פרק 25 - ומה הלאה, לאחר הלימוד?

"למדתי לכתוב מתוך כך שהקשבתי; ואחר כך מתוך כך שקראתי;

למדתי לכתוב מתוך כך שכתבתי;

למדתי לכתוב מתוך כך שלימדתי אחרים איך לכתוב."

מארק טרדיניק

סופר ומורה לכתיבה יוצרת

קריאה בספר הזה ובספרים דומים לו המסבירים את מלאכת הכתיבה לא יכולה להפוך אף אחד מאיתנו לסופר. אמנם, לימוד תיאורטי הוא הדרך המהירה ביותר להיחשף למגוון הטכניקות והמנגנונים שפועלים בכתיבה. כל עוד איננו חושבים בטעות שתיאוריה הופכת מיד למיומנות, לימוד כזה הוא יקר-ערך: הוא פורס בפנינו את נרתיק הכלים של הכתיבה כדי שנוכל, כמו בעל מלאכה מיומן, לבחור בכלי המתאים ברגע המתאים.

אבל פיתוח של מיומנות לא יכול לבוא רק מתוך לימוד תיאורטי. הוא חייב לבוא גם מתוך חוויה, מתוך עשייה, ומתוך אינטראקציה בין-אישית. הוא חייב להיות הפנמה של דברים שאנחנו עושים, רואים, שומעים ואומרים – הפנמה עמוקה כל כך עד שהדברים האלה הופכים להיות חלק מאיתנו, האינסטינקט הטבעי שלנו כאשר אנחנו פונים לכתוב.

התנסות בקריאה

"כתיבה איננה אלא קריאה, רק במהופך."

ג'ון אפדייק

סופר זוכה פרס פוליצר, מסאי ומבקר ספרות אמריקני, 1932-2009

אי אפשר להגזים בהדגשה עד כמה הכרחי לקרוא, לקרוא עוד, ולעולם להמשיך לקרוא, כדי לפתח מיומנות כתיבה. לא לקרוא רק לשם הנאה, אלא גם כדי לנתח ולהבין איך הכלים התיאורטיים אותם למדנו מיושמים בפועל על ידי סופרים מנוסים מאיתנו: מתי הם מצייתים לעקרונות, מתי הם חורגים מהם ולמה, ואיך הם מוצאים פתרונות ייחודיים ויצירתיים למצבים מורכבים – פתרונות שתפורים בדיוק למידות הסיפור.

מבין המרכיבים שהכרחיים כדי ללמוד לכתוב, ההתנסות בקריאה היא זו שתַלמידֵי כתיבה נוטים יותר מכל להתעלם ממנה. מדוע? אולי מפני שהקריאה גוזלת זמן רב, וכותבים נוטים לנצל את כל זמנם הפנוי לכתיבה. אולי מפני שהם חוששים שסגנון הכתיבה שלהם, שטרם גובש במלואו, יושפע מהספרים אותם הם קוראים. אלה שיקולים חשובים, אבל כל מי שנוהג כך – יוצא שכרו בהפסדו. לא ניתן לפתח מיומנות כתיבה בלי לקרוא. והרבה.

לימוד הדדי עם כותבים אחרים

"סופר מתחיל איננו זקוק למבקר שיטפח על שכמו ויאמר:

'זוהי היצירה הטובה ביותר מאז או. הנרי,'

אלא למבקר שישליך בשאט נפש את כתב היד ויאמר:

'אתה יכול לכתוב הרבה יותר טוב מזה!

זה לא מספיק טוב. שכתב את כולו מחדש."

הנרי סידנור האריסון

סופר אמריקני, 1880-1930

אין דרך טובה יותר להשתפר בכתיבה מאשר לקרוא כתיבה של אחרים, לזהות את מעלות ומגרעות הכתיבה שלהם, לדון בקבוצה בהתרשמותנו מכתיבתם של אחרים, ולשמוע איך אחרים התרשמו מכתיבתנו שלנו.

טוב יותר לקבל ביקורת מכותבים מנוסים מאיתנו, אבל בדרך כלל, אנחנו לא נוכל לתרום לכותבים כאלה באותה המידה בה הם יוכלו לתרום לנו, ולכן הם יעדיפו להחליף ביקורת עם כותבים ברמה דומה לשלהם. לעתים, עלינו לשלם לכותב מנוסה כדי שיקרא את יצירתנו ויעיר עליה (כלומר, לעורך ספרותי. לשלם בעצמנו, או דרך בית הוצאה לאור). ולעתים הדרך המעשית והזולה יותר היא לכנס קבוצת כותבים עמיתים בעלי רמת מיומנות דומה, שמוכנים לקרוא ולהעניק ביקורת זה לזה – לא תמורת כסף, אלא תמורת ביקורת הדדית.

כדי לתת ולקבל ביקורת כזאת, נדרשת רגישות רבה לרגשותיהם של אחרים, ופתיחות רבה לשמוע ביקורת על עצמנו ולהשתפר לפיה. מדובר באיזון עדין: לא לברוח לקיצוניות של טפיחות הדדיות על השכם ותו לא, ולא לקיצוניות בה חברי הקבוצה פוגעים זה בזה, ולכן נאטמים ולא מצליחים לתעל את ההערות לשיפור הכתיבה. אבל כאשר הביקורת ניתנת ומתקבלת בנימה הנכונה ובמינונים הנכונים, תהליך לימוד הדדי כזה יכול לשפר לאין ערוך את מיומנות הכתיבה שלנו.

התנסות בכתיבה

"מה שאנחנו עושים שוב ושוב הוא מה שאנחנו.

הצטיינות, אם כן, איננה נמצאת במעשה אלא בהרגל."

אריסטו

פילוסוף יווני, 384-322 לפנה"ס.

מחבר 'הפואטיקה', ספר היסוד של חקר הדרמה ותורת הסיפור.

בסופו של דבר, מיומנות חייבת להירכש מתוך עשייה חוזרת. בהתאם, מיומנות כתיבה חייבת להירכש מתוך התמודדות חוזרת עם סוגיות אמיתיות בכתיבה, מציאת פתרונות, ובחינתם מול קהל קוראים מיומנים שעוסקים בעצמם בכתיבה. זה יכול להיעשות באמצעות תרגילי כתיבה, או באמצעות כתיבת יצירות ספרותיות שלמות כתרגול (סיפורים קצרים, ואפילו רומן).

בהקשר זה, לימוד כתיבה דומה במקצת ללימוד שחייה: בשלב הראשון מסבירים לנו איך לבצע את התנועות. אנחנו מתרגלים אותן, בהתחלה 'על יבש' ובהמשך במים, ובגלל שאנחנו צריכים לחשוב על כל תנועה, השחייה שלנו עדיין נוקשה ומלאת טעויות. אבל בשלב כלשהו, התנועות והמים כל כך טבעיים עבורנו, עד שאנחנו פשוט משתחררים ושוחים. מאותו רגע איננו צריכים יותר לחשוב איך לשחות. אנחנו פשוט שוחים. שוחים טוב. ושחייה טובה היא מראה מלבב.

וכמו בשחייה, כך גם בכתיבה: אם נכתוב עוד ועוד, אם נתרגל את הטכניקה מספיק, היא תהיה לנו לטבע שני: אינסטינקטיבית כל כך, עד שהיא מה שיעלה לנו ברגע האמת, כאשר נשב לכתוב כתיבה אינטואיטיבית מבפנים. והמיומנות הזו תלווה אותנו במהלך כל תהליך היצירה: בתכנון, בכתיבה ובעריכה.

לכן, מחר, עלינו להדליק את המחשב או ליטול דף ועט – ולהתחיל לכתוב. לא חשוב אם התוצאה טובה יותר או פחות, ואם מדובר ביצירה ספרותית או בתרגיל. גם אם בסופו של דבר, מה שכתבנו ימצא את דרכו אל סל המחזור, הכתיבה לא הייתה לחינם. היא שיפרה עוד קצת את המיומנות שלנו, וכל פיסת מיומנות שרכשנו – היא שלנו לעולם.

נכון, מדובר בתהליך ארוך. למעשה, מדובר בתהליך שאיננו מסתיים לעולם. השאלה שעלינו לשאול את עצמנו איננה: מתי נזכה לכתוב טוב באמת, אלא: האם הדרך שלוקחת אותנו לשם גורמת לנו אושר. כפי שכתבה הסופרת אורסולה ק. לה גווין: "ללמוד לעשות משהו באופן איכותי יכול לארוך חיים שלמים. אבל זה שווה את זה."

לאיזו רמת כתיבה ברצוננו לכוון?

"רק מעטים מבין אלה שמתעניינים לכאורה בכתיבה,

באמת מעוניינים לכתוב טוב."

פלאנרי או'קונור

סופרת אמריקנית, 1925-1964

רבים סבורים שאם הוצאה בחרה להוציא לאור ספר – סימן שהוא יצליח. למרבה הצער זה לא תמיד נכון. מרבית ספרי הביכורים, גם אלה שיוצאים לאור בהוצאות גדולות ומוכרות, נעלמים תוך שבועות ספורים מעל מדפי החנויות, וזוכים רק לקהל קוראים מצומצם.

מעטים הסופרים שפרסמו ספר ביכורים בארץ והצליחו מיידית ובהיקף גדול. המקרה הנפוץ הוא שספר ביכורים זוכה להצלחה מעטה או במקרה הטוב בינונית, וסופר נאלץ לפרסם מספר ספרים עד שהוא פורץ לתודעת הקהל. אשכול נבו פרסם את 'צימר בגבעתיים' לפני שפרץ לתודעת הקהל הרחב עם 'ארבעה בתים וגעגוע'. יעל הדיה פרצה רק עם ספרה השני, 'שלושה סיפורי אהבה'. ויש לכך דוגמאות רבות נוספות.

ישנם, כמובן, גם מקרים בהם סופר זוכה להצלחה מיידית כבר בספרו הראשון. כך למשל אמיר גוטפרוינד ('שואה שלנו'), רון לשם ('אם יש גן עדן'), אלון חילו ('מות הנזיר'), ורבים אחרים. בפני סופרים כאלה עומד אתגר מסוג אחר: שגם ספרם הבא יקלע לטעם הקוראים. חלקם מצליחים בכך, אך ישנם גם כאלה שמתקשים לשחזר את הצלחת ספרם הראשון.

מה גורם להצלחה של ספר אחד על פני ספר אחר? אם נשאל את עצמנו ואת חברינו, נגלה שיש שתי סיבות עיקריות שגורמות לנו לקרוא ספר. האחת היא היכרות מוקדמת עם הסופר ועם יצירתו. רובם המכריע של הספרים נמכרים משום שהקונה הכיר מראש את שמו של הסופר. הסיבה הנוספת שגורמת לנו לקנות ספר היא משום שמישהו המליץ לנו עליו. המלצות מפה לאוזן מקורא לקורא (word of mouth) או ממוכר לקונה (hand-selling) הן הגורם השני בתרומתו להצלחה של ספר.

בהנחה שאיננו ידוענים ושהקורא הממוצע לא יכיר את שמנו כאשר ייתקל בו על כריכת ספר בחנות ספרים, עלינו לכוון לאמצעי השני – לדאוג לכך שאנשים ימליצו לחבריהם על הספר שלנו לאחר שיקראו בו. לשם כך, עלינו לכתוב ספר טוב.

האם זה נשמע מובן מאליו? האם לא כל הסופרים שואפים לכתוב ספרים טובים? באופן מפתיע, זה לא תמיד כך. אמנם, כל הכותבים יוצאים למסע הכתיבה כשהם נחושים לכתוב ספר מצוין. אבל ככל שהמסע מתארך והמשימה הופכת מורכבת ומייגעת, לעתים הפינות עלולות 'להתעגל'. אנחנו עלולים לוותר לעצמם ולשכנע את עצמנו שהרמה אליה הגענו עד כה היא מספיקה. שאין צורך להמשיך לשפר. שאפשר לוותר על סבב עריכה נוסף. שמספיק לכתוב ספר בינוני בשביל להצליח.

אם בכוונתנו לכתוב ספר מצוין, פורץ דרך, אסור לנו לוותר לעצמנו. עלינו לכוון לסטנדרט הגבוה ביותר שאנחנו יכולים לעמוד בו. בכל שלבי התהליך: החל ברעיון ובתכנון וכלה בכתיבה ובעריכה, עלינו לדחות את ה'מתאים' וה'מספיק' לטובת ה'מצוין' וה'בלתי מצוי'. "יצירה ששואפת, גם אם בצניעות, להתעלות לדרגה של אמנות, צריכה להצדיק זאת בכל שורה." כותב הסופר ג'וזף קונראד.

האם אי פעם עלה בדעתכם לכתוב באופן אחר?

חדש! איך כותבים סיפור: מדריך לכתיבת פרוזה - כעת גם בדפוס!

לחצו כאן לפרטים נוספים ולרכישה!

Image courtesy of khunaspix at FreeDigitalPhotos.net