ג. מספרים מסוגים נוספים

גוף שני יחיד

לעתים נדירות, סופרים עושים שימוש בלשון גוף שני. סיפור בו המספר פונה לעצמו בגוף שני ישמע כך, לדוגמה: 'אתה נכנס למקלחת ומכוון את המים לחום המרבי. מניח למים לשטוף מעליך את הדם. שומר על קור רוח. עכשיו אתה בבית. זה כבר מאחוריך. כעת הכל כבר יהיה בסדר.'

כתיבה בגוף שני היא חריגה מהמקובל. חריגה בולטת. ובמידת מה, סיפור שכתוב כך הוא קשה יותר לקריאה. צריך שלסיפור תהיה סיבה טובה להשתמש בגוף חריג כזה.

דרך נוספת להשתמש בגוף שני היא בפנייה של המספר לקורא או למאזין, בין אם מדובר באדם מוגדר וידוע או בפנייה כללית. מאיר שלו עושה בו שימוש ברומן 'יונה ונער' בפניות מקריות של המספר לאמו, כלומר, לנמענת מוגדרת.

גם רון לשם עושה שימוש בפנייה כזאת ברומן 'אם יש גן עדן'. הפנייה היא לנמען לא מוגדר, וזה נשמע כך: "תגיד, אתה דפוק? איך אתה לא מכיר את המשחק הזה? [...] הטלפון מצלצל, אנחנו על הקו, 'יונתן כבר לא,' אומרים לך, ואתה חייב, כולם חייבים, לזרוק אסוציאציה."

גוף ראשון רבים

סוג נוסף של מספר נוקט בלשון גוף ראשון רבים. זהו מספר שמייצג קולקטיב: קבוצה או חברה, והם מספרים את הסיפור יחד, בקול אחד, כי זהו הסיפור של כולם.

סוג המספר הזה נפוץ מאוד בתרבות הישראלית. בשנים שלפני ואחרי הקמת המדינה, התודעה הקולקטיבית של החברה בארץ הייתה חזקה, וקמה שירה שנועדה לשקף ולחזק את הרוח הזאת. בין המשפטים הזכורים יותר ניתן למנות את: "שורו, הביטו וראו"; "זה יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא "; "אנחנו שנינו מאותו הכפר"; "יצאנו אט"; וכמובן גם: "עוד לא אבדה תקוותנו."

מספר כזה יכול להופיע כמובן גם בפרוזה, ובהקשרים אחרים. גבריאל גרסיה מארקס, לדוגמה, עושה בו שימוש ב'סתיו של פטריארך' בשם ההמון, נתיניו של הפטריארך הנצחי: "דחפנו דלת צדדית מוסתרת בקיר ופתחנו לשכה אחת, ושם ראינו אותו... רק כשהפכנו אותו הבנו שלא היינו מכירים אותו בשום פנים... כי איש מאיתנו לא ראה אותו מעולם..."

גם יעל נאמן עושה שימוש במספר כזה ברומן 'היינו העתיד', כדי לייצג את הקול הקולקטיבי של שכבת הילדים בקיבוץ יחיעם בשנות השבעים. זה נשמע כך: "את הסיפור שלנו סיפרנו לעצמנו כל הזמן. בכפייתיות. בעל פה. לפעמים התעייפנו עוד לפני שהתחלנו ובכל זאת סיפרנו במשך שעות. הקשבנו רוב קשב אחד לשני, כי בכל ערב שבו סופר הסיפור, התחוורו לנו פרטים חדשים, גם שנים רבות אחרי שכבר לא היינו שם."