מבנה היצירה הספרותית

המבנה הקלאסי: סיפור מרכזי וסיפורי משנה

המבנה הקלאסי של יצירה ספרותית כולל סיפור מרכזי אחד ומספר סיפורי משנה. סיפורי המשנה חולקים אירועי עלילה ודמויות עם הסיפור הראשי. הם משלימים את הסיפור הראשי ותוך כדי כך מושפעים ממנו ומשפיעים עליו ובכך חוברים יחד איתו לכדי יצירה אחת.

לדוגמה, בספר 'אי המטמון' מאת רוברט לואי סטיבנסון, עוסק הסיפור המרכזי בג'ים הוקינס ובחיפוש המטמון של שודד הים קפטן פלינט. לצדו, מסופרים כמה סיפורי משנה; ביניהם, סיפוריהם האישיים של לונג ג'ון סילבר, קפטן פלינט ובן גאן.

סיפורים מקבילים

יצירה ספרותית יכולה לספר כמה סיפורים מקבילים, שאף אחד מהם איננו ראשי. נקודות ההשקה בין הסיפורים עשויות להיות רופפות ולעתים אין ביניהם כלל נקודות השקה, אבל כל הסיפורים הכלולים ביצירה כזאת יעסקו בנושא משותף ובכך יאירו את הנושא הזה ממספר זוויות.

אפוס, מהסוג של 'מלחמה ושלום' מאת טולסטוי, הוא יצירה ספרותית כזו. בקנה מידה הרבה פחות אפי, גם 'ארבעה בתים וגעגוע' מאת אשכול נבו, הוא דוגמה ליצירה כזו, שמתעניינת בתמונה החברתית הכללית שהיא יוצרת, יותר מאשר בכל אחד מהסיפורים המקבילים שמרכיבים אותה.

דוגמה נוספת למבנה כזה, הוא סיפור הקבוצה: יצירה ספרותית שמספרת על קבוצת חברים שמשמרים קשר חברי ישן או שנפגשים מחדש. כתוצאה מכך, עובר כל אחד מחברי הקבוצה התפתחות. יחד עם זאת, כל אחד מהסיפורים האלה משני – הגיבור המרכזי של היצירה הוא הקבוצה עצמה והיצירה יכולה לעסוק למשל בסיכוייה להחזיק מעמד כקבוצה. באופן זה, אין ביצירה סיפור שעוסק בקבוצה באופן ישיר. הנושא הזה מתבטא בצורה בלתי מפורשת בסיפורי מערכות היחסים בין חברי הקבוצה.

'הביתה' מאת אסף ענברי, הוא דוגמה לרומן כזה. קיבוץ אפיקים הוא הנושא המרכזי של הספר וכל הסיפורים האישיים הרבים שבו באים להרחיב, להעמיק ובעצם ליצור את סיפורו של הקיבוץ.

עם זאת, יש לזכור שככלל, סיפור איננו עוסק בבני אדם כקבוצה, אלא באנשים פרטיים. בכתיבה יוצרת, אנחנו מוותרים על התמונה הרחבה כדי לראות דברים דרך פרספקטיבה של אדם בודד. אם ברצוננו לספר שבישראל חיים מיליון איש מתחת לקו העוני – מוטב שנכתוב מאמר. סיפור יכול להראות מה זה אומר לחיות מתחת לקו העוני דרך עיניו של אדם אחד, למשל: מורה צעיר בעיירת פיתוח בנגב, שמנסה לכלכל את משפחתו המתרחבת ולתמוך בהוריו המזדקנים ובאחיו המובטל. סיפור כזה, שעוסק בעוני של אדם אחד, יהיה מרגש הרבה יותר מאוסף של פרטי מידע על העוני הקולקטיבי של רבים.

סיפורים עוקבים

יצירה ספרותית יכולה לכלול גם קולאז' של פרקים סיפוריים ותמונות נפרדות שאינם מתחברים לכדי עלילה מרכזית אחת. יצירה בעלת מבנה כזה מתמקדת בדרך כלל בדמות ראשית אחת ומספרת כמה סיפורים על אותה דמות, ואלה אינם בהכרח קשורים זה לזה באופנים אחרים. הסיפורים מסייעים להאיר היבטים שונים באופייה של הדמות הראשית ולעתים גם את החברה או התקופה בה היא חיה. לפעמים, נושא היצירה הוא הדמות המרכזית ולפעמים הדמות היא סמל לרעיון כלשהו או לסיפורה של אומה, של תרבות, של תקופה וכד'.

מגוון סוגי יצירות משתמשות במבנה כזה. למשל, הרומן הביוגראפי, הפסבדו-ביוגראפי, האוטוביוגראפי והפיקרסקי. דוגמאות ידועות הן 'דון קישוט' מאת סרוונטס, 'סיפור על אהבה וחושך' מאת עמוס עוז ו'החיים על-פי גארפ' מאת ג'ון אירווינג.

גם יצירות ספרותיות שאינן מבוססות על מבנה ראשי כזה, יכולות לעשות שימוש בפרקים סיפוריים שאינם חלק מהעלילה הראשית או מעלילות המשנה וכל תפקידם הוא לשפוך אור נוסף על דמות או על מרכיב אחד ביצירה.

לא לכל הסיפורים שכלולים ביצירה ספרותית מוכרח שיהיה מבנה סיפורי שלם על כל חלקיו. אבל הסיפור הוא אבן הבניין היסודית של היצירה הספרותית וכדי ללמוד כיצד לכתוב, עלינו ללמוד בראש ובראשונה כיצד לכתוב סיפור. בהתאם, פועלים כלי כתיבה רבים דווקא ברמת הסיפור הבודד ולא ברמת היצירה הספרותית. נתחיל בכך שנתבונן במבנה הקלאסי והיסודי של עלילת סיפור, ונמשיך לקראת מבני עלילה נוספים ומורכבים יותר.

(הערה: מאחר שסיפור הוא אבן הבניין לא רק של היצירה הספרותית, אלא גם של המחזה והתסריט, יובאו בהמשך גם דוגמאות מעולם התיאטרון והקולנוע.)

עריכה לשונית בידי נ. ב. נשים בדפוס