פרק 18 - סוף הסיפור

"המפתח לסיום של כל סיפור

הוא לתת לקהל מה שהוא רוצה,

אבל לא באופן בו הוא מצפה לו."

וויליאם גולדמן

סופר, מחזאי ותסריטאי זוכה פרס אוסקר, 1931-

מטרות הסיום

לעתים קורה שספר מסב לנו הנאה רבה במהלך קריאתו, אבל הסיום שלו מאכזב אותנו ומותיר אותנו בתחושה של החמצה. לפעמים, אפילו בתחושה שרומינו. דוגמה מוקצנת לכך, הוא סיום בו ברק פתאומי הורג את היריב, או שהגיבור זוכה פתאום בלוטו ומתעשר. כמעט ודאי שקורא יחוש מרומה כשיקרא סיום כזה. הוא יחוש שהתאמץ לחינם לקרוא. השאלה שתיוותר מרחפת בחלל האוויר היא: אבל מה היה קורה לולי הברק או הלוטו? כלומר, מבחינת הקורא – הסיפור נותר ללא סוף.

סוף מסוג כזה איננו סוף בעיני הקורא, משום שהוא אינו עונה על צורכי הקורא. כדי לכתוב סיום טוב, עלינו להגדיר מהן המטרות שהוא צריך להשיג ושמביאות יחד לסיפוק המלא של הקורא. יש חמש מטרות כאלה:

1. סיפוק רגשי

אחת הסיבות שהקורא קורא היא כדי להגיע לסיפוק רגשי. כאמור קודם, הקורא מגיב רגשית להצלחתן או כישלונן של דמויות שאכפת לו מה יעלה בגורלן. מאחר שבסיום הסיפור הגיבור מצליח או נכשל באופן המלא והסופי ביותר, לסיום יש פוטנציאל להיות הרגע הטעון ביותר רגשית עבור הקורא. זאת, כמובן, אם הוא כתוב נכון.

כבר עמדנו קודם על האופן בו מבנה עלילתי גורם לקורא להרגיש. הסיום איננו יוצא דופן. כדי לייצר תגובה רגשית באפשרותנו להציג בסיום הסיפור עימות אחרון, שיסמל את מלוא מאבקו של הגיבור. זהו העימות הסופי: כך או כך, הוא יביא את שאלת הסיפור לידי הכרעה. לא יהיה מקום לעימות נוסף אחריו. ובסופו של העימות הזה, הגיבור יצא כשידו על העליונה או על התחתונה, ובקורא תתעורר תגובה רגשית בהתאם.

לפני העימות וההכרעה, הסיום יכול לספק תפנית עלילתית נוספת שתצבע את העימות האחרון באור אחר ותסביר למה הוא העימות המכריע. הוא יכול לדחוק את הגיבור אל הפינה עד שהגיבור יבצע בחירה. הבחירה הזאת היא קריטית לגיבור, והוא לא יכול היה לבצע אותה קודם, בדרך כלל בגלל קונפליקט פנימי. רק השפל החדש אליו הגיע גורם לו לפרוץ את המחסום שקודם עיכב אותו.

אם הסיום מספק רגע בחירה כזה, זהו שיאו של הסיפור. הרגע בו הגיבור מתגבר על המגרעת הקריטית שלו, ומשתנה לנצח. הקורא מבין שבעצם הבחירה טמון גורלו של הגיבור, ושמרגע שבחר – הוא מתקדם במסלול שסופו ידוע, בדרך אל הצלחה מלאה או אל כישלון מלא.

ברומן 'חיי אהבה' מאת צרויה שלו, יערה קורמן מתעמתת שלושה עימותים אחרונים כאלה. העימות הראשון הוא עם אריה, המאהב שלה. אריה דורש ממנה להוכיח את אהבתה בכך שתוותר על פגישה באוניברסיטה שחשובה לקריירה שלה. הדרישה מביאה את יערה לתובנות כואבות לגבי הקשר עם אריה, שבעקבותיהן היא עוזבת אותו סופית. העימות השני הוא עם יוני בעלה. יערה נוסעת לשדה התעופה לאסוף אותו מטיסה, וכשהיא מתבוננת בו ממרחק היא מבינה סופית שהאהבה ביניהם מתה. היא מחליטה לעזוב גם את יוני, ומניחה לו לנסוע הביתה במונית. העימות השלישי הוא עם ראש החוג באוניברסיטה. יערה מצליחה לשכנע אותו לתת לה הזדמנות נוספת להתקדם בתזה שלה, ומצליחה לשים יד על ספר נדיר בספריה, בו היא מוצאת ממצא משמעותי שמקדם את המחקר שלה.

2. השלמה של התבנית והחוקיות בסיפור

סיפור שמסתיים באופן שמוכיח עיקרון מנחה כלשהו, נותן לקורא תחושה שהוא הסתיים באופן בו 'צריך' היה להסתיים.

למה הכוונה? נניח שהסיפור שלנו עוסק במהמר כפייתי שמסתיר ממשפחתו את ההימורים. בסיום הסיפור, הוא משלם מחיר אישי כבד. לא בגלל ההימורים (נניח שהצליח להיגמל ולהחזיר את חובותיו לעולם התחתון) אלא בגלל חוסר היושר כלפי משפחתו (נניח שאשתו עוזבת אותו עם הילדים. היא איבדה את האמון בו, משום ששיקר לה כאשר משך כספים מהחשבון המשותף שלהם). העיקרון המנחה שמגולם בסיפור הוא: חוסר יושר מוביל למחיר אישי כבד.

סיום כזה ממחיש לקורא שהדברים מתנהלים לפי חוקיות של סיבה-תוצאה. הוא נותן לקורא תחושה שחוסר יושר גורר מחיר אישי, לא רק בסיפור הספציפי, אלא באופן עקרוני בחיים. הוא ממחיש לקורא שיש חוקיות ותבנית ששולטות בדברים ומהן.

סיום כזה פונה לפחד בסיסי מאוד של הקורא: הפחד משרירותיות הגורל, משרירותיות המציאות, ומחוסר האונים של האדם הקטן לעמוד בפניה. הקורא מחפש ביטחון ומוצא אותו בחוקיות, שמבטיחה לו שיש לו השפעה על גורלו. שהוא איננו רק פיון שהגורל משחק בו. שיש לו סיכוי להרוויח את אושרו או להתחמק מאומללות אם יפעל כראוי.

הפחד משרירותיות הגורל הוא אחד הצרכים הרגשיים הקמאיים והעמוקים ביותר של האדם, ויש קהל קוראים גדול שמוצא בספרות מפלט מהפחד הזה. הסוף היחיד שיבוא בחשבון בעיני הקוראים כאלה הוא סוף שמדגים איך האדם שולט בגורלו.

נבחן גם עיקרון מנחה הפוך: שהאדם איננו אלא כלי משחק בידי כוחות חזקים ממנו בהרבה, ושאין לו הגנה מפניהם כאשר הם מאיימים לרמוס אותו. גם במקרה כזה, העיקרון צריך להתממש במציאות הסיפור, ולהציג אדם שנמחץ על ידי כוחות חיצוניים. גם כאן, העיקרון צריך להתממש באופן שיבהיר לקורא שלא מדובר במקריות חד-פעמית, שזהו עיקרון שמתממש במציאות פעם אחר פעם.

יתכן שהקורא יצטרך לחוות מגוון מאמצים של הגיבור להתגבר על הכוחות המאיימים עליו, ואף אחד מהמאמצים האלה לא ישיג שום תוצאה. אז, כאשר הקורא יחווה את ההרס הסופי של הגיבור בסיום, הוא יאמר לעצמו: הגיבור באמת ניסה הכל, אבל זה לא היה בשליטתו. לפעמים, מאיימים עלינו כוחות גדולים מאיתנו. העיקרון המנחה הזה עשוי למצוא חן או לא למצוא חן בעיני הקורא, אבל כך או כך, הוא יחוש שהסיפור הגיע לכדי השלמה.

לא משנה מהו העיקרון שמנחה את הכתיבה שלנו, עלינו לזכור שבסיום הסיפור טמונה סכנה: בניסיון לאלץ את הסיפור להסתיים כפי שאנחנו רוצים שיסתיים. לצורך כך, אנחנו עלולים להסיט את הדגש מהדמויות לעלילה, ולאלץ את הדמויות לפעול באופן שאיננו אמין. זה עלול ליצור סיום מאולץ, ולגרום לחוויות האחרונות שהדמויות מספקות לקורא להיות חוויות מדמויות 'מתות' ולא 'חיות'. לכן, עלינו לזכור גם בסיום, שעיקרון מנחה טוב נובע מהסיפור, ולא כופה את עצמו על הסיפור.

3. חוויית התגלות

לעתים, במפגש בין קורא לסיפור, הקורא לומד משהו חדש על העולם מתוך הסיפור. זה יכול להיות עיקרון מנחה חדש שהוא לא הכיר או לא קיבל אותו קודם כנכון, או תובנה אנושית שאיננה קשורה לעיקרון המנחה.

כאשר אנחנו נתקלים ביצירת אמנות שמצליחה להציג לנו תבנית או חוקיות משכנעים או כל תובנה משמעותית אחרת שלא הכרנו קודם לכן, אנחנו חווים פליאה וסיפוק, ולפעמים זוכרים יצירות אמנות כאלה הרבה אחרי שקראנו אותן. אלה אותם ספרים שאנחנו נוטים לומר עליהם שהם 'שינו את חיינו'.

לנו, הכותבים, אין שליטה ישירה בתובנות, שכן הן משתנות מקורא לקורא: מה שאחד יחווה כחדשני, אחר יחווה כשחוק, וקורא שלישי עלול לחוות את אותה התובנה כשגויה או מזויפת. אבל יש לנו לפחות השפעה על גורם אחר: היכולת לגרום לקורא לחוש התגלות (epiphany).

ג'יימס ג'ויס היה חסיד של רעיון ההתגלות. הוא ראה בהתגלות מטרה של הספרות: להביא את הקורא להבנה פתאומית ועמוקה של אמת גדולה, משמעות גדולה או מהות של דבר או של רעיון. חוויית ההתגלות מאפשרת לקורא ליהנות מהבנה מזוככת ועמוקה יותר של רעיון שכבר הכיר וקיבל מקודם, ולעתים גם להבין את הרעיון באופן חדש, ואולי אפילו לאמץ דעה חדשה שלא החזיק בה קודם.

בסיפור 'המתים', ג'ויס גורם לקורא התגלות כזאת באמצעות ציור תמונה במילים בסיום הסיפור. הוא מתאר את השלג הנופל בחלונו של הגיבור ובכל רחבי אירלנד: על השפלה, הגבעות, הביצה והנהר, "נופל רפה דרך היקום ורפה נופל, כבוא קִצם, על כל החיים והמתים." (תרגום: אברהם יבין. הוצאת עם עובד) התמונה הזאת היא סמל, התגלמות המשמעות המופשטת של הסיפור, והיא גורמת לקורא לחוות שוב, פעם אחת ואחרונה, את משמעות הסיפור בצורה מרוכזת ומזוככת. החוויה הזאת ממשיכה להדהד בנפש הקורא גם לאחר סיום הקריאה.

דרך נוספת לעורר בקורא התגלות היא להגדיר במילים עיקרון מופשט שטמון בלב הסיפור. בדרך כלל מדובר בהצהרה קצרה שמתמצתת את נושא הסיפור, את העיקרון המנחה שעומד בבסיסו, או תובנה אנושית כלשהי שהסיפור מעלה. לעתים קרובות (אבל לא תמיד) היא תופיע לקראת סופו. זה יכול לסייע לקוראים להבין עיקרון שאחרת היה נחבא מהם. להגיע ל'התגלות', ל'הארה' סיפורית, או, אם תרצו, להתעלות נפש שנגרמת מתפיסה חדה וברורה של רעיון שקודם לכן היה רק מופשט ועמום.

לדוגמה, (זהירות, ספוילרים!) בסיפור 'תפוחים מן המדבר', סביון ליברכט בוחרת לשים בפי הגיבורה, ויקטוריה אברבנל, סיכום מילולי של התובנה שלמדה במהלך הסיפור: "עם אחותה, הקוראת מחשבותיה, לא תכביר סוד... תקרב פיה לאוזן אחותה כדרך שעשו בהיותן ילדות, ותאמר לה בלחישה: "שריקה, את חיינו הוצאנו לבד, את בלי ואני עם חופה וקידושין. בתי הקטנה לימדה אותי דבר... ואולי, בעזרת השם, עוד נראה ממנה נחת." ... ולבעלה, שלא קרא ליבה מעולם, תגיש תפוחים בדבש, תסמוך מתניה בשתי ידיה ותאמר בקול: "לא צריך לדאוג לרבקה. טוב לה שם, תודה לאל. בקרוב נשמע ממנה דברים טובים." (מתוך הקובץ 'תפוחים מן המדבר', עמ' 74-75)

ברומן 'יונה ונער', מאיר שלו בוחר להסביר לקורא במילים לקראת סוף הספר את אחת התובנות המופשטות שהספר מעלה. הוא מסביר זווית אנושית אחת להסתכל על הסיפור שסיפר: "ובמשך רוב הנסיעה שלי צפונה בבקעה חשבתי על עצמי, ועל הסיפור שלי, ועל הצורך בסיפור בכלל, ומה יעשה אדם ששיא סיפורו התרחש עוד לפני שנולד." (עמ' 334). המשפט הזה מובא מפי גיבור הסיפור שהוא גם מספר בגוף ראשון, אבל הקורא חש שבעצם, זוהי אמירה שמגיעה אליו ישירות מהסופר, ואולי אפילו משותפת לכולנו, שחיים במדינה ששיא סיפורה התרחש לפני שנולדנו.

בדרך כלל, עלינו לשלב אמירות כאלה בסיפור ברגישות רבה, כדי שהקורא לא ירגיש שאנחנו דוחפים את המשמעות בכוח במורד גרונו. עלינו להתחבר לחוויית הקורא ולספק את התובנה בדיוק ברגע הנכון ובמינון הנכון כדי שהקורא יקבל אותה באהבה וכדי שהיא תגרום לו להתעלות נפש.

4. עניין

אחת ממטרות הקורא היא שהקריאה תעניין אותו, והסיום איננו שונה במובן זה משאר היצירה הספרותית.

הבעיה בסיום היא, שלפעמים הקורא יודע כבר לחזות לאן יתפתחו הדברים. בסבירות גבוהה, הוא כבר הבין את העיקרון המנחה ואת הסיום שנגזר ממנו, הבין את מרבית התחבולות העלילתיות, וירא מפני סצנת עימות שחוקה וקלישאית. הסצנה שהייתה אמורה להיות המותחת ביותר בסיפור עלולה להפוך לסצנה כמעט מיותרת. לכן, עלינו לספק לקורא את הסיום באופן שהוא אינו מצפה לו.

ניתן לעשות זאת באמצעות נקודת מפנה בשיא הסיפור. למשל, אפשר להשתמש בהפתעה עלילתית, או בסיום מדומה – סצנה שכאילו מתארת את סיום הסרט, אבל מספקת סיום שאיננו צפוי. אחרי שהיא מפתיעה את הקורא והסיפור הסתיים כביכול, משתנה שוב המצב העלילתי, ומגיעה אחריה סצנה נוספת שכוללת את הסיום האמיתי. אחד הסיומים המדומים הידועים ביותר בתולדות הסיפור הוא בסרט E.T., שם הצופה מזיל דמעות על החייזר המת, רק כדי לגלות בהמשך שהוא שב לתחייה. אבל סיום מדומה הוא כלי שיכול בקלות להפוך לחרב פיפיות, וצריך לוודא שמשתמשים בו רק כאשר הוא באמת עובד.

דרך יותר נפוצה (ופחות ערמומית) ליצור עניין בסיום הסיפור היא לספק לקורא תובנות עלילתיות חדשות שיעלו תוך כדי השיא וייתנו לקורא הבנה חדשה של העלילה או של משמעותה, או יפתור כמה חידות עלילה שטרם נפתרו. זוהי דרך טובה ליצור סיום מעניין, מספק, ולפעמים אפילו מפתיע. בעיקר בסיום שאיננו מבוסס על שיא עלילתי או שיא רגשי של הדמויות, גילויים משמעותיים עשויים לתרום לעוצמה ולמשמעות שהסיום מספר לקורא.

5. להתעורר מהחלום הבדיוני

אם הסיפור שלנו היה כתוב היטב, הקורא שקע עמוק בחלום בדיוני ושיגר את עצמו בעיני רוחו למציאות הסיפור. כמו בשינה אמיתית, קשה להתעורר מחלום כזה בבת אחת. אחת המטרות של הסיום (ובאופן ספציפי יותר – של החלק האחרון בסיום), היא לסייע לקורא לחזור מעולם החלום בצורה הדרגתית ונעימה. עלינו להניח לקורא להירגע, להסדיר את הנשימה, להרהר במה שקרה ולהבין את כל השלכותיו, ורק אז להרים את מבטו מהספר. עלינו לחסוך ממנו את המבוכה של להניח את הספר מידיו כשהוא עדיין נסער.