. סופרים רבים כותבים עפ"י אינטואיציה ולא עפ"י תכנון. שתי שיטות הכתיבה ראויות ומניבות תוצאות. אך עלינו להכיר בכך שלכל ספר יש נושא ועיקרון מנחה, גם אם הסופר לא מודע להם. עלינו להחליט אם האינסטינקטים שלנו מפותחים דיים, כך שהם מאפשרים לנו לבחור בחירות בלי לזהות באופן מודע מהו הנושא ומהו העיקרון המנחה שמכוון את הסיפור.

העיקרון המנחה כהיפותזה

לא תמיד קל לפרש את העיקרון המנחה שעומד בבסיס הסיפור כמו בדוגמאות לעיל. העיקרון המנחה עשוי להיחבא בין מגוון גורמים שמביאים לשינוי. לעתים הוא קשה לאיתור משום שגם הסופר לא בירר אותו לעצמו עד הסוף, או לא הקפיד שהוא ינחה באופן עקבי את התקדמות כל מאורעות העלילה. בנוסף, עלילות משנה עשויות להכיל עקרונות מנחים אחרים משלהן.

אך כאשר הוא מפורש, העיקרון המנחה מהווה בסיס לדיון, הצעה לפתרון של הפרת האיזון הראשונית בסיפור שניתן לקבל או לדחות, מקביל למושגים כמו 'משמעות', 'מסר' או 'רעיון מרכזי'. למעשה, ליוס אגרי רואה את העיקרון המנחה כהיפותזה שהכותב לוקח על עצמו להוכיח. לכן הוא טוען שנושא ועיקרון מנחה מחייבים הימצאות של שלושה מרכיבים:

התחלה – נקודת המוצא, מצבו ההתחלתי של הגיבור, שכולל הפרת איזון מסוימת, שינוי או איום. הפרת האיזון הזאת מבטאת באופן עקיף או מסמלת את שאלת הסיפור, כלומר, את הנושא.

סיום – נקודת הסיום, מצבו הסופי של הגיבור, האופן שבו הפרת האיזון מגיעה מחדש למצב של איזון, גם אם אחר מהאיזון הראשוני. הסיום מבטא באופן בלתי מפורש או סמלי את התשובה לשאלת הסיפור, כלומר, את העיקרון המנחה.

הוכחה – הסופר צריך להאמין, לנקוט עמדה ולשכנע את הקורא באחד משתי טענות אפשריות: שמצב המוצא מוביל בהכרח למצב הסיום, או לחלופין שמצב המוצא עשוי להוביל למצב הסיום. השתלשלות המאורעות בסיפור אמורה להדגים באופן אמין את המעבר מהמצב ההתחלתי לסופי. בכך, העיקרון המנחה מגדיר את מטרת הסיפור כולו – לתאר את התגלגלות המאורעות שהובילה ממצב המוצא למצב הסיום, ולשכנע תוך כדי כך את הקורא שהתוצאה הזאת סבירה ומתבקשת ואכן יכולה הייתה להיות התוצאה החד-פעמית של צירוף הנסיבות בתחילת הסיפור. ואולי אפילו, שהיא צפויה לחזור על עצמה בצירוף נסיבות דומה.

אבל דווקא משום שהשימוש בעיקרון המנחה הוא מעין הוכחה של היפותזה, טמון בו גם סיכון: שההמחשה תהפוך לדרשה. עלינו הכותבים להקפיד להשתמש בעיקרון מנחה באופן שאיננו הופך את הסיפור לדידקטי.