עתיקות בגבעת כצנלסון

גבעת כצנלסון

הגבעה הייתה ידועה בשם "אל חומיימה" כשנהרייה נוסדה. היו במקום בתים אחדים ומהם נשאר היום בית בד בצד הצפוני של הכביש הישן למעונה (תרשיחה). סמוך לבניין הזה נשארו עוד שרידי בניין שהם אולי צלבניים. כל הגבעה הייתה זרועה בחרסים, קוביות פסיפס ושברי זכוכית עתיקה. הילדים מוצאים מטבעות החל מהקיסרים הרומיים עד לתקופה הערבית והצלבנית. מר שטיר, שמש בית הספר ע"ש כצנלסון לכד ממצאים מעניינים, שברי שיש מפוסל ועוד. מר א. הלטרכט מצא גם שרידים אשר מצביעים בבירור על כנסיה במקום. בעת חפירת תעלות להנחת צינורות בשנת 1952 נחתכה שורה של יסודות בתים בעלי רצפות פסיפס פשוט, כנראה מהתקופה הביזנטית, במקום בו עובר היום רחוב קבוץ גלויות

גארין הכיר את המקום בשם "חרבת אל פכורה", דהיינו "חרבת תגורי הקדרות". בעת בניית השיכון נמצאו במקום שאריות של תעשיית קדרות במורד המזרחי של הגבעה. ד"ר זאב גולדמן בצע אז חפירה מדעית, בה מצא תגורים שלמים. הישוב אשר הכרנו בשם אל חומיימה הוצג לגארין בשם "קצר אל חג' סאלם". אצל ה-pef הסקר הבריטי משנת 1878 מופיע ישוב זה בתור "דאר אל ג'בכנג'י", דהיינו "בית הנשק" או "בית העוסק באבק שריפה". שני השמות גם יחד הם זמניים ולא מקוריים. את הגבעה עצמה מכנה הסקר הבריטי בשם "חירבת עיתיים". אין ספק שזה שם בעל צליל מקורי

במאמרו ב"מערבו של הגליל" מזהה אפרים הלטרכט את עיתיים זה עם שם המקום עיתא אשר נזכר בגבולות ארץ הקדש בתוספתא שביעית

יוסטוס מאייר

הכנסייה מופיעה בסקר הארכאולוגי של ישראל במפה 5-נהריה ומפת עמקה, בשם חורבת עיתאים מספר אתר 58

מיקום הכנסיה

הכנסייה שהתגלתה ניצבת על גבעה, היא חלק מאתר ארכאולוגי שנקרא "חורבת עיתאים". אתר זה היה יישוב גדול שראשיתו בתקופה הפרסית הוא היה מיושב גם בתקופה הרומית והביזנטית. היישוב שכן על הדרך שהייתה מיושבת בצפיפות בין אנטיוכיה לעכו. יישובים אלה חוברו בשנת 56 לספירה בדרך שנסללה בימי נירון קיסר. כנסיות נוספות שנמצאו על דרך זאת היו בחניתה,עברון, סוחמאתא ושבי ציון ועוד

היישוב שכן מצפון לנחל געתון וממזרח לכביש עכו-ראש הנקרה של היום. כיום שוכנות על האתר שתי שכונות של נהריה, שכונת שרת מצפון, ושכונת כצנלסון מדרום. שטח האתר הוערך בסקר הארכאולוגי כ-100 דונם

מצפון מערב לכנסייה נחפר בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20 שדה קברים שכלל עשרים ושתיים מערות קבורה ועשרים ושמונה קברי יחיד. מערות הקבורה היו בשימוש החל מהמחצית השנייה של המאה ה-2 ועד המאה ה-4. קברי היחיד תוארכו לשנים שבין המחצית השנייה של המאה ה-1 עד המחצית הראשונה של המאה ה-2 לספירה. מערת קבורה נוספת נחשפה בשנת 1988 מדרום מערב לכנסייה

מצפון מזרח לכנסייה התגלו בשנת 1955 שלושה כבשנים לייצור קנקנים. האתר נסקר גם בסקר ארץ ישראל המערבית של הקרן לחקר ארץ ישראל ונמצא שרובו הרוס.‏

מבנה הכנסיה

הכנסייה היא בסיליקה שאורכה הוא 28 מטר ורוחבה 17.70 מטר שנבנתה על שרידי מבנה מהתקופה הביזנטית היא מסתיימת בשלושה אפסיסים (גומחות). בחזית האפסיס המרכזי שהיה הגדול מבין השלושה, ניצבה בימה אליה עלו בשתיים-שלוש מדרגות. אולם הכנסייה חולק על ידי שני טורי עמודי שיש שבכל אחד מהם היו שישה עמודים. העמודים הסתיימו בכותרות שעוטרו בדגמים מעולם הצומח. על פי החופרים, העמודים תמכו בקורות עץ שעליהן ניצבו שתי גלריות שרוחבן היה כרוחב אולם התווך המרכזי של הכנסייה

קירות הכנסייה נבנו מאבנים מקומיות מסותתות, שטויחו בטיח עבה. להערכת החוקרים בקירות הכנסייה הותקנו חלונות. הממצאים הארכאולוגים כללו שברים רבים של זכוכית שטוחה שמקורם כנראה בחלונות

רצפת הפסיפס של הכנסייה הונחה על גבי אדמה שהונחה על השרידים הקודמים. בחזית הבימה מול האפסיס המרכזי על רצפת הפסיפס, גודר חלק מהכנסייה בסורג. הסורג נבנה משנים-עשר לוחות שיש. כל לוח היה בגובה של 0.6 מטר, ואורכו נע בין 1.5-1.2 מטר. בין הלוחות הפרידו 10 עמודי שיש. לוחות השיש והעמודים עוטרו בתבליטים. כל אחד מהלוחות הופיעה כתובת ביוונית שהוקדשה ללאוניטיס הכוהן ובני משפחתו שהיו תורמי הסורגים. שניים מהלוחות עוטרו בשני איילים שפניהם לכוון המרכז וביניהם צלב

בשטח שגודר על ידי הסורג ניצבו שני שולחנות משיש, על חלק מרגלי השולחנות שעוצבו כעמודים, נחקקו צלבים. על חלק מכותרות הרגליים נחקקו שלוש האותיות היווניות IAP. השערת החופרים היא שמדובר כנראה בשמו של יואן ארכיאפיסקופוס שהיה הארכיבישוף של צור בשנת 555 לספירה. זיהוי זה גם נסמך על מציאת שמו של הארכיבישוף בכתובת שנמצאה בכנסייה עתיקה בסוחמאתא. תיארוך הכנסייה נעשה על פי הכתובת והממצאים האחרים בכנסייה

רצפת הפסיפס

רצפת הפסיפס השתרעה על כל שטח הכנסייה. רוב האולם עוטר בדגמים של קשקשים בצבע לבן כשקודקוד הקשקש עוטר באדום. רצפת הכנסייה הוקפה בפס שעוטר במדליונים שכללו דמויות אדם, בעלי חיים וצמחים. במרכז האולם מול האפסיס המרכזי והבימה נמצא עיטור רוזטה בקוטר 1.6 מטר העשויה מדגמים גאומטריים שנתנו תחושת עומק

עיטור הרוזטה

מול האפסיס המרכזי וקרוב אליו נמצא עיטור של שני טווסים כשפניהם אחד מול השני וביניהם אמפורה

. פס המדליונים שהקיף את הסיטראות הוא ברוחב של 60 ס"מ, מתוך הפס שרדו 87 מדליונים, אורך הפס ששרד 57 מטר. האפסיסים מעוטרים בדגמים גאומטריים

ליצירת הפסיפס השתמשו באבני הפסיפס מאבן גיר מקומית, בחרסים לצבע צהוב ובקוביות זכוכית לצבעים כחול וירוק. הצבעים המופיעים ברצפת הפסיפס הם: שחור, אפור, אדום, ורוד, חום, צהוב, אוכרה, ירוק, כחול ותפוז. גודל אבני הפסיפס הם 8 על 8 מ"מ. בדמויות האדם השתמשו עבור הפנים, הידיים והרגליים באבני פסיפס בגודל 5 על 6 מ"מ.

רוב הסצנות במדליונים מתוארות במדליון אחד, מספר סצנות מתוארות בשני מדליונים למשל סצנת הצייד ובידו רומח התוקף נמר

המדליונים ששרדו כוללים 11 דמויות אדם, 9 דמויות הן ערומות פרט לצעיף על הצוואר ומשולש המכסה את הערווה. דמות אחת "צייד הציפורים" לבושה לחלוטין, ודמות אחת "המחלל" ערומה לחלוטין. עיצוב הדמויות הערומות הוא בניגוד למה שהיה נהוג בפסיפסים מהמאה ה-6 שבה נהגו לעצב דמויות הלבושות על פי האופנה באותה עת

דמויות בעלי החיים מגוונות וכוללות שוורים, אייליים, פסיון, כלב, נמר, תיש אריה, תרנגול ודמויות נוספות

מעולם הצומח תוארו גפן, רימון, תפוח ופירות נוספים