כמה אופנים לסיים

והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה.

זהו הסיום הקלאסי של אגדות וסיפורי עם רבים, והוא עדיין נפוץ גם בספרות בת ימינו. אין זה מקרה. הסיום הזה הוא סיום סגור: הוא מגלם בתוכו סגירה מלאה של כל חוטי הסיפור, ללא שאלות פתוחות, ללא עמימות. זהו הסיפוק האולטימטיבי שסיום יכול לתת לקורא.

בדומה, סיפורים רבים נגמרים רע. הגיבור נכשל במטרתו, מאבד או נאלץ לוותר על ערכים שחשובים לו, לפעמים אפילו על חייו. אין הבדל עקרוני בין 'סוף רע' כזה לבין ה'סוף הטוב' של סיפורי האגדות והקומדיות. כל עוד הוא עונה על כל שאלות הסיפור, גם זה סיום סגור. וסיום סגור הוא הסיום הטיפוסי של סיפור במבנה הקלאסי.

שונה ממנו הסיום הפתוח, שאינו עונה על כל השאלות שעלו במהלך היצירה. הוא עשוי להשאיר פרטי עלילה שהקורא לא יודע אותם ולא לספר מה עלה בגורל הדמויות, או אפילו כיצד המאבק הוכרע. סיום כזה נפוץ יותר בסיפורים בעלי מבנה מינימליסטי.

הסיום הפתוח נחשב 'ספרותי' יותר, אבל למעשה, אם מיישמים אותו באופן קיצוני מדי, הוא פוגע בסיפוק שהקורא חש ומונע ממנו להשיג את מטרותיו. "אני מבקש שלסיפור תהיה צורה, תבנית," כתב וו. סומרסט מוהם, "ואינני רואה איך תוכל ליצור זאת אם לא תביא את הסיפור לכדי סיום שאינו משאיר שום מקום לגיטימי לשאלות. אבל גם אם היית יכול להביא את עצמך לידי כך שתותיר את הקורא תלוי באוויר, הרי לא היית רוצה להותיר את עצמך תלוי באוויר אתו."

לכן, כאשר מיישמים סיום פתוח, כדאי לעשות זאת בזהירות. אפשר להשאיר כמה מעלילות המשנה פתוחות. אפשר להביא את העימות העיקרי לכדי הכרעה בלי לספר מה ההשלכות של ההכרעה הזאת לאחר מעשה. אבל קשה להביא את הקורא לכדי סיפוק בלי לספר על העימות האחרון וההכרעה בקו העלילה הראשי.

חשוב להבחין גם בין סיום של עלילה ליניארית לבין סיום של עלילה מעגלית.

עלילה ליניארית מסתיימת במקום אחר מזה שבו התחילה, וההתרחשויות מתקדמות לקראת מטרה. לכן היא מסתיימת מיד לאחר הכרעת המאבק האחרון. הקורא יחוש מסופק רק אם הסיום יתייחס להשגת או לאי השגת המטרה. בעלילה כזאת כדאי בדרך כלל לסיים מראש עלילות משנה, ואם נותרו הסברים שצריך לתת ותגליות לגלות – עדיף שיבואו לפני השיא.

עלילה מעגלית מסתיימת במקום בו החלה, למשל בחזרה הביתה של הגיבור. הקורא יחוש מסופק רק אם רק אם הסיום יתחבר לנקודת ההתחלה ויתייחס אליה. לכן, צריך ליצור הקבלות בין מצב המוצא למצב הסיום, ולהדגיש מה דומה ומה השתנה. אם המצב לא השתנה, לקורא תהיה תחושה שהסיפור סופר לשווא.

אבחנה מהותית נוספת היא בין סיום שמבוסס על שיא עלילתי לבין סיום שמבוסס על גילוי. סיום שמבוסס על שיא עלילתי מציג בדרך כלל עימות אחרון או בחירה מהותית אחרונה שמביאים להכרעה הסופית של שאלת הסיפור. מאחר שהוא מבוסס על עימות ועל הכרעה, הוא יכול להשתמש באמצעים האלה כדי ליצור מתח ולעורר רגש בקורא.

סיום שאיננו מבוסס על שיא עלילתי, הוא סיום בו שאלת הסיפור נפתרת ללא עימות או החלטה דרמטית. הכוחות שהניעו את הסיפור מגיעים לסוף דרכם, ושאלת הסיפור נפתרת מתוך כך. בהיעדר עימות והכרעה, סיום כזה זקוק לאמצעים אחרים כדי ליצור מתח ובעיקר כדי לעורר רגש. לכן, הוא משתמש בדרך כלל בגילוי משמעותי ששופך אור חדש על הבנת הסיפור או חלקים ממנו. סיפור בעל סיום כזה צריך להשתמש מראש בהסתרה כדי למנוע מהקורא להבין חלק מפרטי הסיפור, שיתגלו רק בסיום.

מעבר לכך, הסיום יכול להיות, כפי שהגדיר זאת פרנסואה טריפו, לא רק אמיתי ובעל משמעות אלא גם מחזה מרהיב. הוא יכול להיות וויזואלי: להתרחש בסביבה כזו ולהכיל בתוכה אלמנטים כאלו שיסכמו את כל משמעותה לתמונה. תמונה אחת זו יכולה לסמל את הסיפור, את משמעותו, את העיקרון המנחה שלו, את הרגשות שהוא מעורר – כולם או חלקם.

כזהו למשל הסיום של 'רומן רוסי' מאת מאיר שלו. במהלך כל הרומן הקורא נחשף לסיפורים אודות עברו של המושב בעמק יזרעאל בו מתרחשת מרבית העלילה. הסיפורים האלה משולבים היסטוריה ואגדה, ולא ניתן עוד להבחין מה היסטוריה ומה אגדה. אחד הסיפורים מספר על דניאל ליבסון, שחיזר אחרי אמו של ברוך, גיבור הרומן. במסגרת חיזוריו חרש דניאל את שמה בשדות העמק באותיות ענק, וזרע בתלמים דגניות כדי שתראה את שמה פורח באביב. הסיפור נשמע פנטסטי מכדי שיהיה אמיתי, אבל בתמונת הסיום של הרומן מטייל הגיבור בשדות המושב ורואה מרחוק את שמה של אמו, ש"מדי שנה צובע אותו האביב באותיות-ענק כחולות של דגניות." הסיום הזה מובא כתיאור טבע בלבד, ללא פירוש. אבל לקורא ברורה משמעותו הסמלית: הוא מצייר בתמונה ובצבע את חוסר היכולת להבדיל בין מיתוס למציאות בסיפורי החלוצים.