המאבק הסמלי של הגיבור

המאבק של הגיבור ביריב יכול ללבוש פנים רבים ושונים, אך ברמה הסמלית ניתן לזהות תבניות חוזרות במבנה ובמהות הסמלית שלו. נפרט להלן כמה תבניות סמליות בולטות שמופיעות במגוון רחב של סיפורי עלילה.

א. להרוג את המפלצת

בעולם העתיק, עסקו סיפורים רבים בגיבור שיוצא לקרב ומנצח כוח על-אנושי שמטיל חיתתו עליו או על החברה הסובבת אותו. המאבק של גילגמש בהומבבה, של פרסאוס במדוזה, של תזאוס במינוטאור, של הרקולס בהידרה, של אדיפוס בספינקס, של דוד בגלית, של באוֹוּלף בגרֵנדל ושל ג'ורג' הקדוש בדרקון – כל אלה סיפורים על הטוב האנושי המביס את הרע העל-אנושי כנגד כל הסיכויים.

כוחם הסמלי של סיפורים אלה מועצם כתוצאה מהתכונות המפלצתיות שמוענקות לכוחות הרוע. מרבית יריבי הגיבור בסיפורים כאלו אינם נמנים על המין האנושי או לפחות סובלים מעיוות חיצוני שמבדיל אותם מבני אדם רגילים. החיצוניות המעוותת הזו מסמלת את חוסר האנושיות הפנימי שלהם, את אופן פעולתם מתוך רוע חסר הבחנה. ככאלה, הם מסמלים כוחות אנטי-חברתיים כמו זלזול בצדק, כוחנות ומיקוד באינטרס האישי הצר. המאבק במפלצת מסמל את הצורך האנושי להגן על ערכים חברתיים כמו ביטחון, שוויון ואחווה מפני ערכים אנטי-חברתיים כאלה. מתוך החשיפה לסיפורים כאלו, מבשיל הפרט להשתלב בחברה שבתוכה הוא חי ולתרום לה. אלמנט עלילתי זה נפוץ מאוד גם בספרות המודרנית. לעתים, מדובר במאבק אמיתי של אדם במפלצת, כמו ב'דרקולה' מאת בראם סטוקר או ב'מלחמת העולמות' מאת ה. ג'. וולס, אבל לעתים קרובות יותר, מדובר באדם בעל תכונות מפלצתיות או בכוח חברתי בעל תכונות מפלצתיות. כך למשל ב'ניקולאס ניקלבי' מאת צ'ארלס דיקנס, נאבק ניקולאס בדודו המרושע ראלף; ב'תותחי נברון' מאת אליסטיר מקלין, נאבק קפטן ג'נסן בנאצים ששולטים על מעבר ימי אסטרטגי באמצעות צמד תותחים בעלי עצמה מיתית; ב'אל תיגע בזמיר' מאת הארפר לי, נאבקת משפחת פינץ' בבוב איוול המרושע; בסיפורי שרלוק הולמס, נאבק הולמס בפרופסור מוריארטי, הגאון הזדוני.

ב. להימחץ על ידי המפלצת

בספרות המיתית, תמיד מנצח הגיבור את המפלצת, אך בספרות הקלאסית והמודרנית נפוצים גם סיפורים הפוכים, בהם המפלצת היא זו שמביסה את הגיבור. גם לסיפורים כאלה יש כוח סמלי רב. הם מתחברים לפחד הקמאי של האדם, פֶּן חייו והחברה שהוא מקים כדי לגונן על עצמו, שבריריים מול תהפוכות הגורל ושכוחות חזקים ממנו עלולים למחוץ אותו. בימינו, יכולים סיפורים כאלה גם להדהד את הבלבול המודרני בין ערכים לא מוחלטים של טוב ורע ואת ההססנות של האדם המודרני לבחור באחד הצדדים באופן מוחלט.

יש דוגמאות רבות לסיפורים כאלה. 'ספר הדקדוק הפנימי' מאת דויד גרוסמן, מספר על מאבקו מעורר החמלה של אהרון באמו הדורסנית הינדה. 'אם יש גן עדן' מאת רון לשם, מספר על המאבק חסר-התכלית של צה"ל לשלוט במוצב הבופור ולמנוע את השתלטות החיזבאללה עליו. 'שתיקת הכבשים' מאת תומאס הריס, מספר כיצד מערים הרוצח הפסיכופת חניבעל לקטר על חוקרת המשטרה קלאריס סטרלינג. 'אנו החיים' מאת איין ראנד, מספר על המאבק חסר-הסיכוי של קירה ארגונובה נגד השלטון הקומוניסטי ברוסיה. 'חצוצרה בואדי' מאת סמי מיכאל, מספר על אהבתם של אלכס, בחור יהודי עולה חדש מרוסיה, והודא, בחורה ערביה משכילה ומאבקם במוסכמות חברתיות דורסניות.

'פרנקנשטיין' מאת מרי שלי, הצעיד את האלמנט הסיפורי הזה צעד נוסף קדימה וסלל את הדרך לשימוש מודרני יותר במבנה העלילה הזה. ב'פרנקנשטיין', המפלצת היא אנושית וטובת-לב ויוצרה אינו אנושי, אלא קר-לב. דווקא העימות עם יוצרה, גורם למפלצת הטובה ביסודה להפוך לרעה ומניע אותה להרוג את יוצרה, יחד עם רבים מהאנשים שסביבו.

הרומן 'מובי דיק' מאת הרמן מלוויל, מבוסס על מבנה עלילה דומה במקצת. הוא מספר על המאבק בין קפטן אחאב למובי דיק, הלוויתן הלבן. תוך כדי המאבק, מסתבר שהאדם הוא המפלצתי והמפלצת היא האנושית.

'יצר לב האדמה' מאת שהרה בלאו, מספר מחדש מעשייה יהודית עתיקה על הגולם שקם על יוצרו ודרך סטריאוטיפ האדם והמפלצת, מעלה סוגיות דומות: מיהו הטוב ומיהו הרע, מיהו השולט ומיהו הנשלט.

ג. להימלט ממערת המפלצת

בסיפור מסע, מתרחק הגיבור מסביבתו המוכרת כדי שיהיה חופשי לעבור שינוי פנימי. במקרים רבים הוא חוזר אליה בתום המסע, והחזרה הזאת מסמלת אחדות חדשה בין חייו הישנים לבין החדשים. אבל כאשר הגיבור מנסה לעזוב את סביבתו שלא על מנת לחזור, מסמלת הבריחה הזאת היחלצות מפני גורם מעכב חיצוני או פנימי. הדגש בסיפור בריחה איננו על החיים החדשים שהגיבור מחפש לעצמו, אלא על הימלטות מחייו הישנים. למאבק הבריחה בסיפורים כאלה יש כוח סמלי רב, עד שהוא הופך להיות המוטיב המרכזי.

אלמנט סיפורי זה איננו נפוץ כמו אלמנט המסע, אך ניתן לזהות אותו ביצירות ספרות רבות: 'פרפר' מאת אנרי שרייר, מספר על בריחות חוזרות ונשנות של אסיר ממושבת עונשין שתנאי הכליאה בה קשים. 'הבריחה מסוביבור' מאת ריצ'רד ראשקה, מספר על בריחת יהודים כלואים ממחנה ההשמדה סוביבור. 'חיי אהבה' מאת צרויה שלו, עוסק בניסיון של יערה להשתחרר מכוחות שכובלים אותה: חיי הנישואין שלה, עברהּ והתניות חברתיות שטבועות בה. 'מלכוד 22' מאת ג'וזף הלר, מספר על ניסיונותיו של החייל יוסאריאן להשתחרר מתפקיד של טייס לוחם במלחמת העולם השנייה ומהמנגנון הצבאי המשעבד כדי להימלט מהחזית.

כמו לסיפור הניצחון על המפלצת, גם לסיפור ההימלטות מהמפלצת יש סיפור הופכי: סיפור על ניסיון להימלט שנכשל. הסיפור 'בריחה' מאת אליס מונרו, מספר על קרלה, שמנסה, אך איננה מצליחה להשתחרר מהנישואין לבעלה. ברומן 'חמדת' מאת טוני מוריסון, בורחת סת' מהחווה בקנטאקי בה גדלה ועבדה כל חייה ומנסה להימלט לאוהיו, מדינה בה בוטלה כבר העבדות . סת' אמנם מצליחה להיחלץ מהעבדות הפיזית, אך לא מהכבלים הפסיכולוגיים של העבדות, שממשיכים לשעבד אותה.

ברומן 'אישה בורחת מבשורה' מאת דויד גרוסמן, עוזבת אורה את ביתה ויוצאת לטיול לאורך שביל ישראל בלי להשאיר שום אמצעי ליצור אתה קשר. הבריחה הזאת מוסברת בתחילה כסוג של אמונה תפלה, ניסיון להגן על בנה במהלך שירותו הצבאי, אך בהמשך גם כניסיון להימלט מההבנה שבמהלך שירותו הצבאי איבד בנה צלם אנוש בעיניה.

הכוח הסמלי של סיפורים אלה אינו נובע מהמאבק בין טוב לרע, אלא מהפער בין חופש לשעבוד. בין אם מצליח הגיבור להשתחרר בסוף הסיפור או נכשל בכך, עומד מוטיב השחרור במוקד משמעותו המופשטת של הסיפור. לכן, שילוב מוטיב הבריחה גם ברמה העלילתית, מסייע לחדד את המסר הזה ולגרום לו להדהד בנפש הקוראים.

בדוגמאות אלה אנחנו מתחילים לראות כיצד ניתן להשתמש באלמנטים עלילתיים כסמלים שמעצימים את הנושא שעליו אנחנו כותבים. בין אם מקדים הנושא את הבחירה העלילתית או נובע מתוכה, משלימים הנושא והעלילה בסיפורים כאלה זה את זה. לכן, כאשר טוני מוריסון מבקשת לחקור את היכולת להשתחרר מהשעבוד לעבדות – לא רק מהשעבוד הגופני אלא גם מהנפשי – היא בוחרת בעלילת בריחה שמסמלת את השחרור הזה.

ד. גלגול – כאשר הגיבור הופך למפלצת

גלגול הוא שינוי יסודי במראה או בצורה החיצוני של דמות, שמלווה לעתים קרובות גם בשינוי פנימי. אלמנט זה מוכר לנו היטב מסיפורי האגדה ומסיפורי העם: הברווזון המכוער שמתגלגל מאפרוח כעור לברבור יפהפה, הנסיך שהפך לצפרדע באגדת הנסיכה והצפרדע, הנסיך שהפך לחיה בסיפור 'היפה והחיה' ומגוון יצורים מיתיים שיסודם בגלגול אנושי, כמו ערפדים ואנשי-זאב.

סיפורים כאלה משתמשים באלמנט הגלגול באחד מבין שני אופנים שונים: בסוג האחד, הגלגול חיצוני בלבד והדמות שעוברת אותו איננה משתנה פנימית. עם זאת, היא נאלצת להתמודד עם ההשלכות של השינוי החיצוני על חייה. כך, למשל, בסיפור 'הגלגול' מאת פרנץ קפקא: גיבור הסיפור, גרגור סמסא, עובר גלגול והופך לחרק. השינוי הוא חיצוני בלבד, אבל החברה איננה יכולה להמשיך להתייחס לסמסא כאל אדם. במידה חלקית, זהו גם סיפורו של לואי דה-פונט דו-לאק ב'ראיון עם הערפד' מאת אן רייס, שהופך חיצונית לערפד, אך שומר על האופי והמוסריות האנושית שלו.

סוג אחר של גלגול, הוא סמל לשינוי פנימי וגם הוא נמצא בשימוש רב בספרות המודרנית. כך, למשל, דר' ג'קיל שמשתנה והופך למיסטר הייד המרושע; דוריאן גריי שמפסיק להזדקן, אבל התמונה שלו מתכערת ככל שאופיו המוסרי הולך ומידרדר; ההוביט גולום, שצורתו החיצונית מתעוותת ככל שהטבעת של סאורון משחיתה אותו; ואהרון, מ'ספר הדקדוק הפנימי' מאת דויד גרוסמן, שמסרב להתבגר נפשית וכתוצאה מכך, גם גופו מפסיק להתבגר.

מאבקו של הגיבור הוא אחד המרכיבים הסמליים המרכזיים של עלילת הסיפור. כעת נפנה להביט במרכיב נוסף כזה: הסמליות של סוף הסיפור, כלומר, של האופן בו מוכרע מאבקו של הגיבור.

עריכה לשונית בידי נ. ב. נשים בדפוס