עלילת הסיפור הטרגי

כנגד מגוון תבניות העלילה שמציגות מסע שמטרתו שינוי לטובה (גם אם סופו בכישלון), יש מגוון תבניות עלילה שמציגות את המסע ההפוך: הידרדרות שמהווה שינוי הדרגתי לרעה (גם אם הוא מסתיים בהצלחה).

טרגדיית אופי

עלילה כזו תספר על גיבור שסובל מפגם אישיות, ששגה משגה מוסרי ראשוני או שהציב לעצמו מטרה שאיננה מתאימה לו. לכן, חרף מאמציו להצליח וחרף הצלחות ראשוניות שהוא אולי ייהנה מהן בדרכו, סופו של פגם האישיות להשתלט על התנהגותו, של המשגה להשתלט על גורלו או של ההצלחה להרוס אותו. כתוצאה מכך, ילך מצבו ויידרדר. עם זאת, הסיפור יכול לכלול גם מהפך ולהסתיים בסוף טוב.

זהו מבנה העלילה הקלאסי של הטרגדיה: של אדיפוס, שמרהיב לקרוא תגר על גורלו; של אנטיגונה, שבוחרת להמרות את מצוות דודהּ המלך למען כבוד אחיה; של אותלו, שמניח לקנאה לעוור אותו; ושל המלט, שנכנע לעצלות מוסרית ולתחושת תיעוב וייאוש מהרוע בעולם.

מבנה זה נפוץ מאוד גם בספרות המודרנית: 'החטא ועונשו' מאת פיודור דוסטויבסקי, מספר על ההידרדרות הרגשית והחברתית של סטודנט צעיר, שמתיר לעצמו לרצוח כדי להוכיח עיקרון פילוסופי. מרגע שרצח, הוא נמצא במסלול הידרדרות של רגשי אשם ובעיצומה של חקירת משטרה שסוגרת עליו. למרות שסיום הסיפור מספק לו לידה מחדש וגאולה, עוסקת מרבית הסיפור בתהליך ההידרדרות שלו.

'מדאם בובארי' מאת גוסטב פלובר, מספר על ההידרדרות הכספית, החברתית והנפשית של אשה נשואה שנמשכת אל הריגוש הרומנטי על פני שגרתיות היומיום. שתי פרשיות אהבים שהיא מנהלת, גורמות לה אושר זמני, אבל בסופו של דבר מתגלות כאהבת שקר ומביאות אותה לחוסר כל, לביזוי חברתי ולהתערערות נפשית.

באופן אולי מעט דומה, אך גם שונה מאוד, מספר 'מיכאל שלי' מאת עמוס עוז על חיי הנישואים של אשה תאבת חיים וריגושים לגבר מלומד, יציב ואפרורי. התסכול הגובר שהיא חווה, מערער את מצבה הנפשי והורג לאטו את כוחה לאהוב.

הידרדרות יכולה לנבוע גם כתוצאה מפיתוי לעשות דבר אסור, שגוי מוסרית או מנוגד לאמת הפנימית שלנו. סיפור פיתוי דן בחולשתו של הטבע האנושי ובמחיר ה'חטא' – העבירה על חוק חברתי, מוסרי או אישי. כמו כל תבניות העלילה, גם תבנית סיפור הפיתוי היא פשוטה: מוצג הגיבור ומוגדר טיבו של הפיתוי. מוצג גם הפתיין, אם יש כזה בסיפור. הפיתוי מוצב בפני הגיבור, שאחרי מאבק נכנע לו ולעתים חווה תקופה קצרה של הנאה. עם ההנאה מגיעה גם חרטה, לעתים במסווה של רציונליזציה, הסתרה או הכחשה. חמור מכך – מתברר שההנאה קצרת טווח והגיבור נאלץ להתעמת עם תוצאות מעשיו.

ככל שהגיבור מנסה להתמודד, הולך מצבו ומחמיר, עד שזה הופך בלתי נסבל בעיניו. הוא מחליט לוותר על כל מה שיש לו, כולל על ההנאות להן זכה כתוצאה מהכניעה לפיתוי. הוא יוצא לעימות אחרון כדי להשיב לעצמו את שלוות חייו הישנה ויוצא ממנו כשידו על העליונה (החטא נסלח לו) או על התחתונה (הוא בא על עונשו).

כמו כל תבניות העלילה בהן דנו עד עתה, מתמקדת עלילת הידרדרות בדמות בודדת – הגיבור (בהמשך, נכיר גם תבניות עלילה שמתמקדות בשתי דמויות). לעתים קרובות אין בה יריב כלל, ואם יש כזה – הוא הפתיין ומשני לגיבור בחשיבותו. כך, למשל, הנחש, בסיפור גן עדן; השטן, בסיפור פאוסט או, בעולם הקולנוע, דמותה של גלן קלוז בסרט 'חיזור גורלי'. סיפור הידרדרות זקוק לדמות גיבור מפותחת כדי לחקור מה מניע את הגיבור, מה מכשיל אותו (פאוסט, למשל, אינו מתפתה לאהבה או ליופי, אבל מתפתה להגשמה עצמית), מהו העימות הפנימי שלו (אשמה? כעס עצמי?), מהם השלבים שהוא עובר ומה הלקח שלמד.

גם כאשר סיפור הידרדרות נגמר רע עבור הגיבור, הוא לעתים קרובות לומד לקח ועובר ממצב של פגם מוסרי למצב בו התגבר עליו או ממצב של כניעה לפיתוי, למצב בו לא היה נכנע, לוּ היה ניצב שוב מול הפיתוי.

טרגדיית גורל

בניגוד לטרגדיית האופי, בה נענש הגיבור על מגרעת או חטא כלשהם, אין בטרגדיית הגורל קשר סיבתי בין התנהלות הגיבור לבין כישלונו. תבנית העלילה של טרגדיית הגורל שונה מטיפוסי העלילה לעיל, בכך שהיא מגלמת בתוכה עיקרון מנחה אחר: האדם איננו אדון לגורלו, אלא חסר אונים מול כוחות חזקים ממנו השולטים בגורלו. טיפוס עלילה זה יכול לשמש גם לצורך בניית עלילה מינימליסטית.

זוהי עלילה קודרת, החסרה רגעים של שיא ושל זיכוך. השימוש בה נפוץ בעלילת משנה. ניתן (אך קשה) להשתמש בה גם כעלילה ראשית ליצירה ספרותית שלמה.

מבנה העלילה פשוט: הגיבור מציב לעצמו מטרה ופועל כדי להשיגה. הוא נתקל בקשיים ונאבק בהם, אך לשווא. גורלו חזק ממנו והוא חסר אונים. הוא עשוי להשלים עם מצבו או לא – כך או כך, הוא ימשיך לסבול ממנו.

במחזה 'חתולה על גג פח לוהט' מאת טנסי וויליאמס, לכודות כל הדמויות במצב כזה של חוסר אונים: מאגי, שרוצה מבְּריק ילד שהוא מסרב לתת לה ואהבה שהוא אינו יכול להעניק לה; בריק, שמתגעגע לאהבה האבודה לסקיפר המת; וההורים, שמייחלים להמשך השושלת דרך בנם הבכור, שאינו מספק להם נכד.

אחת העלילות ב'יונה ונער' מאת מאיר שלו, מספרת על הידרדרות חיי הנישואים של רעיה ויעקב 'אביכם' מנדלסון, נישואים שהחלו באהבה חד-צדדית ולכן גרמו סבל ובסופו של דבר לפרידה ובדידות. זוהי עלילה שעוסקת בהידרדרות עקב מכת גורל ועקב החלטה כמעט בלתי נמנעת שאין ממנה חזרה.

טרגדיית הקרבה

תבנית עלילתית דומה במקצת, שמעוררת בקורא רגשות אחרים לגמרי, היא טרגדיית ההקרבה. בעלילה כזו, נוקט הגיבור בצעדים כשהוא מוּנָע מתוך מטרה נעלה כמו כבוד, נדיבות, אהבה או קוד חברתי למען אדם אחר, למען החברה או למען האנושות. זה עולה לו במחיר כבד שהוא מודע לו מראש ומוכן לשלם.

בתחילת העלילה מוצגים הגיבור והדילמה. הגיבור נוטה להעדיף את טובתו האישית על פני האידיאל, כל עוד אין סכנה אמיתית מאיימת על האידיאל. אבל סכנה כזאת מופיעה בכל זאת. הגיבור מנסה להימנע מלהקריב, אלא למצוא פתרונות קלים, אבל אלה אינם מספקים. הוא ניצב בפני דילמה מוסרית שאין ממנה מוצא: לוותר על אידיאל שחשוב לו או לשלם מחיר אישי כבד.

בסיפורים רבים מחליט הגיבור לשלם את המחיר האישי הכבד של ההקרבה למען האידיאל הנעלה שהוא מאמין בו. הבחירה הזאת פוגעת בו אישית, אבל מתגמלת אנשים שסובבים אותו. בניגוד לטרגדיות אחרות, מפסיד הגיבור את מטרותיו הגשמיות, אבל עושה את הדבר הנכון וזוכה לפחות לגמול רוחני תמורת הסבל שלקח על עצמו. הניגוד הזה בין צדק מוסרי לבין נזק אישי, הופך את טרגדיית ההקרבה לאחד ממבני העלילה המעוררים ביותר רגשית.

בעולם הסיפור המיתולוגי, זהו סיפורו של ישו. ככלל, תבנית סיפורית זו מתאימה לחברות דתיות או מוכוונות-אידיאולוגיה. כך סיפורי המתים על קידוש השם והקדושים המעונים, שנפוצים בכל דתות העולם, וסיפור מותו של יוסף טרומפלדור באתוס הציוני. לכן, במקרים רבים זוכים גיבורי טרגדיית ההקרבה לגמול בסוף הסיפור על ההקרבה הקדושה שהקריבו.

בעולם הספרות המודרני, אלמנט ההקרבה מחובר במקרים רבים לערכים מודרניים כמו קדושת המשפחה. כך, ב'המתנקש העיוור' מאת מרגרט אטווד: אייריס צ'ייס-גריפין מקריבה את עצמה ומתחתנת שלא מתוך אהבה לתעשיין עשיר כדי לנסות להציל את עסקיו של אביה.

ב'מניפתה של ליידי וינדרמיר' מאת אוסקר ויילד, מקריבה הגב' אירלין את שמה הטוב כדי להציל את נישואיה של בתה. למרות שהמחזה הוא קומדיה, העלילה האישית של הגב' אירלין היא בעלת מאפיינים של טרגדיית הקרבה.

ב'החטא ועונשו', מוֹכרת סוניה את עצמה לזנות כדי להאכיל את משפחתה. סוניה מוצגת כקדושה מעונה וזוכה בסוף הרומן לגמול על צדיקותה.

תבניות עלילה שמתמקדות בדמות מרכזית אחת:

- סיפור המסע

- מסחבות למחלצות

- הסיפור הטראגי

תבניות עלילה שמתמקדות בשתי דמויות מרכזיות:

- סיפור האהבה

- סיפור החברות

- סיפור היריבות

עריכה לשונית בידי נ. ב. נשים בדפוס