הימיה

שנות השישים מביאות איתן תמורות גדולות, ממש מהפך.

1. לרכז הימיה מתמנה יואל מאי שהיה רכז הימיה שבעכו ונתבקש ע"י וילי ראושניץ לקבל על עצמו את הימיה של נהריה. ב- 1962 הוא עובר לגור בנהריה.

2. דגמים חדשים של מפרשיות מופיעים ואפילו מייצרים אותן בארץ. ראשונות היו שתי סירות מדגם קראוול שהן גם לחתירה וגם מפרשית ומתאימות ללימודי ימאות, ל 5-6 חניכים בערך , קלות יותר מהלוויתניות.

3. אחריהן הגיעו סירות מסוג סנייפ ששמן העברי היה חרטומן ודגמים נוספים לזוג שייטים.

4. פעילות הימיה מתחלקת לשני מוקדים. המנוסים שטים כבר בזוגות בסנייפ וב 420 ומגיעים עם עגלת המפרשית עד לקו המים במעגן הצפוני של שובר הגלים, אשר בחוף הרחצה. המקום שוקק פעילות, בעיקר בשבתות.

המוקד השני הוא בימיה לאותם צעירים השהצטרפו לימיה ומתנסים בלימוד קבוצתי בהשטת מפרשית. לשם כך ישנן שתי הקראוולות השמורות בימיה. המדריכים הם נערים שכבר רכשו ניסיון ויכולים לצאת לים עם חניכים צעירים.

5. השייטים המנוסים משתתפים בתחרויות שונות ועושים חיל.

6. המפרשיות הקטנות לזוג שייטים מביאות איתן שינוי גדול בהתנהלות, הן מבחינת הרכישה, האיחסון, השינוע והתחרויות.

7. יואל מאי יוזם הקמת ועד הורים לימיה, וביניהם נמצא בן ברגר שנרתם לסייע בכל, הוא היה איש שיווק מעולה ואיש ארגון מעולה, והוא לקח על עצמו לנהל את הצד השיווקי והארגוני של הימיה. לימים הוא מינה עצמו לרכז הימיה ומאז יש תמיד רכז ארגוני בימיה.

בתחילת שנות השישים היתה פעילות רבה בימיה, הילדים שהצטרפו בסוף שנות החמישים גדלו להיות נערים. חלקם החלו להתעניין במפרשיות מדגם 420 שהגיעו בתחילת שנות השישים וחלקם המשיכו עם הסירות הקיימות.

רכישת סירות חדשות.

ארבעת הלוויתניות התיישנו ויצאו משימוש. במקומם נקנו שתי סירות מדגם קראוול.

הגיעו אז שתי סירות, שני קראוולים . אלה היו שתי סירות מדיקט עם חרטום וירכתיים חתוכות, מצופות דיקט. לא עם לוחות עץ, אלא מדיקט, עם חרטום חתוך, לא חרטום חד, גם כן עם 4 משוטים או משהו כזה, גם לא התאימו לגלים , גם היה קשה , אבל הן היו יותר קלות.

הקראוולים עמדו בסככה, והסירות (הלוויתניות) עמדו מחוץ לבית הסירות. היה די קשה להעלות אותן. בהדרגה, נדמה לי , שרק ה"ברטי" עוד היתה פעילה. ה"רוט" כבר לא היתה פעילה והמ.ע.ש נדמה לי גם כבר לא היתה, כבר הפכנו אותה . רק ה"ברטי" היתה פעילה מהסירות הגדולות והקראוולים.

יואל מאי

דגם קראוול

אחרי הקראוולים רכשו מפרשיות מדגם סנייפ, דגם אולימפי שנבנו במספנות "העוגן" שבחיפה. סירה עשויה מעץ לשני שייטים, שני מפרשים ,ראשי וחלוץ ותורן אחד. ניתן לה גם שם עברי " חרטומן" . את הסנייפ הביאו לארץ דרך מרכז "הפועל" הסנייפים התחלקו לסניפים לפי איזשהו מפתח שמרכז "הפועל" חילק, נהריה קיבלו בזמנו סנייפ אחד או שני סנייפים , והתחילה פעילות. בשלב יותר מאוחר ייצרו בחו"ל גם סנייפים מפיברגלס.

שתי סירות הסנייפ היו מבוקשות מאד בין השייטים, אלא שהיו רק שתיים ובכל פעם יכולים לשוט שני שייטים בלבד בכל סירה, מה שגרם למרמור ומריבות, בעיקר שהיה מדובר על יציאה לתחרויות.

לעומתן היו הקראוולים מאד איטיות, היה קשה להפליג, הן בקושי זזו הן קיפצו על הגלים, אי אפשר היה להתקדם ולא היה כיף להפליג בהן. כאמור שימשו להדרכת מתחילים.

יואל מאי

כשבנו את שובר הגלים היה החוף הדרומי והחוף הצפוני , הוא ייעד לנו את החוף הצפוני. הלגונה הצפונית היתה לטובת הימיה , בעיקר כי הוא לא רצה שהמתרחצים יהיו גם בצד הצפוני ולכן הוא ייעד לנו את החוף הצפוני.

לימים, התחילו לרכוש גם 420 ואותם אלופים בסנייפים נהיו אלופים ב- 420 , אחד האלופים מהצוות היה הגאי בשם נדב שריר שאבא שלו היה לימים ראש עיריית נהריה , אפרים שריר, ודובי בדריאן , אבא שלו גם היה מוותיקי נהריה. הצוות הזה היה אלוף הארץ המון פעמים ב- 420 . בקיצור, היו לנו הרבה סנייפים בתקופה ההיא.

יואל מאי

בגיל הבר-מצווה (תחילת שנות השישים) עברנו לשיט תחרותי בסירות מדגם 'חרטומן'(עשויות עץ).

השינוי הגדול הגיע ב-1962/3 כאשר קבלנו סירות מדגם '420' (עשויות פיברגלס).

להשתתפות בתחרויות ארציות היו מגיעות כ-10 סירות '420' – רק מנהריה!

הכל בניהולו המבורך של מר בן ברגר, בעזרתו נהפך השיט התחרותי בארץ למוצלח, כפי שהוא כיום.

באופן כללי הבאנו לימיה ולנהריה כבוד גדול! הצלחנו להביא נצחונות באליפויות שייט על סירות מדגם '420' בישראל (הצמדים: נדב שריר ודובי בדריאן, שימי ברגר ואנוכי, בין השאר) והיינו שותפים להישגים גם באליפות העולם.

יאיר שמרצלר שמרת

הביקוש לסירות היה גדול, הרבה חניכים ביקשו להפליג, להתקדם ולהגיע לרמה של תחרויות, אך מאידך היצע הסירות לא הספיק, וגם תקציב לא היה בנמצא לכמות הנדרשת. מתוך הצורך הזה עלה רעיון לרכוש את ה- 420 בשיתוף עם השייט. זוג שייטים או מספר שייטים מימנו את מחצית מחיר הסירה בעוד מרכז "הפועל" מממן את המחצית השניה. כך נתאפשר לקנות כמות כמעט כפולה של סירות מדגם 420.

היו לכך היבטים נוספים: הסירה שווקה עם עגלה שאיתה אפשר להגיע מהבית עד לקו המים ולהורידה למים. משקל הסירה לא היה רב. מכאן, שהשייטים שהשתתפו בקניית הסירה איחסנו את הסירה בחצר ביתם, מה שפתר בעיות איחסון בימיה שהיתה כבר מלאה בסירות מדגם סנייפ. ההשתתפות הזאת בקניה נעשתה עם חתימת חוזה בין הימיה והשייט, שבו סוכם גם על ירידה במחיר מדי שנה בגלל השימוש. מה שלא לקחו בחשבון מה קורה כששייט מפסיק את פעילותו והסירה נשארת בחזקתו, כשהיא בעצם , לא לגמרי שלו.

שינוי נוסף שהיה בשנות ה- 60' : שובר הגלים נבנה בחוף "גלי גליל " ופעילות השייט הועתקה לשם, לא עוד כניסה דרך חוף סלעי וגלי חוף, העגלה הנושאת את הסירה מתקרבת עד למים ובקלות מורידים אותה למים.

רכישת הסירות היתה אז בזמנו מחולקת בצורה שחצי שילם הסניף המקומי וחצי נתן מרכז "הפועל" בעזרת ההתאחדות לספורט. מאחר והקופה של הסניף המקומי , כמו תמיד, היתה ריקה כי ברוב הסניפים המקומיים , אם היה כבר כסף ממועצת הפועלים , זה הלך לענף אחד ויחיד שקראו לו כדורגל . אז בדקנו , בסירות האלה היו שני שייטים , אבל בדרך כלל כשבאים שני שייטים לא היו באים כל שבת להפליג, תמיד היה אחד שיש לו מה לעשות בשבת ולא יכל לבוא כל שבת ואז בא הרעיון שבסירה יהיו שותפים 4 שייטים, כל אחד יתן בעצם , שמינית מהעלות של הסירה , זאת אומרת יחד יתנו חצי מעלות הסירה, כאילו זאת ההשתתפות של הסניף . ארבעה חבר'ה יתנו את ההשתתפות של הסניף המקומי וחצי יתן ההתאחדות ומרכז "הפועל". המרכז יתן חצי , והסניף המקומי שזה בעצם ארבעת השייטים. כדי להגיע להרבה סירות בן ברגר אירגן לא רק שייטים, אלא אנשים מכל מיני גופים מתוך נהריה, מישאסבסט , והוא הגיע לקבוצה של רופאים למנליס , לכמה רופאים . הגיע , למשל לקליינברגר, לעלי בר און , עוד כמה כאלה , קבוצה של אנשים מישאסבסט , למולר , לכל מיני אנשים . מולר , למשל , שהיה לו את המפעל של מולט פגש אותי לפני כמה זמן, היה מפגש של היקים בתפן , והוא היה בוגר בית הספר הימי מהמחזורים הראשונים. אז כשהם באו עוד על הסנייפים , בן אירגן אותם עוד על הרכישות של הסנייפים, קבוצה של רביעיות , אז הוא אומר לי :" אתה יודע שאתה היית מדריך שלי ?". בשיטה הזאת רכשנו כל הזמן סירות, זה היה הפטנט של בן ברגר, איך לרכוש כל הזמן סירות חדשות .

יואל מאי

במחצית השניה של שנות ה- 60' היתה פעילות שיא בימיה והרבה מאד סירות שייטו בחוף נהריה בימי שבת.

ב- 1966 התקיימה בנהריה אליפות העולם ל- 420. ( מתוך המצגת של 60 שנה לימיה)

שינוע הסירות לתחרויות

אם בשנות ה- 50 הגיעו הסירות לשיוטים בהפלגה, הרי מעתה מדובר על העברת הסירות בדרך היבשה .

הנושא הזה היה מורכב, עלה כסף רב, והתפתח בהדרגה .

• בהתחלה היתה השיטה להזמין משאית ולהעמיס עליה מספר סירות. לא תמיד יכלו לשנע את כל הסירות והיו שייטים נשארים בבית.

בתקופה זו משנעים את הסירות במשאיות ב – 3 קומות ולא פעם היו קורעים, בגלל הגובה, את קווי הטלפון שבעיר.