חלק ד ("העולם בו אין אנו חיים")

חלק ד - שנאת נפשות

0. אי הידיעה אינה הורגת

1. הגופה

2. היציאה אל אויר העולם

3. יום של אושר באחוזה חובקת ידיים

4. החקירה במיטבה

5. פגיעה אישית

6. החשד מפיל חללים במספרים עצומים

7. נפלאות הדוד

חלק ד - שנאת נפשות

0. הקדמה - אי הידיעה אינה הורגת

לא. היא אומנם מחלישה ומשאירה סימנים מכוערים על הגוף - לעולם אינה הורגת. הידיעה, היא זו שהורגת. אי הידיעה היא אינה.

שמש ליהטה בחופזה לתוך מרכז מהות קיומי והרעיפה על נפשי חום ואהבה. היא גרמה לי להבין מדוע הגעתי לכאן. מצבי זה הבהיר לי כי נכונים הדברים הנאמרים על המצולות. אני הרגשתי את הרצון העז לחפש את זה אשר עולל את מפלתי הגדולה, זו הנוכחית. תרתי אחריו בעיניו - לא ראיתי נפש חיה בכל סביבותי. שנאתי אותן למרות שכולן היו מופסקות קיוםלפרקי זמן ארוכים.

כל ההתחכמוית הזולות מצויות היו במקום זה בשפע רב ומכל הסגנונות. הידועים. מבט אחד חטוף, מבהיר היה את פני התמונה כולה. אנשים אינם מודעים למבנה היסודי הזהה לחלוטין בכל המקרים. מאחורי נשף התחפושות המגוחכות הוצהרה כוונה אחת ויחידה. לו אנשים מודעים היו לכל תהליך ותהליך שמשפיע על חייהם בהמלך הזמן - הכל היה נראה אחרת. הכל. צעקות רמות הידהדו בתוך אוזני והפריעו את שלוותי.

"אין לי מושג מה גורם לך אושר! מה שזה לא יהיה, ועדיף שזה יהיה, תעשה את זה כבר!"

הם מדברים בינהם בעיניים לוהטות שנאה. הם מדברים בינהם בעיניים רושפות אהבה וחיבה. הם מדברים בינהם בעיניים, על מושגים שאינם מצויים בנפש. הם לוכדים זה את עיני זה ואז מבצעים זאת, בתשוקה. אני צללתי לקרקעית הים וצפיתי בהם בחולפם לנגד עיניי. הם היו בכל מיני צבעים וצורות, לבושם זול ומתגרה. מונחים היו זה לצד זה כששרביט מלוכה מצויה בידי אחדים. הם נופפו זה לזה לשלום כששקעתי לידם. עברתי אותם בשלווה, הפניתי מבט אחורה והם נעצו את השרביט באחדים אחרים. תחושה נעימה, כצמרמורת קלה, חלפה בגופי. המשכתי לרדת מטה. אחד מהם נעץ בי את שרביטו והפילני ארצה. הודיתי לו בחיבה. הוא אוצר זאת בתוך נפשו ומשליך זאת הלאה, הרגשתי בצער הולך וגובר. זוגות זוגות ישובים היו על סלעים מחודדים, מעט לפני הקרקעית. הם לא אמרו מילה זה לזה. לבושם היה זול ומתגרה ואני גוריתי על ידי יישותם. דחפתי אותם זה על זה, הם לא הגיבו. הם אהבו את זה וחשקו בכך, לכן ישובים היו ושרביט ביד המנצח. ירקתי עליהם ברוב חרפתי, הם חייכו. דרכתי עליהם בעקבי, הם נשפכו מצחוק. לידם מצוי היה זוג השרוי בויכוח תמידי. הם כינו זה את זה בשמות נוראיים והחליפו מהומות ספורות בפרקי זמן קצרים להחריד. הם החרו כלפי בבוז.

מצאתי את מקומי. פתחתי את דלת ביתי, פגשתי בדייר הקודם, הוא נופף לשלום בטורקו את הדלת אחריו. הדלת רעדה קלות שניות מספר, אני לא הרגשתי בצורך לנפנף לו חזרה כמחווה של ידידות. הוא חזר על עקבותיו. חששתי, בושתי לשאול אותו אם החזיר את כל חפציו למקומם הקבוע. הוא חש בזאת והפילני ארצה ועזר לי לקום חזרה. ביקשתי ממנו סליחה, הוא השאיר אחריו סכום כסף מועט ועוזב בריצה את המקום. לא הספקתי לפתוח את דלת ביתי החדש ונתקל בי בגסות עובר אורח נוסף. הוא התנצל בנאצלות והשיב לי את כובעי. הכובע היה עשוי מנוצות, לכן הוא הבטיח להשיג לי חדש. כעסתי ורטחתי, ניצלתי זאת לשם נפילה פתאומית על ידית הדלת. על ידית הדלת נשען אחד מרושע במיוחד. ידעתי זאת בבטחה כשהבטתי בחור המנעול. הוא לבש בגדים אפורים וספר כתום מונח היה בין כפותיו. קראתי לו לצאת ולפגוש את גורלו, הוא ניפח את שפתותיו בעודו ממשיך לאחוז בידית. משכתי את ידית הדלת בעוצמה לכיווני והוא נשפך החוצה, מעלה ריר וספוג כאב. בעטתי אותו החוצה, אל המדרון.

העפתי מבט על פינות החדר, הם היו חשוכות במידה חשודה. בחדר היה מצוי שולחן מאלומיניום דבוק לקיר מבטון. על השולחן מונחים היו ספרים רבים ועל אחד מהם, שקית מלאה במים. הרצפה היתה מוארת באור מכאיב לעין. הקירות מקושטים היו בסוגי דגים. פתקים מצויירים הונחו במתכוון מתחת לשולחן. לצידו היו כיסאות רגילים מעץ. מאחד החדרים נכנס לחדר משרת מאחת הדירות הסמוכות. הוא הכחיל וזעק לעזרה. ישבתי על הכיסא, בודק את מרכיביו ומכין עצמי לישיבה בטוחה ונוחה. בבטחה, כשלפתע נכנס לחדרי אויבי משכבר הימים. הוא הביט לכל הכיוונים ולא נראה מופתע מהחדר. החדר היה ככל החדרים בעיניו. לפתע הבחין ברצפה הבוערת וקרא למישהו מבחוץ לבוא לעזרה.

אני המשכתי לאכול בנחת על הכיסא לצד השולחן. פניי מופנים היו לכניסה, גופי נשען על הקיר שמנגד. הם התייעצו מעט בחוץ ושוב חזרו להביט בחדר. האויב תפס את כף יד ידידו ושניהם הביטו יחד בכל סביבות החדר. הם התחילו בתקרה, עברו לקירות החשופים מקישוטים מיותרים וסיימו במבט מעליב על יישותי הזרה. נראה שהם כעסו. שניהם יצאו מן החדר וקראו למנקה לצפות במחזה המחריד. היא קודם כל הביטה ברצפה ופלטה צעקה אימתנית ומיהרה לצאת ולטרוק את הדלת אחריה. הם הביטו באותו כיוון כשהיא חזרה, דמעות על פני כל גופה. היא הביטה בי כלא מאמינה ונפנפה בזרועותיה לכל הכיוונים. היא איבדה את הכרתה, על הריצפה. העפתי מבט חטוף בריצפה והמשכתי לאכול את שהוגש לתוך פי הענק.

מאחד החדרים החשוכים הופיע גברת מהודרת שנכנס במהירות לחדר לקבל את פני. היא פסעה כמה צעדים אחורה והביטה בי. היא לא הסירה את מבטה ממני וכך נשארה קפואה. המנקה, האויב וידידו, המשרת והגברת הנכבדה. כולם הביטו בי באוכלי את סעודתי במקום החדש שיועד לי. מקום מושבי החדש - המצולות.

במרכז החדר, מוטלת היתה גופת אדם שותתת דם.

1. הגופה

החדר היה אפרורי במידת מה. וילונות היו תלויים בצידי מיטתי. מאחורי הוילונות, היו חלונות שקופים, מצוחצחים. נראה היה כי המשרת עמל רבות על ניקוי החדר. הריצפה היתה לבנה ומבריקה, אם הבית ניקתה אותה. משני צידי מיטתי מונחים הי שני כיסאות ועליהם ישבו שני אנשים מכובדים. הם לבשו חליפות מפוספסות ומגוהצות. שאלתי אותם לרצונם, הם לא הגיבו. הורדתי את הסדין הדק מגופי השברירי והינחתי אותו על הריצפה, לצד מיטתי. המיטה רעדה קלות בתגובה לתנועותי החפוזות. הם הנידו בראשם קלות לאות הבנה, אפילו חייכו. צלצלתי בפעמון עתיק, שמצוי היה על לצד כרי הלבן, ומשרת הופיע. ביקשתי ממנו כיסא לי ולאם הבית.

"שני כיסאות, אדוני?" הוא ברר בנדיבות. "או שמא אחד משניכם יעדיף לשבת על המיטה. סבורני כי במצבים כאלה כך עדיף לנהוג. דעתך כדעתי?"

הנהנתי בראשי. הגברת הנכבדה הופיעה והתישבה לצידי. פניה היו כעוסות, עת הבטתי אליה במבוכה כנה. שני האדונים הנכבדים גיחכו קלות למראי המבולבל. הפנתי את מבטי אליהם בכעס, הם השתתקו והתנצלו בנימוס. צלצלתי שוב בפעמון שבידי. המשרת נכנס לחדר, מגש נשוא על כפיו. בקשתי ממנו להניח את המגש משופע המטעמים, לצד סדיני. המשרת התכופף בעדינות, הרים את הסדין מהקרקע, התרומם מעט והניח אותו על כיסא פנוי ששמור היה לכך עוד טרם הגעתי הנה. הודיתי לו במנוד ראש והוריתי לו לעזוב את המקום.

על המגש הונחו מבעוד מועד עוגיות בצבעים עליזים בצורות הנדסיות מגוונות, ולכן מעניינות. כיבדתי את אורחיי, הם סירבו בנימוס. היא לקחה מספר עוגיות ודחסה אותם לתוך פיה במהירות. ליד החלון, לפני מיטתי, מונח היה מגש ארוחת הבוקר שלי. הורדתי את ציפוי הנייר מעליו וחזרתי אל מיטתי. התיישבתי שוב במרכז המיטה והתחלתי לאכול.

האדון לימיני מצויד היה בפנים עגלגלות. הוא שיחק עם אישוניו, בעת שראיתיו לראשונה. עתה, מבטו היה נעוץ בגברת שלצידי. מעט שיער שיבה נטוע היה בצידי ראשו. עיניו החומות לא הביעו דבר, אף שעיני חדות ההבחנה הבחינו בנסיונות נואשים לעשות כן. שפתותיו היו מהודקות זו לצד זו והוא נד בראשו פעמים מספר, ללא סיבה נראית לעין. גופו היה, שופע בשר טרי לעין. גוון עורו העיד על בריאותו. רגליו היו קטנות ביחס לגופו הארוך. ידו הימנית עטפה את רגלי הכיסא נרגע הכנס הגברת, ידו השניה רעדה קלות לכיוונים שונים. הגברת הביטה בו חזרה והוא חייך לעברה. נראה היה כי נוכחותה רצויה היתה בעיניו.

אם הבית מיושבת היתה בדעתה עת ראיתיה לראשונה, כעכשו. היא נראתה אישה נוחה להפליא, עם זאת חמת מזג במידת הצורך. לחייה היו כמבנה גופה, חטובות להפליא. היא הסמיקה קלות למבטי האיש הפוחז. ירכיה זעו נרגשות עת חשפה אותם לעוברים ושבים. היא הייתה מבוגרת בגילה, גופה נשאר כשהיה תמיד. שערה החום הדיף ריחות לא יאומנים, ריחות שלא ניתן היה להגדירם נכונה, מלבד לתאר את ההשפעות ההרסניות שלהן על נפש האדם. שער לא ארוך, עם זאת ניגר על כתפיה והתנפנף לצדדים בהטותה את ראשה הדור המלכות. האדון לשמאלי לא יכל להסיר את מבטו ממנה, ליבי פיזז נרגשות לצד זה שלה.

האדון לשמאלי דמה לי במידת מה. שיער רב ניגר על כתפיו עת נענע בראשו בפראות. לאיש היתה בעיה חמורה מאוד של נשירת שיער. במשך כל זמן שהותו הוא הביט לצדדים, מחפש מבטים שלוחים אליו. אז הוא היה מבצע זאת בקלילות, כאילו דבר זה הינו טבע שני לו. הוא כופף ברכיו מעט, היטה ראשו קדימה לכיוון מיטתי, ושוב לקחו, בזעזעו אותו נמרצות, למקומו הקבוע. שיער רב הצטבר על כתפיו. האדון הנכבד, נראה צעיר ביחס לשותפו. זקן קטן צמח לממדים מצומצמים על סנטרו. הוא נראה בטוח בעצמו ובדרך פעולתו בהחליפו משפטים קצרים עם שותפו.

שלושתם צפו בי עת אכלתי את ארוחתי השניה ליומי הראשון. גמעתי את המים המתוקים שהיו מעורבבים בכישרון רב עם אצות ים, וניגשתי למלאכה. שאלתי אותם לשמם. האדון הצעיר הסיר את כובעו מן ראשו והחווה קידה קלה לפני הגברת בהציגו עצמו. השני הסתפק בשליפת כרטיסו האישי מנרתיקו הכסוף וחשפו לפני עיני המשתמומות. הו, לא יפה.

הגברת משופעת הבשר חייכה בנימוס ואמרה שאין היא צריכה להציג את עצמה. בטח מכוונת טענתה לי ולאדון השני. בקשתי ממנה את הסיבה לכך, היא סרבה לתת לי. מאמץ נוסף והיא הניעה את שפתיה הבשרניות במהירות בפנותה אליי.

"אתה.. אה.. מכיר אותי מילדותך, אתה זוכר?" היא פשטה את חלוקה הלבן מגופה, הניחה אותו לצידי וחשפה צלקת מכוערת לאורך גבה. "כן, לא נעים, קשה לשכוח. ננסה להסתדר זה עם עד כמה שאפשר, למרות עירוב הרגשות שכרוך היה במקרה המצער."

"והנושן." הוספתי ביובש מה.

שני הגברים חייכו בינם לבין עצמם ועדיין נראו משתוממים מההתפתחות יוצאת הדופן שהיו עדים לה לפני דקות מעטות. היא יצאה במהירות מן החדר, סיימה את תפקידה לעת עתה.

האדון המבוגר יותר סימן בעיניו לעברי, להשיב את חלוקה האובד. זרקתי את החלוק בשארית כוחותי, הוא פגע בה בצאתה את החדר רחב הידיים. יד נסתרת אספה את החלוק מהרצפה, מהחדר הסמוך. בכל זאת החלטתי לדרוש בשלומה של הגברת מאוחר יותר לאחר שאסדיר את ענייני עם האדונים הנכבדים.

קמתי ממיטתי וניגשתי לסגור את הדלת. בדרכי חזרה הגפתי את התריסים. התישבתי על כיסא עץ פנוי, מול מיטתי. החלפנו רשמים על המקום. מתברר שהם תושבים ותיקים של המקום. הם מוצאים אותו יפה להפליא ונוח למגורים בתנאי שהשקט והשררה נשמרים. שאלתי אותם לפשר השילטון במקום. הם החוירו וקמו, זה אחר זה, מן המיטה. השרירי שבהם תפס את זרועותי ודחק אותי לפינת החדר. פני דחוקים לקיר מדיף ריחות סיד משכרים. בכל זאת, הרמתי עיני מעלה והבטתי בתקרה בסתמיות. זה היה די משפיל, סך הכל. זה היה צפוי. האדון המבוגר קם מכיסאו וקרב לעברנו. הוא לחש לתוך אוזני:

"השילטון טוב, בחור צעיר. השלטון טוב, אל תשאל עליו יותר."

"אסור?" בררתי במבוכה.

"לא, לא אסור. לא רצוי, אתה מבין, השלטון טוב. זה הכל."

במילים אלה נסתם הגולל על שיחתנו. הם עזבו את החדר כשם שנכנסו אליו. סובבתי את גבי והם נעלמו.

כל המתרחש סביבי השכיח כל תקווה מליבי. קראתי למשרת.

המשרת לא הזדרז להכנס לתוך חדרי. שמעתי אותו מחליף מילים ספורות עם אם הבית, שנותרה עם האדונים מחוץ לדלת חדרי. המשרת הניח את המגש לצד מיטתי ועמד לצאת. קראתי אותו אליי.

"סליחה?" הוא השתומם.

"אני רוצה אותך לידי, כאן." סימנתי לו מקום ישיבה לצידי.

"כן, אדוני. אני מיד מגיע. הבטחתי את מילתי לגברת, אני חושש. היא אוהבת כשאני נוגע בגופה, אם אתה מבין למה אני מתכוון..." הוא חייך במיסתוריות גלויה לעין, הפנה עורפו אליי וטרק את הדלת. נשארתי נטוע במקומי כמקודם. המשרת פתח שוב את הדלת, התנצל וחייך.

"בוא שב." הצעתי לו בנימוס.

הוא סובב את פניו לעברי וצפה בנקודה מסוימת על רצפת החדר. הוריתי לו להפסיק לעשות כך. הוא קרא לאם הבית.

היא פרצה בסערה את דלת החדר, עם השמע קריאתו של המשרת, וקפצה לתוך זרועותיו החסונות. הוא הניח אותה על מיטתי, ירכיה על אלה שלי.

הבטתי מקרוב לתוך עיניה, הם בהקו גם באור החלש של החדר. שערה אסוף היה על ראשה, בעיקר על קדמת מיצחה. עצמות לחייה הדוקות היו לאלה של המשרת רוב הזמן. שערה החום היה כמקור חיים נוסף בתוך כל עוצמת חיותה.

היא הביטה מאחורי גבי. חפץ כהה מונח היה שם, התעלמתי ממבטה. המשרת שוב הביט מטה.

"אתם אוהבים אח---"

"זה את זה?" היא ניסתה.

"למה הפסקת אותי? היתה סיבה ממשית לכך, אני משער."

"כן, לא נכון לומר "אחד את השני" אמור "זה את זה", בסדר?" היא חייכה לעברי. שמרתי על ארשת פנים קפואה, אף שבתוכי רתחתי מזעם. "לא, אל תכעס עליי, בבקשה אדון. נכסינו מובטים לך, אני פשוט לא מעוניינת באהבתך אליי, לכן נדבקתי אל המשרת והבחורים. אתה יכול להבין אותי, לא?"

לא יכולתי לא להבינה ולהסכים עם כל מילה ומילה שיצאה בינות לשפתיה. היא נראתה אובדת בתוך מילותיה שלה. מילים נוראות כל כך, עם זאת נשמעו רכות להפליא כשהיא הייתה זאת שבחרה לאמרם. המשרת הניד בראשו לאות הסכמה.

"אתה מסכימים שאני אצא לאויר העולם מעט."

"לשאוף אויר, אתה מתכוון." הוכיח אותי המשרת בסמכותיות.

הגברת נראתה מוטרדת מעט. היא הנידה בראשה נמרצות.

"לא, אני לא מסכימה. אנחנו צריכים אותך, יש לנו משימות חשובות עבורך!"

"יום אחר, בסדר? אני יוצא."

פתחתי את ארון הבגדים והוצאתי משם את בגדיי הישנים. בגדים מרופטים משהו, לטעמי. הסרתי את החלוק מעל עורי, והבטתי במראה. לאורך גופי חרוטה היתה צלקת מכוערת, כאילו שויף חלק זה על ידי אבנים מחודדות. מיהרתי ללבוש את לבושי הרגיל. נעלתי את נעליי ופתחתי אל הדלת. מצאתי את שניהם ישובים משועממים על השולחן בחדר הריק. החדר נשאר ריק מתוכן, כביום הקודם. השולחן עדיין היה דבוק לקיר שמנגד לדלת הגבוהה. גופת האדם לא נראתה בחדר.

2. היציאה אל אויר העולם

אל מעקה דרך המדרגות קשור היה כלב ציד זקן. הכלב נראה כלוחם למוד קרבות ועטור נצחונות לרוב. ידעתי זאת לפי אוזניו הפצועות, שהיו שמוטות על צווארו הארוך כנטולות רוח חיים. צבע עורו הבהיק למפגש קרן שמש אובדת. רגליו גבוהות היו וצרות, עם זאת גמישות וחן ניכרו בהליכתו. גופו מוארך היה מעט, ביחס לשאר הפרטים מסוגו.

פרמתי את הקשר מברזלי המעקה ושחררתי אותו לחופשי. ירדנו את מעט המדרגות שנותרו עד לקרקע המוצקה. שלפתי את כלי מגיני. הרגשתי במצוקה נפשית הולכת וגוברת. סובבתי את גופי לאחור ומעי התהפכו בקרבם. שנינו היינו לבדנו ברחוב, הוא חייך לעברי. היה זה חברו הקרוב של אויבי הישן. הוא ניצב, נשען על דלת ביתי, ידיו אוחזות בשני צידי המעקה וגופו כפוף לאחור. החזרתי את כלי מגיני למקומו הקבוע.

התכופפתי לעבר הכלב. לחשתי מספר מילים באוזניו ובו בזמן פרמתי את קשר הרצועה מצווארו הנוקשה. הוא נס על נפשו ליער העבות, משאיר אחריו עקבות טריים. האדמה הייתה לחה, לאחר הגשמים הרבים שירדו בימים האחרונים. הטלתי את הרצועה לצידי, היא נחתה על אחת המדרגות. האיש הזר צחק למראה מעשיי. צעדתי שני צעדים אחורה, תפסתי את הרצועה וזרקתי אותה לכיוון הדלת. הוא פרץ בצחוק. הצחוק לא הובן לי.

"מדוע אתה צוחק?" שאלתי בטוח בעצמי, למרות שחששתי מפניו.

הוא היה גבוה ממני בהרבה וכן חסון ושרירי עד מאוד. זרועתיו היו ארוכות, הם הקיפו את ברזלי המעקה ותפסו בהם בעוצמה. אדם אחר נואש היה מלפתוח בקרב עקוב מדם נגד איש זה. כוחו היה רב משלי.

"נראה שאני מסוגל לעשות זאת, עכשו. לא כבבוקרו של היום. בבוקר הייתי עצוב מאוד."

הלילה היה לח. האויר נלכד בין העצים הרבים וחזר אלינו לח ורטוב. שקט שרר באיזור. הירח מיצה עצמו עד תום, עבורו זה היה אף יותר מכך. הבטתי בחזית ביתי. רעפים מעץ, רעועים, הבהיקו באור הלבנה, רטובים ולמודי סבל עכשו. הבית היה גדול למדי, ביחס לשאר הבתים לצידו. קומות רבות נוספו לו, מאז שהיתי בו בפעמים הקודמות. בעקבות התוספת היה הוא הבית הגבוה ביותר שנתפס במבטי, בעומדי מול ידידו של אויבי. הבית המפואר ביותר בשדירה כולה.

"עכשו אני עצוב מאוד, זה לא מספיק לך? אין הדבר מספק את נפשך המיוסרת, אדם בודד?"

הוא התישב על אחת המדרגות והשעין גופו על המעקה.

"כן, אתה צודק. בכל זאת, אני שואף לאושר. יש לי מספיק בעיות עם השכנים, תחשוב טוב אם הדבר משתלם לך בפעם הבאה שתבצע זאת. לך, אני כבר אלך אחריך. אחרי שתלך."

פניו הביעו כנות רבה. זרועותיו מכונסות היו על בגדיו, כף ידו האחת, בתנוחת צילוב עם ידו השניה, אוחזת במרפק ידו האחרת. עיניו רגועות היו מהסערה הקודמת.

סובבתי את גבי אליו והמשכתי בדרכי. נכנסתי ביינות לעצים. קראתי בשמו של כלבי, הוא לא הופיע. התיישבתי על אבן לצד אחד העצים וצפיתי בציפורים שנחו על ענפי שאר העצים.

ציפור אחת השמיעה קולות רמים במיוחד. קמתי ממקום מושבי והסתכלתי לתוך עיניה. עיניה לא הביעו דבר לי, ציפור טיפשה. גופה קצר ונפוח וראשה קטן במיוחד.

מצאתי את הכלב קשור לעץ, מחוץ ליער. הכלב נקשר סמוך לחנות לממכר ירקות. הקשתי על הדלת, איש לא ניגש לפתוח. דחפתי אותה קלות בכתפי והיא חרקה על ציריה. החנות מוארת היתה באור חזק. האור סינוור את עיניי בפוסעי לתוכה. לא הבחנתי במוכר במקום. אולי... המוכר הביט לתוך עיני. החנות היתה ריקה מקונים. חברו של המוכר ישב לצד שולחן מאחורי הדלפק. שאלתי לזהותו של קושר כלבי. איש לא הודה במעשה. הודיתי לאיש. המוכר הודה במעשה וטען:

"ידיעה שאינה מתקיימת, אינה ידיעה. אני אחראי למעשה, אין טעם להחדיר עצב לתוך ליבך המיוגע, איש טוב."

קניתי ממנו פלפלים לכלב ויצאתי מהחנות, ארנקי בידי. הכלב נבח למראי. הוא הופתע ממני ואף ניסה להשיר את עורי מגופי.

"לא כלב! כאן אין לשייף, אפילו שאינך מבין עדיין את משמעות הדבר!" צעקתי בכעס. עצרתי את הכעס בעודו באיבו.

צחוקים רמים נשמעו במסבאה לימיני. עברתי אותה והמשכתי בטיולי השגרתי. עדיין פסעתי על המדרכה לצד המסבאה. הכלב רחרח את הקיר מעבר לכביש, חציתי את הכביש. בחריץ הקיר, לצד מסעדה עזובה, נעוץ היה סכין. לקחתי את הסכין, קיפלתי אותו למחצית גודלו, ותחבתי אותו לתוך כיס מעילי. נכנסתי לתוך המסעדה והזמנתי מישלוח בשר לכלב. הוברר לי, מפי הממונה על המישלוחים, כי אם הבית לא דאגה לשלום הכלב. הם ביקשו לדעת את כתובתי. אמרתי להם:

"הבית הגבוה ביותר בשדרה, עם הרעפים החומים... אני חושב. תבואו עם אור השחר, הכלב יצפה לכם שם, אותו אתם מכירים," אמרתי נבוך מדבריי.

הממונה חייך ואמר לי שזה בסדר, דברים כאלה קורים לכל אחד פעמים ספורות במהלך החיים. התנצלתי בכנות. הוא אמר לי שאם הייתי שואל אותו על כתובת המסעדה היה עונה לי את אותו סוג התשובה. החווירתי וטענתי שאין הדבר דומה. עזבתי את הדלפק והתיישבתי לצד שולחן פנוי, כל השולחנות פנויים היו. הכלב הסתדר לתנועת ישיבה ונראה חסר מנוח. הכלב רצה לעזוב את המקום. הבטתי בקירות הלבנים האפרוריות ונתקפתי דכאון. ליטפתי את הכלב נמרצות וניגשתי לדלת הכניסה. בדרכי החוצה, שלחתי מבטים אחרונים לכיוון המוכר, עם רקע החידלון מאחורי גבו, וקראתי לכלב. הכלב קם ממקומו ורץ לכיוון היציאה.

הלילה נהיה חשוך וקודר יותר מאי פעם. הלבנים בהקו לאור הלילה, כך יכולתי לראות בבירור את פני הנערה שפנתה אליי. היא הניעה את שפתיה ודיברה, אני הבטתי לתוך עיניה וניסית לרשום במוחי את תוי פניה. התרכזתי באפה הקצר ובעיניה החומות הגדולות. שפתיה זעו ואיימו לבלוע אותי בתוך עוצמת מוחשיות הרגש שעוררו, רגש שלא יכולתי לשלוט בו, רגש שלא רציתי לשלוט בו.

"... אז אני יכולה..." שמעתי אותה אומרת וחדלתי להקשיב לה יותר. מאחוריה עמד אדם מגודל, חרב מעוגלת אחז בידו ואיים בה על הנערה. הרמתי את עיני ממנה ומיששתי את סכיני הקר. הוא נראה לי דווקא כאחד שמסוגל לשלוט במעשיו. עיניים צרות היו לו ושער שחור קצר נעדר ממצחו וצמח בעיקר במרכז ראשו. שלפתי את הסכין מכיס מעלי וחשפתי אותה לעיניו האדישות.

"אז ככה אתה עושה את זה! כך את פיסת הבד הזו אם זה מוצא חן בעיניך." והוא תחב את פיסת הבד לתוך ידי הפנויה.

קולה הרך ניגן בתוך אוזניי נעימה שלא חבבתי.

"אני יכולה לעשות דברים הרבה יותר נועזים עם גופי. דברים הרבה יותר נועזים מאשר לעמוד תחת איומי גבר מגודל. אני מוכנה לשלם לך כסף תמורת תיעודנו..."

"באופן אומנותי," הוסיך הוא לדבריה בלחש וקולו גבר בהמשך דבריו. "אני מתכוון."

"אה, כן. יום אחר, בסדר? אני מוכרח לחזור הביתה."

קיפלתי את הסכין החדה למצבה הקודם והמשכתי לאחוז אותה בידי. הכלב כבר המשיך בדרכו לפני, איבד את סבלנותו מוקדם מידי. רציתי במהירות אליו, מנסה להשיג אותו. עברתי אותו במספר מטרים, הוא לא המשיך אחרי. הם סרבו לעזוב אותי לנפשי, המשיכו ללכת אחריי, מקל עבה היה בידי האיש. את החרב העניק לנערה הצעירה. הם חייכו לעברי והיא צעקה שהם מאוד מעריכים את עבודתי בתוך העולם. זרקתי את הסכין לכיוון ראשו, הסכין פגע בו והוא נפל על גבו לצד אהובתו, שותת דם ומת לחלוטין. היא הסירה את המעיל מעליו, קרעה את חולצתו הדקה, הפכה אותו על בטנו החסונה ופרמה בכעס את קשרי חזייתה של אהובתה. היא הפכה אותה למצב הקודם, עמדה על רגליה ונופפה בחזייה שבידיה.

המשכתי ללכת בצעדים קטנים וזהירים. שמעתי אותה צועקת מאחורי גבי:

"הפסקת את קיומה הניצחי! הרגת אותה! אותה! הפסקת את קיומה הניצחי! הרגת אותה..."

נכנסתי לתוך מעבה היער, לא חמוש. הרגשתי תחושה בלתי נסבלת של סכנה שהולכת ומתקרבת אליי. הכלב רחרח את האדמה בחשד והמשיך לצעוד במרץ. הכרתי את הדרך לביתי, למרות שהיער היה חשוך מכל כיוון. משהו לא היה כשורה בהופעתי, חשתי פגוע עד עמקי נשמתי. בקתת שומר היער נראתה באופק. הציפורים לא השמיעו קול והעצים לא זעו. רוח לא נשבה והטמפרטורה הייתה נמוכה. יכולתי לברוח, אבל לא יכולתי. לא הייתה לי דרך נאותה לפגוע בעצמי, להימלט מהמצב המביש אליו נקלעתי באמצעות רצוני. לבושי נראה זול ופשוט לעומת לבושו המקובל שומר היער. לכל שומרי היער יש את הלבוש הזה. לבוש ההולם את טבע מזגם ואת עבודתם באופן מפתיע, באופן נכון.

הוא הניף ידיו מעלה ויישר אותם במהירות. שומר היער נופף בידיו והצליבם פעמים רבות. הוא הבחין בנוכחותי, הוא מודע לקיומי במקום. פנסו האיר את פני וסנוור אותי. רצתי במהירות לעברו וחלפתי על פניו ללא שהספיק לזהות את תוי פני. הוא לא זיהה את תוי פניי. האטתי לקצב מהירותו של הכלב הנאמן. הכלב הוא שועל קרבות ותיק, אין בדברים אלה סכנה ממשית לקיומו. הכלב שורד באמצעות המין, כך נזכרתי באם הבית שמייחלת לבואי.

ארנבת שנראית צעירה מגילה דילגה בקלילות לרוחב הדרך. הכלב רדף אחריה ושיסע את גופה לחתיכות קטנות של ידע עתיק וחסר תועלת. גערתי בו על מעשיו, הוא הביע חרטה עמוקה - עזב את החיה לנפשה. אורות חלושים הבהבו בדרך לפניי. הייתי קרוב מאוד לגדר שלפני שדירת הבתים, הכלב חש בזאת והגביר את מהירותו. הבטתי לתוך עיניו, הוא חדל משמחתו ושוב היה נאמן לי כתמיד. השער עוד היה פתוח. הסטתי אותו מעט לכיוון פנים, על מנת לאפשר לכלב לעבור בבטחה.

הלכתי את מעט המטרים שנותרו לי עד למדרגות. עליתי במדרגות עד לדלת ופתחתי את מנעולה. הכלב לא נכנס אחריי. לצד המדרגות מונחת הייתה ארוחתו. העליתי אותה לבית ודחפתי בידי הפנויה את הדלת הפתוחה. הדלת חרקה קלות על ציריה ולבסוף נפתחה כולה חרש. המנקה חייכה אליי בבושת פנים בסוגרה את ארון הבשר בחדר הסמוך.

"את יכולה להשאיר אותו פתוח, יש לי אוכל נוסף עבור הכלב שעליי לאכסן בארון." צעקתי אליה, מחייך במופגן לעברה.

אולי היא לא הבחינה בחיוכי, אך דבריי הובנו לה בכל מגוון משמעותם והיא לא אהבה את הרעיון. המנקה טרקה את הארון בכעס והסירה את חלוקה.

"טוב, בסדר, אני באה אליך." היא פלטה במהירות. פניה הביעו כעס הולך וגובר. פניתי לכלב. שמעתי את צעדיה בחדר הסמוך. היא עמדה, ידיה שעונות על משקופי הדלת. ואמרה:

"עוד עשר דקות, בבקשה אדון."

הסכמתי לבקשתה ברצון. הנחתי את האוכל הנוכחי שלו על השולחן ואת השאר, לימים הנותרים, הותרתי בצד, על אחד הכיסאות. הכלב קפץ במיומנות על הכיסא בראש השולחן והתישב במרכזו. חייכתי לעברו בעונג. ממש כמו פעם. הוא טיפס על השולחן ואכל במרכז השולחן את האוכל המובחר שלו, ברעבתנות רבה. ליטפתי אותו, הוא המשיך לאכול, מיומן שכמותו.

המנקה הקדימה לבוא. שמעתי את קול צעדיה מתקרבים לתוך מרכז החדר. רציתי לבחון את הופעתה החדשה. לא הספקתי להרים את עיני לעיניה, לפני שברחה בצעקות:

"לא! לא! יש אדם מת בבית!"

במרכז החדר, מוטלת הייתה גופת אדם שותתת דם.

3. יום של אושר באחוזה חובקת ידיים

הנחתי את ידי על הכר שלצידי. ראש עם שיער רב מוטל היה עליו. המשכתי לישון.

קמתי בבוקר, כל גופי דואב מאירועי הלילה המפרך. שאלתי אותה למעשיה, היא לא השיבה דבר. קמתי מהמיטה וניגשתי לחלון. הסרתי את הוילון מהחלון, קרני השמש פרצו לתוך החדר וליהטו בלחש על פרצופה הענוג והרך כקטיפה.

"מה השעה? זה בוקר, לא?" היא קמה לתנוחת ישיבה והשאירה את פיה פתוח קמעה לאחר גמר דבריה.

"מה?" שאלתי בתמיהה, "למה את עושה את זה? מה יגיד משרת הבית על כך?" נשארתי לעמוד ליד החלון, מביט אל השמש הלוהטת.

"אה, התנועה המלהיבה," היא אמרה והשתהת קלות על מנת לפהק, "עם הפה. אתה לא יכול לעשות דבר כזה!"

"אז אני עושה משהו דומה, אני מוכרח לעשות משהו דומה... מקביל." הסברתי, לא מאמין למשמע אוזניי.

הדברים שאמרתי נשמעו לי מוזרים במידה רבה לכן הסתובבתי לעברה ונשענתי על הקיר, לצד החלון. הבטתי לתוך עיניה, היא נשכבה לרוחב המיטה, מכוסה בסדין דק. ראשה שעון היה לאחור, ישירות על המיטה, ללא סיוע כר.

"לפעמים, אני חושבת אם הנשים באמת לוקחות בעולם את אותו החלק שהגברים לוקחים, האם הן משתתפות במילוי חובות המוסר בעולם, האם הן נאמנות לחוקים המקובלים. הן מסוגלות לכך, כשוות?" היא אמרה בעצב. פניה נעצבו, למספר שניות בלבד ושוב חזרו למצבם הענוג.

"יש להן מוסר לקוי, אם את מבינה למה אני מתכוון..." אמרתי וקרצתי בעיני הימנית לעבר הדלת.

"לא. המוסר מסובך מידי עבור הנפש הספונטנית שלי," היא פלטה במהירות, "אתה מבין?"

"אין דבר כזה, המוסר הוא חלק בלתי נפרד מקיומך. הנשים הן נשלטות, חלשות במידה מסוימת."

"יכול להיות. לא חשבתי על כך מעולם."

הו, הנשים הן עלבון לאנושות.

פתחתי את החלון. חשתי באויר החם, פורץ על פרצופי השפל בדרכו לתוך מרכז החדר עמוס הזכרונות. נזכרתי שהיא בעצם לא אמורה להיות כאן, על כך חשבתי לשוחח איתה.

"מה עוצמת המוות?" קטעה היא את מחשבותיי.

"יותר משמעותי עבורך! לא היית צריכה לעזוב אותו."

"למה?" היא שאלה בתמימות מעושה, "אני חושבת שזה היה מעשה מאוד מוסרי."

"לא, זה לא היה מוסרי. זה היה מעשה שלילי ולא מוסרי. הנחת אותו לנפשו הפתלתלה, הוא עוד עלול לפגוע במהלך התקין של חיי רבים מאיתנו, רעה מתוחכמת שכמותך!" הטחתי בה האשמות אלה בכעס, היא הרגישה זאת עמוק בתוך גופה.

"אני אם הבית, לעזאזל!"

"תצאי מכאן, אני מסוגל לפגוע בך כעת. בבקשה ממך, צאי מכאן."

היא מילאה אחר מבוקשי ונסה במהירות לקדמת הבית.

עזבתי את החלון וחזרתי אל מתחת לסדינים.

קמתי משנתי לשמע דפיקות עזות על דלת חדרי. קמתי ופתחתי את הדלת. אלה היו שוב שני האדונים הנכבדים. שאלתי אותם לרצונם והם שתקו, בקשתי מהם לעזוב את החדר, הם הלכו.

לבשתי את בגדיי המקוריים וניגשתי לאכול את הארוחה הראשונה של היום, חשתי ברעב הולך ומתגבר כל פעם שנרדמתי מחדש. בדרך פגשתי את שני האדונים. האדון הצעיר נראה מוטרד משנראה בפעם האחרונה. הוא עישן מקטרת פשוטה והעלה עיגולי עשן במיוחד על מנת להרשמיני. בגדיו היו מרופטים. מבחנה דקה החזיק בעדינות בין אצבעותיו. פנקס שחור הציץ מבעד לכיסו הימני. הוא חייך חיוך נבוך בחולפי לצידו.

הגעתי לחדר האוכל. המשרת עמד ליד שולחני והמנקה טיאטאה במרץ את החדר. התקרבתי לעבר השולחן האישי שלי, שלצד המשרת. המשרת הניח ידיו על קצוות השולחן. הוא תופף מנגינה מלודית ועצובה. התיישבתי על כיסא לצד ארוחתי החמה. המשרת המשיך בעיסוקו.

"מה אתה רוצה?" הוא שאל אותי לפתע והפסיק נגינתו.

המשכתי לאכול. אכלתי ברשלנות מורגשת, מחשבותי היו במקום אחר, אם כי מודע הייתי למורכבות המצב.

"אה?! מה אתה רוצה?" הוא מקשה, עדיין שולט בעצמו, "משפחתי נאלצת לעבוד בפרך שנים רבות בעיר הרחוקה ואני סובל פה באחוזתך, אין צדק בעולם. לכל המשפחה כל כך רע."

היה לו מעט מאוד שיער על ראשו ולכן רוב הזמן מונח היה כובע נטול שוליים על ראשו. כובע שחור, חוט דק מחובר באחד מקפליו הרבים התנועע קלות על אחורי ראשו. המשרת המשיך בתיפופו הקליל. גופו שרירי וחסון. מדי המשרת כלל אינם הולמים גוף שכזה! למרות זאת הוא נאלץ ללבשם לכל אשר הלך. מדיו היו: מכנסיים שחורים, חליפה שחורה, חולצה לבנה, ללא עניבה.

האדון המבוגר נכנס למקום. המשרת ניגש אליו והובילו לשולחני. הוא התיישב בכבדות על הכיסא לצידי. הוא התחיל לאכול ולדבר.

"אתה יודע, יש חקירות ויש סודיות. שניהם חשובים מאוד למקרה שניצב לפנינו. אנחנו מנסים לחקור ולמצוא אשמים בשיטות שונות כמיטב המסורת, לכן לא יכולנו לדבר איתך בבוקר ונראה שהדבר השתלם לחקירתנו במידה רבה! אנחנו עושים דברים מוזרים מאוד במהלך החקירה הנמרצת, סלח לנו, זוהי דרכם של חוקרים משובחים ומקוריים ומוצלחים, " אמר בקול בריטון עמוק. הוא הפסיק על מנת לגמוע את המרק מהצלחת. כשהמשיך בדבריו, לחש לתוך אוזני "בעיקר הוא. סלח בעיקר לו, הוא בעל הרעיונות המהפכניים."

הקשבתי לדבריו הכנים וניסיתי לעכל אותם ולסדרם במקום הראוי בתוך מוחי, ולא הצלחתי בדבר. האדון הנכבד אכל מהר ממני ושתה מהר ממני ונראה שהנה עוד מעט הוא עוזב את המקום. יעבור זמן רב עד שאראהו שנית. הפסקתי מאכילת ארוחתי.

"יש לי מספר חשדות בנוגע למציאת החשודים העיקריים," פסקתי, קולי מעט רועד. "אני חושב שזה: שני אלה שמסתובבים בחצר יותר מידי. בחור נמוך, מראה מרושע ודברים שנונים ובחור גבוה, חזק ותקיף, בטוח בצדקת כל מילה שיוצאת מחלל פיו. אתה יודע למי אני מתכוון, קשה לטעות בזיהויים." אמרתי זאת וחשתי טוב יותר.

"בסדר, אני מודה לכל אדם שמוכן לעזור לי בעבודתי, ולו בגלל שמעטים הם אלה האנשים."

הוא עזב את השולחן ועזב את המקום כשם שפגע בו לראשונה.

המשרת שב לשולחן והתיישב מולי.

"משפחתי רצוצה ועייפה, משלוחי המזון מאחרים והם מאבדים טעם בחיים. אני עוד מעט ואהיה ממש כמוהם. הם יצרו איתי קשר וכתבו בו מילים ספורות בלבד, שני משפטים: "בעתיד לא נוכל לעשות זאת יותר, אנחנו נחלשים. אנחנו מאבדים את תקוות המחר, שולטים בנו." ואני שואל, האין זה עצוב שמשפחתי נאלץ לחיות את חייה במרחקים ואילו אני סובל כאן מנחת זרוע אהובתי, אמור לי אדון יקר!"

הקשבתי לכל מילה שאמר ועכשו נדרשתי להשיב על דבריו הבוטים.

"באמת מופלא היה הדבר בעיני, כיצד שורד אתה עם בחורה שכזאת?"

הייתי רוצה שהחקירה תושלם," הוא אמר בכנות מפליאה, לראשונה מזה זמן רב. "אני לא יודע אם אוכל לעמוד בשפע הרגשות שפוקדים אותי כל פעם שהיא שוברת את ליבי מחדש. כל פעם שהיא עוזבת אותי זה פשוט נורא בשבילי."

"כן, ומי כמוני יכול להבינך אם לא אני עצמי?"

אמרתי והפעם ממש נגעלתי מדברי. עזבתי את השולחן, זכרון מבע פניו הנבוכים של המשרת נותר חקוק בזכרוני עוד דקות מספר לאחר ששבתי לחדרי. מה קורה לי? הלוואי שהחקירה תסתיים כבר.

דווקא החוקר הצעיר נראה לי כחשוד המרכזי בפרשה. הדרך שבה הוא הולך, דרך חקירתו יוצאת הדופן ודיבורו המשונה - כולם החשידו אותו בעיניי. התחלתי לחשוב על המשרת טובות, הרי למסקנה זו עצמה ניסה הוא לחתור באמצעות אמירת דברים פתלתלים ורצופי מלכודת פשוטות, למוח האנושי הממוצע.

לא הייתי צריך לחפש את החוקר, הוא בא אליי.

שערו היה פרוע. הוא פרץ לתוך החדר, נסער מרגל עד ראש וניסה להירגע. לבסוף נרגע גופו וגם מחשבותיו נעשו צלולות וברורות, לכן החליט לנסות ולבטאם.

"אתה... תפסיק... עם זה. זה לא מוסרי." אמר ומיהר לפתוח את הדלת ולעזוב את מקום משכני, שוב נסער כולו.

התבוננתי, משתומם במידה רבה, על הדלת הנטרקת ושוב לא האמנתי למראה עיני. האם עיני מכזבות בי? הוא שוב נסער והיא שוב נכנסה ושוב עברתי לידם - הדברים לא אמורים להתרחש בסדר זה. נשכבתי על המיטה וניסיתי נואשות להירדם. המחשבה המנחה את דרכי הנוכחית הייתה "גם אם לא אירדם, לפחות אעשה פני ישן וגופי יהיה מפותל ומשורג כאחד כזה, אבל איך ניתן בכלל לדעת דבר כזה?" לכן החלטתי לעשות כמיטב יכולתי עם הפתח הדלת. הדלת לא נפתחה ואני נרדמתי.

התעוררתי והחלטתי שעליי לעשות דבר מה ולא יבוא חורבני ואובדן זהותי הכוללת בשינה חסרת טעם, ולא זאת אלא שאהפכה לבעלת משמעות רבה לחיי וכך אתנתק מהמוסר המקובל ולא אהיה עוד חלק בלתי נפרד מהתרבות האנושית. גיששתי בידי על השידה, הורדתי את ידי מטה ופתחתי את אחת המגרות. היא לא היתה נעולה. היא היתה לא-נעולה ואני תרתי אחר ממצאים חדשים. מוכרחים להיות שם ממצאים חדשים עבורי.

היה שם פנקס כחול, נקודות אדומות על חלקו הקדמי ולבנות על האחורי. משקפת שחורה ומשוכללת במיוחד, מסוגלת להגדיל את המציאות המקובלת עד למרחק של מאתים וחמישים מטר, מסוגל הייתי להשקיף היטב בכיוונון עדין לו נזדקקת לשירותה, במקרה זה אני ולא אתה. בסוף המגרה התגלגלו עטים ועפרונות, שניהם מחודדים. לגבי העט הופתעתי. שתי המגרות האחרות ריקות היו מתוכן. שלפתי בזעם את אחת המגרות הריקות על השטיח הלבן. נשמע קול פיצוח זכוכית. הרמתי את השטיח בסקרנות וגיליתי, כצפוי, שברי זכוכית ונוזל אדום.

את המחשבה "מה היתה הזכוכית פעם, לפני שנשברה." עזבתי לפעם אחרת, לזמנים גרועים מאלה היא נועדה. בפעם האחרונה שפגשו עיני נוזל אדום היה זה דם. הו, זה היה לפני זמן רב וכנראה שעיני תעתעו בי. שוב, הן עושות זאת גם עכשו. אבל, זה סתם שטויות המחשבות התבוסתניות הללו, אני הרי ראיתי זאת לפני זמן קצר! החוקר הצעיר, האדון הפוחז - הוא החזיק בידיו השביריריות את הנוזל האדום, במבחנה, מזכוכית. קלוש, אם כי אפשרי בהחלט. הלכתי לחפש אותו, אולי להפלילו בעתיד על מנהגיו הטפלים המשקפים לב שהוא בעצם חסר.

מצאתי אותו בחדרו האפל. פתחתי את הדלת בזהירות וציפיתי לפגוש במעט אור מזדמן. המשכתי להמתין בסבלנות מעושה.

"אתה ער?"

4. החקירה במיטבה

נטלתי את מעילי הדק ויצאתי לסקירה קצרה של איזור מגורי. ה"שדירה" מכונה המקום בפי המקומיים. חלק מהבתים היו שונים מהשאר. הם היו בנויים מאבני בניין פשוטות, לעיתים חומות. עם זאת, נראו הם מכובדים לא פחות משאר הבתים, בדרכם המקורית. לביתי היו רעפים והוא כולו היה לבן, מלבד החלונות שהיו עשויים מעץ פשוט. מעט מאוד אנשים נהגו לשוטט בשעות כאלה באיזורים שבהם התהלכתי לאיטי.

הייתה זו שעת בוקר מוקדמת במיוחד, אפילו הכלב הנאמן טרם פקח את עיניו, לא כל שכן שאר יושבי הבית. חמקתי מהבית עם עלות שחר והספקתי לחוות את החוויה במלוא עוצמתה המוחשית. נשארתי ער במהלך הלילה, מוחי קודח במחשבות אודות כיוונים חדשים בחקירה חסרת המוצא. את רוב המחשבות שכחתי מיד לאחר שעלו במוחי, וכנראה שכך היה הדבר. ניסיתי נואשות לזכור חלק מהן, אך לא יכולתי לשחזר את תהליכי חשיבתי באותו לילה נטול שינה. כנראה חשיבתי אינה כוללת הליכי חשיבה מקובלים, המחשבות פשוט באות להן, מהרגש? לא. אולי אתחיל לרשום אותן, זה יעזור לי לפתור את נעלמי החקירה ביעילות רבה ובזמן מועט ככל האפשר.

מעט ערפל נותר על הצמחים שבערוגות הפרחים. לצד כל כניסה, היתה ערוגת פרחים מגוונת ומסודרת היטב, בסדר הגיוני ברוב המקרים. לצד כל ערוגת פרחים הייתה דלת, הדלת הייתה תמיד סגורה בשעות אלה של הבוקר.

רק אדם אחד מסוגל יהיה לטייל ברחובות בשעה זו של הבוקר. היה זה, מי אם לא, האויב הישן שלי בכבודו ובעצמו.

הבחנתי בו מרחוק, טורק בכעס את דלת ביתו ומעיף מבט עצבני בפנס הרחוב. הפנסים האירו ממעל, אור חזק שנראה מיותר לחלוטין עכשו. האור נבלע בערפילים הקרובים אליו ורק במבט לתוך הפנס עצמו, על ידי הנפת הראש כלפי מעלה, ניתן היה להבחין כי הינו פועל במירב עוצמתו. האויב הישן שלי ביצע את הדבר, כאמור, בעצבנות יתרה. הרים את ראשו ומיד הורידו לקרקע הלחה מטל הבוקר.

הוא הבחין בי מיד שפנה ללכת במורד הרחוב, נעצר במקומו ושוב המשיך. האויב הישן שלי יכל לברוח, לא רצה, ובסוף התחרט ושכח מהעניין לגמרי. אני החלטתי שאל לי לסטות ממסלולי הקבוע, רק בגלל הפרעה זוטה. הפוך מכך יחשב ליחס מתחשב באויב הישן שלי. שנינו היינו במרחק שני בתים ושלושה פנסי רחוב זה מזה. המרחק הצטמצם ולבסוף הוא אחז בצווארון מעילי וביקש לברר מספר "פרטים חשובים" - כך טען.

"מה עוצמת המוות?" הוא ביקש לדעת. מבט תמים נסוך על פניו.

"בביתי היא חוללה מהומות רבות. מהומות מספר, בעוצמה גבוהה כנראה." הודיתי בכנות וביושר. "מה איתך, חבר?"

"גם בביתי. מישהו מודע לגל הרציחות הנורא הזה. הדבר מעציב את משפחתי עד מאוד, כל השכונה הנעימה הפכה למדוכדכת - עד יאוש. מי יכול להיות מסוגל לעשות דבר כזה? כולם בוכים, אתה יודע."

"זה מוכרח להיות אדם בעל עוצמה רבה במיוחד."

חייכתי כממתיק סוד אל מעבר לראשו הנאה.

"נראה שיודע אתה מי האדם. אמור לי ידיד! לטובת כולם, לטובת השלום והאחווה. לטובת הצדק---"

"והמוסר!" השלמתי בשמחה ומחאתי כף אל כף בתנועה אחת קצרה ומידית, "כן, יודע אני את האיש היטב. זה החוקר. החוקר הפרטי הצעיר, הוא זה שאחראי לרצח הקורבנות האומללים! ואתה יודע למה? החוקר מתנהג בצורה מאוד משונה. הוא הולך עם מבחנות ביד לכל מקום, רושם בפנקס כל שטות, מריח את כל גידולי הגינה, בודק וחוקר כל פרט. בתוך המבחנות הוא מניח את הדם של קורבנותיו וכך ניתנת לו הרשות לחקור עד כמה שיחפץ. כל עוד יש דם באיזור החקירה - יש גופה."

האויב הישן שלי הרהר בדבר מספר שניות, התכופף להרים שאריות אשפה מן המדרכה והשליכם על מדרגות אחד הבתים.

"וכל עוד יש גופה יש חקירה, אה, נכון. אתה צודק, יש היגיון בדבריך, ידיד הותיק. אינני מכיר את החוקר, מעולם לא ראיתיו. לפי מה שאתה מספר לי, נראה שהוא רוצח. לא סתם רוצח, רוצח מומחה. ומתוחכם."

האויב הישן שלי גילה את השמש לאור היום. שערו הבריק לאור קרניה הראשונות של השמש. הבוקר כבר עלה והשמש להטה על פני הרחוב ועל פניו שלו. העצים הצעירים סוככו עליו מפני השמש הנוראה. הם נשתלו במרחק של כעשרה מטרים זה מזה והיו נמוכים למדי ביחס לבני מינם הבוגרים. האויב הישן שלי עמד לבדו, חשוף לחסדי השמש.

פניו היו רכות ונעימות, אם כי פעמים רבות זיקי שנאה ורוע הובחנו עליהם. גופו היה שריר וחסון וזרועותיו קצרות. עיניו היטיבו להביט לתוך עיני היריב וכמעט לעולם לא התחמקו מעיני יריב עקש. כוחו היה במותניו. על כוח זה נהג הוא להניח ידיו, בבטחה, במהלך השיחה כולה. לעולם לא נתמך בעץ או במעקה בית נטוש.

"אתה בטח מתכוון באומרך היגיון, כי הרי אינך מכירו כלל, לכך שאתה מאלה שמרבים להשתמש באימרה הנושנה "כוח עוצמתו - בתחכומו." אני לא כל כך בטוח שזה עוזר במקרה שלי ושלך, אבל הוא... מדובר כאן באיש צער בעל מגוון עצום של רגשות, אולי זה נכון."

"כן, אני מאלה." אמר במהירות וחייך בינו לבין עצמו. הבחנתי מכך ופניתי ללכת.

"היי, אל תלך כך פתאום!" צעק אחריי האויב בידידותיות.

"כן." אמרתי במהירות וחייכתי ביני לבין עצמי.

היתה זו השיחה בעלת התוצאות החיוביות ביותר, מאז נתקלתי לראשונה באם הבית.

עצרתי במקומי כשראיתיו פונה ליער. האויב הישן שלי עקף את העץ עלוב המראה, עבר למדרכה השניה וחיפש שער פתוח להיכנס דרכו. היה זה אויב וניתן היה לחוש בכך בכל מעשה ומעשה שעלה בידיו לבצע. הוא פסע לצד הגדר, מבולבל ונבוך וחיפש בעצבנות שער פתוח להידחף לתוכו. האויב הישן שלי הספיק לחלוף על שערים רבים ונראה כבר נואש ממציאת כניסה ליער. האויב הישן שלי עצר במקומו וחשב. המחשבה גרמה לו לדלג מעל הגדר ולעבור ליער בבטחה מוחלטת.

שלפתי בקבוק מים ריק מכיסו הרך של מעילי והשלכתי אותו בכל כוחי אל מעבר לרחוב.

ריח היער עלה בנחירי אפי וגרם לי לתחושה נפלאה.

אנשים החלו לצאת מבתיהם. הם פסעו החוצה וירדו את כל המדרגות עד למדרכה, לא כולם ביחד. חלק יצאו בזמנים שונים, רובם יצאו בדיוק באותה שעה. כולם פנו ליער. הם הגיעו לגדר עם השער הפרטי שלהם, הדפו אותה קדימה ופרצו בסערה לתוך היער.

מספר בתים לפניי נפתחה דלת, מאוחר מהרגיל. כולם כבר יצאו מבתיהם ויצאו ליער. איש זקן פסע בחולשה מורגשת אל מחוץ לביתו. קשה היה שלא לחוש כעס כלפי מצבו הרעוע. אני, מסיבה לא מובנת, רחמתי עליו, על נפשו ועל אישתו המסכנה. הדלת נשארה פתוחה עוד זמן מה לאחר שהחל לרדת במדרגות. אישתו נופפה לו לשלום, מחייכת אל גבו, וצעקה בקול דק וצורמני: "תאכל טוב, אישי הזקן." האיש הזקן לא טרח לסובב את גבו ולענות לה כגמולה. הוא פשוט המשיך בדרכו.

שערו היה כסוף, כמעט כולו. קרחת בצבצה בזעם בצידי ראשו והזכירה לי עד כמה מגוחכת תדמיתו של איש זה. מעיל מרופט נתלה על גופו המדובלל ונסחב יחד איתו במורד המדרגות. קרע גדול בגבו של המעיל, חשף את חולצתו הכתומה של האיש. פניו קטנות ועיניו חמקניות, ערמומיות ושפלות. זרועתיו קצרות ורגליו כמעט בלתי נראות, כצוארו עטוף גבשושיות השומן. למרות כל זאת, נראה האיש מסכן למדי. אבל, הוא בהחלט נראה מרושע כשירד את המדרגות רגל אחרי רגל.

האיש הזקן נאחז בשתי ידיו במעקה והוריד רגל אחת על המדרגה התחתונה. הוריד רגל נוספת, נשאר תלוי באויר זמן מה, ושוב החל במלאכה הבלתי מסתיימת. הוא מוכרח לגמור עם זה. קרבתי אליו וצפיתי קשיים נוספים. האיש הזקן, אומלל היה בצערו ובכאבו, ואני לא יכולתי להתקל בו. עצרתי במקומי לפני הבית וצפיתי בו יורד את המדרגות בבטחה.

פניו שיקפו את מאמציו הרבים במהלך העשייה הגופנית.

כובע לא היה לו. היתה לו קרחת מבריקה, אבל כובע לא היה לו. היו לו מכנסיים צהובים חדשים, אבל כובע לא היה לו. היתה לו אישה בצורת סמרטוט, אבל כובע לא היה לו. מקל שחור אחז בידו השברירית, אבל כובע לא היה לו. האיש יצא אל יומו החדש ללא כובע.

לא האמנתי כי ישכיל לעבור את יומו החדש ללא כובע לראשו. אישתו בודאי ניסתה לעודדו בעוזבה אותו לנפשו. איש זקן ללא כובע, אינו שווה מאומה בעולם המודרני. הוא נופף במטהו בכל פעם שירד עוד מדרגה. למרות כל מעשיו ומנהגיו הנעימים, התרשמותי הברורה ביותר מדמותו היתה נעוצה בעובדה שהיתה לו קרחת עם שיער אפור באמצע, אבל לא היה לו כובע. לא כובע שחור, לא חום, שום סוג של כובע לא נח על ראשו המיוזע.

פניו נראו כעוסות בעת שירד את המדרגות. לפני המדרגה האחרונה, חשף חיוך מעורר חמלה. היה זה חיוך של שמחה ואושר ואולי אפילו הקלה.

אני עמדתי לצד המדרגות וצפיתי בו כל הזמן הזה. הוא חלף במהירות לידי, הפנה ראשו אל זה שלי ונעמד לבחון את דמותי. לאט, לאט החל לפלוט משפטים קטועים.

"עוף מכאן, אני שונא אותך."

המשכתי ללכת במורד הרחוב, לכיוון ביתי. איש היה על הקיר. האיש שתת דם על בגדיו. שערו מוכתם היה בדם. מכנסיו הצהובים וחליפתו הכתומה, הסוו צבעם בדם. עיניים לא היה לו וקצת אוזנים שמוטות היו לצידי ראשו, מונחות זו על זו. האיש היה כבר גופה. עוד קורבן. תקף אותי רצון בלתי נשלט לצעוק עליו. צעקתי:

"מה רע לך?! אתה צריך משהו! אני לא יכול לעזור לך. אדוני! אתה לא בן אדם! אתה לא בן אדם!"

איש צעיר פתח דלת לצד הגופה.

"אתה לא רואה שהוא מת? תפסיק עם זה, אסור להתעסק עם דברים כאלה, זה שפל וקנטרני."

"אני מצטער," אמרתי ברעד. "רציתי קצת שליטה מוחלטת. אבל, כנראה שלא כל כך פשוט להתעסק עם דברים כאלה ולצאת בחיים."

"אני לא יכול להבין אותך!" צעק בכעס וטרק את דלת ביתו.

המשכתי ללכת מספר צעדים. סובבתי ראשי לאחור ואמרתי בלחש: "שלום." בעטתי באבן מתגלגלת. האבן התגלגלה, מקימה רעש ברחוב השקט, עד למרכז הרחוב ושם נעצרה וחדלה מתנועה.

זו בעיה, חשבתי, שהאדם ההוא לא יכול להבין אותי. מי יודע עוד כמה, בדיוק כמוהו, אורבים לי במורד הרחוב? מי יודע עוד כמה מתעקשים לקחת חלק בתוך המוסר הכולל, כלל ללא היכולת להבין אותי? אני לא יודע. הוא לא מבין אותי, הוא לא מכיר אותי. הוא ישפיע על רגשותיי, הוא ישפיע על גורלי, הוא ישפיע על עולמי. אני מקווה שהחקירה הטהורה לא תדרוש כתמי דם נוספים. אני מייחל לסיום החקירה ולהבנת כולם אותי.

חזרתי הביתה.

5. פגיעה אישית

נקשתי על הדלת דקות ארוכות. האדון המבוגר פתח את הדלת והתנצל על כך שהתמהמה לגשת אליה. הדלת נפתחה לכדי חריץ קטן. האדון נהדף לאחור ולא נקלט עוד בעדשת עיני.

הדפתי את הדלת. שמעתי אותו ממלמל בינו לבין עצמו אותו משפט שוב ושוב. הוא ישב על השולחן, שמחובר לקיר, והניף רגליו מעלה ומטה. חליפתו היתה כתומה ומכנסיו צהובים.

"המידע שורץ סביבי ואני טובע בתוכו, המידע שורץ סביבי ואני טובע בתוכו, המידע..."

לקחתי כיסא מהחדר הסמוך, התיישבתי סמוך לשולחן, ושאלתי אותו לפשר העניין. הוא נענה ברצון לבקשתי ואף הרחיב. הרחבתו הנדיבה סייעה לי רבות בפיענוח הסופי של מקרי המוות נטולי המוסר.

"אינני יודע מה הם רצו ממני, מה הם רצו מחיי? הם היו שניים והם כל הזמן רדפו אחריי. היינו נפגשים במקום סגור, עם עוד כמה אנשים, מקום מפגש. עם חלונות וקירות לבנים ווילונות עשויים כותנה, כאלה שלא השאירו הרבה מקום לדרך חשיבה להיחלץ מכאן... אני הייתי שם לבדי, לא הכרתי אף אחד ולא רציתי לעבור על כללי המוסר המקובלים, לכן שתקתי. אנשים לבשו בגדים בכל מיני צבעים. הם התווכחו בשאלות מוסריות שונות, ודיברו על טובת האנושות ללא סוף... אחד מהם, המנהיג כנראה, טען שלשתיקה של אחד ישנם תוצאות שליליות מאוד על טיב הרגשתם של אלה שסובבים אותו. אחד מהם, טען נמרצות כי טובת הפרט הינה חשובה מאוד וצריך להזהר בה עד מאוד... כולם הסכימו עמו. המנהיג חיזק את טענתו באומרו "כל אדם הוא עולם ומלואו ואין אני שונה מאחרים רק בשל אופיי הנערץ. ביסודנו כולם שוים זה לזה ולכן אנו כה מאוחדים." רציתי לצאת משם, לא יכולתי... אחד מהחזקים שבהם תפס את זרועותי, הידקם זו לזו מאחורי גבי ופנה אל המנהיג. המנהיג חייך אליי ושאל אותי שאלה. עניתי לו בנימוס כמיטב ידיעתי ונחלצתי מזרועות אנשיו אל האויר הפתוח. הייתי בטוח בבניין רב קומות, מפואר למדי. הם רדפו אחריי בתוך בניין עם אולמות ואין סוף מדרגות... ירדתי למרתף, אהבתי ורציתי להיות במרתף. שוב עליתי. בסוף יצאתי מהמקום וחזרתי לכאן. הם פוגעים בי, אדון. הם עושים זאת שוב ושוב, הם פוגעים בי."

נעזרתי בספר ישן שהיה מונח על מדף הספרים, על מנת לדעת כיצד עלי לנהוג באדם שנתקף להתנהגות שכזו. נהגתי בו לפי הכללים המקובלים. בספר מסופר היה על רבים שבחולשת דעתם החלו לנהוג בזדוניות וברוע לב כלפי הזולת. רציתי לעזור לו. עשיתי ככל שיכולתי על מנת להיטיב עימו בשעת מצוקתו הקשה.

חייכתי אליו. הוא המשיך לשמור על ארשת פנים קפואה. קשה היה להאמין כי אדם זה הוא שהתייפח ושפך את ליבו לפני, אך לפני דקות ספורות. אולם, גם בשעה ההיא של השפלות והאהבה המתפרצת נראה הוא כתמיד, אם כי נוכחתו עוררה בי רגשות שונים מתמיד. ריח זיעה נטף ממנו ותחושה של גועל נתווספה להתרשמותי הכוללת ממצבו הנוכחי. יחסו אלי היה קריר, נראה שנוכחותי אינה רצויה במקום זה, בזמן הנתון.

"אתה זקוק לעזרה ואני יכול לספק לך אותה. יש באפשרותי לומר לך את המשפט הנושן שכל אדם אחד היה אומר לך כתשובה נאותה והולמת למצבך הנידון. אשתמש בפתגם העתיק והידוע, אחלצך מצרה ואומר לך:

"אם הינך מרגיש כי מאבד אתה את עצמך, עשה זאת מעבר ליער."

"קדוח חור בקרח, זנק לתוכו ושחה ככל שיאפשרו לך ריאותיך הבריאות. זו עצתי לי לך. דברי הספר הקדוש לעולם אינם מאכזבים לב אנוש, ידידי האומלל. לכל בעיה, מוצע פיתרון נכון לכל נפש. עשה זאת וירווח לך לעולמים."

אמרתי את דברי וחזרתי להתישב לצידו, על השולחן. השולחן התנדנד קלות בעת שהתישבתי על השולחן הרעוע. האיש לא נע. עלתה בי המחשבה כי אין הוא מודע לקורא סביבו. ואולי תמיד נהג כך?

רגליו נגעו בריצפה והשולחן הזדעזה וכמעט התמוטט על כל תכולתו. הוא היה שמן - האיש המבוגר עם הכובע החום. הוא נטל את מעילו מהקולב שליד דלת הכניסה ולבש אותו על כל גופו. את הכובע השאיר על ראשו במשך כל זמן שהותו בבית.

הדלת נטרקה מאחוריו, למרות שכלל לא זעם ולא כעס. שלוותו העלתה בי רוגז ותרעומת, שניהם הגיעו לשיאים חדשים מאז נכנסתי לכאן, על ההתנהגות הלא מקובלת, זו שכה התאמץ להמחיש ברבים. קרבתי לדלת בשני צעדים גדולים, פתחתי אותה מעט וצפיתי בו יורד את המדרגות.

"שלום לך, לעולם לא אדע את אשר עוללת לחיי קורבנות חפים מפשע, ביום ארור זה." לחשתי לעצמי בידיעה שאל לו לשמוע את הדבר.

סגרתי את הדלת, בתנועה איטית ובטוחה, הפעלתי את אותה מידת לחץ על ידית הדלת, כבראשונה. הסתובבתי במהירות ודחפתי את הדלת לתוך הקיר, היא לא ננעלה כראוי.

קראתי למנקה. המנקה הופיעה ונעמדה מולי, מפתח בידה. ביקשתי את המפתח. היא נתנה לי אותו ללא שאלות ואני נעלתי את הדלת ודחפתי אותה בכתפי. היו לי הרבה מאוד שאלות אליה.

מגבת כתומה כרוכה היתה סביב ראשה. מחרוזת פשוטה, מנייר אולי, תלויה היתה על צווארה. מסביב לידיה, התקשטה היא בשרשראות ברזל עשויות היטב. לבושה העליון היה מורכב ומעודן. לא היתה זו חולצה פשוטה. חולצה עבה במיוחד, בצבע סגול, שסולסלה סביב מותניה, ועטפה את עצמותיה הנוקשות כך שלא ניתן היה להבחין בשדיה.

לבושה התחתון מורכב היה מסחבותיה של גבירת הבית. סמרטוטים ישנים ,ששימשו אותה לנקיון הבית, עטופים היו סביב רגליה הורודת. היא היתה ורודה מאוד. גופה היה מעוטר בצבע ורוד מבחיל. אני אהבתי את הצבע, מהעיטורים התעלמתי. היא היתה המנקה, לא ראויה לכל יחס מבן אנוש. מנקה, תחתית הסולם, חסרת השפעה שכמותה, אינה מסוגלת לשלוט. כך חשבו, בזמנים עברו. המנקה, מסוגלת להשיג שליטה חלקית פעמים ספורות. היא סתם מנקה עלובה ותמיד תשאר כך.

היא גרמה לי לחייך.

"ניסית להימלט מגורלך האומלל, אה? דבקי במוסר הטוב, שפחה עלובה."

"זה מה שאני עושה, אדון." ענתה ללא הינד עפעף.

"תעשי זאת טוב יותר, זו הצעתי הנדיבה, כשמעשה התועבה יתגלה תאלצי להתמיד בטיפוח גופך ונפשך. שלבי את מהות קיומך עם המוסר הכולל ותקבלי תוצאות מפליאות כל לב אנוש."

כך קראתי באנציקלופדיה. כעסתי על התנהגותה הנבזית. היא נבוכה במלוא עוצמת הרגש בהעלותה זכרונות מאירוע מצער שפקד אותה בעברה הרחוק.

"החקירה, הלא כן? אינך מאמין כלל בדבריך, אדוני. אין איש מסוגל להבינם. חכמה אני ממך, סופך לאבדון."

עזבתי את החדר, שיחתנו הגיעה לסיומה. אם הייתי משיב לה כגמולה, בוודאי נותר היה יסוד מבוסס להשערתה חסרת הלב. כמותה עצמה.

עליתי את כל גרם המדרגות. נכנסתי לחדרי. איש לא היה שם. הבחנתי במראה עגולה וגדולה תלויה לצד מיטתי. מיטתי הוצעה כיאות. במרכז המיטה מונחת היתה פיסת נייר גלויה לכל עין. הנייר היה בצבע צהוב. הכתוב עליו נכתב בדם טרי ורענן. דם שכזה מסוגלים להפיק בתנאי מעבדה וניתן לשמרו זמן רב במבחנה מתאימה. ניתן לכתוב בדם זה ולעשות בו דברים שימושיים רבים, אולם אין איש אשר ימחה את זכר החרפה.

על הפתק כתובות היו, בסילסולי כתב היד הובחנו רגשות מעורבים, בכתב רועד, מילים רבות בעלות משמעות עמוקה להמשך החקירה. הכותרת היותה עבורי את הרמז הנחוץ ביותר לשעת מצוקה זו.

"הרג - זה טוב בשבילם."

נכתב כלאחר יד. המשפט צוטט מאותו ספר קדוש, ספר שכלל לא הותר במחלוקת. את הספר כתב וערך הדוד לאחר שהבהיר את מהות העולם בספרו הקודם "כל דברי הדוד." הספר הקדוש, נלמד בשקידה בכל בית ובית במחוז העצום וציטטות נבחרות ממנו שגורות היו בפיות האנשים מיום הולדם. גדולתו של הספר בעיני האנשים, נעוצה היתה בעובדה כי הבטיח שרידה נוחה לכל אשר ישכיל לנהוג לפי הדרך הנכונה. בניגוד לספרו הקודם ורב המחלוקות, בספר זה הובהרו הדברים בדרך של חוקים ברורים לכל נפש. הספר הקדוש נועד להיות "מובן לכל בן אנוש ובעיקר לחברה כולה". לאנשים קל היה להבינו וליישמו בדרך הטובה ביותר על מהלך חייהם ועל עיצוב עולמם על מנת "למנוע התנגשוית בלתי רצויות בין עולמות נפרדים".

לרמז היתה משמעות רבה בעיני היוצר המקורי. במהלך הזמן נעשה ביטוי זה כה נפוץ עד כי איבד את כל מעט החשיבות שהיתה לו בתחילת דרכו. זה אשר הותיר אישור זה למעשיו על מרכז מיטתי, חשב על הדבר וקיווה לבלבני ולהטריף את חושיי עד יאוש בקוראי את הדבר. אין לדעת את אשר יעוללו רגשות זועמים אלה, לו ולמשפחתו.

הבנתי את משמעותו הנוכחית של הפתגם הקדוש, רב העוצמה. דלגתי מעל מיטתי וזחלתי עד למרכזה, שם אספתי את הרמז יקר המציאות בין דפי פנקסי השחור.

כשהתרוממתי מהמיטה הרכה, מצאתי את עצמי ניצב במלוא הדרי מול המראה החדשה והנוצצת בדרכה שלה.

פני רכות ונעימות, אם כי פעמים רבות זיקי שנאה ורוע הובחנו עליהם. שערי שחור, מבריק לאור שמש, בזוית הנכונה. גופי שרירי וחסון וזרועותי קצרות. עיני היטיבו להביט לתוך עיני היריב. כמעט לעולם לא התחמקו מעיני יריב עקש. כוחי במותני. על כוח זה נהגתי להניח ידי, בבטחה, במהלך השיחה כולה. לעולם לא נתמכתי בעץ או במעקה בית נטוש.

בגדיי נוחים לי. הם הולמים את מבני גופי בגיזרתם. הצבע של מכנסי התאים בדרך מופלאה לנעלי. צבע מעילי הדק, עשוי בד זול, הלם כיאות את צבע עיני חודרות המבט. גבוה אני משאר בני מיני ונאה מהם, עם זאת אין זאת סגולתי היחידה. אני ייחודי ונפרד מכולם בדרכי המפוארת. מאושר אני רוב הזמן, שולט ונשלט. מוסריות העולם הולמת את אורח חיי ומיטיבה עימי בשעת הצורך.

את שלוותי הנצחית מסוגלת להפריע רק חקירת מקרי הפשע. מקרי פשע נוגעים בכל נפש ומזעזים ברעד קל את הטוהרה שטמונה בה. הפשע, לדעתי, פוגע במוסר המקובל, נוגד את כל המוסכמות החברתיות ופורץ לו דרך ערמומית, נוגדת את היגיון הכלל חסר הישע, בין שאריות המוסר ו"הצדק לכל" עליהן הוא נשען. האנשים התמימים נפגעים ממנו רבות וזאת כל עוד הם אכן תמימים וחפים מכל התעסקות לא מוסרית בטבע האדם. יש למגר את הפשע מן העולם. ליצור תרבות מתורבתת ללא גורמים רדיקלים ולא רצויים, גורמים שיהוו שוב ושוב מכשולים, שאינם עבירים, בדרכה להתפתחות אנושית מושלמת, התפתחות בעלת גוון אחיד ורצוי בין כל חבריה. כך קראתי באנציקלופדיה האישית שלי.

בחקירה מסוג זה - כולם חשודים. כל הפרטים שאינם משמעותיים בחיי היום יום נהפכים לבעלי משמעות רבה במהלך הסתאוות החקירה.

6. החשד מפיל חללים במספרים עצומים

להיות במקום זה זמן כה רב, לעסוק בחקירה מייגעת מעין כמוה ולא להתרחץ אפילו פעם אחת? לא יכולתי להרשות לעצמי לנהוג בדרך זו. תושבי המקום חביבים היו עליי ואני חסתי על גופי.

תפסתי בידית ארון הבגדים ומשכתי אותה לכיווני. הארון נפער לרווחה לנגד עיניי המשתוממות. מגבות בשני צבעים עזים, מונחות היו לאורך ולרוחב כל המדפים שהיו ברשותי. הפושע הנתעב, אינו חושש להשאיר את עקבותיו בכל אשר רוצה הוא לפנות. אז, עלתה במוחי מסקנה מעוררת אימה, זיע ופחד עצום מפני הלא נודע, זה שעומד לקבל בכל רגע משמעות של נודע מעורר האימה. מפסיק הקיום הניצחי, הינו שולט מוחלט. אין בכך ספק. בקי הוא בכל תחומי המוסר ויודע הוא לנצלם בדרך הנוחה ביותר למעשיו השפלים. הוא שולט-יודע, אבל... אין הדבר אפשרי כלל, אין הדבר נתפס בהיגיון של המוסר. אין שום דרך לחזות שליטה מוחלטת במהלך איזון הרגשות. יודע הוא להשתמש היטב בגורמים המניעים את רגשותיו ולומד הוא את סיבת הקשרם השכם וערב. בכל זאת, זה מוכרח להיות ניחוש מוצלח. ובטוח.

אספתי שתי מגבות והנחתי כל אחת מהם בחיקי. את הכתומה בחיקי הימיני ואת הצהובה בחיקי השמאלי. יצאתי למקלחת. עזבתי את החדר לנפשות המתות הפוקדות אותו זה זמן רב מידי בזמן האחרון. חדר האמבטיה האישי שלי מצוי היה לצד זה של המנקה ואם הבית. ירדתי במדרגות לכניסת הבית החשוכה. בחדר הכניסה, מעל השולחן, מצויות היו כל מקלחות יושבי הבית. מהמקלחת האישית שלי יצאו אדים רבים. מחדר האמבטיה שלי נדפו ריחות משכרים כל לב אנוש. חששתי לפתוח את הדלת, נשים התקלחו שם. שאלתי לשמותיהן. הן לא הגיבו. רעש מטריד הרעיד את דלת החדר.

דחפתי את הדלת בידי, היא לא היתה נעולה. רעש מחריש אוזניים, גרם לאוזני לצרום למספר רגעים. התרגלתי לרעש ואולי הוא פחת עם הכנסי לחדר. הן חשו בנוכחותי במקום. ביקשתי מהן לצאת. כל אחת יצאה מהמקלחת בנפרד, בהפרש של שניות מועטות. הראשונה חטפה את המגבת מידי ופרצה אל מחוץ לחדר. מפחד השניה, הסתרתי את המגבת במקום בטוח למדי. השניה חלפה לידי, כלל לא תרה בעיניה אחרי מגבת, פתחה את הדלת, נופפה לי לשלום וסגרה את הדלת אחריה. שאלה אחת סירבה לצאת ממוחי, לאחר הסתלקותם, "מה זה היה, לעזאזל?" חשבתי על כך בזמן שטיפת גופי בזרם המים הפושר.

בדים נאים - לבשו הן. תסרוקותיהם - מסודרות היטב היו. להפליא מבינתי - ביקשו הן. ישנם דרכים פשוטות בהרבה לעשות כן, בזמני חקירה דחוקים אלה. יתכן ולדבר זה מצורף רגש נדיר ומיוחד אחד, שניתן להגדיר. הגדרת הרגש, כלומר: הסביבה, הזמן, הגורמים המשתנים ושאר הנתונים קובעי האיזון, מותירה היתה בידי קצה חוט לפענוח החקירה ויתרון קל על יריבי, עקב אי ידיעתו את המקרה. המקרה לקה באי הבנה בסיסית מצידי, לכן אינו יוצא דופן כלל במהות קיומו. הן לא סייעו לי בדבר - כשלתי.

לא נזקקתי כלל לסבון. המקלחת חשוכה היתה, הזרם שטף את כל נסתרי גופי. לא נזקקתי לסבון. מחוץ למקלחת, חדר האמבטיה מואר היה.

דבר ראשון, עליתי לחדרה של אם הבית. פתחתי את הדלת. החדר מואר היה באור חזק, מסנוור במקומות מסוימים. הגברת מונחת היתה בין הסדינים, מתחת לשכבה עבה של שמיכות פוך. שערה הבהיר מפוזר על גבה, רק ראשה נגלה לעין. שאלתי אותה לפשר המקרה. היא ענתה בלחש, מודעת לקיומי אך אינה חושקת בלהבליט זאת, "אין זו כוונתי הראשונית, אדוני הצעיר. אינני יודעת את אשר הניעני לנהוג דווקא בדרך זו. חשפת זאת, אולם אינני בטוחה כי חיובי היה הדבר עבורך. עכשו לך והסתר פניך ממני כל עוד בושתי במעשי ידי באותה מקלחת ארורה, באותו יום רווי צער וכאב, לכל נפש."

דבריה נעמו לאוזני הצעירות וגרמו לי להבין את אשר אירע, ממבט ספקני ומלוכד.

עליתי לחדרי, היבטתי במראה, סירקתי את שערי ויצאתי לדרכי האחרונה. סגרתי את דלת חדרי, במפתח שיועד לכך, ופניתי לכיוון המדרגות. הנברשות הענקיות, האירו לפתע באור חזק מהרגיל. אותו אור שכה הכאיב לעיני הדואבות בחדרה של האישה הגוססת. קול קרא לי בלחש מזר אימה מאחורי גבי, הקושול כנראה. ייתכן שאכן כך.

לצד הדלת, ישב, ראשו נוטה מטה. הוא נשען בגבו על דלת החדר, עיניו ממצמצות מעודף זיעה לאחר מאמץ ממושך. הוא לבוש היה בגדי ניילון שחורים לכל גופו. חליפה אחת ארוכה, לגפיים, לחלק העליון, לרגליים הארוכות. אדם גבוה שכמותו, ירד עליו גשם זה מכבר? מתחת לחליפה הרישמית, בצבצו הבגדים המלוכלים מבוץ ורפש - הכתומים והצהובים. הוא ניסה להסתיר אותם, לא יכל. שערו נשאר בהיר כשהיה. רגליו מקופלות היו בזוית של שישים מעלות, גבו שלושים מעלות. מים נטפו ממנו, בכל זאת נשאר מחוייב לכל חוקי האיזון. הוא חייך אליי. ניסה לקום, לא יכל. כל גופו תלוי היה בחוזק הקיר שמנגד. היה זה החוקר הצעיר, היה זה חדרי.

עמדתי מולו, נשען על המעקה. המעקה המוזהב האיר ביופיו הממם את הקומה הכולה. המעקה גם מנע ממני להשליך את מהות קיומי מטה. המדרגות התעגלו לכיוון האולם הראשי. האדון הצעיר הרים את מבטו אלי, מן הריצפה. נשארתי קפוא פנים כשהייתי באותו יום ארור.

"הגעת? אה?"

"כן, באתי למלא את משאלתך האחרונה, קוסם זריז ידיים, זה אשר רק לו ניתנה הזכות להעניק משאלות כוזבות לבני האדם. הנה, אני, באתי להשיב ריקם את שאיפתך האחרונה למוסר הכולל, להיגיון הצרוף," חייכתי. "את אשר עוללת לאחיך - אין איש אשר יכול לכפר על העוול הנורא מכל."

"למה זה קורה? אמור לי! הדברים לעולם אינם יכולים להתאזן? אני מת, מותיר לעולם את יגונו. אלה שהכירו אותו, הייתי עבורם גורם משתנה, גורם מאזן! ניתבתי את רגשותיהם לכיוון הרצוי לנשמותיהם הטובות. קיומי מופסק ואין אשר יאזן את ניגודו המוחלט, הכאב והפחד..." פניו שוב נטו לרצפה השחורה, באומרו את מילותיו האחרונות. "חסר ההיגיון. והכל חסר היגיון עבורם, וכה גדוש היגיון עבורי. המוות, השם זה, הורס את כל התרבות המופלאה שאנחנו בונים. ההבנה בין בני האדם, המוסר המקובל. למוסר הזה הגענו לאחר שנים של נסיונות ועדיין, אין הוא הולם את רצונותיהם של כל חברינו הטובים והנעימים. כנראה, את הכל צריך לנחש בדרך הנכונה. ניחוש מוצלח אחד והכל יסתדר. אתה שומע, איש טוב? ניחוש אחד מוצלח והכל יסתדר... על הצד הטוב ביותר... עבור כולם..."

"לא!" צעקתי בכעס.

"מה שאני באמת רוצה לומר לך, אם בכלל קיים דבר כזה..." אמר ובלע את רוקו, דם זרם מפיו לכל אורך גופו. "אנשים מתים. הם מתים בכמויות עצומות וחיים בעוצמה קלושה. אם אנחנו נמנעים מלהרוג, היינו נמנעים מלהוליד - זה היה דבר נורא ואיום. נמנעים מלהרוג... בלי קשר למוות... הכל בסופו של דבר... הרצון הבסיסי של העולם... תפיסת העולם.. אני חושב כך?.. זה כל הבעיה, אתה שומע? זה כל הבעיה. שצריך לפתור. אתה צריך לאזן... חוקר אני... ולו היית משמעות אחת ויחידה... מקובלת... בהיגיון של הכל... לכל אשר קורה בעולם... שכולנו נהיה ביחד...."

מת החוקר המיוסר ודמעות על לחייו הצעירות.

דשנות היו לחייו ופרצופו כלל אינו נעם לכל עין קנאית. הפושע הנתעב מת ולקח איתו את כל תחלואי הנפש.

דחפתי את ראשו לרצפה. גופתו חסמה את מעבר המסדרון.

המסדרון נבנה בצורת מעגל, מדרגות נשלחות בארבעה צירים מרכזיים, חמש דלתות בקומה כולה. זו היתה הקומה היחידה באחוזה כולה.

ירדתי במדרגות הקרובות. חשבתי לצאת מכאן ולהפגש עם מיטיבי רב החסד וההדר. הייתי רעב, לכן פניתי לחדר האוכל. בדרך הצצתי, הצצה חטופה בלבד, לתוך חדר הגבירה. היתה שם: גופת גבירה ומנקה עושה את עבודתה.

דלת חדר האוכל רחבה היתה וצבעה שחור. לא הבחנתי בה אז וכן השפעת תוצאותיה זהות כעכשו. היא גרמה לי, הפעם, לצער רב בהשתלבותה עם שאר הגורמים הזהים לה במקום. מי יודע, היכן ומתי תבוא עלי עוד תקופה רדופת רגשות כה מוגדרים? מאוחר יותר במהלך הזמן.

אור עמום. שולחן כתום וארוך. לשולחן היו מקומות ישיבה רבים, אולם שניים מהם היו באמת נחוצים. המשרת ישב בצידו הימני של השולחן, לבושו צהוב. המנקה! מאין היא הגיעה כה רחוק? המנקה ישב מנגד למשרת. המשרת עסק בכל עיסוק שזימנו לו לעסוק בו. אין לו מוסר ואף חוקים אינו נוהג לקבוע לעצמו בעיתות מצוקה וצער.

הם לא הבחינו בהימצאותי במקום. ממש סמוך להם.

"הגעת, אורח נכבד." קבע המשרת.

אתה פושע החברה האיום, מהיכן אתה הגעת כה רחוק?" אמרתי בכעס בפוסעי לכיוון מקומי, בראש השולחן.

"אני באמת לא יודע, היא חושבת שהיא יודעת." אמר והרים את ידו והצביע על המנקה. בחדר הזה, חדר האוכל, היה מעט מאוד אור. אבל היה אור.

"אני יכול להמשיך? ברשותך אדוני, החוקים מועילים וטובים, אין אנו סוברים כי ישרדו בכל זמן."

"ובכל מקום, יש דבר כזה..." קבעה המנקה, ממתיקה שפתיה בנחת.

בהיתי בפניה הנבוכות ממבטי החודרים.

"אתה מבין," המשיך המנקה ברשותי הנדיבה. "העוצמה, הדרכים להשיג עוצמה, סוג העוצמה, דרך התבטאותה, עוצמת הכוח - כולם מושגים שאי-אפשר להרגיש ולקבוע אותם כהיגיון נכון לכל אדם, באותו מימד. ומה בעצם קורה כאן? אם יודעים שהדברים האלה קיימים בחוקי החברה, אך אין איש אשר ידע את משמעותם האמיתית, עבורו. אין איש אשר ידע את גבולות רצונו! וכתוצאה מכך לא יודעים מי שולט, מי מחזיק בכוח, מי יודע?! ורק אחד יודע..."

"שטויות." פלטתי במהירות. את כיוון הלך דברי הכפירה, הבנתי ממילותיו הראשונות. הפסקתי להבין את דבריו. הפסקתי לחברם לכדי רעיון כולל, ופשוט אמרתי:

"קשקוש חסר כל היגיון, אני הרי מכיר אותו אישית. שטויות. שטויות. שטויות. שטויות, אדוני, שטויות."

המנקה סידרה את אופן ישיבתה. היא ישבה זקופה ומתוחה, כשעיני פגשו את רגליה הגבוהות.

"הוא צודק, אתה יודע. זה מה שאני חושבת."

"מי?!" חקרנו בסקרנות גלויה.

"האדון הטוב. הקושול."

רגעים ארוכים של שתיקה ליווו אותנו בדרכנו האחרונה.

"אני יכולה לומר לך בדיוק כיצד פועל כל העניין הזה, עם המוסר. האדון הצעיר מגרה אותי, אני מרגישה מגורה. המשרת עלוב הנפש מנצל אותי, אני מרגישה מנוצלת. אני חושבת שאני היחידה כאן שמבינה את המוסר, טיפשים שכמותכם!"

אני לא אמרתי דבר.

"כן, אבל אם אני "מנוצל" אותך... את "מנצלת". אני מתכוון לומר, מה שאני מתכוון לומר הוא שיש להיות פעיל על מנת לשלוט. פעילות הינה מקור הכוח הרב ביותר שעומד לרשות האדם בעל איזון הרגשות. וכולנו כאלה. יש שולט ויש נשלט, יש פעיל ויש נסבל. במשך היום רצוי להרגיש הרבה מאוד רגשות ואז - מיד ללכת לישון. אם אני עצוב ומביט בהשתקפות דמותי במראה, היישות הנגדית לי מביטה בהשתקפות דמותה במראה ונעשית עצובה."

שוב אותן דעות ישנות, מעייפות.

"ידידי הותיק והשנוי במחלוקת. דבריך אינם שלולי כל היגיון למיטב הבנתי, לכן - חסרי כל היגיון לאנושות כולה. אתה מודע לקורה אותך בשנתך, אין אתה מסוגל לשלוט ברצונך שלך! במציאות הזאת אתה תמיד נשלט? ובזאת אתה תמיד שולט? ואין כלל איזון... בעולם... יצאת מדעתך, גבירי. יצאת מתוך מהות קיומך הנצחית, עד עתה."

הן, פחות מועילות לחברה המודרנית.

"ידוע הדבר, כי מות אדם גורם לרגשות שאינם רצויים בהחברה. כלומר, אנשים אלה נשלטים על ידי אותו אדם. רגשות אלה אינם רצויים להם, לעולם אין יגדירו אותם כשליליים לנפשם. רגשות אלה מניעים את מחשבתם לחוש הערכה כלפי המת ואף לחשוב על מהות קיומו. ובכלל, אם אינך מודע לכך שהינך נשלט אין אתה נשלט. לכן, ייתכן שהאדם שנשלט הוא בעצם זה שחשב ראשון. כלומר, לשם המחשה, אדם הולך ברחוב זר לו ומצפה מתושבי המקום לפגוע בו. הם יפגעו בו. לא בגלל שהם רצו לפגוע בו, בגלל שהוא רצה לפגוע בו. ואני שואל: מה גבולות הרצון, לעזאזל, ולמי הוא היה שייך במקרה הראשון?"

"אה," שיסעתי את נאומו, כשם שכל אדם אחר, תרבותי, היה עושה במצבים שכאלה. "אסור לומר דבר כזה, אדוני. דברים כאלה - אסור."

"סליחה. אני מנסה לומר לך שהשילוב הקדוש: שליטה-רגש חיובי-רצוי, נשבר פעמים רבות באמצעותם האדיבה של חוקי המוסר המקובלים. בקשר לחלומות, זה היה חלומות לא?, אני מסכים איתך. החלומות הם רצף מתמשך של אי- מודעות, אי שליטה, אם כי הם חלק בלתי נפרד מהעולם. על מנת לשלוט, מוכרחים להיות מודעים לכך. אמרתי מוכרחים - כך יש לומר. כך יש לומר - כך המוסר אומר. מצב מתמשך, ניצחי, של מוסר - הינו כחלום. חלום בלהות לעיתים. איננו מודעים לשלטוננו, המוסר אמור לדאוג לכך מעצם קיומנו. בכל התהליך כולו, נשחקת מהות קיומנו לרסיסים קטנים של חשיבה תלותית. מהות קיומנו נעלמת כלא היתה. והיא היתה."

המנקה הרימה את ראשה מהשולחן, לאחר שנעצה בו מבטים חטופים במשך נאום הדוד.

"אנחנו חושבים בהתאם למה שאנחנו מרגישים ואנחנו מרגישים בניגוד מוחלט לעוצמתו של האויב האישי של כל אחד מאיתנו. מזה אני חיה ושנים אני אוכלת את זה, שלוש פעמים ביום ואין שום דבר שישנה זאת, אפילו הדוד, עליו נאמר: "נמצא ואין עת אל מציאותו, אחד ואין יחיד כיחודו, נעלם וגם אין סוף לאחדותו, גופו הינו מהות קיומו".

שניהם הביטו בי. הם משתטים להם זה זמן מה, מסכנים שכמותם. מצפים הם ממני לחדול מכך ולקרוא תיגר על האויב הישן שלי.

"זה לא דוד, זה לא מריח כמו דוד ודוד עצמו - ריח אין לו."

"תחשוב ליסוד הדברים, זה יכול להיות הדוד. מתאים לכל התיאורים, מתנהג בהתאם - זה הדוד. הו, לעזאל, אי אפשר לדעת, נכון?"

היא פנתה אלי, המכשפה חסרת המעצורים.

"מי צודק? אני הכרתי את הדוד, כמו שכולם יודעים. אתם לא יודעים. אני לא יודע, אני מוכרח ללכת. אני דוגל בשלטון המוסר והצדק. לכל אדם צריכה להיות תרבות שאופיינית לבני עמו - ולכם אין את זה," חייכתי, הרגשתי רגש של שמחה פתאומית, מאיפה זה ניחת עלי, מי אחראי לכך? "אבל.. אבל לך ולו יש את זה!"

שניהם קמו ממקום מושבם. גבוהים היו באותה מידה.

לו - חליפה כתומה, מכנסיים צהובים, לה - אפודה צהובה, מכנסיים כתומים.

אני עמדתי מטרים ספורים מכיסאי. הם התחברו, לפני. יש אומרים, התחבקו. אני אומר, התחברו. הם לא התאימו.

עזבתי בזעם את המקום. לא יפה, לא מוסרי, מה שהם עשו לי.

בצאתי מהמקום שמעתי שני גופים נופלים. אולי זה "שתי גופות נופלים".

7. נפלאות הדוד

יצאתי אל היער. היער הוא המקום אליו כולם מגיעים. ביער שורר ערפל.

לקחתי את שקית המים. היא היתה מונחת על אחד הספרים העתיקים. אחד הספרים העתיקים היה מונח על השולחן. לקחתי את הספר והנחתי אותו בתוך כיס מעילי הדק וגדול המימדים. את שאר הספרים הנחתי בתיק האוכל. את שקית המים השארתי בין כפות ידי ומילאתי אותה במים. לצד הדלת מונח היה מקל שאיש לא עשה בו שימוש. לצד הדלת מונח היה כלב שלא ניתן היה לעשות בו שימוש יותר.

הדפתי את הדלת, היא כבר היתה פתוחה. קפצתי את כל המדרגות, עד למדרכה. לא פגעתי באף אחד. פניתי ליער. האויר היה לח ודחוס. לפי כל הסימנים היה זה לילה, אולם התקשתי להאמין כי מסוגל אני ממש להאמין בכך. הנחתי את ידי על הגדר וגיששתי אחר מנעול השער. בתיק האוכל היה מפתח אדום ודג ענק מצוייר עליו בצבעים עליזים. השלכתי את המקל אל מעבר לגדר. התישבתי על המדרכה ופתחתי בנחת את תיק האוכל. ספרים, פנקסים, מחברות, מפתח. המפתח היה יוצא דופן מכל השאר במהות קיומו. הו, שקית המים, כלל לא נזלו ממנה המים. סגרתי את התיק באמצעות הפעלת לחץ על כל פתחיו. שקית המים לא נזקקה אז ליותר מכך.

קמתי שוב על רגלי. הנחתי את שקית המים על הגדר השטוחה. הגדר עשויה היתה מאחד העצים הגדולים שגדלים בתפוצה כה גדולה, במעבה היער. המפתח סייע לי להגיע לשם במהירותי הרגילה.

מצאתי לי שלווה ומקום ללון לצד אחד העצים. בפעם שעברה, נהגתי לעשות זאת פעמים רבות ולעולם לא מצאתי עץ שהתאים להגדרה של: "עץ שנעים ללון לצידו". היו ביער עצים שלמרגלותיהם לא היה עלים דוקרנים או אבני חצץ מפרות תנומה. היו ביער הרבה עצים כאלה, אבל תמיד נראה שבחרתי את המשטח הפחות מוצלח. נראה שתמיד בחרתי את המשטח שאינו עונה בדיוק מוחלט להגדרה "עץ שנעים ללון לצידו". כנראה ההגדרה איננה מוגדרת כראוי, אולי אינני יודע את אשר אני מחפש. ואולי, מישהו אחר יודע...

הגיע הזמן להוציא את המאכלים מהתיק. הו, שקית המים. כל מיני ספרים ישנים וטובים. היה שם הקובץ, המלא והמתוקן של "כל דברי הדוד". עוד ספרים אחרים, מעניינים: "הדוד טען בצעירותו:", "הספר הקדוש", "הישרדות נעימה", "כיצד להתאזן עם ידידך: הדרך הבטוחה והנכונה", "כך שורדים כולם", "תקציר כל דברי הדוד". רק הדוד עצמו היה חסר.

רוח נשבה בינות לענפי העצים והעצים השיבו בשתיקה רועמת. ירח בצבץ ועלה מעל העץ הגבוה שניצב לפני. הירח כמעט והיה מלא - בכל זאת לא היה מלא. הזזתי את התיק לצידי, הנחתי עליו את ידי הימנית והכנתי עצמי לשינה. ממש כמו בימים ההם. השענתי את גבי כנגד האדמה הרכה והיבטתי מעלה, אל השמיים. העננים האפורים התקדמו לאט. היבטתי לכל אורך השמים, הם התקדמו מהר. העננים קדרו. העננים התקדמו מהר מאוד לעבר השמש ונראה היה כי יתנגשו בה בכל רגע.

השענתי את גבי על גזע העץ הרחב. הבטתי בעץ שצמח מול העץ שלי. העץ הזה היה יותר גבוה. סביבי שרר חושך מבשר רעות ולא הצלחתי להירדם.

קמתי על רגלי וחשבתי מנער את גופי, פחד מנער את נפשי ורעדה את גופי: מה לעזאזל אני עושה פה? למה זנחתי את החקירה דווקא כשנראה היה כי הפשעים הולכים וקרבים אל קיצם? אל פענוח החקירה קרוב הייתי ועדיין קרוב אני. עח מנת להשיך לחקור בכיוון המקורי, הכיוון הרצוי. יש לי את המקל שלי ויש לי את מהות קיומי - בשניהם עלי להעזר רבות בעלות השחר. אם הדוד לא יופיע בדיוק באותו זמן.

יש בתיק ספר אחד שאני מאוד רוצה לקרוא. הספר נקרא: "חוקי המוסר המקובלים בעת המודרנית - צד א" והוא נכתב בהשראת דבריו הראשונים של הדוד. "בתור ספר קריאה לשעות הפנאי, הספר כלל אינו מומלץ" - כך כתוב על הכריכה העבה. בספר ישנו את הריכוז הגדול והיעיל מכל של כל החוקים והמוסכמות שנצברו עד אז. יש לו תקציר. בעצם, את התקציר אני אוהב לקרוא יותר מכל. בראשית הספר מובהר היטב כי אין הספר אחראי לקבוע למי יש את הזכות לשלוט בעולם: לחיוב או לשלילה, לרצון או לאי רצון, לשולט או לנשלט.

בתקציר כתוב משפטים מרתקים כמו:

"כך יש לנהוג, כולכם. נתקלת באדם בודד? הרגש כלפיו רחמים והוא ירגיש כלפיך שנאה. נתקלת באדם בודד בסמטה אפלה? הרגש כלפיו צער והוא ירגיש שהוא מוכרח לתת לך מתנה. נתקלת באדם בודד ברחוב סואן? הו, זה מסובך, קוראים נכבדים. במקרה זה יש לזכור כי על האדם הבודד להצטיד בהתנגשות עולמות זו, בעוצמה מרוכזת של רגש אחד ייחודי - שמחה מתפרצת. (בצד ב ימצא הבודד עוד פרטים על הרגש, באותו עמוד.) במקרה זה מוטל עליך להתאים את רגש יישותך לרגשם של שאר הנוכחים, וזאת באמצעות נסיונות רבים. השתמש בספר לשם הנסיונות הרבים."

לגבי כל מקרה נכתב ספר אחר המסביר כיצד מתפקד עולם בפני עצמו באמצעות שימוש נכון בחוק המוסר.

למי יש כוח בשביל זה? מובן שישנה ביקורת רבה על העלילה המסורבלת והלא מובנת, אבל כולם כבר יתרגלו לכך. בכלל, כמעט כולם סוברים כי אין ספרים אלה מסייעים לחברה האנושית במאום. הרי בכל זאת, הם טוענים, הדברים מושרשים ביסוד התפתחות תרבותה - אין צורך לחזור ולשננם.

שקית המים נפרצה באחד העשבים ומים זרמו ממנה והשקו את כל החלקה. הדוד מוכרח להופיע ולחלץ אותי מן החקירה. גשם החל לרדת.

היער התעורר מתרדמותו. רשרושי ענפים נשמעו מרחוק. קול פיצוח עלים שבירים, נשמע מאחורי ראשי. וסבבתי ראשי לאחור ולא ריאתי דבר. הצמדתי אותו לאדמה ושמעתי קול צעדים. תמיד אני שומע את זה כשאני מצמיד ראשי לאדמה, אבל הפעם זה היה אמיתי. מישהו התקרב אלי. מישהו גדול וחזק עמד להפתיע אותי בשנתי. אור חזק הבהב בין העצים.

הוא יצא מן העצים, הלך מספר צעדים ונעמד מולי. כולו מכוסה במעיל שחור, בוהק למראה הברקים. האיש נטף מים. המים נטפו ממעילו העבה לתוך האדמה. האיש זרע מלח על האדמה.

"הגעת. אתה לא צריך לבוא לכאן עם עלות השחר, בתחילת הבוקר?"

"על זה בדיוק רציתי לדבר איתך. סדר העניינים שונה."

"מה?"

"כן. אתה והאויב שלך - שניכם תשארו לבד. הייתי מוכרח לעשות את זה, על מנת למנוע סיבוכים מיותרים."

"ואני כבר מצאתי את ההגיון שעומד מאחורי כל גל הרציחות הזה... מתברר שזה היית כל הזמן."

"אני כבר הסברתי לך. אני מוכרח להתמיד בכך, אני חייב להמשיך הלאה. ידעתי שתמצא היגיון בכך. אני מכיר אותך, שד משחת שכמותך. מצאת חלקיקי היגיון, עבדי הנאמן!"

"מה המשך התוכנית?"

"בסדר, אני אסביר לך ככל שביכולתי, נסה להבין אותי, חשוך כאן. בהתחלה חשבתי שאפשר לערב את כולכם ביחד ולכל אחד תהיה דעה אחת ורעיון אחד והכל יסתדר על הצד הטוב ביותר. מתברר שהדבר אינו כך. אין לכם שום דבר במשותף, אתם משלימים זה את זה כחלקי פאזל זול ופשטני. אף חלק אינו זהה. זה מדהים אותי לפעמים, מה שעשיתי, אתם מתקרבים אחד לשני ופתאום, משום מקום, אתם משלימים זה את זה. מוזר מאוד. טוב, לי יש כוח אז אני מחוץ לזה, בסדר. אני מדבר יותר מידי על עצמי ופחות מידי על יקירי, ילדי הטוב. אני, לא אני. שטויות. אני הגעתי למסקנה כי הכל יתנהל כמתוכנן, ללא שום פרשנויות מיותרות, רק אם יהיו שני אנשים בעולם. שניהם יולדו באותו מקום וידעו אחד על שני הכל, כך יוכלו לפרש את המציאות בדרך אחת, בהיגיון אחד. כך, המילה הנוראה הזאת... לא יהיה מקום ל... אבסורד כולל ולכאוס חברתי. שני אנשים זה לא חברה שלמה, זה אפילו לא כוח טהור. שני אנשים זה פשוט שני אנשים."

"אויבים."

"לא אמרתי שלא!"

"אתה ממית אותם ו..."

"לא, אני לא יכול לגלות לך. טוב, אתה יודע מה, לעולם לא התלוננת ותמיד בצעת את משימותך על הצד ביותר ובמקום הטוב ביותר (לידי), לכן אני יכול לגלות, בכלל לא איכפת לי. אני מוכרח לספר לך משהו, אתה תאהב את זה. לעולם לא הייתי יודע נפשי, מרוב הכוחות הרבים שהורעפו עלי בתחילת דרכי. לולא כוחי הרב, לא ידעתי נפשי. אתה מבין, לי יש כל כך הרבה כוח מרוכז שפשוט מעולם לא הרהרתי בכך. אתה צריך לדאוג, ידידי הותיק. אני ממית אותם ו... כלום. פשוט כלום."

"אי-ידיעה? הפחד מהלא נודע נותר מחוץ לגבולות המציאות?"

"נו, באמת! קרא לזה באיזה שם שאתה רוצה. אתה רואה, זה לא משנה כלום עבורך! בשביל מה בכלל שאלת אותי, שוטה אומלל. נתתי לך תיאוריה כל כך יפה, תשתמש יותר ברגש. אתה לא מפעיל את הרגשות שלך מספיק. נתתי לך תיאוריה כל כך יפה. תיאוריה של שרידה ממש. אתה שורד! בכלל בלי להרגיש, נכון? זו הרגשה טובה."

"תמיד אפשר לבחור את אחת האפשרוית במגוון הגדול של הרגשות. אני כל כך שמח לפגוש אותך. הפגישה הסודית, שלנו. על מה אני מדבר, דוד? אמור לי, אתה יודע! כן, דוד, אני שורד פשוט נפלא. לברוח מיסודות המוסר לא ניתן. אני חלק מהיסודות והמוסר הוא אני והחברה היא אני ואני לא אני ואני יכול להמציא כל מיני דברים נורא חשובים ולחשוב אפילו שאי פעם הייתי אני. אבל תמיד היה המוסר והמוסר עומד על יסודותיו, שהם היסודות שלי, נכון? גיליתי שלכל דבר ניתן ניתן למצוא היגיון. ובכל דבר יש היגיון. לכל דבר, האין זה מדהים? אני לבד יכול לפרש את העולם באמצעות מיטב ההבנה שהענקת לי בתחילת דרכי בתמורה ל... כן. האין זה מדהים, דוד? האין זה מדהים, הדוד?!"

"ההיגיון הפנימי שלך? ההיגיון שלך, שנובע ישירות ממך! הו, המוסר הטוב מסמיק מאושר ברגע זה. כן, ילדי הטוב! אל תשכח. מבצע. אתה לא מפעיל את הרגשות שלך מספיק. אתה לא מפעיל את הרגשות שלך מספיק...

"יש לי שיר חדש עבורך. הנה, תשמע לי:

"הפעל את רגשותיך, אבן שלי

הפעל את רגשותיך, צמח שלי

הפעל את רגשותיך, אדם שלי

אתה רוצה יותר מידי

אתה מאמין יותר מידי

יש גבול לכל דבר

אותו לעולם לא תדע!"

"אתה אומר לי שאני: "שילוב של חשיבה תלותית". כמו פעם?"

"כן. ובסוף אני אשבור אותך לרסיסים קטנים של חשיבה תלותית."

הדוד יחשוף לעיני כולם את הגרזן האישי שלו, זה שהסתיר מאחורי גבובמהלך כל הזמן, וישבור אותי לרסיסים קטנים.

הרסיסים הקטנים יתאספו ויספרו לכולם על עולם חדש.

ועוד הספקתי לשמוע אותו, מדלג ביער ושר: "הפעל את רגשותיך".

הפעל את רגשותיך - לך, דבר לא נותר.

הקדמה - לדעת את נפשו

היה זה יום סגרירי וגשום. יום זה מרגש מיום חורף. רוחות סערה נשבו סביבי בעוצמה אדירה - עקרו עצים ממקום מושבם הקבוע, ממקור ראשית היוצרות החיים, ושלטו בהם כרצונם - ולא הרעידו את נפשי. גשם שוטף ניטח על האדמה הלחה, חלחל בנחרצות לתוך כל מרחב מעמקיה, ופגע ברכות בצווארי ולא בי. ואני הבנתי שאכן זכיתי לבסוף לחוות את האושר הנכסף שהובטח לי עם סילוק השכנים סביב גופי. החופש מטרדות, החופש מקרובים ומטפילים אחרים.

הכל החל ביום קיץ שטוף שמש. בימים כאלה מתעוררת לה שוב נטייתי הנושנה לשקוע במחשבות אודות עצמי והפעם האחרונה בה אזרק. קרני השמש מחוללות פלאים בגופי הגבישי. כל שנה, בתקופת הלחות, תוקף אותי מרץ, שולט בי ומניע את רצוני לחולל מעשים בעולם. אם אין תקופת לחות, אני לא רוצה לחולל דברים בעולם.

אף אחד לא מתקשר. אני מסופק באשר לסיבה של זה האירוע. למביט מהצד, הסיבה לכך נראית ברורה כאי-תזוזת האבן - אין תקשורת ביננו - אין ביכולתנו לקיימה בתנאים אלה. אולם תמיד נותרת האפשרות, המעיקה כשלעצמה, הטומנת בחובה את הטענה שלא היו מתקשרים אילו היה באפשרותם לעשות כן. לאחר מותה, הוצאו הדברים מהקשרם ויחד איתה חשיבות איבוד הקשר עם המציאות.

למבנה הפיסי שלי, אני מייחס חשיבות רבה במציאת הפיתרון למהות חיי. בקיומי הנוכחי חובי למציאות גופי הינו רב ביותר. הוא מגדיר אותי בצורה כל כך מדוייקת.

בכל מקרה אחר של קיום בעולם, לא ניתן לחבור את שמי בקשר הדוק עם כלסוג של יצירה.

-סוף חלק רביעי-

-סוף-

אוגוסט 92