ה. אמינות המספר

אם למספר יש נקודת מבט מוגבלת, דרכה יוצג הסיפור. למשל, אם המספר הוא ילד, הוא יספר רק את מה שילד יכול להבין מהסיטואציה. אם המספר עיוור, הוא יספר רק את מה שהוא שומע וחש. אם המספר מעורב רגשית במאורעות, הוא יכפה על המאורעות את נקודת המבט הסובייקטיבית שלו. מספר כזה נקרא 'מספר בלתי אמין'. אם הכותב יוצר מראש חוזה עם הקורא שהמספר איננו אמין, הקורא יקבל זאת ויעשה מאמץ מודע לחלץ מתוך הסיפור את מה שנסתר בין השורות.

דוגמאות קלאסיות הן 'הקול והזעם' מאת וויליאם פוקנר, בו בנג'י מספר את החלק הראשון של הסיפור מנקודת מבט של מפגר, 'לוליטה' מאת ולדימיר נבוקוב, שמסופר מנקודת מבט של פדופיל, ו'פרחים לאלג'רנון' מאת דניאל קייס, שמסופר מנקודת מבט של אדם פשוט-מחשבה, על גבול הפיגור, שהולך ומחכים במהלך הסיפור כתוצאה מניסוי מדעי. בספרות העברית אפשר למנות לדוגמה את 'לשבור את החזיר' מאת אתגר קרת ואת 'קצחן' מאת יואל הופמן, שמסופרים מנקודת מבט של ילד.

אחת הסכנות בשימוש במספר היא ליצור (שלא בכוונה) מצב בו הקורא אינו בטוח אם המספר אמין או לא. יתכן שכזה הוא 'The Turn of the Screw' מאת הנרי ג'יימס, סיפור בגוף ראשון מפיה של אומנת שמקבלת תחת חסותה שני ילדים ומתחילה להאמין שבית האחוזה בו הם מתגוררים רדוף רוחות. לאורך השנים התפתח דיון בקרב קוראים ומבקרים, האם האומנת אכן ראתה רוחות, או שהרוחות היו הזיה שלה. הויכוח הזה מעולם לא נפתר במלואו.

כך גם במסעו של גוליבר לארץ ה- 'Houyhnhnms', הבריות הנעלות שצורתן צורת סוס. מאז זמנו של ג'ונתן סוויפט ועד ימינו ניטש ויכוח, מה הייתה דעתו על בני הגזע ה'עליון' שהמציא – האם הוא העריץ אותם כפי שהגיבור שלו, גוליבר, מעריץ אותם בספר, או שהוא לעג באמצעותם לערכי הכנסייה, וטען במרומז שלערכים נעלים כאלה אין כל נגיעה לטבע האדם.

אמינות של מספר בגוף ראשון

מספר בגוף ראשון הוא מספר בלתי אמין. אי אפשר לקבל כמובן מאליו כל מה שהוא אומר. הוא מספר את הדברים מתוך נקודת המבט שלו, וסביר שנקודת מבט זו איננה אובייקטיבית. ככל שהמספר הוא דמות מעורבת יותר בסיפור, עלינו לשאול את עצמנו עד כמה המספר יכול להיות אובייקטיבי ומרוחק רגשית לגבי מאורעות משמעותיים שמעוררים בו תגובה רגשית חזקה כל כך. אולי הוא רואה רק מה שהוא רוצה לראות? אולי הוא מנסה לשכנע את עצמו במשהו שונה ממה שקרה?

אבל באופן פרדוכסלי, כתיבה בגוף ראשון יוצרת אצל הקוראים דווקא תחושה הפוכה: תחושה חזקה של אמינות. מישהו מתוודה בפניהם, מספר להם ממקור ראשון מאורעות שהוא נטל בהם חלק. הקוראים יטו להניח שהוא מספר את האמת, או לפחות את האמת שלו. אם אנחנו רוצה שהקהל יאמין לסיפור שקשה להאמין לו – גוף ראשון הוא הבחירה המתבקשת. אפילו אם הסיפור הוא בדיה במהותו, כמו 'מסעות גוליבר' מאת ג'ונתן סוויפט, כתיבה בגוף ראשון תצבע את הסיפור באווירה של אמינות.

אבל גם ההפך נכון. אם מספר בגוף ראשון יסתיר מהקורא במכוון מידע במהלך הסיפור, הקורא עלול לקבל תחושה שמתמרנים אותו. מבחינת מנגנון הסיפור, במקום ליצור הזדהות של הקורא עם המספר, שהוא בן הברית שלו בניסיון להשיג מידע, המספר עלול להפוך לאויב של הגיבור שמסתיר ממנו מידע (או אף גרוע מזה – מסתיר את מעשיו שלו). זה גורם לריחוק רגשי של הקורא, ופועל כחרב פיפיות: במקום שהמסתורין יגביר את המתח, הוא שוחק אותו. גרוע עוד יותר הוא מספר שקרן. אם המספר משקר בכוונה תחילה, כדאי לגרום לקורא לפחות לחשוד בכך מראש. לדוגמה, אם המספר יתוודה על שקר בתחילת הסיפור, הקורא מיד יחשוד בו בשקרים נוספים, ואם יגלה בהמשך הסיפור שהמספר משקר גם לו, לקורא, הוא עשוי לקבל זאת בהבנה. חשוב גם לשים לב שהסתרה או שקר מצד המספר מעוררת בקורא שאלה: איזה אינטרס יש למספר להעלים מידע? אם אין אינטרס כזה בעולם הסיפור, אין מקום להסתרה כזו. היא איננה תואמת את מניעיה של הדמות, וכל תפקידה לתמרן את הקורא.