ב. מספר בגוף שלישי

"אני כמעט תמיד כותב בגוף שלישי, ואינני חושב על המספר כעל גבר או אישה. הוא גם זה וגם זה, וצעיר ומבוגר, חכם ושטותי, זהיר ופתי, תמים ומנוסה, הכל בעת ובעונה אחת. מספרים אינם אפילו בני אדם. הם רוחות רפאים."

פיליפ פולמן

סופר בריטי, מחבר סדרת 'חומריו האפלים', 1946-

מספר בגוף שלישי מספר אודות דמות בלי להיות אותה הדמות. לעומת מספר בגוף ראשון, שנוטה להיות מרוחק בזמן (אם הוא מסופר בלשון עבר), מספר בגוף שלישי נוטה להיות מרוחק ברמה האישית: גם אם הוא נכנס לראשה של אחת הדמויות (או יותר מאחת), הוא איננו אותה דמות אלא מישהו חיצוני לה.

לכן, הוא מעורר פחות אמינות ממספר בגוף ראשון. לפני מאה שנה ויותר, מספרים כאלה נהנו מאמון מלא של הקוראים. אבל בימינו, הקורא עלול להטיל ספק באמינות הדמויות ויטה לשאול את עצמו שאלות מהסוג של: 'אה, באמת? האם אדם כמוהו באמת יפעל ככה?', יותר מאשר היה שואל אם הדמות הייתה מעידה על עצמה בגוף ראשון.

בניגוד לדמות, שטון הדיבור שלה משתנה בהתאם למצב הרוח שלה ורגשותיה, למספר שאיננו דמות יכולים להיות טון דיבור וגוון קול קבועים. דרך הקול וטון הדיבור של מספר כזה, היצירה עצמה מקבלת גוון קול (tone). גוון הקול יכול למשל להיות כועס, מזועזע, משועשע, ענייני, מרוגש, מהורהר, מלגלג, וכד', והוא קריטי להעברת משמעותה של היצירה. לדוגמה, גוון הקול המפוכח והכואב בסיפור מאת ריימונד קארבר, שונה מהותית מגוון הקול האירוני והחם ברומן מאת ג'יין אוסטן, או מגוון הקול הפוסט-מודרני המתחכם בסיפור מאת אתגר קרת.

כל המספרים בגוף ראשון דומים, כי הם תמיד יודעים כל מה שבנפשם שלהם, ואף פעם אינם יודעים מה בנפש הדמויות האחרות. אבל מספרים בגוף שלישי שונים זה מזה בשני היבטים. ההיבט האחד הוא עומק הידיעה. מספר בעל ידיעה עמוקה יודע מה שהדמויות יודעות: את תחושותיהן, מחשבותיהן ורגשותיהן. מספר בעל ידיעה רדודה יודע רק איך הדמויות פועלות, אבל לא רואה אל תוך נפשן.

ההיבט האחר הוא היקף הידיעה. מספר בעל היקף ידיעה רחב יודע מה בנפשן של כל הדמויות ואת כל אירועי הסיפור. אנחנו מכנים אותו: מספר כל יודע. מספר בעל היקף ידיעה מוגבל רואה ויודע רק מה שאחת הדמויות רואה ויודעת. לפעמים הוא מספר את כל הסיפור רק דרך עיני דמות אחת, ולפעמים מדלג בין מספר דמויות שונות. אבל בכל רגע נתון בסיפור, הוא צמוד לדמות אחת בלבד, ורואה רק דרך עיניה. מספר כזה נקרא: מספר חיצוני מוגבל.

מספר כל יודע

מספר כל יודע הוא מספר שיודע כל מה שקורה בעולם הסיפור, ולכן יותר ממה שיודעת כל דמות בפני עצמה. בצורתו הקיצונית, הוא יכול באותה פסקה לספר לנו משהו מעולמה הפנימית של דמות אחת, ומיד אחר כך משהו מעולמה הפנימי של דמות אחרת; את שכבר קרה ואת שעתיד לקרות. הוא יכול גם להציע חוות דעת עצמאית, של המספר, שאיננה בהכרח הדעה של אף אחת מהדמויות בסיפור. בדרך כלל הוא חיצוני לעולם הסיפור, אינו מושפע ממאורעות הסיפור ואינו כפוף לחוקיות הפנימית של עולם הסיפור. לכן, הוא יכול גם להיות מנותק רגשית מהמאורעות המסופרים.

אם נעניק למספר כל יודע ידיעה רדודה הוא לא יוכל לראות כלל אל תוך נפשן של הדמויות. כמו בעין המצלמה, הוא יראה רק את מאורעות הסיפור. הוא לא יציע ערך נוסף לתיאור ההתרחשויות מלבד התיאור העירום, והתיאור יסופר מנקודת מבט חיצונית, לא דרך עיני אחת הדמויות. אבל הוא יראה את כל המאורעות: בכל מקומות הסיפור ובכל זמני הסיפור.

לעומת זאת, אם נעניק למספר כל יודע ידיעה עמוקה, הוא יראה את כל מאורעות הסיפור בעין אלוהית, כלומר, לא רק ידע את כל המאורעות, אלא גם יראה אל תוך נפשן של כל הדמויות.

מספר בעל ידיעה עמוקה יכול להשתמש בקול ניטראלי, ללא חוות דעת אישית בולטת, כמו כתב עיתונות מדווח (לדוגמה: 'היו לה עיניים חודרות, אבל היא שנאה אותן, ותמיד הקפידה להסתיר אותן תחת צללית איפור כהה'), או בקול מוחצן, כאילו הוא דמות נוספת בעלת אופי וסגנון משלה, מספר את המאורעות מנקודת מבטו הייחודית. (לדוגמה: 'היא נהגה להתאפר באופן שגרם לעיניה להיראות כמו שתי גחליליות שנפלו אל תוך שלולית נפט'. מי בסיפור חושב שהעיניים שלה נראו כך? רק המספר, לא אף אחת מהדמויות.)

ירמי פינקוס עושה שימוש במספר מוחצן כזה ב'קברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט'. המספר שלו הוא בעל קול רווי הומור ואירוניה, והוא נשמע כך: "אף-על-פי שכבר קרב לשנתו התשעים, לא ייחס תחילה הפרופסור מרקוס פבריקנט כל חשיבות למיחושי המעיים שלו: ממתי פוחד יהודי בעל-ניסיון מקצת גזים, אמר בלבו. אך ככל שעבר הזמן גברו הכאבים, וכעבור שבועיים כבר נחלש הפרופסור כל כך, שלא היה מסוגל עוד לרדת ממיטתו. מיני פרפורים וקרקושים הציקו לו בעוצמה שלא ידע כמוה, והתנועות המַגְמָתיות הסמויות שהתחוללו בקרביו פנימה הסבו לו סבל נוראי."

מספר מוחצן יכול גם לפנות לקוראים ישירות, כחלק מהאישיות המוחצנת שלו. הוא דמות בפני עצמו, יש לו דעות, והוא עשוי לא להתבייש לחלוק אותן עם הקורא. הוא יעשה זאת באותו סגנון ייחודי בו הוא מספר את הסיפור כולו. פניות ישירות כאלה לקורא היו נפוצות מאוד במאה התשע עשרה, אך בימינו השימוש בהן נדיר יחסית.

אין זה הכרחי להעניק למספר דווקא ידיעה שכולה רדודה או כולה עמוקה – אפשר להשתמש גם בדרגות ביניים של עומק הידיעה. למשל, מספר שעומק הראייה שלו משתנה בחלקים שונים של הסיפור. או מספר שרואה את כל מאורעות הסיפור, אבל מוגבל לראות אל תוך נבכי נפשה של דמות אחת בלבד. כך, בקירוב, ברומן 'אמה' מאת ג'יין אוסטין.

למספר כל יודע יש כמה יתרונות, בעיקר אם הוא מספר מוחצן בצורה כזאת או אחרת. הוא יכול לספק תמונה רחבה של קבוצת דמויות, ולהציג את כולן בקול אחד ובשפה אחת, מתוך כוונה לספר את סיפור אחוד מתחילתו ועד סופו. כך הוא יוצר אשליה של תמונה חברתית. בתקופה הויקטוריאנית, בה החברה הייתה נושא מרכזי של הרומן, שימוש במספר כזה היה נפוץ ומקובל.

יתרון נוסף, שהוא חופשי להבהיר כל היבט רגשי או רעיוני, וכך לוודא שהם הובנו במלואם: אופייה של דמות, חשיבותו של מאורע, ואפילו משמעות היצירה כולה. והוא יכול לעשות זאת בתמצות רב (כלומר, לספר אודותיו או להגיד אותו ישירות, בלי להמחיש אותו דרך פעולת הדמויות) ובלי שהקורא יפקפק במניעיו.

חסרונו בכך שהוא חיצוני לעולם הסיפור. הוא מזכיר לקורא ללא הרף שמדובר רק בסיפור, ומקשה על הקורא לחלום את החלום הבדיוני. היותו חיצוני גורמת גם לריחוק של הקורא מהדמויות.

סופרים רבים בני זמננו משתמשים במספר כל יודע, ביניהם קורט וונגוט, גבריאל גרסיה מרקס, ואשכול נבו. עם זאת, השימוש במספר מסוג זה איננו נפוץ כיום. יתכן שההגזמה בשימוש בפנייה ישירה אל הקורא ברומנים של סוף המאה ה- 19, התחושה שהמספר עצר את הסיפור ומפטפט עם הקורא, יצרה תחושת מיאוס ממספרים כל יודעים. אבל ניתן בהחלט לכתוב ספרים נפלאים שכוללים מספר כל יודע, כל עוד שומרים עליו עקבי, אחיד, ואולי גם לא מוחצן מדי ולא מודע מדי לקוראיו.

מספר חיצוני מוגבל

המספר החיצוני המוגבל הוא סוג המספר הנפוץ ביותר במאה השנים האחרונות, ולפחות מבחינת פופולאריות, מדובר בניצחון בנוק-אאוט על פני כל סוגי המספרים האחרים. מספר כזה כותב על כל הדמויות בגוף שלישי, אבל לדמות אחת יש לו קשר מיוחד, כמו-טלפאתי: הוא רואה רק מה שהיא רואה ויודע רק מה שהיא יודעת, כאילו היה זבוב שיושב על כתפה וצופה משם על העולם.

למספר כזה, ישנן שלוש רמות של עומק ידיעה, של 'חדירה' לראשה של הדמות שדרך עיניה הוא רואה את ההתרחשויות:

רמת העומק הנמוכה ביותר היא ללא חדירה כלל. ברמה כזאת המספר רואה רק סצנות שדמות נקודת המבט נמצאת בהן, אבל מנקודת מבט קולנועית: רק מאורעות, ללא מחשבות ורגשות. הוא יודע רק מה שהדמות רואה, שומעת, מריחה, טועמת או ממששת, אבל לא נכנס אל תוך ראשה כלל. סיפור שמסופר כך הוא קר ומרוחק, אבל כמו-עובדתית ולכן אמין. הוא גורם לקורא להרגיש שההתרחשות המתוארת הייתה בוודאות נכונה ואמיתית, גם אם הקורא לא יודע לפרש אותה.

החיסרון של מספר כזה היא ביכולת להבהיר לקורא את העומק הרגשי של הדמויות. התיאורים הרגשיים שמספר כזה יכול לספק מוגבלת למימיקה, הבעות פנים, ולדברים שדמויות אומרות ועושות. הקורא נאלץ לפרש כל הזמן את המאורעות. זה עלול להיות מעייף, ויש גם סכנה שהקורא לא יפרש נכון את המאורעות. לכן, סוג מספר זה איננו נפוץ. דוגמה מצוינת לשימוש במספר כזה היא 'הנץ ממלטה', מאת דאשיל האמט.

בגרסה אחרת של מספר ללא חדירה, הוא מניח הנחות לגבי עולמן הפנימי של הדמויות, אבל לא יודע בוודאות שזה כך וטורח להבהיר לקורא שהוא אינו יודע: 'יתכן שאירועי הלילה הקודם הטילו מורא בלבו, או שאולי דאג לשלומם של ילדיו...' סגנון כזה עשוי להיות חינני ביצירה קצרה, אבל ברומן, ההבהרות החוזרות עלולות להפוך למעייפות.

רמה העומק השנייה היא חדירה חלקית. ברמה כזאת המספר רואה הכל, כולל מה שהגיבור רואה ומרגיש, אבל הוא נותר חיצוני לדמות. לכן, אצל מספר כזה נפוץ מאוד השימוש בתגיות כמו 'הוא חשב ש...', או 'הוא הרגיש כאילו...'. השפה בה ישתמש המספר יכולה להיות שונה משפתו של הגיבור. לדוגמה, סיפור מפי מספר כזה יכול להישמע כך: 'הוא הושיט לה את מכשיר הטלפון הנייד, בטוח שהגאווה לא תרשה לה לקחת אותו ולבדוק את המספר האחרון שחוייג. הוא קילל בלבו כשהושיטה את היד ולקחה את המכשיר, תוך כדי שהיא ממשיכה לנעוץ בו את אותו מבט קר.'

רמת העומק העמוקה ביותר היא חדירה מלאה. רמה זאת דומה לרמה החלקית, אבל הסיפור לא מסופר מנקודת מבט חיצונית לדמות אלא ממש מתוך ראשה. מספר כזה לא משתמש בתגיות כמו 'הוא חשב', כי הכל מובא מנקודת המבט הבלעדית של הדמות, וברור שאלה מחשבותיה. בהתאם, נדרש להשתמש בשפה שזהה לזו של הגיבור, ממש כאילו כותבים סיפור גוף ראשון, רק בגוף שלישי. סיפור מפי מספר כזה יכול להישמע לדוגמה כך: 'הוא הושיט לה את המכשיר הטלפון הנייד. הגאווה לא תרשה לה לקחת אותו ולבדוק את המספר האחרון שחוייג. אבל, לכל הרוחות, היא הושיטה את היד ולקחה את המכשיר. הפעם האחרונה בה נעצה בו מבט קר כזה הייתה בערב ההוא...'

מספר כזה מערב את הקורא בצורה העמוקה ביותר בדמות ובסיפור, אבל המסופר פחות 'אמין' כי הוא מציג נקודת מבט סובייקטיבית של דמות מסוימת. בנוסף, סגנון כזה עלול להיות מתיש ומייגע לאורך זמן. אבל גם אם החלטנו שסגנון זה אינו מתאים כדי להוביל את כל היצירה שלנו, נוכל לשקול לשלב אותו בסצנות שדורשות יותר אינטנסיביות רגשית, במסגרת סיפור שהנורמה שלו היא חדירה חלקית.

ככלל, כאשר אנחנו רוצים לשלב יתרונות של רמות עומק ידיעה שונות, ניתן לשלב בסיפור יותר מרמת עומק אחת ולעבור ביניהן. אם המעברים האלה נעשים באופן מקצועי וחלק, הקורא בדרך כלל לא ירגיש בהחלפת הטכניקה, אלא רק בתוצאה. כך עושה, לדוגמה, קורמאק מקארתי ברומן 'הדרך'. הרומן כתוב ברובו מנקודת המבט של האבא, בלי חדירה אל תוך עולמו הפנימי. בקטעים אלה מתוארים רק מעשי הדמויות ועולמן החושי. אך ברומן משולבים גם קטעים בהם רמת החדירה מעמיקה מעט. בקטעים כאלה מתוארות מחשבותיו של האב, אך גם אז – רגשותיו אינם מתוארים כלל. הריחוק הרגשי הזה מאפשר למקארתי להדגיש את הזוועות שהדמויות חוות בלי לגלוש למלודרמתיות.

מבין המספרים החיצוניים המוגבלים, המספר בעל רמת החדירה החלקית הוא סוג המספר הנפוץ ביותר בספרות בת ימינו. הדבר נובע משילוב של כמה יתרונות משמעותיים. הוא נותן תחושה של אמינות וטבעיות, כאילו היצירה נכתבה מעצמה, ללא סופר, וכאילו כל מה שנמסר אובייקטיבי לחלוטין. הסיפור נתפס כאילו הוא מסופר בהווה, למרות שהוא כתוב בלשון עבר. כך, לא עולות שאלות קשות כמו: למה הוא מספר את הסיפור, למי, ואיך הוא רואה את המאורעות בדיעבד, בזמן בו הוא מספר עליהם.

יתרון נוסף שהוא יוצר איזון נכון בין קרבה לבין ריחוק. הקרבה נוצרת מהצמידות של המספר לדמות ומהחדירה לעולמה הפנימי, כמעט כמו דמות שמספרת על עצמה בגוף ראשון. זה מאפשר לנו לחוש הזדהות עמוקה עם הדמות. אנחנו נחשפים לעולמה הפנימי של הדמות כפי שאנחנו נחשפים רק לעולם הפנימי של עצמנו, ולכן נוטים להזדהות אתה ולסלוח לה על מגרעותיה, כפי שאנחנו מוכנים בדרך כלל לסלוח גם לעצמנו.

עם זאת, נשמר גם ריחוק מסוים מהדמות, כי המספר נשאר חיצוני לה. זה מונע את קרבת-היתר המעט 'חונקת' שיש במספר בגוף ראשון. הריחוק הזה מתאים לתפיסת הכתיבה המודרנית. לדוגמה, מספר בגוף ראשון יגרום לקורא להניח שכל סצנה שמסופרת הייתה משמעותית מאוד עבורו לטווח הארוך, אחרת הוא לא היה זוכר ומספר זאת בדיעבד. מספר חיצוני מוגבל יכול לספר גם סצנה שבדיעבד התבררה כחסרת משמעות לדמות נקודת המבט, אבל משמעותית לסיפור, כי הכל קורה (לכאורה) בהווה.

יתרון חשוב נוסף, שמספר כזה מאפשר לקורא לעבור את מסלול ההבנה והגילוי שהוא אמור לעבור ביצירה. זאת משום שהקורא ניצב יחד עם הגיבור בכל צומת החלטה, מקבל אתו את ההחלטות ולומד את השלכותיהן.

ביצירה בה יש יותר מנקודת מבט אחת, ניתן להשתמש במספר חיצוני מוגבל עבור כל אחת מהדמויות שנקודת המבט שלהן מוצגת בסיפור. אפשר לפתוח פרק חדש בכל פעם שעוברים מנקודת מבט לנקודת מבט, או להפריד ביניהן באמצעות שורת רווח בין פסקאות. אבל צריך להיזהר לא להחליף נקודת מבט באמצע פסקה או באמצע רצף סיפורי אחד, כי קפיצה בנקודת המבט קשה לעיכול לקורא, ובדרך כלל רצוי שתהיה מסומנת בבירור.

בבחירת הקול של מספר חיצוני מוגבל, עלינו להקפיד על שני כללים. האחד, להשתמש בשפה שאיננה זרה לדמות נקודת המבט. אנחנו לא חייבים לכתוב בדיוק בשפה שלה, כי היא איננה המספר, אבל המספר חווה את הסיפור כאילו מתוך התודעה שלה, לכן הוא לא יכול לאמץ לעצמו שפה משלו, ועליו להשתמש בשפה שלא תיצור צרימה עם הדמות. בהתאם, עלינו להשתמש במושגים, דימויים ומטאפורות מעולם המושגים של הדמות. התאמת שפת המספר לשפת הדמות חשובה יותר ככל שרמת החדירה של המספר עמוקה יותר.

הכלל השני, שעלינו לחוות ולתאר את הכל מבפנים החוצה, ולא מבחוץ פנימה. מספר כל יודע יכול לומר: 'כשיצא מהמונית התעבה מיד אד על זגוגיות המשקפיים שלו, גורם לו להיראות כמו חילזון עיוור המגשש את דרכו'. את אותו התיאור, מספר חיצוני ינסח כך: 'כשיצא מהמונית התעבה מיד אד על זגוגיות המשקפיים שלו, גורם לו להרגיש כמו חילזון עיוור המגשש את דרכו'.