המחשה

החלום הבדיוני הוא האופן שבו הקורא מבקש לחוות את הסיפור. חלום בדיוני דומה במקצת לחלום בהקיץ. במצב כזה הקורא משהה במידה חלקית את המיקוד שלו בתפיסה החושית, בכאן ועכשיו, ומתמקד בעולם הדמיון. הוא חווה בעיני רוחו חוויות שהוא מדמיין, ושוכח, ולו לרגע ובאופן חלקי, את מציאות חייו.

המנגנון שמאפשר לתודעה שלנו להתמקד בעולם הדמיון במקום בגירויים החושיים של העולם האמיתי הוא בראש ובראשונה מנגנון וויזואלי. כפי שבחלום (אמיתי) מוקרנות תמונות על מסך הנפש שלנו, כך גם בחלום בהקיץ: התמונות שאנחנו מציירים במחוזות הדמיון שלנו, ובמידה מסוימת כל חוויה חושית שאנחנו מציירים בדעתנו, מושכות את המיקוד שלנו ממחוזות המציאות אל מחוזות הדמיון.

המנגנון הזה פועל גם בקריאה. כאשר אירועי הסיפור, הדמויות והרקע מומחשים בצורה וויזואלית וחיה, הקורא נמשך אל תוך החלום הבדיוני. זה נעשה באמצעות תיאורים חושיים: של מראות, קולות, ריחות, טעמים ותחושות גוף. זה נעשה גם באמצעות בחירה של מילים: כאשר אנחנו משתמשים במילים ספציפיות וציוריות במקום במילים כלליות ומופשטות, הן מציירות תמונות בדמיונו של הקורא ומושכות אותו אל תוך החלום הבדיוני. כך, המילה 'ציפור' היא כללית ועמומה, ולעומתה המילה 'חסידה' מציירת לקורא תמונה.

הדבר נכון גם לגבי פעלים. כדי למשוך את הקורא לחלום, עלינו להתרחק מפעלים כלליים ועמומים, ולבחור בפעלים שמציירים את הפעולה המדויקת ואת האופן בו בוצעה. כך, הפועל 'אמר' לא מעורר את הדמיון, בעוד שהפועל 'התחנן' הוא חי וחד הרבה יותר.

בנוסף, יש יתרון לשימוש בפעלים בבניין פעיל על פני פעלים בבניין סביל. הבניינים הפעילים מתארים פעולה בצורה חיה וחזקה יותר, ומסייעים לקורא לחלום. כך, עדיף לכתוב: 'הוא הקשיב בשקט כשמנהל העבודה צעק ונפנף בידיו,' על פני: 'הוא הקשיב בשקט לנזיפות מנהל העבודה, שנאמרו בצעקות ובנפנוף ידיים'.

כמובן שכל מרכיבי ומאורעות הסיפור צריכים להיות מומחשים בצורה חדה וחושית: הדמויות, המעשים שהן עושות, המאורעות שקורים להן והשיחות שהן משוחחות. אך יותר מכל שאר מרכיבי המבנה, הרקע הוא זה שמסייע במידה הרבה ביותר לשגר את הקורא אל תוך חלום בדיוני.