Embedded Files
בניגוד למאפיינים חיצוניים, אותם ניתן לראות ולשמוע, תכונות אופי הן פנימיות ונסתרות מן העין. בעולם האמיתי, איננו יכולים לראות אל תוך נפשם של אנשים. אנחנו יכולים רק לבחון את האופן בו הם מתנהגים ואת הדברים שהם אומרים, ולנסות להסיק מתוך כך מה מתחולל בתוך נפשם: איך הם חושבים, מה הם מרגישים ומה מניע אותם. אנחנו מסיקים, אבל לעולם איננו יודעים בוודאות. גם אנשים שאנחנו מכירים היטב עשויים להפתיע אותנו. לעתים, אפילו אנחנו עשויים להפתיע את עצמנו.
בסיפור, המצב עשוי להיות שונה. סופר יכול לבחור להציג בפנינו את כל נפשה של דמות ולחשוף בפנינו את סודותיה ואת עולמה הפנימי. דמויות ספרותיות כאלה נראות לפעמים חדות ומוחלטות יותר מדמויות היסטוריות, ולפעמים אפילו יותר מחברינו הקרובים. זהו חלק מהקסם בספרות: היא מספקת תמונה חיה וברורה שמפצה על העמימות של אנשים ושל יחסים בחיים האמיתיים.
עם זאת, לא תמיד מוצג לקורא עולמה הפנימי של כל דמות, וגם כאשר הוא מוצג – היקף העיסוק ברצונות, ברגשות ובתובנות פנימיות הוא לרוב מוגבל. סיפור בנוי קודם כל סביב מאורעות, ובמסגרת המאורעות האלה, האופן שבו דמות פועלת חושפת את אופייה. זאת משום שתכונות האופי שלנו קובעות איך אנחנו מתנהגים.
כדי לזהות תכונת אופי מתוך פעולותיו של אדם, לפעמים די לצפות בפעולה בודדת, ולפעמים נדרש לזהות דפוס פעולה. האם אנחנו נוטים לפעול בלי לחשוב? לדאוג? להתלקח בכעס? להסס? ללעוג? להירתע? כל אלה הם דפוסי פעולה שמתורגמים לתכונות אופי: פזיזות, דאגנות, רגזנות, וכך הלאה. מקרה בודד של כל אחת מההתנהגויות האלה לא מעיד בהכרח על אופי, ויכול לנבוע גם מצירוף נסיבות חד-פעמי.
גם בספרות, חלק מתכונות האופי צריכות להתבטא ברצף של מאורעות כדי שהקורא יוכל לזהות את הדפוס שעומד בבסיסן, וחלקן מובנות כבר לאחר שהתבטאו בפעולה יחידה. לדוגמה, כדי לאפיין דמות כאגואיסטית וחסרת התחשבות, די לתאר פעם אחת כיצד הוא נוהג בכביש הדו-נתיבי בדיוק על קו ההפרדה, תופס שני נתיבים כדי שאם נתיב אחד יתגלה כחסום הוא יוכל לתמרן את רכבו בקלות לנתיב האחר. אבל כדי לתאר אופי מקובע, צריך ככל הנראה לתאר כמה התנהגויות שממחישות את הקיבעון, למשל: הוא תמיד אוכל בעבודה יוגורט פרו-ביוטי לארוחת בוקר, ולמרות שהבוקר מישהו חוגג יום הולדת ומביא עוגה, הוא מתעקש לאכול קודם כל את היוגורט שלו.
פעולות והרגלים כאלה אומרים משהו על הדמות שמבצעת אותם. הם עוזרים לנו להציג את אופייה של הדמות. בכך, אירועי העלילה הם אלה שהופכים את הדמויות לאשליה של בני אדם. לכן, בבואנו ליצור דמויות עלינו לשאול לא רק איך לאפיין את הדמות מראש, אלא גם איך לשלב אותה במסגרת אירועי העלילה. רק שילוב של אפיון ועלילה יכול לגרום לדמות הדיו שלנו להתעורר לחיים בעיני רוחו של הקורא.
המנגנון הזה עובד בדיוק כמו בחיים: אם אנחנו רואים במסיבה אדם שמדבר בקול רם מדי, שמעיר הערות גסות, ששופך בטעות כוס משקה – אנחנו מגבשים עליו דעה. אם אנחנו רואים גבר ואשה שנפגשו לפני כמה דקות נוגעים זה בזה בעדינות, יושבים בסמיכות ומדברים ביניהם באינטימיות – אנחנו מגבשים עליהם דעה. זו הדרך הישירה והטובה ביותר להציג דמויות לקורא – כאילו הוא רואה אותן מתנהלות בחייהן האמיתיים. הדמות חייבת לפעול אם אנחנו רוצים שהקורא יכיר אותה.
אופייה של דמות לא נמדד במה שהיא חושבת, מרגישה או אומרת, אלא בראש ובראשונה במעשים שהיא עושה ובבחירות שהיא בוחרת. וכאשר דמות ניצבת בפני התלבטות קשה במיוחד, האופן בו היא בוחרת לפעול חושף את האופי העמוק והאמיתי שלה. אנחנו יכולים לאפיין את הגיבורה שלנו כאמיצה, אבל האם היא אמיצה דיה לספר לבנה שהיא ואביו מתגרשים? ככל שהמצב מורכב יותר וההחלטה קשה יותר, ככל שפועל על הדמות יותר לחץ, כך גם גילוי אופייה האמיתי הופך עמוק יותר, אמיתי יותר, משכנע יותר.
כדי לחשוף את אופיין האמיתי של הדמות שלנו, עלינו להציב אותה במצבים שונים ובסביבות חיים שונות ולהראות איך היא מתנהגת בהן: בבית, בעבודה, עם ההורים, בין חברים, מול פני סכנה, בסביבה בטוחה. עלינו למצוא התרחשויות שיביאו את תכונות האופי שקבענו לה לידי ביטוי בצורה החדה והמעניינת ביותר, כלומר, יציגו אותן בפעולה. כי תכונות כשלעצמן הן מופשטות. רק פעולה הופכת אותן לקונקרטיות. עם זאת, מנגנון האפיון יכול לעבוד גם בכיוון ההפוך. בחיים, הפעולות שלנו נובעות מתכונות האופי שלנו, אך כסופרים, מותר לנו לעבוד גם אחרת: לראות מה הדמות עושה בעלילה, ולאפיין מתוך כך את תכונות האופי הנדרשות.
בפרק זה אנו עוסקים באפיון דמות על כל מרכיביו:
- תכונות אופי
- מניעים
Page updated
Google Sites
Report abuse