תעשיה

שטראוס

התחרות בשוק החלב והגבינות היתה קשה , בעיקר מול תנובה שהיה לה מונופול על שוק החלב, ומול מפעלים מתחרים כמו ארטיק , למשל. גם במפעל עצמו הוא החליף עובדים ותיקים בבעלי מקצוע ומספר העובדים קפץ תוך זמן קצר ל- 300. בבעלות שטראוס היו המחלבה בנהריה, מפעל הגלידה בעכו וחברות שיווק בתל אביב ובבאר שבע

ב- 1962 שטראוס מתחילה לייצר גבינת שמנת טרייה בשם ז'רבה ממתכון שהביא מיכאל משוויץ. שנתיים לאחר שהוחל בייצור הגבינה קיבלו בשטראוס מכתב חריף מחברת שארל ז'רבה בפריז. ריכרד שטראוס מחליט לנסוע אישית וליישר את ההדורים עם החברה הצרפתית. הוא חוזר משם עם הסכם ידע ותשלום תמלוגים לחברה הצרפתית

מחלבת שטראוס נכנסה לעידן חדש, סמל מגדל המים של שטראוס הוחלף בלוגו חדש, תוכנן ונבנה מפעל מודרני חדשני בן שתי קומות שבו יוצרו היוגורטים ומעדני החלב

ב-1969 נחתם הסכם עם חברת "דנונה" העולמית שרכשה גם חלק מהבעלות על המפעל

ורגוס

את ורגוס הקים גוסטב הירש ב- 1960. גוסטב הירש יליד גרמניה ,למד מכניקה עדינה בניו יורק והצטרף לקיבוץ חניתה, שם עבד במקצועו כ- 17 שנה במפעל המתכת של הקיבוץ. ב-1958 הוא עזב עם משפחתו את הקיבוץ ועבר לנהריה. תחילה הוא החל לעבוד בישקר אצל סטף ורטהיימר, וכעבור שנה הוא פנה לסטף ואמר לו שהוא רוצה להקים מפעל בעצמו. סטף פינה לו מקום בתוך ישקר, ושם הוא החל לייצר.

המפעל שהקים גוסטב הירש נושא את שילוב שמו ושל אשתו .(ורה וגוסטב)

לא היה לו גרוש, אמא שלו נתנה לו 8,000 לירות והוא קנה מכונה אחת שהיתה כרסומת והוא הפך אותה גם למשחזת. הוא קיבל הזמנה אחת גדולה מאד מסוחר תל אביבי למוצר שעושה הברגות, בשביל לעשות הברגות על צינורות. לאינסטלורים היה מכשיר מאד ידוע של חברה אמריקאית ריג'ית . לריג'יד היה בקה כזאת שמכניסים 4 סכינים וניתן לכוון את זה מצול עד שני צול, לעשות הברגות על כל הצינורות. הוא קיבל הזמנה ל- 1,000 סטים כאלה. זאת היתה ההתחלה של ורגוס. עוד עובד שעבד איתו בחניתה גם עזב את חניתה בינתיים והוא היה העובד היחידי. כשורגוס התחיל היו שני אנשים בלבד. זה היה ב- 59'. הוא רצה לגדול ודוהן שהיה שותף של סטף בא והשקיע, קנה מאבא שלי את כל החברה. אז היה קצת כסף והתחילו לבנות בניין שנמצא פה ברחוב, קצת הלאה. האיש ההוא היה סוחר, היה לו אטליז, היה לו הרבה כסף . הוא היה המשקיע הראשון.

הבן נפט (נפתלי) הירש

לאחר שנמצא משקיע הוקם מבנה למפעל, באזור התעשיה בסמוך ל"ישקר" והמפעל הלך וצמח.

ב-1967 בערך, הובא משקיע אחר אל גוסטב הירש. היה זה יהודי גרמני שחי בגרמניה והוא בעל מפעל נירוסטה בגרמניה , בשם אהרנברג

אהרנברג אז קנה את המניות של דוהן ואבא שלי נשאר עם איזה 5%. חלק מהעבודות היו עושים למשרד הבטחון, כל מיני קבלנות משנה והתחילו לייצר כלי תיברוג, שזה המוצר העיקרי היום, כלים שבעזרתם חורטים הברגות. יש כמה שיטות לעשות הברגות, יש 3 שיטות עיקריות לעשות הברגות.

לורגוס היו שלושה קוי מוצר, היה שביב שזה כלי להורדת גראדים, היה כל הנושא של כלים לחריטת הברגות והיה בקות שזה גם חריטת הברגות, אבל בצורה אחרת.

הבן נפט (נפתלי) הירש

דימר

היוזמה החדשה בדבר ייצור כלי עיבוד לתעשיית העץ העסיקה את מיקי רייכנטל גם אחרי שעות העבודה והוא ייצר בביתו דיבלים ופקקי עופרת. כשהיה בידו מלאי מספיק של דיבלים ופקקי עופרת הוא החל לשווק אותם , ובעיקר להחדיר לשוק מוצר חדש.

ב-1960 יוצא מיקי רייכנטל מ"ישקר" לאחר 5 שנות עבודה במפעל ומקים את מפעלו " דימר" בעזרתה ותמיכתה של אשתו, יהודית לבית לסר. ראשית הוא מתנסה בתחום השיווק , בהחדרת המוצר הראשון לשוק. בשלב זה של יציאה לעסק עצמאי הוא מקבל הצעה מבלה דוהאן שמעוניין להשקיע את כספו במפעל , אך מיקי רייכנטל מסרב להכניס משקיעים, ולמעשה סולל לעצמו את הדרך הקשה של עשייה עצמית. הוא מוצא מקום בלול ישן הנמצא במשק של טלהיימר שברחוב וייצמן, וללא מימון קנה מיבואנים בתשלומים מכונות ייצור ראשונות. הזמנות לא איחרו להגיע, גם ממשרד הבטחון. כל הכנסה שהתקבלה שימשה מיידית להשקעה נוספת במפעל, אם במכונות, שיפוצן ושידרוגן, ואם לצרכי שיווק וכן הלאה.

"יצרתי קשר עם אנדראס, מחלוציה הראשונים של נהריה, שהייתה לו מסגרייה במבנה שהיה מוכר לי עוד מהימים שבהם השכיר אותו ל”ישקר". המזל שיחק לי והמבנה היה פנוי, מפני שרוב העבודות שלו התנהלו מחוץ למקום. תוך יום אחד העברנו את המיכון וכמה פריטי ציוד אחרים. המקום החדש הקרין אווירה של עבודה והיה גם משרד קטן שניתן היה לשבת בו עם לקוחות, וכן שולחן ליהודית.

מיקי רייכנטל

עד אמצע שנות ה- 60' עבד עם אחיו עד שזה החליט לעזוב ולנסוע למולדתה של אשתו האירית. מיקי רייכנטל מתמקד בייצור כלי חיתוך לתעשיית העץ, אך צובר מוניטין דוקא בתחום החרטות והכרסום בזכות עבודתו המדויקת ויכולתו לפתור כל בעיה בתחום זה.

העבודה היתה רבה והוא החליט לעבור למבנה תעשיה של 200 מ"ר באזור התעשיה והעסיק כ- 20 עובדים.

בשנת 1969 נכלל מפעל דימר בין המפעלים המצטיינים טכנלוגית , ברשימה שערך משרד הבטחון וכך קיבל על עצמו לייצר מוצר עבור משרד הבטחון. משרד הבטחון נתן , כמובן תקציבים והיה מעין שותף בניהול המפעל . שותפות זאת נקראה "דימר 69" והתקיימה בצד הפעילות השוטפת של "דימר".

מפעלי מתכת אחרים החלו לראות בו מתחרה רציני וניסו להתעמת איתו , אך הוא ראה בתחרות בין המפעלים רק מנוף להצטיינות.