העימות בין הגיבור ליריב

"הסיפורים הטובים ביותר אינם סיפורי מאבק של טוב ברע,

הם סיפורי מאבק של טוב בטוב."

לב נ. טולסטוי

סופר והוגה רוסי, 1828-1910

היריב הוא הכוח הראשי שמחבל במאמציו של הגיבור להשיג את מטרתו ואת אושרו. כך הוא יוצר את העימות המרכזי בסיפור. סיפור מתחיל לצבור תאוצה כאשר מתגלה הניגוד בין מטרות הגיבור והיריב, ומגיע לכדי הכרעה כאשר העימות ביניהם מוכרע.

לכן, טוב שמטרות הגיבור והיריב יהיו מנוגדות לחלוטין ומונעות זו את זו. כאשר הניגוד ביניהן חד, העימות קשה יותר. והעימות בין הגיבור ליריב הוא הכוח המניע הראשי של העלילה. בלעדיו, בעצם, כמעט ואין עלילה. לכן עלינו להקפיד שהגיבור והיריב יזדקקו להשיג את המטרה שלהם באופן נואש, ושיהיה היבט של דחיפות להשגת מטרותיהם. כך, העימות שייווצר בין רצונותיהם המנוגדים יספיק כדי להחזיק עלילה.

העימות הוא גם הכוח המרכזי שחושף את הדמויות: אף אדם לא מתאמץ מעבר למינימום הנדרש, לא משתנה, לא בוחר בדרך הקשה, אלא אם כן משהו מאלץ אותו לכך. ההתנגדות היא זו שמעצבת מי אנחנו ומה אנחנו עושים. רק על רקע ההתנגדות יוכלו הדמויות בסיפור לבטא ולממש את העצמי האמיתי שלהן.

העיקרון היחיד שכמעט לא ניתן לחמוק ממנו בספרות, הוא שהגיבור או היריב (לפחות אחד משניהם) מוכרחים להיות דמויות פעילות. אין זה רק משיקולי עניין. הגיבור והיריב הם הכוח העיקרי שמניע את העלילה קדימה, ואם שניהם יהיו דמויות פאסיבית שרק מגיבות למתרחש – לא יהיה אפשר לקדם את הסיפור. למעשה, במרבית הסיפורים הן הגיבור והן היריב הם דמויות פעילות. וגם אם אחד מהם מתחיל כדמות פאסיבית, הוא ייאלץ לקום ולפעול כשהכוחות המתנגדים ידחקו אותו לפינה.

בנוסף, היריב צריך להיות מספיק עוצמתי, כדי שברגע שבו קורה המאורע המכונן, הגיבור יראה בנחיתות מסוימת לעומתו. עוצמת הסיפור שלנו היא עוצמת דמותו של היריב, כי היריב הוא סמל, האנשה של תמצית הסכנה בפניה עומד הגיבור. אם הוא חלש – הסכנה חלשה, המתח חלש, והקורא לא מתעניין מספיק בסיפור. הקורא צריך להשתכנע שלגיבור יש סיכוי להשיג את מטרתו, אבל רק סיכוי ולא יותר. מאבק בלתי שקול שהוכרע מראש איננו יוצר עניין, בין אם הוא לטובת הגיבור או לטובת היריב.

בבואנו לאפיין את היריב, נוכל לבחון שלוש עוצמות של התנגדות לשאיפות הגיבור. ברמה הראשונה, היריב מייצג עיקרון שונה מהעיקרון שהגיבור מייצג: למשל, חוסר הוגנות לעומת צדק, אדישות לעומת אהבה, הסתרת האמת לעומת אמת, איום על החיים לעומת חיים, בורות לעומת חוכמה, הססנות לעומת נאמנות.

ברמה השנייה, החזקה יותר, היריב מייצג עיקרון הפוך מהעיקרון שהגיבור מייצג: למשל, חוסר צדק לעומת צדק, שנאה לעומת אהבה, שקר לעומת אמת, מוות לעומת חיים, טיפשות לעומת חוכמה, בגידה לעומת נאמנות.

ברמה השלישית והחזקה ביותר, היריב מייצג עיקרון שהוא ההפך הגרוטסקי מהעיקרון שהגיבור מייצג. הופכיות קיצונית כל כך, עד שהיא הופכת בלתי אנושית, הקצה האפל ביותר שאנושיות מסוגלת לו בהקשר של עיקרון זה: עריצות לעומת צדק, שנאה עצמית לעומת אהבה, הונאה עצמית לעומת אמת, נדונות לשאול לעומת חיים, בגידה בעצמך לעומת נאמנות.

ככל שההתנגדות של היריב עוצמתית יותר, כך הסיפור יהיה חזק יותר, ולהפך. לכן, כאשר האמת הפנימית של הסיפור מאפשרת זאת, נכון להקצין את היריב עד כדי שהוא מייצג את ההפך הגרוטסקי מהעיקרון שהגיבור מייצג. אלה המקומות שבהם ההתנגדות נוגעת בהיבטים האפלים ביותר של נפש האדם, ולפעמים זהו ההבדל בין סיפור טוב לסיפור מבריק.

ניתן גם לשלב את כל שלושת העוצמות באותו סיפור. ניתן לשקול להציג שלושה כוחות אנטגוניסטים נפרדים שמופיעים בזה אחר זה, הראשון שונה, השני הפוך והשלישי ההפך הגרוטסקי. במקרים אחרים ניתן להסתפק ביריב אחד שהולך וחושף פנים קיצוניים יותר של התנגדותו. במערכה הראשונה היריב עשוי להציג כהתנגדות עיקרון שונה מהעיקרון שהגיבור מייצג, במערכה השנייה את העיקרון ההפוך, ובמערכה השלישית את ההפך הגרוטסקי.

אבל בבואנו לאכלס את הסיפור שלנו בדמויות, לא די בכך שנחלק להן תפקידים ונציב אותן בעימותים עלילתיים זו מול זו. דמות טובה נתפסת בעיני הקורא כבשר ודם, וכדי לגרום לאשליה הזאת, עלינו לעמוד על המנגנונים שגורמים לקורא להאמין לדמות, להתעניין בה ולגבש לגביה עמדה.