בית אל

בתחילת שנות ה-60' הגיעה לנהריה קבוצת אנשים נוצרים מאמינים מגרמניה שקנו בית ברחוב העליה ממול לבית שבו היתה פנימית "נוה הילד" בשנות ה-40', שיפצו אותו והוא נועד לשמש כבית הארחה לנפגעי הנאצים.

תחילתו של הארגון בתחילת שנות החמישים כשאישה יהודיה (אך המאמינה גם בישוע) בשם הלנה ויימאן הגיעה להתארח בבית הארחה לנוצרים מעוטי-יכולת ביער השחור בגרמניה במסגרת מסעה בין קהילות נוצריות. מטרתה הייתה להסביר להם שיש להם מחויבות כלפי העם היהודי וכלפי מה שקרה בשואה. את פרידריך נוטאקר, בעל האכסנייה וכומר בדימוס, היא הצליחה לקרב ליהדות ולעם ישראל. אמנם בתחילה, כשהיא ביקשה ממנו לפתוח בישראל בית הארחה לשורדי שואה הוא סירב, אבל כשהיא שבה שנה לאחר מכן עם כסף לעריכת טיול בארץ הוא הסכים להצטרף ומשם הדרך נסללה לתחילת פעילות הארגון.

בית ההארחה עבר מספר גלגולים, מדירה בחיפה דרך פנסיון בנהריה עד שבשנת 66', ביום השנה ה-28 לליל הבדולח, הונחה אבן הפינה לבית ההארחה בשבי ציון הקיים עד היום בשמו "צדקה". את הבית בנו בנאים גרמניים מתנדבים, נגרים וכו' בחומרים שבחלקם יובאו מגרמניה.

בית ההארחה מארח ארבעים ושניים איש מניצולי השואה לנופש של עשרה ימים בכל פעם. המוסד מוכר ע"י ארגונים בארץ וע"י משרד העבודה. כל פעילות הארגון מתקיימת מתרומות שנאספות במרכז בגרמניה ומפעילות מתנדבים - כמה עשרות כל שנה.

"צדקה" שבי ציון מנוהל ע"י שמואל באייאר שגדל והתחנך בארץ, בן להורים מאותה קבוצה של נאמני ישראל. בבית ההארחה יש למעלה מ-40 חדרים עבור ניצולי השואה ועבור המתנדבים העובדים בו. הבית מבהיק בנקיונו, מאד נעים ונוח. בקומתו הראשונה נמצא חדר האוכל שבו מתכנסים האורחים והמתנדבים לארבע ארוחות ביום. כל ארוחה מתחילה לאחר שכולם התכנסו ויושבים לשולחן, ואז מברכים בגרמנית , וכולם משלבים אצבעות ומרכינים ראש.

את המטבח מנהלת שולמית אחותו של שמואל שגם היא גדלה פה בארץ, ולמדה בגרמניה כיצד לנהל מטבח גדול כזה. כל פרט קטן זוכה לתשומת לב, והכל כל כך מוקפד ואסטטי.

יש משהו מאד מאד מיוחד בשהות בית "צדקה", הדיבור השקט, הרך, המתחשב, תחושה של " יש לנו את כל הזמן עבורך פה" . הבית מוקף גינה מטופחת עם פינות ישיבה שונות, כולה משדרת פינוק לאורחים.

פעם בשנה מגיעה גם קבוצת תיירים מגרמניה מבין אוהדי ישראל, לתור את הארץ ולהכיר את פועלם היפה של המאמינים. בין התיירים מגיעות גם "דיאקוניסיות", שאלה הן אחיות שהחליטו להתמסר לעבודת האחות לכל חייהן ולא נישאו. יש להן תלבושת מזהה, בד"כ שמלה בגוון אפור – כחול, צוארון לבן ותמיד שביס לבן לראשן. הן אינן נזירות !!! בראשית הדרך, כאשר הם עדיין היו בנהריה , נראו לפעמים תיירות כאלה במושבה.

שמו של הבית הראשון נקרא "בית אל", אך אין לו כלל קשר לבית אל שבזכרון יעקב.

גם הקבוצה שחיה בזכרון יעקב היא קבוצת אנשים נוצרים מאמינים שבחרו לחיות בארץ ישראל מתוך אידיאולוגיה דתית, ובחרו לחיות כקיבוץ. אין הם מתנדבים , אלא חיים את חייהם בצורה בה הם בחרו , מקיימים עצמם באמצעות מפעל , מחזיקים משק חקלאי אחד להספקת צרכיהם, יש להם חדר אוכל משותף, ובית ספר משלהם עבור ילדיהם.

לקבוצה קטנה זו של גרמנים שהשתקעו בקרבת זכרון יעקב נדבקו כינויים רבים: כת, פונדמנטליסטים, ידידי-ישראל, נוצרים ציוניים, מיסיונרים, מצילי חיים.

בשנת 1963 עברו שתי האחיות הפרוטסטנטיות ממחוז באדן וירטנברג שבדרום גרמניה, אמה ואלזה ברגר, לזכרון יעקב ויסדו שם את קהילת בית אל המקומית. כיום מונה הקהילה כמה מאות חברים, המתמידים כבר שלושה דורות באמונתם הציונית העמוקה. הם מאמינים בהיותו של העם היהודי עם הבחירה, מבקשים לשמור עליו ועל נאמנותם לתנ"ך הנוצרי — בכלל זה גם לברית הישנה.

את רצונם 'לשמור על הישראלים' הם תרגמו גם למעשים. במפעל שלהם, שאינו מונחה משיקולי רווח, ייצרו בשלב ראשון מסיכות גז. אחרי כן, נוספו גם מערכות סינון נגד נשק אב"כ, הניתנות להתקנה בבתים, דירות ומקלטים. בין לקוחותיהם הוותיקים אפשר למצוא גם את נאט"ו. הלוגו של בית החרושת הקטן שלהם ניתן לזיהוי ממרחק: קשת בענן הנמתחת מעל תיבת נוח עם הכיתוב "Beit-El Industries".

עם זאת "הגרמנים מזכרון" מייצרים גם מוצרים יותר יומיומיים. הם אופים לחם לפי מתכון גרמני, אורים דבש, מייצרים מוצרי אטריות מקמח מלא ושמיכות פוך רכות. בחנות המפעל הכל מעוטר, איך לא, בתעודת כשרות.

לצד כל אלה מוסיפים חברי בית אל לנהל גם משק חקלאי ומשק חי, שעמם החלו את דרכם. הם חיים בצניעות ובסגירות בתוך קהילתם. טלוויזיה, רדיו ועיתונים אינם מותרים בחייהם. העובדה שהם אינם מנסים ליצור קשר חברתי עם סביבתם עשויה להרגיע את אותם ישראלים שזמן רב שחשדו בהם במיסיונריות. במשך זמן רב גם פיתוח מסנן המגן שלהם נתפס כפרוייקט משונה, עד למלחמת המפרץ כאשר ישראל חששה לראשונה מפני טילים עיראקיים נושאי ראש נפץ כימי. לאחר אירועי 11 בספטמבר גדל הביקוש העולמי למוצריהם עד כדי כך שהחלו להעסיק גם פועלים ישראלים.