אנשי האו"ם בנהריה

מהו כח או"ם ?

לארגון האומות המאוחדות אין צבא משלו. קיים ארגון הכפוף למחלקה למבצעי שמירת השלום .

החיילים המשרתים בו מגיעים מצבאות של מדינות החברות באו"ם ומושאלים לאו"ם לאחר שעברו את הכשרתם בארץ המוצא. גם קצינים בכח עברו קורס קצינים בארץ מוצאם.

למשל , ב- 2014 היו כ- 98,000 חיילי או"ם. סימן ההיכר שלהם זאת הכומתה והקסדה הכחולה.

בנוסף לחיילי השדה יש גם אזרחים ומתנדבים בעלי תפקידים שונים.

ארגון UNTSO הוא ארגון אזרחי של 27 מדינות , שייכים אליו אנשי צבא מנוסים בדרגת קפטן או רב סרן, הממלאים תפקיד של משקיפים צבאיים. סך של 153 אנשי צבא ו - 18 קצינות. המשקיפים ממלאים את תפקידם בזוגות ממדינות שונות.

כל חטיבה נושאת את שם הגזרה בה היא מוצבת עם הקידומת U.N. למשל , הכח המוצב בלבנון נקרא United Nations Interim Force In Lebanon יוניפ"יל.

ואילו הכח המוצב בגבול ישראל סוריה נקרא UNDOF United Nations Disengagement Observer Force הוא כח שמירת שלום רב-לאומי של האומות המאוחדות שהוקם באזור החזית ברמת הגולן לאחר מלחמת יום הכיפורים.

ב-19 במרץ 1978, חמישה ימים לאחר פלישת צה"ל ללבנון במסגרת מבצע ליטני קיבל האו"ם את החלטות 425 ו-426 אשר קראו לנסיגת הכוחות הישראלים מאדמת לבנון והורו על הקמת ארגון אשר ישמור על השלום לאורך הגבול (הקו הכחול). הארגון עצמו קם ב-23 במרץ על בסיס הפעילות של המשקיפים בלבנון של ארגון הפיקוח על הפסקת אש של האומות המאוחדות שביצע מאז אביב 1972 תצפיות לאורך הגבול בין ישראל ולבנון.

עד פרוץ מלחמת לבנון השנייה, פעילותו של יוניפי"ל הסתכמה בסיורים רגליים, תצפיות וסיור אווירי יומי, שבאמצעותם הבחינו בהפרות סביב הקו כחול, אותם דיווחו לשני הצדדים ובמקרים של הפרה חמורה אף למטה האומות המאוחדות בניו יורק.

מטרתו המקורית של הארגון הייתה לשמור על השלום באמצעות פיקוח על נסיגת כוחות צה"ל .

בשנת 1985 מנה כוח יוניפי"ל כששת אלפי חיילים: מגאנה 770 חיילים, מנפאל 660, מאירלנד 645, מנורווגיה 627, מאיי פיג'י 626, מצרפת 610, מפינלנד 509 ומהולנד 155 חיילים. היו קיימות גם שלוש יחידות תחזוקה צרפתיות שמנו כ-793 חיילים, יחידת רפואה שוודית שמנתה כ-146 חיילים ויחידת מסוקים איטלקית שמנתה כ-47 חיילים.

ארגון untso הוא ארגון אזרחי של 27 מדינות ,של אנשי צבא מנוסים בדרגת קפטן או רב סרן, הממלאים תפקיד של משקיפים צבאיים. סך של 153 אנשי צבא ו 18 קצינות. המשקיפים ממלאים את תפקידם בזוגות ממדינות שונות.

מתוך הויקיפדיה

זכרונות מנהריה

הגעתי לראשונה לנהריה בקיץ 1979 כאשר בקרתי את בעלי ששירת כקצין ביוניפי"ל גרנו במלון ארנה שטרקמן שהיה המקום שבו שהו חיילים, קצינים ואנשי צוות בהגיעם לראשונה לנהריה. בקרתי למשך שבועיים וטיילנו יחד בארץ. בפעם השניה ביקרתי בנהריה כאשר בעלי שירת בלבנון בפעם השלישית , שכרנו דירה ברחוב עליה ונשארנו עד סוף מאי, אותה שנה. על פי מה שאני התרשמתי לא היו כל כך הרבה משפחות בנהריה. למעשה עברנו לנהריה באוקטובר 1989 כאשר בעלי עזב את הצבא הנורבגי והצטרף למשקיפים בנקורה. את בתי הגדולה השארתי אצל הורי בנורבגיה כי היא למדה בבית הספר ואילו בתי הצעירה בת ה 8 הצטרפה אלינו וניסינו לשבצה בבית הספר המאולתר של ילדי האו"ם בנהריה. היה גם גן ילדים רב גילי באותו מקום בצפון נהריה. שכרנו דירה ברחוב אחד העם, חגגנו כריסמס והתרגלנו לחיינו החדשים. הפעם היו הרבה יותר משפחות כמונו בנהריה, הרבה מאירלנד, כמה משבדיה, דנמרק ואיסלנד ומעטים מנורבגיה. משפחות רובן של משקיפים אזרחיים נשארו לתקופה קצרה יותר, פרט לנו, של אלו ששרתו ביוניפי"ל. באביב 1990 בתי החלה ללמוד בבית הספר האמריקאי בינלאומי שבהרצליה. מדי בוקר בשש אסף אותה האוטובוס שהתמלא בילדים מארצות שונות והחזיר אותה שוב בשש בערב . את חיי החברה שלה היא קיימה באוטובוס באותן נסיעות בנוסף להכנת שיעורי הבית שלה. עד היום יש לה קשר עם מספר חברות, הודות לפייסבוק.

בינתיים עברנו לוילה מעץ בפינת הרחובות בלפור-קפלן וחיינו את החים הטובים. הבית שלנו התמלא בחברים בסופי השבוע ולקראת חג המולד. בחלון הגדול של הסלון תלינו כוכב גדול, הבאנו עץ אשוח וילדים שגרו בשכנות דפקו אצלנו בדלת וביקשו לראות איך נראה העץ המקושט בתוך הבית. גם מקומיים בנהריה הזמינו אותנו אליהם.

ממש אחרי חג המולד פרצה מלחמת המפרץ והמשפחות של אנשי האו"ם פונו לקפריסין. מספר אוטובוסים נשלחו לאסוף אותנו ולהביא אותנו לנתב"ג. מחשש לטרור הסיעו אותנו בכבישים אחרים. זאת היתה הרגשה מיוחדת באמת, עזבנו את הבתים שלנו ואת הבעלים ולא ידענו אם אי פעם נוכל לחזור. בטיסה הגענו ללרנקה בקפריסין והביאו אותנו למלון גדול והאו"ם דאג לכל מחסור והיה אחראי לבטחוננו. חברה שהכרתי פונתה אף היא מירושלים והיתה מודאגת מאד ואף התקשתה לישון והאזינה לשידורי ה C.N.N. לאחר 3 שבועות בקפריסין הציעו לנו כרטיסים כדי לשוב כל אחד לארצו, עבורנו זאת היתה נורבגיה. נשארנו בבית עד שהסתיימה המלחמה. כשתיכננו לשוב ארצה אנשים חשבו שאנחנו משוגעים שאנחנו חוזרים לארץ ואני עניתי להם :" ברור, אנחנו גרים שם. זה הבית שלי ובעלי שם ". תמיד הרגשתי בטוחה בנהריה.

לאט לאט החיים שבו למסלולם ואני הייתי בהריון. בקיץ 1991 נסענו לחופשת מולדת ונהגנו דרך אירופה עד לנורבגיה בנסיעה מדהימה. נשארנו לחודשיים בנורבגיה וחזרנו בנהיגה לארץ, עברנו סך הכל 23,000 ק"מ. שמחנו לחזור לוילה שלנו. בתי נולדה ב20.12.1991 בבית החולים "כרמל"שבחיפה. לא רציתי להישאר בוילה הגדולה שהיה קר בה וגם לא רציתי להישאר לבד כשבעלי בתפקיד ולכן עברנו לגור בדירה קטנה יותר ברח' ש"י עגנון , מקום נפלא עם יותר שכנים , ומערכת אזעקה.

היו לנו חיי חברה עשירים, היה מועדון עם פעילויות שונות. היה שם משרד מועדון ופעילויות שונות . ארגנו מסיבות, כל מדינה ארגנו מסיבה עם האוכל והשתיה המייצגים אותם. כל יום ראשון אחרי הצהריים עשינו בר בי קיו, הבאנו את האוכל שלנו וישבנו יחד בחוץ בגינה, היו גם שיעורים אירוביים, קפה בוקר לנשים, וטיולים בסביבה למקומות שונים. היה לנו בר בו יכולנו לפגוש חברים. כל עוד לא היו איתנו המשפחה שלנו, משפחות האו"ם שמרו על קשר ביניהם ונקשרו חברויות רבות מכל קצווי תבל. אני עדיין שומרת על קשר עם כמה מהן. גם הילדים אהבו לשחק בגינה.

Grete nilsen אשתו של קצין יוניפ"יל

באפריל 1992 בעלי עבר לשרת בקמבודיה, בתי סיימה את שנת הלימודים, ארזנו הכל , שלחנו את הרהיטים לאיחסון, ונסעתי עם בנותי לנורבגיה אל הורי. נשארנו אצלם עד יולי והצטרפתי אל בעלי עם בנותי בפנום פן. חוויה מטורפת , בעיקר כשיש תינוקת. לאחר מכן היתה לנו שהות קצרה בתאילנד לפני ששבנו לנהריה בפברואר 1994. מצאנו דירה נחמדה בפינת רח' קפלן ורח' רמז. החיים של אנשי האו"ם לא השתנו מאז שעזבנו, חזרנו למקומנו והבת שלי חזרה ללימודים בהרצליה. בתי הקטנה ואני חיינו את החיים הטובים בבית, ללא לחץ בבקרים , אין מה למהר לגן הילדים, אני לא עבדתי וכך היה לנו יחד את כל הפנאי שבעולם. הלכנו לחוף , שם פגשנו עוד אמהות עם ילדיהן. השנה האחרונה לא היתה שונה מקודמותיה, משפחות חדשות הגיעו ואחרות עזבו, ולמעשה הרגשתי ששבעתי נדודים.

Grete nilsen אשתו של קצין יוניפ"יל

הורי באו לבקר ב 1992