היעד של לימוד הכתיבה

היעד של לימוד הכתיבה איננו לשלוט בטכניקה הסיפורית כתיאוריה, אלא כיכולת יישומית. כתיבה איננה ידע – היא מיומנות. לא די לדעת אותה 'בראש' – צריך לדעת אותה 'בקצות האצבעות', בלב, בסרעפת. היא לא התוצאה של תרגיל כמו: יש לך שבוע לתכנן סיפור על פרידה רומנטית, אלא של תרגיל כמו: יש לך ששים שניות לכתוב את רגשותיו של נער שחברתו עזבה אותו היום. בכלל, כתיבה כמיומנות לא 'כותבת על...', היא 'כותבת את...'. היא ספונטנית. רגשית. היא חופשייה לצמוח מתוך מעמקים אפלים ולא תמיד מודעים של נפשנו ולפעמים להפתיע אפילו אותנו, הכותבים אותה.

בשלב בו הידע הופך למיומנות, הוא מפסיק להיות עבורנו נטל ומתחיל להיות נכס. המיומנות מאפשרת לנו להשתמש בטכניקה הסיפורית כאשר היא מתאימה ושייכת לסיפור שלנו באופן שיעצים את האמיתיות והעוצמה של הסיפור, שיזרום באופן ישיר מהלב אל הדף, בלי שייאלץ לעבור בדרך עיבוד מחשבתי.

מיומנות כזו מושגת רק באמצעות לימוד ולאחר תרגול רב. עם זאת, רבים סבורים שהם יכולים פשוט לשבת ולכתוב. כמעט לכל אחד מאיתנו יש גישה למחשב אישי ועליו מעבד תמלילים, ואנחנו יכולים לשבת מול אותו מחשב במשך חודש, חודשיים או שלושה חודשים ולכתוב רומן. הוצאות הספרים מוצפות בכתבי יד כאלה, תוצר של תסמונת שניתן אולי לכנות: 'הקלות הבלתי-נסבלת של הכתיבה'.

איך נבדל את כתב היד שלנו מהמוני כתבי היד האלה? אף אחד מהכותבים החובבים שמתחרים בנו לא נולד עם פחות כישרון מאיתנו, אינו פחות נלהב לכתוב, והרעיונות שלו לא פחות טובים. הדבר היחיד שיכול לבדל אותנו, הוא מקצוענות: אם נצליח לכתוב כתיבה איכותית באמצעות לימוד, תרגול, עבודה קשה והתמדה, שאינם שלב מקדים לכתיבה, אלא תוכנית אימונים כמו של ספורטאי או של נגן – כזו שאיננה מסתיימת לעולם. כפי שכתב ארנסט המינגווי, "כולנו שוליות במלאכה בה אף אחד איננו הופך למומחה לעולם."

בהמשך, נרחיב עוד על תהליך הלמידה וכיצד רוכשים מיומנות בכתיבה. אבל בשלב זה, כדי להתחיל לפתח מיומנות במלאכת הכתיבה, עלינו לשאול את עצמנו לא רק מהו היעד של לימוד הכתיבה (כלומר, אילו מיומנויות ברצוננו לפתח) אלא גם מהו היעד של הכתיבה עצמה: מהי אותה כתיבה טובה שברצוננו לכתוב.

עריכה לשונית בידי נ. ב. נשים בדפוס