עיקרון מנחה

העיקרון המנחה הוא שליט עריץ,

שמתיר לך להתקדם רק בכיוון אחד –

לקראת הוכחה מוחלטת.

ליוס אגרי, אמנות הכתיבה הדרמטית

מחזאי ומורה למחזאות, 1888-1967

כדי לגרום לקורא לחוות תבנית בסיפור, כדי לגרום לו לחוש שלסיפור יש משמעות ולהביא אותו לכדי התגלות או קתרזיס, כדי למקד את כל מרכיבי הסיפור לכיוון התפתחות אחד – סופר זקוק לעיקרון מנחה.

עיקרון מנחה הוא הגדרה שכוללת את שאלת הסיפור ואת התשובה שהסיפור נותן לה, או במונחי עלילה: את הכוחות המנוגדים שניצבים זה מול זה בראשית הסיפור ואת תוצאת העימות ביניהם. היא מנוסחת בדרך כלל כמשפט סיבה-תוצאה: התוצאה (כלומר, מצב הסיום), נגרמת כתוצאה מסיבה (אופן התנהלות הגיבור). זוהי הצהרה קצרה מה יהיה גורלן של הדמויות כתוצאה מהמאורעות והפעולות בסיפור. סוג של הנחה מוסרית או עקרונית שהסיפור ממחיש. תמצית משמעותו של הסיפור. לדוגמה:

o המלך ליר – אמון עיוור (סיבה) מוביל לבגידה באמון (תוצאה).

o רומיאו ויוליה – אהבת אמת חזקה יותר מכל איום ומכשול, אפילו מהמוות (תוצאה), כי בעיני האוהבים היא חשובה יותר מהחיים עצמם (סיבה).

o מקבת – שאפתנות חסרת-גבולות (סיבה) מובילה להרס עצמי (תוצאה).

o אותלו – קנאה עיוורת (סיבה) מובילה להרס האהבה ולהרס עצמי (תוצאה).

o הארי המזוהם – הצדק מנצח (תוצאה) רק כאשר מי שמגן עליו קשוח ואלים יותר מהפושעים (סיבה).

o שרלוק הולמס – הצדק מנצח (תוצאה) כאשר הבלש חכם יותר מהפושעים (סיבה).

העיקרון המנחה לא חייב לייצג אמת אוניברסאלית שנכונה תמיד. הוא יכול לייצג גם אמת מקומית וחד-פעמית, כל עוד היא אמיתית ומשכנעת במקרה הפרטי של הסיפור אותו אתה מספר. לשאלה: על מה הסיפור שלך? צריכה לדעת אגרי להיות תשובה כזאת: הטבע האנושי וטבע העולם הם כאלה, שבהינתן קבוצת דמויות שניצבות בפני סט של עימותים, השתלשלות העניינים תסתיים באופן מסוים ותשנה את האנשים האמורים באופן מסוים.

לדוגמה, ב'חלף עם הרוח' מאת מרגרט מיטשל, שאלת הסיפור היא: 'מהו המחיר ששילמו תושבי מדינות הדרום כתוצאה ממלחמת האזרחים?'. מיטשל הייתה יכולה לחקור את השאלה בלי לספק לה תשובה, להציג מגוון תוצאות אפשריות שאינן מתכנסות לכיוון משותף. אך במודע או שלא במודע, התוצאות שהיא בחרה עבור הדמויות שלה מתכנסות לכדי תשובה אחת: רכי הנפש לא עמדו בקשיי המלחמה ובתהפוכות שבאו אחריה, ועזי הנפש שרדו בזכות חוסנם, תושייתם ונחישותם, אך שילמו מחיר אישי כבד. תשובה זו היא העיקרון המנחה של הסיפור כולו, והיא מגולמת הן ביכולתה המופלאה של סקרלט או'הרה לבנות את חייה מחדש אחרי המלחמה, והן בכישלונה להבין מהי אהבה ולבנות לעצמה חיי משפחה.

הנושא והעיקרון המנחה קובעים שהסיפור הוא ביסודו רומן היסטורי ולא סיפור אהבה. במרכזו ניצבת מלחמת האזרחים ולא חיי האהבה של סקרלט. ניתן לכתוב רומן דומה לכאורה, עם שאלת עלילה אחרת, בו העימות הרומנטי הוא המרכזי, ומלחמת האזרחים היא הרקע. אבל כמובן, שברגע שנשנה את שאלת העלילה ואת העיקרון המנחה, הרומן כולו ישתנה ללא הכר.

האם ניתן לכתוב סיפור טוב ללא עיקרון מנחה? בודאי שאפשר. 'לוליטה' מאת ולדימיר נבוקוב הוא סיפור כזה, ונבוקוב עצמו טען שלסיפור אין פן מוסרי. הסיפור מסתיים באופן סתמי: הומברט מאבד את הקשר עם לוליטה, היא מתבגרת והולכת לדרכה. הוא אינו נענש על מעשיו הנפשעים, ואינו זוכה בגמול. מערכת היחסים ביניהם פשוט מסתיימת.

בסיום הקריאה של סיפור כזה הקורא חש שהוא נחשף לפיסת מציאות שלא הכיר קודם, או באופן שלא הכיר קודם. שהוא מכיר אפשרות אחת נוספת איך בני אדם יכולים להתנהג ואיזה מין אנשים הם יכולים להיות. אם הקורא חווה את כל זה, הוא יהיה מוכן לקבל זאת כתובנה שהסיפור מספק לו, ולקבל אותה כערך המוסף שהסיפור נתן לו, הערך המוסף שנותן משמעות לסיום הסיפור.

אבל סיפור שעושה שימוש בעיקרון מנחה, מעניק לקורא תחושה אחרת:לא רק שכל מאורעות הסיפור סובבים סביב נושא אחד, אלא גם שהם מובילים לקראת תוצאה אחת. זאת משום שהעיקרון המנחה הופל להיות המצפן שמכוון את התקדמות העלילה.