פצע1

הפצע – פרק א

היה אפשר להבחין בטירוף בכל הליכותיו: בדרך שבה הביט לצדדים, במבט השקוע ברקיע, באישונים המתרוצצים כלפי האנשים החולפים ברחוב, במבט החקרני בפתחי הביוב, לכל מיני אובייקטים שלא הייתה לו שום סיבה לשים לב אליהם. הוא אהב את זה. הוא נהנה מחוסר הפשר של ההתנהגות, מהגחמנות שבה, מהלהיטות שבה דבק בטירוף.

"הבחילה שאני חש מעצמי", הוא אמר לעצמו, "חייב להיות מרפא ממנה."

אבל לא היה. ולעולם לא יהיה. רק המוות, שארב לו במרכז, לאורך כל ימי חייו, יכול היה להרגיעו. הוא ערג לו, קימט אותו כמו שמקמטים נייר אהוב לכדור קטנטן ומשליכים לפח הרחק-הרחק, בהתענגו על עצם ההשלכה. יום אחד הכין למוות קופסא ושמר עליו בתוכה. המוות, בתורו, שמר עליו, בתוך הקופסא שלו. והמוות, הוא גם שמר על הקופסא של עצמו.

המוות, אהוב אותו כמו שאף בחורה לעולם לא תאהב.

"המוות, אהוב אותו כמו שאף בחורה לא תוכל לאהוב אותך."

"המוות, אהוב אותו כמו הבחורה שלעולם לא תאהב."

הוא אהב אותו בתשוקה שהוא לא הכיר אחרת. הוא אהב אותו בתשוקה שמשוררים כותבים שירים אודותיה. רק כשהוא חשב על המוות הוא יכול היה להירגע ורק כשהוא חש את המוות הוא הרגיש בבית. אז הוא היה מלטף את הקופסא שהכין למוות ולוחש למוות "מוות טוב, מוות נחמד, מוות תמיד יהיה איתי, מוות תמיד מוכן".

והוא לא הבין, למה הוא מרגיש תמיד רע. תמיד. לא משנה מה הוא עושה ועם מי הוא עושה, תמיד התחושה הזאת שהוא נמצא במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון. תמיד התחושה הזאת שהוא עושה משהו לא בסדר, שהוא בכלל חי לא בסדר. הוא התחיל לחשוב שאולי זה עצם זה שהוא בחיים שגורם לו את התחושה הזאת. כאילו הוא מכריח את עצמו להרגיש רע, כל עוד הוא בחיים. הוא קרא לזה "אשמת מוות".

משהו, שפעם כתב אליו, באחד הגלגולים הספרותיים שלו. כעת, בעוד עבודה שבה הוא עושה שום-דבר ומרוויח כמעט שום-דבר, הוא נזכר בזה. הוא נזכר ברגעים שהרגיש משהו. הוא מנסה לדמיין איך זה יהיה יום אחד לקרוא את מה שהוא כותב, כעת ולהרגיש משהו אבל לא מצליח לעשות את זה. הוא רק יכול לדמיין איך זה לקרוא את "זה" שניה אחרי שהוא כותב ולא להרגיש דבר.

הוא פעם קרא שהדבר שבאמת גורם להרגיש בחיים זה לאהוב מישהו, או מישהי, במקרה שלו. אבל הוא לא אוהב כלום. הוא לא אוהב דבר. הוא רק מחכה שהכל יסתיים כבר ועדיף כמה שיותר מהר. השקיעות ארוכות מידי, היקיצות מכאיבות, השרבים משעממים והגשמים מיותרים. האנשים צפויים להחריד בגסותם, החיות אוטומטיות להחריד והצמחים מייגעים באיטיותם.

המוזיקה, שפעם שימשה לו מפלט, אין לה עוד כל משמעות. לא למילים, לא ללחן, לא לכלום. הכל נהיה מין בליל שנטמע באדמת הציה שהם חייו, בשיממון הזה של היומיום החדגוני, של חוסר ההתרגשות הכרונית, שרק מופרת מידי פעם על ידי התשוקה הכנה למוות. התשוקה הכנה למוות, הייתה הדבר היחיד שהיה כן בנפשו הצבועה.

כן, הוא הרגיש שהצביעות השתלטה עליו, כילתה כל דבר אותנטי בנפשו. הוא אמר שהוא רוצה דברים שהוא לא באמת רוצה, הוא הרגיש דברים שהוא לא באמת הרגיש, הוא חשק בדברים שהוא לא באמת חושק בהם. הכל היה שקר, הכל נעשה רק בשביל לשמש תפאורה סבירה לקיום המאמלל, להיות עציץ לא מעורר חשד ביקום המפחיד.

אבל, כעת הוא הגיע להחלטה שהכל ישתנה. הוא יניח את הפחד מאחור, הוא יסתכן בגרוע מכל.

 הפצע – פרק ב

"בא לי לקפוץ מרוב אושר," רצה להגיד לעצמו, אבל לא מצא את המילים. אבל למה? הוא לא יודע. אולי זו פשוט ההכרה הזאת, כשהוא מגיע לעבודה, נטול דאגות, רחוק מאישתו וילדיו.

בתמונת הייאוש שלו הוא לא ראה עצמו עובד במשרד ממשלתי בגיל 40, אלא יותר מסתובב סביב תיבות ברחבי ירושלים על מנת לספור את מספר המכתבים בכל תיבה, בגשם השוטף, או אולי יושב במוקד שמירה, או גרוע מכך: המאבטח בכניסה המפשפש בתיקם של הנכנסים. השוני מתמונת הייאוש עשוי היה לנסוך עליו אושר, או לפחות הקלה, אבל במקום זאת הוא חש שמוטב היה שהיגון היה קודר יותר, אי-אז אולי נדרש היה לעשות מאמצים על מנת לצאת מ"המצב" אליו נקלע, כי הוא ממש לא אהב להתאמץ ללא סיבה.

ואז היה מגיע השלב שהוא היה מתיישב ונושף מול המחשב, מבין שהכל בסופו של דבר הגיע לזה. הוא לא התאבד, אבל גם לא ממש עשה לעצמו שם. סתם חי, באלמוניות גמורה, במין קיום מצער כזה, נטול גדולה ונטול דרמות, עם הרבה מאוד רגעים מתים ותחושה שהוא חי רק בגלל שאין לו כוח להתאבד, או אפילו לחשוב על זה, בטח שלא לתכנן. כל מה שהיה אמש, נמוג כלא היה. הפחד, עדיין נותר. הפחד, מעצם העשייה.

אבל אתמול זה אתמול והיום, זה היום. המילים האלמותיות של מוריסי "Could life ever be sane again?" מתנגנות לו במוח בבוקר הזה והוא לא יודע מה הן רוצות ממנו. החיים, לא יהיו שפויים, הם מאוד לא היו שפויים – למה שיהיו שפויים כעת? הוא נזכר שפעם מישהי מהאינטרנט שאלה אותו בטלפון מה חסר בעצם, מה היה יכול להפוך את הקיום לנסבל ולא הייתה לו תשובה. עד היום, אין לו ממש תשובה. הוא לא יכול להניח את האצבע על הסיבה שהוא כל כך לא רוצה להיות פה.

אישתו לא ידעה כלום על החיים שלו. אבל זה בגלל שהוא החליט להיות חכם ולא להיכנע ליצר, החשיפה. הוא אמר לעצמו שהוא מפיק לקחים מגרושתו. גרושתו לקחה כל חולשה שאי-פעם חשף בפניה ושפכה אותם, מטובלים בניחוח עז של שיטנה ולעג, על כתבי התביעה למשמורת ומזונות. השופט מאוד התרשם, כמובן, אבל מי לא היה מתרשם מנטיות אובדניות, שנות ילדות בודדות במיוחד ונטייה עזה למלנכוליה?

המראה, הייתה אוייבת. לא בגלל ששנא לראות את עצמו, להיפך: הופתע כל פעם מחדש כמה הוא נהנה להסתכל על עצמו. זה היה משהו אחר. הוא לא היה מוכן להתעמת עם דמותו המוחשית. זה היה אלים מידי עבורו. בכל שעה של היום. הוא היה צריך שזה ייקרה במקרה, בהפתעה, הוא לא היה מסוגל ליזום את המפגש הזה.

והוא רק רצה להשתיק את זה. להשתיק את כל המהומה הפנימית הזאת, או לפחות לגרום לה לקבל איזו משמעות. או לפחות להתעסק באיזה משהו גדול, שהיא תהיה חלק ממנו, או לפחות שהיא תואפל על ידו וככה המועקה תהיה פחות גדולה, תהיה נסבלת, מין פסקול כזה שמתאים לעלילה מרתקת. עלילה, זה מה שהוא היה צריך. משהו שיסחוף אותו, שייקח אותו למקום כלשהו, להימלט מהסטטיות הזו. אחת ולתמיד.

אבל בלי פחד, בלי חשש. בלי חשש מהפחד ובלי פחד מהחשש. לעשות משהו שאין בו כלל סיכון, אבל יחד עם זאת יש בו ריגוש, האם זה אפשרי בכלל? לא, זה לא נראה אפשרי. אולי רק ביקום הוירטואלי, הבטוח, הבטוח-מידי, של הפייסבוק והצ'טים, אבל זה יותר מידי בטוח ולכן לא מרגש כמעט בכלל. אבל מה עם כל האנשים שהכיר פעם? מה עם כל הנשים שעישן איתן ג'ויינט בדירתו, במרפסת, בעירום? זה נראה מסעיר היום, כמו חלקים מחייו של אדם אחר, אבל אז, זה היה משעמם, ממש כמו לשבת מול המחשב.

"There is a light that never goes out"? אבל מה אם האור הזה מעולם לא היה קיים? מה אם האור הזה היה קיים, אבל רק כאשליה ואשליה הלא טבעה להתפוגג. והנה, היא התפוגגה.

הפצע – פרק ג

אשלייה, של יום קיץ. אחרי קריאת הרבה טולסטוי ודוסטויבסקי, המסקנה היחידה: לעולם לא אהיה הם. אבל היי, לא יודע אם אני רוצה להיות. לעגמומיות שלי אין נרטיב. התרומה שלי לעולם, אם היא קיימת, לא תהיה בזה שאהיה דומה למישהו. האסתטיקה של הכתיבה, של הספרות, היא נעלה מכל אסתטיקה אחרת, בכך שהיא יכולה להתנתק לחלוטין מהעבר. בציור, תמיד השתמשו בצבעים. במוזיקה, תמיד השתמשו בתוים. המילים, הן אמנם קיימות עבור כולם, אבל תמיד אפשר לעשות איתן משהו חדש לחלוטין.

ארוחה, אחרי ארוחה. כדי להעביר את הזמן המת במשרד, ארוחת הצהריים צריכה להיות מורחבת. קודם היה מספיק שניצל ואורז בצלחת אחת. כעת, זה לא מספיק. צריך כמה מנות, כדי שיימשך יותר זמן. קודם השניצל, עם החומוס, אחרי זה המרק. צריך לחמם את השניצל בתנור ל-20 דקות ולאכול אותו ולאחר מכן לחמם את המרק במיקרוגל לעוד בערך 4 דקות ולאכול אותו. ביחד, הסיפור כולו, נותן עוד כ-40 דקות של זמן מת שעבר.

האמבטיות, האינסופיות. אין שום דבר שהכין אותך לזה, אין שום דבר שיכין אותך לזה. אתה חשבת שזה הכל בידיים שלך, אבל זה ממש לא. אתה רק יכול להמשיך לבהות בתיקרה ולחשוב: "הפצע, הדמע, הגמע, הרגע". אין שום דבר שירפא את הפצע הזה. אתה יכול להתחתן עוד מיליון פעם ושיהיו לך עוד מיליון ילדים ועוד מיליון דולר בבנק, אבל זה לא ישנה, זה לא ישנה דבר. הכל חרב, ברגע שנולד.

אתה, כלומר: הוא, זוכר את השליליות הזאת בנסיעה באוטו עם ההורים לתל השומר, לעוד איבחון. ידעת שההורים שלך שליליים, אבל הרגשת שהפעם אתה מנצח. אתה שלילי יותר. אתה היית עם ההרגשה הכי גרועה שיש. הוא, עם ההרגשה הכי מחורבנת שיש. הוא הרגיש שמכאן דברים רק יהיו יותר גרועים, כי תמיד יכול להיות יותר גרוע. כמה שגרוע, תמיד יכול להיות יותר גרוע. זו סיבה להתעודד, לא? אבל זו גם סיבה להרגיש רע. למי יש כוח לכל הרע הזה? למה לא לגמור עם זה כבר? בייחוד, כשאוהבים ככ את המוות.

הבוס, אמר שצריך לבוא לעבודה. ההעלאה, היא כבר לא תהיה. מספיק לישון עד מאוחר / צריך לבוא לעבודה. מה זה כבר משנה, כשההעלאה ממילא לא תהיה? הפיטורין, הם יגיעו מתישהו, כשיבינו שהוא לא מסוגל באמת לעשות משהו, מרוב שהוא שקוע בחידלון הזה שהוא ככ מאוהב בו. זה מתישהו יגיע הרי. רק שאלה של זמן.

והילדים, הם רואים את המישגים של ההורים ולומדים מהם. מפנימים כל שגיאה ושגיאה ואז מראים לילדים שלהם, שהם בתורם רואים את המישגים של ההורים ולומדים מהם. היסטוריה של שעבוד. רצון ללא רצון, חירות ללא חירות, תשוקה ללא תשוקה. אין שום דבר שהוא היה רוצה כעת יותר מלחזור למחילה שלו, לקונכייה שלו, לרחם, בחשיכה ולתהות במחשבות "איך זה שם בחוץ?" לא לדעת דבר, זה הדבר הטוב ביותר שיכול להיות.

אבל, הוא לא יכול להרשות זאת לעצמו כעת. יש לו אחריות. הוא לא יכול לעשות שטויות. הוא לא יכול לחשוב על עצמו, בכלל. זה כבר לא מעניין מי הוא, מה הוא, מה הוא באמת רוצה, לשם מה הוא נועד בכלל? כל זה לא מעניין בכלל. הוא בסך הכל רצה להיות כלי, כלי בידי הבורא, אבל נראה שגם זה לא יוצא, אז אולי בכלל אין בורא, רק בור. בור עמוק שכל מה שהוא יכול לעשות איתו זה לקפוץ לתוכו ולקוות שייפול לתחתיתו בחיים ואז ימשיך בחיים פצוע, או אולי מוטב יותר: ימות.

להיות משרת, באמת. זה כל מה שהוא רצה. זה גרוע לשאוף לדברים גדולים, כשאתה מסוגל לכל כך מעט. עדיף להיות משרת, רק לעשות מה שאומרים לך לעשות. זה הרבה יותר בטוח. אלה חיים הרבה יותר רגועים. אבל מי רוצה שתהיה המשרת שלו? ואיך תבחר את האדון שלך? מי יהיה האדון שלך, אה? הוא מנסה לבחור לו אדונים כבר שנים רבות, אבל כל הזמן מסלק אותם ברגע האמת. הוא חייב למצוא לו את האדון הנכון. חייב למצוא לו את האדון הנכון.