NanNan

ד'אלסנדרו ישב בשירותים וניסה להינות מהחירבון היומי שלאחר הקפה, אבל הרגיש שזה נעשה קשה, "קשה מנשוא". הוא רצה לנעוץ אגרופיו בקירות, לשבור את הקרמיקה, אבל חשש שיישמעו אותו בחוץ. אז דמיין את עצמו עושה את זה והרגיש קצת יותר טוב. הוא לא ידע אם הוא רוצה לעשות את זה כי הוא מרגיש רע במיוחד, או טוב במיוחד, אבל הוא הרגיש שהוא צריך להשתחרר, כמו פרדי מרקורי בקליפ של "I want to break free".

"העניינים בבית לא כל כך טובים, אפילו ביחס לסיפור בדיוני, זה נראה שעדיין יש משמעות לצורך באמת. הקיום, איכשהו נראה יותר סביר בין המילים. אני מניח שזו הסיבה שאנשים כותבים יומנים. אני אף-פעם לא הרגשתי צורך לכתוב יומן, אולי בגלל שכל מה שכתבתי היה בעצם יומן." כתב ד'אלסנדרו, לא ביומנו.

ד'אלסנדרו הרגיש שהיעדר שעות השינה משפיע עליו בצורה פחות גרועה ממה שציפה. הוא כבר לא חווה את הדכאונות הקשים, שהובילו לרצון היומיומי באובדנות. לעיתים היה נדמה לו שסיבת הדבר היא שפשוט אין לו מספיק אנרגיה בשביל לחוות לעומק את נטל החיים הבלתי נסבל, או שפשוט התרגל אליהם. גם לא הטריד אותו שהוא לא חש אושר/התעלות/קת'רזיס, כי הוא ידע שזה לא משהו שהוא מצפה שהחיים יספקו. היה לו מספיק טוב להסתדר. להסתדר עם כולם. לא לריב עם אף אחד.

"הזכרונות המעיקים ביותר הם אלה שבהם מצא עצמו בהתגוששות, במריבה בלתי פוסקת, שהתחילה יש מאין ואף שידע שגם תפסיק יש מאין לא היה בזאת כדי לנחמו, לפיכך היה שרוי בצער בלתי-נגמר, בין שהיו הדברים מתנהלים על מי מנוחות ובין לאו." כתב ד'אלסנדרו, לא ביומנו.

הוא ניסה לכתוב שיר, אבל כל מה שיצא לו היה:

אני אבן, שאין לה הופכין.

הוא ניסה למצוא את נקודת הזמן, שבה החל השבר, אבל התחביב הזה תמיד היה מעייף וחסר-תוצאות.

2/

"אתה יודע, בעיניו של אבא שלך, לומר את האמת היה פחדנות."

"כן."

"ולשקר היה אמיץ."

"כן."

"ולגביך זה בדיוק ההיפך. "

"כן. כשאני משקר זה מתוך פחד וכשאני דובר אמת זה מאומץ."

"אבא שלך לא יכל להבין את זה."

"לא."

"כי הוא לא כזה לא."

"לא, הוא משהו אחר."

"הוא משהו אחר."

3/

החגיגות עם הבוס, נמשכו אל תוך הבוקר. ד'אלסנדרו לא האמין שזה יגיע לזה. רק אתמול הוא היה העובד החדש, הנחבא אל הכלים וכעת הוא בחגיגות השנה החדשה, בלי חולצה, עם הבוס החדש. איך זה באמת הגיע לזה? ד'אלסנדרו לא ידע. הוא הרגיש שהוא כלוא בגוף של גבר גרוש בשנת 2017 בישראל והוא אפילו לא התחתן. הכתיבה הלא-מטודית / הוא מאוד לא אהב את הכתיבה הלא-מטודית. הוא נהנה להרגיש "הוא-עצמו" אבל לאחרונה הוא בכלל לא הרגיש "הוא-עצמו". ד'אלסנדרו השקה את הזעתר הבלתי-מתפתח עם הכוס עימה שתה קפה, בידיעה שאלה יהיו מי-קפה, הרגיש שהוא עושה משהו מוזר ונזכר בכל הדברים שכתבה נגדו גרושתו בכתב התביעה. אולי הוא באמת מוזר. יש מצב. מוזר, לא נורמטיבי, "הזוי" אפילו, כמו שאומרים. אבל הוא צריך את זה. כמה שהוא צריך את זה. פעם, כשהיה כותב, הרגיש את זה אפילו יותר. את המוזרות הזאת. זה עשה לו טוב. סוג של קת'רזיס. ד'אלסנדרו השתעמם מהר מלעשות דברים רגילים. סקס בבית קברות כל יום, תנו לו. עד שזה ישעמם. הוא האמין שכשאדם ניגש לכתוב דבר-מה, צריכה להיות לו תוכנית ברורה לגבי מה הוא הולך לכתוב ומהי התוצאה המיוחלת של הכתיבה, בעיני הקורא, או עיניו. אבל הוא לא ידע. כדי לנסות להרגיש משהו, הוא ניסה להיזכר בתחושה הפסיכודלית בכניסה לבית המעצר, אבל הרגיש שזה כמו הזיכרון האבוד מכל המשגלים המסעירים, שאתה כ"כ צריך אותם בשביל לגמור, אבל הם פשוט לא שם כשאתה צריך אותם ואז אתה צריך ממש להתאמץ וגומר מהריגוש שבעצם המאמץ. ד'אלסנדרו אמר: "אני לא יודע למה, אבל אני מרגיש שזה הכל נגמר." אבל הוא תמיד הרגיש ככה, לא משנה מה.

"מה קורה?"

"מה?"

"אתה לא נראה שמח."

"אני לא שמח."

"אני זוכר אותך שמח."

"מעולם לא הייתי שמח."

4/

"אז, איך אתה בלהצמיח כסף?"

"רע. רע מאוד."

"יופי."

"איך אתה בלהצמיח יופי?"

"אני מנסה. ממש מנסה."

ד'אלסנדרו ניסה, בכל כוחותיו ניסה, אבל זה לא ממש יצא. זה היה אגואיסטי לגמרי. מסיבה לא ברורה, היופי גרם לו עונג. הוא מצא יופי בעור הצח, בשירים המלודיים ובקרחונים, אבל הוא לא מצא אותו איפה שהוא באמת נמצא, בכיעור של החיים. לכן הוא נאלץ לבהות בבחורות שצעירות ממנו בהרבה, להאזין למוזיקת פופ מתקתקה משנות ה-80 ולטוס אחת לשבועיים לנורבגיה. אילו רק היה יודע שזה כל הזמן היה שם... ממש לידו. בכל הפעמים שרצה להתקדם בעבודה ולא יכול, בכל אותם אנשים/לקוחות שלא רצה לפגוש ופגוש פגש, בכל אותן נשים שלא היה מעוניין בהן ממש.

ד'אלסנדרו היה כוכב גדול בשנות ה-90, אבל הוא לא זוכר משם כלום. הוא בכלל לא זוכר. הוא מעדיף לא לזכור. בהתחלה זה היה רצוני, אבל כמו כל דבר רצוני, זה הפך להיות אוטומטי. "כי זה מה שהמוח עושה", ככה הוא למד ממטפל ה-CBT ג'וני בין. אז כיום הוא באמת שלא זוכר כלום. אחרי שהוא נועל את הדלת הוא חוזר ושוב ושוב לבדוק שהדלת זכורה: לא כאקט OCD, הוא פשוט לא זוכר! זה גם קורה לו עם אנשים ובעלי-חיים. בייחוד עם בעלי-חיים.

"אז אתה מרגיש שאתה קצת יותר חי כשאתה כותב?"

"קצת פחות מת – אני מבקש."

"הבנתי. אז איך תקרא ליצירה?"

"עוד לא חשבתי על זה."

"בטוח שחשבת על זה."

"טוב, חשבתי על זה."

"אז איך?"

"NanNan."

"שם מעניין. זה גם שם הקובץ?"

"זה גם שם הקובץ."

5/