תעשיה

שטראוס

לאחר 10 שנות שותפות מוצלחות בין דנונה ושטראוס, ב - 1982 ביקשה חברת דנונה לצאת מהשותפות בגלל החרם הערבי על המוצרים הישראליים. בפירוק השותפות רכשה שטראוס את מניותיה בחזרה ואילו דנונה הביעו הסכמה ששטראוס תמשיך להשתמש במותגים : דני, דנונה ודניאלה בתנאי ששמם יירשם בעברית.

ב-1985 הילדה שטראוס הולכת לעולמה, היא הצליחה בחריצותה ובתבונת כפיה להקים, לתפעל ולהצמיח עסק למופת. מיכאל ורעיה שטראוס החליטו להסב את בית ההורים הצנוע שבחצר המפעל לבית הנצחה להוריהם. הבית נשתמר עד היום כפי שהיה בחייהם של הילדה וריכרד, הנהלת החברה מקיימת בו ישיבות ומשפחת שטראוס עורכת בו אירועים משפחתיים

לחמי

בתחילת שנות ה- 80 נפתחה מאפייה קטנה בנהרייה שמכרה לחמים, עוגות ועוגיות על פי המתכונים והשיטות של האשף השוויצרי מפלימס

הרעיון להקמת הקונדיטוריה נולד בביקור של מרים וסטף ורטהיימר בשוויץ. מרים התאהבה בקונדיטוריה מקומית בעיירה פלימס והצליחה לשכנע את הקונדיטור המקומי שבדיוק פרש לגימלאות להגיע לישראל על מנת לשכפל את הרעיון

בישראל ביקשה מרים מגבי זוהר שיסייע לה בכל הקשור להקמה של הקונדיטוריה. הרקע ה"טכני" של גבי כמהנדס בנין ,שקיבל את הכשרתו בגרמניה, שיכנע את מרים שהוא האדם הנכון למשימת הקמת קונדיטוריה לחמי

וכך החלו מרים וגבי, בסיועו של פאול שרטנלייב השויצרי, בהקמת קונדיטוריה לחמי בנהריה

את השם לחמי בחרה מרים. היא רצתה שם ישראלי שורשי ולחמי היה כזה בעיניה

את הקפה והקונדיטוריה הם הקימו בצלמם – נקי, מוקפד וטעים

ב-1985, כשבית-הקפה התחיל לגדול, נטש גבי את עסקי הבנייה והתמסר לניהולו. ב-1988 הצטרף יוסי, קונדיטור מקצועי, שעד היום האחראי על הייצור והפיתוח - והיחיד מבני המשפחה שלמד את תחום האפייה

עם שנים של עבודה קשה הפך בית הקפה לשם דבר בנהריה. לאחר פטירתה של מרים ב- 1988 נשאר גבי לנהל את בית הקפה לבד אך השותפות עם משפחת ורטהימר נשארה חזקה ואיתנה

דפנה זוהר

סגירת ישאסבסט אורי גולני

עבדתי במפעל ישאסבסט בנהריה בין השנים 1986 ועד 1990 . מפעל שהיו לו הרבה בעיות עם האסבסט שהיה מייצר.

יש מחלה שנקראת אסבסטוזיס. אנשים נדבקו במחלה הזו שלא היה לה מרפא. היא דוגרת משהו כמו עשר - חמש עשרה שנה ואז היא מתפרצת כסרטן ריאות. אני למזלי לא עבדתי בייצור. עבדתי בבניין ההנהלה אז לא הייתי קרוב לאסבסט.

באחת הפעמים הייתה שביתה. ועד העובדים התלונן על התנאים. השביתה הייתה אלימה. הביאו צינורות אסבסט וחסמו את המכוניות של ההנהלה. בהנהלה אמרו "בסדר, תעשו שביתה, לא קונים יותר מלט - נגמר". אז מצד אחד הייתה שביתה ומצד שני השבתה. ראש הועד היה צוציק, ממש איש קטן. הוא סגר את השער ולא נתן למכוניות להיכנס ולצאת. יום אחד ירד המנכ"ל, גבר דרום אמריקאי ענק. תפס את ראש הועד בכוח והזיז אותו. הוא נתקל שם בקיר, נשרט ודימם. אני והמנכ"ל עלינו לקומה השנייה ונעלנו את הדלת בחדר המנכ"ל. שלוש מאות, ארבע מאות איש עלו למעלה. אם היו מצליחים לפרוץ אלינו, היה לינץ'! הם היו באמוק. לא זוכר אם הייתי בלחץ כזה אי פעם בחיים שלי. היו לי מחשבות של לקפוץ מהחלון ולברוח. קשה להסביר כמה טראומתי זה היה.

צלצלנו למועצת הפועלים והגיע המזכיר מנהריה. הוא הצליח לאט לאט להרגיע את החבר'ה ואז נכנס אלינו. אחר כך כמובן, כמו תמיד, החיים חוזרים למסלולם. ממשיכים לעבוד, ממשיכים לדבר, לוחצים ידיים, עובדים ביחד. משרד הבריאות לחץ על המפעל. אנשים התחילו לפחד, התחילו שמועות בעיתונים. כתבו בעיתון על האסבסט והסכנה שיש בו.

היינו מפטרים כי הייצור דעך. בשנתיים האחרונות פיטרתי כשלוש מאות עובדים. זו גם הייתה טראומה. ההחלטה לא הייתה שלי אלא של ההנהלה. אני הייתי צריך לעשות את העבודה. כמעט קיבלתי מכות מאחד שהתעצבן עליי אבל הפעם, ראש הוועד, כמה שהוא קטן, הציל אותי כשנעמד לצידי. יום אסל, יום בסל. עד ששמעתי את המנכ"ל אומר למישהו שהמפעל כל כך קטן והוא לא צריך מנהל כח אדם כזה יקר. אמרתי אוקיי, תודה רבה, אני לא צריך שיפטרו אותי, אני אעזוב לבד.

אורי גולני 1986 - 1990