היריב - התפקיד ההכרחי

"כל אחד הוא הגיבור בסיפור של עצמו."

אורסון סקוט קארד

סופר אמריקני, 1951-

במישור הדמויות, הגיבור הוא הכוח היסודי שפועל להגשמת החלופה ה'חיובית' או שמסמל אותה. לכן הוא מכונה פרוטגוניסט: "זה שתומך בהשגת המטרה". כנגדו מציבים מרבית הסיפורים כוחות שמתנגדים למטרותיו, כלומר, פועלים לקראת מימוש החלופה השלילית. הכוח הראשי שפועל נגד מטרות הגיבור מכונה אנטגוניסט: "זה שמתנגד להשגת המטרה", או בעברית: יריב.

לדוגמה, קפטן קוויג ב'מרד על הקיין'. קוויג הוא מקרה קלאסי של 'עבד כי ימלוך': אדם שכישוריו אינם מספיקים כדי להחזיק משמעת בספינה שקיבל עליו להנהיג. ככל שהוא מאבד שליטה, כך הוא נואש יותר להחזיר לידיו את המושכות. הוא נשאב להחריף עוד ועוד את האכזריות והאלימות של מעשיו, מתוך תקווה נואשת ש'מה שלא הלך בכוח – ילך ביותר כוח'.

קוויג נסחף לבצע מעשים שרובנו יחשבו למרושעים, אבל לא המעשים האלה הופכים אותו ליריב בסיפור. הוא היריב, אך לא משום שהוא פועל בניגוד לערכי הצדק שלנו, הקוראים, אלא משום שהוא פועל בניגוד לשאיפותיו של הגיבור, ווילי קית', שהספינה תנוהל על בסיס ערכי מוסר וצדק. בהמשך הסיפור, כשערכיו של קית' מתפתחים, גם דעתו על קוויג משתנה. קוויג לא מתאים יותר לשמש כיריב לקית', והסיפור מציב מולו יריב חדש: קיפר.

באופן אירוני, מה שהופך את היריב ל'שלילי' הוא דווקא הגיבור. מאחר שהקורא שופט את כל אירועי הסיפור דרך עיני הגיבור, כל מה שמרחיק את הגיבור ממטרתו נתפס בעיני הקורא כשלילי. היריב מעצם הגדרתו מתנגד למטרת הגיבור, ולכן מעצם תפקידו הוא שלילי בעיני הקורא.

כלומר, למרות שהיריב מייצג את החלופה ה'שלילית' של העלילה, הוא איננו בהכרח דמות רעה. יש לו מניעים אחרים משל הגיבור ותפיסת עולם שונה, ובדרך כלל הוא גם נמצא במצב אחר מזה שהגיבור נמצא בו. כל אלה גורמים לו לפעול לקראת מטרות מנוגדות לאלו של הגיבור. אבל ליריב שכתוב היטב יש הצדקה להתנהג כך. למעשה, יריב בהחלט יכול לפעול גם בצורה מוסרית והגונה.

ב'ספר הדקדוק הפנימי' מאת דויד גרוסמן, הילד אהרון הוא הגיבור. הוא מתחיל להתבגר, ומטרתו לשמר את ערכי הילדות האידיאליסטיים שלו ולהימנע מלאמץ את תפיסת העולם המחוספסת של הוריו. אמו הינדה היא היריבה הראשית שלו, אחת מבין מגוון הכוחות שפועלים בעלילה כדי לכפות עליו לקבל על עצמו את נקודת המבט של עולם המבוגרים. למרות שהינדה פוגעת קשה באהרון במגוון אופנים, היא איננה מרושעת ביסודה. היא פועלת כמיטב יכולתה, ובמסגרת המגבלות של אופייה, כדי להכין את בנה ל'חיים האמיתיים' שמחכים לו לפי מיטב הבנתה. היא הופכת לכוח שלילי בסיפור משום שהיא שמה לעצמה מטרה שנוגדת את שאיפותיו של אהרון, הגיבור, ומנסה לגרום לו להתבגר נגד רצונו ולאמץ תפיסת עולם שתהיה הרסנית עבורו.

היריב דומה רק לעתים רחוקות ל'נבל' בספרות הגרפית של גיבורי העל. גם אם הוא אדם רע בסיפור, צריך להיזהר לא לאפיין אותו רק בתכונות שליליות. הוא יכול להיות (ורצוי שיהיה) דמות מורכבת ועמוקה בעלת תכונות טובות ורעות. עלינו לאזן אותו בתכונות חיוביות, בהצדקה עצמית שלו למעשיו ובתפיסת עולם מורכבת ומעניינת.

יריב טוב הוא דמות מאופיינת ברמת עומק דומה לגיבור, שהקורא מפתח כלפיו יחס רגשי גם בגלל אופיו, מניעיו ועולמו הפנימי. לא רק בגלל מטרותיו ומעשיו, ולא רק ברמת שיפוט של טוב או רע. אם גם הגיבור וגם היריב הם דמויות חיוביות בעיני הקורא והוא מבין את מניעיהן, הדבר יוצר מורכבות רעיונית נוספת בעיני הקורא בעימות ביניהם.

עם זאת, היריב צריך להיות נחוש באופן כזה שהוא מוכן לדרוס אחרים בדרכו למטרתו. לדוגמה, אבא אוהב שמונע מבתו להתחתן עם גבר שלדעתו אינו מתאים לה, או האישה שדוחפת את בעלה להתקדם בחיים לקראת קריירה שהוא אינו רוצה בה. הנחישות הדורסנית הזאת מאפיינת יריבים רבים, ומסייעת לקורא לתייג את נחיתותם המוסרית לעומת הגיבור, אם הסיפור כולל נחיתות כזאת.

גם כאשר מדובר ביריב מרושע, ולא משנה כמה נפשעים מעשיו, אסור בשום אופן שהיריב יתפוס את עצמו כאדם רע. אף אדם לא תופס את עצמו כרע, וזה ייתפס כלא אמין אם נאפיין יריב כזה. היריב צריך לתפוס את עצמו כאדם בעל צרכים ורצונות, שפועל כדי לממש את שאיפותיו בהתאם למערכת המוסר האישית שלו. הוא צריך לפעול באופן מוסבר מתוך הגיון פנימי שמובן לקורא, ומוצדק לפחות בעיני עצמו – אמונות, מניעים, צרכים, רציונליזציות או חסכים שהוא מנסה למלא. ועלינו להניח לקוראים להכיר גם את הגרסה שלו למאורעות

בדרך כלל היריב הוא אדם או דמות מואנשת, אבל היריב עשוי להיות גם איתני טבע, תהפוכות גורל, סדר חברתי או שדים פנימיים של הגיבור. ניתן בהחלט לכתוב סיפור שאין בו יריב אנושי, אבל לגבי מרבית הסיפורים, מכשולים שמגולמים בדמות יריב אנושי יוצרים יותר עוצמה בקריאה, והאנשה של הסכנה נותנת לסיפור אחדות ומיקוד.

לדוגמה, ב'מיכאל שלי' מאת עמוס עוז, כוחות האנטגוניזם מגולמים בין השאר במיכאל, בעלה של חנה גונן, גיבורת הסיפור. אבל האנטגוניסט הראשי הוא כוח פנימי בנפשה של חנה. כך, חנה הופכת להיות הן גיבורת הסיפור והן היריבה של עצמה. מצד אחד היא כמהה לחיי ריגוש רומנטיים, לבריחה ממציאות החיים המשמימה אל הוויית דמיון והזיה, ומצד אחר היא ממשיכה לבחור ביציבות ובשלווה שמעניקים לה חיי המשפחה עם בעלה מיכאל ובנה יאיר.

כעת, לאחר שהיכרנו את תפקידי הגיבור והיריב בסיפור, לא נותר לנו אלא להעמיק גם בתפקידו של העימותההכרחי ביניהם.