הסמליות של סוף הסיפור

בדומה למאבק של הגיבור ביריב, גם סיום הסיפור נושא בחובו משמעות סמלית עמוקה. תבניות סמליות יסודיות חוזרות על עצמן במבנים סיפוריים רבים. להלן הנפוצות שביניהן.

המוטיבים הסמליים לעיל, ומוטיבים רבים נוספים, יכולים לשמש אותנו בבואנו לתכנן עלילות של סיפורים. אם נשתמש בהם ביצירה ספרותית פשוטה הכוללת סיפור אחד בלבד, נקבל סיפור עם, אבל אם נטמיע מוטיבים שונים אל תוך סיפורים שונים, נוכל לשזור מהם יצירות ספרותיות שירוויחו מעוצמתם הסמלית. לפחות בבואנו לתכנן את המאבק הראשי של הגיבור בסיפור ואת סיום הסיפור, עלינו לתת את הדעת למשמעות ולעוצמה הסמלית של היבטי העלילה שבחרנו.

לזכות בנסיכה, בממלכה ובאוצר

בסופם של כמעט כל סיפורי אגדות, זוכה הגיבור לאחד (או יותר) מבין שלושה גמולים אפשריים: הוא זוכה בידה של הנסיכה או של הנסיך, יורש את הממלכה או זוכה באוצר. סיפורי אגדות מסתיימים כמעט תמיד בסוף טוב ושלושת הסמלים האלה הם הסמלים העיקריים של ההצלחה. גם הם קשורים סמלית למעגל החיים: המתבגר הצעיר עוזב את בית ההורים וצריך לעמוד בשלוש משימות: לזכות בעצמאות כלכלית (האוצר), למצוא בת זוג שתהיה לו רעיה ואם לילדיו (הנסיכה) ולהשתכן איתה בבית חדש משלהם (הממלכה).

לעומת סיפורי אגדות, אין הספרות המודרנית בוחרת תמיד בסוף סגור וברור וגם אם הסוף סגור, לא תמיד מדובר בסוף 'טוב'. עם זאת, מפתיע לגלות עד כמה עושה הספרות המודרנית שימוש חוזר בשלושה סמלים אלה בדיוק.

אם נבדוק קווי עלילה שמסתיימים בכך שהגיבור השיג את מטרותיו, נגלה שכמעט כולם מעניקים לדמות הראשית אחד או יותר מבין שלושת הגמולים האלה. ב'גאווה ודעה קדומה' מאת ג'יין אוסטין, זוכה אליזבת בנט בבעל, במעמד ובעושר. ב'יונה ונער' מאת מאיר שלו, זוכה יאיר באהבתה של תירה'לה (ה'נסיכה') ובבית חדש ומשופץ משלו ('ממלכה'). ב'האחים קרמזוב', זוכים שניים מהאחים באהבה: איוון מתאחד עם קתרינה ודימיטרי עם גרושנקה ואילו האח השלישי מאושר בחיי הנזירות הרוחניים שבחר לעצמו. ב'פיגמליון' מאת ג'ורג' ברנרד שאו, בוחרת אלייזה באהבתו של פרדי על פני ההתנשאות של פרופ' היגינס וזוכה למעמד ועושר שלא ידעה קודם לכן.

קווי עלילה סגורים שמסתיימים בכך שהגיבור נכשל בהשגת מטרותיו, עושים גם הם שימוש בשלושת הסמלים האלה, אך במהופך: 'סוגרים את הים' מאת יהודית קציר, מסתיים בלי שאילנה הצליחה לחדש את חברותה לתמי, אבל גם ב'הפסד' של אהבה אפשרית לבוריס, אותו פגשה בתל אביב. היא נאלצת להסתפק בסיום הסיפור בניצחון בעולם הפנטזיה, שם היא זוכה להערכת כל הסובבים אותה משום שהיא מצליחה לעוף. 'אם יש גן עדן' מאת רון לשם, מסתיים בנסיגה מהבופור, כלומר: באובדן סמלי של הממלכה.

ב'הקול והזעם' מאת וויליאם פוקנר, אף אחד מארבעת האחים איננו מצליח למצוא אהבה או להקים בית ורוב אדמות האחוזה שלהם נמכרות בגלל מצוקה כלכלית. ב'כל הסוסים היפים' מאת קורמאק מקארתי, נאלץ ג'ון גריידי קול לוותר על אהבתו לאלחנדרה, אינו מצליח לרשת את האחוזה ואת העושר של אביה וגם מאבד את האחוזה של אביו.

יצירות ספרות אחרות עושות שימוש הפוך בסמלים האלה כדי להדגיש שאין להם משמעות אם הם חיצוניים בלבד. ב'עידן התמימות' מאת אדית וורטון, מתחתן ניולנד ארצ'ר, כתוצאה מפחד חברתי, עם מיי וולאנד המיועדת לו, ולא עם אלן אולנסקה אותה הוא אוהב. לכאורה, הוא זוכה בנסיכה, אך זו נסיכה מזויפת – נישואים ללא אהבה. גם ב'הר ברוקבק' מאת אנני פרו, ג'ק ואנוס אינם מצליחים לממש את אהבתם זה לזה ולהקים בית משלהם ונאלצים להסתפק בנישואי ההסוואה שלהם לנשים.

ב'מה מריץ את סמי' מאת באד שולברג, זוכה סמי גליק באשה, בבית גדול, במעמד ובכסף, אבל דווקא כשהוא משיג אותם – הם הופכים חסרי משמעות בעיניו. הוא מגלה שאשתו בוגדת בו עם שחקן צעיר ושהיא אפילו אינה מרגישה רגשות אשם, משום שממילא ראתה תמיד את נישואיהם כנישואי נוחות ותו לא. סמי מוצא את עצמו לבדו בבית הגדול בו זכה ובסיום הספר, הוא מזמין אליו זונה, תחליף נלעג ל'נסיכה' של סיפורי האגדות.

ב'חלף עם הרוח' מאת מרגרט מיטשל, נאלצת סקרלט אוהרה לוותר על שלושה בעלים ומאבדת בת כדי להמשיך להחזיק באחוזה המשפחתית, טרה, ולכן זוכה בסוף טוב רק באופן חלקי – היא אמנם זוכה ב'ממלכה', אבל מחמיצה את ה'נסיך'. מאחר שהאהבה, הנישואים והמשכיות הדורות הם הגמול האולטימטיבי מבין שלושת הגמולים של הגיבור הקלאסי, נותר הקורא בתחושה שאוהרה לא הצליחה להשיג את כל מה שיצאה לממש.

מות הגיבור

מבין שלושת הגמולים של הגיבור הקלאסי, האהבה היא הגמול האולטימטיבי. היא זאת שמסמלת יותר מכל גמול אחר את הצלחת הגיבור להתחיל מחזור חיים חדש, להקים לעצמו משפחה ולהעמיד צאצאים, כלומר, להפוך לבוגר.

אבל ההפך איננו נכון. חוסר אהבה איננו המחיר האולטימטיבי שמשלם גיבור שסיפורו מסתיים רע. במקרה כזה, המחיר האולטימטיבי הוא מוות. מוות הוא ההפך הסמלי לאהבה, משום שאהבה מסמלת הולדה ואת המשכיות החיים. לכן, מוצאים גיבורי ספרות רבים את מותם בסוף הסיפור – מוות בטרם עת, שאינו נובע מזקנה. מיתות בטרם עת מתרחשות בספרות לעתים קרובות הרבה יותר מאשר במציאות, בזכות כוחן לסמל את כשלון הגיבור במאבקו הראשי.

כך אהרון, ב'ספר הדקדוק הפנימי' מאת דויד גרוסמן; יהודה קמינקא, ב'גירושים מאוחרים' מאת א. ב. יהושע; האב, ב'הדרך' מאת קורמאק מקארתי; רומיאו ויוליה של שיקספיר (וכמוהם מרבית גיבורי הטרגדיות של שיקספיר), אנה קרנינה; מדאם בובארי; ג'יי גטסבי, ב'גטסבי הגדול' מאת פ. סקוט פיצג'רד; מקמרפי, ב'קן הקוקיה' מאת קן קסי וגיבורי ספרות רבים אחרים.

לעתים, מתחלף המוות הפיזי במוות סימבולי או מרומז. 'למי צלצלו הפעמונים' מאת ארנסט המינגווי, מסתיים כאשר רוברט ג'ורדן שוכב על האדמה, פצוע וממתין לאויבים שרודפים אחריו. סיפורה חנה גונן ב'מיכאל שלי' מאת עמוס עוז, מסתיים על סף מוות רוחני של הגיבורה ("עכשיו כוחי לאהוב הולך למות. אינני רוצה למות."), בסיום 'העין הכחולה' מאת טוני מוריסון, משתגעת הגיבורה פקולה – מצב רוחני מקביל מבחינה סמלית למוות.

הלידה מחדש

בסיפורים רבים, עובר הגיבור חוויית מוות או חוויה מקבילה למוות מבחינה סמלית, רק כדי להגיח ממנה חי ולעבור שינוי פנימי מהותי. חווית המוות מעניקה לשינוי הפנימי מעמד סמלי של לידה מחדש ובכך מעצימה את השינוי ונותנת לו משמעות. במקביל, היא מאפשרת לדמות הראשית לשלם מחיר שמתאים לחוקיות של הסיפור בלי שהמחיר הזה יהפוך להיות סוף הסיפור.

לדוגמה, ברומן 'החטא ועונשו' מאת פיודור דוסטויבסקי, נתפס רסקולניקוב, נשפט ונידון למאסר ועבודת פרך בסיביר. הגלות לסיביר והעונש שהוא מרצה, מקבילים באופן סמלי למוות. הם מהווים עונש על מעשיו הנפשעים של רסקולניקוב, אך גם מאפשרים לו לעבור לידה מחדש. הוא מגיח מהכלא כאדם חדש בעל ערכי מוסריים חדשים וזוכה באהבתה של סוניה.

ברומן 'כל הסוסים היפים' מאת קורמאק מקארתי, ג'ון גריידי קול כמעט נהרג בבריחה ממקסיקו חזרה לארה"ב, אבל הוא שורד ואיתו שורדים גם ערכי הקאובוי שלו. הערכים הללו נכשלו כשלון חרוץ בכל מובן, אבל הוא מתעקש להחזיק בהם. לידתו מחדש היא של גיבור שלא עבר שינוי. זהו המבחן האחרון שלו, שמוכיח כי הערכים הרומנטיים שלו אינם מתנפצים אפילו מול פני המוות. בסיפור זה, מעניקה הלידה מחדש משמעות מיוחדת לאו דווקא לשינוי, אלא לקיבעון של הגיבור.

ברומן 'חיי אהבה' מאת צרויה שלו, בוחרת הגיבורה יערה לשרוף את כל הגשרים בחייה הקודמים ולהיכנס מרצון למערכת יחסים משפילה עם חבר נעורים של אביה, שככל הנראה היה בעבר גם מאהב של אמהּ. לקראת סוף הרומן, מוותרת יערה על מערכת היחסים הזאת כמו גם על חיי הנישואים שלה וכמעט מאבדת את מעמדה באוניברסיטה, בה היא שוקדת על לימודי תואר שני. אבל מתוך בור התחתיות הזה, מוות רוחני סמלי, היא מגיחה בסוף הרומן כאשה חדשה ועצמאית עם תובנות אקדמיות חדשות ותקווה חדשה לסיים את עבודת הגמר שלה ולצאת לחיים חדשים.

כך, מבנה העלילה מעניק לסיפור משמעות סמלית. הסמליות הזאת מעצימה את חוויית הקריאה. זוהי העצמה חזקה כל כך, עד שמבני עלילה מסוימים הפכו להיות תבניות עלילה שחוזרות בספרות של כל הזמנים. היכרות עם תבניות אלה ועם האופן הנכון להשתמש בהן יכולה להעצים את הכתיבה שלנו. נדון בהן בפרק הבא.

עריכה לשונית בידי נ. ב. נשים בדפוס