סיפור הנפילה שלי

סיפור הנפילה שלי – חלק א'

א

זה התחיל בחמישי, אבל למעשה הרבה לפני זה. התלבטתי אם לשחק טניס. אמרתי לשי "מתחשק לי משהו אינטנסיבי." לא מזמן החלמתי מכאבי גב עז'ים ששיתקו אותי כמה שבועות ורכבתי הרבה בשבוע האחרון, כך שהרגשתי שהערב אני מוכן לחזרה לטניס. אז למה ההתלבטות? כי התחזית של השירות המטאורולוגי, או השמ"ט, הייתה לגשם שיתחיל בערב. חששתי לרכוב בגשם, אבל בכל זאת, פרסמתי במספר קבוצות בוואצאפ ובטלגרם. היה מישהו שענה לי ורצה רחוק, במודיעין, אז סירבתי. היה גם אחד שהציע קרית אונו, אבל העדפתי במרחק רכיבה באופניים. היה מישהו שענה לי ורצה בשעה מוקדמת מידי, 8 בערב, שלא מתאימה לי עם הרדמת הילדים. והיה מישהו שאמר שנשחק ביפו וכבר קבענו, אבל אז הוא הראה לי תחזית שעתית, לפיה יתחיל לרדת גשם בדיוק 9 אז ויתרנו. ואז, לקראת שעה 6, מישהו הציע לי בהדר-יוסף, היעד המועדף עלי, בגלל שאליו אני יכול להגיע באופניים וככה להתחמם ולמזער את הסיכוי לפציעה. אמרתי לו שיירד גשם, אבל הוא הראה לי תחזית שעתית לפיה יהיה יבש בשעות האלה ורק באמצע הלילה יתחיל לרדת גשם. מבחינתי זה היה מספיק. בדרך כלל לקראת ערב הרצון שלי לצאת לפעילות ספורטיבית בסיום היום המתיש הולכת ופוחתת, אבל הפעם הרגשתי שהגיע הזמן לבחון את השיזור החדש שעשיתי, שהיה כמעט זהה לשיזור שעשיתי במחבט אחר, לכן יאפשר לי להעריך טוב יותר את ההבדל בין המחבטים וגם מה משמעות השינוי הקל שחוללתי בטכניקת השיזור. הפעם שזרתי ככה שיש פער מאוד משמעותי בין המתח באמצע המחבט – שם הגיד הוא הארוך ביותר ביותר ובין קצוות המחבט – שם הגיד הוא הקצר ביותר. מתיחת היתר באמצע ולעומתה מתיחת החסר בקצוות, נועדה ליצור מצע-גיד שוויוני, על פי שיטת סרגטי (Sergetti).

ב

שלפתי את שקית הכדורים מארון הבגדים ומעכתי טוב כמה כדורים שהיו נראים לי "פרוותיים" במיוחד, עד שהגעתי לארבעה שהשביעו את רצוני מבחינת רמת הקשיות. בכל זאת, הוספתי לתיק הטניס חפיסת כדורים חדשה של דנלופ, במידה שהיריב שלי יחליט שהוא בררן מידי בשביל להשתמש בכדורים משומשים. הסיכוי לכך היה קלוש, בהכירי את יריב. אבל בכל זאת. שיהיה. מקסימום עוד קצת משקל לתיק. התכוננתי מהר מידי, אז נשאר לי זמן לשכב בחושך ולהתכונן מנטלית למשחק במשך שעה. ככה חשבתי לפחות. מסתבר שהם נרדמו מאוחר יותר ממה שחשבתי. רצו יותר סיפורים ושירים מהרגיל ולא שמתי לב איך הזמן עובר, כי שקעתי לתוך זה. מסתבר שלמעשה כבר 20:20 ומאחר שאני אמור לצאת ב-20:45 עד 20:50 ועוד צריך להספיק לבצע מתיחות עם הרצועות ולהוסיף לתיק את הדברים האחרונים שצריך – בקבוק מים ופרי כלשהו, עדיף בננה, אז למעשה נותרו לי רק 10 דקות של מרגוע. אז שכבתי בחושך והבטתי בשעון והרגשתי שאני יותר נלחץ מהשכיבה מאשר נרגע. התחילו לי מחשבות אם אני באמת מסוגל להביס אותו כמו שאני עושה בדרך כלל או שאולי השיזור יעבוד נגדי או שאני לא מספיק בכושר כדי להביס. אבל בכל זאת נתתי לשעון להגיע לשעה 20:30. קמתי והתחלתי ללכת לכיוון הסלון, כששמעתי את קול טרוניות האישה ,מנגן אודות כך שהסלון איננו מסודר דיו. השילוב המצמית של העייפות עם הלחץ שלפני המשחק הובילו לכך שהבנתי שלא אוכל לצאת מזה באומרי שאסדר לאחר שאחזור. אין ברירה, חובה עלי להשקיע את הדקות הקרובות בסידור הסלון. גם אם זה אומר לצאת קצת יותר מאוחר משתכננתי. ואולי אף לאחר. רק צריך להיות כמה שיותר יעיל ולא להביט על שעון הקיר בסלון. אחרת זה סתם ילחיץ ויגרום לעשות דברים בפחות יעילות. ועדיין, לא יכולתי שלא להגניב הצצה פה ושם. האמת הנוראה חלחלה לה לאט לאט לנבכי נפשי. יש סיכוי מסויים שאאחר. לא מצאתי את הפנס השני לאופניים. אבל פנס אחד מספיק.

ג

שוב מישהו הניח את האופניים על גבי האופניים שלי. כעת צריך להוציא את האופניים האחרים החוצה, כדי להוציא את שלי ואז שוב להחזיר. עוד זמן יקר שנגזל. וגם לחבר את הפנס. השעה כבר בטח 20:50. נוותר על הפעלת ה-STRAVA. פשוט נצא כמו שאני. אין זמן לזה. קדימה, קסדה ולדרך. הוא כבר בטח הגיע למגרש. ברח' אסף אופנוע מפחיד דוהר מאחור, אני שוקל אם לפנות ימינה או שמאלה, כי המטורפים האלה יכולים להחליט שהם עוקפים אותך מימין. באינטואיציה אני פונה מעט ימינה והוא עוקף אותי. מתקרב למעבר שבע טחנות. יש שם מעט מידי אנשים. פאק, זה סימן מעורר חשש. לא יכול להיות שסגרו את המעבר, חם ויבש לגמרי. אבל כן, סגרו! כעת צריך לעשות את כל העיקוף הגדול של שבילי ראש ציפור, כי בונים מחדש את חצי מהשבילים. השיפוץ הבלתי נגמר, לעזאזל. חייב להגביר מהירות, אחרת אגיע ב-21:10. למה הולכי רגל חייבים ללכת על שביל האופניים ולמה בכמויות כאלה דווקא כשאני הכי ממהר? יש קצת עננים, אבל אין גשם. וגם אם יירד, זה יהיה גשם ממש חלש מהעננים העלובים האלה, למרות שהאוויר החום יכול ליצור "אטמוספירה מחשמלת" כמו שאומרים בפורומים של מזג אויר. התחיל טפטוף אבל מיד נגמר. רציתי מאוד לדעת מה השעה, כי אני מכיר את עצמי, אני יודע שאני תמיד מחמיר קצת עם עצמי, אז בטח פחות מאוחר ממה שאני חש. כשהגעתי לחניון הגדול מול הלונה-פארק רציתי להוציא את הטלפון ולבדוק, אבל לא הרגשתי מספיק יציב ברכיבה וחששתי שאצטרך לעצור לשם כך ואז עוד זמן יתבזבז. אני פשוט ארכב יותר ויותר מהר. עברתי את תחנת הדלק והגעתי לפנייה לבכור שטרית. כמה נערים רכבו על אופניים במקביל וחסמו לי את שביל האופניים ונאלצתי לנדוד לשביל הולכי הרגל. גם שם הדרך לא הייתה פשוטה, כי ריצפו מחדש והמדרכה הייתה יותר עפר ממדרכה. שקלתי לרדת לכביש, אבל זה הרגיש לי מסוכן מידי, אז נשארתי על דרך העפר, שבהמשך התחברה  למדרכה נורמלית, עליה שביל אופניים. התחילו קצת רוחות, אבל עדיין היה חם ויבש.

 ד

דיוושתי במלוא כוחי ביישורת האחרונה ופניתי ימינה. ניסיתי להסביר לעצמי מדוע אני כה ממהר, אך לא הייתי משוכנע מהסברי כי הסיבה לכך נעוצה בפחד לאחר. הבנתי שיש שם משהו אחר. הכורח הזה לסדר את הסלון, ששיבש לי את כל התכנון לפי היציאה, גם הוא תרם לתחושת המחנק, שהתקשרה אצלי עם הבהילות, שלה הייתי צריך למצוא הסבר. כעת כבר הייתי שם. ירדתי מהאופניים ופסעתי פנימה. כל המגרשים היו בעלטה. שמעתי אנשים אומרים "התחיל לרדת גשם והוא כיבה את האורות והלך". זה היה נשמע לי מוזר מאוד כי רכבתי מסביב למגרשים ולא ירד גשם כה רציני שחייב סגירת כל המגרשים. אבל, אי אפשר היה להתווכח עם המציאות. בכל זאת המשכתי פנימה והבטתי. ואז הוצאתי את הטלפון וראיתי שהפרטנר שלי כתב לי שסגרו את המגרשים והוא הלך. רווח לי שלא איחרתי, אבל התבאסתי שהוא לא חיכה לי אפילו וגם שספורט אינטנסיבי אני כבר לא אעשה היום. שלא לדבר על בדיקת איכות השיזור והמחקר ההשוואתי שתכננתי. לא, זה לא היה יכול להסתיים ככה. הייתה לי עוד הרבה אנרגיה להוציא. נחתי יותר מידי ימים. אני חייב לפצות. עוד סוף שבוע כזה של חוסר-מעש ואני אעלה במשקל ואז יהיה לי יותר קשה לזוז במגרש ואז אפסיד יותר ובכלל, זה מבאס להסתכל בראי ולראות שיפולים מבצבצים. אני חייב למנוע את זה. אני יכול למנוע את זה. אני אשתמש באנרגיה הזאת של הכעס על הסידור הכפוי של הסלון והתסכול על תחושת ההחמצה בגלל הפקיד המטומטם שכיבה את האורות / הגשם שהפציע בצורה כה נקודתית. אני חייב לרכוב. ולא סתם לרכוב. אני חייב לרכוב מהר מאוד. כל כך מהר, עד שאשבור את כל השיאים. אין באמת ברירה אחרת. זה חייב להיעשות. ומזג האוויר חמים ודי נפלא והגשם כבר ירד. תוך כדי שעליתי על האופניים ניסיתי לשמוע הבלחים מהשיחות של האנשים שיצאו מהמתחם, אבל לא הצלחתי לשמוע דבר.

ה

עכשיו, כשאני מנסה להיזכר בזה, זה קצת קשה. אני רוצה ללכוד את הזיכרון בשלימותו - בצבעים העזים ביותר שלו ויחד עם זאת המדוייקים ביותר, אך יש מספר מחסומים שעומדים בפני. אני אוהב להתעסק במועקות, פצעים ותחלואים למיניהם אך יחד עם זאת נדחה מכך. האמביוולנטיות, עליה כתבתי בגיל 18. ופה, היא די חזקה. גם הזמן הוא מחסום, אך הוא מחסום פחות משמעותי. אמנם חלפו כמעט שישה שבועות, אך אני עדיין זוכר זאת בפירוט כאילו זה אירע אתמול. כולל הריחות, הרעשים וההחלטות. איכשהו המוח עשה REWIND יפה לדקות שלפני. אני חושב שהוא פחות אמביוולנטי ממני, הוא אוהב מאוד לשמור בצורה מוחשית את הדברים הרעים. הוא גם רוצה שאכתוב על זה, בניסיון לעשות מזה ספרות. אבל אני לא אתן למצבור של קשרים נוירונים לשלוט בי. מעולם לא נתתי. אני לא אתן לאף אחד לשלוט בי. הם יכולים לקחת ממני הכל, אבל את הדבר היחיד שחשוב הם לא ייקחו לעולם. הספרות מעולם לא באמת הייתה ספרות, הכתיבה מעולם לא באמת הייתה כתיבה, המילים מעולם לא באמת נועדו להיות מילים. אני כבר לא משתמש בפנקסים וההארות כמעט שלא מגיעות, אבל זה בסדר. אני כבר אחרי ימי ההתגלות הגדולים, אני בימים האחרים. הרבה יותר שבריריים. המילים מנחות אותי, לא אני את המילים. אני בכלל לא יודע בשביל מה אני עושה את כל זה. כבר 20 שנה נדמה לי שאני רק מתעמל, מכין את השרירים למשהו, שספק אם בכלל יגיע. אבל באמת, מספיק עם זה. כל ההקדמה הזאת מיותרת. הגיע הזמן להתחיל להיזכר.

ו

כן, כעת אפשר להתחיל/להמשיך. אז איפה היינו? מיד אחרי שיצאתי ממרכז הטניס בהדר יוסף. המשכתי לרכוב על הכביש שהוא החניון, בזהירות רבה, כי לפעמים מכוניות יוצאות ברברס והם לא ייראו אותי או שאני לא אראה אותם. עדיף לנקוט משנה זהירות באיזור הזה. לפעמים אני בכל זאת מסתכן וממשיך עד קצה החניון. עליתי על המדרכה שמול המרכז האולימפי ומשם המשכתי לשביל האופניים. בגלל שבונים ליד הגשר להולכי הרגל, יש סיבוב מאוד חד ולכן צריך לנקוט משנה זהירות. האטתי מאוד כששמתי לב שיש קצת רטיבות על המסלול, אבל השמיים היו נקיים מעננים. רק התחילו רוחות מוזרות כאלה, חמות וקרות בו-זמנית. זה מתכון לסופת רעמים. אבל בינתיים הכל בסדר. התוכנית יכולה להמשיך. אעשה רק שני סיבובים ב"גבעת ההופעות", כי נראה שבאמת משהו מתקרב. אבל אלה יהיו סיבובים מהירים מאוד. חייב לפצות על אובדן הכושר. אולי אפילו אשבור שיא. זה קורה לי הרבה, שדווקא מתוך זה שיש איזה אילוץ, אני מצליח להוציא מעצמי הרבה יותר. גם בספורט וגם בחיים. כמו בכל מה שהיה בתחילת ההליכים, שהגעתי לבד לבית משפט העליון והתגברתי על כל הפחדים והחרדות. לא, לא באמת. אף פעם אני לא באמת להתגבר. אבל אני יודע לתעל, אני יודע לתעל את האנרגיות של הפחד למשהו טוב. במקרה הזה, לדיווש נמרץ יותר, לנחישות. טוב, התחילו קצת טיפות. זה לא צריך למנוע ממני. גם הרוח מתחזקת, אבל גם זה לא צריך למנוע ממני. להיפך. הרוח היא גבית והיא תגרום לתוצאה אפילו יותר טובה. אני יכול עם הרוח הזאת לעשות שיא שלעולם לא אשבור. אבל בעצם, שיאים מהסוג הזה הם הכי מבאסים. הם נותנים לך תחושה טובה, ברגע שאתה מגלה שעשית שיא, אבל ייסורים קשים, כבמשך חודשים ואף שנים, אתה מנסה לשבור את השיא, אבל אפילו לא מתקרב לזה. כן, התחילו להיות נסיבות מיוחדות. העננים התרבו, הרוחות התחזקו והטפטוף התחזק. במרחק נשמעו רעמים. הידקתי טוב את הקסדה. הייתי ביישורת שסמוכה למימדיון, שם אפשר להגיע למהירות הכי גבוהה, אבל בדרך כלל הרוח הנגדית לא מאפשרת זאת. הפעם הרוח הייתה גבית. אולי שני סיבובים זה יותר מידי. אבל סיבוב אחד זה בהחלט אפשרי. אני רק צריך שהתנאים יישארו כפי שהם. ודאי הענן יחלוף עוד מעט. זה כמו שהיה במגרשי הטניס לפני שהגעתי לשם. קצת גשם שיפסיק כמו שהגיע. אבל הרוחות בכל זאת המשיכו להתחזק. טיפות הגשם נראו היטב מבעד לאור המנורות. גם הנקודות על מסלול האופניים, התחברו להן זו לזו ויצרו רצף. משהו בכל זאת קורה. נוותר. פשוט נמשיך הבייתה.

ז

הגשם התעצם

והתעצם

זה כבר לא היה גשם

זה היה מסך גשם

וככל שהגשם התעצם

גם האדרנלין

זה היה נראה מפגש בלתי-נמנע

מצאתי את עצמי מזגזג

כבול לשיגיונות הרוח

המסך הלך והתעבה

זה הייתי אני, בבועה

אבל עדיין ראיתי

את הדרך

רק פחות ופחות

מישהו בא מולי

מצאתי את עצמי מולו

הבנתי שאני במסלול הלא-נכון

אז פניתי שמאלה

כעת הכל בסדר

אבל למה בכלל הייתי בצד שמאל?

אני חייב להקפיד להיות בצד ימין

זה מסוכן ככה

ולא הוגן כלפי הרוכבים האחרים

בטח כשיורד גשם כל כך חזק

כן, זה כבר ממש סופה

אבל אני חייב להמשיך

תיכף אגיע הבייתה ואספר לרינה איזו סופה הולכת בחוץ

עוד אחד בא ממול

הפעם זה הוא שלא בסדר

למה הוא עושה מה שאני עשיתי מקודם?

למה הוא לא מתקן את עצמו ועובר לצד שמאל?

אסור לי ללחוץ על הברקס

כי אז אעוף

אני יודע איך זה

זה כבר קרה לי במהירות ממש נמוכה, אז מעל הגשר

ובמהירות גבוהה, אין לי שום סיכוי

אבל הוא הולך ומתקרב

הולך ומתקרב

הוא פשוט יתנגש בי

אסור שזה ייקרה

זו תהיה חבלה קשה, לשנינו, במהירות כזו

אם הוא לא פונה שמאלה, אז אפנה שמאלה

אין ברירה כעת

לא, מאוחר מידי

חייב ברקס כעת

ולקוות לטוב

חושך

כאבים בצלעות והמחשבה "זה לא הלך"

ח

הרגעים שאחרי חקוקים בי היטב. לא זכרתי נפילה, אבל היה קשה להתכחש לזה שהייתי על האדמה. היה רגע של אפילה. היה רגע של הכרה. הגשם המשיך לנטוף ללא הרף, אבל גם הייתה דממה. לאט לאט חזרתי למציאות. התחלתי להסתגל לסביבה. ניסיתי להעריך את מצבי. הידיעה הראשונית שלי הייתה שנפגעתי, אבל זו הייתה פגיעה שונה מכל פגיעה שהכרתי. לא הרגשתי כאב. זה עצבן והעציב, למרות שעוד לא ידעתי בדיוק איפה ועד כמה. אבל עצם זה שהנפילה, שממנה חששתי כל הרכיבות, לבסוף הגיעה ואין לי ספק שאינני ללא פגע... טוב, זה עצבן. והעציב. "פאק, לא הצלחתי לחמוק" חשבתי. התאכזבתי מעצמי, מהגורל, מהכל. משהו פה לא הסתדר. זה לא היה אמור להסתיים ככה. כמעט כל ערב אני מתחמק מהמשוגעים האלה. אבל לא הפעם. אולי עליתי על שלולית והאופניים איבדו אחיזה ועפתי מכוח ההחלקה. אולי התנגשתי במנייאק הזה. אולי לחצתי חזק על הבלמים ועפתי. בכל אופן, הוא אשם. לפחות זה. אבל, באמת, מה זה עוזר להיות הקורבן? וזה נגמר רע. עד כמה רע, תיכף אדע. ניסיתי להרים את עצמי, מצפה לגרוע מכל. זה הרגיש בסדר. נוקשות מוזרה בחזה ובכתף, אבל חוצמזה הכל בסדר. אפילו הגב הרגיש בסדר. עוד לא קמתי. ניסיתי עוד להסדיר את הנשימה. היא הייתה קשה וזה היה מדאיג. והדאגה גרמה לנשימה להיות אפילו יותר קשה. שמעתי קול מאחורי, במבטא אמריקאי, "אתה בסדר?" הקול נשמע מתעניין, אבל גם קר. כאילו הוא רוצה להסתלק משם כמה שיותר מהר, אבל קודם צריך לוודא שאני בחיים. אבל לא יותר מזה. הוקל לי משהצלחתי להתייצב על רגלי. לפחות עמוד השידרה בסדר ואני יכול ללכת. זה היה יכול להיות מביך להיות מפונה באמבולנס. רצו לי במוח המילים "למה רכבת בצד שמאל?" שוב ושוב, כמו מנטרה הינדית. אבל לא יכולתי לבטא אותן, בגלל הלחץ בחזה מהנפילה שהקשה עלי את הדיבור וגם בגלל שהרגשתי שבאופן רגיל עימות גוזל ממני הרבה מאוד אנרגיה וכעת עדיף שאנצל את האנרגיה הזאת לדברים אחרים.

ט

 כעת צריך לבדוק אם אני יכול לקום. "כן, בסדר" הצלחתי להגיד, מנסה להטעין במילים יותר מזה. רציתי שהוא יישמע "אבל יהיה נחמד אם תעזור לי קצת". הרגשתי שאני צריך עזרה. אבל הוא כבר היה על האופניים שלו. הצלחתי לקום. הוא סימן לי שאני יכול ללכת לנוח באיזה מקום. שאל אם אני צריך עזרה, אמרתי שלא. שאני אסתדר. האופניים ותיק הטניס היו אחד ליד השני, סמוך לסלעים. יפה שהוא סידר לי אותם כשלא הייתי בהכרה. התחיל להיות לי ממש ממש קר. והכאבים גם התחילו. הרגשתי שאני חייב להתכופף ובקושי יכול להחזיק את יד שמאל. חייב לכופף אותה. ניסיתי למצוא מחסה מהגשם, שכעת המטיר ללא רחם. אם רק יחדל הגשם, אוכל להעריך טוב יותר את מצבי ולפעול בהתאם. אולי זה לא הזמן להיות גיבור. למרבה הפלא, הטלפון שהיה בכיס המכנסיים שרד. לא רק ששרד, היה ללא פגע. התקשרתי לאחי הוא לא ענה. התקשרתי מספר פעמים ועדיין אין מענה. טוב, אלת הגורל לא תיתן לי להיחלץ בקלות מהסיפור הזה. אני לא אכנס לאוטו שלו עם האופניים ופשוט אסע משם. זה חייב להיות יותר סבוך מזה. אני אתקשר לאישתי. הדיבור היה לי מאוד קשה, אך לא ידעתי אם זה מהקור, מהטראומה או מהלחץ בחזה. הצלחתי להגיד לה שנפגעתי קשה. התלבטתי לגבי בחירת המילים. כי זה לא באמת "קשה", כמו מישהו שחטף קליע באחד האיברים החיוניים. אבל ביחס לנפילה מהאופניים, או לפציעות רגילות, זה קשה. ככל שעבר הזמן, הרגשתי בטוח יותר להשתמש במילה "קשה". היא הציעה להזמין אמבולנס, אבל לא הצלחתי להגיד בודאות שהפציעה שלי לא תאפשר לי לחזור הבייתה. ולא ידעתי מה בדיוק קרה. לא רציתי סתם להגיע לבית חולים ויסתבר שזה איזה משהו מינורי. אני לא אוהב לעשות מעשים דרמטיים בלי הצדקה, או לפחות לעשות אותם כשיש להם איזו הצדקה אסתטית. רק שהגשם הארור הזה יפסיק כבר. כולי הייתי רטוב וחבול. אם רק היה יבש, פשוט הייתי חוזר. והגשם חלחל מבעד למתקן השעשועים מעץ. ראיתי כמה רוכבי אופניים עומדים מתחת למחסה והצלחתי להגיע אליהם ולעמוד לידם. ואז הרגשתי שקשה לי לעמוד, שאני חייב להתכופף. רק הקור הזה חלחל לעצמות ללא רחם.

י

המשכתי לעמוד ולהתלבט. אילו רק הגשם היה פוסק, היה לי קל יותר להעריך את מצבי. לא רציתי להראות יותר מידי פגוע כדי שלא יחשבו שאני סתם מנסה לעורר רחמים, אבל היה לי קשה מאוד לעמוד יציב. הכאב גרם לי לחוסר-מנוח. בכל זאת, לא הצלחתי לגמרי להסתיר. מידי פעם כופפתי את ברכיי והנמכתי קומתי ארצה. מישהו שאל אותי אם אני בסדר. אמרתי שכן והוא הלך. מישהו עמד במקום ממש טוב שרציתי לעמוד בו. זה היה מקום מסוכך לחלוטין, מוגן לגמרי מהגשם. אילו רק היה יוצא לרגע ומאפשר לי לעמוד שם, זה היה יכול לעזור לי כל כך. אבל הוא המשיך להיות שם ולדבר בטלפון. ניסיתי לשדר את המסכנות שלי, אבל זה לא עבד. "כנראה לא מספיק מסכן" חשבתי לעצמי. ואז קיבלתי טלפון ממד"א. כנראה אחרי שמסרתי נקודת ציון שלי, אישתי יצרה קשר איתם. ואם אני זוכר נכון, גם קיבלתי וואצאפ מהם. התלבטתי אם לענות. כל פעולה הייתה קשה לי. בשארית כוחותי דחיתי את השיחה. בדרך כלל אני מתקשה מאוד לקבל החלטות, אבל הפציעה הארורה הזאת עשתה את זה לכל כך הרבה יותר קשה. הרגשתי שאני מוכן לעשות הכל כדי לא לקבל החלטה, שום החלטה, אפילו אם זה אומר להתבוסס בדמי. היה לי קשה לצעוד כי הנעליים היו כבדות מרוב ממטרים וגם הבגדים. אבל הצלחתי לחזור לאופניים. התיישבתי. בדקתי שהטלפון לא שבור. למרבה הפלא הוא לא נשבר בכלל, אפילו שהיה בכיס המכנסיים השמאלי, הצד עליו נפלתי. ניסיתי להבין אם אני מנסה להיות גיבור, אבל לא הייתי בטוח. בכל אופן, ניסיתי לא לתת לכאב להכתיב לי. התקשרתי שוב לאחי. אין מענה. אני פשוט אלך ככה עם היד כפופה על החזה, במצב הזה כמעט שאין כאב. רק קצת קשה לנשום. יש לי איזה משהו בחזה. אני פשוט אלך לי ואגיע ככה הבייתה ומחר הכל יעבור.

י"א

הגשם חדל. התחלתי ללכת לכיוון ראש ציפור. בגלל הפציעה, האדרנלין פעם והרגשתי נחוש להגיע הבייתה. אני אעשה את זה. נזכרתי שבגלל הגשם, הגשר בשבע טחנות סגור. טוב, הערב הזה הולך ומסתבך. זה אומר שאצטרך ללכת דרך הרבה יותר ארוכה. עד הגשר הבא. להיכנס לתוך הפארק לכיוון תל אביב, במקום לחזור לכיוון רמת גן. טוב, זה לא כזה נורא. התיק ביד ימין שגם מחזיקה את האופניים. זו בסך הכל יד שמאל. החזקתי אותה כפופה, בזווית 90 מעלות. כל זווית אחרת גרמה לכאבי תופת. והלכתי לאט לאט. לפתע פתאום, שמעתי קול מאחורי. סובבתי את ראשי. ראיתי דמות נמוכה, בשכמיה אדומה, על אופניים. "אתה צריך עזרה?" ובכן, בכל זאת יש מי שתעזור לזאב הפצוע. "לא, זה בסדר, אני אסתדר." "אני אעזור לך עם האופניים." והיא ירדה מהאופניים שלה והלכה עם שני זוגות אופניים. הרגשתי חוסר-נוחות גדולה על כך שאני נאלץ להסתייע ועוד כופה עליה מאמץ כביר כזה, לשאת שני זוגות אופניים. יחד עם זאת, ניכר היה לי שהיא מאוד רוצה לעזור והיה לי חבל מאוד להרוס לה. היא הצביעה על תיק המחבטים ושאלה אם אני משחק סקווש. אמרתי לה שאלה מחבטי טניס. היא אמרה שהיא מאמנת טניס. אמרתי לה שאני בדיוק חזרתי מטניס. היא אמרה שגם היא חזרה, שבדיוק התחיל לרדת גשם כשהגיעה והיא נאלצה לחזור, מהמגרשים של "גני יהושע", לשעבר המגרשים של מכבי ת"א. אמרתי לה שאני גר ברמת גן לא רחוק משם, אלא שנאלצתי לעשות את כל הסיבוב כי המעבר בשבע טחנות סגור. היא אמרה שהיא גם גרה ברמת גן ונאלצה לחזור הביתה מאחר שנוכחה אף היא שהוא סגור. אמרתי לה שזה היה טיפשי מאוד לרכוב בגשם וליפול ושנראה לי שנפצעתי באופן כזה שייקח לי זמן להחלים. היא סיפרה לי שלפני מספר ימים גם כן רכבה בגשם וכשהבינה שהגשם חזק מידי ירדה מהאופניים. הצטערתי שגם אני לא קיבלתי החלטה כזו. ואז אמרתי לה שמעולם לא למדתי ממש לשחק טניס, רק כמה שיעורים ולכן היסודות שלי גרועים. היא אמרה שהיא התחילה ללמוד בגיל מאוחר, אבל מהר מאוד הלכה ללמוד קורס מאמנים. אמרתי לה שאני רואה את כל טורנירי הטניס שיש בטלויזיה והיא אמרה שזה בטח גוזל הרבה מאוד זמן. אמרתי שאני לא מפספס אף טורניר, לא משנה כמה הוא זניח ורק לפני כמה ימים נשארתי עד אמצע הלילה לראות משחק. היא אמרה שהיא צופה רק בטורנירים הגדולים, הגראנד סלאמים. שמחתי שלא רק שמצאתי ישועה, אלא שהיא אפילו באה מהתחום האהוב עלי והרגשתי נרגש ללכת איתה ורציתי שהדרך לעולם לא תגמר.

י"ב

הובכתי קלות מהתמונה אותה ראיתי דרך עיני הרצים וההלכים שצצו כמו פטריות אחרי הגשם לאורך מסלולי הפארק: איש מהלך לו לצד אישה הסוחבת שני זוגות אופניים. אבל זה בסדר. חדי העין הבחינו בכך שידו השמאלית כפופה מעט, באופן די קבוע, לא כחלק משפת הגוף. חדי העין אף יותר, ודאי הבחינו בכך שאמנם דיבורו עירני, אך ניכר שבקושי רב הוא מבטא את מילותיו, מפיקן ממעמקי בית החזה הדואב ולא אך מפני ההתרגשות. רק להגיע לגשר, רק להגיע לגשר. בגשר כבר נתחלף. לפחות בגשר היא תלך. היא בטח תבין שזה מביך אותי ושזה נמשך כבר יותר מידי. אני לא אצטרך להגיד מילה והיא כבר תלך. שוב מטפטף. כעת יותר קשה. היא הולכת מהר מידי לעזאזל. לא נעים לי להאט את הליכתי כי בכל זאת היא עוזרת לי. אבל כמה אני באמת צריך את העזרה הזו? כשהתחלתי ללכת מה שהקשה עלי זה לא הובלת האופניים ביד ימין, אלא כל צד שמאל הארור הזה. אני יכול ללכת קילומטרים עם האופניים ביד ימין. היא באמת לא מבינה את זה? היא אולי חושבת שנפגעתי בצד ימין? טוב, לא נעים להגיד את זה. אני רוצה שתרגיש טוב, שתחשוב שהיא עוזרת לי. זה חשוב לעודד עזרה לזולת. כשכל זה יסתיים אני צריך למצוא איזה משפט להגיד לה, שישקף את הוקרת התודה הגדולה שלי. זה חשוב מאוד להוקיר תודה למי שמבצע מעשים אלטרואיסטיים נדירים שכאלה. או שאולי סתם משעמם לה והיא צריכה חברה? אולי היא בכלל נדלקה עלי? אולי הדמות הגמלונית הזאת, שמדדה לה בצידי הדרך, הזכירה לה איזו דמות מעברה? אולי יש לה איזה קרוב משפחה שסובל מפציעה כרונית? אולי זה התיק. אבל היא בכלל חשבה שזה סקווש. טוב, סקווש מספיק קרוב לטניס. אולי היא חשבה שמי שמשחק סקווש גם מבין בטניס, אולי אפילו משחק טניס. אבל היא לא כל כך מתעניינת בטניס, היא בקושי צופה בטניס. היא רק מאמנת. וגם לא ברור מהדיבור שלה כמה היא נלהבת מזה. היא בכלל לא דברת הרבה. כבר הולכים ושותקים כמה דקות. טוב, בקרוב היא תתייאש ותלך לדרכה והתודה שתהיה לי להגיד תהיה מגומגמת מידי ולא משקפת את המעשה האלטרואיסטי הנדיר.  

י"ג

הגענו לגשר והיא עדיין איתי. הגשר זה אתגר. שיפוע מאוד משמעותי. אני רואה שהיא מתאמצת יותר כעת. מתקרב קצת אליה, בתקווה שתבין את הרמז ותרפה. תיתן לי קצת לסחוב ואז בהדרגה תוותר לגמרי. לא, היא לא מבינה. היא ממשיכה לשעוט קדימה והכאבים בצלעות, אלוהים זה ממש קשה! אני מקווה שאני לא גורם לנזק יותר קשה! אני יכול לשמוע את הנשימות שלי והן כבדות. וכל מילה שאני אומר, אלליי. זה יותר קשה לי ללכת בקצב ההליכה המהיר שלה מאשר לסחוב את שני זוגות האופניים שלנו גם יחד! היא באמת לא מבינה את זה? היא לא שומעת בקולי? היא לא מבינה שהשתתקתי כי אני פשוט לא יכול גם ללכת כל כך מהר וגם לדבר. אולי יש איזה קושי בהבנת הזולת, אוטיזם כלשהו. או שהיא כל כך שקועה בלעזור לי, שהיא לא שמה לב לשום דבר אחר. ואולי היא פשוט רוצה שנגיע ליעד כמה שיותר מהר כדי שהיא תוכל להיפטר ממני. טוב, כנראה זה. אולי כל סשן הדיבורים הזה על טניס היה יותר מידי בשבילה וגרם לה לחשוב שכבר התחילה לעזור לי אז עדיף לא להפסיק באמצע אבל לפחות לעשות את זה כמה שיותר מהר. כן, כנראה זה. טוב, למעשה, שנינו נמצאים באותו פרוייקט והפרוייקט הוא לאפשר לה לבצע את משימת העזרה שלה, אבל במינימום נזקים. הבעיה היא שההליכה המהירה הזו, גורמת לזה שהיד שלי זזה קצת יותר משהיא צריכה והחיבורים שם לא מרגישים משהו. יותר נעים לי שהיא לא זזה בכלל, פשוט מונחת לה שם בחצי התורן. אולי להגיד לה משהו? משהו כמו "תשמעי, זה גורם לי לכאבים ללכת מהר, אפשר ללכת יותר לאט?" לא, זה לא יפה. היא גם צריכה להגיע הבייתה, אולי משהו מחכה לה בבית. או מישהו. "את יודעת, אף פעם לא הלכתי דרך פה. נחמד שיש פה שביל אופניים לכל אורך הרחוב." "כן, אני גדלתי פה". ילידת בבלי. טוב, מה זה אומר? ילידת בבלי וגרה ברמת גן. טוב, זה הגיוני. אני יודע לאן אנחנו הולכים. נגיע בסוף לגשר ההלכה ואז נלך שמאלה. אני לא אומר מילה. אני סומך עליה. היא לא צריכה שאדריך אותה, היא מכירה את הדרכים פה. מעבר חצייה. מכונית מגיחה מתחת לגשר. מדרכה מאוד מאוד צרה. היא הולכת לפני, נראה כאילו היא מובילה לא רק את האופניים, אלא גם אותי. 

י"ד

אם היינו הולכים דרך ראש ציפור היינו כבר מגיעים. והדרך הארוכה הזו שנכפתה עלי, גורמת לי למחשבות טורדניות שאני מחריף את הפציעה עם כל צעד. "לפחות למדתי שלא לרכוב על אופניים בגשם". אני מצליח להגיד אחרי שתיקה ארוכה. "כן, גם אני אתמול כמעט החלקתי".  חולפים לצד חומת אבן גדולה. מעניין מה בצד השני. איילון. הגיוני שאיילון. החומה חוסמת את כל הרעש. שביל אופניים ממש יפה בבבלי. מתישהו נגיע לסוף שלו. הוא יתחבר לגשר ההלכה. אני כמעט בטוח בזה. זו דרך חדשה. היא מכירה את הדרך ודאי. היא יודעת לאן אנחנו הולכים. זה לא שנגיע לדרך ללא מוצא. חולפים ליד מבנה ציבורי גדול. הוא נראה כמו משהו ממסדי במיוחד. כתוב עליו "בית כנסת" באופן מפתיע. היא שוב מגבירה קצב. אני מרגיש את הקליקים המעצבנים בכתף ומקלל את עצמי בכל פעם שאני מזיז את היד. חייב לשמור את היד צמודה לגוף. עם כל הקירבה שהייתה בתחילת שיחתנו, אודות הטניס ועצם הנפילה, נראה שאנחנו מתרחקים עם כל צעד וכעת שבנו להיות הזרים הגמורים שהיינו לפני שנפגשנו. בכל זאת, צריך לחשוב על משפט לנסח כשכל זה יסתיים. זה לא דבר של מה בכך, שאדם בוחר לעזור לך בצורה כזאת. היא פשוט נחושה ללכת איתי הבייתה. או שאולי אני לא מספיק אסרטיבי בשביל להגיד "תודה רבה, מפה אני אמשיך". אולי כי באמת אני מרגיש כאבים. אולי היא הצליחה לשכנע אותי שאני לא באמת מסוגל לקחת לבד את האופניים. זו לפעמים הבעיה כשמישהו עוזר לך כשאתה לא באמת זקוק לעזרה. אתה מרגיש שאתה לא באמת יודע מה אתה צריך. ואם אתה לא יודע מה אתה צריך, למה זה לא הגיוני שמישהו אחר יידע יותר טוב ממך? היא ודאי יודעת יותר טוב ממני, הולכת ככה בנחישות. טוב, הגענו לגשר. ריצפו יפה. זה לא כמו ברמת גן, למרות שזה כמה עשרות מטרים מרמת גן. אני מקווה שמפה היא יודעת את הדרך. "איפה את גרה?" "ברחוב חרות" "נשמע מוכר" "בשכונת הגפן". כן, זה לא רחוק. היא ממילא צריכה ללכת את ביאליק. בצומת ביאליק- אבא הלל ייפרדו דרכנו. רק צריך לחשוב על משפט פרידה. משהו ממש מוצלח.

ט"ו

הבניין הזה נראה כמו מבצר. יש שברי זכוכית על המדרכה. מישהו כנראה שבר בקבוק בירה או תאונת דרכים שלא נוקתה. רק שלא יתפנצ'רו האופניים שלנו. מבנה מוזר מאוד, ממש מבצר. יש גדרות תייל מסביב. כתוב שזה מבנה של חברת חשמל ויש אזהרות על התייל. סכנת חיים. אפשר לסיים את החיים אם מטפסים על התייל, או אולי אפילו זורקים משהו עליו. אבל למה לסיים, כשהאדרנלין כל כך פועם. התחילו לי מחשבות איך אני מגיע הבייתה ומשליך את כל הכאב הזה במקלחת רותחת. זה בטח הרבה פחות גרוע ממה שאני חושב. דברים בדר"כ פחות גרועים ממה שאני חושב. כעת נשאר רק לחצות את מעבר החצייה שחוצה את היציאה לאיילון צפון ואנחנו ביישורת האחרונה. איש חלף לידנו והרגשתי שהוא מסתכל עלינו מוזר. שוב היה רגע של מבוכה, כשכמעט נתקלתי באופניים שלי כשהיא חצתה במהירות. נשארתי מספיק קרוב, כדי שהיא תחוש שאני מוכן בכל רגע לקחת את האופניים ממנה. אבל היא פשוט הסתכלה ישר כל הדרך. עוד קצת ואנחנו מגיעים. חלפנו על פני גשר הולכי הרגל. התקרבנו לצומת ביאליק, אבא הילל. זהו, עכשיו כבר צריך להיות לי בראש מנוסח היטב המשפט שאגיד. "רק רציתי להגיד שזה ממש מדהים מה שעשית, לא כל אחד היה עושה את זה." כמעט הגענו. היא כמעט התחילה לחצות את הצומת והרגשתי מבוכה לחסום שוורית בדישה, אבל בכל זאת, זה היה מטופש מידי לחצות ואז לחזור לאחור, אז אמרתי לה: "אה, כמעט הגענו, פה זה כבר הבית שלי." וסימנתי שמאלה, למרות שיש עוד איזה 100 מטר ללכת. "היא מסרה לי את האופניים ואיחלה לי רפואה שלמה. אמרתי לה: "תשמעי, אני ממש לא יודע איך להעריך את זה. מה שעשית זה באמת דבר נדיר... ומדהים... ככה כל הדרך לקחת את האופניים... הייתי רוצה להודות לך באיזה אופן." "זה בסדר, באמת, הכל בסדר. רק תרגיש טוב." אסור ללחוץ ידיים או לחוות מחוות גופניות כלשהן, בגלל הקורונה. וזה דווקא טוב. זה הדבר האחרון שהייתי צריך. ואולי ככה זה באמת היה צריך להיגמר. היא עשתה את שהיה עליה לעשות, את שמוטל היה עליה לעשות על פי צו מצפונה ואני מילאתי את חלקי וכל אחד הולך לדרכו. 

ט"ז

כעת הרגשתי הרבה יותר טוב. הייתי חופשי לעצמי. הרגשתי משוחרר יותר פיזית, לא רק נפשית. אני מסוגל להכניס את האופניים למחסן, זה לא בלתי אפשרי. זה ודאי ידרוש להשתמש גם ביד שמאל הפגועה, אבל אני מסוגל לזה. החזקתי את המנעול ביד שמאל כשהיא צמודה אליה והתחלתי לפתוח את המנעול. זה הלך מהר, ממש כמו תמיד. נכנסתי פנימה והכנסתי את האופניים. אפילו הצלחתי ליישר אותם מעט, כך שלא יחסמו את הכניסה. הייתי גאה בעצמי. המצב לא יכול להיות כל כך גרוע. עליתי במעלית ופתחתי את הדלת. חששתי שאכנס לתוך העלטה, אך אישתי הייתה בסלון. היא הופתעה לראות אותי, אמרה שחשבה שצנחתי במהלך הדרך או שהוסעתי באמבולנס לבית חולים. היא ראתה שאני במצב די אומלל ומיהרה להביע את השתתפותה בצערי. סיפרתי לה שכל הדרך ליוותה אותי מישהי וצחקנו על כך שלא לקחתי ממנה מספר טלפון. חשתי הקלה. ככה בדיוק תיארתי לעצמי שאשוב הבייתה אחרי שאפול (היה לי ברור שמתישהו אפול). רק הפציעה הייתה קשה יותר משדמיינתי. איך אני מתפשט? זה נראה בלתי אפשרי בכלל להרחיק את היד מהגוף, אז לבצע תנועה דרמטית כזו נראה כרוך בכאבים עזים. אבל איכשהו עשיתי זאת, כשידי שמוטות ורק לרגע קט ומהיר הן פשוטות לצדדים. זהו, עבר. כעת יגיע החלק של המקלחת החמה. הרגשתי שלא משנה כמה המים חמים ואף רותחים, זה עדיין לא ממש מקל על הכאב. זה כנראה משהו רציני יותר. אני אשים קרח על החזה. אין מנוס. אילו רק הייתי יכול למקד את הכאב, אבל זה הרגיש על כל הצד השמאלי של הגוף. במהלך המקלחת, חשבתי לעצמי שזו אחת המקלחות הכואבות שהיו לי. החזה הרגיש נפוח ואדמומי והיה נדמה שהכתף לא מתפקדת כלל. כעת המים מחממים את הגוף והדם זורם טוב לכל האיברים הדואבים, אך כשאצא זה שוב יחזור. ואולי בכלל כל החום הזה לא טוב. עדיף מים פושרים. המים הפושרים הקלו. יצאתי מהמקלחת וניגשתי למשימה היותר קשה, להתלבש. הצלחתי ללבוש מכנסיים קצרים בקלות יחסית, אבל החלק של החולצה סחט ממני הבנה מדוייקת יותר של פגיעתי. כעת לחלק הבאמת קשה, להירדם.

י"ז

השינה. השינה המתוקה, האהובה. השינה, שפעמים כה רבות הצילה את חיי. השינה, היא הסם המרפא, שלאחריו הכל משתנה. אילו רק אצליח להביא את עצמי למיטה ולחבק חזק את הכרית, כאילו כל קיומי תלוי בה. לחבק אותה בשתי ידיי, להתרפק עליה בכל מאודי. אולי ובבוקר, הכל יהיה טוב. הכאבים יעברו, או לפחות ישככו. זו בטח רק המהלומה הזאת, הטראומה לגוף. הגוף יודע להבריא את עצמו ומה יותר מבריא משינה טובה? הבעיה היא שיש יותר מידי כאבים והם לא שוככים רק מתגברים. תזוזה אחת קלה לא-נכונה וכל הגוף כואב. ישר למוח. יש שרשרת של כאב. והיא לא נגמרת מהר. זה זעזוע שהולך ומתגבר. על צד שמאל זו לא ממש אופציה. למרות שאני מאוד אוהב על צד שמאל. ככה אני עם הפנים לדלת. כנראה שזו לא תהיה אופציה עוד הרבה זמן. אין שם משהו שממש מחזיק את הכתף והתחושה היא שאפילו אם אנסה זה רק יגביר את הנזק. כן, אין ספק שיש שם איזה משהו. צד ימין עוד בסדר, אבל גם מורגש כאב בצד שמאל המורם. לא, זה לא יילך. רק על הגב. ואני אביא לי קרח מהפריזר. עכשיו גם קשה לי לקום, כי אני בצד ימין של המיטה וצריך להיזהר לא להיתמך ביד שמאל, כי אז לגמרי אתפרק. איכשהו הצלחתי לקום. יופי, יש בפריזר את הקרחון הכחול שאני אוהב. נעטוף אותו במגבת מטבח, שלא תהיה צריבה על העור. ככה קראתי שצריך. הרבה דברים נדפקו שם, זה צריך להתפרש על כל בית החזה. אולי גם כדור. כן, כדי להתמסר לשינה כמו שצריך אצטרך כדור. יש עוד מלא נורופן במקרר. אני אקח שניים. אני לא רוצה להתעורר באמצע. אני צריך שינה עמוקה. אולי 3? לא, זה כבר מסוכן מידי. על הגב. לגמרי על הגב. זה מרגיש יותר טוב. עדיין קליק משונה עם כל תזוזה קלה. משהו זז שם בפנים. נשימות עמוקות, לא להלחץ! הכל בסדר. ברגע שהנשימות שלי לא עמוקות, אז אני מרגיש יותר נלחץ וככל שאני מרגיש יותר לחץ, יותר קשה לי לנשות נשימות עמוקות. מעגל הרסני שכזה. אבל אני אמצא דרך לשבור את זה. אני חייב למצוא דרך לשבור את זה. פשוט אעצום את עיני ולא אחשוב על דבר. 

י"ח

אבל המחשבות, לא מרפות. מה בעצם היה שם? מי הוא היה? שוב השביל, שוב חושך, שוב אורות. אם רק אחזור אחורה במחשבה, זה יסתיים אחרת. אם רק אחשוב על זה מספיק, אוכל לשנות את המציאות. לא, זה לא ייקרה. זה אף פעם לא קורה.  מעצבן. רוכב אופניים כמוני שרכב מולי והתנגש בי? או שהוא היה רוכב על אופניים חשמליים? מה בעצם קרה שם? איך מצאתי את עצמי על הקרקע בכאבים ומה קרה בין לבין? זה היה יום שהייתי חייב לקחת את הפנס השני. פנס אחד לא הספיק. בדרך כלל הרצים מתלוננים שאני מסנוור אותם, אבל במסך הגשם הזה והערפל, שני פסים זה חובה. ואולי הפנס היחיד הזה בכלל לא עבד שיא העוצמה. למה הוא לא סטה ממסלולו כשהתקרבתי? אולי הוא חשב שאני ממילא מתכוון לסטות ממסלולי? אולי לא חזרתי לצד ימין אחרי שהייתי בצד שמאל? אולי בכלל אני אשם? אילו רק הייתי יכול לחזור לאחור ופשוט לעצור בצד, אחרי שראיתי שכמעט התנגשתי במישהו אחר. אבל כל זה מיותר עכשיו. זה נעשה. והוא באמת לא היה צריך ללכת משם כל כך מהר. ושני פנסים, כן. שני פנסים היו נותנים לו סנוור רציני ואז הוא היה מוכרח לתפקד לפני. זו בעיה עם המנייאקים האלה, גם בכביש, שאתה צריך להיזהר מהם והם לא ממך. אתה צריך להיות זה שעושה את הצעד הנכון ולסמוך על זה שהם ימשיכו להיות משוגעים. אבל היה שם איזה רגע של היסוס. רגע גורלי של היסוס. היה רגע שחשבתי שהוא עומד לפנות שמאלה והוא נשאר בצד ימין! והוא חשב הפוך. כן, זה מה שהיה שם. קצר בתקשורת. קצרים בתקשורת יכולים להיות הרי-אסון. לכל אורך ההיסטוריה. האימפריה הרומית. אלוהים ועם ישראל. זוגיות. וגם, תאונות דרכים. הכל קורה בגלל קצרים בתקשורת.

י"ט

במהלך הלילה גמלה בי ההחלטה כי על אף שדחיתי זאת במהלך הלילה, אין מנוס מללכת לבית החולים. אבל איך בדיוק אני עושה את זה, עם שני ילדים בבית? התקשרתי לאמא שלה, ניסיתי להשמע שבור, אבל לא יותר מידי שבור, כדי לא להדאיג, אבל בכל זאת הצגתי את המצב לאשורו "רכבתי על אופניים בפארק ונפלתי". היא נשמעה רגועה מידי, לכן הרגשתי צורך לספק יותר פרטים. "נסעתי על אופניים, בדרך לטניס, בפארק ונפלתי. נראה לי ששברתי משהו." הפעם התגובה שלה הייתה יותר מידתית. אבל עדיין, היה צורך להוסיף. "לא הצלחתי להירדם כל הלילה ולא משנה כמה קרח הנחתי על המקום, עדיין הכאבים נמשכו". טוב, עכשיו היא כבר הבינה. "אז אתה צריך ללכת לבית חולים. אני אצא עוד שעתיים." זה היה פיתרון טוב, כי הוא היה פשוט. היא תהיה עם הילדים, בזמן שאישתי תלווה אותי לבית חולים. אבל, זה לא היה פיתרון מושלם. זה אומר שהיא תצטרך להשתרך ביום שישי בתחבורה ציבורית ועוד יש קורונה. ובכלל, ברור שאבא שלי לא יאהב את זה, שלא יוכלו לקבל את השבת כמו שצריך. זה עדיין פתרון טוב יותר מאשר אסע לבד. טוב, זה לא בלתי אפשרי. אני יכול להפעיל את יד ימין ממש טוב. ואני בסך הכל בהכרה. רק יש לי כאבים. אבל אישתי אמרה שאי-אפשר להגיע בלי ליווי. ואז קיבלתי הודעה מאחותי. היא שאלה אם לבוא, או שהם יבואו אליה. היא אמרה שיש לה כיסא. נו, מסתבר שאני לא היחיד שחושב שזה לא רעיון מדהים. כן, יכול להיות להם נחמד שם. תמיד שמח על הזדמנות "להפוך את הלימון ללימונדה". אני מעדיף לעשות את זה בכתיבה, אבל נחמד שזה לפעמים גולש גם לחיים. אחרת, המציאות היא מרה ללא כל מזור. תמיד צריך להגיע למצב שאנחנו מחוללים למציאות איזו סובלימציה. אבל באפשר שזה יקרה, צריכים לקרות דברים ממש רעים. זה כל הרעיון. לא במובן הפרוידני כמובן. שום דבר לא באמת צריך עידון. אנחנו לא משחקים פה ב"נדמה-לי". אלא יותר במובן של take a sad song and make it better. פאק פול. אבל זה לא העניין. גם שירים עצובים יכולים להיות מעולים. למעשה, בעיקר הם. אבל הדבר שאני באמת צריך כעת זה מנוחה לנשמה. וכשדברים מדכאים את הנשמה אין מנוחה. לא חושב שהם יוכלו לעשות הרבה. זה משהו פנימי כזה, שצריך את הזמן שלו עד שיתרפא. אבל לפחות שיבדקו. ואם זה באמת הרבה יותר גרוע ממה שאני חושב, אני חושב שאקבל את זה די בברכה.

 כ

עד שהיא תחזור, אני אמשיך לטפל בעצמי. אני חייב לטפל בעצמי. אני יודע בדיוק איזה טיפול אני צריך. אני צריך את המלבן הענקי הזה בפריזר. אני אניח אותו על החזה וזה ירגיע. זה חייב להרגיע. זה כבר הרגיע לפני זה. אין סיבה שזה לא ירגיע שוב. וזה מותאם בדיוק לבית החזה ולחיבור המוזר הזה עם הכתף ולחיבור המוזר הזה של הכתף עם הזרוע. איזה דבר מוזר זה גוף האדם, איך הכל מתחבר אחד לשני, אבל אם אחד החיבורים פגום כל העסק לא עובד. קצת כמו מערכת זוגית. אני חייב להעביר את הזמן טוב, עד שנגיע לבית החולים. עד שהיא תחזור. אני מקווה שיהיה להם כיף שם. הם אף פעם לא היו שם לבד, אבל ילדים אוהבים חוויות חדשות. אני בטוח שיהיה להם כיף. אני לא מודאג. כשאני חושב על זה, דווקא אין דרך טובה יותר להעביר את יום שישי. אנחנו בבית חולים והם אצל אחותי. זה יהיה ממש טוב. אם רק אצליח להרים את עצמי מהמיטה. להיזהר! לא להשתמש ביד שמאל! כן, זה לא טוב שאני בצד ימין של המיטה, אבל זה כבר התקבע שזה הצד שלי ואני לא מתכוון לשנות רק בגלל פציעה ארורה. גם לא נראה לי שהצד שישן בצד שמאל יאהב את זה. גם הוא כבר התרגל לזה שזה הצד שלו. אבל רק הקטע של לקום מהמיטה בעייתי. ואיפה נעלי הבית? זה עדיין מטריד, אפילו כשיש דברים יותר מטרידים. כל עוד יש את נעלי הבית השחורות אפשר להירגע. גם הכחולות מרגיעות, אבל הן בעיקר יוצרות חוסר-מנוח, כי אתה יודע שאתה מסתפק בנעליים שאתה פחות אוהב. אבל זה עדיין טוב. יותר טוב מהטרדה שבהליכה ללא נעליים כלל, בידיעה שמשהו מהותי ביותר חסר. אני שומע את המפתח בדלת. היא חזרה מהר. חייב למהר למיטה, שלא תחשוב שאני כבר בריא. ואז הכל יחזור להיות כמו מקודם. אני חייב למקסם את המצב הזה. אסור לי לאפשר את הפירצה הקטנה שבקטנות, היא מהר מאוד תהפוך לדלת, למקום שאני לא רוצה להגיע אליו. אני כבר יכול לשמוע את הרחש הקל שהדלת משמיעה כשהיא נהדפת קדימה וגורפת איתה את הבגדים שצמודים לדלת. אלוהים, מזל שיש שם בגדים! כמה אני מקלל באופן רגיל את הרגל זריקת הבגדים על הריצפה, אבל הפעם הוא הציל אותי. קצת השתמשתי ביד שמאל, אבל הכל בסדר, אני במיטה!

כא

לא, זאת לא הייתה היא. סתם משב רוח. הבנתי למה זה קרה כל זה. יותר מידי רע לי בעבודה. זה העניין. הייתי חייב ליפול. הייתי חייב פציעה רצינית כזו. לכן לא עצרתי, כשהגשם התחזק. לא רק שלא עצרתי, אפילו הגברתי מהירות. הרגשתי שהרוח והגשם יכולים לשאת אותי מהר יותר משאי-פעם יכולתי. לכן גם המרתי שניסיתי לשבור שיא. זה לא היה רחוק מהאמת. אבל לפעמים אפשר לרצות שני דברים בו-זמנית, לפעמים גם שלוש. לפעמים כשמנסים להשיג משהו ממש טוב, בעצם רוצים גם להשיג משהו ממש רע. זה לא היה רק סיכון, כשהפעם נפלתי בצד הלא טוב שלו. זה היה בעצם WIN WIN. אם הייתי מצליח, היה לי שיא יפה והישג של רכיבה בגשם במהירות, מאחר שלא הצלחתי, יש לי את הפציעה הזאת, שלפחות תמנע ממני כמה ימים ללכת לעבודה שמעיקה לי על הנשמה. והיא מעיקה, אלוהים. היא מאוד מעיקה. יותר מידי דברים מוזרים קורים בעבודה. יותר מידי פעמים נדמה שלא משנה מה אני עושה זה LOSE LOSE. אם אני לא עושה כלום, אומרים שאני "ראש קטן" ובשיחת הערכה הבוס אומר שהוא מצפה שאני אזום יותר ואם אני עושה דברים, המנהלת שלי מתעצבנת ואומרת שהכל חייב לעבור דרכה והמנהל שלה כותב לי שמה פתאום אני עושה דברים על דעת עצמי. בקיצור, באמת מנסים לשגע אותי. אבל אני לא משתגע, רובי לא משתגע כל כך מהר. אני פשוט צריך לפעמים את הנפילות האלה. ואם הנפש לא מסוגלת להפיל אותי, אז הגוף יעשה את זה. או איזה כוח עליון כלשהו. זה היה חייב לקרות, לכן הכ ל ב ס ד ר. לא קרה פה שום דבר שלא היה צריך לקרות. הכל ב ש ל י ט ה. הפעם זה פעם נשמע כמו מפתח. "הם מיד קפצו על הספות והוא קרא לה "דודה", בכלל לא הסתכלו לאחור." "נו, אמרתי לך. לא באמת חשבתי שזו תהיה בעיה." לא, כעת היא נראיתה משוחררת יותר וזה כבר היה טוב, לא משנה מה יהיה ההמשך. ידעתי שכל עוד היא נמצאת במצב הזה של רגיעה ושיתוף פעולה, רק דברים טובים ייקרו.

כב

רציתי ללבוש מכנסיים שיהיה לי קל לפשוט, אז לא לבשתי ג'ינס. מצד שני, גם לא היה לי נעים להסתובב עם טרייניג. וזה גם הזכיר לי את המעצר. אז בחרתי במכנסיים משובצים מגוחכים, שאהבתי בגלל שהיו מגוחכים וגם בגלל שלא הייתי מסוגל להחליט אם הם אווריריים או מחממים. כנראה שניהם. נעליים. טוב, זה NO BRAINER. לא נעליים עם שרוכים, אלא נעלי ה-SKECHERS נטולי השרוכים, שלא כל כך אהבתי, כי הם קצת גדולים עלי, אבל כעת בירכתי על כך, כי יכולתי להשתחל לתוכם ללא כל מאמץ. חולצה? מכופתרת, כי לא יהיה אפשרי לפשוט חולצה דרך הראש. ובכן, בחולצה מכופתרת, מכנסיים מהודרים ונעליים מבהיקות, יצאתי לדרכי לבית החולים. לא חשתי כל קושי לנעול את הדלת וגם לא ללחוץ על הכפתור במעלית. הכל היה מאוד פשוט, כי יד ימין שלי הייתה פעילה לגמרי. חשתי כאילו אני מעמיד פנים ולא משנה כמה אני באמת פצוע, כל עוד אני מסוגל להשתמש ביד ימין הכל בסדר. אבל, עדיין, הייתי צריך לזכור היטב, שיד שמאל יכולה לכאוב מאוד. נזהרתי מאוד על היד כשנכנסתי למונית. התפללתי שהוא לא יאבד סבלנות ויתחיל לנסוע כשאני עוד חצי באוויר. הוא לא עשה כן. הפעם היה צריך להיזהר. "לאיכילוב בבקשה". הוא בקושי הביט במראה. בכל פעם שהרכב קפצץ מעל במפר, חשתי זאת היטב בצלעותיי. הוא לא היה זהיר במיוחד, אבל לרכב עצמו היה בולם זעזועים טוב, אז זה לא ממש שינה. זה לא היה הקיה סיד שלנו, למרות שיש הרבה מוניות קיה סיד. זה היה משהו אחר. וטוב שכך. אופס, פניה חדה ימינה. שוב הצלעות. בסדר, יהיה הרבה סבל עד לבית חולים אבל אז הכל יסתדר. למרות ש... תכלס, מה הם יכולים לעשות? זה פשוט נמצא שם ואם נשבר אז נשבר. אולי ילעיטו אותי בכדורים. לפחות יגידו שנשבר משהו, שלא תגיד שוב שאני מתחלה. אולי אני מתחלה? זה תמיד יכול להיות. אני מרגיש דברים מאוד. אפילו משב-רוח קל שבקלים מעורר בי צמרמורות. זה קשור לידיעה, שגם כשאני בשיא כוחי, יכולתי להתמודד מול העולם רחוקה מלהיות אידיאלית, אבל עדיין, איכשהו אני מצליח לשרוד, אבל אם תהיה ירידה קלה שבקלים ביכולת שלי, זה יכול להיות הרה אסון.

כג

"זה בסדר, אני ארד פה. את תגיעי אחרי זה." נכנסתי פנימה. בצד ימין הייתה מכונת משקאות. בצד שמאל היו כיסאות. מלפנים היה אולם גדול ובו מעליות מכל צד. משהו שם לא הסתדר לי. התגנבה לי מחשבה ששוב טעיתי. חיפשתי מישהו לשאול אבל לא היה שם אף אחד. זו חייבת להיות טעות. נכון שהם שינו את המיקום של המיון, אבל זה עדיין אמור להיראות כמו מיון. זה לא נראה כמו מיון. זה נראה יותר כמו לובי של בניין המרפאות השונות. אז איפה יכול להיות המיון? אולי זה בכלל בצד השני של בית החולים? ואיך אני אגיע לשם עם היד הדפוקה שלי? כל השמות המוזרים האלה של הבניינים. איכילוב תמיד מבלבל אותי. אני זוכר כשאישתי ילדה וחיפשתי את חדר היולדות איזה סיוט זה היה. כל הזמן חיפשתי כלמיני מעברים סודיים וזה רק הוביל לזה שחזרתי שוב ושוב לאותו מקום. אני זוכר שאחרי בערך שעה של חיפושים הרגשתי כל כך מותש פיזית ונפשית, שחשבתי כבר להשאיר אותה ללדת לבד ולחזור הבייתה. אבל שאלתי מישהו והוא עזר לי. כנראה שגם הפעם אצטרך לשאול מישהו. יש את האיש הזה בצד ימין, עם דוכן הרעל שלו. יש לו הרבה בקבוקי קולה וחטיפים במחירים מופקעים. למה בכלל הוא חושב שהוא יכול להתחרות במכונה עם מחירים כאלה? יש באמת אנשים שמוכנים לשלם יותר בשביל לקנות מאדם ולהסתכן בקורונה? האקסטרה זה על הקורונה? והוא נראה כל כך לא מתעניין בכלום. מבטו נעוץ בטלפון. נראה שהדבר האחרון שהוא צריך שמישהו יישאל אותו איך להגיע לחדר מיון, שבטח נמצא ממש קרוב. כן, הוא נמצא ממש קרוב! זו... חייבת... להיות... הדלת שליד!

הנה, יש שם שומר/מאבטח ולידו מישהי עם משהו שמחובר בחוט לשקע שנראה כמו מדחום. היא גם לא מרימה את המבט. היא כנראה לא מצפה שאכנס. הם ראו אותי מסתובב בחוץ וקיוו שאני לא לקוח והנה הם מתבאסים שאני מתקרב. אני לא אהרוס להם. אחזור לאולם הגדול עם המעליות. אני פשוט אכנס לשם, בלי לשאול אם זה המיון? לא, אני צריך לשאול. "אתה עברת בדיקת קורונה?" "לא." "אז אתה צריך להיבדק קודם."

כד

חשבתי להגיד "עפתי מהאופניים", או "התרסקתי" או (הגרוע מכל) "רכבתי במהירות גבוהה ועפתי" או (הגרוע אף יותר) "רכבתי במהירות גבוהה בגשם ועפתי", אבל זה נשמע לי דרמטי מידי ויכול לגרום לי להיראות לא אמין. במקום זאת אמרתי "נפלתי מהאופניים". זה מספיק טוב. לקוני, אך ממחיש היטב את הסיטואציה. מה זה הדבר המוזר הזה שיש לה ביד? פתחתי את פה והוצאתי לשון. חשבתי שהיא רוצה לטחוב לי את זה מתחת ללשון. היא אמרה לי להכניס את הלשון והכניסה את זה לפה. איזה סיכון היא לוקחת! ומה אם אני באמת חולה קורונה? הנשימה שלי ישר עליה, לא משנה שהיא עם מסיכה. 37.2. מוזר, טמפרטורה גבוהה. הטמפרטורה שלי אף פעם לא עוברת את ה-36.6. הנפילה איכשהו השפיעה על חום הגוף, מוזר. מעניין אם הם רואים שהיד שלי צמודה לגוף באופן מוזר. שהיא קצת שמוטה כזאת. טוב, מה איכפת להם בעצם? הם כאן רק כדי למדוד חום. אולי היא יכולה לעזור לי בכל זאת? "מה אני צריך לעשות?" "לך לשם ותיקח מספר". הלכתי לשם ולקחתי מספר. היו רק שניים לפני. באתי בזמן טוב. כשבאתי לכאן כדי לפתוח סתימה באוזניים היו הרבה יותר. תמיד צריך לבוא בשישי בבוקר. גם אז היה עירוב של זקנים שנפלו ועובדים זרים שנפלו ונשים אלכוהוליסטיות. אני לא אדחף. הפציעה שלי לא כזאת חמורה. אני אמתין יפה בתור. זה גם לא באופי שלי להידחף. אני פשוט אמתין לי בשקט עד שיגיע תורי ובינתיים אבחן היטב את כל האנשים בתור. זה יכול להיות טוב, אם יום אחד אחשוב לתעד את זה. אני תמיד אוהב לנסות להפיק מהמציאות משהו. חייב להיות משהו יותר מהמציאות. כלומר, החוויה הזאת של המציאות, היא לא מספיקה. אני חייב לעבד אותה. לעשות איתה משהו שמעבר לה. זה לא אומר שאני מתנגד לאלוהים. להיפך. אני חושב שאלוהים מספק לי חוויות שונות ומשונות, רק כדי שאעשה איתן משהו. לחוויות כשלעצמן, אין למעשה כל ערך, אילמלא אני עושה איתן משהו. זו הסיבה שהן נחוות בצורה עגמומית כזו, כדי לדרבן אותי לעשות איתי משהו. אילו די היה לי בחוויות כשלעצמן, לא הייתי כותב דבר. הייתי פשוט חי.

כה

לבסוף הגיע תורי וגם אישתי הגיעה. העדפתי לתת לה DO THE TALKING. אני לא מרגיש נוח בסיטואציות חברתיות וזה גם ייתן לה תחושה שהיא עוזרת וגם אולי יגרום לי להיראות בעיניהם כאילו אני פצוע כה קשה או שאני בטראומה נפשית (לא רק פיזית) כה קשה, שאני צריך שמישהו אחר ידבר בשבילי. זה עבד. גם בזכות הכריזמה הטבעית שלה. בדרך כלל זה עובד ואני מופתע שזה לא עובד. כשזה לא עובד, זה גורם לי להרגיש שהיא ממש התאמצה כדי שזה לא יעבוד. קיבלנו עוד מספר וכעת היה עלינו לפנות לדוכן המאולתר שבמרכז האולם. וגם לשם היה תור. זה הרגיש לי כמו תור מפוברק. אז אמרתי לה. ושוב, היא אמרה שכבר קיבלנו הפנייה למיון וכמעט שלא היה ויכוח. למעשה, אם אני זוכר נכון, לא היה ויכוח כלל. ולדעתי, באמת לא הייתה סיבה לחכות בתור הזה, זה היה תור לאנשים שלא היו צריכים לחכות בתור הקודם. לא הצלחתי להבין אם הם היו יותר מסכנים מהאנשים בתור הקודם, אבל היה באמת משהו שונה. אם היו נראים כמו אנשים שהיו צריכים את התור הזה, שהוא נועד במיוחד עבורם, בעוד התור הקודם ממש לא התאים להם. בכל אופן, לפנינו נפרש מסדרון גדול ורחב-ידיים. הרגשתי שזהו, זה התחיל. תיכף ישכיבו אותי על המיטה ויתחיל הפאן האמיתי. הבדיקות. אבל לא כל כך מהר. גם בכניסה למיון היו עמדות של מזכירות. ממש כמו בסידרה ER שזכרתי. כיבדתי את זה. הן היו שומרות הסף של המקום ואני אוהב שומרות סף. אני אוהב שיש סדר דברים ושלא סתם נכנסים לאיזה מקום בכאוס מוחלט. זה אומר שגם ההמשך יהיה כאוס. אני מעדיף שיטפלו בי בצורה הכי מסודרת שניתן וגם אם זה אומר עודף בירורקרטיה ולעבור כל מיני אנשים שאולי אני לא באמת צריך לעבור, זה נותן לי תחושה שהדברים מתנהלים כמו שצריך ואז אני נרגע. הגשתי לה את הטפסים. היה נראה שהטפסים לא מספקים אותה. הייתה לה הבעה שמשהו חסר. היא דפדפה ודפדפה ולא מצאה מה שרצתה. איזה באסה. כעת שוב לחזור על הכל מהתחלה. זה לא ייתכן. למה זה לא יכול לעבוד מהר? תמיד חייב להיות איזה עיכוב.

כו

מסתבר שלשווא חששתי. גם זה קורה לפעמים. לא תמיד משהו שנראה כמתפתח לטרגדיה נוראה באמת מגיע לזה, למרות שבדרך כלל די בעצם ניבוי הטרגדיה כדי לזמן את הטרגדיה. היא אמרה לנו ללכת לאגף א', בסוף המסדרון. טוב, זה לא היה ממש מסדרון. יותר אולם גדול שמחולק לאגפים, באופן שהסימן היחיד לחלוקה הוא עמדות המזכירות בעיבורו של כל אגף. א' זה טוב, האות הראשונה. זה אומר שיטפלו בי ראשון. ובאמת, כשהגעתי לעמדת המזכירות של א' לא היה תור ומיד ניגשתי, אך פקיד הקבלה/רופא אמר לי להמתין. הוא נראה עסוק במשהו. כולם נראו עסוקים במשהו. ראשיהם בתוך המחשב. המחשבה הראשונה שלי הייתה שהם עושים את עצמם. לא ייתן שכולם כל כך עסוקים, כל הזמן. אבל למה להתאמץ כל כך? אפשר להיות עסוקים חלק מהזמן. נזכרתי שיוני, פרטנר הטניס לשעבר, אמר לי שכדי לא לקבל פניות מלקוחות הוא עושה את עצמו עסוק. אולי גם אני חטאתי בזה בעבר, אבל לא הרבה, כי התחושה הבסיסית שלי היא שאני שקוף, אז הנחתי שהלקוחות רואים שאני עושה את עצמי וזה רק מרגיז אותם יותר. טוב, אולי הוא באמת עסוק. אולי הוא רופא ולא פקיד קבלה והוא בודק את הבדיקות של כל מי שלפני. זה מסביר למה כולם כל כך עסוקים. אבל למה שרופא יקבל חולים בעמדת המזכירות? אולי מתמחה. זה יכול להיות זה גם סוג של רופא, בכל זאת. הפעם הרגשתי מספיק ביטחון כדי לפנות אליו לפני אישתי, אבל בכל זאת היא הצליחה להקדים אותי. "סליחה, הפנו אותנו לפה ואנחנו ממתינים פה כבר מספר דקות" הגזימה. " אין לנו עוד מיטה פנויה, תצטרכו להמתין עוד מעט והמיטה בעמדה 2 תתפנה. המממ, המיטה הייתה מולנו והיא הייתה ריקה. כנראה זה כמו בבתי מלון, שצריך עוד זמן עד שמכינים את החדר לאורח הבא. בסדר, אני מוכן להמתין כמה שרק צריך כדי לטפל את הטוב ביותר. או לפחות את המיטה הנקייה ביותר.

כז

הייתה לו רק בדיקה קצרה והוא עמד לסיים אותה. ככה הבנתי מאח ממוצא רוסי שטיפל בו. הוא מדד לו לחץ דם והאיש קם עוד לפני שהסתיימה המדידה. האח החזיר אותו למקום בטון חביב מתנגן . הוא בכלל נראה חביב. קשיח אבל בעיקר חביב. הוא אמר לי שעוד מעט אוכל לשכב במיטה. ממש התחשק לי לשכב במיטה. רציתי כבר לקבל את הטיפול לשמו באתי. קיוויתי שזה יהיה מהיר מאוד והערכתי שזה יהיה מהיר מאוד. כמו הטיפול ההוא שהוציאו לי כל מיני ג'אנק מהאוזניים כשאיבדתי את השמיעה לחלוטין. פעמיים. אני באמת לא יודע מה הם כבר יכולים לעשות, מעבר ללאשר שקרה שם משהו יותר רציני מכמה חבורות ושפשוף במרפק. בינתיים הבטתי באישה אריתראית שמתקרבת מקצה המסדרון בצליעה ברורה, כשהיא נעזרת במקל הליכה. אני מקווה מאוד שהיא לא תתפוס לי את המקום. היא לא נראית ששה לגשת לפקיד הקבלה/רופא. זה טוב. אני יכול להשיג אותה. אין שום סיבה שהיא תקבל לפני את תא מס' 2. אני צריך להיראות נחוש, אסרטיבי. לפעמים אני מסוגל לזה, כשאני ממש רוצה. אני פשוט אעמוד כמה שיותר קרוב לוילון. זו הדרך שתופסים בעלות. בכל מקום, גם בבית חולים. אני צריך לגרום לה לעשות מאמץ מיוחד כדי לסלק אותי משם והיא ודאי תוותר כשתבין שאת המאמץ הזה היא לא מסוגלת לעשות במצבה, כשהיא מדדה ובקושי יכולה להתקדם. מתחיל לי הרעב. אישתי מאבדת סבלנות. היא פונה שוב לפקיד הקבלה/רופא ומנפנפת בידייה בהפנייה. מסתבר, שכלל לא הבחינו בקיומנו ולתקשורת שהייתה לי עם האח לא באמת היה קשר לנהלים. עוד לא התקבלנו. אבל לפתע הוא מרים מבט ושואל אותי למה אני שם. אני מתקשה לשמוע את עצמי מתחת למסיכה ואני שוקל לרגע להסירה, אבל חושש שזה יגרור תגובת שרשרת דרמטית מידי בבית חולים. לכן אני מנסה להרים את קולי כמה שאפשר, מבלי לצעוק ואומר "נפלתי מהאופניים". "בסדר, אתה תהיה במס' 2". תיכף יתפנה. נחמד. זה הרבה יותר מהר ממה שחשבתי בהתחלה. הוא גם נראה נחמד. זה בכלל נראה מקום הרבה יותר מסביר פנים מחדר מיון בסרטים. וזה הולך די מהר למרות שזה בוקר. ויום שישי. בטח הרבה אנשים אוהבים ללכת לבית חולים ביום שישי, זה יום חופשי, בכל זאת. מצד שני גם אנשים נפצעים פחות ביום שישי, כי נשארים יותר בבית. אני יודע כמה ימי שישי שוממים בדרכים, כשאני הולך בפארק בערב.

כח

הוילון נפתח והאח סימן לי להיכנס. שאלתי אם אפשר גם להכניס את אישתי והוא התלוצץ ואמר "כמובן כמובן, היא לא הגיעה עד לכאן כדי להישאר בחוץ." גיחכנו במבוכה. הוא יצא החוצה וסגר את הוילון אחריו ובכך כפה עלינו אינטימיות. ניסיתי לברוח לריחות של המקום, אבל הוא כנראה פיזר הרבה חומרי סטרליזציה אז לא ממש הרחתי משהו. העסקתי את עצמי במחשבות איך לטפס על המיטה וכמעט שהתחלתי לנסות, תוך שאני משתמש בלעדית ביד ימין, כשהאח נכנס ואמר "רגע רגע, אתה לא יכול לעלות סתם ככה!" הוא הנמיך את המיטה ופתח מעקה הבטיחות. מסתבר שהדברים האלה יכולים לנוע. מיטה משוכללת. הבטתי טוב והבנתי שגם אני אוכל לעשות זאת בבוא היום, פשוט צריך ללחוץ למטה ולמשוך אחורה. חשוב לזכור את זה, למקרה שאתקע. אבל ודאי לא אשאר פה זמן רב, אז לא יהיה בזה צורך. הקפצתי את ישבני אל מעל למיטה וכשנחתתי הקפדתי לנוע בחוסר-נוחות במעלה המיטה, על מנת שלא יווצר הרושם שאין לי כל מוגבלות. כעת הצלחתי להתחבר יותר לפגיעה ביד הלא-דומיננטית. נשכבתי לאחור והבטתי על התיקרה. הנחתי את שתי הידיים לצידי גופי, כשהבנתי שרק יד אחת אני יכול ליישר ואת השנייה השארתי כפופה על חזי הדואב. "כעת נוח לך? להרים לך הראש?" "לא, אל תיגע בראש, יש לי כאבים בצוואר..." "לא הראש שלך, הראש של המיטה!" ושנינו צחקקנו בקול רם. הייתי יכול להעלב, אבל בחרתי פשוט להתענג על הרגע. על החמימות הסובייטית הזו, שהקול הזה מבטא, שאין בו באמת לעג, אלא שותפות בגורל האבסורדי-טרגי. הרגשתי צורך לחבק אותו, אבל לא יכולתי לקום. וגם לו יכולתי, אני לעולם לא מחבק אנשים זרים. למרות שאני רוצה הרבה פעמים. אולי הייתי צריך להגיד לו "אני רוצה לחבק אותך" אבל זה היה מוזר. רק המחשבה גרמה לי לתחושה חמימה כזאת. יש משהו מאוד נעים בלחבב אנשים זרים, או כאלה שלא ממש מכירים. זה גורם לתחושת החרדה העמומה להיעלם קמעה ואז חשים תחושה של שחרור. בטח גם קורים דברים במוח, מבחינת הכימיקלים וכו'. זה גם השפיע על רמת הכאב. וכשהוא שאל אותי כמה כואב לי אמרתי "6" כשלפני זה רציתי להגיד "8".

כט

בזמן ההמתנה לשובו של האח, העייפות המצטברת מחוסר-השינה אמש, השקט ותנוחת השכיבה, הביאו לחלום בהקיץ קצרצר במהלכו הוגשו למיטת חוליו של גיבורנו, סוגים שונים של טקילה: בלנקו, רפוסדו ואנייחו ואפילו אקסטרה-אנייחו, של חברות שונות והוא אפילו לא טעם, אלא רק רחרח בתשוקה גדולה. נחיריו התרחבו משהעמיק להחדיר את חוטמו לתוך הגביע הקעור, עד שכמעט נתקל בדפנותיו, אולם נשמר נפשו מלעשות כן, שהרי לא ברטיבות חפצה ליבו, אלא רק ב"לגימת" כל אותם ניחוחות כמוסים שהמשקה אצר בתוכו, אולם סירב לגלותם אלא אם נעשה שימוש נכון בחוש הריח ובזיכרון. ובחלומו הוא נזכר בשני האנשים ההם שניהלו שיחת וידאו תוך כדי שהם מרחרחים גביע ומפליגים בשבח המשקה המצוי בו, מהדורה מיוחדת של טקילה אקסטרה אנייחו, שיושנה בחבית במשך 12 שנה, של חברת ויטה לוטוס (בחלומו הוא זכר "ויטה לוטוס", אולם שם החברה  הינו "וילה לובוס"). אחד מהם היה מקסיקני, לוגם טקילה אותנטי והשני היה סקוטי, לוגם וויסקי אותנטי שהומר ללוגם טקילה. אצל המקסיקני זה כמובן בא הרבה יותר טבעי וניכר שהסקוטי מתאמץ כדי "לעמוד בקצב" הקומפלימנטים שהמקסיקני מרעיף. אבל הכל נכון. באמת. הם לא סתם אמרו מה שהם אמרו, הם לא סתם התפעלו כפי שהתפעלו, כי כעת אותו משקה ממש נמצא בגביעו והוא מרחרח אותו ואף תוחב את קצה לשונו פנימה, שוב, כמעט נוגע בנוזל המשכר, כמעט שם, אבל לא שם. מספיק שם כדי לחוש אותו ולהניח לתחושה למלא אותו, אבל לא באופן OVERWHELMING. "לתת מספיק מרחב לנפש כדי להשלים את החסר". מה יש לנו שם? באמת. בלי להמציא. ונילה, אין ספק. זה ממש כמו מקלות הונילה. ומתיקות כזו. ענן של מתיקות מרחף מעל. ממש מעל, לא צריך להעמיק את החוטם על מנת לחוש בו. הוא נמצא ממש מעל. אבל מה זו המתיקות השמיימית הזו? מה יש בענן הזה שאפשר ממש לראות אותו ולצייר את הרדיוס שלו? ממה הוא מורכב? קרמל? אולי דבש? שוקולד. קפה. פירות יער. לימון. כן, אם אפשר היה לכנות זאת במילים... אז אפשר היה להגיד. אבל אי-אפשר.  

ל

"בוקר טוב ליפהפיה נרדם!" "אני... אה... לא ישנתי." "רק נמנמת קלות. זה בסדר, זו דרך טובה להירגע. אבל לא להילחץ! אתה תצטרך לרדת מהמיטה. בוא אני אעזור לך." והוא עזר לי לרדת מהמטה, על מנת שיוכל לפזר עליה נייר. "לא, זה בסדר, אני מסתדר." כל עוד אני מסוגל לעשות את זה, אני אעשה את זה. אין סיבה להפסיק להראות שאני מסוגל. "זהו, אתה יכול לחזור." "מה קרה לך?" "רכבתי מהר ונפלתי מהאופניים". "טוב, אני אחבר אותך פה למוניטור ונעשה לך קצת בדיקות." "בסדר." והוא שוב נעלם. אבל הפעם הוא חזר מהר, עם המוניטור. להגיד או לא להגיד שאני שונא מחטים/זריקות? לא להגיד. אני אסתדר עם זה. אני מספיק גיבור. היום אני גיבור. אני לא אתעלף. פשוט לא לחשוב על זה. לא, לא לחשוב על זה. זה כמו להגיד לא לחשוב על פיל לבן. תזכור את זה. זה לא עובד ככה. כלומר, זה אף פעם לא עובד. זה רק גורם למחשבות להתנפח למימדים מפלצתיים ויחד איתם מגיע לחץ שלא ניתן לעמוד בו והגוף קורס. לחשוב על זה, אבל מעט. במידה. כן, עומדת לחדור מחט לגוף שלי. כן, דרך העור. אני לא חייב לראות את זה. זה בסדר. אני אחוש דקירה. אפילו דקירה חזקה. אפילו דקירה מאוד חזקה. זה יהיה מטריד. זה יהיה אפילו כואב. אבל אני מסוגל לעמוד בכאב הזה. רק לא להתנתק. להיות שם. אם אתנתק רק לרגע ואז אשוב, הפער יהיה גדול מידי ואתעלף. כן, ברגע שהסבירו לי בצבא שזה הכל פסיכולוגי, אני כבר יכול להתמודד עם זה הרבה יותר טוב. ומאז, כמעט שלא התעלפתי. הם הסבירו לי שאפילו בעת נטילת דם, כמות הדם איננה באמת מספיק כדי לגרום להתעלפות. זה הכל אצלי, בראש. זה העליב אותי האמת. רציתי לחשוב שזה איזה משהו חיצוני, שלא תלוי בי, מעבר לשליטתי, שאין לי לגביו כל אחריות. אבל במהלך השנים למדתי להשתמש בזה. זה דווקא מעולה שזה לא חיצוני, זה מעולה שזה הכל תלוי בי. זה אומר שיש לי שליטה מלאה. לפעמים אחריות זה דבר טוב, לפעמים זה טוב שאין את מי להאשים מלבד את עצמך. "זהו, היית ילד טוב." גיחכתי. זה לא מעליב. "כעת נעשה לך בדיקת א.ק.ג.".

לא

ניסיתי להניח את הראש בתנוחה שלא אצטרך להזיז את הצוואר, אבל זה היה קשה. הוא הדביק עלי את האלקטרודות במין ג'לי וזה עשה צליל של חיכוך מגרה. אבל היו לי דברים אחרים להתעסק בהם. הבטתי מתחת למוניטור. היו שם הרבה מאוד פאדים. הצעתי לאישתי שתחבוש את כף הרגל שלה עם אחד מהם. היא בעטה בטעות בקיר לפני שבועיים ועדיין יש לה כאבים. חיכיתי שמשהו יתחיל לפעול, אבל לא היו רעשים של מכונה. לפתע המכונה התחילה להרעיש. עצמתי עיניים. זו תמיד התגובה הבטוחה. מה שאתה לא רואה לא יכול לפגוע בך. עדיף לי לשקוע בתוך עצמי, מאשר להקשיב לצפצופים. כשאתה צולל עמוק לחרדה, אתה בעצם מכחיד אותה לאט לאט, עד שאינך מרגיש דבר. אבל זה לא היה כל כך נורא. פתחתי את העיניים וראיתי שיש צינורית שמחוברת לי לזרוע. טוב, בסדר. זה היה יותר תופסן מצינורית. לא היה מחובר אליו צינור. הוא הודבק היטב לזרוע. זו הייתה הדרך להגיע לוריד שלי ודרכו למחזור הדם. הוא ניתק את האלקטרודות ממני והלך. בטח עוד מעט יגיע רופא. בינתיים שמעתי מהמתחולל בתא ליד. הגיעה אישה מבוגרת, שהתלוננה על בעיות שתן. "כבר שלושה ימים בלי קקי". הרופא הצעיר נשמע מאוד אמפתי. מתמחה. היא ידעה שהוא מתמחה, אבל זה לא הפריעה לה. היא הייתה צריכה מישהו שיקשיב לה. והוא הקשיב לה יפה מאוד וגם השתתף בשיחה בצורה אקטיבית. סיפר לה על המלונות של קלאב מד. היה לה מזג עליז והיא הרבתה בפרטים. היא סיפרה שניסתה נרות לילה ו"יצא לי קצת". הייתה שתיקה. זו הייתה שתיקה מאוד משמעותית. הוא עשה שם איזה משהו מאחורי הוילון. אחרי השתיקה הגדולה שמעתי אנחת רווחה. ציפיתי להריח, אבל לא הרחתי. אולי אני לא אמור כל כך להיכנס לתוך זה, אבל זה קשה שלא. מתישהו יגיע רופא אלי ואני אשכח מכל זה. חברה שלה דיברה איתה מבחוץ. היא הייתה גם כן מבוגרת דברנית ועליזה. "נו, יצא לך?" "כן, יצא טיפה!" נכנסה מתמחה צעירה נוספת בריצה. נראה היה שהמקרה הזה דורש תגבור. טוב, זה עניין של סדר עדיפויות. גם היא דיברה אליה מאוד בחביבות. מישהו הלך לכיוון התא שלי, אבל אז פנה ימינה. אחריו בא עוד מישהו. הוא כבר נכנס פנימה.  

לב

"אז, מה קרה לנו?" נפלתי. נפלתי מהאופניים. נסעתי מהר ונפלתי. כמעט התנגשתי במישהו. רכבתי בגשם ונפלתי. עפתי מהאופניים. התרסקתי. גיסי אמר "הוא עף", אז אולי להגיד "עפתי?" כל פעם אני אחשוב על זה מחדש? לא יכול להיות שפעם תהיה לי תשובה בלי לחשוב כל כך הרבה? פשוט להגיד מה שהיה, פשוט להגיד מה שהיה. אבל בלי להזכיר את הגשם, זה מביך. "רכבתי בפארק" "איזה פארק?" "פארק הירקון." "כן. ו...?" "מישהו רכב מולי." "במהירות גבוהה?" "כן, בערך 40 קמ"ש". נגיד, לא שאני יודע, אבל זה מתאים למה שבדרך כלל כתוב לי באפליקציה STRAVA כשאני עובר שם. "ואז, מה קרה?" "מישהו רכב מולי וכדי לא להתנגש בו סטיתי שמאלה וכנראה עליתי על שלולית, או שבלמתי." "אה, רכבת בגשם." "כן, רכבתי בגשם. ו... אה... אני לא יודע, אולי התנגשתי בו." "אתה לא זוכר?" "לא, אני רק זוכר שקמתי ואז מישהו דיבר אלי והתיק טניס שלי היה בצד, אז הוא כנראה הספיק להוריד אותו ממני כי הוא היה על הצוואר שלי." "אה, אז יכול להיות שאיבדת את ההכרה." "כן, יכול להיות." "טוב, אז נצטרך לעשות גם סי טי למוח." "אה, טוב." "אני רואה את בדיקות הא.ק.ג שלך והן תקינות. גם יתר המדדים בסדר." "תן לי רגע להסתכל." אמר והתחיל לפשפש לי בכתף. זה היה הרגע לפשוט את החולצה, או לפחות לפתוח את הכפתורים. ניסיתי לעשות את זה כמה שיותר מהר, כדי לא לעכב אותו יותר מידי, אבל גם לא יותר מידי מהר כדי לא להכאיב לעצמי, או להראות כאילו בכלל לא כואב לי. חשוב שיידע שיש לי שם כאב, אבל גם שלא יחשוד שאני עושה את עצמי, כי אז יתייחס לזה פחות ברצינות. התיישבתי על המיטה והתחלתי. הוא עצר אותי באמצע. "זה מספיק". הכתף נחשפה ואיתה החבורה הגדולה. המבע שלו הראה שראה שם משהו ממשי, לכן המשיך להעמיק. הוא נגע מסביב וסמכתי עליו אבל בכל זאת אמרתי "בזהירות, בבקשה, יש לי שם כאב." "כן, אני רואה. יש לך שם נפיחות והמטומה. אנחנו נשלח אותך לצילום וגם ל-CT." "איפה עוד כואב לך?" איפה? יש את הכאב הזה שמפריע לי לנשום, בחזה. "יותר למטה, יש לי שם כאב רציני." "הצלעות" "כן, הצלעות."

לג

הזיכרון מתחיל לבגוד בי. אני מרגיש שאני ממציא דברים. אני רוצה להישאר נאמר כמה שיותר לאמת. האמת היא המציאות. מה שבדיוק קרה. אני לא רוצה להמציא דברים. הספרות שלי מעולם לא נועדה להמחיש, לרמז, להיות אנלוגיה למשהו. אני לא רוצה להדרדר לשם. כי אני כותב במקום לחיות ואחרת זה אומר שלא באמת חייתי. ואם הייתי יכול לחיות, לא הייתי כותב וכו'. מה שאני זוכר שהיה שם איזה מישהו ג'ינג'י. רופא צעיר, כנראה מתמחה. הוא עשה לי בדיקה מאוד מיוחדת. זה היה אחרי שגם הוא שאל מה קרה לי. ואמרתי לו שנפלתי מהאופניים. אבל הוא לא שאל יותר מידי. הוא מיד ניגש למלאכה. זה לא הספיק לו לראות שיש לי איזה משהו בכתף והשטף דם הזה בחזה. הוא היה צריך לבדוק הכל. אבל הכל. זה קצת הפחיד אותי האמת. הוא אמר משהו כמו "אני בודק שאין שברים בעוד מקומות". האם זה נשמע שאני לא יודע איפה נפגעתי? אולי הייתי צריך לפרט יותר בתשובה שלי. אבל בעצם, נראה שזה לא שינה לו. הוא פשוט בא עם משימה. אולי מישהו שלח אותו. אולי הם לא אהבו את התשובות שלי וסברו שאני יותר פגוע ממה שאני נראה. אז מה שהוא עשה זה שהוא לחץ על כל המפרקים בגוף שלי. לחיצות ממש חזקות, כאילו הוא מנסה להגיע עד לעצם. הוא התחיל מהידיים. עבר על כל היד מכף היד ועד לכתף. ואז הוא המשיך לרגליים. לחץ על כפות הרגליים והמשיך למעלה. ואני כל הזמן הזה חשבתי לעצמי: "ומה אם באמת יש עוד איזה משהו שבור בגוף שלי, זה בטח ייכאב נורא אם הוא יילחץ שם? האם באמת זה ראוי להכאיב לי בשביל לדעת אם משהו נשבר?" אבל לא הייתי ממש מודאג, כי ידעתי בדיוק איפה נפגעתי. אני רגיש מאוד לכאב ואם היה כואב לי במקומות נוספים הייתי יודע את זה. גם נפלתי באיזור מאוד מסויים בגוף. מיד הרגשתי את זה כשקמתי מהנפילה. למרות שהיה לי גם כאב קל בצד ימין, אבל הוא היה כל כך קל לעומת הכאב בצד שמאל, שלא טרחתי לציין את זה. אולי אני אגיד לו את זה? "גם קצת כואב לי בצד ימין, בחזה, למטה." "איפה? פה?" הוא אמר ולחץ ממש חזק.  

לד

לפתע הגיע רופא מבוגר ונמרץ, חרוש קמטים, בעל גוון עור שזוף, מלווה בפמליית תלמידים. הוא התכופף לעברי ובחן בדקדוק את החבלה. מיד חיבבתי אותו. אני לא יודע להגיד למה. אבל חיבבתי אותו ונשמתי נעתקה לרגע. אולי חשתי שהוא יודע את התשובה. אולי רציתי שכבר מישהו מוסמך באמת יבדוק אותי. אולי נשבתי בכריזמה שלו. אבל ידעתי שזה האיש שאני רוצה שייתן את הדיאגנוזה. והוא נתן. מיד. הוא אמר: "מה שאתם רואים פה זה מקרה קלאסי של תאונת אופניים." נראה לי שבשלב הזה חייכתי. אם לא מבחוץ, אז לפחות מבפנים. הנה, הוא יודע בדיוק מה היה. והצלחתי ברוב כשרוני להמחיש לרופא, לפמלייתו, לעולם הרפואה ולמדע בכלל, כיצד נראית פציעה קלאסית של רוכב אופניים ועוד מבלי להתכוון לכך כלל! הוא חשף מעט את עורי, מבעד לחולצה, בעדינות מרובה ואמר "טוב, אז אתם רואים כאן שבר בקלביקולה". וזו הפעם הראשונה ששמעתי את המילה הזו, בחיי. אבל מיד התאהבתי בה. היה לה ניגון עתיק כזה. ניגון יווני, או יותר נכון רומי. כמו הקיסר הנודע קליגולה. רק במקום קליגולה, קלביקולה. קל-בי-קולה / ק-לי-גולה. יותר ארוכה ממנו, יותר מתנגנת, אותו מספר הברות, אבל לא פחות הרסנית ממנו. זה כבר נשמע טוב. בשלב הזה הייתי מרוצה וכבר הייתי מוכן ללכת הבייתה, אילו רק יאפשרו לי. הבטתי בו כמו שנכד מביט בסבו, בתוספת הוקרת תודה ובקשה לחתימה. אבל לא באמת ביקשתי. הוא הזכיר לי במשהו את פרופ' צימרמן מהחוג להיסטוריה, פוגש את מהנדס העיר תל אביב, האדריכל האגדי גודוביץ' (הראשון היה מרצה שלי ואת השני פגשתי פעמים מספר במסגרת עבודתי ובאחת מהן הביכני קשות עת הביע התפעלותו מהאורתופוטו שקיבל במילים "אני רוצה לגמור על זה!"). אישתי אוששה את חשדי. היא זיהתה אותו. הוא באמת נחשב לשם דבר. אבל הוא עדיין ממשיך להגיע. נראה שהוא ממשיך לבוא לשם, רק על מנת להוריש מהידע שלו לדורות הבאים. ממש מונומנט מהלך! ניסיתי ללגום מהכוס שהייתה מונחת לצד המוניטור לשמאלי ושפכתי על עצמי את כל המים.

לה

אחרי הרופא החמישי כבר נהייתי שווה נפש כלפי ביקורי רופאים. גם ככה כולם מסתתרים מאחורי מסיכות, אז אין לזה הרבה משמעות. רק חיכיתי שכבר ייקחו אותי לצילום ואוכל להשתחרר הבייתה. ממילא אין הרבה שאני יכול לעשות מלבד לנוח. וזה דבר שתמיד היטבתי לעשות. והכי טוב לעשות אותו בבית, כשלפחות בשעות הבוקר כשהילדים במסגרות יש לי שקט. עדיף מאשר בהמולה של בית החולים. גם לא טרחתי יותר על תשובה מפורטת, או על השיקול אם לפרט יותר או פחות, אם להיות נאמן לעובדות במלואן, או לציין רק את הללו שאני רואה בהן חשיבות רפואית. פשוט אמרתי "נפלתי מהאופניים". אבל התחלתי קצת להיות רעב. וגם אישתי. היא הלכה לחפש לנו אוכל, סנדוויצ'ים או משהו. בינתיים השתרעתי יותר בנוחות על המיטה ופתחתי את הוילון. תהיתי מדוע אינני חש מבוכה כשכל מי שנכנס למחלקה מיד רואה אותי מולו. חשתי איזו נוחות בפציעה. כאילו אין לי כבר מה להסתיר בגלל שהחולשה שלי היא עובדה מוכחת מעצם זה שאני בבית החולים, או שאולי מעצם זה שכל מי שצופה בי גם הוא מצוי בחולשה כלשהי, כך שמעמדו ודאי איננו טוב משלי. או שסתם הרעב גרם והעייפות גרמו לי להיות עירני פחות לסביבה. בכל אופן, מידי פעם מצאתי שמבטי לטוש באחת המתמחות שהייתה נמרצת במיוחד והיה בה משהו שובבי. בייחוד באופן שבו מסודר היה שיערה ובצבע של השיער. קיוויתי שהיא לא תיגש אלי. זה יהיה מביך מידי. והיא באמת לא ניגשה אלי. אבל היא פיקדה יפה מאוד על שאר המתמחים והמתמחות. היא הקפידה לשלוח אותם למקומות הנכונים, בייחוד לשכנה שלי, שבעיות המעיים שלה לא רק שלא נפתרו, אלא החריפו. ככל שהיא סיפרה יותר אודות המתחולל ביציאותיה בימים האחרונים, הלך והתבהר לה כי המצב קשה משסברה תחילה. וחברתה הטובה שליוותה אותה לבית החולים, אף טרחה לחזק את דעתה, בכך שהוסיפה נופך צבעוני למעשיה, מה שגרם לכל להיראות הרבה יותר מוחשי. ומכאיב. "אני ממש מצטער שאתה צריך לשמוע את כל הדיבורי קקי האלה." אמרה לרופא. והוא ענה ברוב אמפתיה מופלאה "זה בסדר, כבר שמעתי דברים הרבה יותר גרועים."

לו

הנה, הוא הגיע. בדיוק כשיצאתי מהמיטה והתיישבתי על הכיסא ליד. הוא הרבה יותר נוח מהמיטה! "למה אתה יושב פה? כעת צריך להחזיר אותך למיטה!" וזו הייתה מלאכה מפרכת. אבל הצלחנו. "אפשר להוריד את הגדר?" שאלתי. והוא ענה "לא, זה בשבילך. כבר היו לי חולים שנפלו." ידעתי שאני לא אפול. "ובכלל, אנחנו לוקחים אותך מפה." "באמת?" שאלתי, כאילו מופתע. "כן, הולכים לצלם." יופי. "אתה יכול להשטיח את המיטה?" לא היה לי נוח ככה עם ההגבהה הזאת. "כן? בדרך כלל מעדיפים הגבהה." לא, יותר נחמד להסתכל ישר על התקרה. וככה הוא הסיע אותי לאורך המסדרונות, כשרק התאורה בעיני, הקפיצות בעצמותיי ושברי מילים באוזניי. זו לא הייתה נסיעה נעימה. ארוכה מידי וכואבת. וגם האור הציק לי בעיניים, אז פשוט עצמתי אותן. המיטה נעצרה. "כן, יש פה איזה אחד וייטנברג." "ויטנברג" תיקנתי והוא התעלם. וחנינו ליד עמדת המזכירות. "תאונת דרכים?" שאל כשהוא מצביע על הכתף. "לא, תאונת אופניים, נפלתי מהאופניים." "יש סימן כזה של רצועות, בדרך כלל רואים את זה בתאונת דרכים, מהרצועה של החגורת בטיחות." אה, זה מהתיק! התיק עדיין היה על הגב כשנפלתי. לא אמרתי, כי לא היה לי כוח להיכנס להסברים. והוא הלך לשוחח עם קולגה שלו. שמעתי אותם מתלחששים ורק קלטתי שהוא אומר "גיבור גדול". או שחשבתי ששמעתי. הם בכלל דיברו ברוסית. זה לא נמשך זמן רב. קראו לי. הוא הכניס אותי פנימה לחדר חשוך ויצא החוצה. "אתה יכול לקום?" שאל אותי איש הרנטגן. "כן, אני יכול. ודאי." "מעולה!" הוא מאוד התרשם ורציתי להרשים אותו יותר. קמתי מהמיטה ונעמדתי צמוד למתקן מואר במרכז החדר, עוד לפני שהתבקשתי. זה באמת הרשים אותו. "יופי, אתה מאוד עוזר." "אני... אה... שמח לעזור." חשבתי להגיד "בכיף" אבל זה נשמע עממי מידי ולא במקום.   נצמדתי למתקן כמה שאני יכול, כדי שייצא צילום טוב. הם חייבים לראות ממש הכל. "כן, מעולה. וכעת תסתובב הצידה. אני יודע שקשה לך, אבל אני רוצה קצת לצלם מהצד." "בסדר" אמרתי בקול חנוק והסתובבתי, תוך שהוא יוצא מהחדר ונכנס לחדר קטן שמחובר אליו. כשהוא חזר הוא אמר "אוי יוי יוי, מה עשית לעצמך?" וחשתי הקלה.

לז

כעת כבר לא היה לי ספק שנשברתי. קרה שם משהו. הוא ודאי מצלם כל היום ולא בכדי הוא הגיב ככה. הוא ראה שם משהו מאוד משמעותי! זה לא סתם. זו שבירה רצינית. בטח שברתי כמה צלעות. בטח משהו בריאות. אני שבור לגמרי. אולי אפילו דברים שאני לא יכול לדמיין. בתור מישהו שעובד שם כל היום, לצאת עם תגובה כזאת – זה דבר רציני מאוד! וזה עוד רנטגן, משהו מאוד שטחי ופרימיטיבי, שרואים רק ממש מעל פני השטח ואפילו שם, הוא ראה שנשברתי, שמשהו קשה מאוד קרה לי. והנה, אני שוכב לי ויושב ומהלך, כאחד האדם, כאילו לא אירע לי דבר. ממש, גבורה אמיתית! זה לא כמו כשהייתי ילד והתלוננתי על כאבי ראש נונסטופ ואז לקחו אותי לרופא ששאל אותי מתי כואב לי הראש ואמרתי "כל הזמן" והוא אמר שזה לא יכול להיות אמיתי, כי לאף אחד לא כואב הראש כל הזמן. זה אמיתי. רואים שם משהו. באופן אובייקטיבי לחלוטין. שחור על גבי לבן. ה-X-RAY לא משקר. כל מה שנותר לי לעשות כעת זה להמתין לפענוח התוצאות, או לפחות שמישהו יראה אותן ובינתיים להעמיד פנים שזה לא מזיז לי כל העניין הזה, שלא משנה כמה הפגיעה משמעותית, בנפש שלי אני חזק מספיק כדי להתגבר על הכל. אפילו להתלוצץ, אם אפשר. כן, אני צריך להיות זה ש"מתלוצץ עם רופאיו"! קדימה, גלגל אותי בחזרה לתא שלי ואני כבר אמצא לבד את דרכי הבייתה. אתה יודע מה, פשוט תן לי לרוץ לבד לתא שלי! אני לא באמת צריך שיסיעו אותי במיטה הזו. כל מה שאני צריך שידפיסו לי את התוצאות או שיביאו לי אותן בדיסק וישחררו אותי הבייתה. אז למה אנחנו עדיין פה? אה, יש עוד בדיקה. כעת ה-CT. ועוד למוח. טוב, יש לנו כבר 1 מתוך 1. ובטח את התוצאות שראו ברנטגן ייראו גם ב-CT, אז אולי בעצם זה די מיותר? טוב, נעשה את זה בכל מקרה, למרות שלפי מה שאני זוכר זו בדיקה הרבה פחות נחמדה. מזריקים לך איזה חומר או משהו. ואני באמת לא מרגיש שנפגעתי במוח, כי המחשבה שלי צלולה לחלוטין, רק נמחק לי קטע קטנטן מאוד מהזיכרון. אבל יש דברים שממילא עדיף לא לזכור. האמת שאם זה היה תלוי בי, הייתי זוכר מעט מאוד מחיי.

לח

לאיש בסי טי, היה מבטא מאוד כבד. זה היה מבטא שהיה שילוב של מבטא רוסי שכיח, אבל היו בו גם אלמנטים גרמניים. היה קשה מאוד להתנגד לציוויים שלו. "תעלה על המיטה!" "תפשוט חולצה!" לחדר עצמו הייתה אווירה מטילת אימה, שונה מאוד מהחדר הקודם שהייתי בו. השינוי כשלעצמו גרם לי לחרדה עמומה. ואיך אני אמור לעבור מהמיטה לימיני כשיד שמאל שלי דפוקה? זה לא נראה לי הגיוני. זה יהיה כרוך בכאבים עצומים ולא נראה שיש לו איזו נכונות לעזור. מזל שהאח החביב עוד לא עזב את החדר. אני צריך להביע את רצוני עוד לפני שהוא יילך, אחרת זה יהיה אבוד. "סליחה, יש אפשרות להזיז את המיטה לשמאל המכונה כדי שאוכל לעבור אליה? פשוט יד שמאל שלי כואבת." האח הציע להצמיד את המיטות ושהוא יעזור לי. "אין מספיק מקום בצד השני." אז הזדחלתי לי לאט לאט לתוך המכשיר וניסיתי למקם את עצמי בדיוק באמצע. "אתה לא באמצע!" יצאה הנזיפה. ניסיתי עוד יותר. "עדיין לא!" ובכן, זה המקסימום שאני יכול. הוא יצטרך לקבל את זה. "כעת זוז לאחור!" ניסיתי להשתמש בגחוני על מנת להזדחל ממש לתוך המכונה, תוך שאני מנסה להתעלם מהתחושות הקלסטרופוביות שהיא עוררה בי. להיכנס לתוכה זה אומר להיות כלוא בתוכה. אבל צריכים את זה בשביל שזה יקרין בדיוק על המוח. כעת הוא חיבר צינור לתוך פתח הצינורית שהחדירו לי במחט לגוף והרגשתי נוזל בתוך הורידים. החלו לצאת הוראות מתוך המכונה, בתזמון מושלם למה שהרגשתי. "עוד מעט תתחיל להרגיש חום!" ובאמת, התחלתי להרגיש שחם לי יותר ויותר. כנראה זה החומר הזה שמתפשט בתוך הגוף, או שזו המכונה עצמה שמקרינה עלי. בכל מקרה, זה אומר שהכל מתקיים בדיוק כמו שצריך, אז אני יכול להיות רגוע. "זוז קצת ימינה עם הגוף, זה עדיין לא נקלט!" ובכן, כנראה לא זזתי מספיק. אנסה עוד קצת, למרות שאני לא מרגיש שהניסיון מוליד תזוזה. "אתה צריך להכניס את היד פנימה!" יד שמאל? הוא צוחק עלי? באמת? אני אמור לקפל את היד ולהכניס אותה לתוך המכשיר יחד עם הראש? טוב, זה כואב, אבל אפשרי. אני אמנם שבור, אבל עדיין גמיש.

לט

לפתע החלה מוזיקת טכנו רועשת להרעיד את המקום. הבנתי שהיא בוקעת מהאוזניות שלו. אבל לא הייתי בטוח. עם כל ההוראות שניחתו עלי מכל עבר, הייתה אפשרות שזה פסקול שמושמע בחלל החדר, או שאיכשהו ההתחממות המוזרה הזאת של הגוף, בצירוף עם המבטא המוזר של המפעיל, הביאה אותי למצב הזייתי, שנועד למנוע ממני גישה למחשבה שחם לי בגלל שהשתנתי על עצמי. בכל זאת, המחשבה הגיעה. נגעתי בעצמי כדי לוודא שזה לא קרה, או יותר נכון – לוודא שזה קרה ולחוש שהבושה איננה רק פרי דמיוני, אלא היא מוצדקת בעליל נוכח הנסיבות. לא, זה לא היה המצב. הייתי יבש לחלוטין. וחטפתי עוד אזהרה. "אתה חייב להכניס את המרפקים פנימה. הנה, כעת יותר טוב." ההקלטה הודיעה שכעת המכשיר יוצא אותי החוצה ותהיה לי תחושה קרירה יותר. וזה בדיוק מה שקרה! מוזיקת הטכנו התמתנה מעט וכעת היו בה אלמנטים של מטאל. זה נשמע כמו הלהקה ההיא שאז היו משמיעים הרבה ב-MTV EUROPE ואף פעם לא סבלתי אותם. זה היה נראה לי קטע אירופאי כזה, מין הומור גרמני מקברי שאני לא מתחבר אליו בכלל. איך קראו להם? Die Toten Hosen? יש מצב. או שזה היה משהו אחר. אולי אני מבלבל. טוב, זה מרגיש שזה אומר להסתיים. ההקלטה אומרת שזה עוד מעט נגמר. כמו נחיתה. רק לא לחשוב על זה, רק לא לחשוב. כמו בנחיתה, דווקא הידיעה שזה עומד להסתיים, גורמת ללחץ להתגבר, מפני שהוסרו כל השסתומים ואז הוא בבת-אחת מפיל אותך. אסור לתת לזה לקרות. לקחת את המחשבות לכיוון רציונלי לחלוטין. זה חשוב מאוד. זה פשוט ייגמר עוד מעט והכל בסדר. התוצאות גם יהיו מעולות. ייראו מה שראו ברנטגן וכנראה שבמוח לא יראו שום דבר. כי המוח בסדר גמור, תודה לאל! המוח יותר מידי בסדר גמור. זה היה יכול להיות נחמד אילו הנפילה הייתה הופכת אותי לשוטה מאושר. אם בכלל יש דבר כזה. מין הסתם אם הייתה לי פגיעה מוחית הייתי יותר אומלל, כי לא הייתי יכול לשחק טניס. או לעשות כל מיני דברים אחרים, שדורשים פעילות מוחית קצת פחות מינימלית. "זהו, אתה יכול לקום". שמעתי קול אנושי אומר. "לא, הפעם באמת, אני לא יכול לעבור למיטה בצד שמאל."

מ

הפעם הם ויתרו לי והמיטה עברה לימיני. כנראה הם הבינו שאני באמת מנסה. ובאמת ניסיתי וזה הלך טוב. מדהים איך הגוף מגלה שרירים חדשים כשהשרירים הקיימים פחות עובדים. "יופי. כל הכבוד." הם הבינו שאני עושה מאמצים ולא מוותר לעצמי. אבל האמת שזה באמת לא היה קשה. טוב, כעת נשאר להמתין לפענוח. בחזרה לחדר המיון, המיטה קרקשה פחות והאורות סינוורו פחות. הרגשתי שהמשימה, אם הייתה, הוכתרה בהצלחה. בוצעו הצילומים והצילומים הראו את האמת. והחטיפים חיכו לי בחדר. מסתבר שבחדר מיון לא מגישים אוכל, אבל אישתי הביאה לי ביסלי ובמבה ועוד חטיפים. וגם בקבוק מים, שבדרך כלל אני שונא, אבל הפעם לא סמכתי על המים מסביב, עם כל המחלות של בית החולים והקורונה. אני אשמור לי את החטיפים לכשאהיה ממש רעב, בינתיים היא תאכל אחד. בזמן שנעדרתי הגיע חולה נוסף. הוא הצטרף לחולה מאחורי הוילון לימיני, בתלונות על בעיות באיברי ההפרשות. אצלו זה היה בערמונית, "פרוסטטה" בלשון העם. "לא עשיתי פיפי כבר כמה ימים" הוא אמר במבוכה, בקול שקט. בכלל, הוא נשמע מאוד מובך וכל הזמן הוילון שלו נפתח כי נכנסו קרובי משפחה ונדחקו לצד המיטה, כך שגם נחשף פיזית בפני. הקפדתי לסגור את הוילון, כדי לסמן להם שעליהם לנהוג גם כן כך. הרי זה לא באמת האינטרס שלי שלא יחשף, אלא האינטרס שלו. בהתחלה הוא עצמו שם ליבו לכך וככל שנקף הזמן הוא העיר להם שיסגרו את הוילון, אך ככל שעבר הזמן הוא הזניח מטלה זו וגם אני הלכתי והתעייפתי ומדוע שאקום על צידי ואסיט הוילון ואגרום בכך לכאבים לעצמי, כשהוא או בני-משפחתו אינם מסוגלים לדאוג לכך? הרגשתי שיש איזה מישהו שיושב על הכיסא לשמאלי, אך כשהסטתי את מבטי לא היה שם אף אחד. הכיסא היה ריק. היא כנראה נסעה כבר להביא את הילדים מאחותי. מוזר שלא רבנו כבר כמה שעות. אולי זו באמת הדרך להימנע מהריבים המצמיתים האלה, שמשהו באמת רציני ייקרה. אבל אולי הריבים האלה לא כאלה רציניים, אם משהו רציני יכול להרוג אותם ואולי אם צריך משהו כל כך רציני כדי להרוג אותם, זה לא כל כך טוב.

מא

החלטתי לפתוח את הוילון. לא חשתי יותר מבוכה. אני גם מעדיף לראות מה שקורה בחוץ, מאשר לשמוע. מה שקורה בוילונות מצדי, אני יכול לדעת רק לפי השמיעה, אבל מה שקורה בחוץ אני יכול לראות, אז למה שלא אראה? ראיתי שהגיע מישהו בגבס, שדידה מקצה המסדרון ועוד מישהו בכיסא גלגלים שהגיע עם פרמדיקים שליוו אותו מהאמבולנס, היה מישהו שחשבתי שהוא מהצוות הרפואי בגלל שהייתה לו חולצה עם כיתוב מיוחד, אבל הבנתי שהוא לא כשניגש בעצמו לקרוא למישהו מהצוות הרפואי. תהיתי איך יש לכל האנשים האלה מקום. סברתי לתומי שאין יותר תאים מעבר לתא שאני נמצא פה ואלה הסמוכים לו. כנראה שיש הרבה תאים שאני לא רואה. הבנתי שהאנשים האלה שיושבים ליד המחשבים הם רופאים ולא פקידים. הם רושמים סיכומים ומסתכלים בצילומים במחשב. הם יודעים יותר טוב מכל אחד אחר מה באמת קרה לי. בטח כבר יש להם את התוצאות. הם פשוט עסוקים בעניינים יותר דחופים. מעניין מה קורה עם הילדים אצל אחותי. בתמונות רואים שהם מאוד נהנים. זה נחמד להם להיות אצל אחותי. ילדים אוהבים שינויים, כל עוד אוהבים אותם. אישתי שאלה אם הגיעו תוצאות. הם אמרו שיגיעו עד 12. כעת 11 וחצי. נשארה לנו עוד חצי שעה להעביר. זה הזמן להתחיל לכרסם. אבל לא יותר מידי בקול. לא צריך ליצור הפרעה. גם ככה יש להם כל מיני חוליים שמטרידים אותם. "מה שלומך? אתה הבחור עם ההמטומה?" כן, אני הבחור עם ההמטומה. מה שזה לא אומר. אולי זו הצריבה הזאת שיש לי על הכתף? כן, זה כנראה זה. עניין רציני מאוד הצריבה הזאת. כנראה יותר רציני ממה שחשבתי. בדקתי בגוגל מה זה וזה אומר שטף דם פנימי. כן, יש שם גבשושית רצינית, אבל אין שם כאב. הצריבה בחזה יותר כואבת. אולי זו ההמטומה? השעה 12 הגיעה. התוצאות הגיעו. אבל רק של ה-CT. רשום שם שיש לי שבר בעצם הבריח MIDSHAFT וגם צלע שבורה, מס' 5. איפה זה צלע מס' 5? בטח קרובה לחזה. טוב, יש אישור  רשמי לשבירה. אפשר ללכת. גם ההמטומה מוזכרת שם. הרופא בחן את הצילום היטב ואמר שלא אצטרך ניתוח.

מב

נותר רק להמתין למכתב השחרור. מזל שלא אצטרך ניתוח. אני סולד מהתערבויות פולשניות בגוף שלי. אפילו זריקה זה יותר מידי בשבילי. אני מעדיף שישמרו כמה שיותר מרחק מהגוף שלי, אלא אם כן אני ממש מעוניין בזה. עוד צוות מד"א הגיע, עם איש מבוגר בכיסא גלגלים. הם נופלים כל הזמן הזקנים האלה. הצוות נראה מחוייך במיוחד. נראה שהם נהנים מהעבודה שלהם. מתלוצצים עם אנשי הצוות של בית החולים. עושים את הכיף של החיים שלהם. הם נראים רגועים להפליא, ביחס לצוות של חדר המיון. נראה שהם באמת נהנים מהעבודה שלהם. אולי בגלל שהם עושים אותה בהתנדבות. הם חייבים להינות ממנה. אחרת מה הטעם? עדיף כבר לעשות אותה בתיעוב ולקבל על כך תשלום. מעניין מה שכתוב שם. "בן 44, צלול ועצמאי, בריא בדרך כלל, ללא טיפול תרופתי קבוע. פנה למיון לאחר תאונת אופניים מול רוכב אופניים נוסף, כאשר ניסה להתחמק מהרוכב השני, יצא ממסלולו לתוך שלולית, ועף קדימה עם נחיתה על צד שמאל של פלג הגוף העליון, חבלת בית חזה ימני וכתף שמאל בנוסף לראש עם תיאור של אובדן הכרה לשניות בודדות, לא ידוע אם אמנזיה, ללא הקאות, ללא חולשת צד במגבלות הרגישות, ללא בריחת שתן או צואה, מתהלך, ללא אצירת שתן או צואה. ללא חבלת עמ"ש לרבות צווארי." מה זה עמ"ש? גוגל אומר "עיין מה שנאמר", אה, לא. יותר מתאים "עמוד שדרה". ולמה בית חזה ימני? נפגעתי בצד שמאל. אה, בהמשך כתוב שהסי טי הראה צד שמאל. אולי זה מה שהם הבינו, כי התלוננתי גם על ימין. "מה רמת הכאב שלך מ-1 עד 10?" "7". הגזמתי. "אז ניתן לך אקמול נוזלי. זה יעבור פה דרך הצינור." איזה כיף, משהו שיעביר לי את הזמן עד מכתב השחרור. ההוא מאחורי הוילון משמאל מספר שהגיע אליו "רופא אמיתי ולא איזה מתמחה" וחיבר לו קטטר ומאז הוא משתין בלי הפסקה. הרופא עדיין שם. אני מחכה שהוא ייצא, כדי לראות איך נראה רופא אמיתי. אולי גם אני ספגתי רק מתמחים. הרופא מרגיע אותו מאוד יפה ומספק לו הסברים מאוד מפורטים ומלומדים. האיש מתרשם מכך שהצליח להכניס לו קטטר, מה שלא הצליחו לעשות במוקד המיון של קופת החולים.  

מג

הוא נראה איש מאוד קטן, הרופא הזה. תיארתי אותו הרבה יותר גדול. נראה גם צעיר. הוא נשמע מבוגר. אבל יש בו משהו קומפקטי. ממושקף ועם פנים מרובעים ונמוך קומה. אבל מדבר מאוד יפה. תמיד חשבתי שאנשים נמוכים יודעים לדבר יפה. וגם יש להם קול סמכותי. משהו בחזות הלא-מרשימה שלהם, מכריח אותם לתת הרבה יותר במקומות שהם יכולים לשלוט בהם. בגובה הם לא בחרו. אבל טון דיבור אפשר להנמיך ואפשר גם ללמוד להיות רהוט. המשכתי לבחון אותו בתקווה לדלות עוד פרטים אודותיו, אבל הוא חמק לו בזריזות אל מחוץ למחלקה, כאילו מייחל שלא יפנו אותו לעוד פציינט. או שהוא באמת עסוק באגף אורולוגיה. שמעתי אותם מסבירים להיא מימין שהרופאים המומחים עסוקים בניתוחים והם יכולים להגיע רק כשהניתוח מסתיים. טוב, זה מסביר למה יש כל כך הרבה מתמחים ואחיות, אבל אני רואה פה הרבה אנשים שיושבים ליד המיטות וממתינים. הנה, גם אני נהיה אחד מהם, אחרי כמה שעות. אבל עוד לא. אני מאמין שהרופא יגיע עוד מעט. או מישהו שיודע לפענח ומספיק מוסמך כדי לשחרר אותי. כמה מוסמך צריך להיות כדי לשחרר אותי? "אז... הגיע לפה הרופא... הוא ממש היה רופא... כן... לא מתמחה. אורולוג. לא יודע אם פרופסור. צעיר. הוא אמר לי ש... נתתי יותר מידי שתן. וזה גם לא טוב. משהו עם המליחות. שהוצאתי יותר מידי מליחות מהגוף. אז יכול להיות שהגוף לא יגיב לזה טוב. אז אני צריך להישאר להשגחה. כדי לראות שכל המדדים בסדר." זה לא בדיוק מה שהרופא אמר, אבל הוא ניסה. הוא דיבר על משהו אחר לגמרי, שהצלחתי להבין אותו אז, אבל כעת אני לא זוכר. אני רק זוכר שהאיש לא ממש דייק. אבל זה בסדר. בכלל חשבתי שההסבר של הרופא היה מוגזם. יש דברים שלא יועיל להדיוטות להבין. הוא היה לחוץ והיה לו קשה להבין ואולי לא במקרה יש כאלה שלומדים רפואה ויש כאלה שלא. יש שם דברים מורכבים שלא כל אחד יכול להבין, או שאולי אפשר להבין רק אחרי שלומדים כמה שנים. בכל זאת, זה לא מתמטיקה גבוהה. עוד לא הבנתי למה צ'כוב לא השתמש הרבה בידע שלו ברפואה.

מד

היא כבר מזמן הלכה וגם המתמחים לא היו אותם מתמחים. הגיעו חדשים. המטופלים היו אותם מטופלים. אם הוחלפה משמרת, זה אומר שיבואו לבדוק מה קורה איתי. איך בכלל הם יודעים אל מי ללכת? מי צריך עזרה? אולי נמחקת מהרשימות שלהם? כבר עברו כמעט 5 שעות מאז הבדיקה. נראה לי. הטלפון שלי לא אצלי, היא הייתה צריכה אותו. וגם אין חלונות. אבל בתחושה שלי כבר מתקרב הערב. אולי יצא מכתב שחרור ואני לא יודע ממנו? טוב, נמשיך להמתין. אין טעם להטריח את הצוות, הוא עסוק בדברים הרבה יותר בוערים. אולי במקרה ישעמם לאיזה מתמחה והוא יבוא לבדוק מה קורה עם הבחור במס' 2. בינתיים אמשיך לשמור על הוילון פתוח ואנסה לעטות מבט מעורר רחמים. מתישהו הם יבחינו בי. אני מספיק קרוב לדלפק הקבלה, הם חייבים להבחין בי. עוד מעט מישהו יגיע. זה לא יכול להימשך ככה הרבה זמן. התוצאות של ה-CT הגיעו מזמן ובטח לפניהם עוד הגיעו התוצאות של הרנטגן. פשוט צריך אורתופד שיביט בהן. כן, מסתבר שאין פה הרבה רופאים מומחים וכנראה שהאורתופדים בניתוחים, אבל אולי אחד מהמתמחים יכול "להגדיל ראש" ולשחרר אותי? זה כבר מתחיל להשרות עלי דיכאון, השהות הזאת במחיצת חולים. ובייחוד הזקנה הזאת ממול שיושבת על הכיסא מהבוקר ולפני זה כל שנייה קראה למישהו, אבל נראה שכבר אין לה כוח יותר לקרוא לאף אחד. וככה גם אני נראה בטח. יושב לי לצד המיטב וממתין. אני לא חסר-כוח, דווקא יש לי הרבה כוח. אבל אני רעב ועייף. וזה מעורר עצבנות. למרות שהיה לי מתאים יותר להיות בדיכאון, דיכאון מעורר שלווה כזה. דיכאון שאפסו הסיכויים, לכן לא צריך להתרגש משום דבר. ובסך הכל, המצב לא כזה נורא בכלל. נפצעתי ואני מקבל טיפול. זה נחמד מאוד. הלוואי שככה החיים היו מתנהלים. הלוואי שעל כל דווי שמעיק על נשמתך היית מקבל טיפול, במקום לשרות במצוקה תמידית. אני צריך להעריך את זה, איפה שאני נמצא. זה מקום טוב. אני צריך לשאוף שישחררו אותי כמה שיותר מאוחר. אבל ערב שבת, אני צריך להיות בבית. אני צריך לעזור לה עם הילדים.

מה

טוב, כבר ממש מתרוקן פה, אני צריך לעשות משהו. מתישהו, אני צריך לעשות משהו. דחיתי את זה מספיק. זה נחמד מאוד לשכב, זה נחמד מאוד לשבת, זה נחמד מאוד לקרוא שוב ושוב את פענוח ה-CT ולפנטז על החטיף האחרון שנשאר, איך אני זולל אותו שנייה לפני שאני יוצא וגם על כל התחבושות האלה שמתחת למוניטור, אבל... מתישהו צריך לעשות מעשה. כן, לא ייקרה כלום אם לא אעשה. וזה גם לא כזה נורא להיכנע לביישנות, הרי כל הניצחונות הקטנים והגדולים עליה, לא עושים דבר מלבד לגרום לה להגיד "אתה רואה, אתה לא יכול בלעדי! אתה תמיד תצטרך אותי שם, כדי שיהיה לך את מי לנצח!" אבל בכל זאת, צריך קצת שליטה בחיים, אי-אפשר לאבד שליטה לגאמרי. צריך איזו שהיא השפעה על המציאות החיצונית. כמו שאמר אבא כשהייתי עובר מספה לספה בגיל הנעורים "אין לזה כל תוחלת". ולא, לא הייתה. לכן כל הזמן עשיתי דברים כדי בכל זאת להותיר את חותמי, רק כדי לגלות שזה לא באמת קורה וככל שאני מנסה יותר, התסכול רק מתגבר, אז אולי באמת הדרך הטובה ביותר להעביר את החיים, היא לעבור מספה לספה ולהישאר תמיד בתנוחת השכיבה. אבל השליטה. השליטה היא מוחלטת כשאין לך השפעה על המציאות החיצונית, למרות שהיא אפסית על המציאות החיצונית. רק במפגש עם המציאות החיצונית, אתה מגלה את חוסר-השליטה. וזה מאוד לא נעים. זה מאוד מערער. אבל זה גם אמיץ. זה אמיץ להתמודד עם מה שמערער אותך, אפילו שהידיעה "זה אמיץ" לא ממש משנה, או גורמת לך להתערער פחות. אבל הוויתור, יש לו השלכות קשות. אבולוציה! ההתאמה לסביבה לא אפשרית, אם לא חל כל שינוי בפרט. אתה חייב להשתנות, כמה שזה קשה. ושינוי אפשרי רק באמצעות התנסות במציאות החיצונית, רק באמצעות למידה כל מה שמכאיב לך ונהייה אחרי מה שגורם לך לעונג, כך שבסופו של דבר אתה מתאים את עצמך, אתה מוצא לעצמך את המקומות שאתה יכול להיות בהם ולומד לחיות עם הכאב במקומות שאתה לא יכול להיות בהם.  "סליחה," אמרתי. "אני כבר מחכה מהבוקר לתוצאות, עברתי בדיקות בבוקר. אפשר... ?"

מו

איכשהו הצלחתי לגשת קרוב לעמדה, למרות שהיו שם עוד כמה אנשים. לעזאזל מרחק שני המטרים, אנחנו בבית חולים מה זה משנה כבר! עדיין לא הורם מבט לכיווני. התקרבתי ממש צמוד לזכוכית. "אתה מחכה מהבוקר?" "כן, מ-11." "טוב, אני אבדוק. תמתין בינתיים." חזרתי לשכב במיטה. בטוח שערב כבר. הייאוש התגבר. סגרתי את הוילון. לא משנה מה, אני מסוגל לשאת בזה. גם אם זה יימשך ככה ימים. זה דווקא יהיה טוב, משהו לכתוב עליו וגם עדות לכושר הסיבולת שלי "נשאר שבוע בחדר מיון". ללא אוכל. טוב, ברור שללא אוכל. אין אוכל בחדר מיון. לפתע הוילון נפתח ועוד לפני שהספקתי להבין מה קורה התחיל לדבר אלי רופא. ניסיתי לעורר את עצמי בכוח, למצוא בעצמי מספיק אנרגיה כדי לתקשר עמו. זה היה קשה, אבל נראה לי שעשיתי את זה בסדר. "טוב, תשמע, קודם כל אתה משתחרר היום." "אה, מעולה! זו... בשורה טובה." "דבר שני, תראה, אנחנו ישבנו הרבה זמן על התיק שלך וניסינו להגיע להחלטה. זה לא בטוח 100% שהעצם תתאחה. ואם היא לא מתאחה, יהיה צורך בניתוח מסובך, שלא בטוח שאפשר לבצע ובכל מקרה יהיו הפרשי גובה בין הכתפיים וגם ייתכן שהתפקוד לא יחזור במלואו. אצל אנשים מבוגרים זה מתאחה מעצמו תוך כמה שבועות ואין צורך בניתוח, אבל אצל אנשים צעירים יש צורך בניתוח והוא גם מאוד פשוט - אני בעצמי עשיתי. הניתוח מקצר בהרבה את זמן ההחלמה והחזרה לתפקוד מלא. במקום 3 חודשים, תוך 3 שבועות כבר תוכל להשתמש ביד." אה, אז אני צעיר? 44 זה צעיר? הוא הסתכל בתיק שלי או שהתרשם מהמראה הצעיר שלי? טוב, זה יהיה טיפשי להגיד לו שאני בן 44, זה מראה שאני בכלל לא סומך עליו. ואני סומך עליו. אני חייב לסמוך עליו. הוא הרופא האמיתי הראשון שראיתי מאז שהגעתי לכאן ומי יודע אם אראה עוד אחד? אבל ניתוח? באמת? זו בכלל לא הייתה אופציה לפני כמה שעות. וזה בערך הדבר שהכי מפחיד אותי בעולם. באמת הכל צריך להגיע לזה שאני אמות בניתוח? אני אמות בניתוח? "מה סיכויי הצלחה בניתוח?" הוא המשיך להישמע נמרץ ובטוח כשאמר "כמו כל ניתוח, תמיד יש סכנה של זיהום וסיבוכים, אבל ההליך עצמו הוא פשוט ומהיר." 

מז

אז הוא בעצמו עשה את הניתוח. מעניין מה קרה לו שהוא היה צריך לבצע אותו. אורתופוד שבעצמו היה צריך את הניתוח שהוא עצמו מבצע. או שהוא התכוון לזה שהוא עשה את הניתוח במסגרת עבודתו? יכול להיות. אבל זה עניין רציני מאוד, מה שזה לא יהיה. באמת לא ראיתי את זה בא. לא חשבתי שזה הולך להיות עניין רציני כזה. כל הבילוי המתיש הזה בבית חולים, מתגמד לעומת מה שיקרה אם אסכים לניתוח. וגם אם לא אסכים. לפי מה שהוא אומר, זה יכול להתפתח מאוד לא טוב. אמנם כעת זה כאב ומוגבלות שאני יכול לסבול, אבל מה אם זה יימשך ככה חודשים? שנים? זו יכולה להיות הרעה משמעותית מידי בתנאי החיים. ואיך אישתי תקבל את זה? אולי אני צריך לקבל את זה. הוא רופא גם, הוא לא יגיד סתם. פאק, איזו דילמה. והיא הגיעה אלי כשאני הכי עייף והכי רעב. אני לא מסוגל להחליט. הדבר היחיד שאני יודע בוודאות זה שאני רוצה לצאת מפה כמה שיותר מהר. "אני... הממ... אני צריך לחשוב על זה." אמרתי לבסוף, למרות שלא נשאלתי. אחרי ההסבר המאוד ממצה ומשכנע, הרגשתי שאני מאכזב אותו, אבל באמת לא הייתי מסוגל להחליט. בטח לא כשרק לפני שתי דקות, הייתי בטוח שכל זה מאחורי. זה היה מעבר דרמטי מידי מכלום לכמעט אסון, כשהמפתח למניעת האסון או ליצירת האסון, הוא בידי. לא יכולתי לקרוא את הבעת פניו בגלל המסיכה, אז דמיינתי שהוא בכל זאת מקבל את זה בהבנה. אם אחליט שכן, לא רציתי שכבר יהיה לו רושם רע לגבי. זה עשוי להשפיע על ביצועיו בניתוח. "יש ניתוחים בימי ראשון ובימי חמישי. פרופ' צ'ציק יתקשר אליך ביום ראשון בבוקר ויסביר לך עוד על הניתוח." "בסדר. אני... עוד אחשוב על זה." "זה המספר שלך?" "כן." "תראה, יתנו לך סד כשתצא מפה, תשתמש בו אבל אחרי זה תקנה לך בקופת חולים סד אחר. הסד הזה לא מספיק טוב." והלך, כלעומת שבא. לרגע היה נדמה לי שדמיינתי את כל זה. אבל הייתה לו חולצה בצבע שונה משל השאר. צבע עמוק יותר, שמראה על רצינות.

מח

הוא באמת היה רופא. לא אח, או מתמחה. וסוף סוף הוא הגיע. לא האמנתי שהוא באמת נכנס אלי. אבל הכי חשוב שאשתחרר כעת. מוזר שהוא לא אמר כלום על הצלעות. או על הטחול. יצאתי אחריו כדי לשאול לגבי מכתב השחרור. אבל הוא כבר לא היה שם. זהו, עכשיו כבר יש לי את הגושפנקא לנדנוד מסיבי. אני אמתין עוד מספר דקות, אבל הפעם עם וילון פתוח. כבר פחות ופחות אנשים מגיעים. נראה שאין באמת סיבה שלא יתפנו אלי, או ישחררו אותי. הנה, הגיע ההוא שאמר לי שלא יהיה ניתוח. נראה מה הוא יגיד עכשיו. אולי הוא יגיד משהו על הצלעות, או על הטחול. בכל זאת היה כתוב שם שיש שם איזה משהו בטחול. לא, הוא לא אמר. רק אמר שיש לי שבר בעצם הבריח ושישחררו אותי. טוב, עכשיו ממש אין ספק. הלכתי למזכירה הבלונדינית. חיכיתי שהיא תסיים לריב עם חולה שסירב לבצע בדיקת קורונה בטענה שאין לו קורונה לכן לא צריך לעשות. הוא נשמע מאוד חד-משמעי. היא הייתה מאוד אסרטיבית, אבל זה לא עזר. היא דיברה בצורה מאוד רשמית וסמכותית וזה רק גרם לו להתבצר יותר בעמדתו. נראה שלא הייתה לה דרך להכריח אותו וזה תסכל אותה. היא שלחה מישהו אחר, שידבר איתו בשפה עממית ביותר, רגשית יותר. וזה עבד. טוב, אבל בשבילי זה טוב שהיא כזאת. אני פחות יודע לדבר בשפה הזו. "סליחה, אני פה כבר מהבוקר והגיעו תוצאות וגם אמרו לי שאני יכול להשתחרר." עוד לא הרימה את הראש. אולי היא לא שומעת אותי. אולי אני נשמע אסרטיבי מידי? אני צריך להשתמש בפגיעה, להראות קצת מסכן. מצד שני, כולם מסכנים פה, זה לא מיוחד. אני צריך להראות בריא, להסוות את הפגיעה. אבל בכל זאת להראות חלש מתלאות היום. "את יכולה לבדוק אם אני יכול להשתחרר?" "כן, תחזור למקום שלך." וחזרתי. הם לא אוהבים שמסתובבים שם ליד המזכירות וציפיתי שתסלק אותי קודם. אני מבין. המתנתי מספר דקות בעמדה, אבל לא יכולתי לדמיין שהיא מגיעה אלי עם תשובה. אז המשכתי להסתובב הלוך ושוב. כן, זה יכול לעצבן. אבל הייתי נחמד מספיק זמן. 

מט

"טוב, תראה, אתה לא משתחרר היום." "אני לא משתחרר היום?" "לא, יש לך פציעה מאוד רצינית, אנחנו לא יכולים לשחרר אותך. אתה תישאר כאן לאשפוז עד הניתוח." זה מוזר מאוד, ממש שונה ממה שאמר לי הרופא. ומי אמר שבכלל הסכמתי לניתוח. "אבל, זה לא מה שאמרו לי." "מי אמר לך?" "היה פה רופא שאמר לי." "מי זה?" "אני אנסה לברר." "בכל מקרה, אני לא יכול לשחרר אותך." איזה רופא מעצבן. ממש התחלתי לשנוא אותו. הוא דואג לי? לא! הוא סתם רוצה להשאיר אותי פה, בניגוד לרצוני. טוב, כעת כבר ברור להם שזה בניגוד לרצוני. כבר היה לי ממש מעצבן להישאר שם ולא יכולתי לדמיין שזה ישתפר. ואמנם יהיה לי חופש לכמה ימים ואוכל באמת לנוח, אבל במקום הזה? זה לא היה מאוד כיף. אני חייב לצאת מכאן. אני גם חייב את זה למשפחה. הבעיה שהיא לקחה לי את הטלפון. טוב, אני אצטרך ליצור שוב קשר עם הבלונדינית הנרגזת ולבקש ממנה דבר שהיא בטח לא נותנת לאף אחד לעשות. "היה פה רופא שאמר שאני יכול להשתחרר ואני לא זוכר את השם שלו. אישתי לקחה לי את הטלפון ואני חייב להתקשר אליה. אולי היא יודעת." בניגוד לתחזיותיי, היא לא סירבה מיד. היא אמרה שתבדוק אם היא יכולה לאפשר לי שיחה. בינתיים עברתי במחלקה השכנה וחיפשתי אותו. אוף, הוא חייב להיות באיזור. זה לא יכול להיות שהוא פשוט נעלם מפה לחלוטין. ומה, באמת אין שום תיאום ביניהם? וכמה זמן לוקח לכתוב מכתב שחרור? כבר חלפה כמעט שעה מאז שביקר אותי. הוא בסך הכל צריך לשבת ולכתוב מכתב. או שדמיינתי את כל זה? לא, לא דמיינתי. אולי הוא לא דמיין סיטואציה שמישהו אחר יחליט החלטה הפוכה לשלו והוא פשוט לא יהיה שם. "אתם יכולים לבדוק אצלכם במחשב?" הרופא הלך לבדוק. "לא, לא רשום פה שום רופא." "רופא מומחה. אורתופוד." "לא, אין פה דבר כזה." פניתי אליה שוב. "אני יכול להתקשר לאישתי רגע, בבקשה?" "טוב, בסדר, קח את הטלפון שלי." מאוד נדיב מצידה. אני אזכור לה את זה. היא בטוח יודעת מי הרופא הזה. או שלפחות היא תוכל לברר. "היי" "היי, כן, אמרו לי שאתה יכול להשתחרר." "זהו, שפה אומרים שאני צריך להישאר. את זוכרת מה השם של הרופא?" "לא, אבל אנסה לברר." 

נ

"טוב, תשמע, אתה באמת משתחרר היום." אנחת רווחה. ואז, פרץ בסערה איש אחד מבוגר, עם גבות לבנות עבות. הוא הציג את עצמו כרופא ודרש טיפול רפואי מיידי. המזכירה הבלונדינית אמרה לו להמתין בסבלנות, אבל הוא לא הסכים לכך. הוא אמר "אני פרופסור וכל פעם שאני בא לפה אתם מסלקים אותי ונמאס לי מכל זה. אתם פשיסטים. אתם נאצים. וגם כל הקורונה הזו, היא לא אמיתית! את שומעת אותי??? את אפילו לא מסתכל עלי!" "בבקשה, אדוני. אתה לא יכול סתם להידחף לפה. איך נכנסת בכלל? אתה צריך הפנייה." "איך נכנסתי? נותנים לי להיכנס לפה חופשי, בגלל שאני פרופסור, אני אדם מכובד! ואת תתני לי את הטיפול הראוי לי! לא שוקים חשמליים!" והחל לנפנף בידיו לעברה בצורה מאיימת. משלא הגיבה, נפנף בדפים שבידיו, תוך שהוא חוצה את מחיצת הזכוכית ואגרופיו מילימטרים מאפה. ואז הוא ירק לכיוונה. בשלב הזה, היא לחצה על כפתור ובכריזה הושמעה קריאה לביטחון. הם הגיעו די מהר, אבל לא סילקו אותו משם. היא התלוננה על כך שבכלל אופשר לו להגיע עד הלום. וגם חולים אחרים העידו שהוא כמעט פגע בה. חשבתי לעצמי, זו באמת עבודה קשה. איך הם מסוגלים לעמוד בכל זה? לא מספיק שצריך לטפל בחולים, עוד מגיעים אנשים שיוצרים התרגשות גדולה כזו בנפש, מתנהגים בצורה מאיימת וגם כלפיהם צריך לנהוג בשלוות נפש. העבודה הזו באמת דורשת כישורים יוצאי דופן. אם הוא לא מגיע לעיתים קרובות ודאי יש אחרים שמגיעים. ניכר שהיא כבר מיומנת בטיפול בהם, אבל עדיין, משהו שם חרק. "אם את רוצה, את יכולה להגיש נגדו תלונה במשטרה." "אני לא רוצה להגיש נגדו תלונה, אני רוצה שתסלקו אותו!" "אנחנו לא יכולים לסלק אותו. פעם סילקנו מישהו והוא הגיד נגדנו תלונה." נו, כעת הכל ברור. לכן נוהגים בו בכפפות של משי. הם ריסנו אותו בחיבוק על מנת שלא ייפגע פיזית באף אחד, אבל המשיכו לשוחח איתו, בניסיון לשכנעו לצאת החוצה. זה לא ממש עבד והוא המשיך לנסות לפגוע בה והטיח מילים קשות. טוב, זה מעניין כהתרחשות חברתית, אבל אני חייב לעוף מכאן. והיא הייתה בסדר, בסך הכל, היא המשיכה לטפל בטפסים שלי.

נא

היה נראה שהיא הבינה שהייתי פה יותר מידי זמן. אולי זה היה משהו בתחלופת הטלפונים שהסגירה את מועקת הנפש, או שאולי באמת היה נראה שאני סובל סבל נפשי, או שאולי היא חששה שאתלונן. בכל מקרה, היחס השתנה. עדיין המתנתי דקות ארוכות עד שניתנו לי הטפסים, אבל לאחר שהם ניתנו היא הסבירה לי יפה מאוד מה עלי לעשות. היא אמרה שחשוב מאוד לקחת את משככי הכאבים והאופטלגין, על מנת שיהיה לי קל לשאוף אוויר לראות, מאחר שהפגיעה בצלעות הובילה לכך שהנשימה כואבת. הסכמתי עימה לחלוטין ושמחתי על הצעה הזו. זה היה דבר חכם מאוד להגיד והגיוני. היא גם נתנה לי סד, די פשוט והלבישה לי אותו על הזרוע והכתף, תוך שהיא מסבירה מה אסור לעשות. אסור להביא למצב שהסד מונח על הכתף הכואבת או בכלל על חלק הגוף הכואב, אלא עיקר המשקל צריך להיות על הכתף הבריאה, כתף ימין. בסרטים הם עושים את זה שגוי הרבה פעמים. גם בסידרה בלגית שראיתי UNDERCOVER הוא הניח את הסד על הצוואר, שזה ממש מתכון לחנק. כבר כמעט הייתי בחוץ, כשהיא בחנה את השפשוף במרפק וציוותה על הצוות הרפואי להעניק לי זריקת טטנוס. התנגדתי נמרצות. זה היה נראה לי גורם מעכב מאוד וגם לא התחשק לי לעבור עוד זריקה. אמרתי "זה כבר התייבש, אין צורך." אבל היא התעקשה. למזלי, גם לצוות הרפואי כנראה לא התעקש לתת לי זריקה. הם חשבו שאין צורך, או שלא רצו לתת לי בניגוד לרצוני. היא לא נראית שבעת רצון מהעניין. שאלה על מה נפלתי, אמרתי שנפלתי בפארק וזה היה על משטח נקי. "אתה לא יכול לדעת שהוא היה נקי." "בפארק הירקון?" "כן." טוב, לא הייתה לה הרבה ברירה. היא אמרה לי ללכת הבייתה. גם הם נראו מרוצים. שאלתי אם אני צריך שיחתמו לי על איזה טופס ביציאה. היא אמרה שלא. נו, פשוט הייתי יכול ללכת, עוד מזמן. כעת צריך לחשוב איך אני מגיע הבייתה. יום שישי בערב. מאוחר מידי לאוטובוס. אני צריך למצוא דרך להזמין מונית. אבל איך אזמין מונית בלי טלפון? אה, יש את המכשיר הזה בכניסה. אני מקווה שמישהו יענה לי שם.

נב

לא ראיתי את הטלפון. מוזר, אני זוכר שראיתי אותו כשנכנסתי. כבר יצאתי מחוץ לבניין, הייתי בכיכר בה המונית הורידה אותו. אולי הוא בבניין ליד? גם שם לא. לא מאחורי המעליות ולא לצד הדוכן. אני אשאל את האיש של הדוכן. אני מסוגל לזה. כעת עם הסד אני יותר משכנע. "תגיד, יש פה איזה טלפון שאפשר להזמין מונית?" "כן, בבניין השני." ענה ביבושת. טוב, אז חזרתי לבניין. קיוויתי שיזכרו אותי ולא ימדדו לי חום. הם לא מדדו לי חום. אבל לא נראה לי בגלל שזכרו אותי. בגלל שכבר היה מאוחר והם נראו עייפים. "סליחה, אני לא נכנס. איפה יש פה בטלפון?" "פה, ימינה." "איפה?" רציתי לשאול, אבל לא רציתי להטריח אותם יותר מידי. זה כבר היה יותר מידי. אני אמצא לבד. המשכתי ללכת והם אמרו לי לחזור לאחור. "לא, פה ליד. אתה רואה?" רק שלא יעליבו אותי. כן, אני רואה. זה בסדר. הם לא העליבו. הם פשוט עזרו לי, תיקנו אותי, בצורה קצת פחות אדיבה. אבל ככה זה בישראל, או בעולם. אי-אפשר להיות כל הזמן אדיבים ולהתחשב ברגשות, לפעמים נוהגים בצורה קצת גסה, זה לא אומר שצריך להיפגע! הנה הוא. "שלום, אפשר להזמין מונית?" "כן, מאיפה? אני צריך לדעת איפה אתה, אתה לא יכול סתם ככה להזמין." זה הפתיע אותי. חשבתי שיש תחנת מוניות בתוך איכילוב וכל פעם שאתה מרים את השפופרת הם מודעים לזה שאתה מזמין משם. התאוששתי מההפתעה, התאמתי את עצמי למצב החדש ואמרתי "אני באיכילוב." "טוב, עוד 5 דקות." ניסיתי להתרגל לסד הזה. שיחקתי עם סיכת הביטחון ככה שהוא יהיה קצת יותר למעלה, כדי שהזרוע תהיה פחות בתנועה. טוב, רק לא לשחק יותר מידי. שלא ייקרה כמו שהיה עם המשקפיים, ששיחקתי כל כך הרבה עד שהם נשברו ואז האופוטומטריסט אמר שהוא לא ראה דבר כזה. אני אוהב לשחק עם דברים, לבחון את גבול היכולת שלהם. עד שהם נשברים, או שמוכח שהם לא נועדו להישבר. אני מניח שזו הדרך היחידה באמת לבחון דברים, אחרת אתה פשוט לא יודע, תקוע לעד בידע תיאורטי חסר כל תועלת. 

נג

 נזהרתי יותר משבאמת הייתי צריך להיזהר, בכניסה למונית. רציתי שהוא יבין שהסד הזה זה לא סתם קישוט, שהוא צריך להבין שבאמת מאוד קשה לי לעשות פעולות שדורשות שימוש בו ונראה שהוא הבין. הוא לא התחיל לנסוע עד שממש התיישבתי. אפילו המתין עוד מספר שניות, כדי לוודא שאני בפנים. כנראה הוא יודע איך זה מטופלים שיוצאים מבית חולים, הם צריכים EXTRA CARE. והוא נתן לי את זה לגמרי. הנסיעה הייתה אפילו יותר רכב מהנסיעה הלוך. זה כנראה לא KIA CEED. לא שמתי לב לסוג הרכב כשנכנסתי. זה כנראה מרצדס. פעם לא הייתי מסוגל בגלל לנסוע במוניות. האינטימיות המאולצת הזו חיסלה אותי. אבל בשנים האחרונות אני בסדר עם זה. אני מבין שזה כורח הנסיבות ואין מה לעשות עם זה. ובסך הכל, רוב נהגי המוניות לא באמת מצפים שתגלגל איתם שיחה ומכבדים את זה שאין לך מה להגיד להם, או כשאתה כמעט לא מגיב למה שהם אומרים. גם הנהג הזה היה בסדר. ממוצא רוסי ועושה את העבודה שלו כמו שצריך. הצצתי במונה. היינו רק בכיכר המדינה וזה כבר הראה על 20. לא כל כך טוב. אבל אני לא אתווכח איתו. לקחתי בחשבון שנסיעה במונית תהיה יקרה מידי והיא תעלה כמה שהיא תעלה. אני אספוג את זה. הדבר היחיד שחשוב זה להגיע הבייתה כעת. זה חשוב שיש מטרות על, זה גורם לכל שאר הדברים להיראות זניחים ולפיכך הרבה פחות מטרידים, או אפילו לא מטרידים כלל. ומטרת העל היא להגיע הבייתה, לישון כמו שצריך ולנוח כמה שאפשר. טוב, זה יהיה מאוד מאתגר מחר עם יד שבורה וילדים שמתרוצצים לכל עבר. יהיה צריך להסביר שהם צריכים להיזהר על הזרוע שלי. והכתף. לא לזנק לי על הכתף, כמו שהם אוהבים. ובטח שלא לטפס עלי. למרות שהם יירצו לבחון את זה. ומה יהיה ביום ראשון? הרופא יתקשר וידרוש תשובה. אני באמת לא יודע. זו נראית כמו אופציה מאוד לא רצויה, אבל אולי זה הדבר הנכון לעשות? חשוב לעשות את הדבר הנכון ולא את הדבר שהרגש מנחה. למרות שלעיתים קרובות מסתבר שהרגש לא שיקר. הרגש הוא נביא. אבל לפעמים הוא נביא שקר. "תודה, תודה רבה" אמרתי ויצאתי, כשאני בקושי מקבל עודף משטר של 50 שקלים.

נד

שמחתי לראות שיש מפתח בדלת והיא פתוחה מעט, כי לא הייתה לי דרך להודיע שאני מגיע. כשנכנסתי אישתי קיבלה אותי בשמחה וזה מאוד שימח אותי. סיפרתי לה שלא רצו לשחרר אותי וצחקנו על זה, היא סיפרה לי שהילדים מאוד נהנו אצל אחותי וגיסי היה הכוכב שלהם, אליו פנו בכל בקשה. פתחנו בקבוק שיראז, המועדף עלי של יקב two vines החביב עלי. לגמתי בשלווה ונחת, כעטור ניצחון ואף הונצחתי בתמונה. מעתה והלאה, דברים יתנהלו אחרת לגמרי. זכרתי את שיחתו האחרונה של ג'ון לנון עם דודה מימי. הוא היה מאוד אופטימי וסיפר לה על תוכניתו לחזור להופיע בבריטניה. גם אני אחזור, יום אחד. יום אחד... כל זה יהיה מאחורי. אני אשוב לרכוב, אשוב לשחק, אשוב להיות כל אותם דברים שמעולם לא הייתי. ואז היא אמרה לי שהיא התייעצה עם חברה שלה, שהיא אחות בבית חולים והיא אמרה לה שאני חייב לעבור את הניתוח, כי אחרת הכתפיים שלי לא יהיו באותו גובה, כמו שקרה לאחי ואיכשהו, זה נראה לי כמו רעיון לא כזה גרוע וצחקתי כשסיפרתי לה על הרופא שאמר בהתחלה שזו בכלל לא אופציה.

סיפור הנפילה שלי – חלק ב'

א

הזיכרון, הוא לא מרכיב בודד. מה שקובע מה תזכור ואיך תזכור ולכמה זמן, אלה מרכיבים שאין להם קשר ישיר לזכרון. מהיום השני לנפילה, אני זוכר מעט מאוד. אם אני זוכר נכון, לפני חודשיים, זכרתי יותר. יש דברים שאני זוכר לפני עשרות שנים כאילו קרו אתמול. אלה דברים שנחקקו, שהותירו את חותמם. גם עליהם אכתוב בבוא הזמן. אני מתכוון לכתוב על ה-5.12.2010 וגם על ה-7.8.1994. אלה גם יהיו השמות של היצירות. זה לא יהיה לפי נושא כלשהו, לא תהיה לזה כותרת. אני יכול לזכור דברים מהימים האלה, ברמה של שעות, אם לא דקות. אולי זה אומר שמה שקרה שם עיצב את האישיות שלי, אולי זה אומר שסתם זה לכד את הנפש שלי. אני לא יודע. אני רק יודע שאני זוכר. מה שקרה אחרי שחזרתי מבית החולים אני לא כל כך זוכר. אני זוכר שעוד השתמשתי הרבה במלבן הקפוא מהפריזר. אני זוכר שהיה לי קשה מאוד להירדם. הייתי חייב לשכב על הגב, למרות שמאוד רציתי לשכב על צד שמאל. רציתי כבר להרגיש שהכתף בסדר. אבל זה היה מפחיד רק להתחיל את התזוזה לשם. לקחתי הרבה נובימול. וזה עזר. כל כמה שעות. וגם לשכב על צד ימין כשהכתף באוויר, זה היה כואב. אז שכבתי על הגב. ואיכשהו הצלחתי להירדם ככה. או בעיקר לשחזר את הנפילה, שוב ושוב, כאילו באחד השחזורים אוכל למנוע אותה, אם אתאמץ מספיק. באמת האמנתי בזה, ביכולת לשנות את העבר באמצעות השחזור שלו. ולפעמים היה לי נדמה שהצלחתי, אז בדקתי אם אני יכול להזיז את היד בלי כאב, רק כדי לגלות שעדיין יש כאב. זה גם היה אתגר להיות עם הילדים כשאני במצב הזה. אבל הייתי איתם, כמעט כמו כשאני בריא, מינוס הקטע של להרים על הידיים. הקראתי להם סיפורים ושכבתי איתם על השטיח, רק הכל ביד שמאל. אפילו קיפלתי כביסה בכמויות שמעולם לא קיפלתי, הכל בשביל להיות שימושי בשבת הזה. כדי שלא ייצא שסתם השתחררתי מבית החולים. על הטיול הקבוע לפארק ולגינות בסופ"ש נאלצתי לוותר ולראשונה אישתי ביצעה אותו. הם קיבלו את השינוי בברכה וייחלתי לכך שזה יימשך עוד ועוד, לאינקץ.

ב

שעת הדמדומים הפציעה. יש לי זיכרון ילדות משעת הדמדומים. אני זוכר שזה היה ממלא אותי ברוח נכאים והזיכרון הוא כשלעצמו ממלא אותי ברוח נכאים, או שמא ההשפעה נותרה בדיוק כפי שהיא כל הימים? עד כמה אנחנו באמת מתבגרים/משתנים? אולי רק מנסים להיאחז בכל הכוח באשלייה של השינוי, אבל הליבה שלנו לפעמים פשוט לא מאפשרת. היא מורדת בנו, כביכול. כמובן שאלה אנחנו שמורדים בה, כשאנחנו מנסים להיות מי שאנחנו לא, מי שלא נועדנו להיות. או שהליבה היא הרעה בסיפור הזה והיא באמת מורדת במהות האמיתית שלנו, במי שנועדנו להיות, בהליך של שינוי מתמיד. פרמנידס. "אינך יכול להיכנס לאותו נהר פעמיים". זה בערך הדבר היחיד שהיה מעניין בשנה האבודה ההיא של לימודי הפילוסופיה באוניברסיטה העברית. וגם זה, חצי מעניין. לא נראה לי שהמרצה הבין מה זה אומר, בכל אופן. אבל מרצים לא באמת מבינים דברים. התפקיד של ה-MAN הוא להראות, לא להבין. בשעה הזו אני כבר מתחיל לארגן אותם לקראת ארוחת ערב. פעם עוד הייתי מנסה לגייס כוחות בשביל חלוקת מטלות ארוחת הערב, אבל בשבועות האחרונים הבנתי שזה אבוד. זה סתם עוד מתכון למריבות מתישות. אבל זה בסדר. הידיעה שיש משמעות למה שאתה עושה, הופכת את זה לנסבל ולפעמים נדמה לי שאני לא באמת עצלן, אני סתם אחד ששונא לעשות דברים שהוא לא מאמין בהם, שזה בערך כמו להאמין בדברים שאתה לא מאמין בהם. לא ממש אפשרי. אז אני מגלה שאני אוהב לחתוך סלט. אני אוהב להכין חביתה. אני אוהב לסדר את השולחן, עם הצלחות והסכו"ם והכל. אני פחות אוהב לקרוא להם שוב ושוב עד שהם מגיעים לשולחן. אבל כשמתבלים את זה במשחק והם צוחקים, זה גם מקבל משמעות ואז אפשר להימלט לרגע מהשחיקה של הרוטינה. פרמנידס. זו לעולם לא אותה ארוחת ערב בדיוק. אפילו כשהיא נראית אותו דבר ואלה אותם ילדים והם עושים אותם מעשי שובבות. הגוף מונח על שני כיסאות שחוברו להם יחדיו והפנים כלפי הריצפה.

ג

אני לא יודע מה השעה. כל שעתיים אני לוקח נובימול אבל זה עדיין לא עוזר. אני אלך לסלון לראות מה השעה, האור של הטלפון יעיר את כולם. 3 לפנות בבוקר. גם לישון על יד ימין זה לא ממש אפשרי, כי מספיק שיד שמאל קצת באוויר והכאב מפלח את הזרוע והכתף. והכאבים האלה בבית החזה. אני אלך להביא שוב את הקרחון. הקטנצ'יק שאל אם כבר בוקר ואפשר לבוא. אני לא יודע האמת. אני מקווה שבוקר. אמרתי לו לבוא. מנומס מצידו להקפיד לשאול, אבל אם אפשר היה, קצת פחות ברעש, שגם היא לא תתעורר. טוב, גם היא התעוררה. כעת שניהם במיטה. אלך לבדוק מה השעה. בטח 6, אולי אפילו 6 וחצי, אם קצת מזל. נוכל סוף סוף להתחיל את היום, במקום סתם להמשיך לשכב. 4. טוב, מתישהו 6 וחצי יגיע. צריך לחשוב מה לתת להם לארוחת בוקר. יש לי שעתיים וחצי לתכנן מה לתת להם לארוחת בוקר. קורנפלקס הם אכלו אתמול. אומרים שזה לא כל כך בריא מידי יום. העניין הוא שאת זה הם ממש אוכלים. פרוסות פחות. אפילו עם חמאת בוטנים הם לא תמיד אוכלים. בטח עם אבוקדו. משהו מקורי. חייב להיות משהו. אני חייב לפצח את זה. יום אחד אפצח את זה. דבר שהוא גם בריא וגם אכיל, מה זה יכול להיות? טוסט! אבל טוסט עשיר. בדרך כלל אין זמן להכין טוסט, כי צריך להספיק לארגן לגנים, אבל בשבת זה אפשרי. טוסט עשיר, עם מספר גבינות. אבל לא יותר מידי! ואורגנו כמובן. והחמאה הדנית הזאת. או שיסתבר שהיא הורסת את כל העסק. אולי גם עגבניה. או עוד איזה ממרח. חייב להיות איזה ממרח שהולך טוב בטוסט. הלוואי שהייתי מבין משהו בדברים האלה. טוב, עדיף לחשוב על הדברים האלה, מאשר להתמכר למחשבות אודות הריקבון בעבודה ובבית, שלא ממש עוזרות, אלא רק עושות SET-UP לאופן ההתמודדות עם היום שיבוא. למרות שאת זה אני עושה ממש טוב. חבל שלא מחלקים מדליות הצטיינות על כמה קודר אתה יכול לחשוב. "אין לך את הפריבילגיה", כמו שהיא אומרת. אני מקשיב. אני מסכים. אבל הנפש, היא מרדנית. תמיד הייתה. יום אחד נאלף אותה, יום אחד נאלף אותה.

ד

בוקר ראשון הגיע מוקדם מהצפוי. רציתי לחשוב שהטלפון הזה לעולם לא יגיע, אבל הוא הגיע. כמעט שלא יכולתי להבין מה שנאמר לי, מרוב לחץ, אבל קלטתי כמה דברים. התקשר הרופא המנתח, כפי שהובטח. הוא אמר שאפשר לנתח אותי היום. היום? היום! היום? היום! לא, זה מוקדם מידי. קיוויתי שזה יהיה בחמישי ולא היום, שיהיו לי עוד כמה ימים. הוא אמר שעדיף לנתח כמה שיותר מוקדם. הוא גם אמר שזה גבולי. ובכן, זה פחות חד-משמעי ממה שההוא בבית חולים אמר. אם אמתין מספיק זמן אולי יגידו שבכלל לא צריך? רק לא ניתוח. ממש לא מתחשק לי. שוב לחזור לבית החולים והפולשנות הזאת. ואני רוצה למות, תמיד רציתי למות, אבל לא ככה! על מיטת הניתוחים, ליד אנשים זרים, שלא מרצוני החופשי. וכל הניתוח הזה הוא בכלל לא מרצוני החופשי. אם זה הייתי רק אני, בטוח שלא הייתי עושה את זה. מצידי להיות נכה לכל החיים, רק שלא ינתחו אותי. אבל היא אמרה שהיא לא מוכנה ללכת עם בעל שכתף אחת שלו נמוכה מהכתף השנייה – אז אין ברירה. אני חייב לעשות את זה, אחרת זה יגרור מריבות לאינקץ וגם ככה יש מריבות לאינקץ. אולי זה ירגיע אותה קצת, לדעת-שעשיתי-משהו-שאני-ממש-לא-רוצה-לעשות-רק-בגלל-שהיא-רוצה-שאעשה-אותו. אבל זה בעצם מה שאני עושה כל היום, לא? כשאני עושה להם אמבטיה כשאני מתמוטט אחרי העבודה ואחרי זה חצי שעה מקריא סיפור באור ואחרי זה שעה ממציא סיפור בחושך על הכוכבים שלנו צ'ימילו ומיצי'לו, דוב הפנדה ודוב הקוואלה והחברים שלהם צ'ימי ומיצ'י, החיפושית והעכביש. עד שהם נרדמים. לפחות הם בשקט, עד שאני פותח את הדלת ויוצא ואז הם שוב מתעוררים. וכל ההורדות זבל כל שעה בערך והניקיונות הבלתי-נגמרים. אלה לא דברים שהייתי עושה מרצוני החופשי. וכל הקביעות הארורה הזו, שלא נתנה לי כלום חוץ מכאב ראש. רק בגלל שהיא רצתה. וכל הריצוי הזה, באמת נותן לי משהו? נותן משהו לילדים? הזעם לעולם לא נרגע והוא לא צריך סיבות. אז מה זה משנה כבר? נסרב? הו, עול הסירוב. ומה פתאום נזכרתי שיש לי רצון חופשי? כבר הרבה מאוד זמן שאין לי רצון חופשי. אני בכלל לא זוכר מה הטעם של זה. זה כמו המרמלדה הזאת שאכלתי בגיל 5.

ה

אפשר להמשיך לשכב. עוד כמה שעות. הוא בטח כבר התקשר למישהו אחר. הכל בסדר. אפשר למסמס את זה. אבל שזה לא יהיה כמו היום ההוא שנעדרת מהבסיס. זה הרגיש ממש נפלא. תמיד כיף לשכב במיטה ולתת לעולם לחלוף על פניך. כמו בשיר של הביטלס, please don't wake me, no don't shake me, leave me where I am, I'm only sleeping. ואני באמת לא יכול לעשות הרבה חוץ מזה. פשוט לשכב ולתת לחרדות לפלוש לתוכך, לתת להן לחדור עמוק עמוק ולחרפן אותך, עד שהמוח שלך ישתעמם מכל זה ואז זה יחדל. לא, זה לא ייקרה. לא יהיה ניתוח. לא היום ולא בחמישי. הוא ויתר. פשוט מאוד. הוא הציע לי הצעה מאוד נדיבה ואני לא קיבלתי אותה אז הוא ויתר. הוא סתם אמר שיתקשר עוד שעתיים. טלפון. היא אומרת שאני חייב לקחת את זה, שנשאר רק תור אחד. טוב, אם היא אומרת, היא יודעת! בסדר, אם הוא יתקשר אני אגיד לו שאני מגיע. אה, כבר אין צורך. היא הודיעה שאני מגיע. צריך להתקשר לאמא, שתבוא להשגיח עליהם בזמן הניתוח. טלפון מהמזכירות של מחלקת כתף. תבוא עכשיו. קצת מלחיץ אבל זה בסדר. הילדים במסגרות. ניסע ביחד. הניתוח בשעה 19:00. מה אני אעשה עד אז? נמצא מה לעשות. אמא שלי תגיע לפני הצהריים. טוב, צריך להתחיל את זה. איך מתחילים את זה. ניסע ביחד לבית חולים. היא הורידה אותי בכניסה והלכה לחפש חנייה. נשארתי לבד בכניסה. אמרתי שבאתי למחלקת כתף. אמרו שאני חייב לעשות בדיקת קורונה. נו באמת. אבל יש לי ניתוח! זה לא עזר. שלחו אותי לבניין על שם סמי עופר. איפזה בכלל? זה בטח הבניין הזה ליד. נכנסתי אליו ואין שם מחלקת קורונה. טוב, זה בטח ממול. בינגו. פניה שמאלה. אולם גדול עם הרבה עמדות. "שלום... הממ... באתי להיבדק לקורונה." "הבדיקות רק משעה 12". "אבל יש לי ניתוח היום, אני חייב". "אז תגיד להם שם, אי-אפשר לבצע לפני 12." הרגשתי שנדחפתי למרות שהיה ריק. חייב לחזור לשומרת העצבנית והמאבטח. הם בטוח לא ייתנו לי להיכנס. "הממ... אמרו שאי-אפשר לפני 12 ויש לי ניתוח. יכולים לעשות לי בדיקה שם." הימרתי. וזה הצליח.

ו

שלא כמו פעם שעברה, הפעם היה תור ארוך. ראיתי אותה בראש התור, עוד לפני השומרים. סימנתי לה להיכנס. אבל היא הייתה צריכה להיבדק קודם. התפלאתי שהיא לא עוקפת את כולם בזריזות באיזו תואנת שווא, כפי שאני יודע שהיא מסוגלת לעשות. והנה, לפתע, היא באמת ניצבה לידי. כבר התעייפתי לעמוד על הרגליים וחיפשתי כיסא. היו כיסאות שחורים בצד, למטופלים שצריך לעשות להם בדיקות עוד לפני הכניסה למיון. אלה היו נראים כיסאות לזקנים ולא היה נעים לי לשבת בהם. לא נורא, אמשיך לעמוד. אמנם עם זרוע דפוקה, אבל עדיין ספורטאי. היו כמה עובדים זרים שנכנסו יחד איתי וכבר היו ממש קרובים לדלפק. יפה להם, לגלות תושייה כזו בארץ זרה. "אופניים חשמליים?" "לא, רגילים." השאלות עדיין אותן שאלות וזה עדיין ממשיך להפתיע שאפשר לפתח מהירות עם אופניים רגילים. אחרי שחיכינו בתור, הסתבר שלמעשה היו שני תורים וסתם חיכינו בתור הארוך. בסך הכל היינו צריכים הפנייה למחלקת כתף. בסוף זה הגיע. קיבלנו את המספר המיוחל וניגשנו למחלקת כתף. במעלית היה איש אחד מחובר לעירוי נוזלים. זה היה מספיק טוב. הוא יכול לקבל את חברתנו. המעלית ידעה לאן מועדות פנינו. זו הייתה מעלית מהסוג שעוד לפני שהיא מגיעה אתה מודיע לה לאן אתה רוצה להגיע והיא מנטרת בהתאם. בדלפק מחלקת כתף היה איש אחד שניסה נואשות להתלוצץ עם הפקידה. הוא היה כבד, בעל מראה "גרמני". פחות עניינו אותי ההתלוצצויות שלו ויותר הפציעה שלו, בגלל שגם הוא היה מיועד לניתוח. רציתי לדעת אם הגענו למקום הנכון, מאחר שהיו א' וב'. זה היה נראה שהוא מיועד לניתוח גם כן לניתוח, אבל לא בדיוק הניתוח הזה. הבעיה שלו הייתה יותר בזרוע. טוב, אולי הם עושים את כל הניתוחים האורתופדיים הלא-דחופים באותו יום, בלי קשר לאיזור בגוף. המזכירה לא הראתה בנו הרבה עניין, אז נאלצתי להתקרב יותר ויותר לדלפק ואף להניח את הדפים מעליו ולהגיד "סליחה". היא חיפשה אותי במחשב אבל לא הייתי שם. לא, היינו צריכים לעבור לב'. א' לא היה בשבילנו.

ז

הפנו אותנו לחדר, שבו שוב נעצו בי את המחט דרכה יעברו כל הנוזלים העתידיים. הרופא הצעיר לקח טוש והתחיל לסמן אותי. הוא הסתמך על צילום ה-CT וצילום הרנטגן. מה שהיה חשוב זה שמדובר בצד שמאל. הוא צייר עיגול גדול בחזה שמאל. קיוויתי שהטוש הזה יירד מתישהו. אני מקווה שבניתוח משתמשים בחומרים שמעלימים את זה. זה יהיה גרוע מאוד אם זה טוש לא-מחיק. אני לא מתכוון להסתובב עם זה כל החיים. שאלתי אותו כמה שאלות, אבל לא נראה שזה עניין אותו כל כך. הוא אמר ש-30% מבקשים להסיר את הפלטה אחרי שהיא מושתלת, מטעמים של חוסר-נוחות. זה היה נשמע לי אחוז גבוה. יותר גבוה מה-10% שאמר המנתח. מי צודק? האם המנתח רק ניסה לשכנע אותי לעבור את הניתוח ולכן המעיט את המספר, או שמא הרופא הצעיר פשוט לא מבין? זה פער גדול מידי, 20%. הוא שאל מי זו שאיתי. אמרתי שזו אישתי. קשה מאוד לקרוא את ההבעות מתחת למסיכה, אבל מאוד רציתי. לפתע נכנס איש עב-בשר. אח. רציתי מאוד לסמוך עליו, אבל משהו שם שידר לי שאני לא יכול. הוא היה זה שאמור להחדיר לי את המחט. הוא בטח עושה את זה כל היום. אין צורך לחשוש. בכל זאת, עצמתי עיניים. גיליתי שזו הדרך הכי טובה להימנע מכאב. אז אתה שקוע בתוך עצמך, בתוך השקט שלך. עצם זה שהחושים שלך נחשפים לגירויים חיצוניים, גורם למוח לעשות שטויות. מספיק שאני רואה את המחט ננעצת ואני מתחיל לדמיין שיש חומרים בתוך הגוף שלי ושהחדירה הזו ודאי תמית אותי. אבל כשאני עוצם עיניים, החרדה קיימת, אבל היא עמומה. הבעיה שהוא לא הצליח בניסיון הראשון. גם לא בשני. גם לא בשלילי. ובכל פעם שהוא ניסה שוב, הרגשתי שאני פחות ופחות מצליח להתמודד עם הכאב ודמעות החלו להופיע בפני. היה איש אחד שישב ממול וצחקק. גם הוא ערבי. הוא אמר שהוא נהנה לראות איך גברים גדולים סובלים מזריקה. דוז פואה לאמפתיה. טוב שאתה עובד בבית חולים. הרגשתי שהזרוע שלי הפכה להיות אדמת טרשים, אחרי הניסיון החמישי.

ח

זה לא שקשה למצוא אצלי את הוריד. אני לא מזריק הירואין, אז למה הוא כל כך מתקשה? פחדתי להסתכל על היד, אבל לא הייתי צריך. יכולתי לדעת בדיוק איך היא נראית. מלאה נקבים מדממים, שובלי דם שמקורם לא ידוע ואדמומיות מיותרת ALL OVER. עוד אחרי שיצאנו הוא הלך אחרינו וניסה לבצע "מקצה תיקונים", כשהוא מהדק את המתקן עוד יותר למקום, תוך שהוא מושיב אותי על הכיסא ליד. טוב, אני מקווה מאוד שהם לא מחדירים את חומרי ההרדמה דרך זה. ואחרי זה הגיע האיש של בדיקת הקורונה. הוא לקח אותנו לחדר צדדי, שם היה ציוד רפואי כמו כיסאות גלגלים וקביים. בכל זאת מצאתי שם כיסא לא רע. הוא לא היה עם מסיכה, היה לו מין כובע כזה עם מגן והוא נראה ממוגן מכף רגל ועד ראש. אחרי החוויה שעברתי, לא חששתי במיוחד, למרות שנעיצת המטוש באף לא הייתה נעימה בכלל. לא הרגשתי שיש לי קורונה, אז לא חששתי. לא היה לי חום או משהו. ואולי לא חששתי, כי לא היה איכפת לי לו הייתה לי. לא היה איכפת לי אם הניתוח יתבטל. בסתר ליבי, ייחלתי לזה. ברגע שהוא יצא, חשבתי לעצמי שכשרק שנינו בחדר, זו יכולה להיות אווירה מתאימה להתגפפות סודית/אסורה, מאלה שבעבר הייתי מכור להן. אבל לא היה לי כוח לקבל דחייה וכל פעם שהיה לי רעיון מהסוג הזה וניסיתי ליישמו זה בדיוק מה שקיבלתי. עייפות החומר. מוטב להתרכז בדברים שבהם אחוזי ההצלחה גבוהים יותר. באופן פרדוקסלי, דווקא הדברים המוכרים יותר, הם הדברים שבהם אחוזי ההצלחה הנמוכים ואילו דברים שאינם מוכרים לנו, אחוזי ההצלחה בהם גבוהים יותר. אבל זה לא פרדוקס, זו סתם אשלייה, שנובעת מזה שאין לנו יכולת להתייחס ללא-ידוע לנו כפי שאנו מתייחסים לידוע לנו. באופן אובייקטיבי אחוזי ההצלחה זהים. אלא-אם-כן, בעצם ההתנסות שלנו בדבר לא-מוכר אנו מגלים יותר רצון להצליח, מאחר שלא ידוע לנו במידה כזו של ודאות אם נצליח או נכשל. אבל חוסר-הודאות יכולה כמו-כן לערער אותנו ולגרום לנו לעשות את הדברים בצורה לא אופטימלית, אז בסופו של דבר האחוזים מתאזנים. כמו זריקות לשלוש כשהן מצליחות גוררות עוד ועוד זריקות, אבל בסופו של דבר מגיעה ההחטאה ועדיין, קשה להפסיק לזרוק, בגלל שהתרגלנו לזה שהזריקות נכנסות, אז הסטטיסטיקה מתאזנת.

ט

הבהירו לנו שאין טעם שנמתין על הכורסאות, מאחר שהניתוח לא יהיה לפני שעה שש בערב, אבל עדיין עלינו להיות זמינים. לא צריך להיות באיזור, אפשר לחזור הבייתה. אני אנוח כמה שעות. זה כיף לנסוע בתל אביב בשעות הבוקר המאוחרות. הכבישים פנויים ויש אווירה נעימה של עיר שעוד מתעוררת. זה פחות נורא כעת במונית. בכלל, היום יום ראשון, זה היום של הגמרים. יש את הגמר של טורניר פאריז. למדבדב הלך די טוב עד עכשיו. לדעתי הוא מסוגל לנצח את זברב. אני רק צריך שהניתוח יידחה יותר. זה הכל. הוא לא צריך להתבטל, אבל הוא חייב להתחיל הרבה אחרי שהמשחק ייגמר. לא הולך כל כך טוב במערכה הראשונה. אחרי כל החודשים השחונים האלה, סוף סוף הוא הצליח לחבר כמה נצחונות. הוא חייב להצליח יותר. זה לא יכול להגמר בהפסד בגמר. ועוד לזברב המעצבן הזה. עוד קרח. הכאב חזר. אני חייב את הקוביית קרח הענקית הזו על החזה. רק זה יעזור לי. אמא נמצאת בבית כבר הרבה זמן, אבל היא מתעלמת מקיומי. טוב, הוא ודאי רוצה לתת לי שקט, או שהיא לא מתארת לעצמה שאני בבית. היא בכלל לא חושבת לפתוח את הדלת של חדר השינה. זה בכלל לא מעניין אותה. יותר חשוב לה לנסות לשוות קצת מראה של בית מסודר לבית. בטח היא מנקה את הכיריים כעת. אבל זה לא משנה כמה היא תתאמץ, מחר זה שוב הכל יחזור לקדמותו. בעצם, דקה אחרי שתלך. אבל יפה שהיא מנסה. כשהם יבואו מהגן, אני אצא ואגיד לה שאני שם. בינתיים נחמד לי לשכב במיטה ולראות טניס. גם קשה לי לקום. בטח היא תפתח את הדלת עוד מעט. הכל בסדר. זה לא יכול להיות שהיא בבית כבר כמעט שעה ולא חשבה על זה אפילו. עוד מעט זה ייקרה ואז אספר לה הכל. על כל מה שקרה בימים האחרונים. והיא ודאי תחוש אמפתיה כלפי. המצרך הנדיר הזה – אמפתיה. כמה הייתי מוכן לתת עבורו, תמיד! אבל עדיין, הכאבים חזקים מידי. אבל היא תגיע.

י

"אני פה." "אתה פה?" שאלה באדישות, כאילו ידעה כל הזמן שאני שם ופשוט היו לה דברים חשובים יותר לעשות, אבל ידעתי שזו לא יכולה להיות הסיבה. יש איזה משהו שאני לא יודע עליו. חייב להיות איזה משהו. אולי היא סתם עייפה. אבל היא אף-פעם לא באמת עייפה, או מראה שהיא עייפה. כנראה שהיא טרודה בניקיון והיא לקחה בחשבון שאגיע בכל מקרה, אז זה לא כזה משנה לה שאני כבר פה והיא כנראה גם איבדה את תחושת הזמן, אז היא לא מודעת לזה שכבר שעות שאני פה, כל הזמן שהיא פה. "כן, אני שמעתי אותך." חייב לשנות נושא, זה לא נעים כל העניין הזה! "היא צריכה להגיע, עם הילדים. אני ממש לא רוצה ללכת לניתוח. אבל היא מאוד רוצה שאני אלך. לא'דע, נראה לי שזה יסתדר לבד. אבל כל כך הרבה לחצים, כאילו למישהו יש אינטרס בכל זה..." "אז אולי לא תלך?" "לא, לא נעים לי. כבר אמרתי שאלך. נראה לי שכבר אי-אפשר לבטל." "אולי זה יתבטל." אמרה בחיוך. כן, היא תמיד רק רוצה שיהיה לי טוב, לא משנה מה. לפעמים נדמה לי שהיא רוצה שיהיה לי טוב, עוד לפני שלי יש מושג מה יעשה לי טוב, אבל היא לעולם תתנגד לאיזו יוזמה של חולשה. "יוזמה של חולשה", זה ביטוי מעניין. ידעתי שאפשר לסמוך עליה. מצד שני, אם הייתי מביע נחרצות להתנתח, יכול להיות שהיא הייתה מחלישה את דעתי. ידעתי גם את זה. אבל היא הייתה מחלישה אותה לרמה כזו, שהייתה מעוררת בי ספקות, אבל לא מעודדת אותי למעשה. סתם גורמת לי להרגיש רע עם ההחלטה שלי. ורציתי להרגיש טוב עם ההחלטה שלי. ורציתי גם שההחלטה שלי תהיה כפויה, אנוסה, כך כשזה לא יצליח אוכל להגיד "אני אמרתי לך אז" והיא תוכל להגיד "כן, אמרת לי" מבלי לזכור שהיא התנגדה. כי היא באמת לא התנגדה. הפשע המושלם נגד המציאות, דורש שכשהתרחיש הגרוע ביותר יתרחש, אף אחד לא באמת יהיה מופתע. ושנינו פושעים מושלמים. תמיד היינו. עוד מהימים שידענו שאין לנו באמת מה לעשות מול הטירן, מלבד לחשוק שפתיים ולהמתין שהזעם שלו יתפוגג, או שהוא עצמו יתפוגג. מה שיבוא קודם. הרבה מאוד מים זרמו בנהר, אבל יש דברים שנחרטים בנפש לעד, בין אם תרצה או לא. ומתישהו כל זה יעבור ואוכל לדווש או לפחות לרוץ ולזעוק עם התנים, את הזעקה הכבושה שמעולם לא הותר לי לזעוק.

יא

מדבדב לא היה בשיאו. אבל מה שיפה אצלו, שגם כשהוא מפסיד וגם כשהוא מנצח, זה תמיד נראה שהוא לא בשיאו. הוא פשוט משחק את המשחק שלו ונותן ליריב להפסיד לעצמו, בידיעה שהיכולת שלו היא דבר נתון שלא עתיד להשתנות במהלך המשחק. הוא אפילו הפסיד את המערכה הראשונה לזברב. אבל לא הייתי מאוד מודאג. זה הכל חלק מהתוכנית. It's all part of the plan. מדבדב לא רק משחק את המשחקים שלו, הוא גם מביים אותם. הוא לפעמים בונה אותם כמו טרגדיה יוונית, רק כזו שנגמרת טוב. צריך קונפליקט כדי לייצר קת'רזיס. "התרת העלילה". צריך להפסיד את המערכה הראשונה, כדי לנצח את השנייה ולהשוות ואז לנסוק בשלישית. אבל זה בטח לא ייקרה. לא הפעם. לפחות כשזה ייקרה, אני לא אראה את זה. אני לא אראה את זה. אני לא אראה את זה. אני חייב לראות את זה. רק שלא יתקשרו. הם בטח יתקשרו / הם בטח יתקשרו. אני לא יכול שהם יתקשרו. אסור להם להתקשר. אני חייב להירגע וככה אוכל לשלוט בגורל. כשאני לא רגוע, גם הגורל שלי לא רגוע. הניסיון הוכיח, שדברים קורים בדיוק כפי שאני רוצה, רק כשאני לא מכוון שהם ייקרו כפי שאני רוצה. לא לחשוב על זה שיתקשרו ויודיעו שהניתוח בוטל, לא לחשוב על זה שבסוף מדבדב יינצח. מערכה שנייה ושוב הוא נשבר. טוב, כעת אין ספק שהוא יפסיד. אבל אסור גם לחשוב שלילי, כי אז זה הכי משפיע על המציאות. טוב, הוא שבר בחזרה. הכל יהיה בסדר! הוא ייקח גם את המערכה השלישית (או "סט" כמו שאומרים). כעת הם יכולים להתקשר. "שלום, אתה יכול להגיע עכשיו לקומת מינוס 1." "זה ייקח לי כמה דקות. אני... אה... יצאתי." "אתה רחוק?" "לא, יצאתי לרגע, אחזור תוך כמה דקות". כעת צריך למהר. איכשהו להתלבש, איכשהו להזמין מונית ואיכשהו לראות את המשך המשחק בטלפון, או לפחות לעקוב אחרי התוצאה. אבל המשימה הקשה ביותר היא להתלבש. אני מסוגל לזה. חולצה מכופתרת, זה הכי פשוט. לא לחשוב אפילו להרים את היד! הכאב יהיה כבד מנשוא. כעת נשאר רק להזמין מונית. 

יב

באולם ההמתנה הייתה שמחה וצהלה. נראה היה שכל המשפחה מחכה לחולה שייצא מניתוח. הם הביאו הרבה פיצות ואכלו אותן. הם היו אנשים צעירים ממוצא מזרחי, אבל לא ילדים. בערך בגילאי 20-25. הם היו שמחים מידי, מאוחדים מידי. היה נראה שאין ביניהם בכלל מתיחויות. הם פשוט שמחים להיות ביחד, לא משנה באיזו סיטואציה. הם פשוט אכלו להם את הפיצות. ציפיתי שלפחות הבנות יריבו עם האמא, אבל זה לא קרה. הם כנראה ידעו שאחוזי ההצלחה גבוהים בניתוח, או שלא נתנו לסבירות הצלחת הניתוח להשפיע על מצב-רוחם. או שהכל היה למראית עין ולמעשה מתחת לפני השטח בעבעה סערה גדולה. הם עדיין חיכו למשלוח הבא של הפיצות ונראה שאחד הבנים נעשה קצת עצבני. אבל זו הייתה עצבנות שמתוך רעב גרידא. ככה זה נראה לפחות. אבל היה לי קשה לדעת. הייתי עסוק מידי במשחק של מדבדב. הוא באמת הצליח לנצח את הסט השני. קיוויתי שאף אחד לא רואה שאני מסתכל בטלפון. זה יכול להיראות אנטי-סוציאלי. אבל בעצם, מה איכפת לי. ממילא אני עומד למות בקרוב. ומה אני כבר עושה, בסך הכל רואה משחק טניס בטלפון. כן, הוא לגמרי השתלט על המשחק. הסט השלישי כבר לגמרי חד-צדדי. הוא הצליח לשבור את זברב, מנטלית. זה סוג השבירה היקר ביותר בטניס. כל עוד היריב לא שבור מנטלית, אתה עלול למצוא את עצמך נשבר מנטלית בעצמך. ככה זה, נדנדה. לעיתים נדירות שני היריבים נשארים חזקים מנטלית לכל אורך המשחק. זה מוזר, אבל ככה זה. הנפש האנושית חייבת להכריע או להיות מוכרעת. אין מצב-ביניים. האם אני מכריע או מוכרע? אני מרגיש מוכרע. אני מרגיש שדברים יצאו מתחת שליטתי. אבל זה בסדר, אני לא בפאניקה. אני פשוט אתן לדברים לקרות, ממילא מעולם לא ממש נהניתי לחיות. רק עינויים מפחידים אותי. אני לא בטוח שאני מגיב לסבל פיזי כל כך טוב. בעצם, אני די בטוח. לכן אני נמנע מביקורים אצל רופאי שיניים. אני רק מקווה שההרדמה תעבוד. זה בטח כאב בל-יתואר כשמחטטים לך בעצמות ואתה מרגיש את זה. אולי אני אבקש חומר הרדמה מוגבר? לא, זה יסמן כאילו אני לא סומך עליהם והם יתנקמו בי. זה לא טוב שמסרתי שאני 82. אני בטח יותר. 

יג

היה שם איש אחד עם גבס. הוא היה מאוד אדוני. הניח את הרגל המגובסת על המושב ממול ופטפט עם כל מה שזז, מי שהכיר וגם מי שלא הכיר. תמיד כשאני רואה אדם כזה אני חושב לעצמי "הוא מי שאני רוצה להיות" ולאחר מכן מתגנבת לה גם מחשבה מייסרת "הוא מי שהייתי יכול להיות": הרובי שלא חש חרדה במחיצת אנשים זרים, שנוח לשמוח, שמנהל את חייו במילים חיצוניות ולא במילים פנימיות. האיש שכולם רוצים להיות במחיצתו וכולם מחבבים. טוב, לפחות הרוב. סטייל מרדכי היהודי. אבל לאחרונה, האמת, אולי מתוך איזו השלמה, אני פחות מנסה להיות הרובי הזה. אפילו שזה מעצבן את הבוס, שאני מי שאני והוא נותן לי ציונים נמוכים בהערכות וזה מתסכל, אבל למדתי לחיות עם זה, אפילו לאהוב את זה. אם זה המחיר שצריך לשלם, אני מוכן לזה! כי כן, אני מי שאני! אני לא אהיה האדם הזה, שאולי הייתי יכול להיות ואולי אני רוצה להיות ואולי בכלל לא טוב לי להיות, לא משנה כמה חשיפות אעבור וכמה טיפולים. אני תמיד אהיה המופנם, שצריך שבוע כדי לעכל חוויה ו-10 דקות כדי לחשוב על תשובה למשפט שהמנקה פלטה כלאחר-יד ומה המשמעות של זה ומה היא באמת ניסתה להגיד לי ואיך היא מצפה שאני אגיב ואם הגבתי בסדר, או שאני סתם עושה את זה שאני בסדר עם זה ובעצם מתישהו זה יכה בי שהתגובה שלי הייתה איומה והוציאה אותי ממש רע. אז אני תמיד אהיה זה שמהסס ומהסס ובסוף מחליט לא לומר מילה. ואם שואלים אותו משהו והוא חייב לדבר, הוא יישמע את ההד של המילים שלו לכל אורך היום ובהתחלה זה לא כל כך יעיק, אבל כשהלילה יגיע ובייחוד לפנות בוקר, הוא ירגיש שהמילים האלה מכריעות אותו. כה מטופשות. "נו, מה יהיה עם המאמן הזה? שוב הפסידו?" אה, הוא מדבר עם האח על מכבי תל אביב בכדורסל. עוד אוהד מכבי נאלח. נו, בסדר, שיהיה מוחצן. ממילא אין לי שום כוונה לחבב אותו. וגם האח משתתף איתו בשיחה, אבל ממהר למחלקה שלו. לא נראה שיש לו הרבה זמן בשבילו. וכשהשיחה מסתיימת, הוא נראה בודד יותר מאי-פעם עם הרגל המגובסת שלו למעלה בכיסא הגלגלים והקעקועים המיותרים.

יד

הגיע הזמן לעשות מעשה. מספיק דחיתי את זה. זה חייב לקרות. בין אם ארצה ובין אם לאו. הטלפון, חייב להגיע. זה חייב להיעשות. מדבדב מנצח. אמנם הפסקתי את המשחק, אבל הכל בסדר. זה לא באמת קריטי שאראה אותו, העיקר הידיעה. החוויה, היא לפעמים זניחה, לעומת הידיעה. הנה, זה הגיע. הם קוראים לי לבוא. לקומה מינוס 1. אני אתקשר אליה ואגיד לה שתבוא איתי, שלא תעלב. או שאלך לשם ואתקשר אליה משם. בכל מקרה היא תתעצבן, מה זה כבר משנה? אני אתקשר. סתם, כהחלטה ספונטנית שלא קשורה לכלום. לא תמיד נכון לעשות את המעשה הנכון. "הם אמרו לי לרדת לקומה מינוס 1", "בסדר, אני כבר מגיעה." איך לעזאזל מגיעים לשם? טוב, אני יכול להבין את ההגיון בזה שהניתוחים יהיו בקומת המרתף. זה סטרילי יותר וגם פחות אנשים יכולים להגיע במקרה. אבל זה גם קצת מפחיד. כמו "הממלכה" של לארס פון טרייר. מי יודע אילו דברים משונים מתרחשים שם? באמת הייתה תחושה מוזרה כשהגענו לשם. היה ריק בצורה מוזרה. והקירות היו מאוד לבנים והייתה אווירה כזו... סטרילית. חשבתי להמשיך ישר אבל היא אמרה לי לפנות שמאלה. לא באמת רציתי לברוח, אבל גם לא רציתי להיות שם. הייתי בתחושה של פאסיביות גמורה. זה לא שהדחקתי כל רצון, פשוט העלמתי כל רצון. לא הרגשתי שבכלל יש משהו שאני צריך להיאבק בו. אני מניח שזה הדבר הקרוב ביותר לאונס. התיק לא היה איתי. איך זה שלא הכל רשום להם במחשב? הם באמת יסתכלו על האיקס וינתחו שם? יש להם בכלל מושג מה הם עושים? ומה לגבי המשקל? אני חייב לתקן אותם לגבי המשקל! היא הלכה להביא את התיק למעלה ועד שחזרה כבר הלכתי לשירותים להשתין. גם השירותים היו מאוד סטריליים. כשחזרתי אמרו לי לפשוט את בגדי וללבוש את חלוק הניתוחים המגוחך, עם השסע בגב. זה כל מה שלבשתי. אבל לפחות היו גם נעלי בד, לא נוחות בכלל. וקפאתי. היה לי כל כך קר. לא יודע אם קפאתי מפחד, או בגלל שהיה שם באמת קר. בכל זאת, נובמבר. רציתי לחשוב שאני קופא כי קר, אבל ידעתי שזה מפחד. אבל לא הייתי מסוגל לחמם את עצמי, בגלל שביטלתי כל רצון שהוא כלפי העולם. 

טו

"שלום." "שלום." "אני המרדים שלך." "שלום." "אהמממ, שלום. רציתי להסביר לך על הניתוח. משך הניתוח כשעה. לפני הניתוח אזריק חומר מרדים." "הרדמה מלאה?" "כן. כמובן. אתה תרגיש תחושה מאוד נעימה, אני מבטיח לך." "יופי." "אחרי זה אנחנו נעקוף כמה סיבים כדי להגיע לעצם ושם נשתיל לך פלטה שתאחה את העצם." "נשמע פשוט." "כן, מאוד פשוט." ואז הוא אמר כל מיני דברים שלא הבנתי, כי כבר הייתי שקוע בהדחקת הבלתי-נמנעות של העתיד. אבל נדמה לי שהוא שוב אמר משהו על סיבים ועל שרירים והיה נראה שהוא כבר מסיים לדבר, אז אזרתי אומץ ואמרתי "המממ, רק רציתי להגיד ש... אני חושב שאני יותר מ-82. למעשה, אני חושב שאני יותר קרוב ל-85, אולי אפילו 88. קילו." "זה בסדר, אל דאגה." הוא לא צחק עלי, אבל גם לא אמר שזה מידע חשוב. כנראה מנחים אותם לא לצחוק על המטופלים. ואולי זה באמת היה מידע חשוב והוא פשוט לא התאמץ במיוחד לשקף את החשיבות שלו בפני? או שהוא לא רצה שאתרגש יותר מידי מזה שמסרתי מידע מוטעה ולא אשתף פעולה כמו שצריך וההרדמה שלו תדפק. אה, כעת בא המנתח עצמו. אומר דברים דומים, חייכן יותר, אם אפשר לקרוא הבעות מתחת למסיכה. אפשר. לפי כיווץ העיניים, אפשר לדעת. הוא אמר שזה ייקח חצי שעה, לא שעה. פער משמעותי. אף אחד שם כנראה לא באמת מסתכל על השעון כשהם עושים את זה. ו.... שניהם הלכו. והזמן זז נורא נורא לאט. לא האמנתי שהזמן יכול לזוז כל כך לאט. באו כמה בנות וחיפשן צמיד שאבד למישהו שנותח לפני כמה ימים, כנראה אביהן. כשהפקידה לא סיפקה את מבוקשן, החלו לצעוק. אוף, הדרמה הזאת מיותרת בחדר ניתוח. היא אמרה לאן לצאת, אבל הן סירבו. בסוף התרצו. רק חסר היה שזה ידרדר לאלימות, למרות שחפצתי בכך בסתר ליבו, או בכל דבר אחר, שהיה גורם לביטול הניתוח. זה לא היה חייב לקרות. אבל בתוך תוכי כבר השלמתי עם זה. זה היה נראה הזוי שאנותח לפני 48 שעות, אבל כעת זו הייתה מציאות שאין קשיחה ממנה. 

טז

הקור, חדר לעצמות עוד ועוד. הרגשתי שהוא אופף אותי, בין אם אנוע ובין אם לאו, אז למה שאנוע? נשארתי קפוא במקום. אני פשוט אנוע כמה שפחות, עד שייקרה הבלתי-נמנע. מעולם לא פחדתי מהמוות, אפילו חשקתי במוות בתקופות רבות בחיי, אפילו הייתה לי תשוקה אליו, לכן זה הפתיע אותי שחששתי למות. אני לא יודע למה חששתי למות. אולי מעצם השינוי. אולי בגלל שלא הרגשתי מוכן. אולי בגלל שהרגשתי שעדיין יש איזו יצירה או שתיים שאני צריך להוריש לעולם. אולי לא באמת חששתי? אה, נזכרתי. זה פשוט לא המוות שרציתי. לא רציתי למות ככה, עם הכותונת המגוחכת הזאת, כשמסביבי הרבה אנשים זרים שגוחנים/רוכנים מעלי. בחיים שהם מאבק מתמיד וכושל נגד האנטי-אסתטיקה, לפחות המוות צריך להיות אסתטי. זה צריך להיות מוות אינטימי. רציתי למות לבד. ומרצוני. מוות שנכפה עליך הוא מוות אכזר. אני גם לא אוהב הפתעות. רעות או טובות. האמת, אני יותר לא אוהב הפתעות טובות. הן מערערות אותך מידי, כי אתה מצפה לאיזו המשכיות, שלעולם לא מגיעה. אבל אם המוות צריך להגיע, שיגיע. אני צריך לקבל את זה. להשלים עם זה. לחבק את זה בזרועותיי. לומר לו שתמיד ידעתי שהוא יגיע, רק לא חשבתי שהוא כל כך יאחר אבל אם הוא כבר מאחר, אולי שימתין עוד כמה דקות? מה זה כבר משנה? זה כמו עם הפחד. אתה יודע שהוא יבוא, אתה יודע שזה לא מגיע לך, אבל עדיין אין משהו שאתה יכול לעשות נגד זה. אבל כשהוא יגיע, אתה רוצה להיות מוכן. אתה רוצה להיות הכי מוכן שאפשר. שיכה בך בכל העוצמה, שישאיר אותך רועד וחסר-אונים אבל לפחות שתהיה מוכן. ולא הרגשתי מוכן. ממש לא הרגשתי מוכן. למרות שכתבתי לפני 20 ומשהו שנה את "500 שירי מוות" ואחרי זה את "עוד 500 שירי מוות" ועוד מי יודע כמה אלפי שירים וסיפורים בנושא, עדיין לא הרגשתי מוכן. אפילו שכבר בגיל 6 קפצתי מהמרפסת, כי רציתי לבדוק אם אני כבר מוכן, עדיין לא הייתי מוכן. אפילו שהסתכנתי במיני סיכונים שאני לא יכול לפרט, עדיין לא הייתי מוכן. הכל היה אמור להכין אותי לזה ועדיין לא הייתי מוכן. מתי אהיה מוכן?

כנראה לעולם לא.

יז

שמעתי את שקשוק גלגלי המיטה והבנתי שאני בדרך לניתוח. זה אכן קורה. לא הצלחתי למנוע זאת בכוח המחשבה. רק נורא רציתי שהחדר יהיה סטרילי. זה היה מבהיל אותי מידי אם היו מובילים אותי לחדר מזוהם. המשכתי לתת לשאון הגלגלים להוביל את מחשבותי, תוך כדי שאור עז חדר לעיני וכמעט סימא אותי. מצויין. זה בדיוק מה שרציתי. היו כמה אנשים בחדר. לא הרבה, אבל גם לא אחד. זה גם טוב. לא רציתי שהכל יקום וייפול על אדם אחד. אני יודע כמה קל לעשות טעויות. לפחות תהיה שם עוד עין שתשגיח, או לפחות עוד מישהו שיצטרך לקחת על עצמו אחריות, במקרה של פאשלה קולוסאלית. כעת שוב הקטע של להעביר ממיטה למיטה. כמה שזה מעצבן אותי, ניסיתי לא להתעצבן יותר מידי. לפחות שלא ייראו שזה מעצבן אותי. זהו, העבירו אותי. כעת העירו לי שאני לא בדיוק באמצע וניסיתי לכוון את הגוף שלי לאמצע. זה היה לא פשוט, אבל סחט מחמאות ואהבתי את זה. לפתע רכן כלפי רופא שנראה מבוגר יותר ואמר לי את שמו. הוא הציג את עצמו כמי שינתח אותי ואמר שהוא פרופסור. הוא שאל "אז מה אנחנו הולכים לעשות?" ניסיתי לחשוב ממש טוב. אני לא יודע למה הוא שואל והאמת זה די מלחיץ אם הוא באמת לא יודע את התשובה ואולי אחרי יום ארוך באמת אין לו מושג והוא לא התכונן בכלל לניתוח ופשוט מצפה שאני אנחה אותו, אבל ככה, כשאני במצב הזה ובקרוב גם אהיה בהרדמה –איך אז אנחה אותו? לא, לא יכול להיות שהוא באמת לא יודע. הוא ודאי מתלוצץ. זה אפילו יותר מחייב לתת כדי תשובה הולמת, שתראה שהבנתי שהוא מתלוצץ, לכן לא רצינית מידי, אבל גם כזו שתראה שאני סומך עליו ולא חושב שהוא איזה ליצן. כל טעות הקלה ביותר בנימה, יכולה להוביל לזה שלא ימצה את כל כישוריו ולא יתפקד כפי הנדרש. אחריות גדולה עלי. ואולי הוא בכלל לא מתלוצץ, אולי באמת היחסים שלו עם יתר הצוות לא אידיאליים ולכן אני מקור המידע היחיד שלו. זה אפילו יותר מלחיץ. לא, זה לא יכול להיות. זו אפשרות קלושה מידי, למרות שלעיתים קרובות דווקא האפשרויות שנראות הקלושות ביותר הן אלה שמסתברות כמציאותיות. המציאות, היא לא הסתברותית.

יח

והוא פרופסור. הוא לא סתם פרופסור. הוא הגיע לזה אחרי עבודה קשה או/ו קשרים. הוא בטח ביצע הרבה מאוד ניתוחים. הוא יודע מה שהוא עושה. ההוא שדיבר איתי אז, שכנראה זה לא הוא, למרות שקשה לדעת בגלל המסיכה, אמר שביצע הרבה ניתוחים כאלה, לא שהוא עצמו ניתוח, אז הפרופסור בטח ביצע אפילו יותר. אני חייב לתת תשובה מאוד אינטלגנטית לפרופסור. אבל אסור שייראה שאני מתאמץ במיוחד, כדי להישמע אינטלגנטי. זה צריך להיראות שאני פשוט אינטלגנטי מטבעי ואני פשוט מגיב לאדם עם רמת אינטלגנציה דומה לשלי. אבל לא עולה על זו שלי, כמובן. אסור שייראה שאני מנסה להתעלות מעליו, בטח שלא להתחרות בו, באינטלגנציה. הוא לא יאהב את זה. אבל הוא גם לא יאהב לנתח מישהו מטומטם. בעצם, מה זה משנה לו? שבועת הרופאים וזה. היפוקרטס. הוא חייב לנתח גם מטומטמים. אבל בכל זאת, הוא שאל. והוא חייך קצת כששאל. התחושה שלי הייתה שהוא פשוט רוצה להרגיע אותי, לא לבדוק שאני בהכרה. אולי גם לבדוק שאני לא לחוץ מידי. אבל  מה זה משנה באיזה מצב אני, כשממילא אני מורדם? אני יכול להיות גם במצב קטטוני, אבל מרגע שהחומר יתחיל להתפשט בורידים, לא יהיה לזה כל ביטוי. או שיהיה לזה. אולי צריך חומר הרדמה חזק יותר למי שנמצא במצב קטטוני. ואולי הוא סתם רוצה להרגיע את עצמו, שהוא מנתח אדם נחמד. ואינטלגנטי. או שהוא רוצה שאחשוב שהוא מנתח נחמד. חשוב לו הדימוי שלו בעיני. אני צריך להגיד משהו שיאושש לו את הדימוי שהוא מנסה ליצור. אני חייב למצוא תשובה, מה שלא יהיה. טוב, אני פשוט אענה לו לאט וברור מה שאני חושב כנכון. יותר חשובה הנימה, מאשר הטקסט. זה מלחיץ מאוד בתנאים אופטימליים ובטח בתנאים האלה, שהמחשבה רחוקה מלהיות צלולה עקב המאורע, אבל ניסיתי לגייס את כל כוחות הנפש וכוחות השכל ולענות תשובה שתשמע ראויה ובכל זאת, כל מה שהצלחתי להגיד זה "ניתוח לאיחוי עצם הבריח".

יט

טוב, לפחות לא אמרתי שמשתילים פלטה, זה היה אומר להיכנס לפרטים טכניים ששם אני יכול לשגות. עדיף להגיד משהו כללי יותר, שאני יודע בודאות שהוא נכון, למרות שיכול להיות שהשתלת הפלטה היא דווקא הפרט המדוייק יותר ואילו האיחוי הוא פועל יוצא של הטבע ולא של המנתח, או הפרוצדורה הספציפית. הוא בכל זאת אישר בחיוך "נכון מאוד!" ורווח לי. קיבלתי את האישור. אולי גם הוא קיבל את האישור. אפשר להתחיל. יש מצב רוח טוב, יש נכונות. כבר לא הייתי בפאניקה. כנראה הייתי צריך את הדו-שיח הזה. אולי עצם המחשבות על מה עלי לענות, הסיחו את דעתי מהניתוח. ונראה לי שכבר לפני זה, ברגע שהשלמתי עם זה שזה מה שהולך להיות ואמות או אחיה, מה שאני חושב על זה לא ממש משנה, הגעתי לשלוות נפש. כעת המרדים אמר לי "בתור התחלה, כעת יהיה לך ממש כיף." ובעוד אני חושב כמה זה נעים בעצם לשכב על מיטה בחדר ניתוח וכמה שהם כולם נחמדים וחביבים ובעצם אני רוצה שזה פשוט יימשך ויימשך ואיך זה יכול להיות שבכלל חששתי, ממשהו כל כך נחמד? מצאתי את ההכרה שלי הולכת ונעלמת. שמעתי צלילים. שברי-דיבורים. אבל הם הלכו והתפוגגו וככל שהם התפוגגו, עניין אותי פחות ופחות לשמוע מה באמת נאמר. זה פשוט לא עניין אותי לחלוטין. כל מה שעניין אותי זה להתמסר לתחושה הנעימה, לשלווה שהולכת וגוברת. מי היה מאמין ששלווה יכולה להיות כל כך אקטיבית? הרוגע הזה, כל כך נעים. כמו נוגדן שמשמיד את כל הוירוסים אחד אחרי השני, הרגשתי איך כל החששות שלי נעלמים בזה אחר זה ומפנים מקום לתחושה הנעימה הכבירה הזו. הם פשוט היו חייבים להיות שם, כדי שמכוח ההתגברות עליהם, השלווה תתעצם! אילולא היו שם, לא הייתי חש תחושה כל כך טובה. זה הרי אמור להיות משכך כאבים, בסך הכל לשכך את הכאב. אבל הוא עושה הרבה מעבר לזה. אופוריה. ככה קוראים לזה. כבר אין לזה שום קשר לכאב. זה פשוט הטוב המוחלט. 

כ

רק שהזמן לא יעצור מלכת. הזמן הוא החבר הטוב ביותר שלי. אני חייב שהוא יישאר איתי כמה שיותר, כי ככל שהזמן נמשך, התחושה הנעימה הזו מתפשטת יותר ויותר, בכל חלקי הגוף והיא רק מתעצמת. אני צריך כמה שיותר ממנה. אין יותר טוב ורע, אין יותר כאב וסבל, שום דבר בעצם לא קיים, מלבד הריחוף הזה. זה בטח מה שהרגיש לו ריד, עם ההירואין בוריד. כעת אני מבין הכל. ברור שזה משהו לרדוף אחריו. אין עוד משהו בעולם שמצדיק לרדוף אחריו יותר מזה. אם הייתי יודע שאפשר להרגיש ככה, הייתי עושה הכל כדי להשיג את הדבר שגורם לך להרגיש ככה. כל מה שמעיק נעלם. אין יותר מאבק. אין יותר חרדה. אין יותר דיכאון. אין שום מחסום שהוא. Freeway. לגאמרי. לגמריי. אין שום מגבלות, שום דבר שמחבר אותך לארץ. הכל מרחף, מרחף. וכיף שאתה חלק מכל זה. שברירי דיבורים, צללי דיבורים. נמוגים. לא כל כך מהר! אני מנסה לשמוע מה הם אומרים, אבל הבליל נבלע אל תוך עצמו. אני מוכרח עוד להתענג על התחושה, אבל ככל שהיא הופכת להיות יותר ויותר מתקתקה כך אני צולל אל מחוץ להכרה. ואני מוכרח להישאר בהכרה. מעניין אם ההרדמה עובדת כבר, או שזה רק הדבר הטוב הזה שהוא הבטיח. אבל זו רק ההתחלה. הוא אמר שזו רק ההתחלה ואם זו ההתחלה, אז כמה טוב יהיה ההמשך! זה באמת יכול להיות יותר טוב מזה? קשה לי להאמין. זה מושלם. האם זו ההתחלה שהיא גם הסוף? ומה זה עכשיו? סימפוניה! מלא מלא צפצופים של מוניטורים אבל הכל מרכיב סימפוניה ענוגה. אני יכול להקשיב לזה שעות. אני רק רוצה שזה ימשיך עוד ועוד. כל כך נעים. מוזיקה כל כך מושלמת! מי היה מאמין שאפשר להרכיב מוזיקה מושלמת רק מצפצופים! זה לא יכול להיות טוב יותר! כולם פה כל כך נחמדים, כל כך חביבים ומה שהכי יפה, שהם רוצים רק בטובתי. הם כולם נמצאים פה לגמרי למעני. ומי היישות הזורחת הזו עטופה כולה בצהוב??? מי הבריה הענוגה הזו? האם זו אישתי? היא באה לפה במיוחד למעני! מי היה מאמין שאגיע לכזו דרגה של אושר, עוד בעודי בחיים. מה היא אומרת? "כולם פה אחים שלי" אני אומר לה. היא צוחקת. "את מלאך" אני ממשיך. כעת היא ממש צוחקת בקול רם. כולם אוהבים אותי וצוחקים מדברים שאני אומר, ודאי הגעתי לגן-עדן.

כא

לא, זה לא היה גן-עדן. אבל זה גם לא היה גהינום. רחוק מאוד מזה. שמעתי את העגלה מקרקשת ואיש צעיר ונחמד במיוחד לקח אותי בכל מיני מעברים וקומות. אני זוכר שנכנסנו למעלית. רציתי שהוא יעשה בי כרצונו. לא משנה מה. כמו בשיר There is a light that never goes out. "I don't care, I don't care, I don't care". אבל הוא לא עשה דבר, מלבד להישמע מאוד עליז ורגוע. הרגשתי שהיה משהו עירני מידי בהתנהגות שלו, צעיר כזה וזה היה אמור לעצבן אותי אבל זה לא עצבן אותי בכלל. גם הדיאלוג שלו עם האחות שעשע אותי. והאחות, התאהבתי בה מהרגע הראשון. היא הייתה פרחה כזאת, "צ'חלה", כמו שאומרים, אבל חשתי שדבר איננו מפריד ביננו. היא אמרה לי "איך הצלחת לשבור את העצם הכי חזקה בגוף?" צחקתי ואמרתי "ותארי לך שהייתי בלי קסדה, אולי לא הייתי כאן היום." והיא הרצינה, אבל קצת יותר מידי, כדי לפצות על זה שלקחתי את השיחה לכיוון פולני/קודר וכדי לגרום לי להרגיש מבוכה מסויימת מכך. אבל לא חשתי כל מבוכה. היא שאלה אותי אם לסגור את הוילונות ואמרתי לה בטון מתנגן "בבקשה", כיאה ליישות המרחפת שהיא הייתה וחשתי שהיא תמיד הייתה שם איתי וגם כשתלך, אחוש בנוכחותה בחדר. חשבתי שהיא שלומית מלכה וכמה זה נחמד שיוצא לי לשהות במחיצת סלב ברגעים האלה שאני די חסר-ישע והיא עוד מסייעת לי, שלא לומר "משרתת אותי". ידעתי שאני תחת השפעה, אבל לא היה איכפת לי. פשוט הבטתי החוצה אל המגדלים וחשבתי שאני במנהטן, למרות שמעולם לא הייתי במנהטן. הכל נראה כל כך זוהר, כל כך לא אמיתי, אבל יחד עם זאת לא רציתי לרדת מהענן הזה. ידעתי שהסיכוי שארדם הוא קלוש ביותר, אבל לא היה איכפת לי להישאר ער, בהרגשה הטובה הזו, עם היד שחוברה לה עם תחבושת בסיכה והיא כמעט שנוגעת בסנטר, במין זווית חדה כזאת ולא טבעית ולא נראה לי שבכלל התחבושת מסייעת במשהו, אבל אין לי שום תחושה רעה, אז זה ממש לא מפריע לי. בטח שלומית מלכה תבוא שוב עוד מעט ותגיד לי דברים חכמים בטון המתוק המתלוצץ הזה שלה ותראה לי שאיכפת לה רק ממני.

כב

שמעתי קצת גניחות מעבר לוילון. לא יותר מידי. גניחות עמומות כאלה. מידי פעם הוא יצא לשירותים. היה שם מישהו, די סובל. רציתי שכבר יהיה בוקר כדי שנוכל לשוחח. אהבתי את המיטה שלי. היא הייתה מיטה מתוחכמת, מתכווננת. וגם גדולה יותר. ונוחה. וחלון. גם היה מסך בצד ימין. ממש שיפרו לי את התנאים! רק שאני חייב להשתין. אמתין עד הבוקר. אני מסוגל לזה. זה לא נורא. אני יכול להישאר ער. אני רוצה להישאר ער. אני חייב לגמוע כמה שיותר מהאושר הזה, לפני שהוא נגמר. ואני יודע שהוא ייגמר, למרות שכעת זה נראה די קבוע. "בסוף לא רק שרדתי את הניתוח", חשבתי לעצמי "ממש הבאתי את עצמי למצב הרבה יותר טוב ממה שהייתי. אם הייתי יודע שזה יגיע לזה, לא הייתי חושש בכלל!" לא זכרתי כלום מהניתוח, חוץ מהחלק שהזריקו לי חומרי הרדמה ואמרו לי שיהיה לי נעים, קצת. מעניין מה היה אחרי זה. אולי היה לי כל כך נעים שאני לא זוכר. לא נורא. לפחות כעת טוב לי. אני צריך לנצל כמה שיותר מהטוב הזה. אני חייב שהבחור הזה יתעורר, אני חייב לבדוק אם זה משפיע על החרדות ואיך זה משפיע. השיחה עם האחות הייתה ממש קולחת! הרגשתי שהיא מקבלת אותי כפי שאני ושממש אין פאוזה בין מה שהיא אומרת ומה שאני אומר, כאילו היא ידעה מראש מה אני אומר להגיד ואני ידעתי מראש מה היא אומרת להגיד. כאילו היה לנו תסריט ופשוט הקראנו אותו. מעניין אם זה מה שמרגישים אנשים שאין להם חרדה. אם ככה, זה ממש נפלא! אני יודע שבקרוב השפעת החומרים תתפוגג וכל העכבות ישובו. היא בטח תבוא שוב עוד מעט הנסיכה המתוקה הזאת. אולי אקרא לה. יש את הלחצן הזה. אני באמת צריך את העזרה שלה. אני לא יודע איך משכיבים את המיטה. ואני בכל זאת צריך קצת לישון. לחצתי והיא מיד הגיעה. ואז זה שוב קרה, המילים פשוט התערסלו סביבי, הנימה שלי הייתה כל כך רגועה, הרגשתי שהיא שומעת אותי עוד לפני שפתחתי פי לדבר. היינו ביחד בענן הקסום הזה שריחף מעל המיטה וניהלנו דיאלוגים שלווים ורגועים, כמו טקילה עם ניחוחות קרמל, וניל, שוקולד וקינמון. 

כג

"בוקר טוב שכן שלי." "שלום שלום! מה שלומך?" "חוץ מזה שהוציאו לי ריאה, הכל בסדר. אתה רוצה עוגה? הילדים שלי הביאו לי. אל תדאג מקורונה. לא נגעתי בה, אני לא יכול לאכול. הכל אני מקיא." "כן, תודה רבה. אשמח לעוגה. הו, איזו עוגה טעימה!" והוא הגיש לי פרוסת עוגת שוקולד נוטפת שוקולד עטופה במפית. מסתבר שהייתי רעב, מאוד רעב. אבל הצורך הגדול יותר שלי היה להטיל את מימיי. אני לא רוצה להיות מסומן כזה שהרטיב את המיטה. כסיעודי. טוב, יש לי את המיכל הזה שהאחות הביאה באמצע הלילה. זה קצת גורם לי לפלשבקים לימי הנעורים, אז הייתי כה מכור לאינטרנט עד שלא יצאתי מהחדר והייתי משתין בבקבוק. אבל, הפעם באמת אין ברירה. או שיש. אולי אני מסוגל להגיע לשירותים? לא, אני לא מסוגל. אני רק צריך למצוא את הפוזיציה הנכונה. הנה, בתנוחת הכלב. פאק. הוילון מוסט לו לאיטו. "הנה אתה!" והנה, מופיעים להם שני אנשים בחלוקים שאפשר היה לראות מבעד למסכות שהם מחוייכים. רופאים. "נו, אני רואה שאתה כבר מתנייד ממש יפה!" אמר רופא אחד בעליצות. חייכתי אליהם במבוכה. תפסו אותי על חם. "בוא, אני אסדר לך את המתלה. ממש צמוד לסנטר. אתה לא נחנק?" "לא לא, אני בסדר. תודה." "תיכף האחות תביא לך מתלה חדש. הוא קצר מידי." "תודה, אתם ממש נפלאים. אני גם מרגיש נפלא." "יופי, הניתוח עבר בהצלחה. רק תיקח את הכדור הזה ואני אתן לך מרשם." "תודה." הם יצאו ולא אמרו כלום על מתי ישחררו אותי ואם בכלל. זה טוב. נורא נעים לי פה. אני רוצה להישאר בה. יש לי עוד טלוויזיה לראות. הרבה זמן לא ראיתי טלוויזיה. שקעתי בצפייה במערכה של רומל בצפון אפריקה, כשאמי ואישתי נכנסו. השכן שלי קיבל את פניהן בעליזות ושמחתי שיש לי שכן כזה נחמד. תוך כדי ששהו הגיעה אלי ארוחת הבוקר. הביצה הייתה מאוד טעימה וגם בלבן היה משהו מיוחד, כמעט שמיימי. אמי סיפרה לי שהילדים מאוד מתגעגעים אלי וגם אני חשתי אליהם געגועים עז'ים. אחרי שהלכו, שמעתי את האחות מספרת לשכן שלי שבדיוק רכשה צמיד עתיק מאנגליה, כמו אלה שהוא מוכר בחנות העתיקות שלו באלנבי וזה גרם לה לחשוב עליו.

 כד

כן, הייתה זרימה ממש מעולה. היה את צליל ה"טזזזז" הנחשק והמיכל התמלא לו כמעט עד למעלה אבל כבר באמצע הדרך ראיתי שאין סכנת שהשתן ידלוף החוצה, כי הייתה האטה בזרימה. לחצתי על הזמזם. האחות לא הגיעה. טוב, נמשיך לצפות בעלילות רומל בצפון אפריקה. היא הגיעה. אבל היא הייתה אחרת. היא גם אמרה לי שאני משתחרר וזה לא היה לי נחמד, אבל קיבלתי את זה בהבנה. מישהו אחר צריך את המיטה. אני כבר בסדר. כבר פינטזתי שאני מעביר שם כמה ימים בכיף, עם הנוף הזה והשירות המעולה והאוכל הטוב. אבל זה היה צריך להסתיים. באו שתי אחיות להראות לי איך צריך לתלות את המתלה, אבל הן לא ממש ידעו להכין את המתלה, כי מדובר במחלקת חזה ולא כתף. קצת מוזר, אבל בסדר. סיפרתי לשכן שלי על הילדים שלי והוא סיפר לי על הנכדים שלו וחלקנו כמה אנחנו אוהבים אותם והרגשתי שיש לנו עוד הרבה דברים לחלוק, אבל אין מה לעשות, צריך לזוז. התקשרתי לאישתי, אבל היא לא ישנה כל כך טוב בלילה וגם הייתה גמורה מהכנת הילדים למסגרות, אז משימת השיבה הבייתה הייתה כולה שלי. ואהבתי את זה. כבר ידעתי היכן הטלפון, ידעתי מה להגיד בטלפון ומתי בדיוק המונית תגיע. שוב נהניתי לראות את תל אביב בצהרי היום. נולדתי בירושלים, חייתי רוב ימי חיי בירושלים ויש לי חיבה נוסטלגית לירושלים, אבל לתל אביב יש קסם שיותר נוגע לליבי. זה יהיה כל כך נעים לעשות לילדים אמבטיה, להקריא להם סיפור לפני השינה, להמציא להם סיפור בהרדמה ולהמתין בדריכות לצליל הנשימות הקצובות, קודם שלו ואז אחרי בערך חצי שעה עד שעה של דיבורים, מלמולים ובקשות, שלה. ואחרי זה, אני פשוט אשתרע לי במיטה שלנו בחדר השינה ואחוש את השפעת הכדור – הוא משפיע הכי חזק שעתיים אחרי, איך הוא KICKS IN לאט לאט. אני מרגיש את הנהר זורם בתוך הגוף שלו, דרך הורידים, מהמוח אל קצות הגוף, ההשפעה הנעימה רק מתעצמת. אני יכול לשכב ככה שעות. ואני שוכב ככה שעות. רק לא להירדם. אני חייב לתת לתחושה להתעצם. הפלסטר הענק הזה, שמתפרש על החזה ועל הכתף ועל איפה שהייתה עצם הבריח, מהווה תזכורת. אבל גם הוא יוסר. בבוא היום.