אגון ("תשישות של נשים")

חלק א

היא החליקה מכל המדרגות. היא לא מצאה אף אחד באולם למעלה, לכן ירדה למטה. היא ירדה בזהירות אבל הרגישה שהמדרגות לא נגמרות. היא המשיכה לרדת, עוד ועוד. אבל המדרגות לא נגמרו. היא כבר כמעט התייאשה, אבל המדרגות לא נגמרו. היא נשבעה שיותר לא תרד במדרגות אבל המדרגות לא נגמרו. היא נעצרה באמצע גרם המדרגות והביטה במבט מאיים על המדרגות אבל המדרגות המשיכו לברוח לה. היא ירדה מדרגה אחרי מדרגה, בזהירות. היא עקבה אחרי המדרגות, ספרה את המדרגות, וידאה שאיננה מדלגת על אף מדרגה ועדיין המדרגות לא נגמרו. היא הביטה על המדרגה האחרונה וניסתה להגיע אליה אבל לא הצליחה. היא רצתה להגיע אליה. היא כיוונה את כל רצונה להגיע אל המדרגה הכי תחתונה אבל לא הגיע אליה. היא ירדה במדרגות והרגישה שהמדרגות לא נגמרות. המחשבה שזו מחשבה מטופשת לא הקלה. היא לא ראתה את המדרגות - היא ראתה אלומות חיטה אינסופיות, הנאלמות להן בעודה נאלמת. היא ראתה ורצתה. היא רצתה כבר להיות למטה ולחבק מישהו, לא משנה מי, זה יכול להיות בעלה אפילו. בעלה. הוא הביט מבוייש בתיקרת העץ החרוכה. הוא העמיד פנים שהוא ממתין לרדתה של אישתו במדרגות, כשם שכל בעל ממתין.

            בלי נקיפות מצפון היא פסעה עוד מדרגה ועוד מדרגה, כשכל אותו זמן היא מכוונת את תנועותיה כך שתנועת ישבנה לא תקדים את תנועת עקביה. עודה יורדת והנה רעמה זהובה-חומה הומה בעלטה, מתנפנפת ושואגת מאחוריה ללא-זיע ומשלחת ללא-תנופה מלתעותיה אל מפרקתה המתפצחת בקלות תוך מלמולי "בלי נקיפות מצפון, בלי נקיפות מצפון". לא, הוא לא באמת קיים. האור החלוש שהשאיר בעלה בשגגה במסדרון המטופט בציורי אגדות ילדים לפני לכתו לישון היה האור בקצה המנהרה שלה, המנהרה הכחלחלה-סגלגלה שלה-רק-שלה, המצופה אריגי זהב, כספית, נחושת וארגמן. "צריך להיות לזה סוף, אי אפשר לרדת ככה בלי סוף." לו רק ידעה עד כמה היא צודקת בחששה. לו ידעה עד כמה ייטב לה לו תמשיך להדס כפות רגליה מדרגה אחר מדרגה במכות שרק נשמעות רכות ולהמתין, להמתין שהמדרגות ינועו מעצמן כלפיה, כלפי מעלה, ידרסוה - הלוואי, הכוח הכביר הזה לא היה צריך להיות כל כך כביר: הרי בעלה די עלוב. היא כבר לא יכלה יותר לראות רגליה כי שקעו כליל במערבולת החול שאיימה לסחפה לתוכה ונראה היה לה שהדרך היחידה להחלץ ממנה היא לגמור לרדת את כל המדרגות הארורות אבל איך לעזאזאל, איך.

            מפאתי חצרות הבתים המטים ליפול בסימטאות החשוכות בקעו קולות רפים של משחקי ילדים צייתנים ונמהלו במראות קשישים המלחששים בלהט עצור את תפילת העמידה. גבוה גבוה ממעל שורות סדורות של כבסים תלויים זוהרים על חוטים מפוארים שהיו בלתי-נראים באפילה המוחלטת מראש חצר אל ראש חצר, לבנים התנופפו ברוח שמצאה לה מסתור בינות לרעפים חורקים והיו לפנסים שהרנינו את ליבו בשוטטו במציאות שדמתה לחלום אותו רצה לחלום כחלום חדש המונע בכוח החדווה הפיכחת של העלטה. הלבנים חוברו זו לזו בטיח שלא העיד במאום על זיעתם השדופה של הפועלים הערבים הרשלנים שעירבבו אותו ללא כוח רצון עצמאי. בשנתו לא חלם. כלומר, הוא חלם שהוא חולם אבל הוא ידע שזה רק חלום: חלום ממנו יתעורר מרוצה יותר וספקני פחות ביחס להכרחיות קיומו. היה לו קשה להירדם, לכן כשכבר נרדם חלם לא פעם שלחדרו נכנסים קרובי-משפחה לא רצויים וגם סתם אנשים אלמוניים שמשום-מה לא נעים לו להפגש איתם ומפריעים לו לישון כך שעליו לנדוד ברחבי הבית כדי לירחק מהם, לפעמים עליו לנדוד למקומות שלא הכיר והיה לו ברור שאין סיבה שלא יכיר – הרי זה ביתו שלו! ובהליכה במקומות חדשים אלה הצהלה הפנימית של הגילוי לא הייתה - רק חלחלה דשנה של התבוססות באדמה הרטובה. אבל, שטויות, כל אלה הבלים, הרי חלומות באים והולכים בכדי: היו לו דברים חשובים יותר לעשות. היום מתכנסת ישיבת הנהלת החברה והיום עוד לא התחיל. אבל את זה הוא לא חלם. הוא שמע מה יש לתמיר להגיד, מה יש לרז להגיד, מה יש לאגון להגיד. אגון השתוקק שכל השמות הישראלים האלה יהיו חלק מסיפור חייו של איש אחר, אבל לא. שמו אגון. הוא היה רוצה להיות ג'ון מת'יוס ושבישיבה יישבו ג'ון, פיטר, הנרי ופול. "יש אגון נוסף במשרד אבל זה אגון אחר" היה רוצה שיוכל להגיד לאשר ישאלו אבל לאנשים יש שמות משפחה הלא כן? ושלו היה רוזן. לא ג'ון מת'יוס. על השולחן היה מונח בקבוק קברנה סוביניון מ-97'. רז אמר "שיחקת אותה, תמירוצ'קה. 97 זאת ה-שנה. בן-זונה. ב-זונה. ב-." מילים בוטות. מילים בוטות לא הפריעו לאגון, כל עוד לא נאמרו כלפיו. הם בהוליווד של שנות ה-20, הם בוהמיינים, הם יושבים כל ערב באותו בית-קפה ומזמינים אותן מנות כבדות של בשרים ועופות ומעשנים אותה כמות של סיגרים קובנים: בשביל להבין כמה מהמילים יש צורך במילון אוקספורד למתקדמים ובאינטואיציה לבני-אדם אפילו אם קיבלת 100 בבגרות של 5 יחידות. בזכות הצורך השני הוא קיבל את העבודה, למרות שאין לו את זה. אין לו את זה בכלל. בכלל בכלל אין לו את זה. רק נדמה לאנשים שיש לו את זה. "תודה שהיית מת לתקוע אותה, ב-בי, מה?" "סליחה, במה אני בדיוק אמור להודות בדיוק, סליחה?" "שהיית מת לתקוע אותה." "את מי? את מי לתקוע?" המזכירה החדשה.. מי.." "מי לא?" "אבל אתה גבר נשוי! ובכל זאת, היית מת לתקוע אותה." "גם אתה, סו וואט." "אני לא אמרתי שהייתי מת לתקוע אותה." "אה, המזכירה החדשה. אל תדבר איתי יותר עליה, טוב?"

השלווה שוחקת. לילות ללא-שינה נטולי-וודקה לא מחלחלים החוצה את הסלידה נטולת-השנאה: הסלידה הטהורה של ברי-הלבב שאינם שוטים דיים כדי להאמין בקופאין. אגון לא שוטה. אגון זוכר. בכיתה, היה אותו ואת כל השאר: היה את הילדים המקובלים, היה את המצורעים, היה אותו; במפגן נדיר של משחק לחימה חסר-פשרות יכל להבקיע 3 גולים תוך מיצוי מלא של המצבים ויכל למנוע מהשוער להתמודד עם 3 בעיטות לשער של גולים בטוחים ואז הוא היה הילד הכי מקובל בכיתה, ככה הרגיש לפחות. אגון לא היה נמנע מהכשלה מכוערת (שליחת רגל למטרת פגיעה ברגל) של השחקן בעל השליטה הכי טובה בכדור, על משטח אספלט; בשיעור היסטוריה הוא קרא יום לפני וידע, לא ידע של שינון, ידע שנחשף באמצעות התלהבות הנשלטת על-ידי מודעות לחשיבות אופן זה של ידיעה, שהרי זהו ידע של "אני הייתי שם!" או "אני כתבתי את זה וזה רק מקרה שהשם שלי לא רשום". אגון את זה לא זוכר. בתחרות של כל בתי הספר. הוא זכה במדליה, דווקא ב-100 שליחים ולא בענפים שבהם יכל להוכיח את יכולתו האישית המופלגת. אגון היה הכי טוב בכיתה. אגון היה מנצח את הידוע בכינויו "חומי" ברוב הפעמים שהיה מתחרה נגדו, אבל זה לא היה מספיק נגד אלה מהבתי ספר האחרים, הם היו חזקים יותר ומהירים יותר. הוא לא הצליח לעבור בקפיצה מעבר לחמישה מטרים. היו כאלה שהצליחו. הוא לא רץ מספיק מהר. הוא לא היה רגיל לרוץ 100 מטר, רק 60. אבל זה לא חשוב, הוא בקושי זוכר משהו מזה. החבורה שלו – אותה הוא זוכר טוב. החבורה הייתה מורכבת מ-3 שכנים ולפעמים מ-4, כשהילד שהיה קטן יותר מהם מהבניין השכן היה מצטרף. המחנה שלו, הוא המנהיג – הפיהרר, זה המוביל. והם לעולם לא אומרים "לא". הם לא יכולים, אסור להם. חיילים טובים. מקימים מחנות. הנהגה יצירתית: תמיד יש לו רעיון לאן ללכת, מה לעשות. לעולם לא חדלות מחשבה, לעולם לא אי-מעש. תחושה טובה, של הנהגה. אותנטיות, הוא עושה מה שהוא נועד לעשות. אגון הוא מנהיג, בצבא לא היה לו ספק שהוא היה קצין בקרבי. בגן, שנתיים. העדיף להשאר שנה או שהיה ילדותי מידי בשביל ביצפר, לא זוכר. זוכר שמשהו לא היה בסדר שם ושתמיד היה הכי גדול בכיתה. בגן, החתול מחביא את הגללים שלו מתחת לחול. זוכר. ילדים עוברים בסך, צריך לתקוע להם בצלעות מרפקים חדים. גם את זה זוכר. ונדליזם. גם זה היה. היום אגון שונא ונדליסטים - הרס מפחיד אותו, החזקים מפחידים אותו: הם יכולים לרמוס אותך, ללא אזהרה. גם אז זה היה. גם מיניות. כתובות "יעל עליי" על הקיר היו, היו אלה כתובות שגם מתכוונות. יעל, מישהי נחשקת מהכיתה המקבילה, משמשת כראיה לרצון עז לזיין כבר בגיל 12. "לזיין כבר". במחשבה זו תשוקה, גסות תתכן רק במילה. אוננות מופרזת. לאחר סיום שיעור: הצהרה גאה על 7 גמירות ביום מאוננות, ללא חשש שההצהרה תביא למימוש נבואה שחורה שהאון המיני המוגבר ישמש רק לסיפוק עצמי. החשש מהחזק, אגון הוא החזק, אגון חשש מעצמו? אגון לא חשש ממה שהכיר, אבל הוא לא הכיר מספיק, אבל הוא לא ידע את זה, הוא הרגיש שהוא מכיר מספיק אז הוא היה חזק. עוד הוא זוכר שהיה מתעלל בקטנים ממנו. היה עושה להם את המוות. עוצר אותם בדרך, מוציא להם את הנשמה, עד שהיה עוזבם לנפש ואז הם היו מצטערים שהם עוד בחיים. היום הוא יכול להגיד: ממש כמו אבא, ממש כמו אבא. גם חתולים. גם מהם לא חסך את שבטו. גורים עיוורים, שפמיהם נוטפים חלב אימם, מנותצים לשברירי פרווה רכה, הריח המתוק של המוות. מה עוד הוא זוכר? שנא את הביצפר, תיעב שם כל רגע. פינטז על חופשות, ספר את הימים, ספר את השעות. רק כשלא היו לימודים היו חיים. עדיין, הוא חולם בלילות שהחופש מבוטל, שצריך ללמוד, שחסרה לו בגרות בהתעמלות בגלל שהבריז יותר מידי פעמים, למרות שדווקא בספורט היה בסדר: חוץ מבתרגילי הכושר, שהיו יותר מידי מהם בתיכון והיו סיוט טהור - אגון לא אהב מאמץ חסר תכלית וחיזוק הגוף לא היה תכלית ראויה. עדיין, בגיל 26. לא זוכר אם באמת היה מבריז משיעורי התעמלות. מרוב שחלם את החלום שהבריז הפך-לו הדבר לעובדה ולא זכור-לו בבירור מה אירע רק לפני 8 שנים. מוקדם יותר, בכיתה, ביסודי. הוא היה מקובל. אגון היה מצוי בתרבות הפופ העולמי כמה שניתן היה להיות מצוי בעת ההיא: הוא האזין ל"חדש חדיש ומחודש" ברשת ג' וצפה ב"עד פופ" בערוץ 1. הפופ היה אז בשיאו. אגון ידע בעל פה שירים של פול יאנג, רוד סטויארט, יורית'מיקס, דייאר סטרייאטס והילדים ידעו להעריך את זה. זכורה לו תקרית מצערת בעניין זה: הוא אמר "אלביס קוסטלו" כשמישהו דיבר על "אלביס" וההוא, המרוקאי מהמושב ליד ירושלים – "עמינדב" כן, הוא זוכר, הוא רצה להרביץ לו כי שמע "כוס" וחשב שמקללים אותו אבל לא יכל כי אגון היה מהילדים החזקים בכיתה, אולי החזק שבהם - ואף ילד לא היה מוכן לנדב את עצמותיו כדי לבדוק את זה. הוא היה יודע הרבה יותר ממה שהוא מסוגל לגלות שהוא יודע. בשל רעיון זה נולדו דמיונות על גדולה, "אילו רק היה העולם יודע מה שאני יודע!" אילו רק היה מוצא את האומץ לספר, עוז הרוח, אבל גם ללא הבישור הוא עדיין היה חזק, גם את רוחו החשיב כגדולה משל השאר: אי-הגילוי איננו חולשה אלא אסטרטגיה שקל-לו ליישמה בזכות תכונות אופיו. הסודיות הייתה חוזק, אבל יום אחד יידע להשתמש בכל מה ששמר כסוד ובפני זה העולם לא יוכל לעמוד. יום אחד. בפני זה העולם לא יוכל לעמוד. במימונה, אחרי אחיו ואחריו רודפים נערים מרוקאים אולי עם סכין, שודדים מהם אלף שקל, סכום פעוט דאז. להיות נרדף: זכרון כאוב של חולשה אל מול הרע הגדול, חולשה שהקושי להפטר ממנה מטריד יותר מעצם קיומה. הזכרונות לא ברורים, חלקם ודאי מודחקים, אבל אין לדעת אילו. כן, גם אצלו זכרונות קשים נוטים להטשטש. בתיכון הוא היה הדתי היחיד וזה היה מצב קשה. הוא לא רוצה להזכר בזה. אם ביסודי מיעט "להשתתף בשיעור" אז בתיכון בכלל הפסיק עם זה, אבל המושג הזה "להשתתף בשיעור" הפריע לו כי הוא השתתף בדרכו הפאסיבית שהיא לא פחות למדנית מהאקטיבית, רק שלא היה מסוגל להרים את היד. כן, בתיכון גם היה שורע זרועותיו על השולחן-ליחיד שהיה לכל תלמיד בתיכון המיוחס ומניח ראשו ממעל. למורים לא היה איכפת שישן כי ממילא הוא לא תרם לכיתה במאום. הוא ישן לא רק בגלל שעות ה-0, בגלל שהגוף שלו מתעורר מאוחר או בגלל שהגוף שלו הקל עליו את הבריחה. נמנמום מוצלח בהרבה היה הנמנום בדשאים בהברזות משיעורים, נמנום ממנו לעיתים חזר כשראיות מרשיעות על גבו, אבל הילדים לא אמרו מילה. לא, הוא לא רוצה להזכר יותר, למרות שהוא זוכר הרבה יותר מזה. זה מכאיב מידי. הוא לא ייזכר בילד האחר שלעולם לא היה "משתתף בשיעור" שבמקרה היו יחד באותו חדר בטיול השנתי לאילת. הוא לא ייזכר באובדנות שסירבה לקבל ביטוי מוחשי, חרף האקונומיקה שנשפכה ונמזגה לגרון בליטרים ונגמעה בתאווה המגניבה של המוות. והטעם החריף והמוזר בגרון היה סתם טעם חריף ומוזר. עכשו הוא מבין למה לא הרגה אותו, עכשו כשהוא זורע בשפע אקונומיקה בדפנות כל סיר וכוס הוא יודע שאם אקונומיקה הייתה רעילה מזמן הוא היה מת, הרי ודאי אין חומר שמוכנס למערכת העיכול של האדם יותר מאקונומיקה! הוא לא ייזכר במכות השוט המילוליות של אבא שכל מה שרצה זה שהילד הארור יצליח כבר, אולם חרף הפנאי הבלתי-מוגבל ללמוד בגלל העדר חברים הילד לא הפסיק להכשל. בתיכון, בתיכון הוא נורא רצה למות. כל הזמן. לפני התיכון הוא כתב אידיליות, להנאתו, בתיכון הוא כתב על כל מה שקורה כי רק הכתיבה יכולה לתת משמעות למה שקורה. והוא כתב סיפורים על מישהו שהיה חי לפי "וכשהמדרון נעשה תלול, וכשהמדרון נעשה תלול - אסור לשכוח לא להשתמש בהילוכים, פשוט להיסחף, מטה. מטה מטה מטה. הוא לפעמים שכח את זה, הוא רצה לשלוט, הוא ניסה להשתמש בהילוכים  - ואז המדרון לא נגמר והנאה לא הייתה."

            "אתה פונה ימינה, ממשיך ישר, הולך בערך.. המ.. 50 מטר בוא נאמר, פונה ישר, סליחה, ממשיך ישר, פונה ימינה ושם תשאל מישהו, זה קרוב." כן, גם זו צורה של עזרה. כעת הוא מרגיש יותר טוב עם עצמו. זה חשוב – לעזור לזולת, אולי יום אחד הוא יהיה הזולת ואז הוא יצטרך זולת שיעזור לו, אסור שאנשים יפסיקו לעזור אחד לשני, צריך לעזור. אחרת כשהוא יצטרך עזרה לא יעזרו לו. אסור להתבייש לעזור, צריך להתגבר על הבושה כשנראה שמישהו זקוק לעזרה ומתבייש לבקש. אסור כי אז זה יהיה הסוף והסוף רע.

            "תודה אבא, אבל יותר סיבכת שעזרת." "אבא": סלנג או שזה כל כך ברור שהוא אבא?

            "תקשיב טוב. אתה ממשיך ימינה, כלומר—"

            "לא לא, זה בסדר. אני כבר אסתדר."

            "טוב.."

            תחושה רעה, אבל קלה יותר מתחושת "לפחות ניסיתי". כעת צריך למצוא דבר-מה לקנות לאהובה החדשה. זה מביך, הלא כן? אבל מה לא? טוב, לא הכל. אפשר לקנות זר-פרחים. אבוי, זה ממש ממש מביך! רק המחשבה גורמת לחוש בעור עקצוצי קוצי הורדים. לא, הוא לא יכל לתאר לעצמו את עצמו סובב בחוצות העיר עם זר פרחים – אם יהיו אלה ורדים אדומים הם יחווירו כסיד ליד פניו! אז מה אנשים נבוכים שאינם רוצים להתחוור יכולים לקנות לאהובתם ועוד זו החדשה? עניין העכבה די מגביל את האפשרויות ומאחר ו"מתנה לאהובה חדשה" היא עוד יצירה עבשה של חוקי החברתיות הבלתי חברותית והמבוכה נגרמת בשל החברה, יש סכנה שיבחר לקנות דבר-מה שאהובתו החדשה תפרש לא נכון, כי הרי לפרש אפשר רק לפי הקודים של החברה. אה, שטויות; נקנה לה טבעת בוהקת שכשיבליח מבטה עליה, באישון ליל היא תשלוף אותו מהמגירה האמצעית בשידה ליד המיטה כשהוא יהיה מעבר לים, בוהקה יהיה בוהק אהבתו ולא בוהק האבן ממנה עשויה טבעת! נפלא הדבר. הישיבה הישיבה, למה צריך כל הזמן לשבת בישיבה. אלוהים הגדול, האל הגדול הגיבור והנורא, אל עליון, קונה שמים וארץ: רק שהישיבה תעבור כבר, רק שעלוות ייסורי הנצח של הגהינום לא תהא קמוטה לעומתה כמו מחושיי תיקן שמלאו ימיו למות והוא מתכרבל בפינת האמבטיה על גבו וכל גופו מקופל וצבעו דהוי.

            "היי ישנוני, מי לא קיבל משכורת חודש שעבר?"

            "דווקא קיבלתי, מי שואל? ומדוע שואל?"

            "בכל פעם שאחד מאיתנו שואל אותך שאלות לגבי הפרוייקט אינך מגיב."

            "אתה צוחק עליי." זה די מסריח. "הינך עושני לבדיחה, לחוכא והיתלולה. הגידו לי שהוא צוחק עליי?"

            "לא, אבל אם לא תענה על השאלה הבאה אז באמת נצחק עליך. אה-אה-אה-אה-אה."

            ואת זה אמר הבוס. הבוס ידע להיות די מרושע, לא תמיד כשרצה. זה היה נפלט לו כמו שהדבורה פולטת סם עוקצני לא בזדוניות גדולה יותר משהיא פולטת את דבשה. שבוע שעבר הוא השתלח באגון בצורה מאוד חריפה ומכוערת בגלל שאיחר ב-3 דקות: הוא אמר לו "אתה מספר לי שהילד לא נתן לך לישון כל הלילה? אתה חושב שהתירוצים הסנטימנטליים שלך עושים לי את זה?! נראה שאת השכל שלך שכחת בבית, מזלך שאת התחת לא שכחת!", אגון רצה להגיד לו "למה כל פעם שת'ה לא מרגיש טוב מישהו אחר צריך לסבול?" אבל בלע את הלשון. אגון ידע שהבוס לא מסוגל לסבול, שהוא חייב להפנות את הסבל ממנו והלאה. עניבתו השתרבבה רפויה על גבי חולצה כחולה, שנבחרה לא משום הזדהות עם מעמד הפועלים, אלא משום סירובו לשעות לעצות אישתו והתעקשותו על בחירת בגדיו בכוחות עצמו. הוא לא ידע את זה, אבל הוא התלבש מכוער לא כדי להגיד "הנה, אני הבוס ומותר לי לצפצף על מה שאתה מחשיבים יפה ולהתלבש מכוער" אלא כדי להגיד "הנה, אני הבוס ומותר לי להתלבש איך שאני רוצה", שזו פריבילגיה שגם אגון לקח, אלא שהוא התלבש יפה. ממש יפה. עד גיל 26 הוא התלבש ממש גרוע. הוא נראה יפה, אבל לבחורות זה לא שינה. הוא היה הילד הכי יפה בכיתה חוץ מאורי, אבל לבחורות זה לא שינה. הוא היה גבוה, אתלטי, עם שיער שטני ועיניים כחולות-אפורות, אבל לבחורות זה לא שינה. הוא לא רק היה נאה הוא גם ידע לדבר על ספורט ועל פוליטיקה ועל דברים שבינו לבינה, אבל לבחורות זה לא שינה. עד שלא הבין שהוא צריך לבחור בגדים ששונים מהטעם שלו, לא הפוכים, נשים המשיכו להביט בו בחוסר-עניין במבט שאמר "נראה טוב, אבל אם הוא חושב שעם טעם כל כך מחורבן בבגדים הוא יכול להשיג אותי הוא טועה", לו רק ידע שזה מה שאמר המבט... הן לא חשבו שהוא רשלן, תפרן, פשוט שיש לו טעם מחורבן. והן צדקו. את הבגדים שלו לא הוא בחר, הוא היה אלה בגדים שקנתה לו אימו בתקופת התיכון ומשום שלא ייחס חשיבות לביגוד לא ראה טעם לשנות את מלתחתו.

            "You don't understand that a girl like me cannot love just one man."

            לא לשכוח לנשוף. לשאוף אבל גם לנשוף. את המפתח לסובב מימין לשמאל. לא, משמאל לימין. ימין זה טוב, ימין זה לפתוח. שמאל זה לסגור. או שלסגור זה טוב. את המפתח להכניס ואז שמאל כדי לפתוח. לא, ימין. זה לא טוב לסגור. לפתוח זה טוב. רק בני-עוולה סוגרים, בשמאל. שמאל זה רע. בני-עוולה כמו אגון, הוא ודאי סוגר בשמאל. הוא עם הזנזונת הרוסיה שלו, הטניה המניפולטיבית הזאת, ש"לא יודעת עברית". איך הוא מסתכל עליה, איך הוא הסתכל על בחורות לפניה! איך הוא לא מסתכל עליי. הם בטח נהנים שם, הם בטוח נהנים. הוא והיא. שותים בשקיקה זה את גופניותו של זה, לרוויה. שיהיה לכם לרוויה, אך אל נא תרוו קנאתי יצורים מזדיינים, נבזיים, שדופי-רוח וחדלי-אישים! הלא אני כה צמאה וזה לא היה כל כך גרוע להיות צמאה לו היה לי משהו לשתות, לשתות כן, בשקיקה, ולהרגיש "אין די בזאת" – מוטב הדבר על צמא של העדר משקאות. פפסי קולה, פאנטה לימון, זה גם טוב. גם ספרייט טוב. אבל לא מספיק טוב. מתחשק לי מרטיני יבש. מה שהורג אותי זה העדר משקאות משכרים וגם סתם משקאות קלים, של בעלי, הטוב: "בעלי הטוב". הוא איש טוב. הוא הרגיל אותי לשתות. "הוא איש טוב, הוא הרגיל אותי לשתות". "איש השנה" - לא רק שלי, אבל גם שלי. אני צריכה להגיד לו את זה. אין זו אשמתו שאני ככה נראית, אין זו אשמתו שככה אני נראית. הריסים, הם לא לגמרי ישרים, וכהים מידי. כהים כהים! האף מתחיל נמוך מידי ומקבל תפנית חדה בקודקודו. אז מה אם אף שמתחיל נמוך מידי הוא אף סקסי, הוא לא יפה! והוא רוצה יפה. הקודקוד. הראש לא מספיק קטן, צנוע, עדין. הצוואר ארוך מידי, לא בשרני מספיק. אני בכלל לא מספיק מעודנת בשבילו, גם לא בחזותי. אני לא האישה שהוא רואה בחלומותיו הורדרדים. אני מישהי אחרת, זרה. אני לא דומה לאימא שלו. זה מרגיע גברים לפגוש מישהי שדומה לאמא, הם רוצים לכבוש אותה לא כדי לפגוש את אמ- זה שטויות, פשוט נעים להיות עם מישהי שמזכירה את זאת שינקו את שדיה, את המקור הראשוני להשרדותם, כי זה נעים להשרד. לשרוד. זה נעים. להביט בראי, לראות את כל הפגמים, לפחות יש לי עיניים יפות. כחולות-אפורות כאלה. אני זוכרת איך בטרם הגיחה לחייו טניה הארורה כל מה שהייתי רואה כשהייתי מביטה בראי היו העיניים הכחולות-אפורות והייתי לוחשת לעצמי בנימה ממזרית אוהבת-עצמי "הוא צריך להיות ממש טיפש כדי לנטוש אותי: עם כאלה עיניים מקסימות, לאף בחורה אין כאלה עיניים סקסיות. לאף בחורה." לאף בחורה, חוץ מלטניה. זו האמת, לא נשתנו רגשותיי כלפי עצמי, רק המציאות נשתנתה. אבל הוא יחזור, יום אחד הוא יחזור. הוא לא יכול להשאיר אותי לבד. שתמות. והילד. לא. לסגור לכיוון השעון, לפתוח בניגוד לכיוון השעון. כן. להזכר בשעון האורלוגין הגדול בבית סבא, כיצד זז המחוג הקטן פעם מהר קדימה ופעם לאט, אבל לעולם לא פיגר ולא מיהר, תמיד השלים את הדקה בזמן, אבל ייקחוה השדים לבית סבה המת ושם יראוה לאיזה כיוון המחוגים זזים כי אינה זוכרת עוד וכלל איננה בטוחה שפעם זכרה.

            התשוקה שלה כלפיו הייתה מהולה בערגה עליזה אל כאב נעיצת המסמרים בגפיים, אל פירורי חוטי שריג ג'ינס המבצבצים מתחת לדם. היא רצתה שהמסמרים יינעצו בכפות גפיה, אבל היא אישה. היא רצתה את זה כמו שיאפים נובורושים רוצים פרארי אדומה או שברולט כתומה: אבל היא לא יכלה – היא אישה. האדמומיות הזו יאה לאישה רק באיבר מינה, רק בפיתולי שחלותיה, רק בדגדגנה הסרוג לרחמה. היא סבלה הרבה מאוד עבורו אבל הסבל שלה היה קל – זה היה סבל עבור הזולת, סבל שמותיר אותך עירום בחדר שקירותיו זה עתה נצבעו וסויידו בלבן ואתה אינך בוש בעירומך, כי עיניך אינן נעוצות באיבריך שזה-מכבר ניגלו אלא בו, במאמצים להשכיח ממנו את כל אותן צרות שמקורן עלום ואף מהותן עלומה, אבל המרפא צריך להיות מדוייק, המרפא יכול להיות רק אחד, בדיוק בתנוחה שהוא אוהב. הוא קרא לזה "תנוחות" אבל למעשה היו אלה הבעות פנים, הבעת פנים אחת מסויימת. לעיתים נמשך הדבר עד לפנות בוקר: האיברים הגיעו לסף הגירוי במין הרמוניה מושלמת אלא שהבעת הפנים לא הייתה זו הרצויה. ומה הייתה הבעת פנים זו? האם ניתן לתארה במילים? בהחלט. זו הייתה הבעה רכה אך דורסנית, מסוייגת אך פולשנית, חמלנית אך סדיסטית, א-מינית וסקסית, מתגרה, דוחה, שקרנית, צבועה ומתחסדת – ואמיתית. אסור היה לה לזייף. הוא הרגיש כשהיא זייפה כמו שהרגיש כשהיא השמיעה צלילים גבוהים מידי במקום לגנוח גניחות עמומות אבל ארוכות יותר כשהיא גמרה. זו הייתה צריכה להיות ההבעה שלה.

            היא יפה, אישתו. אישתו יפה. סנטרה חצי אלוהי, עיניה אלוהיות, שפתיה אנושיות. ריסיה מחרמנים עד טירוף. כל שיערות גופה מגולחים מאז הייתה שחיינית מצטיינת בתיכון. איבריה נושמים במערכת נשימה משל עצמם כשהיא מגורה, בטנה מתעוררת לחיים רק כשהיא פושטת את חולצתה. היא גורמת לי לעצום את עיניי כשאני חושב עליה.

            כל משימה שתטיל עליה היא תיקח על עצמה. אין היא תרגיש סיפוק רב יותר מעשיית מטלה קשה יותר. היא שם כדי לעזור. לפעמים תסרב לקבל את עזרתה אבל היא תמיד תציע אותה וכשתסרב תרגיש חוטא עלוב. לפעמים היא תדע שתסרב, אבל בכל זאת היא תציעה, אבל לא כדי שייצא שלא הייתה נדיבה מספיק בשביל להציע, אלא כדי לא לביישך בבקשך עזרה. וכשהיא תגלה שיכולת להעזר בעזרתה ולא נעזרת תעדיף למות מאשר לשאת בייסורי האשמה. היא תגרום לך להשליך חפצים שבירים מידך ברגע שתצא מהחדר. אין היא תציע את עזרתה רק לאלה הזקוקים לה ביותר, רק לאלה בעלי העיניים הטרוטות ביותר, רק לאלה שלא ראו אור יום כבר 26 שנה - היא תציעה לברי-המזל ולחסרי-המזל ולעשירים ולעניים באותה מידה של אגרסיביות. וכמו כל הנשים הטובות כמה שתעזור, כמה שתהיה טובה, תמיד היא תרגיש שהיא לא מספיק טובה, תמיד לא יהיה לה ספק שהיא חוטאת, אבל היא תאמין שיום אחד היא לא תרגיש ככה, היא רק צריכה להתאמץ יותר, להיות טובה יותר. טובה טובה.

"יקירתי, את לא באמת מצפה ממני... עכשו זה יהיה לי ממש במקום, בדיוק מה שאני צריך ברגעים אלה, אבל אחרי זה, את יודעת, אני אדם אחר – נטול יצר, ובגלל עוצמת היצר התמונה המסיימת לא תצא לי תצא לי מהראש ותהיה זו תמונה של בלתי-שלמות בלתי-נסבלת. התמונה, התמונה. בלתי-בלתי-בלתי נסבלת."

"הו, אני מבקשת ממך: אל תתחיל עכשו עם הבלתי-בלתי הזה שלך. honey, אולי פשוט תזיין בשקט (כלומר: ברעש, בלי לחשוב יותר מידי!) כמו שכולם עושים?"

"מי זה כולם?"

"יש לי חברות."

"והיו לך חברים."

"אתה לא באמת רוצה לשמוע על זה."

"אני לא באמת רוצה לשמוע על זה."

הוא רצה לשמוע על זה. אבל הוא די התייסר בסבלה, בשבילה, בשל אי-יכולה להגיע לתנוחה האחת והיחידה, והם היו נאהבים בגלל שהיותו מתייסר בסבלה הייתה ידועה לה, על אף שלא אמר לה דבר על כך והיא סבלה מהידיעה שסבלה הוא כאין וכאפס הוא לעומת ייסוריו בשל סבלה. והם סבלו וסבלו וסבלו, אבל אני הרבה הייתי נותן כדי לטעום מעט מסבלות אוהבים אלה.

אגון החנה את הסיטרואן החומה ליד דלת הכניסה של בנין המשרדים הגדול בו השתכנה החברה. המעקה הכתום שלצד המדרגות שהובילו לדלת בנין המשרדים בו עבד אגון העלה חלודה. מופלא היה הדבר בעיני אגון. הוא לא ציפה לזה. אבל הוא לא ידבר על זה. מישהו אחר יעשה את זה, מוטב יהא זה איתמר. אגון בחן את צעדיו והפסיק ברגע שנתמלא אימה כשהבחין שבחינת הצעדים מביאה לידי חוסר-עקביות באורכם, עד כדי סכנה לאובדן שיווי המשקל. "האין זה נפלא?" חשב, "האין זה נפלא? כלא נפלא הוא הכלא של עולמך, אגון. כלא נפלא, למזלך איש איננו יודע על זה." ומוטב שאיש לא יידע.         

"כלא נפלא, מה?"

"כלב נפלא."אמר אגון ללא שהות, מחמיא לעצמו על שלא איבד עשתונותיו לנוכח מימוש סכנת קריאת מחשבותיו.

"אני לא רואה פה כלב."

"אני לא רואה פה כלא."

אגון לא היה מעוניין לקחת חלק בדיאלוג מטופש שכזה, אין זה יהא לאדם במעמדו – הרי לא היית מצפה מנפוליאון 3 דקות לפני תחילת קרב ווטרלו לדסקס מהלכים אסטרטגיים עם חרגול!

"או עם נפוליאון החזיר."

"או עם נפוליאון החזיר.. נו, אתה לא מזהה אותי.. תודה בזה."

אגון כמעט נתפתה לומר "מודה." לא בהכנעה, אלא בטון של מי שרוצה כבר לסיים את השיחה, אלא שנתקף מין חולשה כזו שכפתה עליו לברוח מהמקום כדי לא להתמוטט לעיני זר. והרי זר היה בן-שיחו

"ואף מוזר."

אגון לא ידע מיהי טניה. הוא אפילו לא ידע שטניה היא מושא קנאתה של אישתו. הוא לא ידע כמה "בובות טניה" יש בחדר בו ישן. גם לא ידע כמה "בובות טניה" יש בארון הבגדים, בארגז המיטה הכפולה, בארון התמרוקים, מתחת למיטה, מתחת למרצפות בגווני דבש. וכל בובות הוודו הללו לא הביאו אותו לזניחת טניה, אותה לא ידע. אולי אם היה נתקל באחת מבובות הוודו היה מצטער על אותה בחורה שבת-דמותה הושחתה וכעת היא כליל מרוטה, אולי היה נעשה מפוחד משגעונה של אישתו, אולי היה נעשה משועשע משגיונות אישתו, אולי היה נוטה מוכנית לצד אישתו ומצדיק את השחתת הבובה, אולי היה חושב שזה הכל שטויות, אולי היה קצת משועשע מהמין הנשי, אולי היה הרבה, אולי לא היה רואה באישה אלא פרס בצורת בקבוק תפוזינה עבור התנהגות טובה בחברה או הצטיינות בלימודים. אין הדבר תלוי במינון הגלולות שהוא לוקח מכיוון שהוא לא לוקח גלולות: הדבר תלוי במינון הבננות שהוא אוכל ובמידת טריותן. הוא לא יודע למה אבל לאחרונה יש לו כמיהה לבננה. והכמיהה מספיק חזקה כדי שירגיש שאיננה לשווא רגע אחרי שנגס בקצהה ולעסה בחיכו, רגע לפני שתאי העיכול נכנסו לפעולה. ואולי הוא פשוט אוהב את זה. יש לו הרגשה רעה שיום אחד ייצטרך למצוא פרי אחר להיות כמה כלפיו, הייתה לו תקופה שאהב לאכול קיווי. כעת הקיווי חמצמץ-לו והוא כלל לא טורח. יום אחד הבננה תהיה-לו מוצקה מידי בקיבה ומי יודע אם יימצא פרי אחר להשביע את כמיהתו? אם ייזדמן.

אישתו ידעה את טניה, היא ידעה את טניה כמו שגבר יודע. היא ידעה את אי-הקימוט בפניה, היא ידעה את הצוואר הארוך והענוג השברירי למגע ככנפי פרפר רגע לפני שנתפס ברשת הפרפרים והמרקם דהה ממנו, היא ידעה את קווצת השערות הסוררת ("בשגגה") מתחת לאוזן, את השיפולים והקימורים של הגוף, בדיוק במקומות הנכונים – "בדיוק במקומות הנכונים", וגבעות גן-העדן הלא גם למגע הן גבעות גן-העדן! לא רק רכותן, אלא התרכיב הייחודי, שילוב האנזימים החד-פעמי, הדג המעופף השוכן בקרקעית האוקיינוס ולו אוזניים של פיל ומקור של חסידה, זן של מין אחד ומין של פרט אחד ואיש לא יודע את הרכב הדי אנ איי שלו – רק משמועות! והדבר היחיד שידוע עליו בודאות זה שמרגע שנגעת בתחושה של הנגיעה אתה לא יכול לעזוב אותה. לא, אתה לא יכול. כאלה שדיים מוצלחים היו לטניה! מוצלחים? "משגעים": במובן של "מטריפים". יש והיו אומרים "מגניבים" אבל אני אומר "מאגניב". מאגניב.

אגון נכנס למעלית ותהה על שיווי משקלה. אכן, המעלית נישאת ללא תזוזות, לפחות ללא תזוזות חזקות מידי בשביל להיות מורגשות: הכבלים נושאים אותה היטב ומדהים הדבר - שכמה חוטים (יהיה מספרם אשר יהיה) יכולים להרים ולהוריד מעלית שמשקלה עד 400 קילו, כך יום אחרי יום. לא, היא לא תיפול. בחדר השינה הוא הניח את המערכת סטריאו על מבנה מאולתר שכלל מוט עץ אחד בלבד לאחיזה בקוטר של כ-5 סנטימטר ובגובה 10 סנטימטר במרכז ושני ריבועי קרשים בצדדים ומאוד חשש שהמערכת תקרוס, אבל.. אם המעלית מחזיקה מעמד – עם כבלים בלבד! אז אין מקום לחשש. כעת הוא רגוע לגמרי. זה מכבר הורגל שאין לו עוד כל פחד לדבר בפני אנשים רבים, המילים פשוט קולחות מפיו מבלי שהוא יכול לעצור בהן, קדחת של מילים ממש; כה היה בישיבה לפני שבוע וכה היה בישיבה לפני שבועיים ואין סיבה שהדבר יהיה שונה היום.

אבל כעת כשניסה לחזור בקול רם על מסקנותיו מדו"ח שביעות רצון הלקוחות לא יצאה כל מילה מפיו. הוא ניסה לחזור שוב על המילים וזה שוב לא הצליח ואם הוא מתרגש עכשו כשהוא לבד אז מה יהיה כשהוא יהיה בחברת אנשים? זה אבוד. זה אפילו לא "קרב אבוד" כי אין פה קרב. עוד לא מאוחר ללחוץ על "ח" ולברוח במהירות מהמקום הביתה שם להודיע שתקף אותו נגיף מיסתורי שלא מאפשר לו לקום מהמיטה, כן, הנגיף המיסתורי ההוא – "קדחת הנילוס המערבי" שנושא עליו יתוש האנופלס. השאלה היא אם המעלית תוכל לעמוד בתפנית דרמטית כזו, הרי אסור לו לחכות שהמעלית תגיע לקומה 20, אז ייראו אותו מגיע וזה יהיה אבוד, מישהו יהיה שם לקבל את פניו! זה הזמן להיסטריה ללא ספק, כעת הדבר ההגיוני ביותר לעשות הוא להיות היסטרי, גם הדבר החכם ביותר לעשות, הוא היה צווח בהיסטריה ונס על נפשו – לו היה יכול. ו.. הכבלים הדקיקים יעמדו בזה? הדלת נפתחה,

"בוקר, ריקו! הקדמת."

"כן, אני לא אוהב שמסתכלים עליי נכנס."

"ואני הסתכלתי?! אה, הבנתי.. מה ת'ה אומר! ומי אוהב.. אבל אנחנו יותר חוסר-ממושמעים משאנחנו ביישנים, נכוןןןןן?????"

"לא יודע, לא יודע." ה" נכוןןןןן?????" פעפע לתוך מעיו של אגון והוא הרגיש שעם ה"נכוןןןןן?????" השתחל לו לשם זבוב שמת לצאת החוצה ועוד רגע הוא יפליץ את עצמו החוצה הישר אל פניו של איתמר יחד עם מעיו. 

"טוב, מה שבטוח זה שאנחנו לא שנונים כמוני, הבוקר. טוב, אני אניח לך להתעורר. ולהתגלח.."

שייתגלח שייתגלח, רק לא על חשבוני.

"אז תגיד, מה הדבר שאתה הכי אוהב באישיות שלי?"

בישיבה קלחו הדברים מפיו ללא משים וללא שהות ובסיומם עמד הבוס על רגליו ומחא מחיאות כפיים קצובות כשהוא מתרה בשאר הנוכחים גם כן לקום ולמחוא כפיים בתנועות רמיזה אגרסיביות ובקריצות בוטות שבימים כתיקונם נועדו לפתות את המזכירות, מה שמבחינתן הייתה הטרדה מינית אבל לא העזו להתלונן. אגון נזכר שהחששות שליוו אותו לפני הכניסה היו תוצאה של עצבנות טבעית לגמרי, כעיניו המתרוצצות של הנמר המורעב לפני שהוא עט על טרפו בציפורניים שלופות ומלתעות שעוד שוצפות דם מהקטל הקודם. רק חבל שזה קורה לו שוב ושוב, אבל יום אחד זה יישתנה, אין ודאי מזה. יום אחד זה יישתנה. בינתיים הוא רק נזכר, אבל ביום שיבין זה יישתנה, אין ודאי מזה. אין ודאי מזה.

קנאתי בהם. קנאתי בהם על ארוחותיהם החגיגיות ללא סממני חגיגיות, האילמות, החגיגיות היא הרי באינטימיות, אי-הבדידות האנושית הזאת, כן, האי-אי-אי הזה, החמימות האנושית הזרה, שהיא כה נגישה לחישה וכה בלתי-נגישה למגע – אסור לי לשאול "מתי כבר לי יהיה אותה?"? אסור לי לשאול, מה? אסור לי לשאול. כי לעולם לא יהיה לי אותה, זה רק יכאיב יותר לשאול. הכאב, אותו כאב שהמציאו כדי שתאוותם לא תגווע: אצלי הוא אמיתי. אין צורך להמציא. לעולם לא מרפה ממני, גם כשהעיניים פקוחות וגם כשהעיניים עצומות. צל צילו של בושם שחודר מבעד לעצמות הקרות ומקורו נשיות דשנשנה, מבע עיניים המעלה חמימות מתוקה בגופה, מתיקות כזו שאין בכוחם של פרלינים שוויצרים לעורר בחיך מדוכדך היא מעוררת ועושה את קפלי הגוף הרופסים לפקעת של שרירים המתריסים בנפש, עלובים, כה עלובים: שהרי לשם מה שרירים אלה ששים אליי-קרב ולשם מה נימים אלה מבקשים להביא לידי פרוץ-מה, לשם מה? לשם מה? אם לא כדי להגות בעוד כשלון, לא מפואר, אסור שיהא מפואר - שיהא ממית אך מביך, שיהא צעקני אבל לא וולגרי. ללא מפח-נפש, ללא שמץ של עצבות, כשלון שתחילתו בחישה מיותרת וסופו בסילוקה של אותה חישה באי-יוזמה, בזכרון אבי הכאב, בזכרון הלידה ובתיעוב ההולדה. חיה צייתנית הוא הקנאי, חיה שניזונה מהכאב ונסה מפניו אבל לא בזעקות אימה. חיה שדואבת את העבר בהווה ואת ההווה בעבר, חיה שבזה לעבר, על אף שהעבר הוא לה נצח, הכאב המקובע הוא הכאב האמיתי: הכאב השקט, זה הממית אותך בשנתך, בעוד סביב מיטתך ולמטה בחצר אתה יכול לשמוע לא תהיות לגבי היותך מת או חי, אלא כלב הנובח בנביחות קצובות עד אור ראשון מבלי לדעת למה בכלל התחיל לנבוח אבל החלטי ב"לא-להפסיק", אלא ספקות לגבי שפיותך; כל מה שאתה יכול לשמוע הוא כל המגיע לתנוכי אוזניך וכל המגיע אלה אלה הדים חלושים של מי שפעם היית, הדים שהולכים ומתרחקים ככל שאתה קרב לפתח המערה. את הכאב הזה לא רואים, את הכאב הזה מרגישים. באותו יום החלטתי להכנס לחיים, של אנשים אחרים.

אגון קפץ הכי הרבה לרוחק וגם רץ הכי מהר. הוא היה מאוהב בתחושה של המהירות, בפעימות הלב המואצות, בלחיים הסומקות מרוב שהן מתנפחות מהאוויר האגור בהן – כי אסור לאבד אוויר כשרצים, בכוח של המהירות רגע לפני שהיא דועכת – כשהיא בשלהיה אבל היא בשיאה ממש כמו שהחלימה באה לפנות בוקר – ברגעים האחרונים של שינה, במיצוי הגופניות. אגון הרגיש בילדותו נחשק ואף הוצעו לו חברויות מאחורי גבו לא פעם וחלקן אף הובאו לידיעתו: ילדות סקרניות התחננו להסכמתו, אבל, מעולם לא הסכים, אבל.. הוא לא מצטער על כך. יום אחד תהיה לו חברה, יום אחד הוא לא ייצטרך לרוץ יותר מהר מכולם בשבילי להרגיש את הגוף מסופק. חשוב היה יותר שיידע שהוא נחשק מאשר לעשות דבר-מה עם נחשקות זו. בושם של נשים. אבל הוא חבש משקפיים. "חבש". עם המשקפיים אתה במחבוש. הוא הרגיש איך אנשים מסתכלים עליו – "הילד שקורא הרבה ספרים". זה לא יעזור לספר להם שזה פגם גנטי ואין לזה שום קשר עם הרגלי הקריאה שלו. אנשים חשבו שהוא חכם. שהוא אוהב לשבת בבית ולקרוא ספרים כל היום, והוא בכלל אהב להסתובב בחוץ כל היום עם החבורה שלו. אבל התדמית ניצחה. התדמית הזרה. הוא נשבה בה. הוא לא יכל להתנגד. הוא גילה שהוא ילד חלש. הוא התחיל לראות בעצמו "גיק" "נרד", לא מהילדים הספורטיביים, ה"קוליים", הוא ראה בעצמו את הילד החושב, הלמדן, הנרתע מפיסיות, הנרתע מבחורות. הוא נהיה אותו ילד שהוא ראה בעיני המתבוננים בו. אבל הוא יכל להיות אותו ילד שהם ראו, זה לא היה הוא. הוא לא היה למדן, הוא לא היה ידען. הוא שנא ספרים ועוד שונא, הוא לא הרגיש שאת הידע שהוא צריך הוא יימצא בפירות נשמות זרות. אבל הייתה לו נטייה חזקה להשאר במיטה ולהתמסר למחשבות מסובכות. אז הוא חשב וחשב וחשב. הוא הרגיש שהוא חושב את המחשבות המקוריות ביותר, שהוא מגיעה למסקנות המקוריות ביותר יותר נכון. הוא הרגיש שהמחשבות שלו כל כך מסובכות אבל יחד עם זאת כל כך הגיוניות שבדרך זו אי-אפשר אלא להגיע למסקנה מקורית. ואמיתית. הוא הרגיש שהמחשבות שלו עולות בקנה אחד עם התחושות שלו, שהאמת של המחשבה היא האמת של התחושה. והוא ידע שזה נדיר. הוא הרגיש שיש לו לתת לעולם משהו שלא היה לאף אחד לפניו. הוא לא חשש לשתף את הסביבה במסקנותיו, בהתחלה. אבא היה מכנה אותן "פילוסופיה בגרוש", אמא הסכימה איתו חלקית רק כדי שירגיש טוב, אחיו היה מרעיש בזמן שהיה מדבר איתו על זה. את הדרך הוא היה צריך לספר להם, אולי אז היו מבינים. אז הוא ניסה לשתף אותם במחשבות המסובכות שלו: "מסובכות" לא "מורכבות" כי מורכבות היא חלק משלם וסיבוך שואף לאינסוף, אבל זה רק גרם לו להיראות יותר יומרני וחלש-מחשבה. הם הרגישו שהוא מנסה לשטה בהם ביומרנותו, שהוא לא כן איתם, שהוא מציג את רעיונותיו כדי לומר להם משהו אחר ממה שהוא רוצה שיחשבו שהוא אומר, שהוא משתמש ברעיונותיו הנשגבים בדרך ארצית למטרה קטנונית כמו גאווה. לו רק היו יודעים כמה הוא צדק, כמה הוא צודק. הם לא יכלו להבין. הוא מצא פתרונות לבעיות שהם לא יכלו לראות.

אישתו שכבה על המיטה והניעה את אצבעות רגליה כשהיא מנסה לחשב את מספר מאהביה, כשנענוע כל אצבע מסמל חדירה ואגינלית ונענוע שתי אצבעות מסמל חדירה אנאלית. אחרי שנגמרו אצבעות הרגליים היא עברה לאצבעות הידיים ואחרי שנגמרו אצבעות הידיים היא עברה להנהוני ראש ואחרי שנגמרו הנהוני הראש היא ספרה כל חדירה ואגינלית בחדירת אצבע ואגינלית וכל חדירה אנאלית בחדירת אצבע אנאלית. היא הרגישה סוטה. היא הרגישה שהיא משתגעת. מוטב שלא תביט במראה. ודאי נוזלים לה המיצים מהעיניים, מהאוזניים, מהנחיריים והשד יודע מאיפה עוד, עוד רגע והמיצים בינות שפתי הדגדגן ייתקשו והיא תוכל לוותר על אביזרי ישיבה לשארית ימי חייה.

השלווה חונקת, היא חשבה. והכוס חנוק, אך משווע לשחרור. מישהו צריך לשחרר אותו. אותו. את הבחור שלה. האיבר. הזר. האיבר הזר. אמא רצתה לתת לו שם, אבל היא לא רצתה. שם לא יעשה אותו פחות זר. היא ראתה בסרט של וודי אלן איך עושים מזה בדיחה, אבא וודי שואל את בנו אם יש לו שם לזין. מי נותן שם לבחור שלו? אנשים מפוחדים, שצריכים לתת לכל דבר שם. לבחור שלה אין שם, אבל הוא רוחש, אבל לא לוחש, הוא בוחש והוא נושך – אז צריך להיזהר. להזהר! היא חלמה להאנס, בשנתה. היא לא חלמה שהיא שהיא נאנסת, היא חלמה להאנס. תחושת האובדן. איבוד העצמי. החורבן. איבוד כוחות ההתנגדות. להאנס: זה מה שהיא באמת רוצה. אבל חשוב שהיא תהנה מזה. כפייה מרצון. חשוב שלא יהיה רק אובדן, שתהיה גם מיניות. הסופיות. היא לא צריכה למות אחרי זה, לא. די באובדן השליטה. בשיבוש התוכניות. לא תהיה מחר הליכה למכולת לקנות חלב ובאגאט – מחר באותו זמן שצריכה הייתה להיות הליכה למכולת יהיה אונס. שיבוש תוכניות, היש אובדן גדול מזה? המוות. המוות לא גדול מזה. המוות מתוק, אבל שליו מידי. מי הוא זה המציץ מבעד לחלון? לא להגיד "חופש" - להגיד "שחרור", לא להגיד "אושר" - להגיד "שמחה".

אחיינה רצה לשכב איתה כשהיא הייתה בת 12 אבל היא לא נתנה לו. אבל לא בגלל שהיא הצליחה להתחמק. היא כמעט התפתתה להרגיש אותו על השולחן אבל ברגע שהוא פרם את כפתורי מכנסיו אמא נכנסה וגירשה אותו מהבית ומאז לא שמעה עליו. וגם לא הייתה רוצה לשמוע. הוא היה מנוול. ידע לדבר יפה, ידע לפרוט על הרגשות הרומנטיים של בנות צעירות שקראו יותר מידי שירים של גיתה בשפת המקור וידעו לדקלם את "שר היער" ולצטט קטעים ממחזות של שילר, ידע איך להביא בנות צעירות לקבל כמובן מאליו את הופעת הזקירה הבשרית אל מול הפנים, קודם מול השפתיים ואז מול העיניים. הוא ידע מה צריך לעשות בשביל להביא בחורה למצב של חרמנות קיצונית, למצב שהיא תשכח שיש לה עוד זהות מלבד זהותה הנשית. השם הפרטי שלו היה אגון, שם המשפחה אהרונוביץ'. היא לא יודעת למה נזכרה בזה לפתע, אבל אני יודע. אבל לא מתכוון לספר.

בבוקר היא הלכה לבית-מרקחת אבל לא כדי לקנות גלולות נגד היריון. היא סבלה וראו את זה עליה. האישה בדלפק הביטה בה כאילו היא יודעת בשביל מה באה, היא יודעת שבאה לקנות קונדומים. והרבה. ולא בשביל כל השנה, בשביל אורגיה חד-פעמית. מין בחורה מודרנית שכזאת. לא שולחת את הבחור לקנות קונדומים, אלא קונה בעצמה. האישה המשוחררת איננה בהכרח אישה תאוותנית, היא אישה שתאוותה כתאוות כל אישה אלא שהיא בוחרת שלא להסתירה. היא באה לקנות קוצץ ציפורניים משוכלל שיקצוץ ציפורניה עד הבשר מבלי שתצטרך לפצוע את הבשר, אבל כשהבחינה שהאישה בדלפק מביטה בה במבט שקול, זהיר, המבקש לא-להעליב, כאילו אומרת "אני יודע שאת עומדת לבקש ממני קונדומים אבל אני אגיב כאילו ביקשת אופטלגין, בסדר?" נזכרה בביצה ששברה הבוקר מיד ברגע שהוציאה מהמקרר, ברגע של חוסר-ריכוז שאת פשרו לא הבינה, ואיך החלמון התפשט על הריצפה ונכנס בין החריצים של המרצפות באופן שידעה שלעולם לא תוכל לנקות – וביקשה גלולות נגד הריון.     

לאגון היה חבר-ילדות שגם אישתו הכירה, השם שלו: אלפרדו. אגון פגש אותו מחדש כשחתם על החוזה לקניית הדירה. תוי פניו של נער משתנים ברבות השנים – תווים מסויימים מתחזקים ונעשים דומיננטים בפנים בעוד אחרים נעלמים כלא היו, נכחדים. אלפרדו לא זוהה בפניו. במקרה, שוטטו עיניו של אגון בראש אחד המסמכים עליהם חתם והיה נרגש לגלות "עו"ד אלפרדו גונזלס". אך לא מיד הוא הסגיר תגליתו, אלא לאחר שבועות מספר. אלפרדו היה נער שאגון שכב איתו בצעירותו. הם למדו יחד בבית ספר באותה כיתה ("כיתה ז'"), היה זה בית ספר דתי. בהפסקות הם היו מתנשקים בגרמי המדרגות שבין הקומות ואחרי הלימודים היו ניגשים לבית של אלפרדו ומתחככים עירומים. ולא היה דבר נפלא מזה. גון עורו של אגון חיוור למדי, אבל גון עורו של אלפרדו היה כה לבנבן עד שנראה כאילו לבש את עורו של אגון אלא ממורק למהדרין. כשאני חושב על זה היום, אני זוכר בבירור שלא הייתה הבאה ביד, הייתה רק אוננות משותפות. גם לא הייתה חדירה לפי-הטבעת. לא היה מושג שאפשר לחדור לגבר. ואולי טוב הדבר. לאגון זכור כיצד הלכו בדרך לביתו והוא שהיה די גאה בגבריתו התייחס למשכבים הללו כתחליף לדבר האמיתי ואף דיבר בשבח שדי אישה שהם הלא כה עגלגלים ועסיסיים ואלפרדו הרגיש די נעלב, הרי הוא ידע כל כך יפה לחקות שדיים באמצעות לחיצת בית החזה בכפות ידיים היו פורצים מין שדיים לבנבנים והפיטמות היו כפיטמות אישה. אגון לא זוכר שחווה התרגשות מינית עזה מאותם משכבים, אם כי הוא מייחס את ההתרגשות לראשוניות המיניות, לגילוי הראשון של הפרי האסור, שהלא כיום אין הוא מוצא בגבר אטרקציה מינית. הייתה לו הרגשה שגם אלפרדו לא הומו, אבל ממילא נטייתו המינית של אלפרדו לא  הייתה הסיבה להיסוסים ליצור קשר מחודש.

אישתו של אגון הייתה דלוקה על אלפרדו. היא הייתה מוכנה לא לשתות, לא לאכול, לא לכתוב שירה אירוטית, רק כל היום לחבוק בשפתיה את הזין של אלפרדו – וזה לא משנה אם אילו שפתיים. מהרגע שראתהו, ברגע שאלפרדו פסע פנימה אל תוך הסלון, שבזכות החלונות הענקיים מכל עבר היה מואר בכל שעות היום, היא הצטערה שבעלה עוד בחיים וכל מה שהיא רצתה זה לקרוע ממנו את הבגדים. ולשבת. ולשבת. ולשבת. לשבת כשהוא בתוכה, כלומר: לשבת כשהיא בתוכו. היא שנאה לעמוד. לשבת כל עוד נפשה בה, כשהחמימות הנוזלית עוטפת אותה, מונעת ממנה להתקרר. ככה היא ישבה יום שלם לבד בחדרה, כמו מרק עגבניות מבעבע ומעלה אדים מעורבב בביצי דגים, ודימיינה. יש והיו אומרים "פינטזה" אבל לא הייתה זו פנטזיה, היא באמת רצתה את זה ואפילו שייכאב, רק שיימשך. "ולא שיימשך". כי אם יימשך, "ולו עוד קצת", ישכיח את דבר קיומו של הכאב, את דבר קיומה של הערגה, הרצון הטהור להשביע נפש שאין רעבה ממנה. והיא ישבה. קשה היה להבחין אם העשן שעלה עלה מהצלי המאודה או מאחד הנרות שכבה, אלא אם הסתכלת בזוית ישרה למעלה, אל התקרה, שם התחולל מיזוג האודים. אלפרדו לא היה אדיש גם למה שקורה למטה, באישונית האוב. אגון לפתע פסק אכילת הצלי ושקל אם להודיע שאיננו יכול יותר. צקצוקי הבליסה הוציאו אותו מדעתו, בקושי רב שלט בצורך להקיא ת'נשמה: הקולות של הלעיסה, של מגע הבשר הרך בצלי, קולות הזלילה, השקיקה בה הובא האוכל אל מעבה הגרון, לא בפעם הראשונה הם גורמים לו להצטער שעודו בחיים, שלא העז להתאבד בגיל 16 וחצי. פחדן.

נמלה נמחצה תחת אחד מרגלי השולחן עת הניחוהו הפועלים במרכז הסלון בדיוק, וכי למה להם להמרות את פיות אדוניהם ביום עבודתם הראשון? את הפועלים הקודמים פיטרו משום שלא הסכימו לקיצוץ בשכרם, אבל לאלה השכר מספיק. יורי הבחין שבוריס נעשה עצבני מהיחס של אגון ולכן אמר לו "בוריס, אין הוא מכוון אותך בטון קר אל מרכז הסלון מכיוון שאיננו מייחס חשיבות לרגשותיך אלא מכיוון שעל העבודה לעשות באופן ה-מקצועי ופירושו של דבר להניח את השולחן בדיוק היכן שהלקוחות מעוניינים." "אני יודע, זה לא הוא שעושה אותי עצבני, זאת היא. פשוט מעולם לא ראיתי אישה יפה ממנה. ראה את גון ירכיה, לאילו גדולות ונצורות הטמון בהן מרמז!" "הו..! נו ב'מת, אתה אומר את זה רק בגלל שאתה מקווה שהכוסית מבינה רוסית והיא לא, ת'ט איז – "מבינה", ומחר בהפסקת הצהריים במקום גיחה למזללת השווארמה יתמזל מזלך לחולל גיחה ל.. אתה יודע לאן. חא חא." "יכול להיות, אינני פוסל האפשרות. פשוט 'סתכל איך השוקיים הולכים ומתרחבים, תעלה את העיניים מהריצפה ומעלה, תעלה, נו, תעלה! לאורך הרגל הנאווה, עד היכן שהעור נגמר, עד היכן שהגברת מרשה. הגברת מרשה?" לאישתו של אגון לא היה מושג על מה מדברים למרות שהיה לה נחמד שגברים שריריים ונאים בוחנים את מכמני גופה. "אה, אז כנראה שאתה באמת לא חושב שהיא מבינה רוסית, או שיש לך הבנה קלוקלת לגבי 'אילו מחמאות קונות בחורות'. בכל אופן, יש לה עור חזרזירי נחשק ביותר." אלפרדו הביט משועשע. ידועה הייתה לו אימרתה "כל עוד אין נמלה בבית- אני רגועה." איזו מהומה יכול היה לחולל בליבה הקט לולא היה איתן בדעתו לנצור את לשונו! אין אלה זמנים טובים למהומות לבבות קטים.

השלווה שוחקת. השכנים מפריעים.

ברז דולף והמים המטפטפים אין קולם כמים מטפטפים אלא כקול ענק מסומם העולה ויורד בנדנדה מסוכרת בלב גן ילדים שומם והוא איננו פוסק להתנדנד עד שהוא אוכל את צירה ושובר אפו במטח אופקי אכזר, אבל לא מרצונו - רק בגלל שלא חשב על תוצאות התעלול הגחמני. העיניים מבקשות להעצם, הלב איננו ממאן, אבל החושים מזנקים בלסתות פעורות וטפרים שלופים אל כל נעל הרומסת תחת כובד משקלה את שכבת העץ, מצמיתה אותה, מועכת אותה לתומה, מגיפה עוד ועוד מחיצות דקות של שבבים, מדירה שנתי. וכל אותן רגליים שמטופפות ללא לאות מאיימות לחדור, אבל אז ייפלו בעליהן אל עירומי. אני מקווה כך. I HOPE SO. והכאב-ראש ייפסק? לפחות הרעש. ומי יותר יובך? בטוח שאני, עוד לא פגשתי מישהו שיכול להיות מובך יותר ממני. אבל תהיה בי גם איזו שמחה לאיד "כל כך הרבה טופפתם לכם שם למעלה וכעת נפלתם, האין הדבר אלא עונש על אי-עמידתכם במקום, שכנים ארורים?! מדוע לא הנחתם לי לכתוב, 'לכתוב עוד ועוד יצירות מופת שאיש לא ייקרא ולב איש לא ירטיטו'. וטוב שכך. מדוע כל היום להסתובב ככה, ברעש גדול, מעל הראש של גדול היוצרים אי-פעם. מדוע לא הנחתם לי?" תהיה גם תהיה.

השלווה שוחקת. השכנים מפריעים.

שדות האילוזיום: שם היא הייתה. למחרת. שום דבר מיני לא היה בַזיון. היא קלטה כל כך מעט ממנו אמש כשסעדו יחד, עד שלא הייתה בטוחה שהוא אשכנזי. כל פעם שבעלה לא הסתכל היא קירבה את נחיריה אל מה שאיתרה כמקור החזק ביותר של ניחוחו ושאפה אותו אל קירבה ככל שיכלה. זה לא היה ריח טבעי. זה גם לא היה בושם זול. אבל זה היה סם. וזה היה שם כדי להפוך את הערב להרבה יותר מנסבל, כל שניה של הרחה סיפקה לה חמצן אולימפוס לבערך 20 דקות אבל 20 דקות אחרי שהוא הלך זה נגמר. אין האוויר הזה טוב בשבילה, האוויר הרגיל הזה: היא צריכה אוויר מיוחד. ובשביל לספק את האוויר הזה עוד לא ייצרו מטוסים מספיק גדולים ומהירים, עוד לא ייצרו מכוניות עם מנוע מספיק חזק בשביל להקיף את כדור הארץ במעוף שלושים פעמים, אבל אולי יום אחד זה ייקרה. אני מקווה שיום אחד זה ייקרה. אני מקווה שיום אחד כולם יקוו, יקוו שזה יקרה. כפות ידיה ריפרפו על שפתיו ואצבעות רגליו דגדגו את בית שחיה, משבי הרוח הפתאומיים של תנועות גופם הסיחו את דעתם מסירחון ההזעה כשעורפיהם נשקו זה לזה וכתפיהם נשקו זו לזו, כשלמעשה זו לא הייתה אלא רוחם-לבדה שנתמזגה.

"זוכר שדיברתי איתי פעם על המשהו הגדול הזה, חסר הצורה?"

"זה שנמצא בחלל כל העולם כל הזמן ולפעמים מרגישים אותו מעט ומנסים לעצב את צורתו אך ללא הועיל, כל שנותרת היא התחושה העמומה של דבר-מה גדול ומוחשי, אך בלתי ניתן לתפיסה. דבר-מה מופלא בגדולתו הרמה והנישאת שאין לרדת לחקרה. ונדמה לך שנגעת בו אתמול?"

"ממש לא! זה סתם נעים לחשוב על זה, ת'ה יודע."

"כן, בטח. נעים לחשוב. נקודה."

אגון יכל להיות שרוע שעות במיטה ולשקוע במחשבות. על שום דבר מסויים, כמובן. סתם, לשכב. ואם היה נשאל "על מה אתה חושב, אגון?" היה אומר "אה, על שום דבר מסויים. אני סתם נותן לעצבים להרגע. ת'ה יודע, זה נעים ככה. הגוף רפוי והמבט כאילו מקובע אבל למעשה משוטט בנינוחות בכל רחבי החדר." אבל האמת היא שהוא חשב. הוא חשב איזה שוטה הוא שהוא משכנע את עצמו שדי בטבעת על אצבעה של אישתו כדי להרחיק ממנה כל יריב פוטנציאלי. לכל הרוחות, הלא אם לו היה גוף כזה – האם לא היה בוחר לעשות בו שימוש רב-פעמי? ולא חסרים המתחננים. כן, הוא ראה את מבטו של אלפרדו. מתחנן. במילותיו הוא ליקק את אצבעותיה, אף נשך קלות בחיבה, כבדרך משחק. כלבלב קטן, גור חתולים, האם תשחק בו? האם תשליך לו עצם לעוט עליה ולהשיבה? וכמה כמוהו יש? ומה לכל הרוחות יש לו שאין לאחרים? האין גברים שריריים ממנו? האין גברים חכמים ממנו? האין גברים מקסימים ממנו? הלא האיש שהוא היננו כיום, במשך 26 שנה היה לא-כלום. רובץ במיטתו וחוק קדוש אחד לו: לאונן מידי יום. וכדי שלא להפר חוק זה הוא משלם מאות שקלים מידי חודש בעבור אינטרנט מהיר וחוק זה מקודש לעילא על-ידי השעות הרבות של הסתגרות בחדר, כדי להניח ליצר לטפס עוד ועוד, להגיע למדרגה בה הגמירה תהיה ראויה לתמונה. אבל לא "עד ש". והתמונה תהיה ראויה לגמירה כאילו באופן אובייקטיבי לגמרי, אבל למעשה רק בגלל שהגיע הזמן: נקפו די שעות כדי שיהיה שווה להשחית זרע, כדי שתחושת העצמיות שאחרי לא תהיה מבזה עד כדי שייכעס על עצמו על שהוא לא מסוגל להחליט איך הכי כדאי להתאבד, כדי שהמבט על הגוף העירום והמלוכלך משפיך ועל הזין החוזר בלית-ברירה למצבו הרגיל, האמיתי, כדי שהמבט הזה לא יהיה מבט של איש זר, של איש איום, של איש מאשים, של איש מבייש, של איש שאוהב מין אבל שונא שהוא בא בצורה כזאת. האין עוד שאריות מאותו איש אומלל? הלא אין היא אישה טיפשה. ודאי רשמי העבר עוד ניכרים בו, יוצרים סדקים גסים בתדמית המצליחן. אגון ניגש לבחון את את עצמו במראה ששיקפה את כל גופו, מראה מלבנית באורך של שני מטר וברוחב של מטר. איבר מדולל, טוב, זה יש לכולם, צריך לחכות לזיקפה, רק אז רואים מה הוא שווה. קצת בטן, כרס. טוב, מאז שהוא לא צריך לצוד בחורות הוא מרשה לעצמו להזניח את עצמו. לא לגמרי נטול שרירים, אבל קשה להגיד עליו שהוא בחור שרירי, למרות חיבתו לספורט (בייחוד לטניס, אבל טניס לא עושה שרירים). די גבוה. בחור נאה בסך הכל. חזות מרשימה למדי, גם בעירום. האיברים לא רופסים מידי. בעירום הוא אנושי. בעירום כולם אנושיים. נשים יודעות את זה, נשים מחפשות את זה. האלוהי לא מצוי בגוף, אין טעם לחפש אותו שם. אבל אצל נשים זה שונה, אצלן זה בסדר לחפש את האלוהי בגוף, לא? אולי בגלל שאין צורך לחפש, רואים דבר-מה מקסים ביופיו ואומרים "אלוהי!" זה לא כמו יצירה מעשה ידי-אדם, שאתה מחפש את הרוחני, תוך היצירה, ואתה צריך לחפש כדי למצוא, לכן כל הציונים האלה של מתת האל הם מגוחכים לא רק ביומרנותם (שהרי אינך אלוהי כדי לומר "אלוהי!") אלא בחוסר הפשר של השימוש בסופרלטיב ("אלוהי!") שייעודו להביע התפעלות כאל איכות מופשטת שניתן להשליכה גם על מושאים אחרים.  

זוג רומנטי. הם זוג רומנטי שם למעלה. לפי הדרך בה הם רוחצים זה את כליו של זה אפשר לדעת את זה. הם לא נשמות תאומות, הם אוהבים להתייעץ. הם צריכים לדבר כדי להבין זה את זה. הלוואי שלי היה במי להתייעץ איתו, ועוד אישה. אישה! תארו לעצמכם. לאגון יש את אלפרדו, גם לאישתו יש את אלפרדו. לי אין את אלפרדו. אבל אני לא מחפש את אלפרדו. אני לא צריך את אלפרדו. מי שאני צריך זה את אישתו של אגון. ולא להתייעץ איתה, לא לא. יש מין המרגיע בקול הנשי, זה ידוע. לא בכדי מה שקרוי "נציגי השרות" בטלפון אלה נשים. היא מספרת לך שלמעשה לא גבו ממך מעל המוסכם עבור המנוי החודשי שלך ואתה רגוע. רגע אחרי שאתה מניח את השפופרת אתה מבין שרומית. אבל באיזו הנאה! זה תמיד יותר נורא להיות מרומה על ידי גבר. לכן גברים מוכנים לשלם כדי להיות עם אישה ולא מבקשים את הכסף בחזרה. תמיד יש תמורה לתשלום אצל אישה. אבל, לא הייתי רוצה להתייעץ עם אישתו של אגון, אלא להתכרבל איתה. לשכב איתה לרוחב המיטה הזוגית שלי כששנינו ערומים, זה לצד זה, ללא מגע. רק להתפעל. אני אוהב להתפעל. וכשאני רואה איך באמת בטעות נוגעת בחיבה ציפורנה בבדל שיערה על עורפו שיערות עורפי מצטמררות, מה לא הייתי נותן כדי להיות שם במקומו! לחוות רגע זה אשר כלל לא הרגישו ולמות; כי לשם מה להמשיך לחיות אחרי זה? אין לי צורך ביותר מזה.

     הטלפון צלצל במטבח אבל איש לא ניגש להרימו. אישתו של אגון ידעה שזה אלפרדו בצד השני. לא היה לה ספק בדבר. לא הייתה זו נבואת לה, היא רצתה שהכל ייהרס, שאגון ירים את הטלפון ויישמע "תודה על אתמול מותק, היית נפלאה." והיא ידעה שזה מה שהולך לקרות. ונראה אותו מסתדר עם זה. נראה אותו ממשיך לחיות איתה אחרי זה. נראה אותו ממשיך לדבר על אהבה שאינה תלויה בדבר ועל אהבה שכל תכליתה היא אושרו של האחר. אולי אז הוא יפסיק להיות כזה חביב. כזה צפוי בחביבותו. לעולם לא זועם, תמיד מתחשב, הפיוז תמיד נמצא במקום, לא משנה מה יש לך להגיד הוא תמיד מוכן לשמוע ועוד לפני שתבקש את עזרתו הוא יציע לך אותה. לעולם לא תמצא אותו עם פנים זעופות, כמו פקיד בלשכת נדיבי-הלב הוא ספון במשרדו וניעור לחיים ברגע שנכנס איזה-הוא ומבקש את עזרתו. אתה יודע שממנו אתה לא צריך לחשוש. הבוס היה בטלפון. אגון ידע להזהר מדעות קדומות לגביו. הבוס מבין במוסיקה קלסית לא פחות משהוא מבין ברוק אלטרנטיבי. הבוס אוהב באך לא פחות משהוא אוהב סיגור רוס. הבוס נראה מופרע משהו: דיבור חתוך, שיער קופצני, לבוש מרושל, אבל למעשה הוא קונסרבטיבי עד לשד עצמותיו הנסדקות מפאת סרטן הכבד. בימים הראשונים לעבודה היה נדמה שהרעיונות שהוא מציע לשיפור הקשר עם הלקוח לא היו נועזים מספיק ולכן לא התקבלו, רק כעבור שבועות מספר של מפח נפש עם כל הצעה חדשה הבין שצריך לנסות משהו חדש. אגון סבר שהפעמים שרעיונות התקבלו היו בגלל אישיות מציעי הרעיונות ולא בגלל הרעיונות עצמם. פה הוא טעה: הבוס ידע לשפוט כל רעיון לגופו.

"יש למוסיקה הזו השפעה טובה על העצבים, גבירתי." אמר לה איש זר בחנות תקליטים והגיש לה דיסק של פרגולזי. הוא היה קירח ועם עגיל. יש הרבה כאלה. ככה גם היא חשבה. הוא לבש חולצה סגולה בלי שרוולים, צווארונה מכופתר בכפתורי כסף ומכנסי ג'ינס השתלשלו עד מעבר לקו לשון הנעל. הוא חייך חיוך שיכול לחייך רק אדם שהולך לו עם נשים, לפחות פעם אחת הלך לו, אותו חיוך שאין נבזי ממנו עבור הלה שמעולם לא ידע אישה ובין שני כתלים כאורך גופו מכווץ מזרון ועליו סדין (בצבע שנראה לו אדום אבל אולי הוא בעצם ורוד ואולי הוא סגול – אין הוא יכול לדעת עיוור הצבעים) ומתחת למקלדת מפשעת שנעשית אתמול צחיחה בגלל שזרע דבק אל השיער שקרוב יותר לטבור והיה צורך להשיר חלק זה והלב, הלב לא יכול יותר להכיל שמחה וספק אם פעם יכל.

"הפחדת אותי. מה ת'ה רוצה? מה ת'ה רוצה?!"

"מוכרת, מה זה המוזיקה הזאת שאנחנו שומעים? לא, בעצם אל תגידי לי. זה צ'יל אאוט. כולם נשמעים אותו דבר. צ'יל אאוט באמצע היום, זה מרגיע את העצבים. תמיד צריך להשמיע צ'יל אאוט באמצע היום, רק באמצע היום. כשהשמש רותחת, רותחת. כל כך חם, שאי אפשר לגעת באבן שיש שהרגע היה מונח עליה תחת וזאת סכנה ממשית שהזרת שלך לא תתכווץ עד לגודל מחט! באמצע היום, השמש באמצע השמיים. באמצע, באמצע - אני שונא את האמצע! הו, תראו, הנה משורר!"

"איפה?" תמהה אישתו.

"את לא רואה? מולך!"

"לא, אני לא רואה. דווקא די בא לי על משורר.."

"אז את לא מעריכה את כישוריי הפואטיים. לא נורא: לא כולם שוטים."

"אז צריך להיות שוטים כדי להעריך, מה?"

"זה לא מה שהתכוונתי להגיד."

אבל זה מה שיצא לך, אידיוט.

לא חשוב. כעת כלום לא חשוב. זה לא חשוב אם יש לה שם או אין לה שם. הדבר היחיד שחשוב זה להגיד "שזה לא חשוב". אולי היה לה פעם שם, אולי היא איבדה אותו. בכל אופן, זה לא צריך להדאיג  יותר מידי. כלום לא צריך להדאיג יותר.

קטסטרופה. דברים אינם מתנהלים כפי שציפו מהם להתנהל. אין הדמויות כנועות. כל אחת מבקשת לפרוץ לדרכה. הנשימות מואצות. הדמויות טובות, הדמויות טובות. הכל במקום. כל מה שהיו זקוקות לו זה ליטוף חז'ק, אבהי, וכעת התזמורת יכולה להמשיך לנגן: אז.. "קדימה מאסטרו!"

לילד שלהם הם קראו יותם. הוא לא היה ילד שובב, אבל זה היה בסדר. הם לא היו צריכים ילד שובב. הדבר האחרון שהם היו צריכים זה ילד שעולה על כיסא ונופל, שרודף אחרי ציפורים על עצים, ששוכח להוציא את היד מהתנור בזמן, שמניח תרנגולות במיקרוגל, כי ילד שובב יכול לגדול להיות מבוגר רב-עלילות או מבוגר רב-עלילות-מידי, כזה שעלילותיו גדולות מידי עבור העולם הקטן. עבריין של הצווארון הלבן או נרקומן שפושע בשביל הסם שאינו כסף? ילד שרוצה למות בגיל מוקדם מידי, או שמעדיף לקחת את כולם איתו. אישתו שאבה עונג רב מלצפות בנסיונות ההישרדות הפתטיים של הרך הנלוד, נסיונות שהיו הירואים בפתטיות שלהם במקום להיות פתטיים בהירואיות שלהם. יותם היה נלחץ לשדי אימו כשמבע אידיוטי על פניו, כאילו אומר "אינני יודע לגבי שאר העוגנים ואם בכלל יש כאלה, אבל זה כרגע נראה לי בטוח להאחז בפיטמה". והוא נאחז ועוד איך נאחז! אישתו לא רק שלא חוותה סיפוק מיני מהנגיסות התובעניות במקום ששימש אותה פעמים כה רבות לעינוג עצמי, אלא שאף כשאגון לא הסתכל היא הסיטה את פיו של יותם מהפיטמה במילים "בחיי שאתה יונק כאילו יותר לא תראה שד כל ימי חייך! אתה ממש יונק ימי אתה!" היא חששה ליותם. אגון סיפר לה את סיפור חייו.

היא עסקה בביו-פסיכולוגיה והיא אהבה את זה. השאלה הראשונה של אגון אליה כששמע במה היא עוסקת הייתה "ואת נהנית מזה?". היו אנשים שהיו נעלבים משאלה זו, שהרי בשאלה מצויה בעליל האשמה שהעיסוק הוא לשם הכסף בלבד. אבל היא הבינה. לא מהאינטונציה היא הבינה ולא בגלל שרצתה שלא-להבין. היא בחנה את הרקע שסביב האישון בגלגל העיניים, כפי שעושה בבון המתחרה נגד ראש הלהקה, וראתה שמה שבאמת מעניין את אגון זו הנאתה. פשוט כך. זה לא עניין את אגון אם היא פנתה לעיסוק זה כשליחות או שהיא עושה זאת בגלל שהיא כבר למדה את זה ואולי היא קצת נהנית? זה לא עניין את אגון אם מילדות היא רצתה להיות ביו-פסיכולוגית או שבמהלך לימודיה היא גילתה שזה מה שמעניין אותה? או שרק בזה היא מצליחה? הדבר היחיד שעניין את אגון היה אם היא נהנית מזה.

"ואת נהנית מזה?"

"ודאי. אחרת לא היית עושה זאת! מה, אני נראית לך זונה? מה אני נראית לך, זונה?"

אגון חשב לומר "חלילה!" בהפתעה תוכחתית, אבל כשראה שגבה מסובב אליה "מה שיצא מפיו" זה "חלילה?" בתמיהה עצבנית שהייתה מהולה בעצב קל כשנזכר כמה היה לו קשה להמלט מנחשלות עם נשים כשהיה צעיר. הם היו בקוקטייל לכבוד השקת בושם חדש לגבר שהיה פרי שיתוף פעולה עם המחלקה לביו-פסיכולוגיה של אוניברסיטת חיפה.

בלילה אישתו של אגון התקשתה להירדם. היא חשבה שזה בגלל שיום אחרי הקוקטייל היא העבירה מספר שעות בטלפונים לחברותיה, במאמץ לגלות "מיהו אותו בחור שרמנטי ומיסתורי שהסתובב כל הערב עם חולצה בז'ית שיצאה מהאופנה לפני שנתיים עם תוית המחיר בחוץ?". את קשיי ההירדמות היא ייחסה קודם להתרגשות שעוד לא הרפתה ממנה מהחיזורים התכופים שזכתה להם בזמן כה קצר ומאוחר יותר היא ייחסה זאת להערכה שגויה של הזמן שהיא ערה. זה קורה, לילה אחד נשארים ערים כמה שעות ומביטים בשעון ורואים 01:00 01:40 01:50 02:30 03:00 ולילה אחרי זה כבר לא טורחים להביט בשעון וכעבור 5 דקות משלימים עם זה שגם זה הולך להיות לילה עם מעט מאוד שינה והרבה התהפכויות מצד לצד, בעוד לולא היה קשה אתמול להירדם לא היה כל קושי להירדם היום. "חופשיה אבל בודדה", "חופשיה אבל בודדה", "חופשיה אבל בודדה" מילמלה בשניות האחרונות של ערות "קלארה שומאן..?" "חופשיה אבל בודדה" "חופשיה אבל בודדה". ולא חלמה עליו.

 בבוקר היא לא הצליחה להוציאו מראשה. לחובתה ייאמר שהיא לא ניסתה.

"ברגע בו הצעתי שנסתלק לבית שלך ולא הצלחת לבקש חשבון הבנתי שנגזר עליי להיות מאוהבת בך לנצח. כן, אני יודעת "שלנצח" זו מילה גדולה והיא נשמעת מופרזת בכל הקשר בו היא נאמרת אבל המשמעות שלה היא אמיתית: המשמעות שלה אמיתית. אני אוהבת אותך, אגוני! הרבה יותר משאני אוהבת את עצמי – ואת עצמי אני אוהבת הרבה הרבה הרבה, שתדע! הרבה הרבה אני אוהבת.. בחפץ לב אנגן קונצ'רטו לכינור של בראהמס מתחת לחלונך בכל ערב, אם כזה הוא רצונך! אבל רק בלילות קיץ ירושלמים קרירים.. אני לא יוצאת החוצה מהבית בחמסינים. איזה אמרת שאתה אוהב, מספר 4? שיהיה 4, פרק שלישי, כן? אני אלמד נגינה. אני אנעים את זמנך. זה שווה לך. אני לא יודעת אם עד היום היית לבד, אבל מה שבטוח הוא שאיתי לעולם לא תהיה לבד יותר. לא תהיה לבד יותר, אתה מבין?! אתה לא אמרת לי שאתה לבד אבל אני יודעת. יש לי חוש לדברים כאלה. חושלדבריםכאלה. לכל הרוחות, יש סיבה לכך שאדם אוכל כל ערב בדיוק בשמונה בערב מרק עגבניות משקית! יש סיבות לאכילת מרק עגבניות ויש סיבה מסויימת לאכילת מרק עגבניות, משקית, בשעה שמונה ורבע בערב. אתה מוזמן לבקר.. אני לא חותמת לך שאני לא מאבדת את מעט השפיות שעוד נותרה בי.."

וחתמה בציור ורוד של לב.

היא התביישה במכתב. זה לא יצא כמו שרצתה. שירבוט שנערת תיכון בת 16 הייתה משליכה לפח ללא היסוס וללא חרטה - ואת זה היא עומדת למסור לאהובה?! האם כך ראוי להציג את עצמה?!! האם הדמות שמאחורי מילים אלה היא דמות ראויה לאהבה? טוב, היא ניסתה וזה מה שהיא. "הם צריכים לאהוב, לא להעריך." "הם צריכים לאהוב, לא להעריך." "הם צריכים לאהוב, לא להעריך." היו המילים האחרונות על בדל שפתיה בטרם התמסרה לשינה, לעוד שינה טרופה. בשנתה היא קדחה והזיעה הקרה זימנה לה שינת תהפוכות, שינה שבה לא ברור ידה של מי הייתה על החזקה: הערות או השינה. היא שמעה את עצמה ממלמלת "הם צריכים לאהוב, לא להעריך" כמה פעמים רצוף, היא לא טרחה לספור כמה, אבל היו פעמים שזה היה רצף של 4. היה נדמה לה שהיא חולמת ואומרת את זה אבל בעצם היא חלמה את עצמה שוכבת במיטה חולמת ואומרת את זה. בשעה 8 בבוקר היא החליטה שהיה לה די בקרנבל החולשה והיא מילולית קפצה ממיטתה והתיישבה ליד שולחן מכתבתה. מכתבתה הייתה מכתבת PERKINSON שנת ייצור: 1923. את הדף היא הניחה מול עיניה, גבוה מספיק כדי לקבל את מירב האור וכדי לאמץ די את שריר פרק כף היד כך שהריכוז לא יישמט - וקראה כל משפט שוב ושוב. ואחרי שהיא גמרה לקרוא הכל היא קראה שוב. לעזאזאל. זה לא וירגיליוס, זה משהו יותר טוב מזה. מיזה בכלל וירגליוס? מישהו שמע עליו? וירגיליוס הרגיע את הנצח, בעוד מילים אלה מנצחות את הרגע ללא להנציחו כרגע. הייתכן יופי גדול מיופיו של משפט שהוא הלך הרוח המדוייק לרגע מסויים? רגע של הנפש. אלוהים. אלוהים יודע. אלוהים יודע שכמה שימציאו אנשים מבני-שפה משוכללים, השורה האלוהית תהיה "מוות מוות מוות" ולא "טוב מותי מחיי". הביטוי הטהור הוא הביטוי של הרגע ולא הביטוי הנחשב "יפה". מוסכמות משתנות, אבל מה שטהור תמיד יהיה יפה. היא הוציאה ספר רפואה מהארון והעתיקה ממנו לב, על נימיו ועורקיו, על חדריו השונים והמשונים, על אי-סימטריותו. על הלב הישן היא עשתה איקס גדול.

אלפרדו: "הנרי פונדה – הוא היה יודע מה לעשות במקרה כזה."

אגון: "הו, הנרי פונדה! כן. אתה יודע, איזי-ריידר."

אלפרדו: "זה לא היה דניס הופר?"

אגון: "אה, אולי."

אישתו לא יכלה להעריך איזו מהומת חושים עתיד מכתבה לחולל.

אגון לא חיכה שהיא תפתח את הדלת. הוא הקיש קלות מספר פעמים, רק כדי להודיע שהוא שם והדף בכתפו את הדלת פנימה כשור המתנגח בפני סדין אדום כשהדף שהיה רק אתמול על דש מכתבתה בידיו, מופתע מהצלחתו המסחררת לחדור (מסתבר שהדלת לא הייתה סגורה), ראה עצמו לא כאדם אלא כשור מתנגח והסתער על מלבושיה, חפן בידיו את מלמלת שמלתה והניפה אל-על אל מעבר לראשו, קרע את תחתוניה מעליה בנהמות קרב תוך שהוא מכוון את הזין כלפי הכוס, ללא שהוא רואה הרבה בגלל שעיניו החלו להתכווץ כדי לשאוב את מלוא העונג, לאחר שחלצו בתנועת מניפה מהירה והנה בכוח הזין לבדו היא נעה לרוחב החדר כשרגליה מתנגשות בתזזית שלא מכוחה, כשהיא כלל לא בטוחה אם זה נקב איבר המין או נקב העכוז שמניפה, אלא מכוח של הזין ואולי נכון יותר לומר: האשכים העצומים. הכוס שלה. הכוס שלה הדיף ניחוחות כה עזים עד שאגון חש שבשל חריפותם לשונו איננה יכולה להפסיק לרפרף על דגדגנה, לגמוע ולירוק ממיציה, ופיו איננו יכול להפסיק לנגוס בנרתיק, כמו היה נקר עיקש במיוחד, עד שלרגע היה לו נדמה שעוד רגע הנרתיק ייצנח אל בין כפות ידיו ואז עלה בדעתו להשתמש בדבר כאמתלה לדחוף את זרועו אל תוכה. כל אותו זמן שהוא זיין אותה בכל הכוח לא עניין אותו שהיא נשארה עם החזייה והוא הרי כל כך אהב שהשדיים בחוץ, כי כל מה שהוא ראה וכל מה שהוא רצה לראות זה את הכוס הולך ומתרחב, הולך ותופח, ומידי פעם הוא הוציא את הזין החוצה כדי לתת לו לנשום קצת – כאילו על-מנת לוודא שהוא עוד בחיים, למעשה כדי להעריך עוד כמה צריך להרחיב. לקראת הקרשאנדו אגון אחז בשיערות ראשה כה חזק עד שהריצפה התמלאה שערות שכמה מהן נדבקו אליה בעזרת שאריות הפרשת זרע שדלפה מנחיריה. ומאחר ולאחר חוויה מסורבלת זו החליטו לא לקיים יותר יחסי-מין אפשר לומר בודאות שכך בא לעולם יותם.  

"מי האישה שאתה אוהב? אתה מוכן להגיד לי? לא, לא זאת שאתה שוכב איתה. זאת שאתה אוהב. זאת שמקרקרת בגופן של נשים זרות ומגרגרת בנשמתן של אחרות, כן, לזאת אני מתכוון – מי האישה הזאת? אתה מכיר אותה? ראית אותה פעם? אל תגיד לי, זה זאת מהתיכון, נכון? שכולם רצו לשכב איתה. אה, ידעתי! אז כולם גם שכבו איתה, שתדע.. ורק אתה לא. איך אני יודעת? כי זאת הייתי אני. זו הייתה אני."

יותם אוהב את החדר שלו מבולגן. הוא מסתכל על הגרביים שפזורים על הריצפה וזה משעשע אותו כמו שמשוואות פיסיקליות שעשעו את ניוטון. עיניו מתמקדות בגרביים כי הגרביים זורחות לו והמיקוד מגרה את קליפת מוחו ומשפר את ראייתו החלקית. הגרביים על השקיות שחלקן מלאות אשפה, התחתונים על קופסאות הדיסקים. הוא מסתכל על הנעליים שכל נעל בקצה אחר של החדר, על התיק הכחול הגדול שבפאתי העירבוביה, וכל אי-הסדר הזה עושה לו טוב וזה עושה לו טוב כי הוא לא יודע שתוך מספר שניות הוא יכול לפנות לו חלל גדול, אבל לא, הוא מעדיף לחיות בבלגן ולהשאיר לדימיון את הסדר. ככה צריך, כזה הוא סדר הדברים הטבעי, "סדר הטבעים".

אלפרדו תהה לפשר המכתב וגם לפשר בקשתם של אגון ואישתו להשתמש בו כמטפלת. הוא לא אהב את יותם. יותם קשקש על הקירות ואלפרדו אהב קירות נקיים. יותם אהב ביצת עין ולאפרדו ביצים הזכירו מוות ומוות זה רע כי מוות זה של אחרים. אולי להיות עיוור זה טוב. כן. זה יכול להיות טוב לא לראות את כל העוולות, מרגיע משהו. מעניין איך היה מגיב אגון אם יותם היה נפטר כשהוא תחת השגחתו. המוח הרך, הרופס, זה היה יכול להיות יפה אם הוא יישאר כזה. החיוך התמים, חדוות החיים האותנטית, שלא רוצה להיות כזו - היא פשוט כזו. מאיפה הוא שואב את הכוח לחיות? הו, ראה כיצד הוא מפזר חיוכים לכל עבר, גם לבובות, ראה כיצד הוא זוחל מקצה אחד של החדר לקצה השני - פניו לעולם אינן קפואות, תמיד מבע עולז שפוך, או שבכי מר ניגר מלועו הפעור כלוע גוזל מכוער (שמבטו נשוא אל פי הקן, שרדן עקשן שכמותו, לו רק היה יודע שלא עקשנותו היא זו אלא עקשות הטבע העלום ודאי היה זונחה). כל החיוניות הזאת, מה טעם בה אם אינה מתקיימת לצד נטיות אובדניות?

"לא מתחשק לך לפעמים למות, יותמי חמודי? לא מתחשק לך? אה?! לא מתחשק לך?"

"בההההההההה....... א-בא." הגלגל השחור באישונו של יותם נעשה יותר ויותר גדול, האפיל על הכחול-אפור והשחיר את האישון כולו, כאילו הבין יותם את השאלה. יותם לא הבין את השאלה.

"אבא לא פה. תהיה רגע רציונלי, הרי אין לך בשביל מה לגדול."

"בה בה א-בא, ב-בי, בה."

"אז אבא משחק איתך יפה, מה? הוא מחייך אליך, הוא צוחק אלייך. אתה אוהב את זה. אתה חושב שהוא אוהב אותך. טעות. הוא רק מנצל אותך. אבל הוא עצלן, לכן הוא.. לכן הוא נוח לו איתך. גם מבוגרים הוא יודע לקנות, האדם העלוב, אבל איתם צריך להתאמץ קצת יותר. אתה לא רואה שהוא מנצל את תמימותך? ואחרי זה הוא אומר לכולם "ילדים אוהבים אותי! ועל ילדים אי אפשר לעבוד, ילדים יודעים מי טוב ומי רע". כן, כמה עלוב. גם את אישתו הוא מנצל, המניפולטור העלוב הזה. העיקר שלא יזוז מהכורסא, לכל אחד הוא יודע בדיוק איך לפרוט על רגשות האשמה כך שבוקשו ייעשה. אבל תמיד ייעשה, פעם אחת שלא ייעשה ובעיניו תראה שהוא מסוגל לרצוח את כולם ללא שום ייסורי מצפון. זה לא שטויות מה שאני מדבר: כאלה הם פני הדברים, למרות שהם מוסווים היטב היטב. כזה הוא העלוב שבאדם, עלוב? לא עלוב. מנצח, מנצח גדול הוא אבא. לא אבא שלך, אבא שלי."

"מהההההההה..... אי-מא."

"כן, יצאה לך אמא שווה, אין מה להגיד. אבל חשוב שגם היא הייתה פעם כמוך. חשוב על כל הכאב שהיה נחסך ממך לו חייך היו נקטעים עכשו. כל הדברים האלה שאתה לא מסוגל להרגיש. אפילו החושים שלך לא מפותחים מספיק! חשוב על התודעה הרכה שלך, על התגובות שלך לחוסר-סיפוק. משהו לא מוצא חן בעיניך? אתה בוכה. עד כמה גדולה האימה בנפשך הרכה? ועד כמה היא תהיה גדולה כשתגדל, הכל יהיה גדול יותר. והכל שחור, אז השחור יהיה גדול. לא, אל תגיד לי שגם הדברים החיוביים יהיו גדולים. זה שטויות. כל הדברים הטובים ייעלמו לך. אז אתה אוהב לקשקש על הקירות, כן? נראה באיזה מוסד פסיכיאטרי תהיה מאושפז אם תקשקש על הקירות בגיל 20. אז אתה אוהב להשאיר את החרא שלך בכל פינה בבית, כן? נראה באיזה מוסד פסיכיאטרי תהיה מאושפז אם תחרבן בכל פינה בבית בגיל 20. אז אתה אוהב לינוק משדי אימך, כן? נראה באיזה מוסד פסיכיאטרי תהיה אם תינק משדיה בגיל 20. לא, אתה לא תעשה את זה. יש לך גנים טובים. אתה תמנע מהנאה, לא תעז להגות באושר. תהיה מספיק חכם בשביל להמנע אבל רק בשביל זה. חכם בשביל לדעת להמנע מכל סכנה: לזהות את הסיכוי לאושר כסכנה ולהמנע ממנה. לא לרקוד עם המסיכות מפני הידיעה שמאחורי המסיכה לא מסתתר דבר. אבל לא לספר לאף אחד – כי אז יהרגו אותך. האפילה שמפחידה אותך היום רק תגדל ותגדל ואפילו את פורקן הבכי יימנעו ממך, כך שתצטרך לבכות בפנים, בכי תמידי, כאותו גרף ישר בבית חולים כשייקבע מותך, הקליני."

דיברו על בטהובן "בקול המוסיקה" כשיותם נרצח. ניתחו יצירה שלו. איזה איש זקן עם מבטא רוסי כבד אבל עברית מצויינת ניתח קונצ'רטו לפסנתר שלו, על הרונדו אמר "עליז, שמח, מלא חיים". גם יותם היה עליז, שמח ומלא חיים רגע לפני שאת החיים החליף המוות ואז הוא היה מלא מוות.

"אתה מלא מוות, יותם. מלא-ך המוות ממש."

ממש. את הגופה הם לא יימצאו. "יצאתי לרגע לזרוק זבל וכשחזרתי הוא לא היה". חטפו אותו. כן. אנשים נחטפים כל הזמן, גם תינוקות. הייתה על זה תוכנית אתמול, בערוץ 8. זה אמנם היה על רוצח שטען שילד שנחטף, אה, בערך מה שהוא מנסה לעשות. אבל אותו לא ייתפסו, לא לא. הוא לא זוכר איך הוא רצח, מבחינתו הוא לא רצח יותר משמישהו אחר רצח. לא, אין צורך לבתר את הגופה ולהשליך חלק אחרי חלק לאסלה. זה אכזרי מידי. "חטפו אותו." זה נשמע אמין. אבל הוא לא צריך להגיד את זה, זה צריך להשתמע. שלא יחשבו שהוא מנסה להכניס להם לראש את הרעיון ויחשדו. לא, ביתור זה לא הסגנון של אלפרדו. לחתוך לחתיכות קטנות? ויש בשר, דם, רקמות, גועל נפש אחד גדול. טראומה לכל החיים, נו ב'מת. אלפרדו הניחו בתיק הנסיעות השחור איתו בא לשמרטף והתקשר לאגון, כשהוא מזכיר לעצמו שוב לזכור לשכוח איך רצח את יותם.

"לא נמצא אתה אומר? תחפש טוב."

"לא יודע, נראה לי חטפו אותו."

"חטפו? מה יש לחטוף פה? זה לא הבן של דיוויד וויקטוריה בקהאם, פור גוד סייק! זה סתם עוד ילד של זוג יאפים. חפש טוב, אני לא יכול לקבל שחטפו אותו. אני פשוט לא יכול לקבל את זה."

הוא לא יכול לקבל שחטפו אותו, פאק. פאק פאק פאק. פאק, נראה שעלולות להיות בעיות. כבר מתגלעים אי-אילו קשיים. זה לא ממש מתקבל חלק העניין הזה של החטיפה. לא חוטפים תינוקות ככה כמו שחשב. לפחות לא מקבלים חטיפות כמו שהוא חשב. מאיפה היה לו הרעיון בכלל? נראה שהייתה בו תאווה כל כך חזקה לרצוח עד שההגיון כופף בפניה.

אבל כעת, איך הוא יוצא מזה? זה הכל היה רעיון גרוע. מילא רעיון גרוע, אבל איך זה שזה נגרר למעשה? אלפרדו עדיין לא יכל לזכור איך רצח את יותם. הוא ניסה להזכר מה קדם להכנסת גופתו לתיק השחור. יותם משחק בצורות. יש לו מרובע ביד, כן. בצבע צהוב. כן. מה הלאה? האם האני נוגע בו? איך הוא מוצא את דרכו לכיס, לתיק סליחה, הפעוט הקטן הזה, הפעוטון הזה. איך בדיוק מופסקת נשימתו. חניקה, כן. אין צורך להפעיל גזים. תאי גזים, זה לא שואה כאן. צריך לשים שלט גדול בכניסה לבית "כאן זה לא שואה". כן, זה מה שצריך לעשות. ככה לא יחשדו סתם. חניקה. באצבעות יד אחת לחץ קל על הגרון, חרחור לא מתמשך יותר מידי וזהו – אזלה הנשימה. או שמספיק לשים יד על הפה? לדחוף אצבע לסרעפת ולחסום את קנה הנשימה? איך בדיוק הוא עשה את זה?

עדיין, ישנה האפשרות של ריצוץ הגולגלת. אבל איך. זה לא צריך להיות קשה? מוח רופס שכזה. מספיק שהוא ייפול מהשולחן והגולגולת תתבקע. האם יש צורך לחבוט בו באלת בייסבול? לא, מספיק לשבור עליו צלחת. אפילו לא צלחת זכוכית, צלחת פלסטיק תספיק. פחות מזה. בעיטה קלה בראש, כאילו בלי להתכוון. לא, זה ישיר מידי, הנעל יכולה להתכלכלך, הנעל הייתה צריכה להיות מלאת דם כעת. ישיר זה לא טוב, זה לא הסגנון שלו. כלומר, אם הוא רוצח אז לא הסגנון שלו כרוצח. אז איך, לכל הרוחות? איך? אולי עם לבנה? לא, פחות מזה. לא צריך לרסק לו את הצורה. מספיק שהמוח יפסיק לתפקד. כן, המוח או הלב. לעצור את הנשימה. הוא עצר לו את הנשימה באיזו דרך. אבל באיזו דרך?

יכול להיות שהוכנס כדור משחק לגרונו של יותם. אבל אז לא היה צורך להמציא שהייתה חטיפה. והרי זו המצאה, החטיפה. יותם לא באמת נחטף זה ברור. אין דם, זו מוכרחה להיות חניקה. או שאולי בכל זאת מכה קלה וחטופה של נעל-בית עשתה את העבודה? המוח או הלב. זה מוכרח להיות המוח או הלב. הלב, זה חייב להיות הלב. אולי במגבת נחסמה נשימתו של התינוק. אולי באמצעות דיסק פוצחה הגולגלת, או שמא היה צורך בכל ארון הדיסקים לצורך זה? כמה זמן לקח עד שהיה ברור שיותם לא נושם. או שנגרם איזה נזק שגרם למכונה להפסיק לתפקד. אולי זה היה המוח. אולי אלפרדו פשוט רמס את גולגלתו של יתום. ומח עצם, יש דבר כזה, המח עצם, כן, שמעתי על זה, ההוא שנדרס על ידי משאית ליד הבייצפר, סיפרו שהכביש התמלא במח העצם שלו, כעת ודאי השטיח מלא במח העצם.

הקוקטייל אליו הוזמנו אגון ואישתו הסתבר כמסיבה לטינית אבל לא כמסיבת סלסה, אם כי אגנים כופפו ומרפקים הונפו לצדדים, אלה לא היו נראים אנשים מהעבודה. אלה היו רקדנים מקצועיים. אלא שברגע שמצאו את מקומם והתיישבו אגון זיהה שכפילו של מרקו מ"הלב" - אדם עם לחיים גדולות, מצח נמוך, אף רחב וקטום ופה קטן, די עבה-גוף נמצא פה ומרגע שהתרומם מכיסאו החל לגלות מבנהו הרחב גמישות מפתיעה – "יש לו את זה בדם" חשב אגון - הוא איתמר. רק היה צריך לחכות שיתיישב. לאגון יש משיכה לבלונדות. משיכה שלא היה גאה בה, מאחר וזה ידוע שגברים נמשכים לבלונדיניות, לא סתם היה סרט שנשא את השם "גברים אוהבים בלונדיניות", אפילו סרט קלאסי, עם מרלין מונרו, כך שזה המוני להמשך לבלונדיניות, ממש קלישאה, אין מה להיות גאה בזה. בין טכנאיות האגן הלטיניות המיומנות הוא חיפש את הבלונדה שאיננה לטינית, אלא למדה את הריקוד ולא נולדה איתו, אבל לא מצא – כולן שם היו לטיניות מלידה ובלונדיניות בשאיפה. כשרק התחילו הריקודים אגון הרגיש שאם ישתה מספיק בירה יוכל גם לפזז על רחבת הריקודים במין שכרון חושים לטיני מופלא, ממש כמו שהלטיניים עושים. אי-אז את הפיקוד על הספינה ייטול גופו ויידע לנתב את מסלול הספינה בים סוער רצוף תנועות אגן מוגזמות ולשמור על גיוון חינני של תנועה, יידע מתי לעלות ומתי לרדת, כמה להשתמש בשרירי האגן וכמה להוזיז את המרפקים, כיצד בדיוק ליצור את שיווי המשקל החינני החיוני לריקוד החינני, אלא שככל ששתה יותר בירה הרגיש שבקושי מסוגל הוא לעמוד על רגליו ולמרות שנותרו מעד מאוד עכבות, צעדי הריקוד שניסע לבצע היו נטולי חן במגוחכותם, על אף שלא ראה זאת ולכן גם לא הבין את הסיבה להתרחקות האנשים ממנו בדרכו לשירותים להשתין את נשמתו. טוב, הוא לא ממש יכל לנסות הרבה, הרי בקושי יכל ללכת. לעזאזאל, דווקא נכנסו עכשו כמה בחורות שוות, לא בטוח שלטיניות, זה היה מרשים אותן לראות איש אירופאי שולט ברזי הריקוד הלטיני, גם לולא היו יודעות שלעולם לא למד אותו. לא, זאת איננה הבירה – זו הבושה, הבושה שאמרה לו "בחיים לא רקדת ב-בי! אתה לא יכול להתחיל כעת! ועוד הריקוד המסובך הזה, זה צריך בשביל זה שנים של אימונים מפרכים" "או שאתה נולד עם זה" שמע את אישתו אומרת ולראשונה נזכר בקיומה. היו שתי נשים שמנות, אלא שהייתה אחת שמנה עם שדיים גדולים שהייתה שמנה פחות והייתה ממש שווה. איזה גברבר צעיר ורזון שלא הפליא בריקוד ורק עישן כל הזמן נדבק אליה, ניסה לטפס אליה – היא הייתה גבוהה ממנו – לנשק לפיסגה הוא רצה, והצליח לא פעם, למרות שגם לא פעם ראה את גבה היא הייתה אישה גדולה - שיהיה ברור, אישה גדולה וברונטית. אני קיוויתי שהיא תגיע למצב שהיא מספיק שיכורה בשביל להראות לכולם את השדיים הענקיים, הפירות הברוכים של השומנים, של האכילה המופרזת. אבל זה לא קרה. במקום זאת הרזון העקשן שיכנע אותה לשבת מולי, טוב, הוא לא אמר "בואי נשב מולו", אלא יצא שהם ישבו מולי, ככה נראה לי. ושם הוא הניח יד על ירכיה אבל היו אלה ירכיים כה גדולים שיכל להניע את ידו לעבר איבר מינה תוך שהוא מחליק את ידיו בליטוף פרוגרסיבי המתחיל מהברך מבלי שהיה נראה כאילו הוא מזיין אותה בפומבי. וגם היא ידעה את זה, לכן היא נתנה לו להמשיך, עד שהפסיק. לאגון היה נדמה שהבלונדה הכי יפה נועצת בו מבטי הזמנה, אבל הוא לא יכל לקום מכיסאו. הוא היה דבוק לכיסא. נוסף לחצי הליטר היינקן שקיבל ברגע שנכנסו הוא "שתה" מהקנקן שהיה על השולחן, שאחרים הזמינו, שתה בערך חצי קנקנן, עוד איזה ליטר.. וכך הוא הגיע למצב שהוא היה חזיר מאושר, רק ללא יכולת הבליסה.  

בעיניו של יותם  בן החודשיים האיש שהופקד לשמור עליו לא היה שונה מאביו: הוא היה גדול, זר ומשונה. יותם כבר ראה את עצמו במראה והייתה התאמה מוחלטת בין מה שהרגיש ומה שראה – הוא לא הופתע מהדמות שראה במראה: היה זה תינוק רך, חייכן וידידותי, עם גומת חן בלחי הימנית. יותם אהב מגע והרגיש רע כשלא נגעו בו. ההבדלים היחידים היו שאיבריו היו פחות עדינים. לאלפרדו היה אף רחב וגדול ועיניים השקועות יתר על המידה באופן שיש נשים שראו בשקע מקור בלעדי לכיעורו. מצחו כמעט שלא נראה תחת מעטה שיער סמיך כשל איש יערות פפואה ניו-גיניאי. אבל הוא היה ענק. כולם היו ענקים. כפות ידיהם של כולם היו כבטנו וראשיהם ככל גופו וכשהם נעמדו בקושי היה ניתן לראות היכן הם נגמרים. גם אמא ענקית. אלא שיש ענקים חביבים ויש ענקים שמוטב להתרחק מהם. הענקים החביבים יכולים לסייע לך בכך שהם גדולים ממך, הם יכולים לדאוג לך, להגן עליך, הענקים "הרעים" הם הענקים שיהרגו אותך. אגון ואלפרדו השתייכו לסוג השני. חושיו של תינוק הם כחושיה של חיה והוא מבחין בנקל בחשש, אי-שקט ויודע לפרש אותם כסכנה. יותם היה חיה נחשלת – הוא רק ידע שעל אלפרדו הוא לא יכול לסמוך. אבל מאידך, גם על אבא אי אפשר לסמוך. אבא לא יטפל בך, אבא לא יטול אותך תחת חסותו. אבא יאהב אותך רק כל עוד אתה חמוד. אבא יניף אותך אל-על מצד-לצד וזה יהיה כיף גדול, אבל גם בגלל הידיעה שהוא עלול להפיל אותך. אמא תחפון אותך בשתי כפות ידיה ותשמור עליך, מפני אבא. אבל לא מפני אלפרדו.

יותם פחד. הוא הרגיש את הרוע מפעפע מאלפרדו. אם יותם היה יותר מבוגר הוא היה פוחד שאלפרדו ייקשור לו את הידיים והרגליים וידחוף לו בתחת, אבל יותם היה רק תינוק והוא לא ידע להגדיר את הרוע. הוא לא ידע כמה נחמה יש ברוע. כמה מוטב הרוע על אי-הצדק. כמה מוטב להיות קורבן למזימותיו של איש רע ונפשע מאשר להיות קורבן למזימותיו העלומות של גורל אכזר, כמה מוטב להיות מדוכא על ידי הרע המובהק וכך להאדיר את טובך המדומה מאשר להכשל שוב ושוב בחיים, מבלי להיות בטוח שמשום טובך אתה נכשל! הלא מוטב לא רק להיות מדוכא על ידי הרע המובהק, אלא גם למות מידו! אם יותם היה יודע זאת הוא היה אומר שאלוהים יותר גרוע מהיטלר. אבל יותם הרגיש. הוא הרגיש איך נשמתו הרכה נרמסת, איך היא מתאיינת, איך אופפים אותה הכוחות המצמיתים, שיש המכנים אותם בטעות "כוחות השחור", בעוד אין הם אלה כוחות השגרה שבאופן רגיל מרוקנים את האישיות מכל תוכן עצמי, רק לא בפחד, שהרי לו היה הדבר מפחיד איש לא היה מסכים, הלא כן? ההתערבות הגסה בחייו של אדם זר הפחידה את יותם אבל גם לידה היא התערבות בחייו של אדם זר, הוא הרגיש שהפחד כעת כל כך גדול עד שלא ניתן להתכחש לו, לא ניתן לומר שהוא משהו אחר, אבל לפחות הוא מוחשי אז אפשר להרוג אותו. את הפחד לא כל אחד היה רואה בעיניו של אגון. היו לו עיניים כחולות-אפורות עזות מבע שלא ניתן היה לראות בהן דבר, אלא רק להתאהב בבעליהן, בבעל הרכוש. עם עיניים כאלה, נידונו ליותם עינוגים רבים.      

אלפרדו יכל להחליט לכאן ולכאן, אבל החלטה לא תעזור לו במקרה הזה.

המעשה נעשה.

רשות הבחירה הייתה בידו והוא בחר.

כעת רק צריך להזכר איך זה קרה.

אין איך. המוח נטול זכרון.

אלפרדו חשב שזה בגלל שהוא כל כך יפה השפיע על עצמו לזכור לשכוח, אבל למעשה לאלפרדו הייתה נטיה לשכוח את שיא הדרמה. "שיא הדרמה" היו אלה כל אותם רגעים שההתרגשות הגיעה לשיאה. אלפרדו לא זכר גם כיצד נרצחה אישתו ושלושת ילדיהם, אלפרדו גם לא זכר כיצד היא נאנסה לפני זה. פסיכולוגים היו מכנים זאת הדחקה פוסט-טראומטית, לולא היו יודעים שאלפרדו גם לא זכר את הרגע בו ניגש לקבלת את תעודת התואר הראשון, אותו סיים בהצטיינות יתירה וגם לא את הפעם הראשונה עם גבר או אישה.

לא כל החוויות שאלפרדו שכח נחשבות קיצוניות, גם חוויות שנחשבות רגילות לאנשים אחרים היו נחרתות בשכחתו. למשל: זריחה יפה או שקיעה יפה, איש מתגנב ליד פח זבל, נקניקיות עוף, בחורה חושנית, צחוק של ילדים, ציוץ ציפורים, רעש של מקרר באישון ליל, תחתונים מופשטים, מגבת נופלת על הרצפה, ג'וק הולך על קצה וילון המקלחת, ארון נפתח, צעדים למעלה, קולות של הקפות בליל שמחת תורה, צלצול טלפון בדירה אחרת, בכי של תינוק.

אם היית מדבר עם אלפרדו על חייו לא היה לו שום אירוע מסעיר או אפילו מעניין לספר על עצמו. ואלפרדו אכן נחשב לטיפוס משעמם למדי. וגם שתקן. לא היה לו הרבה לספר. הוא היה חווה הרבה. לא כל מה שחווה היה בעוצמות גבוהות אבל הוא ידע להעריך חוויות בעוצמות גבוהות ולתייג אותן כיאות. לא היה טעם לספר על חוויות בינוניות ומאחר שאלה הלא-בינוניות היו נשכחות הוא נאלץ לשתוק.

מה שמגוחך הוא שאלפרדו ידע מכל זה ובכל זאת, היה נדמה לו שהפעם הצליח להערים על מכונת השכחה, הפעם הצליח לשכוח בגלל שהוא רוצה לשכוח. הפעם הוא שוכח - לא משכיחים לו. אריק קנטונה היה יודע מה לעשות במקרה הזה. הוא לא היה רק מרגיש שצריך לעשות משהו הוא גם היה יודע מה לעשות.

הוא נזכר שסבתא הציעה לו סיגריות זולות אותן קנתה במיוחד, שהרי לא עישנה, בתקופת הצבא. סבתא שנחשבה לשוטה של המשפחה הכירה יפה מאוד את מצבו, ידעה את מיקומו הירוד בחברה, את הצורך בסיגריות לשם השתלבות בחברה, את ביטחונו העצמי הנמוך, כה נמוך עד שיש צורך להרגילו הרגל מגונה שכלל לא נתפתה לו עד כה. אז הוא לא הבין את זה כך אבל כעת זה היה לו ברור. אז הוא רק הרגיש עם זה פחות בטוח בעצמו בחברה, זה הכל. "עם זה". כעת הוא מבין למה.

אלפרדו איננו רוצה שאיש יידע מזה אבל גם הוא סובל. כלומר: רק הוא סובל. הסבל שלו כל כך גדול עד שהוא לא יכול אפילו לרמוז עליו. ייתכן שלולא היה עליו לפרט את כשלונותיו כדי להודות בסבלו היה עושה זאת: או שהוא פשוט לא הטיפוס שייסתכן שיחשבו עליו שהוא מחפש רחמים. ייתכן שלו היה מספר על סבלו לא היה הסבל כל כך גדול, ואז גם את החשאיות המתוקה-חמוצה ייגזלו ממנו. אז הוא לא מספר לאף אחד, טוב הרי לא ייצא מזה. לא רק אני תוהה אודות סבלו בחברה, אלא גם הוא. אל מול דוחק הנסיבות התלוצץ עם עצמו ברגעים אלה ממש שוידוי ארעי, דוגמת "האישה שאהבתי ברחה לי עם אחר, היא הודיעה לי בטלפון שהיא היום פגשה אותו ולא רוצה יותר להפגש איתי", אנשים היו חושבים: "הו, זו ודאי איננה הפעם הראשונה!" או שהיה נגרר בכוחות עצמו לשרשרת של וידויים, היה זה כוידויו של רוצח סדרתי על הרצח הראשון שלו: וידוי הגורר סדרת וידויים. "וידויים"/ז'אן ז'ק רוסו – למה היום לא כותבים ספרים כאלה? "יפים כאלה".

החברה, החברה רעה. אלפרדו לעולם לא הסתדר, אבל הוא ידע יפה מאוד להסתיר את זה. הוא לא היה שתקן. בשתקנים מיד חושדים. שתקנים הם הדברנים הכי גדולים: ברגע שיתחילו לדבר לא יפסיקו. הם לא סתם יפטפטו לצורך השיחה החברותית, כדי להעביר זמן, או לשם ביצוע מטלות פונקציונלית הכרוכות בדיבור - הם ידברו כדי לספר לא את כל מה שלא יכלו לספר כל הזמן ששתקו, אלא על כל מה שמנע מהם לדבר. ויש כל כך הרבה לדבר על זה. תשימו שתקן באי-בודד והוא לא יהיה שתקן. אבל הוא גם לא ידבר. סתם לא יהיה לו מה להגיד. שתקן צריך חברה כדי לשתוק, הוא צריך להיות מוקף בתרעולת האנושית החונקת, הממיתה, המשתיקה, כדי שלא יוכל לדבר. הוא צריך להיות מוקף מדמנה שוקקת חיים של מתים. הוא צריף לשאוף אל ריאותיו אויר כה סמיך ודחוס של איוולת וקטנות-רוח עד שייסתמו לו הנחיריים ואז תבוא השתיקה. הגדולה? האין היא מוכרחה להיות גדולה משום גודש הווויתה צמוקת-השד והדוקת הכוס של החברה? שתקנים הם הדברנים הכי גדולים: השתיקה שלהם אומרת הרבה. מהשתיקה של השתקנים אפשר לדעת בדיוק היכן הם נולדו ומתי. אלה שגדלו בבית בו אבא היה בעל הדיבור המכריע לא יהיו מסוגלים לבקש כרטיסיה מנהג האוטובוס, אלה שגדלו בבית בו אבא היה מכריע בשתיקתו רק לא יהיו מסוגלים להזמין המבורגר, אלא שגדלו בבית בו אבא דיבר יותר מידי יהיו מסוגלים לדבר רק עם נשים. אלה שגדלו בבית בו האם הייתה מדברת הרבה אבל דיבור מועט של האב היה מפריך את כל דבריה לא יוכלו לדבר עד גיל 30, אלא שגדלו בבית בו האם הייתה מדברת כמו האב אבל דיבורו של האב היה מפריך את כל דבריה לא יוכלו לדבר עד גיל 25, אלא שגדלו בבית בו האב דיבר רק כדי להראות את טעות האם לא יוכלו לדבר כל החיים. יש שתקנים הנעשים דברנים בחברת בעלי-חיים, כאילו בעלי-החיים נקיים מחוקים חברתיים. אבל יש שתקנים חכמים היודעים שגם בעלי-החיים הם יצורים חברתיים, אפילו זאבים. אין דבר כזה "זאב בודד", זאבים חיים בקבוצות, זאב נעשה בודד כתוצאה מכשל באינסטינקט חבריותו. אלפרדו היה רוצה להכיר זאב בודד. אלפרדו לא היה שתקן, הוא סתם היה פחדן.

הייתה לו הרגשה שיותם לא מת. הרי הוא לא רוצח. לא ייתכן שהוא רוצח. מעולם לא החשיב עצמו כאדם בעל כישורים יוצאי דופן, בעל תועלת ייחודית לאנושות, אבל לא רוצח. אמנם לא תמיד רצח זה דבר רע, לפעמים רציחת אדם רע יכולה למנוע רציחת אנשים טובים על ידיו, אבל האם יותם היה אדם רע? האם יותם היה אדם? קשה היה לאלפרדו להגיד מה הוא חושב על יותם, תינוק ככל תינוק, ואולי דווקא בגלל זה זהו רצח מתועב מרצח של אישיות, של אדם, ואולי דווקא בגלל זה זהו רצח לא-אנושי, עם אפשרות לעשותו על-אנושי. אבל מה לגבי רצח עוברים, עד כמה הם שונים מתינוקות? האם תינוק בן חודשיים רחוק כל כך מעובר בחושיו, בשכלו ובנשמתו? והלא עוברים נרצחים מידי שעה. שטויות, בטח יותם עדיין בחיים.

            אלפרדו ציפה לשמוע חרחורי גסיסה כשפתח את רוכסן התיק. הדממה הייתה דממת מוות. הריח היה הריח המתוק של המוות. התיק היה ריק. נשמע בכי נוהה בחדר השינה. אבל המולת החיים לא שבה אל אלפרדו. הוא נשאר נעול בחדר השינה עד הבוקר. שוכב על המיטה ובוהה בתיקרה, היה יכול בדרך זו להעביר את כל ימי חייו. זה לא משעמם, זה לא מעניין. צריך לנסות את זה בבית.

            "צ'מע, אשכרה נחטף התינוק. אולי איזה נרקומן צריך כסף. הרבה נרקומנים צריכים כסף. צ'מע, הירואין זה דבר יקר. ככה שמעתי."

            "לא לא, התינוק פה."

            "אה, לרגע חשבתי שרצחת אותו."

            "לא לא, איזה רצחתי.. תהיה רציני. מה ולי ולרציחות? ובכלל, אני משוגע על ילדים! מ-שו-גע." אמר בטון דיאגנוסטי-אגנוסטי.

            "צחקתי. בכל אופן, אם אין גופה אז אי אפשר להאשים אותך בדבר."

            "ויאוס נומוס."

            "בדיוק."

            אצבעות בציפורניים, זכוכית באצבעות, זה חטא ללכת יחף, מסתבר. זה חטא ללכת יחף. כמה שניסיתי לנקות עדיין יש זכוכיות. בפינות, בחרכים. זה חטא לא לנקות מספיק טוב, מסתבר. צריך להוזיז את כל הרהיטים. בייחוד את ארון הקיר השחור הגדול, מנירוסטה. מהתקרה אין עוד דליפות, אבל יש סדקים ויש סדק אחד גדול במיוחד שודאי יירה במערכה השלישית, ודאי ייזמן שלולית ביתית, בחורף, עת תכלה סופה. אז ייקדרו השמיים כאדג'ו של ברבר והגשם ייפול, לא ימטיר, ייפול. אני חי מסופה לסופה, אם אין סופה אז אני לא ממש בחיים, אז אני חושב "לכתוב זה כיף, אבל התאבדות יותר". לכתוב זה כיף, אבל התאבדות יותר. אני צריך משהו לשתות. אני תיכף אלך לשתות משהו.

            רק לראות אותם מדברים, הרמוניית מחוות הזזת הראש. "כן, אני מסכימה איתך" "כן, אני לא מסכים איתך אבל את מבינה למה." "כן, אני מסכימה אבל אתה יודע שהדבר הבא שתציע אני לא אסכים לו" "כן, אני מסכים." "אתה מסכים שלא להסכים." "אני מסכים שלא להסכים". והכל בלי מילים. אבל אין זו טלפאתיה, אלא הבנה שמתוך הכרה עמוקה. אין אלימות באהבתם. איש לא כופה על איש להיות אהוב. אהבתם העדינה היא לי כוילון המוסט בשלהי השינה, עת החלומות הכי בהירים, והאור השוטף פנימה מאלצני לכסות על עיניי וכפות ידיי ולקלל את האור "גור מכאן אור אומלל ואל תשוב יותר למרבצה של חיה קנאית, פן לא תדע יותר את זריחת החמה!" ואני מקלל את האור.

            האומללות. מה מעט ידוע להם אודותיה, מה הרבה יש לדעת אודותיה. מה הרבה יש לדעת. מה הרבה יכלו לדעת עליה לו היה יותם מת. מה רב היה הכאב והצער, מה גדולה הייתה תחושת ההקלה. אבל הם לא ידעו אומללות, הם אפילו לא שמעו עליה. אבל.. הם חלפו לידה מספיק קרוב בשביל להרגיש יותר משהיא קיימת, בשביל להרגיש אותה. הזמן שעבר בין הידיעה על העלמותו של יותם ובין הידיעה על המצאותו היה אמור להיות זמן של אומללות. אבל את הזמן הזה הם בחרו להעביר כאילו דבר לא קרה. אפילו לאופטימיות הנואשת המתקיימת לצד תחושת האובדן וניזונה ממנה הם לא נזקקו. שמעתי פעם מישהו מדבר על "זיונים אופקיים", מעניין אם היו להם כאלה. אני מניח שהכוונה ב"זיונים אופקיים" היא זיונים בעמידה, אבל מה אני מבין בזיונים? אני בקושי מסוגל לתאר אותם.

            מעניין עד כמה הם באמת הבינו זה את זה. האם הם רק הסכימו שהם מבינים זה את זה או שהם באמת הבינו, או שהם כל כך רצו להבין זה את זה עד שאישיותם הותאמה להבנה? מעניין איך הם היו מגיבים לו היו פוגשים אותי. האם היו מבינים? האם רק היו מגחכים? האם היו תולים בי מבט מלא בוז? ואם היו פוגשים לא אותי אלא מישהו בדמותי – כיצד היו מגיבים? האם היו פוצחים בצווחות אימה, בקריאות לעזרה, או שמא היו מתרפקים אל בין זרועותיי כאל בין זרועות אבא. אני אבא, כן. אני אבא.

            "אתה רוצה לדעת מהי שליטה עצמית? תיכף אני אראה לך מהי שליטה עצמית. אני ואישתי, שתחיה, יושבים יחד במסיבת אייטיז כשלפתע מצלצל המכשיר הנייד, הטלפון הנייד, הפלאפון נו, איך אתם קוראים לזה? ת'ה צ'ומע? יש לי איזה ידיד הומו, לא חבר, נתנו לו לשמור על הילד, ת'ה יודע, הומואים אוהבים ילדים, הם לפעמים מאמצים אותם גם. וומואים, נו. אני אדם-ליברל, תבין. זה לא מעניין אותי מה הוא עושה בזין שלו בשעותיו הפנויות, כאילו, ת'ה יכול להיות בטוח שהיד שלי שלחצת הרגע לא ניגבתי ממנה הרגע שפיך?"

            "הו, כשאני חושב על זה אני באמת לא יכול להיות בטוח!"

            "אז לא תלחץ יותר ידיים?"

            "אני באמת צריך לשקול ברצינות את המדיניות שלי בעניין לחיצת ידיים!"

            "אז אתה חושב ככה להכנס לפגישות עם ידיים מאחורי הגב, מה?"

            "אה, לא. זה די ייתקע אותי בחיים, אני חושב."

            "בטח, מה איתך. לא תגיע לכלום בלי ללחוץ ידיים. תיקח את פיליפ לדוגמא, נראה לך הוא היה מגיע למה שהגיע לולא היה לוחץ ת'יד של כל דרעק שהוא פוגש? No way, Jose"

            "נתת לי מחשבה מטרידה מאוד, אבל רצית לדבר איתי על משהו אחר, לא? סיפרת משהו על איזה הומו."

            "וומו. ב-ו, לא דאבל-יו. כמו "וולבו", יש מבין?"

            "כן. אז?"

            "לא, לא נראה זה סיפור מתאים לך. אני אספר את זה לאיתמר."

            "טוב, ספר לאיתמר."

            "אתה יודע, מה? אני גם לא אספר לאיתמר, זה לא משהו אישי נגדך. לא שאני מזלזל ביכולת ש'ך להעריך ת'סיפורים שלי. זה סיפור די חלש."

            אגון לא יודע בדיוק מה קרה אמש. הוא רק ידע שאישתו מאוד נלחצה ואף הקיאה כמה פעמים. היא הזכירה גלולות הרגעה שיש לה בתיק אבל הם לא היו מסוגלים למצוא אותן. היא ביקשה לצאת למרפסת, "לשאוף אוויר צח ולהירגע" אבל מיד ברגע שיצאו היא רצה לעבר המעקה כדי לבדוק אם הם נמצאים מספיק גבוה. והם היו מספיק גבוה. אבל היא לא קפצה, רק בגלל שלא הייתה בטוחה שיותם מת. אם הייתה בטוחה היית קופצת. היא לא רצתה להשאיר אחריה יתום. רק עכשו היא הבינה מדוע קראה לו יותם, כדי להזכיר לה בכל פעם שמתחשק לה להתאבד שהיא תגרום אובדן לילד שלה. אם תגרום אובדן לעצמה? לא. היא האמינה בחיי העולם הבא. לא אמונה דתית, אמונה רומנטית. על אף שהיא האמינה באלוהים של היהודים, את העולם הבא היא ראתה כעולם האמיתי ואת העולם הזה כעולם של מבחן – עולם בו עליך להשמר על כל צעד ושעל, אבל יחד עם זאת לא לפעול כפיה טובה, להיות אתה. לא לסגל לעצמך את אישיות האם תרזה אם אינך האם תרזה, חשוב מאוד להשאר אתה. להיות מי שאתה אבל באופן שלא יחסל את הסיכויים שלך לחיות חיים טובים בעולם הבא. להזהר מחטאים. כל דבר שאתה עושה ויכול להיות כרוך בפגיעה לזולת חייב לתרום לאנושות, אתה לא עושה רע לזולת אלא אם אתה מאמין שרק באופן זה אתה יכול לתרום לאנושות. אתה אתה אתה. היא קיבלה על עצמה פילוסופיה די גברית. זה היה סבא שלימד אותה על חיי העולם הבא ובגלל שהיה בא-בימים ונראה שהוא די קרוב לשם, בהנחה שזה שם, היא האמינה לו. היא רק לא ידעה שהוא לא הגיע לשם. את העונשים על חטאיו הוא קיבל בעולם הזה.

            הרוכלים בשוק הם כסחורה שהם מוכרים: טריים וזולים. הם מקפידים על טריותם כדי להיפטר מהסחורה לפני שתירקב כי אחרת גם המחיר הזול ביותר לא יעזור. הרגליים שלהם נעשות קרות כשאני מדבר עליהם ואין זאת מפני שאינם מעיזים. ההרגלים שלהם נעשים יותר ויותר רעים ככל שהם מתבגרים, כן, יש גם רוכלים-ילדים. רוכל-ילד מכר לי מאפה קינדר ב-10 שקל וקניתי ממנו לא מפני שאמר שזה עולה 20 שקל – וידעתי שזה נכון כי אני מת על זה ופעם הייתי קונה את זה בסופר, אלא בגלל שהוא היה חמוד וכשהצעתי "10 שקל יחד עם השוקולד" והוא החווה "אהההה..." במעמקי גרון ילדותי, כאומר "ב'מת, מי מאיתנו הילד?" לא, יכולתי שלא לענות "אני!" בזה שקניתי ממנו במחיר שהוא רצה ואסור לשכוח שהוא גם שם את הקינדר בשקית לפני ששילמתי ולא יכולתי להשאירו עם אפס תאוותי בידו.

          אני אוהב את הסלנג שלהם, אני אוהב את ההומור שלהם. שלהם. אבאל'ה. ככה היום קראו לי כשקניתי נקניקיות. אני עדיין לא מבין בזה, הם יודעים שאני ירוק לגמרי. אני לא יודע מה זה אומר, אבל זה חמוד להפליא, זה אפילו שירי. מדהים איך בתוך ההמולה הם מוצאים זמן לשירה. והם לא מרמים אותי, ככה יש לי הרגשה. "אבאל'ה יש נקניקיות טירת צבי ממש זולות שם." אבל לא קניתי, העדפתי לקנות פחות. לא חשבתי, שכחתי שאפשר לשים בפריזר. אבאל'ה. כשהייתי לפני שבועיים מישהו קרא לי "אבא" וחשבתי שאני מדמיין. אולי זה לא סלנג? אולי אני באמת נראה אבא? אולי אני צריך ילד, אולי לזה אני צריך לשאוף, אולי זוהי מהותי, אולי אם יהיה ילד ארגיש שלם? הם אנשים פשוטים, הם רואים דברים כאלה, בקלות. בקלות. או שזה סתם סלנג. אולי זו הקרחת.

            הלילות היו קצרים והימים ארוכים משנוא. בלילות קנאתי שמרה על חומה ברובצה מנומנמה על פלאטה חשמלית ובימים היא לובתה באש המראות מחווירי הלחיים ושואבי החיים. ראיתי אותם מלטפים זה את פני זה בעצימת עיניים ועצמתי עיניי כדי לא לראות יותר. מה שראיתי היה בו די כדי להצמית. ראיתי אותם אוחזים ידיים מאחורי גבם והיה זה מאחורי גבי. ראיתי אותם מצבתים אצבעות מעל ראשם וזה היה מעל ראשי. ראיתי אותם מדסקסים כל הלילה את תוכניותיהם המשותפות והלילה היה אני.

            ערב אחד אגון לבש בגדים חגיגיים ואישתו לבשה שמלה שחורה חושפנית. תיארתי לעצמי שהם יוצאים לאיזה אירוע, אירוע חגיגי. אבל לא. אגון לקח על עצמו את תפקיד הטבח והוא בישל צלי אווז ממולא באורז. כל אותו זמן שאגון בישל אישתו ישבה ללא ניע ליד השולחן כשעיניה עצומות ומידי פעם לשונה מלקקת את שפתיה. גם לי זה קורה לפעמים, כשאני רעב. לא צריך להתבייש בזה, אנחנו חיות. אני לא תמיד חושב על אוכל כשזה קורה לי אבל כשזה קורה לי אני מיד שם לב וקצת מתבייש. גם אישתו ידעה מזה רק אחרי שזה קרה לה, למרות שזה קרה לה בערך כל דקה. כדי להסוות את ליקוקה את שפתיה היא ליקקה גם את שפתיו. אגון ניגש לשולחן עם צלחת הבישול הגדולה בידיו, ממש כמלצר מתקופת הבארוק, והניחה באמצע השולחן. ידה של אישתו ניגשה להסיר את המכסה, אבל אגון עצר את ידה בעודה באוויר, ללא שנגע בה – די היה בהבחנתה של אישתו בכוונתו כדי להניאה מכוונתה - ושלף מאחורי גבו סינר והצמידו למחשופה באומרו:

"ככה, שלא תתלכלכי! לא עולה בדעתו לסעוד עם אישה מלוכלכת!"

"אבל בעלי היקר, מדוע שלא נאכל עירומים?"

"כמו אדם וחווה?"

"לא, בלי קשר. זה כיף לעשות דברים בעירום."

"אז מדוע לא אמרת? את סוף השבוע הקרוב נבלה בכפר נודיסטים, או שמא אין זה עירומך שמוצא חן בעיניך אלא השחרור, השחרור מבגדים, ובחברת אנשים אחרים תחושי בושה?"

"לא, לא אחוש בושה. זה פשוט לא כיף לעשות דברים בעירום בחברת אנשים זרים. האמן לי, יקירי, את הזרועות האלה והשוקיים האלה צבטו גברים רבים, רזים כשמנים, צעירים כמבוגרים. הבשר הזה, כן, הבשר הזה" אמרה בשלווה רצינית בעודה חושפת את שדיה אל מחוץ למחשוף וחופנת אותם בידיה, כך שהפיטמות זקורות לכיוון פניה ולא עם בעלה היא מנהלת דיאלוג אלא איתן "עיניך הרואות – אין זה אותו בשר שבצלחת - הבשר הזה שאתה כה נהנה ממנו היום נהנו ממנו גברים רזים כשמנים, צעירים כמבוגרים, בעלי שומות, צלקות, כוויות, פטריות, כאלה שיודעים לבקש במילה וכאלה שיודעים לבקש במבט, כאלה שמתחננים וכאלה שגורמים לך להתחנן, כאלה שאוהבים לעשות לך את זה ככה שגם לך יהיה טוב וכאלה שמאוננים בתוכך, ואת הטוסיק החמוד הזה אתה יודע כמה גברים ראו את החריץ מלוכלך?– כולם היו עליי, מותק. כולם היו עליי ומי כמוך יודע שהחריץ מלוכלך!"

"אוףףף...! כמה שאת וולגרית! אני אוהב את זה.."

"אבל מה רצית להגיד?"

"דיברנו על נודיסטים."

"אה כן, גם עם נודיסטים שכבתי והם טובים, תאמין לי. הם כל היום מעמידים פנים. כאילו כל העירום הזה סביבם לא מגרה אותם, אבל ברגע שמרשים להם לעשות עם הזין מה שהמשוחררים המשועבדים האלה מתים לעשות מהיום ה-1 הם כבר צברו כל כך הרבה מטעני חרמנות בין קפלי העור ומטען החרמנות הזה הופך למטען אנרגיה טהורה בשעת זיון. אבל לא זה העניין. בעצם, זה העניין. מה הטעם להיות בעירום כשגם אז חלים עליך חוקי החברה ויצריך מעוכבים? נודיזם זה בולשיט, תסלח לי. להיות בעירום, לבד, זה ה-דבר."

"אבל את לא לבד."

"איתך אני לבד."

אגון תכנן ערב בסגנון המאה ה-19 ואישתו עשתה מאמצים קדחתניים להרוס לו את זה.

"את יודעת שזה לא היה אמור להיות כך."

"נו, אתה בכלל לבוש בסגנון הבארוק."

זה היה חדש לו אבל הוא לא הבין מספיק בסגנונות לבוש בשביל לדעת אם זה נכון לכן לא התווכח.

            "אבל.. את אוהבת אותי?"

            "מאוד מאוד."

            "אז מדוע יקירתי שלא נשוט על מימי הדנובה, מתחת לגשרים המוזהבים, עת ערבות הנחל מזמרות חרש ועצי התירזה רוחשים-יוקדים זימה נעלה? מדוע שלא נקטוף עלי תלתן וסירפד, שרועים על הגב ביום אביבי בינות למרבצי דשא שסופם לא נראה, מביטים בנלבבות זה על זה ועל הרקיע ממעל, מלקקים זה את כפות אצבעותיו של זה, מעבירים דובדבנים טריים מפה לפה ואוכמניות מטבור אל טבור."

            "או אוכמניות. מה מתחשק לי להרגיש תחת לשוני את חמצמצותה המתוקה של האכמניה—"

            "הטרייה."

            "בדיוק."

            "על הכל להיות טרי, כאיברינו—"

            "הנלבבים."

            "גם את כאב העולם זה נעים להרגיש מתחת ללשון."

            "כי גם הוא ניחן בחמצמצות מתוקה. וגם היובש של שפתיך, ב-בי, והמליחות. בוא ב-בי הראה לאימא מה שאתה יודע!"

            "אוף... כמה שאת וולגרית, כמה שאת וולגרית.."

            "ואתה אוהב את זה!"

            בתגובה אגון פשט את בגדיו, עמד על רגליו וטחב את איברו הזקור לתוך לסתה הממושמעת ועור ליסתה נמתח באחת לכיוון אליו נזדקרה הזיקפה.

            לא, הוא סלד מהוולגריות שלה. אבל הוא לא ידע איך להגיד את זה.

            אהבתם מייסרתם אותי, אבל יותר משאהבתם מייסרתם אהבתו מייסרת.

            אני אוהב אותה. היא יפה וטהורה. אני מאמין לחלומות שלי. אני מאמין שהחלומות הם אני האמיתי. ובחלומות שלי היא נותנת לי לעשות מה שאני רוצה איתה. נותנת לי לגמרי והיא כה נשחקת! היא כלואה עירומה בכלוב, מערימה עליי קשים בנעיצה. אני לא מצליח, אבל לא לגמרי. יש עליה כלוב ואני מנסה להכניס לה אותו דרך הכלוב, אבל אני מנסה להכניס רק לחריץ למטה, אולי לחריץ הגדול יותר היה מצליח לי. והוא באמת גדול יותר? החריץ הזה שאני מנסה להכניס אליו הוא מלוכלך מקקי ודוחה אבל למרות הדחייה אני רוצה להכניס אליו. היא עושה אותי לכדור בוער של תשוקה טהורה וכשאני מתעורר לא עומד לי כי זו נפשי שמתאווה ולא גופי ולנפש אין מוחשיות, אין לה מילים, היא רק זזה קדימה, אחורה ולצדדים. בחלומות היא ממלאת אותי תשוקה מתוקה שנגזלת ממני במציאות בשל ידיעת אי-האפשרות להשיגה.

            אני מנהל איתה דיאלוגים דימיוניים.

"האל הגדול, הגיבור והנפלא, אל עליון – מדוע בראת לי כה הרבה חולשות? האין מן הראוי היה שבצהרי יום חג זה אהיה שרוע על הכביש לכל רוחבי כאותו חתול דרוס שמנמן שראיתי בצידי הכביש בדרכי לבית הכנסת? האם עונשי הוא הסבל ההרבה שכל מגע עם תפילה מקנה לי? או שמא זהו השטן שמאיץ בה לסלוד מכל הקשור לאל? הו, אלוהים, אמור לי פעם אחת ולתמיד: האם זה אתה שבאמצעות עקצוצי שאט-הנפש מנחה את דרכי? האם ראוי היה שאזנח את תפילת עמך ישראל כליל ואתמסר לתפילת כתיבתי כליל? אנא אמור, לי אלוהים. את בגדי השבת אני שומר בארון, אבל לא בצער רב לא אשתמש בהם יותר, האם איש רע אנוכי? האם רע היה לי יותר כשלא הנחתי תפילין והלכתי לבתי כנסת? לא, גורלי אף היה טוב יותר. היה לי קשר עם אי אילו בחורות וגם לא הרגשתי חוטא. אז לשם מה כל זה? את היופי וההדר אינני חש בבתי כנסת, אלא רק את האילוץ וההמוניות, האם בזה טוב אתה? האם אלה דברי כופר חלש-נפש או אלה דברי אמת? האם יום אחד אתחזק, אקרא זאת ואומר "אלפרדו, היית פעם איש חלש" או שמא אומר "לקח לך יותר מידי זמן להגיע למסקנה הזאת." אז אני מודיע לך כעת, לא איכפת לי יותר מהעולם הבא, לא איכפת לי מגן-עדן או מגהינום, הגהינום שאני חי היום לא יכול להיות גרוע ממנו! אין לי פחד ממך יותר, כי אין לי יותר כבוד אליך. אני עוזב את הדת, לתמיד, אז הנה, הראה לי את גדולתך ולא יאונה לי דבר או שתראה לי את זדוניותך וכלה שנאתך במעיי הרוטטים. אני עוזב."

            "האין די בזאת, יקיר? האין מעייך סבלו אינוף? האם לא תניח לרגע בצד את אישיותך הדגולה ותפסיק להניח לעולם להנות מרקבונך? מדוע דווקא אתה צריך לשאת על כתפיך את עול הצעדת האנושות אל חוף מבטחים? מדוע לא יהא זה אחר, זר ונקלה? האין הניחוחות העולים מבית שימושיך שטוף השתן וגבילי ניירות הטואלט המגואלים בשפיך ערבים לאפך רק משום שהם שלך? הלא תדע להבחין בין צחנת השירותים ועובש המקרר. הלא תדע."

            "זאת אדע ודבר רז נוסף אף אגלה לך: אינני יודע מה מקורו של אותו צער נחלא, אינני יודע כיצד יודע אני לחוש צער כה נורא כשמעולם לא הרגשתי שמחה. האם מאושר הייתי כשהלכתי לבריכה בשבת בגיל 6? בעיניים עצומות, בשמש הקופחת – האם זהו האושר שאבד אותו אני מבכה? אבל כל הילדות מצורע הייתי בחברה, גם המנהיגות היא הלא מצורעות! וכל הילדות רציתי להגיע למדפים הגבוהים, חלמתי על זה, היה בי כאב מרוב הכמיהה להגיע למעלה. היה אמנם רגע קט ומופלא בו נודע שהילדה היפה ביותר בכיתה המקבילה, זו של הבנות, רוצה שאהיה חברה. מה טעות הייתה זו לסרב לה! טעות גורלית, הייתי אומר – הרי מי יודע כיצד היו נראים חיי לולא הייתי מסרב? הריצה המהירה. הרוח בפנים, זרימת האויר בתוך הפנים, תחושת הלסתות הזעות, הניצחון. אני רץ הכי מהר, אף אחד לא יכול להשיג אותי. אני גם קופץ הכי רחוק, אף אחד לא קופץ יותר רחוק. נתונים טבעיים מושלמים, אני רק צריך לנצל אותם, אבל לא. אני בן 26 ומתמלא חרדה עמומה רק מהמחשבה לצאת מהדירה. אין לצער שלי שום קשר עם שמחה, הוא מוחלט, הוא טהור? לא כמו האמת. לאמת שלי יש קשר עם השקר, כמו שכתבתי בגיל 16 למורה הדתיה המצודדת לפילוסופיה. אצלי האמת והשקר זה שחור ולבן. אני מרגיש את זה. אני מרגיש מתי אני אמיתי ומתי אני שקרי. זה לא דבר שאפשר ללמד באוניברסיטה, אבל מי שמרגיש את זה יודע שזה יקר מכל ידע. אני מרגיש כמה אני אמיתי וכמה אני שקרי, אין זה מוחלט כמו העצבות, אבל בשילוב עם העצבות נוצרת האמנות הנפלאה ביותר, ראה "שירים על חיי העולם הבא". כשהיחסי נפגש עם המוחלט מתגלעת האלוהות. אבל.. אני עדיין לא זוכר מתי הייתי מאושר."

            "אתה היית מאושר לאחרונה. תיזכר. בדנמק. היית מאושר בדנמרק, לא? האוויר, כן, האוויר. האוויר הפיח בך רוחיים. והנשים.."

            "כן. קצת. אבל לא מספיק. שם המלנכוליה הייתה יותר נעימה, שם לעצבות היה משמעות, אבל לא ידעתי שמחה. אולי אינני עצוב מפני העדר השמחה, אולי אינני עצוב כלל. אבל הנשים.. היופי מפחיד."

            "אתה מפוחד. וככל שתהיה מפוחד יותר תרגיש יותר אמיתי. אתה בתקופה שבה המצב האמיתי הוא להיות מפוחד, וכל תחושה אחרת היא תחושה שקרית."

            "כן, אני חושב שאת צודקת. קשה לי לגמור. רציתי לספר כל כך הרבה על הילדות, אבל הרגשות מונעים ממני להביע את עצמי בשלמות. לכאורה זו אבסורד."

            "למעשה זו טיבה של כל אמנות גדולה."

            "בפינלנד הייתי מאושר. בבית של הפיניות. הקרובות של יוהנה. הייתה שם פינית ממש יפה שעבדה באנגליה."

            "התאהבת בה. התאהבת בה והרגשת שאתה יכול להשיג אותה ואם אתה מרגיש שאתה יכול להשיג אותה אתה יפה כמוה ואז אתה יכול להיות מאושר. אתה מאוהב ביופי, לא בנשים."

"את אוהבת אותי."

            "איך אפשר שלא? הכתיבה שלך שמימית, האישיות שלך אלוהית, איך אפשר שלא?"

            "אבל כל אותן נשים.."

            "אל תהיה מגוחך. גם הנשים אהבו אותך. הן פשוט חששו שתגרום להן הנאה גדולה מידי. אתה יודע איך זה – נשים עוברות מחבר לחבר, מזיון לזיון, החל מגיל 14 ועד שהן מתחתנות והחבר החדש, הזיון החדש, איננו אלא ואריאציה על הקודם – אבל אתה, אתה מציב בפניהן משהו שונה לגמרי, משהו שהן לא יכולות להגדיר "זיון" או "חבר", אתה יודע לקרוא את המחשבות שלהן, אתה יודע בדיוק מאילו חלקיקים הן עשויות, כשהן רואות אותך הצו הטבעי הקדמוני מתעורר בקרבן והן לא רק שנאבקות על נפשן – הן מבקשות להכחידך: באמללה אותך מסייעת האישה לטבע יותר משהיא מסייעת לעצמה. למעשה, באמללה אותך מאמללת היא את עצמה, מונעת היא מעצמה את האושר היחיד שיכול להיות לאישה והוא – להיות איתך."

            "כן, זה בערך מה שאני חושב ופוחד להגיד לעצמי כדי שלא להחשד בגאווה יתירה, על ידי. אבל אלה הן העובדות לאשורן אחת לאחת, רק שכחת להוסיף דבר אחד: בעבר, הגברים הנועזים ביותר היו אלה שהיו ששים אליי קרב יותר מכולם והם היו נהרגים יותר, אולם כיום את הגברים הנועזים, האצילים, מקדמי האנושות, אלה הנאבקים בטבע ובעבר משחר היוולדם אפשר להרוג אותם (ך) רק בדרך אחת."

            "התאבדות."

            "כמובן."

            "אבל אתה לא תיתן להם את העונג הזה."

            "לא לא! הם ייבכו על קיומי עוד שנים רבות."

            "וגם אחרי שתמות."

            "וגם אחרי שאמות."

            "הרבה הרבה אחרי שאמות."

            "לא הרבה – לתמיד."

            היא פעם הייתה שלי. באמת שלי. היא אמרה שהיא שלי, אבל מאז שהיא לא שלי היא אישתו.

            היא אימללה אותי. היא אהבה ולא אהבה. אהבה ולא הראתה שאוהבת. אמרה שאוהבת ולא אהבה. אהבה ולא אמרה שאוהבת. סיפרה לי על פרשיות אהבים שלה עם גברים זרים, טובים ממני בהרבה. כפתה עליי להיות ידיד. מין ידיד מאוהב שכזה. במקרה מאוהב בי. הידיד הרומנטיקן - "האין זה מכתב אהבה מה שהוא שלח לי אתמול?" למה הוא התכוון באומרו "עדיין לא סר חינך מעליי, אבל אולי מעליך הוא סר"? כל אותם משפטי אהבה יוקדים - איזה ערך יש להם עבור אנשים זרים? אהבתי אותה ולא איכפת לי אם אהבה אותי. אהבתי את הקימורים, אהבתי את השיפולים, אהבתי את הליטופים הדימיוניים. האינסופיים, האינסופיים. אינני איש של הגיון ומעש, אני איש של חישה וחלימה. היא כתבה לי שאם תאהבני אהיה קרוב אליה יותר מעורה, האין זה דימוי נפלא? אישה פשוטה? לא, אבל היא לא אהבה ואין טעם בדימוי שאין לו מימוש בחיים. ואני רק מעמיד פנים שאני מוצא טעם בדימויים. היא אמרה שאני איש שהיא חולמת עליו מאז החלה התבגרותה המינית, אבל היא מעולם לא אמרה שאנחנו נשמות תאומות. מעולם לא הייתה שלי באמת. אבל אני יודע. אני יודע שביום שתחזור אליי אני אשכח לה הכל.  

            אישתו מעולם לא נכשלה במבחן. למעשה, היא מעולם לא קיבלה פחות מ-90. יש לה חוש מיוחד לכתוב את המילים הנכונות. היא יודעת בדיוק מה הבוחן רוצה לראות. למרות שאין לה נטייה הומנית והיא שנאה ספרות גם בספרות היא תמיד קיבלה מעל 90 וגם כמה פעמים 100. לולא הייתה מקשיבה בכיתה היא הייתה נכשלת. אבל היא ידעה לא רק לחזור על דברי המורה אלא גם לנסח אותם במילים אחרות שייראו המילים הנכונות עבור המורה. זו איננה יכולת הבעה, זו יכולת הבנת הצורניות של השפה, השלד המתמטי של השפה. במתמטיקה היא מעולה לא קיבלה פחות מ-100, על אף שיש אנשים המתקשים להאמין. זה לא שהיא המציאה את המתמטיקה, אלא שהיא פשוט לא הייתה צריכה לאלף אותה. היא נולדה עם המתמטיקה בראש, בילט-אין. היא לא הייתה צריכה לעשות כלום בשביל זה. היא לא הייתה צריכה להקשיב בכיתה. המוח שלה ידע לחשוב בצורה מתטית כמו שהעץ יודע להצמיח ענפים והענפים יודעים להצמיח עלים והאלים יודעים להתעמר בבני-אדם. בצופן הגנטי של המוח שלה הייתה רשומה מילה אחת: מתמטיקה. באמת. אני הייתי שם.

            את הזרועות השמנות של אימו הוא לא ראה אלא לאור היום החיוור עת הפציע אור ראשון, בעלות השחר, בשעת הזריחה הגסה, המשלחת את זרועותיה אל מעבר לאישונים, מבקשת לעקור את עיני החוזים בה, למען לא יוכלו להתאמץ ללא-תועלת לספר לכל על יופיה ולמות בייסורים קשים באין איש יכול להבין. איש לא ראה, איש לא ידע, כמה יפה הייתה האם כשהיא התאמצה, התאמצה לעשות את בנה לגס-רוח, לאיש שלא יודע את מערבולות המולת הנפש, את הציפייה הדרוכה לעלייתה הפתאומית של חישה חדשה, כמו הציפייה לגיחתו הרעשנית של לוויתן מפואר אל מחוץ למים, זהו לוויתן הגוסס אל מותו, אבל הנה הוא שם. הנה הוא שם והוא יודע יפה מאוד שמחוץ למים אין חיים. הנה הוא מזליף מים מהנקבים בדפנות, הנה הוא מייבב ללא קול, הנה גם אותו הטבע בלע, עיכל ופלט, לא היה צריך לשם כך כריש גדול יותר יותר, לא היה צריך לשם כך להיות אנטילופה הנאכלת על ידי נמר, אכזר. אכזריות הן החיות הממיתות, משום שאת הטבע הממית הן משרתות. והטבע הוא ממית, אין הוא "הטבע הממית", הוא הטבע הבורא לשם המתה, שהרי כיצד אפשר להמית את שאיננו קיים? והזרועות השמנות האלה שבצילן חסה אור היום הראשון, היו ליותם עדות ראשונה לעליבות הבריאה. זרועות אלה שאך זה השמינו בבוא היום יעטו את קפלי השומן של גיל הזקנה ועוד ייבלו, ייבלו כליל עוד לפני שהרקמות ייבלו. ואת המוות הוא יבקש לא משום קסמי הריק אלא משום הדחייה מהחיים.

            היא ידעה את המגע הזר-הרע של הזולת והיא לא רצתה שיותם יהיה מופתע כשיחווה אותו. היא לא אהבה שנוגעים בה. המגע של הזולת היה רע בעיקרו. גם כשהייתה שרועה במיטה עם אהובה באחד מאותם לילות חמים בהם העשים אינם מרפים מהבגדים – את הנאתה מליטופים תמימים ודגדוגים חשקניים היא השיגה רק כשהצליחה להתעלם מהזר שהיה שרוע לצידה. אז היה זה המגע שלה. היא חשבה: לזולת יש את הריח שלו, לזולת יש את הטעם שלו, לזולת יש את המגע שלו, לזולת יש את הזולתיות שלו ולי אין כל חלק בזה ואף אני, כשאני זולת, ודאי זולתי איננה מתקבלת בברכה. אז היא נגעה ביותם כשהוא היה הכי פחות מוכן, כשבהה. יותם היה מהתינוקות שלא חושבים על דבר מסויים, שפשוט בוהים. ואין דבר גרוע יותר מלגזול מאדם את שעתו היפה ביותר – שעת הבהיה.

            כמה שאלפרדו אהב ילדים. הוא הלך לבקר את אישתו של אגון במקום עבודתה. אלפרדו התעניין בביו-פסיכולוגיה. את דרך הצגתו באינטרנט הוא ראה כדוגמא מאלפת לביו-פסיכולוגיה פרקטית. הוא חש כה חסר-סיכוי עד שכבר אחרי "איפה את גרה?" ו"בת כמה?" הוא היה אומר "אז מה הכי מרשים אותך באישיות שלי?" האישיות שלו, האישיות הדמיונית שלו, הגדולה עד כדי גיחוך.. והרי אין דבר שיותר דוחה נשים מגברים שחצנים, ואלפרדו בכלל לא היה כזה! לו רק היה מתנהג באינטרנט באותה מעודנות ואלגנטיות שהיה נוהג במציאות. ובכלל, מאיפה בא לו הרעיון שהדרך להשכיב בחורה במיטה עוברת דרך השאלה "מה צבע התחתונים שלך?" על הפחדנות שלו ביחס לנשים במציאות הוא ניסה לפצות באמצעות מה שראה כנועזות קיצונית, כהסרת כל המחיצות, אבל נועזות זו נתפרשה, לעיתים בצדק, כשחצנות במקרה הטוב ואיוולת במקרה הרע.

אחת העובדות הביאה איתה את ילדה הקטן ואלפרדו שיחק איתו. אישתו של אגון לא הבינה כיצד יכלה לחשוד בו שרצח את פעוטה. "היו אלה רגעים איומים של ייאוש קטטוני" הרגיעה עצמה. היא לא ראתה את אגון משחק כל כך יפה עם ילדים. אלפרדו ודאי היה אבא טוב יותר. לו רק יכולה הייתה לבחור בו! היא הרגישה שלו הייתה רוצה לו הייתה יכולה לבייץ. היא רצתה לתפוס לא את המה-שמו בכל הכוח ולסחוט ממנו עוד ועוד, לגרום לו להתיז את הזרע הנכסף, גם אם לא יירצה בכך. לחלוב אותו. פשוט לתפוס אותו ביד אחת, ואם צריך שתיים, וללחוץ ולסחוט ולכווץ במשך כ-3 דקות, להשרותו בנוזליה כ-2 דקות ולסיום להניח לייבוש כחצי יום, ממש כפי שהייתה עושה בתקופה שלא הייתה לה מכונת כביסה. אבל לא. את ההזיות הסמי-אירוטיות היא תשמור לכתיבה, כעת היא צריכה לעשות את העבודה לשמה משלמים לה.

            "היי."

            "היי."

            יכל להגיד שלום, זה בדרך כלל מה שהוא אומר, אבל רצה להראות מופתע – שלא תחשוד שלא הגיח שמה במקרה, שלא תחשוד שבא להתחיל איתה. הוא ידע ש"היי" שלו כפה עליה "היי" ולכן לא רק שלא חש אכזבה ממחוות הזיהוי נטולת המעוף, חש בחיוביותה של האמפתיה – ובכלל, מחוות זיהוי לא צריכות להיות בעלות מעוף, "היי" זה מספיק טוב!

            "'היי' זה מספיק טוב."

            "בהחלט."

            "אז מה מביא אותך אלינו?"

            "אלינו"? מדוע היא מתנהגת כאילו איננה מכירה אותו?

            "'אלינו?' מדוע את מתנהגת כאילו אינך מכירה אותי?"

            "נו, אלפרדו. אני רק מנסה להיות מקצועית."

            "תהיי מקצועית בבית שלך! מקצועית עאלק.."

            "אין צורך לדבר בשפת רחוב. אז מדוע באת לכאן?"

            "כי פאקן יש לי עניין אמיתי בביו-פסיכולוגיה שיט."

            "נו-שיט."

            "כן, זה מגרה לי הטחורים, לא צוחק."

            "שב, מלא טופס. היום כולם רוצים ללמוד ביו-פסיכולוגיה."

            "כן. בימינו, מי לא רוצה להיות ביו-פסיכולוג?"

            מאוחר יותר, משב רוח קריר של סתיו העלה במוחה את הרעיון להוציא מהמקרר את הסטייק פילה שהיא לא גמרה לאכול לפני שיצאה לעבודה והיא ישבה ואכלה אותו כשהיא חושבת על הגוונים של העלים של הסתיו לעת ערב כשהרוח מנשבת, מנסה למצוא את המילה הנכונה לתיאור הגוון ולא מצליחה, ואז היא לא הבינה למה עבר כל כך הרבה זמן עד שהגיע לתודעתה שאלפרדו היה בצהריים אידיוט. הוא יצא מכלל שליטה. הוא ניסה להראות שהוא מבין אבל לא ידע מה לומר. הוא רצה לראות שהוא יודע לפחות כמוה וכשהרגיש שזה לא עוזר ניסה להראות כמה הוא מקסים, באמצעות ההומור, אבל מרוב שהיה לחוץ להוכיח לעצמו רק הרבדים הגסים באישיותו יכלו לבוא לידי ביטוי וההומור היה לא יותר מביטוי הולם לדלות מוחית, לדלות נפשית, לדלות מכל סוג שהיא. בעצם, דלות זו לא המילה האחרונה. היה זה אין. ההומור היה דלוח ביותר! אלפרדו השתמש במילים ללא שהרגיש שיש למילים האלה כל משמעות, הוא השתמש במילים רק בשביל להשתמש במילים, רק בשביל האשליה שהוא אומר דבר-מה, שיש בו דבר-מה, למעשה הוא היה ריק לגמרי. כמוני. לאחר שהתפלאה לא הבינה מאיפה קפצה עליו הכוחנות הזו, הניסיון להראות שהוא טוב יותר – ועוד ממנה, המומחית! הרי לו רצה להשיגה לא היה עושה זאת על-ידי השפלתה – היותו של גבר משפיל איננו קריטריון מספיק לאהבת אישה - וזאת אשר ניסה לעשות, אז מדוע עשה זאת? מדוע עשה זאת? רק מידע הוא רצה, רק מידע. ביו-פסיכולוגיה באמת עניינה אותו. הוא רצה לדעת מה אחרים חושבים על הקשר בין גוף ונפש, ואפילו שיהיו מלומדים, ואפילו ייכנו בשם "מדע" כל מה שמוסכם עליהם שממנו אין לסטות וכל הסוטה ייענש בציונים משפילים, ואפילו ייכנו בשם "מדע" את ההגיוני ולאו-דווקא את הנכון.

            אגון התקנא בכשרונה של אישתו. אגון התקשה מאוד בכתיבה. לקח לו הרבה זמן עד שהצליח להרכיב משפט וברגע שהצליח לא היה מוכן לשנות מילה ממנו, על אף שהבחין בנקל במבנה העילג, בשימוש הלא-מדוייק במילים וברושם הרופס שעורר המשפט. אבל נדמה שהמילים של אישתו לא נגמרו, היא מצאה עוד ועוד מילים וכל פעם בשביל להביע דברים אחרים! והמילים שלה תמיד היו הכי מיוחדות בכל מרחבי השפה ויחד עם זאת שיקפו מציאות נפשית מסויימת. כאילו בטעות היא השאירה על המיטה דף עם השיר הזה מודפס עליו:

אין לי עוד רגישות לחומרי חיטוי.

כשראיתי אותו רציתי להיבלע בתוכו

אבל ידעתי שזה לא אפשרי

לכן רציתי שהוא ייבלע בתוכי

ורציתי שהוא יהיה בתוכי הרבה זמן

אבל ידעתי שזה לא אפשרי

לכן רציתי שהוא יזיין אותי

נתתי אמון מלא באיכות הזרעים שלו.

אגון לא ידע איך להתייחס לשיר הזה. זה שונה מהסגנון הרגיל שלה. זה שיר סימטרי ולוגי, ללא דימויים, בשפה לא-עשירה. לא מתאים לה. ב'מת, לא מתאים לה. אולי זה בגלל שלא הוא אובייקט התשוקה? אגון הבין שהוא מתקנא בכשרונה יותר משחשב, כי גם השיר הזה כמה שהיה שונה מהסגנון הרגיל שלה ה י ה  ש י ר  נ פ ל א. לא בכשרונה הוא מתקנא, אלא ברוחה. לא במילים שהיא בוחרת, אלא ברוח האופפת אותם, ברוח הנצחית של מילים. אבל לא רק ברוחה הוא מתקנא אלא גם בחבריה, המאגניבים.

            אגון היה מעדיף להיות רופא. למקצוע שלו אין את הסמכותיות שיש לרופא. רופא הוא אלוהים. הוא יכול להחיות והוא יכול להמית. הרבה מהחברים של אישתו היו רופאים. למרות שהיא מעולם לא אמרה זאת, הוא ידע שלולא הייתה מתחתנת איתו הייתה מתחתנת עם רופא. רופא בא לביקור בית, פושט את מקטרונו ומתפנה לטפל בחולה, שהיא כמובן האהובה. החולה מרותקת אל עיניו המהפנטות בזמן שהוא מצמיד הסטטוסקופ לצווארה הענוג והחולה ולאוזניה החמודות והחולות. כמו שלימדו אותו, הוא עסוק בגוף ולא בחולה. הוא בוחן את אדמומיות לחייה, אבל לא כשם שגבר בוחן: האם אדמומיות זו מחמיאה לה או פוגמת ביופיה או מדגישה את הכיעור או שאיננה גורעת כהוא זה מיופיה? לא מעניין אותו שהפנים האלה הם יופי, שאלה פנים יפות שעושים את האישה ליפה, או שאישה יפה היא שעושה את הפנים ליפות: השאלות האלה לא מטרידות אותו כלל, האישה הזו מונחת לפניו גוף בלבד. וזה בדיוק מה שהאישה אוהבת. כלומר, כמובן שהיא לא אוהבת שמתייחסים אליה כגוף, אבל היא אוהבת שיש תירוץ כזה טוב להתייחס אליה כגוף: שיש מישהו שכל כך אדיש ליישותה הלא-גופנית. התירוץ, התירוץ כל כך טוב. כמובן שהאישה אוהבת שמתייחסים אליה כגוף והרי כל עוד יש בה תועלת לחברה אין זו אלה תועלת ברחמה ולאמת זו של הטבע בריה כה טבעית לא יכולה להתכחש, אלא אם יש התירוץ הנכון, אלא אם אלוהים בסביבה: זה שהטבע הוא כחומר בידו, ועושה הוא בו כרצונו, ברצותו משבר וברצותו מסתת, ברצותו מדגדג וברצותו מלקק, ברצותו חורץ לשון כנועה וברצותו משטיח גומות לחיים.

            על אגון היה למצוא דרך להתבזות מבלי להתבזות. גם הוא היה מוצא את פורקנו בכתיבה, כמו אישתו. אלא שמאז שנהיה בן 26 הוא לא יכול ליותר. לכן את העבודה הוא הפך לכלי לביטוי לייצרו שאיננו מיני. הבוס הטיל עליו להופיע בפני חבורה של תעשייני משאיות ולהציג בפניהם טכנולוגיה חדשה להפחתת כמות הדלק שצורכת המשאית. אגון ידע שעל זה הוא לא מתכוון לוותר. הוא מתכוון לנקז אל תוך תצוגה זו את כל הפרשותיו, לזקק צואתו לכדי דבר-מה שיהיה נגיש אף לבעלי המשאיות עצמם ולא רק לבוסים שלהם. לזה הוא לא ייתן להתפספס, הוא לא ייתן לזה להתפקשש. הפעם הוא מתכוון להתבזות גם כלפי חוץ. עד כה היה זה הוא שהגה את "מסעות הפירסום הפנימיים" – כפי שכינו אותם בחברה, אותן טקטיקות פיתוי נועזות שלא נועדו לציבור הרחב, אלא לבעלי הממון. אגון היה האיש שהגה את החשובים שבהם. אבל הוא מעולם לא הציגם. איש אחר הציגם, איש בשם ג'ון מת'יוס, עובד ותיק ממנו בחברה וג'ון לא פעם נטל מהם את עוקצם. אגון ידע שאם יציגם כפי שדמותו מוצגת מידי יום גם הוא ייטול מהם את עוקצם, עליו לרענן את הדרך בה אנשים תופסים אותו. אבל לא. הוא התכוון להציג את הטכנולוגיה בדיוק באופן שעלה בדעתו, באופן שישכיח מהם שיש איזה חומר שעומד על הפרק, שיש איזה משהו שהוא צריך להעביר אליהם, שהוא מנסה למכור להם, שיש עלות לדבר, שיכול להיות שלא ייצא להם רווח מהקנייה. אגון יציג את הטכנולוגיה כאילו מדובר בדבר מופשט לגמרי ואת הדבר המופשט הזה הם רוצים כי הדבר המופשט הזה יתפשט בנשמתם ויעשה אותם אנשים טובים ומאושרים, ללא שכלל ידעו שהם שואפים לכך, ללא שיהיו להם יותר צריכים כמו קנייה ומכירה. בהרצאתו לא יזכיר אגון פעם אחת את המילים "טכנולוגיה" ו"משאיות". הוא יקנה אותם בכוח הרטוריקה בלבד, בכוח הצורה. והם יישבו. לא תהיה להם ברירה, כיצד לא יישבו? הרי אם לא יישבו איזה ערך יש לחייהם? הוא רוצה אותם בשבי. הברירה היחידה שתהיה בידם היא מיתה בזרועותיו או מיתה בזרועות השאול ואת הידיים שלו הוא יירחץ טוב-טוב לפני התצוגה, למרות שגם לולא היה רוחץ אותן לא היו מבחינים ביבלות. הוא טוב מהשאול, הוא יפה ממנו, השיניים שלו לבנות יותר, הזרועות שלו שריריות יותר, לא באמת שריריות, אבל הם ייראו אותן כשריריות ולא תודות לאשליה אופטית או לשמנים מיוחדים של שרירנים. בכוח הרטוריקה בלבד, בכוח הצורה. כל מה שלא הצליח לעשות עד כה בחייו הוא יעשה בתצוגה. הוא ירצה את הדברים, זו תהיה הרצאה בלתי-נשכחת. הפעם הראשונה שהוא יהיה הוא ולא מאחורי הקלעים ולא בתפקיד. על כל מעידה והקלה ביותר ייתלו בו עשרות עיניים תוהות שמהר מאוד יתגלגלו לעיניים מאשימות – על משפט שלא יהיה ברור מה הוא רוצה להגיד בו, על כל רעיון שלא יישמע בר-ביצוע. הוא אולי ירגיש כמו כלב, כמו רמש, כמו תולעת שזנבה נקטע בעיצומו של יום שרב והיא תרה אחריו מבלי לדעת שאין לה עוד צורך בו כי גם ראשה בותק. אבל, הוא יתבזה את הביזיון שתמיד חלם ולא העז. התעוזה. את התעוזה היה לו תמיד רק כשהיה לבד, מעולם לא שיתף אחרים בה, בזמן שהיא הייתה. בזמן שהלבה בעבעה, בזמן שיכלה להרוס כל שבסביבה ברדיוס של מיליוני קילומטרים או לברוא עולמות חדשים. ממש כמו לבת הר-הגעש המותירה אחריה אדמה חרוכה, המכלה את כל שהיה קיים לפניי, את היערות, את חיות הבר, את האגמים, את הגבעות, את האוקיינוסים, את הגאיות, את העמקים, את ההרים, את הענקים, את האוויר, את הנקיקים, את המערות, את החרכים, את האדמה – אבל אחריה האדמה יכולה להצמיח את הטובים שביבולים וחיות הבר שיישבעו מהם לא יידעו תאווה גדולה מזו והנקיקים והמערות והיערות הם ייבראו מחדש ויהיו צחים וקול השוועה שהשמיעו כשהלבה לא הותירה מהם זכר יתחלף בקול צווחת ניצחון דקה כנוצת יען. כזה הוא יהיה: לבה. וגם הנשים וגם הגברים יהיו מוכרחים להודות שאין כוח גדול מכוחה של אש המוח הקודח, של שלהבות היצירה, של הצורה, אין כוח גדול יותר מהבריאה. לא, הוא לא יצטט את גדולי הדור בשיווק, אף לא יתיימר להראות ידע באוצרות העולם התרבותי, לא יספר להם על ציירים, פסלים, סופרים, מלחינים, אדרכילים, במאים, לא לא. הוא לא יצטט איש. הוא יימסור להם משהו חדש בתכלית. וזו תהיה בשורה. אבל לא כבשורת ישו, בשורה כאילו-דתית כוזבת. לא בשורה שיש לה תועלת כלשהיא לרוח האדם, לא בשורה שתהיה השראה ליצירות אמנות, בשורה שתביא לניצול מירבי של דלק למשאיות, בשורה שתביא למימושו של חזון משאיות הנוסעות מיליוני קילומטרים על מיכל דלק אחד. בשורה שאין בה ריגוש של ממש אף לכשתתמש, אף לא לנהגי משאיות, בשורה שהריגוש היחיד הוא בשמיעתה, באופן בו נאמרים הדברים, באופן בו המילים מזנבות זו בזו, באופן בו הקולות העולים חזקים יותר מאלו שעלו לפניהם ואלה שעלו לפניהם חזקים יותר מהם, באופן בו אין עוד דבר שיכול לצאת מפיו שאיננו נפלא, אדיר ומפואר, באופן באופן... רק האופן יהיה חשוב והם יישארו פעורי-פה. "יוותרו". ואף אטום הלב שבינהם, הלה שמעודו לא חווה רגש, אף לא למראה יתרת חשבון הבנק ההולכת ותופחת, גם את פיו של הלה יהיה על מזכירת הלשכה לסגור ושיניו ייקשו זו בזו כשיניו של תנין קשיש הניעור מחלום רטוב על היותו תנין צעיר ועז-נפש הצד היפופוטם קשיש עב בשר במיוחד. הם ישפשפו עיניהם ולא יאמינו ויילחשו זה לזה באומרם "היש איש גדול מאיש זה? היש דבר-מה בעולם גדול ממנו? היכן היית כל חיינו, איש יקר? היכן היית, אנו תובעים לדעת! מדוע נמנע מעימנו העונג לחזות באור הבוקע מבין שפתותיך?" ואיש אל איש ישתחוו ואת כבודו הגדול יעריצו ויישאו כפייהם מעלה וייתמלאו ייראה גדולה ולא יניחו לו לעזוב את החדר עד שלא יבטיח להם שיבוא שמה שוב, עדיף מחר, אבל אפשר רק שבוע הבא, רק שלא ישאיר אותם נאחזים אך ורק בזכרונות הפליאה, שלא יידמו לעצמם שלא היה זה אמיתי, שלא ניצב בפניהם בשר-ודם שקרן קדושה כה רבה והיה נראה מוחשי לא פחות מהם, לא פחות מכיסאות העור השחורים עליהם הם יושבים, לא פחות מהצלוחיות עליהן מונחות עוגות גבינה והקרואסונים ולא פחות ממיצי התפוזים, ממיצי האשכוליות וממיצי הלימונים, השוקקים בכוסותיהם וישקקו בגרונם, אך הם כאין וכאפס לעומת מתק דבריו!

            אגון מיהר להודיע לבוס שהוא עוד לא מוכן לזה.

            כזה היה בוקרו של הבוס: רעשים של פטישים מוטחים בריצפה וקדיחות העירו אותו. את שוקיו שוב אכלו פשפשים, פלא שעוד נשאר להם מה לאכול. אמש האמין שכל מה שנשאר לו לעשות זה לגרד אבל הבוקר נראה שיש יותר מה לגרד. המראה המעורפל שנגלה לנגד עיניו לא היה נעים – היו שני איזורים בהם התיישבו הפשפשים בעורו, אבל זה היה נעים להאכל. הבוס לא אהב כל כאב, אבל חדירת הפשפשים מתחת לעור הייתה נעימה. הפשפשים למעשה אכלו את העור, לא רק חדרו תחתיו. אתמול בערב הוא שתה קפה פרנץ' ונילה וחשב לשמור מעדן זה לערבים בלבד, אבל הוא הרגיש שיש לו מחסור באנרגיה לכן חימם מים בקומקום למשך שתי דקות והפסיק את ההרתחה שניות מספר לפני שהקומקום רצה – היה לו זכרון מר עם כוס שנשברה בגלל מים רותחים, הוא לא ייתן לזה לקרות שוב ואין לו סבלנות לחכות שהמים יתקררו, אנשים חכמים לא צריכים לחכות לרתיחה כי אז מופסד זמן כפול – הזמן של ההמתנה לרתיחת הקומקום והזמן של ההמתנה להתקררות הקפה בספל. את הקפה שלו הוא שותה בלי סוכר, בלי חלב. אבל היה מעדיף עם חלב, פשוט לא היו לו זין לגשת לסופר בימים האחרונים והוא פוחד לנסות את החלב מלפני שבוע. התאווה לזיתים לא פסחה עליו אף הבוקר והוא ניגש למקרר והעלה בחכתו אי-אילו זיתים, לא יותר מידי – כדי לא לגמור את כולם!

            הבוס חיבר את השקע הארבע-ראשי לחשמל, לחץ על המתג והדליק את המחשב, הפעיל את תוכנת הדי וי דיו והתיישב לצפות בסרט הפורנו ההולנדי. הרעש של הגניחות עבר דרך רמקולים גדולים, עתירי בס, השכנים יכולים לשמוע, אבל למי איכפת? הבוס צריך לגמור ומצידו שכל השכונה תדע מזה! היא הייתה ברונטית, לא נראית הולנדית קלסית, מיודע, "מי יודע", אולי היא בכלל לא הולנדית? היא לא הוציאה מילה מהפה, אולי כדי שלא תחשף התרמית, הרי על עטיפת הדיוידי היה כתוב DUTCH TEENS. אבל היא הייתה בסדר. היא לא הייתה אדישה. לא רק שכבה על הגב, או על הצד, על הספה. לא רק הניחה לזין להכנס ולצאת ממנה, אלא גם עשתה תנועות, תנועות משלה, כביכול. קצת שפשפה, קצת נגעה, קצת שרבבה לשון החוצה. היא עשתה הרבה יותר מזה – היא הראתה שהיא נהנית מזה, שהיא רוצה יותר מזה. לא תמיד ברור למה האישה משמיעה קולות דווקא ברגעים מסויימים, הרי החדירה די מונוטונית ואין בה שיאים, אפילו לא הייתה חדירה אנאלית, אבל אצלה זה היה ברור. זה היה לגמרי ברור. היה ברור בדיוק כיצד הגרף שלה עולה ויורד, כיצד המחזוריות של הריגוש עובדת אצלה, היה ברור שאין לזה קשר לתנועות של הגבר, אבל ההגיון היה ברור. לגמרי ברור. .ואולי זה היה פחות מרגש לו כוסה היה מגולח כי אז זה היה כמו כולן. היא באמת נהנית הברונטית שעירת הכוס, היא באמת נהניתוזה חשוב, הו – כמה שזה חשוב. אולי זה הפעם האחרונה שלה. נראה שזו הפעם הראשונה שלה, כי היא מתנהגת כאילו זה זיון אמיתי. כמה שהיא אוהבת להזדיין יום אחד גם פניה יעטו אותה הבעה מתאמצת – לא אדישה, כביכול לא אדישה, יום אחד היא תצטרך ממש להתאמץ בשביל להשמיע קול, בשביל לגעת בפיטמה, התנועות שלה ייעשו מכניות וביום שזה יתחיל היא יותר לא תהיה מסוגלת להנות מזיון. אבל כעת היא בסדר, נקווה שהיא מספיק טיפשה בשביל שלא לעשות יותר סרטים, נקווה שהמפיקים מספיק טיפשים בשביל לא להבין שהחוסר-מקצועיות שלה, האותנטיות שלה, הם לא סיבה לפטר אותה. אלא להיפך, אלא להיפך.

            הדבר אירע בצהרי יום שלישי. אגון עדיין לא הצליח לסחוט מאישתו את ההבעה הנכונה. אבל זה לא היה חשוב לו יותר. למעשה, הוא כבר לא היה בטוח שהוא יודע מהי ההבעה הנכונה. הדבר היחיד שהיה חשוב לו היה סבלה. הוא שאב הנאה מסבלה כשם שעדר פילים שואב מימי אגם עצום עד תומו. אגון חשש שלא תשאר לו יותר הנאה, לכן חשב לבקש ממנה לעשות ככל העולה על רוחה, שתלבש על פניה איזו הבעה שהיא רוצה. ולו שתסבול. נשמעו דפיקות בדלת. אגון שמע את אישתו מדברת אל המראה, היא אמרה: "את כבר לא ילדה קטנה! התחתונים האלה לא מחמיאים לך יותר.." אלפרדו נכנס, הסיר את מגבעתו הסגולה כשל מגבעת קוסם אלבני והתיישב לצד אגון מבלי לחכות להזמנה. "יש לי עניין בהול עבורך." כעת אישתו הייתה במטבח, בישלה איטריות. הפעם זה לא הצליח לה "איטריה מסכנה, נדבקת לתחתית הסיר חמודה שלי? לא נורא.. מסכנה.. הנה, אני אציל אותך. מקווה שלא סבלת יותר מידי, אוי, את נכה! לפחות את בחיים והאין זה נפלא להיות בחיים? הגידי לי? האין זאת? או שאני שוב מגזימה.." הגברים הקשיבו בעניין רב לשיחתה של אישתו עם האיטריה.

            "כן, אז מה העניין הבהול?"

            "אני חושב שאני מאוהב."

            "נו, הרי אלה חדשות טובות!"

            "כן, הבעיה היא שאני מאוהב באישתו של החבר הכי טוב שלי."

            "באישתו."

            "כן."

            קול שקשוק הצלחות במטבח מנע מאלפרדו להמשיך. על שיחות ממין אלה להעשות בשקט גדול ככל הניתן. בשקט מוחלט עדיף. נראה שאישתו התייאשה מתבשילה ועברה לחדר השינה.

            "אני מתלבשת!" הכריזה.

            "בהצלחה, חמודה." לא יכל אגון שלא להפטיר.

            "אוי, אני כולי מזיעה ומסריחה! אני ממש נוטפת."

            "ומדוע זאת?"

            "הלכתי לסופר ועוד לא הספקתי להחליף בגדים."

            "אז תחליפי!"

            "אבל קודם אני צריכה לשטוף את בית השחי – הוא נורא מסריח הבית ה-."

            "לא אחרי שהיא תחליף את התחתונים, שנורא לוחצים לה.." אמר בשקט אגון. " אולי אני לא נותן לה מספיק צומת לב. היא סתם מנסה לגרות אותנו, נו ב'מת. כנראה היא מרגישה שמדברים עליה. "

            "מדברים עליה?"

            "כן, איפה היינו? אתה רצית להגיד לי שאתה מת לדפוק את אישתי, כן?"

            "לא."

            "אז אני לא החבר הכי טוב שלך?! זה אפילו גרוע יותר!"

            "אתה כן ("החבר הכי טוב שלי"), אבל רציתי להביא דוגמא."

            "דוגמא למה? אתה מאוהב באישתו של החבר הכי טוב שלך או לא?"

            "טוב, אז אתה לא החבר הכי טוב שלי."

            "אה, אם ככה נוח לך. בסדר, תהיה בריא אבאל'ה. רגע, זו הדעה שלך כרגע או שאתה רוצה הזדמנות אחרונה לשנותה?"

            "הממ... כן, אני מאוהב באישתו של החבר הכי טוב שלי ו.. אתה לא החבר הכי טוב שלי."

            "טוב, רק תדע ש.. לא משנה, הכי טוב ככה. רואים לפי החיוך. החיוך שלך אומר הכל."

            "למרות שחשבתי, אתה יודע, בגלל שאנחנו ביחד הרבה מהזמן לא חשבתי שיש מקום לעוד מישהו בחייך. מישהו משמעותי."

            "סיגניפיקנט."

            "כן." אישר אגון.

            "אז אתה יודע מה? אני מת לדפוק את אחותך. אישתך, סליחה."

            "היי היי היי! אה, כעת אני לא מאמין לך. אתה אומר את זה רק כי אתה רוצה שאני אהיה החבר הכי טוב שלך."

            "נו, תפסת אותי. אני ב-זונה מזדיים בתחת."

            "אתה ממהר להודות, זה חשוד.."

            "בחורים! האם לדעתכם אין בגד-ים זה מ-ש-ג-ע-ע-ע?!" פרצה לפתע אישתו מחדר השינה בביקיני צהבהב.

         "מטריף." אמר אלפרדו.

            "מאגניב." אמר אגון.

            "זה מה חשבתי."

            "טוב, כעת אני הולכת להתקלח."

            "אישה סקסית יש לי, מה? אישה סקסית.. אתה לא יכול יותר."

            לאלפרדו באמת התפתחה זיקפה שהתקרב למקסימום במהירות די מדאיגה עם כל משפט של אישתו של אגון. מזל שלבש מכנסי ג'ינס די הדוקים שהחזיקו את הזין צמוד לגוף. נראה שאישתו הייתה במצב רוח לפתות את העולם הגברי באשר הוא. הוא באמת לא יכל יותר.

            "אה, שטויות. היא אומרת דברים בלי לחשוב, היא במצב רוח נערי, לא במצב רוח מיני."

            "אולי אתה צודק, אולי אתה צודק."

            לאלפרדו לא היה חשוב יותר להיות פה, הוא לא זכר למה נכנס לפה, לא יכל להבין מה יש לו למצוא במקום הזה. הוא הביט בנברשת הגדולה ודמיין שהוא מדבר אליה. "את, נברשת מוברשת, שכל חייך אינם אלא הילולה של גווני אור, מדוע שלא תראי לי את האור?" והנברשת ענתה לו "אתה רוצה לראות את האור, מדוע שלא תניח לי לרגע לישון? מדוע אין אני יכולה לנום אף-פעם! האין חי חיים גם כשנורתי הרצוצה איננה דלוקה, מדוע שגם לא יורשה להרגיש בום של רעם?" "הו כן, מרגיש אני שעליי לעשות מעשה חסד. מה טוב הדבר שנפלה בחלקי הזכות לעזור לך, נברשת יקרה! הנה, אעשה עמדך חסד!"

            "למה עשית את זה?"

            "אה, יש מספיק אור. צוהריים."

            "נו, אבל זה אור ב-זונה. מה עובר עליך?"

            לא, אין זה הזמן המתאים לספר על השיחה עם הנברשת. אולי, כשיהיו ממש שיכורים. בבילוי בבאר של פרוצות לפנות בוקר בבאר שבע, כשהאלכוהול לא מציב מכשולים בפני גילויים מביכים. אלפרדו בהחלט היה נבוך, זה מעולם לא קרה לו. אולי קרה הדבר משום אישתו של אגון. שיחתה עם האיטריה נתנה לו לגיטימציה.

"ראו, אני מתלבשת מהר יותר מגבר!"

זה באמת היה יותר מידי בשל אלפרדו. אם יישאר כאן עוד רגע קט סודו יוסגר.

"טוב, צריך ללכת, חבריקו."

"איזה מין חבר?.." שאל אגון בנימה ספק סקרנית, ספק מתלוצצת."

"חבר הכי טוב!"

"חכה חכה.."

אלפרדו הלך. אגון ניגש לחדר השינה.

"אז את שוכבת עם אלפרדו מאחורי גבי?"

"למה מאחורי גבך? ממש במיטה הזו. עשינו את זה לפניך בזמן שישנת."

אגון סטר לה.

"את צוחקת עליי?"

"כן, מובן שאני צוחקת עליך, מה חשבת אידיוט?! ולעולם אל תסטור לי שוב!"

אגון סטר לה שוב.

אגון אהב את השדה הברונטית כשלחייה סמוקות.

"את אוהבת את זה, נכון?"

הו כן, כמה שהיא אהבה את זה!

"לא! לו אימי הייתה יודעת שאתחתן עם גבר מכה היא הייתה מתאבדת." זה היה משפט שהיא הייתה חייבת להגיד.

"מתאבדת, מה? ואת היית מצטערת, נכון? את היית מאוד מצטערת. היית חשה צער עמוק על מותה בטרם עת. והיית מרגישה אשמה. הו הו, כמה שהיית מרגישה אשמה! ובצדק היית מרגישה אשמה – הרי לולא היית נישאת לגבר מכה היא לא הייתה מתאבדת!"

"אתה שומע מה אתה אומר, אגון? אתה שומע?"

אגון לא שמע מה הוא אומר. הדברים הבליחו מפיו ללא שתכנן לומר אותם. הוא בכלל רצה לומר לה כמה הוא מצטער ושסטר לה רק בגלל שפעם ביקשה ממנו וסירב וכעת הרגיש שזה הדבר הנכון לעשות. היא לא יכלה לסבול את זה, את נימת האכזריות בקולו. גם הוא לא יכל לסבול את זה - את נימת האכזריות, אבל הוא לא יכל להגיד שיישות זרה דיברה ממנו, לא לא. זה היה הוא. כל הכחשה תהיה שקר. זה היה הוא המגיב לנסיבות, לא הוא המתכנן. היא חשבה שזה היה מישהו אחר.

"אני איש רע, עליך לדעת את זה. אני איש רע." אגון היה אומר את זה כדי שלא תחשוב שמתעלל בה אדם רע כי לו הייתה מזהה אותו כאדם רע לא הייתה נותנת לאדם רע להתעלל בה והייתה עוזבת אותו.

"לא, אתה לא. אתה רק לא תמיד חושב על מה שאתה אומר. כולם עושים טעויות. אתה תמיד יכול להתחרט."

"אני מתחרט ומתנצל."

"אני צלחת!"

"אני צלחת" היה שם הקוד של הזוג ל"אני סולחת". לא קשה להבין למה. זה לא ממש קוד, זה נשמע דומה. תנסו להגיד את זה. כן, הנה, רואים? לו אגון היה מספר בעבודה שאישתו בבית אומרת "אני צלחת" כשהיא רוצה להגיד "אני סולחת" והם שניהם מתייחסים לזה כאל קידוד מאוד מתוחכם. הם לא היו רוצים לשבת איתו לאכול בארוחת צהריים אבל בבית הכל מותר. ובין אוהבים אין משמעות למידת החוכמה שהושקעה במחווה הזוגית – הו, הרבה הרבה הייתי נותן כדי לראות את הבית נשרף ואת האש מעכלת אותם חיים!

השלווה שוחקת. מה רותח אני על הרגעת הצער בליטופי חיבה הנעשים מן הלב. הטירדה. הייתי נותן הרבה כדי להפטר ממנה. אבל היא איננה מרפה. את הנמצא מחוץ לדלת אינני רוצה לפגוש. מוטב הצער המוכר על ההתנסות החדשה - טובה או רעה. אני לא פסימיסט מטבעי. הניסיון עשה אותי כזה. אלוהים ברא אותי כליל השלימות, הוא רק לא דאג למנגנון הישרדות. את הניסיון המר אני גומע בשקיקה והוא תוסס בין שיניי כחלב אם. את נפשי הצער ממלא. הצער, הצער ורק הצער. מעולם לא ידעתי אישה. גם לא נשיקה. גם לא חיבוק. גם לא ליטוף. גם לא צביטה. לא, אינני מגזים. חשוב לספר זאת כי הרי היש מבינכם איש שיכול לומר בלב שלם שהשקפותיו אינן תוצר של התנסויותיו? היש שופט שיכול לומר שמוסר מידותיו היה גבוה גם אם היה נאלץ לשדוד כדי לשרוד? היש מבינכם איש שנפשו כה מעורלת עד שלא יודה שהיה לבבו מר לו אותה נערה בגיל 14 לא היית נענית לחיזוריו, וזו כשהיה בן 16 וזו כשהיה בן 20 וזו כשהיה בן 22 וזו כשהיה בן 26? איזהו האיש העמיד בפני כשלונות כה רבים? הלא מטורף הוא זה! כיצד יכולה הנפש שלא להסדק כאותן איטריות שחוממו על האש יתר על המידה ואז הוכנסו לתנור לזמן רב מידי גם כן– ולהתפורר? הבו לי את החומר ממנו עשויה נפש שכזו! אז מדוע הינכם לועגים לשיריי?! הביטו בפירורי האיטריות שבידי החשופות הקעורות ואימרו לי – האם היה זה נס לו היו פוצחים בשיר? ואף אם הייתה זו קינה, האין היה הדבר ראוי לפליאה? האם היותה של נפשי מלאה צער עד-שיתוק חורה לקורא? לאל? האין היו אלו הנשים שהעבירנו על דעתי בקיבעונן את יגוני? הלא זו אשמת האל! הוא שסידר לי שנשים שישגעוני.

אלפרדו שמע דפיקה בדלת. הוא ניגש לפתוח באופטימיות כשהידיעה שעד היום כל התערבות של הזולת היא רעה מונחת אי-שם בנבכי ההכרה. עוד יהיה לה את זמנה שלה להפציע, אין צורך בה להפציר. זו הייתה אישתו של אגון. מבע פניה היה רציני עד אימה עד כדי שעלתה המחשבה שהיא באה לבשר על מות בעלה. אלפרדו השתדל שלא לצהול בפנים, אסור לו. הוא לא איש רע.

"שלום. זה יהיה ביקור קצר. אני צריכה לקחת את יותם לגנון."

"יותם המסכן."

"מה?"

אלפרדו עוד לא התגבר על מותו של יותם. יותם מת ועובדת היותו חי לא תשנה את זה.

"כלום כלום. הכנסי."

"לא, אין צורך. אני אומר עת שיש לי להגיד פה בכניסה."

"לא איכפת לך שהשכנים יישמעו, מה? יש לי פה שכנה חטטנית שמתה לשמוע שמתחת לריצפת העץ הזו קבורים 20 נערים."

"איך אתה יודע את זה?"

"מה?"

"מה שהיא מתה לשמוע?"

"אה... הממ.. אני.. אה.. נעזוב את זה. אה, טוב אולי אני מגזים. אבל לא פעם תפסתי אותה מביטה מהחלון החוצה אל כל הקרב אל דלתי. לא, אל תסתכלי."

"אני אכנס."

היא נשארה עומדת, רק כעת רחוק מהדלת, בלב הסלון.

"אני אגיד את זה במשפט אחד: אני אוהבת אותך אבל אני לא מתכוונת לעשות עם זה כלום."

"בגלל בעלך."

"לא אמרתי, אבל אני אומרת לך את זה כדי לחסוך לך מאמצים ולמנוע ממך ייסורים."

"את הייסורים את בהחלט לא חוסכת."

"דווקא אלה הם שנחסכים ממך יותר מכל – חשוב מה רבים היו ייסורי תאוותך לשדלני לומר לך דבר אהבה?"

"והנה את אומרת. אבל את הייסורים שבאי-המימוש אינך חוסכת."

"לא."

לו רק הייתה יודעת כמה ייסורים אלה אינם זרים לו וכמה ברצון היה ממירם בייסורי התאווה.

היא קרבה אל הדלת באומרה "עוד נתראה הרבה!" וכשיצאה והתרחקה מהדלת, אמרה מבלי לסובב את גבה "עוד נתראה הרבה.."

אלפרדו ידע שהוא צריך להיות עצוב אבל הוא הרגיש שמחה. השמחה זרמה בעורקיו, פעפעה בנימיו, חלחלה לאוזניו, פרצה מבין לסתותיו, בשפה האנגלית, הוא קרא:

Alfredo, you the best of all men! The best of the very best! All the girls love you, all the girls want to sleep with you! Hello girls, I'm available! Come and catch me, fast! Don’t wait for other girls, to grab my mighty nuts! Come and have some of my meat! Come and meet my flash! I can do no wrong when I'm with a girl! I'm that’s precious jewelry every little girl dream to have when she's old enough to understand! Hello girls' look how creamy and shinny I am! I'm so so so… SEXY! Come and join me, no woman can resist my overwhelming power, no woman can escape my sweet kisses! My love is shown on my face and also the big pleasure I give to all the women that want nothing but the very best! Girls, I'm available! Come and get me! You better not wait.. no no.. Look how I stand, how firm, how manly is my stand! Look when I lay, naked I lay, in bed, never alone, for all women to see the model of male beauty, the object of all the wet desires! The climax of the love of a woman to a man can be achieved only with me, don't bother to try it with another man! Or you fry it.. All women, it is your ears that can no longer stand my temptations, it is your eyes that see how godly I am in my spirit, how's my body divine! So, why don't you come here and taste this forbidden true Olympus's men creature? Girls, I'm available."

הבירה. זה נעים לשתות בירה. זה מרגיע. אין ספק לגבי זה. לא צריך לחפש צידוק לחוסר-תזוזה אז. לא צריך לחפש דבר. אפשר להשאר במקום, בלי ייסורי אשמה. המקום היחיד שצריך ללכת אליו זה אל היכן שהשלפוחית רוצה שתלך ומה מועט הוא המחיר תמורת התענוג! אלפרדו היה מוכן ללכת לשירותים פעמיים בדקה, לו רק ב-10 השניות שנותרו לו יוכל לחוש את הרגיעה שלא לו, הרגיעה הזרה, שרק בכוחה של לתת לתת. הבשלה, זיקוק, כל הדברים האלה שכתובים על הפחית שקנה יחד עם עוד שתיים ב-10 שקל – הם טובים לו. בירה מגרמניה, מהמבורג, שטרייטברג. כשהייתי בזלצבורג טעמתי בירה הטעימה הרבה יותר מזו שאלפרדו לוגם ממנה. עוד ועוד. בעודו מרגיש את הטעם בגרון הוא מתגעגע אליו וחושב על הגלימה הבאה וחוזר חלילה. הקהות הזו. לא קהות החושים, הקהות. הקהות טובה. גם הריק יכול להיות חד. לדעת מה לעזאזאל אנשים מרגישים, רק שלוקחים בירה אפשר.

"כשלוקחים, כן: את הבירה לוקחים. מרגע שהחלטת לקחת אותה היא כולה שלה ואף אחד לא ייקח אותה ממך, אף אחד. אפילו לא אלוהים. אלוהים שיכורים, אולי. אבל לא האלוהים שכולנו מכירים ואוהבים. היי, אל תגידו לי שאתם לא אוהבים את אלוהים! אל תהיו כאלה, נו! איך אפשר לא לאהוב את אלוהים, אלוהים נתן לנו הכל! אל תהיו כאלה כפויי טובה.. אלוהים יכול גם לקחת הכל, אבל לא בגלל זה אנחנו אוהבים אותו. לא בגלל הפחד. בגלל שאנחנו מעריכים את כל הטוב ולא רק את הטוב. אנחנו מעריכים את עצם הקיום, גם את הרע אנחנו אוהבים! אמנם לא כמו את הטוב, אבל יותר טוב רע מכלום, לא? ומה היה לולא אלוהים? כלום. אז ווקשה, אני מבקש מכולם לאהוב את אלוהים. כן, גם אתה. מצידי שכל אחד יאהב את אלוהים מסיבותיו שלו, אבל אל תניחו לאל להיות בלתי-נאהב על ידיכם! שלא יעשה כדבר המשוקץ הזה בבני עמנו! הלא את נפשכם שלכם אתם משחיתים כך, שהרי אין אי-אהבת האל אלא כפיות הטובה, וכל כפוי הטובה לאלוהיו ודאי שיהיה כפוי טוב לשכנו! הנפש נרקבת, היא נרקבה הרבה יותר מהר ממה שאתם חושבים. ולא רק מסיבה זו. הגדולה. האין מוכרח להיות אותו כוח שיוצר יש מאין כוח גדול? ואם הוא כוח גדול מדוע אינכם מעריכים אותו? כיצד ניתן להעריך גדולה ללא הערכת האל? נפש פגומה מייסודה היא נפשו של החילוני. הנני מבקש ממך החילוני לפקוד את בית הכנסת, שהרי ישנם אנשים חברתיים יותר וחברתיים יותר, אני גם לא מבקש ממך להניח תפילין, שהרי לא לכל אחד יש משמעות למחוות חיצוניות, אני מבקש דבר אחד, דבר אחד בלבד: אהוב את האל. ואתה אוהב את האל, ראובן ויטנברג?"

אלפרדו אכן אמר מילים אלה, אין אלה מילים שאני אומר ושם מרכאות מסביב. אלא שהוא דיבר כאילו יש קהל סביבו בעוד הקהל היחיד היה השרפרף עליו הונחו רגליו בשיפוע כלפי מעלה והנרות שאורן שיווה לצללים על עורו החשוף נוגה כשל אגם לאור ירח וטבעת של חבל כרוכה סביב צווארו. "גם אם זה ייקרה" הוא חשב. "גם אני אזמין לפה זונה, זה לא יישנה דבר. גם אני אני אני אדחוף לה אותו, זה לא יישנה כלום. אני אהיה אלפרדו עם אישיות אלפרדו שמזיין, הפעולה תהיה מנותקת לגמרי מהאישיות, מהאלפרדו." 

"הם לא מבינים. אני צריך להסביר בעצמי, אין מי שיסביר אותי. אז אני אסביר. בפעולת ההסברה אין עונג, אך היא נחוצה. אין אלה זמנים כזמניו של בטהובן כשבטהובן שימש אלא הכוח היוצר, זאת משום שאז הבנת הקהל לא הייתה פחותה משלו."

אלפרדו היה מסוג האנשים שצריכים אישה כדי להרגיש דבר-מה. לא רק זאת. אלפרדו יכול להרגיש בעל-ערך רק עם אישה. אלפרדו היה מסוג האנשים.. שסקוקים, "זקוקים". שנואשים. אלפרדו לא ידע זאת. הוא רצה אישה אבל הוא לא ידע למה. כלומר, הוא הרגיש שהסיפוק עם אישה יהיה גדול יותר מהסיפוק שבאוננות, ולא מעורב ברגשות חטא – ולכל הרוחות: מה יותר נורמלי מלהזדיין? ברגע שאתה עושה את אתה מקבל תעודת יושר אולטימטיבית. אתה יכול להיות אנס, רוצח, לא משנה מה – זיינת? אתה בסדר. No further question, your honour. נכון, גם לצחצח שיניים זה נורמלי וגם ללכת לאוניברסיטה אבל בשביל לעשות את הדברים האלה אתה צריך 1. לעשות מאמץ. 2. כסף. אתה לא צריך להיות מקסים, אתה לא צריך להיות מקובל, אתה לא צריך שיאהבו אותך, שיימשכו אליך! בשביל לזיין אתה צריך את כל הדברים האלה. אתה צריך להיות יצור חברתי לעילא ולעילא. כן, ודאי יש שגלנים דגולים שאין להם חברים, אבל שוב הם יודעים למצוא באישיותם את התכונות שיכולות לשמש להם למימוש פונקציות חברתיות. וזיון זה בהחלט פונקציה חברתית - אפשר לשאול פילים לא-מאולפים.

אלפרדו לא חשב. אלפרדו היה אי-שם. תוהה, בוהה. הוא שמח שלא היה איש במחיצתו לראות אותו במצב הזה. לפעמים יש יתרון בבדידות. כמה שהוא עילג בחברה, לפחות אין בו את אותה עליבות מוחצת שיש בו כעת. את אותו סימן שאלה שמהדהד בראשו ומסרב להתחלף לא בסימן קריאה, אלא במשהו, רק סימן שאלה צהוב, לא גדול במיוחד, לא במרכז המוח. אבל הוא נמצא. ובאפילה הוא זוהר. אבל האפילה נעימה אז חייבים להשאר שם. וכל מי שנכנס לשם הדבר הראשון שהוא רואה זה את סימן השאלה. וסימן השאלה כלל איננו מרמז על שאלה, לאלפרדו אין מה לשאול. אלפרדו לא יודע לשאול. אבל הוא מוכן. הוא מוכן לשאול הרבה מאוד שאלות. ובינתיים יש את סימן השאלה הצהוב הלא-גדול הזה, שזה יותר טוב מכלום, לא?

אלפרדו החליט להיות שונה. עד היום אנשים בחרו FIGHT OR RUN, לא החשיבו את האופציה השלישית: ללקק את הפצעים ולחשוב "מדוע זה קורה לי?" זו האופציה הראויה. זו האופציה האלוהית. כל אופציה אחרת היא אופציה השרדותית. השאלה הזאת היא שאלת אי-התזוזה, היא השאלה שיכול לשאול רק הלה שהשרידה איננה השיקול המכריע לו, רק הלה שיש בו מבשר האל.

            "אם הוא ישאל אותך מה אתה עושה תגיד לו שאתה מתבייש להגיד, אל תגיד שאתה מביא ביד."

            "מתבייש? למה מתבייש?"

            "אתה לא מתבייש?"

            "אני מתבייש."

            "זה יותר טוב מלא להגיד דבר, לא?"

            "לפחות אתה ביישן שמסוגל להגיד שהוא ביישן, זה הרבה הרבה יותר מביישן שלא מסוגל גם לזה."

            לבנה כמו חטאיי – כזאת היא הייתה. וחטאיי היו גלויים לפניה, למרות שלעולם לא הזכירה אותם. האם היא נהנית מזה? האם הנאתה חשובה? אינני יודע. היה דבר-מה שניסיתי להזכר בו. היה זה דבר-מה שניסיתי לחזור אחורה ולהזכר בו. דבר-מה שלא זכרתי מתי חשבתי אותו. מחשבה מסויימת. אודותיה. בהיות האוטובוס כלי תעבורתי, רבות ממחשבותיי מגיחות שם זה מספר שנים. לא חייבת להיות זו עלמה נעווה, או עלמה נאווה, יכולה זו להיות צעקה אקראית מהרחוב, דמות מבויישת שזה עתה עלתה, ריח של פלאפל המגיע משכני לתא, דיבור קולני בפלאפון שחושף חיי אהבה סוערים, אלה יכולים להיות הרבה דברים. לא תמיד מושלת בי הקנאה. לעיתים אינני יודע כיצד תהא רוחם של הדברים, בטרם הם מגיחים לנשמתי ממרומים. הדברים שיש לי להגיד שאינם מספרים על דמויות סיפור או מקדמים את העלילה – אלה הם הדברים החשובים באמת.

            שמלתה התכלכלה התלכלכה. היא ספקה כפות ידיה בפניה והחלה למרר בבכי. אלפרדו קירב לנחמה, אבל היא הרחיקה אותו ממנה בתנועת יד אכזרית. כלומר, רכה הייתה כתנועתה האכזרית של בת-יענה או ארמדיל. אין היא התכוונה שזו תהיה תנועה אכזרית, אבל לא היה לה עניין באלפרדו יותר. אלפרדו חש מבוייש. הוא הציע לה לברוח איתו לכמה ימים לפאריז, היא אמרה "מעול לא הייתי בפאריז" והסכימה. גם אלפרדו מעולם לא היה בפאריז, הוא לא ידע איך פאריז נראית. כלומר, הוא ראה בטלויזיה, אבל לא ידע איך היא נראית כשהוא שם, כשהוא נמצא בתוכה. גם אני לא יודע איך פאריז.

            "רציתי להגיד, לך, שזה, שזה חמוד איך שאת מדברת."

            "הביתה! הביתה!" היא פרצה בצעקות אימה.

            נשמעה גערה מאיימת בסמטאות שליד ביתו של אלפרדו. היה זה קול של נער בוגר המצווה על ילד, אחיו. אבל אולי זה היה משהו אחר, אולי צעקו על כלב.

        "אני לא יודעת איך הגעתי לכאן."

            "אבל את זוכרת את הדרך."

            "זה כן בטח."

            רציתי להגיד לך, שיש לך קול חמוד. מדברת כמו ילדה קטנה ומפונקת, שתגדל להיות אישה תובענית ובלתי-נסבלת, אבל היא כבר גדולה והיא לא כזאת – אז זה בסדר.

            לא, הוא לא יגיד את זה.

            הוא אמר לעצמו כבר פעם "לא, אני לא אגיד את זה" "לא, אני לא אעשה את זה" ואמנם לא תמיד הוא העז, אבל היו פעמים שהעז – ומה יצא לו מזה? שומדבר טוב. אז הפעם הוא לא יגיד, לא. זה נכון להכנע לבושה וזה גם נוח, אז מה רע?

אגון שכב במיטתה של טאניה ועישן את הסיגריה שלה. הוא בכלל לא חשב להתחיל איתה. זאת היא שניגשה אליו ושאלה לשמו. היא התכופפה כשהיא שאלה ואפשר היה לראות רמז לקו עיקולי החזה קצת מעל איפה שנגמרה החולצה וזה הדבר שהכי גירה את אגון. הוא חשב שהיא שאלה לשמו כדי לדפוק לו רפורט, בגלל שהייתה שוטרת והוא נסע 120 קמ"ש בכביש בינעירוני. אגון לא חיפש לזיין, לא חיפש שיצליח לו איתה, סתם לא טרח לרסן את חושיו (ו-ודאי שלא את ייצרו!). לזכותו ייאמר שהוא הסתכל מספיק זמן בשביל שאישה המורגלת במבטים ממן אלה תבחין שהוא ממש מתעניין. אגון לקח את הסיכון הנדרש וזה הצליח לו. הוא לא חשב הרבה, לא לא. אבל הוא לא פסל את האפשרות שייתכן שהיא תחשוב שהוא סוטה מין, אבל הוא ידע שהוא מספיק יפה בשביל שהיא תהיה מוכנה לעשות סקס עם סוטה המין הזה. הוא ידע שמיניותם של גברים יפים לעולם לא מהווה מטרד עבור נשים: מעשה-סדום הנעשה עם גבר יפה הוא חלומה הרטובה של כל אישה. אגון לא היה הראשון שבחן בקפידה את הרמז לקו עיקולי חזה בעת שעצרה מכונית משטרה לידו ומתוכה יצאה שוטרת בשם טאניה, גם אלפרדו בחן. בשונה מאגון, אלפרדו רצה להשיג אותה. ודבר נוסף בשונה מאגון: אלפרדו לא הצליח. אולי בגלל שהוא לא מספיק יפה, אולי בגלל שאין לו את הקסם העובד על נשים.

היא לא התחרטה, היא אכן טסה איתו לפאריז. בפאריז הם אימצו כלב תחש כתום-צהבהב. הוא ידע יותר טוב מהם איפה המונפראנס, הלוב-ר ובניין האופרה והוא גם היה מוכן להוביל אותם לשם, לו רק היו יודעים איך לבקש. הם קראו לו "בלונדי" אבל הוא לא תמיד היה בא. היו לו רצונות משלו. הלשון שלו תמיד הייתה צהובה מרוב שהיה מלקק גלידה לימון שהציעו לו תיירים. לעולם לא סירב להצעה ללקק גלידה לימון. לגלידה פיסטוק סירב וגם לגלידה וניל וגם למוקה, רק לגלידה לימון הוא לא היה מסרב והתיירים שהיו משועשעים בכל פעם שביקרו במלכודת תיירים והבחינו בכלב התחש העליז ידעו בדיוק מה הוא צריך, ידעו בדיוק מה להציע לו. אבל לא בגלל אלפרדו ואישתו של אגון קראו לו "בלונדי". למעשה, את השם הגתה אישתו של אגון ולא אלפרדו. הסיבה הייתה פשוטה ביותר: הוא הזכיר לה את דבי הארי. היא העריצה את דבי הארי. לא, לא את דבי הארי המבוגרת. זאת מישהי אחרת לגמרי. והיא לא העריצה אותה בגלל שהיא הייתה ברונטית ודבי הארי, לכאורה, בלונדה, אלא בגלל שיר אחד: Picture this. היא תמיד היית אומרת על השיר הזה "זה שיר ב-זונה, שיר ב-זונה, תאמין לי". היא חשבה לקרוא לכלב"Picture this"  אבל זה היה נשמע כמו "פיצ'ר", שזה סוג של כלב ולא שם. הם אימצו אותו כי הוא נראה להם מסכן ועזוב. לאלפרדו תמיד היה בית ומעולם לא בנה בית מעצמו. הוא לא ידע איך זה להיות חשוף בפני העולם מהבוקר ועד הלילה וחוזר חלילה, הוא לא ידע איך זה לגור במעשה ידיך.

התחושות שלו היו משונות, אבל לא משונות יותר משל אישתו של אגון, אבל אישתו של אגון הייתה רגילה להרגיש תחושות משונות, זה לא היה לה משונה, לאלפרדו זה היה משונה. הוא הרגיש שלו היה לגמרי-הוא היה שואף אל קרבו את פאריז, אל קרביו יותר נכון, ולא מניח לאף מניחוחות פאריז לחמוק ממנו, וגם לא מהנשים שלה. הוא היה זולל את העיר. הוא אמנם לא היה לגמרי-הוא אבל הוא ידע קצת לשחק. הוא נזכר איך היה צופה על ידיד נעורים הקרב אליו מרחוק ותחילה היה מזההו ולאחר מכן כבר לא וזכורה לו פעם שסימן לו בידו אבל הידיד לא שם לב ובגלל זה הוא חשב שאיננו מזההו כך שהייתה לו סיבה אמיתית אולם תמיד כשלבסוף הידיד היה די קרוב אליו כדי לזהותו בודאות היה אומר לו "חשבתי שאתה מישהו אחר" והידיד, שבימים כתיקונם תגובותיו היו לקוניות וגם לא תמיד לעניין, היה אומר "מישהו שאתה מכיר?" ואלפרדו היה אומר "לא לא, לא מישהו מסויים" והיה נשאר בתחושה רעה, בגלל שהבין מתגובתו המידית של ידיד שודאי לא מצא זמן להרהר בפוטנציאל המטאפיסי של טעות בזיהוי שכזאת. אלפרדו שיחק את תפקיד המאהב הלאטיני. הוא כרע על רגלו השמאלית, הצמיד מרפקו הימני לריצפה הביט בסולית נעלה הימנית של אישתו של אלפרדו בעיניים כבויות שככל שהיו מטפסות מעלה היו נמלאות זיקים ולכשפגשו את עיניה היו שני לפידים משלחים את אישם לפניה. אלא שהיא לא ראתה זאת כך: היא ראתה גבר בעל חזות צנטרו-אירופאית שהרבה מאוד זמן לא זיין מנסה לשחק אותה אנטוניו באנדרס. וזה לא מצא חן בעיניה, בכלל. גם זרי לא זרי הפרחים הענקיים, שהורכבו מאינספור זנים וגוונים לא עשו עליה כל רושם. וגם העובדה שבבית ששכרו למשך חודש ימים מעולם לא היה כלי מטבח שלא היה רחוץ עד כדי שהעלה ברק. וגם לא ארוחת הבוקר שהגיש מידי יום למיטתה שכללה ביצים, נקניקים, קפה פרנץ' וניל, שני באגטים ומבחר גבינות שוויצריות. וגם לא ממחטות הנייר שדאג שתמיד יהיו מספיק מהן על השידה ליד מיטתה. ליד מיתתה. זה לא קל להרשים בחורה, כשהיא לא אוהבת אותך. אלפרדו האמין שאם בחורה תאהב אותו הוא לא ייצטרך לעשות כל כך הרבה, שזה ככה רק בגלל שהיא לא אוהבת אותו. אם מישהי תאהב אותו הוא לא ייצטרך לעשות משהו בכלל. כי אז, כל מחווה שיעשה, בין אם תהיה זו פתיחת דלת – למעברו הפרטי, ובין אם תהיה זו הרמת האסלה לשם השתנה – כל מחווה שהיא תהיה זכר לאותה יישות שהיא אוהבת, שהיא אוהבת בכללותה, כמובן, על תכונותיה הטובות והרעות, שהרי זו אהבה, הלא כן? אלפרדו קיווה שהוא טועה. לאלפרדו היה ידוע שברשותו לב מנבא שחורות והמציאות לא תמיד שחורה. הוא זכר איך רק שבוע שעבר היה משוכנע שאבדו לו משקפי הראיה והנה לו רק שמצאם אלא שמצאם בשל התמזלות מזלית – מישהו מצאם עבורו והחזיר לו אותם! אלפרדו הודה לאותו ברנש במילים "הצלת אותי!" אך הברנש הלז הפטיר "זה לא אני הצלתי אותך" "לא?" "זו בתי." "אה." ואלפרדו הלך. בדרך הוא חשב כמה היה גס-רוח שלא אמר "אז תודה לה בשמי!" או שהיה מבקש להפגש איתה כדי להודות לה אישית ואז אולי היה מנסה גם להתחיל איתה, אולי הייתה לו איזו התקפת ביטחון-עצמי. אז הנה, ליבו מנבא השחורות שוב מנסה להסיטו מהמציאות האמיתית, שוב הוא נוטע בו דמיונות.

"למה שלא תנסה להיות אתה." אמרה אישתו של אגון לאלפרדו כשמיאן להניח לה לנעול את כפכפי העץ שלה בכוחות עצמה וככה הם באמת לא התקדמו בנעילה.

"סליחה?"

"כן. אתה. אתה לא ג'נטלמן."

"אבל אני מציע לנעול בשבילך את הכפכפים."

"כן, אבל זה לא אתה. אתה מכריח את עצמך לעשות את זה. לא רק שאתה לא נהנה מזה אתה אפילו סובל מזה."

"אני סובל מזה, נכון."

"יכולת להכחיש, שוטה, ואז אולי הייתי מתאהבת בך. חא חא."

"אני לא יודע לשקר, היית מבחינה."

"שוטה, מי יודע מי משקר ומי לא? כולם משקרים. לא הייתי מבחינה, אני אישה מאוהבה."

 "אבל במי?"

"בבעלי, איזו שאלה!"

"בבעלך, מה? טוב, זה לא מפתיע." זה באמת לא היה מפתיע, אבל בכל זאת נשמטה מידיו כוס הקפה.

"לא חבל?! קפה כזה משובח. קפה ב-זונה. עוד רגע והרגשתי את הארומה המיוחדת, המכושפת, תחת לשוני, בחיכי, במורד הושת והנה – חסל! אבד הכל לתמיד! אתה גורם לי לצער רב, אלפרדו. לצער הרב אתה גורם לי. מוטב שתסתלק מפה או שתמצא לנו איזו מסיבה סלסה טובה להערב."

מסיבות סלסה אין הרבה בפאריז. אבל אילו שיש ממש מוצלחות. ידיד של אלפרדו סיפר לו על מסיבת סלסה במיוחדת במינה: זו מסיבת-סאונה במסווה של מסיבת סלסה. מה שלמעשה קורה שם זה שגברים ונשים יושבים בסאונה ועושים מה שעושים בסאונה: מתייפחים. וליתר דיוק: מתייפחים מפאת החום התייפחויות המזייפות כאבי תשוקה, כאילו בלי-כוונה. על ריצפת העץ היו שברי זכוכית שאיש לא ראה אבל חלק הרגישו. מי שהרגיש היו האנשים הפחות עדינים, אלה שהיו מורגלים בכאבים חדים וקטנים לא הרגישו. אלפרדו ואישתו של אגון לא הרגישו. זו הייתה הפעם הראשונה של אלפרדו במקום, אבל לא בסאונה. הוא היה פעם בסאונה פינית, שהרתיח לבד, בבקתה ששכר בלפלנד מאיזה פיני ששמע על ישראל בחדשות ובתגובה לבואו פלט "בום בום בום!", מקום ממנו זכור לו שראה בטלויזיה קליפ של אואזיס בשירם "סטאנד ביי מי" שדי ריגש אותו אז, אבל אין טעם לשקוע בעבר, כעת צריך להשתמש בעבר, להראות שהוא מבין בסאונות, ואם הוא יצליח – איזו בחורה תגיד "לא" לגבר שיודע מהי סאונה פינית? "אה, צריך להדליק אור. אוקיי." היה זה משפט אמנם קצר אבל שהמם לחלוטין את היושבים הותיקים של המקום. הם מעולם לא שמעו מישהו נכנס ואומר דבר כזה, במשפט זה הוא ביטל את נוכחותם, הוא דיבר כאילו הוא ואישתו של אגון הראשונים שנכנסים. התנהגות חזירית לגמרי. הם לא ידעו שהוא לא ראה, שלפני שנכנס הסיר את משקפיו כדי שהאדים לא יערפלו את ראייתו. והאמת היא שבאמת היה די חשוך והוא לא זכר שסאונות חשוכות והיה נדמה לו שצריך להדליק אור. לאלפרדו היה ברור שאמר משהו לא בסדר ואם היה לו את או מעדר היה כורה לעצמו קבר שהיו גדול לפחות פי כפליים ממועדון הסלסה. אישתו של אגון עשתה את עצמה לא-מופתעת כשגילתה שיותר צפוף ממה שציפתה ממסיבת הסלסה, שזו ככל הנראה מסיבת הסלסה הכי צפופה בעולם או שזו מן מסיבה כזו שכולם יושבים ולא רוקדים. יושבים, ולא רוקדים. "אני לא רואה פה אנשים רוקדים סלסה, אלפרדו." "אז מה דעתך שנהיה הראשונים, הוני?" "הראשונים לרקוד סלסה בסאונה, מה?" אלפרדו הבין שהתרמית נכשלה והציע לעבור למקום אחר: הוא הבטיח למצוא מסיבת סלסה אמיתית. "לא, תשמע, זה די דומה. גם בסלסה מזיעים ויש אווירה מינית, זה די דומה." והם הזיעו – ועוד איך הזיעו! הם כל כך הזיעו עד שיצאו להם תולעי משי מדברות מהזרועות ומפי-הטבעת ואמרו "די, מספיק! אפילו אצלינו לא נהוג להזיע כל כך הרבה ואתם יודעים בכמה הזעה כרוך ייצור בד המשי!" משי. אישתו של אגון הייתה לבושה 100% משי אבל היא הרגישה שהיא לובשת גזרי עיתון, כי מבטו של אלפרדו שוטט על גופן של אחרות, שוטט הלוך אבל תמיד חזור, שוטט ולפעמים בעצם לא שוטט, שוטט הלוך אבל לא חזור, הלך לאיזה מקום, במטרה מאוד מסויימת. ולא היו אלה אחרות, אלא אחרת. מישהי מאוד מסויימת. בלונדינית מושלמת. כזאת שבאה מארצות הבלונד, מסקנדינביה: גדלה בכפר קטן בשם מויס ליד ברגן שם נחשבה "יפה" אבל להיות יפה בגזע שכשלאחד מפרטיו תוי הפניו נמזגים באופן מושלם פירושו של דבר להיות אלוהית פירושו של דבר להיות האמא היפהפיה של אלוהים, או, במושגי אנוש: "בלונדינית מושלמת". אישתו של אגון חשבה שהיא מבחינה בשלמותה, אבל היא לא יכלה להבחין. זו שלמות שהיא לא רק שלמות של תוים. מובן שלאיכות תוי הפנים יש חלק חשוב אבל זו איכות המיניות הנדבכת לאיכות הראשונה שיוצרת את השלמות. דומה הדבר לשלמות של יצירה זו, שבה האיכות המושלמת של המילים מתווספת לאיכות המושלמת של ההבעה וההלימה המושלמת היא זו היוצרת את השלמות הבלונדינית.

"אוף אלפרדו, אתה מעליב אותי! אם נדמה לך שככה אני אוהב אותך, אתה טועה!" שיקרה. בכל רגע שהסיט מבטה ממנה לטובת הבלונדה היא אהבה אותו יותר.

"אבל, תסתכלי, זה סוס גזעי זה, פאקן סוס גזעי. תדמייני לרגע שאנחנו סוסים."

"היא לא סוס, היא פצצה. היא כוס בלתי-רגיל."

"אוי, איך שאת מדברת.. איך שאת מדברת.. אני מסמיק, בחיי."

"אם היא הייתה סוס הייתי עולה לה על הגב עושה לה "דיו!" עד שהיא היינו מגיעים לאורווה ושם הייתי משכיבה אותה לישון, ת'ה יודע, זה מה עושים עם סוסים – מרדימים אותם."

"מה שתית?"

"אני לא יכולה לענות על השאלה הזאת. דבר עם עורך הדין שלי." היא תפסה צרפתי מנומש וגמלוני, אימצה אותו אל חיקה, אחזה במותניו כשהיא מאפשרת לו לאחוז במותניה ואמרה "הנה, העורך דין שלי, תכיר!" הצרפתי לא גילה התנגדות אבל גם לא ידע מה לעשות, אפשר לומר שהוא היה די נבוך. אם לא היו מדברים עברית סביבו אולי היה מצליח איכשהו להטות את השיחה לכיוון שיאפשר לו לקדם את מטרותיו אבל מאידך, לא היה איכפת לו להיות מוצמד לבחורה יפה.

"אבל, ב'מת. נגיד שאנחנו סוסים, אז מחפשים את הסוס הטוב ביותר, סוסה נגיד, כן? במקרה שלי, שלא נהיה כלליים מידי. ופתאום אני סוס ואני ככה הולך לי בשדות, רועה במרעה, מלחכך להנאתי עשב והנה אני רואה את הדבר הזה – הסוסה האידיאלית, הסוסה שאין משובחת ממנה, אז מה אני עושה? מה אני עושה?"

"מטפס לה על הגב! נו.."

"אין צורך להיות וולגרית, אבל כן. יו גוט ת'ה פיקצ'ר."

"ת'ה פיצ'ר.."

אישתו של אגון לא הייתה וולגרית. למעשה, היא חסכה ממנו להיות וולגרי, היה יותר נכון לומר שהייתה "טובת-לב ביחס לבניי-שיחה", שהיא הצילה אותו מלהשמע וולגרי, שהיא הצילה אותו מלתאר זיווג סוסי. אלפרדו הבין זאת והבטיח לעצמו שבבוא היום יגמול לה על כך, על אף שבזמן זה לא היו לו הכוחות לכך, או המשמעת העצמית. או הכוח להשלים רעיונות. את אישתו של אגון זה לא עניין, היא הייתה מוכנה לעשות הכל כדי שהבלונדה המושלמת לא תיקח את אלפרדו הביתה. היא הכירה נשים. היא למדה על גברים. ביו-פסיכולוגיה. היא ידעה שכואב לנשים הלב להחמיץ זיווג מוצלח לא פחות משכואב לגבר. המלמלות הרודות של הנשים הן המגפיים השחורים של הגברים, הרכות הנשית היא הקשיחות הגברית. אלוהים חנן את אלפרדו בקול קטן. כמעט קול דק, מין קול מייקל טייסוני כזה. עכשו כשהוא חשב על הכניסה שלו לסאונה הוא הבין שהייתה דממה של מבוכה נוראית לא בהכרח בגלל מה שאמר אלא בגלל ההפתעה מכך שבעל קול כה קטן בוחר להשמיע את דברו הזניח בעוד כל השאר שותקים - ועוד בהיכנסו! אבל לא הבחינו שיש לו קול כזה קטן כל עוד לא נאלץ לאמצו, ברגע שהרים את קולו הקול נהיה ממש קטן, לכן הוא נמנע מדיבור במקומות ציבוריים והעדיף שיחות אחד-על-אחד, אבל האם רק בגלל זה? לו היה לו קול בס-בריטון לא היה חושש להשמיע את קולו בחברה? הוא נזכר במגמגם ההוא שהשכיר לו את הדירה שהיה מתפלא שהוא בכלל מסוגל להגיד משהו והסתבר לו שהוא מסגל לבטא רעיונות די מורכבים (כשהתגלע בינהם ויכוח לגבי תשלום החשמל) מה שאומר שהוא מסוגל לחשוב עליהם והוא לא רק שלא נחות ממנו ייתכן שהוא עולה עליו! כך שאסור למהר לשפוט אדם ובטח שלא לפי חיצוניותו, אלא שהוא לא האמין שאנשים לא ממהרים לשפוט אותו לפי חיצוניותו, הוא לא זוכה לאותו חסד שהוא מקנה לאחרים. 

אלפרדו נטה לראות בעצמו ביישן לא-רציונלי, ביישן שמתבייש על אף שאין לו במה להתבייש. באמצעות תפיסה עצמית זו אלפרדו יכל להיות נטול פגמים: לכאורה – באופן בלתי-רציונלי: יש לו במה להתבייש, למעשה – באופן רציונלי: אין לו במה להתבייש. האמת היא שלאלפרדו היה ועוד איך במה להתבייש. הקול שלו היה קטן ודק, אפילו יותר משל דיוויד בקאהם. קול של ילד בן 10 ומהילדים שגם כשהקול מתחלף להם הוא לא קול של אדם בוגר. איך אפשר להסביר את זה? הניחו לפניכם צנצנת וצמר גפן בתוכה וראו אם הצמר-גפן ייתפתח לעובר. כל עוד אלפרדו שתק היה אפשר לומר עליו את הדברים הבאים: הוא קצר-ראיה, הקרחתו קרובה מאוד לשלבה הסופי - שיער רק בצדעיים, הליכתו איננה זקופה והוא לא מביט לכיוון של בן-שיחו לא כדי לשדר ריחוק אלא בגלל שהוא לא מסוגל, לא כיראת כבוד או כעס - סתם ביישנות. אבל, היה אפשר לחשוב: טוב, נשמע אותו מדבר! מי יודע? אולי מדובר בז'אן פול סרטר? אבל אלפרדו לא היה ז'אן פול סרטר. רחוק מאוד זה. למרות שהוא היה מת להיות. הוא אפילו לא היה סימון דה בבואר. וכשהוא הזיז את שפתיו באופן לא מדוד, לפעמים יותר מהנחוץ להשמעת ההברה ולפעמים פחות, היה אפשר להבחין שהוא מידי פעם מנסה להישיר מבט לבן-שיחו אבל פשוט לא מצליח. בכללו של דבר, אנשים אהבו לדבר עם אלפרדו. כל אדם שאלפרדו היה מדבר איתו היה יכול לפתע להרגיש חזק ומוצלח. שיחה עם אלפרדו הייתה טפיחת שכם עצומה למוראל והזניקה את רמת האגו פלאים. אבל לא לכולם. היו כאלה שהוא היה בשבילם כל כך עלוב עד שלא נחשב בן אדם - מין רמש בלתי-מזיק כזה בלי יותר מידי רגליים וצריך לדבר עם בן אדם בשביל להזניק את רמת האגו. אישתו של אגון הייתה מודעת לחסרונותיו של אלפרדו ולכן לא אהבה אותו: היא רצתה גבר שבגברים ואלפרדו היה רחוק מלהיות מציאה. על אף שהוא היה זול ותמיד בהנחה, בעד שום סכום שבעולם היא לא הייתה רוצה שהוא יהיה שלה. אישתו של אגון הכירה חסרון אחד שלא הזכרנו עד כה וחסרון זה נוגע לשכלו. אלפרדו לא היה איש חכם. להגיד על אלפרדו שלא היה איש חכם יהיה אנדרסטייטמנט. אלפרדו היה שוטה גדול. אישתו הבחינה שהבלונדה המושלמת לא רק שאיננה מציגה התחמקות מושלמת ממבטיו המבויישים רוצים-לא רוצים של אלפרדו אלא שהיא אף משלחת מבטים מבית הייצור שלה ואת היותר חשקניים שבהם. אישתו של אגון לא הייתה לגמרי מוטרדת כי היא ראתה שאלפרדו ממשיך במבטיו הלא-ברורים ולפיכך הבינה שהוא לא יודע לפענח את מבטיה של הבלונדה המושלמת. אבל, בכל זאת, אסור לתת לזה להמשך - מי יודע לאן זה יגרר? גם ככה זה לא מוסיף לביטחונה בנשיותה.

"את לא מתכוונת לקחת אותו הביתה מבלי לדבר איתו, נכון?"

"דווקא כן! הוא בדיוק הבחור שאני מחפשת."

"עקום, קירח, ממושקף ועם גיבנת?"

"נראה לי שזה שהוא עקום יש לזה קשר לגיבנת."

"נראה לך, מה? אה.." אמרה אישתו של אגון במבט מלגלג-תוהה. היא לגלגה על הבלונדה בגלל שהסתבר לה שהיא לא בלונדה טיפשה והיא גם הבחינה בעדשות המגע האופטיות ותהתה כי האלכוהול חירמן אותה וזה מבטה שתהה, תהה אחר גבר ללילה אחד. לאלפרדו הייתה הרגשה לא טובה. הוא ראה את אישתו של אגון מדברת עם הבלונדה המושלמת קצרות, קצרות מידי ובסיום השיחה לא נראתה הבעת ניצחון או תבוסה, או השלמה עם תבוסה, על פניה של אישתו של אגון. נראה שדברים אחרים הטרידו אתה. נראה שגברים אחרים הטרידו אותה. אלפרדו הוא איש של הרגשות והייתה לו הרגשה שזהו, הוא איבד ברגעים אלה את אישתו של אגון כשם שתנין שרדה בביצה במשך עשרות שנים גילה שהגיע לביצה תנין גדול ממנו וכעת הוא לא רק צריך לדאוג שלא יהיה לו מה לאכול - הוא צריך לדאוג שלא להאכל. גם את אלפרדו האלכוהול חירמן אבל לא היה לו ממש מה לעשות עם זה וממש לא היה לו מה לעשות עם זה. אז הוא חשב ללכת לדירה ולשכב לנוח, לראות טלויזיה, אולי לכתוב קצת. כמה הנשים רעות. הוא ייכתוב על כמה הנשים רעות. כן. חייהן של הנשים מתנהלות להן בהמולה משכרת בעוד חייו שלו בפיכחון דומם. כן, חיים שלהן "מתנהלות", חיים שלו "מתנהלים". הם נשים, הוא גברים. לו היה מנסה להכניס גברים למיטה אולי היה מגלה שחייהם של הגברים מתנהלים להם בהמולה משכרת בעוד חייו שלו בפיכחון דומם? אין לדעת, כעת צריך לשמוע את הקונצ'רטו של מנדלסון.

אני כותב את הדברים האלה כשאני יודע שאגון ואישתו של אגון לא נפרדו. אלפרדו חזר לחדרו דרך גני לוקסמבורג. לפתע הרגיש כובד בלתי מצוי וזר בתחתית רגלו השמאלית, היה זה לא אחר מאשר בלונדי. נראה שהוא הצליח להתחמק מדירתם וחזר לסורו. לשונו הייתה צהובה מאוד. אלפרדו תהה אם אין זה מסוכן שכלב תחש כתום-צהבהב סופג כל כך הרבה לימון. לא מבחינה בריאותית. מי יודע אילו השפעות יש ללימון על הנפש? אבל כרגע מה שעניין אותו זה הנפש שלו. הוא ליווה את הכלב המסוגנן לביתו ובדרך תכנן להשתרע על המיטה, להסתכל על התקרה ולחשוב על החיים, או על אפרסקים. מה שיבוא קודם. וזה מה שהוא עושה. הוא חשב על עצמו בתור אישה. כמה זה ודאי היה קשה לו לשאת עליו את כל המיניות הזאת. השדיים, הירכיים, התחת, השפתיים - ודאי נשים אינן אדישות למיניותן. לו היה אומר על עצמו שלו היה אישה לא היה מפסיק ללטף את עצמו לו היה אומר זאת לשם הלצה, ככה הוא חשב. הוא לא מתפלא על התחכום הרב שנשים מפעילות בנסיון המועמדים להנות מגופן. אין זאת רק מפני צו הטבע, כדי לבחור את הזיווג הנכון. הדבר נעשה גם משום שהאישה מודעת למיניות שהיא נושאת על גופה, היא מודעת לעצם העובדה הזו וגם להשלכתה – העוצמה. אם מיניות היא כוח אז האישה היא היצור החזק. אלפרדו חשב על מה שהיה שם, במועדון הסלסה, בסאונה, בין האדים המהבילים, היה נדמה לו שהוא הבין למה חתרה אישתו של אגון. היא רצתה לחשוף את אישיותו החולשה. אלפרדו התפלא שאישתו של אגון לא התאמצה יותר. אולי היא שכחה שיש לו נטייה לגמגם. זו נטייה שבמשך כמה שנים לא הייתה קיימת, זו נטייה שגם האדישות לא יכולה לה. כמה שאלפרדו היה אדם רגוע ושאיננו נוח להתעצבן ברגע שהיה משוחח עם מישהו וקצת היה מתרגש לא משנה כמה אמר לעצמו שהוא הכי רגוע בעולם היה קורה שהיה נתקע באות הראשונה ואם זה "ר'" זה הכי גרוע. ואז הייתה דילמה איומה קורעת אותו לשני חצאים: האם לנסות להגיד את המילה בידיעה שהגמגום ייחשף או למצוא מילה נרדפת, מילה קרובה? בדרך כלל היה מנסה להגיד וגמגומו היה נחשף. הוא האמין בכוח המילה הייחודית. הוא האמין שכדי לבטא רעיונות מסויימים יש צורך במילים מסויימות שלולא המילים האלה לא נותן לבטא את הרעיונות. גם אני מאמין בזאת ולפיכך אני רואה חשיבות כל כך גדולה בעבודת כתיבתי, ידוע לי שבשביל להביע את הרעיונות שהבעתי לא ניתן להשתמש במילים אחרות. גם אני לפעמים מגמגם. אלפרדו היה שמח עד אקסטזה כשחיפש דירה ובעל הדירה היה גמגמן של ממש, כזה שמגמגם בכל משפט כמו תקליט שנתקעה לו המחט. הוא התאפק שלא לצחוק בפניו, כי זה זה.... זה נורא משעשע, ובמקום זאת הביט הצידה וחנק לעגו, אבל חשב שודאי הגמגמן רגיל לזה ויודע בדיוק מה המשמעות של המבט הצידה וקיווה שהוא יבין שזה באמת המקסימום שהוא יכול לעשות. אבל, הרי אי אפשר להתכחש לזה שגם הוא מגמגם. אמנם זה איננו גמגום מלידה, זה גמגום שהבדידות הולידה. לא, אין זה גמגום שהבדידות הולידה, זהו גמגום שהבדידות והכמיהה ליחסי אנוש הולידה. "יחסי אנוש", כן, ממש כמו במודעות דרושים, זה הדבר הזה שחומק ממנו כל החיים: משרה שדורשת "יחסי אנוש" זו משרה שהוא יכול שלא לנסות אותה בידיעה שבכך לא החמיץ את הזדמנות חייו. יחסי אנושי מעולם לא היו הצד החז'ק שלו ולא נראה שפעם יהיו. הייתה שם מישהי ג'ינג'ית חמודה. עם שיער ממש אדום. דנית. היא דווקא הסתכלה עליו הרבה. חבל שלא התחיל איתה. לפני שיצא ניסה לראות בדמיונו איך היא נראית בעירום וזה גרם לו לזיקפה קלה. לנשים עם שיער אדום כמו שלה יש פיטמות בולטות – "שקי הנקה" גדושים, למרות שהיה ברור שהשדיים שלה לא גדולים. אולי היה צריך לנסות אותה. אבל בעצם, הוא לא ניסה אף אחת. כך שגם הערב הוא לא נכשל, גם הערב הוא ציית למוטו "לא ניסית/לא נכשלת". אלפרדו הניח רגל על רגל מבלי משים, כשהוא שוכב אפרקדן. איבר מינו נחבא בין רגליו וכשהביט על גופו העירום עלתה המחשבה שלולא היו רגליו שעירות מבט לאורך גופו היה מזהה את שערות הערווה כמכסות ערווה של אישה. גוף סקסי. אלפרדו לא פסל את האפשרות שלולא היה גומר לפני רגע יכול להיות שהמבט שעכשו הביט על גופו כעל גוף זר, נשי, היה מביא אותו לגמירה, אבל לא סבר שהיה בזה די, היה צורך בגירוי עיקרי-קודם. אישתו של אגון חז'רה.

 אחרי שאלפרדו יצא גם היא יצאה. אלפרדו היה עסוק מידי בתכנון דרכו חזרה ולכן לא הבחין שהיא הלכה ממש מאחוריו. לרגע היא חשבה להפתיע אותה ולחבק אותו מאחור, כאילו היו ידידים ותיקים. היא חשבה לחבוק את צווארו תוך שהם הולכים ולקחת אותו איתי לאחורה כאילו הם עומדים ליפול על הגב ולאחר מכן להניח את את ידיה על כתפיו ולאחר מכן לשחק עם כפתוריו. לרגע היא חשבה להציע לו את אהבתה. אבל היא שינתה את דעתה. לא היה ברור לו למה. גם אני לא יודע למה. לדעתי היא עשתה טעות. היא הרי יצאה לבד, היא החליטה לא לבגוד בבעלה, רגע אחרי שחשבה שדווקא לו תענה להצעה למצוץ את הזין של הגבר הכי חתיך שהיה במועדון הסלסה זה די יספק אותה וייחזק את ביטחונה בעצמה כאישה וגם לא ייחשב לגמרי בגידה - כי הרי אין חדירה, אין הזרעים של גבר אחד ייתחרו עם הזרעים של בעלה. אבל, "החיים זה יותר מביו-פסיכולוגיה", זה מה שהיה אומר המרצה שלה בשנה א'. איש יקר, לולא הוא היא עדיין הייתה תקועה בשנה א'. היא סיפרה עליו לאגון. היא אמרה "הוא ידע מה אני צריכה, אני ידעתי מה הוא צריך וכל אחד נתן לשני את הדבר שהוא צריך – פשוט מאוד.", אבל זה היא אמרה אחרי שגילתה שסדרת הזיונים הדו-שבועית היא זו שנתנה לה את הציון 90 במועד ב', אחרי שבמועד א' קיבלה 12. היא חשבה שזה יישמע לאגון אמין למדי, נראה שזה היה קורס שהיה לה מאוד קשה. אבל אגון לא האמין. אגון ידע שהיא לא מסוגלת לקבל פחות מ-90. הוא ביקש ממנה להראות לו הוכחה שקיבלה 12. היא לא יכלה למצוא כי היא לא קיבלה 12. היא אמרה שהיא נעלבת מזה שהוא לא מאמין לה וחשבה להגיד שהיא צריכה ללכת לסופר, אבל אגון הקדים אותה וקרא לה "זונה", ואמר שהיא הזדיינה עם הפרופסור בשביל הכיף ולא בשביל להתקדם. היא אמרה שאם כבר היה אומר שהיא הזדיינה איתו בשביל להוכיח לעצמה שהיא יכולה להשיג פרופסור לביו-פסיכולוגיה ושממילא גם אם זה לא בשביל הציון, בזכות סדרת הזיונים הדו-שבועית היא קודמה וזכתה במינוי של ראש המחלקה. אישתו של אגון המשיכה להזכר בכל מה שקרה לפני זה ואחרי זה, בכל הפעמים שהוא קרא לה "זונה" אחרי זה, ואיך כל פעם זה כאב יותר ויותר, עד שהיא החליטה שהיא לא נשארת יותר בבית, שהיא עוזבת לתמיד, למרות שהיא ידעה שזה מגיע לה, למרות שמאיך שהיא סיפרה את הסיפור היא באמת יוצאת זונה, וגם זה ששקרה וסיפרה שעשתה את זה בשביל ציון בבחינה לא תרם לשיפור תדמיתה. כעת היא רצתה רק לישון: לפשוט את הבגדים, להכנס לדירה ולישון. היא לא הייתה בטוחה שיש לה כוח לפשק רגליים, אבל לא פסלה את האפשרות על הסף. בלונדי הלך לפניה. הוא נראה אובד משהו, מראה שלא מאפיין כלב בעל אוריינטציה גבוהה מלידה כמוהו.

"הכל בסדר, בחור?"

בלונדי, עם הכתומיות צהבהבות שלו עשה עצמו כלא מבין והמשיך ללכת, כשזנבו שמורם ומורד חליפות. לאישתו של אגון היה נדמה שבלונדי לבוש בחולצת שחור לבן מפוספסת וכתפיות אופנתיות.

"אתה נראה לי קצת מבולבל. הכל בסדר?"

בלונדי נעצר לידה כאומר "כן כן, אני בסדר גמור." וחייך. "ומה איתך?"

"אני... אה.. אל תשאל... היה לי לילה די קשה. מה שאני צריכה כעת זה כר ושמיכה להתכרבל בה, אולי אפילו בלי סמיכה." אמרה כשהיא כמעט מועדת על עקביה שרק צליל נקישתן בכביש נשמע ברחוב.

"בלי שמחה." שמעה את עמוד החשמל שחלפו לידם אומר.

"כן. הכי כיף. לפשק רגליים, ת'ה יודע.."

"הו.. עושה רושם שעבר הרבה זמן מאז.. ברשותך." אמר הספסל הסגול בנימה לגלגנית רגע לפני שהתיישבה עליו.

בלונדי נעצר, אבל לא בגלל שהיא נעצרה להתיישב. היה נראה שהוא שקוע במחשבות. מחשבות שמפריעות לו להמשיך בדרכו.

"אז.. לאן אתה הולך?"

"לא יודע." השיב בלונדי במבוכה. "חשבתי ללכת להשלים מניין."

"האמת שהיא שראיתי אותך הולך עם אלפרדו ומה, לא ניתן לך להכנס הביתה הרווק הזקן?"

"לא לא." אמר בלונדי במהירות, בהברה אחת. "הוא הלך להשתין פה באיזה מקום ליד העצים. לא יכל לחכות להגיע הביתה, את יודעת, שתה הרבה בירה וזה.."

"כן בטח, מוכר.. היית צריך להזהיר אותו שאם יתפוס אותו שוטר הוא יקבל קנס."

"אה, אני חושב שהוא יודע את זה והוא לא היה מקשיב, הוא ממש היה צריך לשחרר.. וחוצמזה, אני לא מדבר איתו." אמר בלונדי בחיוך של תמימות כנה.

"רק הולך לידו מה?"

"משהו כזה.." אמר בלונדי רק כדי להמשיך בשיחה.

"טוב, אני רואה שאתה לא במצרוח לדבר. אתה נראה מהורהר משהו."

"שלא לומר "מעורער"" גיחך הדשא עליו בפסעו בפארק בו בחר בלונדי כקיצור דרך.

"זה לא יער בולן פה, תגיד? של הזונות?"

"לא יודע." אמר בלונדי בשקט כשראשו נוטה מטה, נבוך שבורתו שוב נחשפה.

"אתה רק יודע איפה שמחלקים גלידה לימון, מה? אתה בסדר, אבאל'ה."

בלונדי הנהן בכאב בראשו הפרוע והדביק ורץ קדימה, אבל לא מספיק מהר כדי להעלים מטווח ראייתה של אישתו של אגון. הם כבר היו ממש ליד הבית.

כשאישתו של אגון נכנסה לבית, היה הבית מואפל. אלפרדו כבר הלך לישון. היא פשטה את כל בגדיה, הניחה באיטיות את ראשה על הכר והתכרבלה בשמיכת הפוך. לפני שנרדמה שמעה את בלונדי מחפש את המקום האידיאלי מתחת למיטתו של אלפרדו. היא הייתה יותר מידי רצוצה בשביל לראות בשכשוכי הכלב את הגורם המונע ממנע להירדם ולהתחיל לישון כבר. לאחר שבלונדי מצא את מקומו היא נרדמה. היא חלמה שהיא גור של לוויתין כחול. היא נולדה לפני שבועיים והיא עדיין מקבלת את מזונה מההורים. הם משליכים לה אותו מלמעלה כמו בקן ציפורים. היא גרה במערה. זו מערה גדולה ומרווחת, עם אצות משני עבריה ומקווה מים בטבורה. בירכתיה יש פתח צר, המאפשר לדגים תועים לחדור ולשמש לה למאכל. היא לא יכולה לראות את זה, אבל היא מרגישה שהיא מחייכת. ההורים שלה לא משמיעים קול, יש להם סונרים. הם כרגע צדים לה אוכל אבל היא שומרת על קשר, באמצעות הסונרים. היא מרגישה בטוחה בתוך המערה ומעדיפה לא לצאת. גם בגלל שבחוץ יש תמנון אדום שכל הזמן צווח שהלוויתנים גומרים לו את כל האוכל. היא לא רוצה להתעסק איתו, למרות שהיא יותר גדולה ממנו. היא מנסה להגיד לו שכשההורים שלה יחזרו הם ידברו איתו, אבל לא יוצא לה קול. אורכה כ-5 מטרים וכשהיא משתינה השתן עוטף את התמנון והוא נכנס לקריזה לא נורמלית מזה ושוחה לכל הכיוונים כשזרועותיו שלוחות לכל עבר. אין לה עניין בריבים עימו, היא רוצה לשמור על יחסים של שכנות טובה, למרות שהייתה מעדיפה שהוא יזוז משם. אולי לולא היה ניצב שם זמן כה רב לא הייתה חוששת לצאת החוצה. אמנם ביחס להוריה היא זאטוטה אבל בכל האוקיינוס אין דג גדול ממנה. ההורים עדיין בצד. הם מספרים שנתקלו בכריש ואימא פצועה. אבא מספר שהוא הזמין חובש אבל לוקח לחובש זמן להגיע בגלל הפקק בארלוזורוב פינת ז'בוטינסקי. "יותר מידי זמן", כדבריו. הוא מתאר איך הכריש רודף אחריו. "בתי, אנחנו דגים ממוסמרטים. זה מה שאנחנו. אין לנו הגנה. אין לי את המהירות והכוח בשביל להתמודד עם הכריש, נראה שהוא ישיג אותי. הוא קודם כל ניסה להשיג את אימא בגלל שהיא שמנה. טוב, לא שמנה, אבל גם לא רזה, קצת מלאה, מבנה עצמו רחב, נו. זה בגלל שהיא אוכלת הרבה, את יודעת, בגלל הדכאון, זה לא משהו גנטי, את לא תהיי שמנה. אה!!" נראה שמשהו פגע בו. "זה הכריש, הב-זונה נגס בי. הוא אכל לי קצת מהמעיים אני חושב, אבל אני אסתדר. אני אמשיך לחיות. העיקר הבריאות. לא בטוח. איך קוראים לאיזור הזה? אבל זה בסדר, אני עוד בחיים. מה שאי-אפשר להגיד על אימך. אחרי שהכריש הגדול פילח לה את חצי הגוף, היא עוד המשיכה לפרפר וניסתה לצוף על פני המים. זה היה מחזה נוראי, האמיני לי, זה היה הרבה פחות נורא לולא הייתה כל כך היסטרית. צעקה וצעקה, בלי לומר שום דבר. צעקה קדמונית, כמו שאומרים. לא היו לי ביצים לספר לך אז מה בדיוק קרה לה לכן אמרתי שהזמנתי חובש. אבל, זהו, כעת את יודעת כיצד אימך מתה ותוכלי לספר לנכדים. לא נראה לי שנשאר ממנה משהו, אחרי שהכרישים הגדולים טיפלו בה. בסך הכל רצינו להביא לך כמה דגים בפה, לא יודע, זה לא הסתדר. לא תמיד הכל מסתדר, תמיד צריך לצפות לגרוע מכל, להיות מוכנים. אבל בדרך כלל דברים מסתדרים אז צריך להמשיך לחייך, את יודעת. לחיות באימה מתמדת זה לא חיים. רק תזהרי מכרישים. אה!!!" נותק הקו ויותר לא שמעה ממנו. היא שחתה הלוך וחזור במערה, חיכתה שדג תועה ייצא אליה מבין החרכים, רק שלא יהיה גדול מידי! היא הרגישה יותר חרדה ממפוחדת ויותר מפוחדת ממאוימת, אבל היא גם הרגישה רעבה. התמנון הציץ פנימה. היה נראה שהוא שוקל אם להכנס ולשאול משהו. הוא נכנס ויצא. נכנס ויצא. באחת הפעמים שהוא נכנס הוא ראה אותה ושאל "נו, מתי הם חוזרים?" ו"מתי חוזרים?". נראה שהוא ידע משהו אבל לא הכל. הוא לא היה בטוח שהם מתים. אם היה בטוח היה נכנס פנימה לגמרי. היא עשתה כאילו היא לא מבינה אותו והמשיכה לשחות הלוך ושוב. פרת ים התקרבה למערה שלה והתמנון נאלץ לזוז משם. "יש משהו שרציתי להגיד לך. סליחה, אתה מוכן לזוז? תודה." אמרה פרת הים. "כן?" אמרה אישתו של אגון. "ההורים שלך מתים. זהו. זאת ההודעה." טוב, זה היא כבר ידעה. רק חבל שהתמנון היה צריך לשמוע את זה. "מתים, מה? משתתף בצערך, משתתף בצערך." אמר בלעג. "אני לא הייתי נותנת לעצמי לעשות כלום כשאני במצב הזה" ניסתה למלמל. אני לא הייתי נותנת לעצמי לעשות כלום כשאני במצב הזה. בגומחה ליד פתח המערה היא הבחינה בכוס קפה קטנה. זה היה קפה פרנץ' וניל ולמרות שהייתה צמאה מאוד היא לא רצתה לשתות אותו. היא הביטה בהשתקפויות שבקפה וראתה כריש גדול מאחוריה. היא הבינה שגם אם הייתה רוצה לשתות לא הייתה יכולה - כי אין לה זרועות. היא ניסתה לקרוא לעזרה ולא יצא לה קול. היא זכרה שהיא לא בארץ, שהיא בפאריז, כך שאין טעם שתקרא לאגון. היא רצתה לצעוק בכל הכוח "אלפרדו!!!" אבל בקושי הצליחה להניע את השפתיים וגם לא הייתה בטוחה שאלפרדו הוא מי שיעזור לה, בסוף היה נדמה לה שהיא מצליחה והיא ניסתה לצעוק אבל מה שיצא לה זה לחישה, את זה בטוח אלפרדו, שישן בחדר הסמוך, לא יישמע. היא התעוררה והרגישה הקלה גדולה על שאיננה באמת גור של לוויתן – אחרת זה היה הסוף שלה. אבל מיד אחרי שחשה הקלה גדולה היא חשבה שהבינה את החלום – עליה להודות לאל על שאיננה גור של לוויתן אבל אותו אל גם ניסה להראות לה מה אומללים חייהם של גורי הלוויתן. בהזדמנות הראשונה היא תתרום לצער בעלי חיים - היא התחייבה.

אלפרדו חלם שהוא מתגנב בחשאי אל שיחתה של אישתו של אגון עם הבלונדה המושלמת וכשהבלונדה המושלמת מבחינה בכך היא מצחקקת באופן שובה-לב, צחקוק המראה לו שהיא מעוניינת בו. ברגע שהוא אוחז בין שתי אצבעותיו את רוכסן שמלתה ומתחיל להשילה מעליה כולם נעלמים ורק שניהם נשארים. עיניו מלוות את שובל השמלה כשהוא צונח בעלטה על הריצפה והוא עוצר את נשימתו כשהוא מתכונן להרים מבטו ולראות את הבלונדה המושלמת בשלימותה, מוכן לחזות בהתלגמות האלוהות בבשר-ודם. אך בטרם הוא מספיק להרים את מבטו אותו זר מיסתורי ואפל שאישתו של אגון ניסתה להתחיל איתו בטענה שהוא עורך-דינה מופיע וניצב חוצץ בינו ובין הבלונדה המושלמת. אלפרדו מנסה לדחוף אותו הצידה אבל הוא לא זז. הוא מבקש ממנו לזוז, שהרי "הרי אין לך כל עניין בדבר!" אבל האיש מנענע בראשו לאות שלילה ולנשאר עומד שם. אלפרדו מנסה לדחוף אותו אחורה, לכיוונו, כדי שלפחות יוכל לראות משהו – הרי לשם מה הפשיטה! אבל האיש כאילו עשוי ברונזה – אין להזיזו, אין חלק בגופו חלש יותר מחלקים אחרים, כי אין לו שרירים שהוא צריך להפעיל כדי לעמוד בכוח ההתנגדות. אלפרדו כבר על סף ייאוש, מביט נואשות בתקרת העץ ומבחין שהיא שקופה ולא חרוכה. ברגע שהוא מחזיר את מבטו הוא מגלה שהאיש כבר לא שם, אלא ששוד ושבר, כל פלג גופה העליון של הבלונדה המושלמת חסר! כעת כל מה שיש לו זה ישבן וזוג רגליים. הוא מנסה לסובב אותה כדי להתגרות מהכוס אבל מגלה שמהצד השני של הישבן אין כלום, ריק מוחלט. "טוב", הוא חושב, "הרי תמיד רציתי להכניס בישבן." הוא מסובב אותה בחזרה ומנסה למצוא את החור אבל לא מוצא. הישבן אטום ונדמה שתמיד היה כך, שמעולם לא היה חור ישבן בישבן. בתסכולו אלפרדו משפשף את איברו בין רגליה ומרגיש שהן שעירות הרבה יותר משציפה אצל אישה. הוא מרגיש נוזל חם ולא מבין איך היא יכולה להשתין אם אין לה איבר מין, אז מאיפה בעצם נשים משתינות לכל הרוחות?! יש לו הרגשה שזה לא אמיתי והוא מרגיש צורך להתעורר כדי לבדוק אם זה חלום של קרי-לילה, אם הרטיב במיטה. הוא מתעורר ומגלה שאפילו לא עומד לו. את בלונדי הוא גילה שרוע לצידו כשכתם עגול-עגול גדול לצידו. "אז גם אתה שתית יותר מידי אתנול, מה? אתה כלב רחוב, לא יודע שאסור להשתין במיטה." אלפרדו הרגיש צמא וקם לשתות. במטבח נעשה מוטרד מכך שהפסיק את שנתו וחשש שלא יוכל לחזור להרדם. אבל אם הוא מספיק עייף אז הוא יירדם שוב, לא משנה כמה פעמים יתעורר. כך חשב, ואכן כך היה. לפני שהלך לישון סגר את הוילונות והתריסים כך שישרור חושך מוחלט – כך הוא אהב לישון. הוא לא אהב שיש רמזים לקיומו של אור, חושך שכזה היה לו סוג של ריק ובו אהב להירדם. כשהתעורר לא ידע מה השעה ולא היה לו כוח למצוא את השעון ולבדוק. הוא חשש שחוסר הכוח נובע ממחסור בשינה וניסה לחשוב כמה זמן לקח לו להירדם אחרי שהלך למקרר. לא הצליח להזכר. אבל זה עבר מהר. אולי בגלל שלא היה עצבני כי ידע שיירדם מהר, אולי זה היה הרבה זמן ובגלל שלא היה עצבני לא שם לב איך הזמן עובר.. בכל אופן, לא שמע את אישתו של אגון ובטח כלל היא מאוד מרעישה בבוקר. אולי לפני הצהריים כעת? לא משנה מה השעה, צריך למהר לנקות את הסדינים: שאישתו של אגון לא תבחין ואז היא תחשוב שיצא לו קרי-לילה בגללה, הרי היא למדה ביו-פסיכולוגיה ובאמת כשהוא מאוד מגורה ממישהי ואחרי זה הולך לישון מבלי שבא על סיפוקו זה מתנקם בו בצורת קרי-לילה – בטח מלמדים את זה באוניברסיטה, בביו-פסיכולוגיה. דבר ראשון היא תבוא לבדוק פה, אבל למי איכפת? שתחשוב מה שהיא רוצה, שיחשוב העולם מה שהוא רוצה. אז מה אם לא כולם אוהבים אותו? זה לא צריך להפריע לו לחיות את חייו כאוות נפשו, עד שלא יחסמו את דרכו הוא לא יפסיק לצעוד. מעכשו, אין כל חשיבות לעולם החיצוני! לא, הוא לא יכול להגיד "אין עולם חיצוני", יש לזה תחושה מיוחדת למה שקורה בחוץ ולא תלוי בו, בכל זאת. כשאתה מדבר אל הכלב זה לא כמו שאתה מדבר אל בנאדם, זה שונה לגמרי. וגם אם הכלב היה עונה, זה שונה. התחושה של האנושיות. גם היצירה. לא משנה שתכתוב לדמויות טקסטים יותר אנושיים מכל מה שיכול להגיד בן-אנוש במציאות החיצונית, עדיין – לא תהיה לזה התחושה כשתצא החוצה והשכן יבחר להגיד לך "שלום" במקום סתם לעבור. זו תחושה שונה, מסויימת, ולהתכחש לתחושה הזו פירושו לחיות בשקר. אלפרדו לא רצה את זה. אז מעכשו הוא פשוט לא ייחס חשיבות גדולה למה שאנשים אומרים או שהוא חושב שהם חושבים עליו – זה הכל. אה, אבל כמה פעמים אמר את זה לעצמו - וזה עוד לא עבד. אולי היום, מי יודע? היום הראשון בחייו, כמו שאומרים. אה, הוא נזכר במשהו. הכתם זה השתן של הכלב. כן, הוא נזכר שהתעורר מהחלום ההוא (שלא זכר ממנו דבר מלבד שהבלונדה המושלמת הייתה שם) ומצא את בלונדי לידו. הוא רחרח את הכתם כדי להיות בטוח. כן, אין ספק, יש לזה את הסירחון של שתן כלב. אמנם כלב תחש, אבל עדיין כלב.  

אישתו של אגון הבחינה בלאותו של בלונדי. היא ידעה שבלונדי עייף מחיי הבוהמה ומהיצירתיות הבלתי-פוסקת, בלונדי כה עייף עד שהיה רוצה לפרוש לאיזה מקום. לאיזה אחוזה כפרית. להיות הכלבלב של בעל האחוז. לעזאזאל הלשון הצהובה, אין בזה כל קסם עכשו כשהוא יכול להביט בעצמו במראה. אישתו של אגון הביאה איתה כ-30 מראות לחדרה בפאריז, חלקן מה שנהוג "ראי" ובגלל שלא היה מקום לכולן חלק מהן היא פיזרה על הריצפה, בגובהו של בלונדי. כעת היא הביטה בבלונדי מביט בראי וחושב. בלונדי כבר החל להתרגל למראה שנשקף לו מהראי. כל חייו ידע שהוא בגובה קצת יותר מנעלו של אדם וכשהציקו לו פרעושים או כשסתם התחשק לו להתגרד היה מקפל את גופו תוך שהוא עושה שימוש שנראה לזר וגם לו מרהיב בגמישותו וכדי-כך הכיר את מימדיו וגווניו, אבל לא היה לו מושג שיש לו פרצוף כזה. פרצוף-תחש. בלונדי רצה לפרוש לאיזה מקום, הוא רק לא היה בטוח שעל אדמת פאריז או שעליו לפרוש מכל אדמה שהיא. הוא לא היה מוכן לחיות מחוץ לפאריז.

אלפרדו לא ידע מה הוא יכול לעשות יותר. הוא נתן את כל כולו באהבתו לאישתו של אגון אבל היא טרחה לכבות כל ניצוץ של תקווה כמו עדר ביזונים הרומס ארוגת פרחים בערב קיץ חם. אחרי ששלח לה מכתב בו שפך את ליבו, ראותיו וכליותיו ואף ניסה להפעיל את השכל תוך כדי, שהרי היא אשת מדע, והיה נדמה לו שהצליח אבל לא זכה לשום תגובה ממנה ולמחרת שאלה "קיבלת קיבלת?" והיא שאלה "מה? מה קיבלתי?" "את המכתב." "איזה מהם?" "זה על הטווסים." "למה שאני לא אקבל, מסרת לי אותו במו ידיך!" "אה, נכון, שכחתי." שכח, מובן שהוא לא שכח. הוא היה רוצה לשכוח, אבל הוא זכר יפה מאוד. הוא זכר כמו שהוא זוכר להניח את נרתיק המשקפיים בכיס ימין ואת הארנק בכיס שמאל. יש דברים שלא שוכחים. הוא רצה לשכוח שזכרונו בוגד בו, שזה לא שהמכתב לא עשה עליה רושם אלא שהיא פשוט לא קיבלה אותו, שהמכתב איכשהו לא הגיע לידיה – זו יד המקרה שסכלה תוכניותיו, אין זה מעשה בני-אדם!

אלפרדו ראה באישתו של אגון את הסיכוי האחרון לחיי אושר והוא לא רצה לתת לסיכוי הזה לחמוק ממנו ללא קרב הגון. מחר יהיה היום האחרון לשהותם. יש אפשרות להשכיר את החדר לעוד שבוע, אבל אישתו של הגון לא ידעה אם היא מעוניינת בזה. לאלפרדו לא היו ספקות. אישתו של אגון החליטה להעביר את הבוקר בהתלבטות ועניין השכירות שימש לה תירוץ מצויין. היא לא חסה על כספה, היא הרוויחה סכום כסף הגון למדי מהאוניברסיטה. היא הייתה יכולה להשאר פה שנים ולחיות חיי רווחה. וגם אם ייגמר לה הכסף יהיה זה אך תירוץ טוב להיות מה שתמיד חלמה להיות: זונה טובת-לב. או שאולי תשדוד בנקים. תמיד רצתה להיות בוני של קלייד. היא תאסוף אליה את סוניה ולודמילה ויחד ייצאו לשדוד. ממש כמו שקראה בעיתון על הנרקמוניות-פנסיונריות פנסיונריות-נרקומניות שיצאו לשדוד בנק באקדח-מצית. הייתה לה הרגשה שהיא יכולה לעשות את זה ממש טוב ולודמילה יודעת לנסוע מהר ממש טוב, הן נסעו פעם ביחד. גם נראה לה שהיא קצת נרקומנית: היא תמיד הולכת לשירותים ברגע שהן נכנסות למסעדה. ולבד. כן, זה בטח כיף לא נורמלי ללבוש גרביונים ככובעי גרב, הכספרים יהיו כל כך המומים שלא ישתהו רגע לפני שייתנו את הכסף, את כל הכסף.

ודאי יש כאן מקווה מים איכנשהו. זבובים החלו לטפס על רגילה. זבובים אינם נוצרים יש מאין. בתנאים תברואתיים אידיאליים אין זבובים. הזבובים קיימים תודות לרשלנות בני-האדם, תודות להזנחה. היא חשבה שבפאריז אין זבובים, בפאריז אין רשלנות, אין הזנחה. היא שקלה אם לנסות להרוג את הזבוב. אם הזבוב היה יודע עם מי יש לו עסק הוא לא היה מטפס עליה. זבוב טיפש. היא ריחמה עליו בגלל שהוא טיפש, בגלל שהוא לא יודע שאין קוטלת זבובים גדולה ממנה, שבמחיאת כף היא כבר קטלה 5 זבובים במכה. היא החליטה לדבר אליו: "מוטב שתלך, ב'מת. אני לא רוצה לומר "לטובתך", כדי שזה לא יישמע כאיום, אבל, ב'מת, מוטב שתלך." והזבוב עף אל מחוץ לחלון - "הלך" יותר נכון.

 "הו, כמה שאת יפה!" אמרה אל השתקפותה בחלון כשקמה לצפות במעופו של הזבוב. סיקרן אותה לאן הוא עף, היכן אותו חולי, היכן הזוהמה. היא רצתה לרדת לשם ולשחות שם. לשחות חזה, חתירה, לא משנה איזה שחייה, להתפלש בזוהמה, לשכוח שיש לה איזו טירדה, לסתום את האף. כן. להאבק. היא שנאה את הרע. את העוולה. את הצביעות. את חוסר המוסריות. את ההתנהגות האנוכית. את ה..  היא עצמה עיניה בכאב. מישהו שונא אותה, אה! אין לה ספק בכך. היא הרגישה את זה. זה אלפרדו. הוא שונה אותה. שנאה קמאית, שלא הייתה לגמרי ברורה לה. היא הייתה רוצה להזדהות עם השנאה שלו, להרגיש את השנאה שלו כלפי עצמה. זה לא שינה לה שזו הייתה השנאה שלו ולא שלה, שזו השנאה של אדם זר. היא אהבה אנשים זרים, אהבה להטמיע אותם בתוכה, לתת להם להכנס אליה, להרגיש מה שהם מרגישים, מה שהיא לא יכולה להרגיש, מה שהיא רק יכולה לדמיין שהיא מרגישה, לעולם לא להתיימר שהיא מרגישה אותו דבר מה שהם מרגישים, הרי היא האמינה במדע, היא ידעה שזה לא אפשרי. "הו, את כזאת יפה.." שוב אמרה לחלון. "היופי שלך, זה משהו מיוחד. לא צריך לחשוב על טוב ורע כשמתבוננים בך. אפשר להסתכל ולא לחשוב. לא, אל תחייכי. זה לא יפה לך. זה פוגם. כן, ככה זה טוב." החלון אמר "בסדר.".

אלפרדו ניסה להיזכר לא לשים את הגרביים הרטובות בטוסטר. אתמול כשהשתין גילה שהוא עומד בשלולית בוץ ומאז לא התייבשו הגרביים. הוא הניח את הגרביים על אדן החלון בתקווה שהרוחות הנושבות כתוצאה מתנועת ספינות הקיטור על הסיין ייבשו אותן, אבל הבוקר גילה שהן רטובות כשהיו ואף לחות יותר. אולי קרה הדבר בגלל שהניח אותן על מגבת מפחד שאדן החלון המטונף ילכלך אותן, וגם הניח אותן זה על גבי זה ולא לחוד. אולי גם זה שינה. לשים בטוסטר נראה כמו פתרון הגיוני – הטוסטר מייבש, הוא יכול לייבש גם בגדים. אבל אלפרדו זכר לא לשים את הגרביים בטוסטר – הם עלולים לחולל שריפה או לפחות להשרף! נשמעו צעדים עמומים מעל ראשו, צעדים של גרירות. מה אפשר לגרור כל כך הרבה זמן? זה נמשך ונמשך ונמשך ונמשך עד שנדמה היה שלעולם לא ייגמר. הוא לא זוכר שגרר בביתו פעם דבר-מה. חתול שאנן הלך הלוך ושוב על עמוד בטון צר ליד הרעפים של הבנין השכן וגרם לאלפרדו להרהר "האם לחתולים יש נטיות אובדניות או שהם סתם אוהבים להסתכן?".

"תגיד, אתה חושב אפשר להיות טוב מתוך אינסטינקט?" שאלה אישתו של אגון את אלפרדו כשקילף בצל. הוא הופתע לשמוע את קולה מאחורי גבה אבל רצה שלא להראות מופתע כי אנשים מופתעים לפעמים מגיבים מוזר. הוא שמח שהיא הפתיעה אותו, הוא תמיד היה שמח להיות מופתע על ידה.

"כאילו, בלי לחשוב? סתם להיות טוב? אבל לכל אחד?"

"למי שמגיע לו." אלפרדו מאוד אהב בצל. הוא אהב לחתוך עד הגרעין את הבצל, הוא אהב לאכול אותו גם לא מבושל. הוא הרגיש שזה משהו שחסר בתזונה שלו, שהוא יכול לאכול את הבצל הגדול כולו.

"אה, בשביל זה צריך לחשוב, לא מספיק אינסטינקט. אנחנו לא רוצים להיות טובים לרשעים."

"זה מה חשבתי שתגיד."

"למה את שואלת?"

היא לא הגיבה. אישתו של אגון לא האמינה לאף מילה של אלפרדו. גם כשהוא אמר לה שייפגשו בצהריים ליד שער הניצחון היא לא האמינה. היא יצאה באיחור כדי לא להגיע לפניו, לא כדאי להגיע באיחור אופנתי. היא שנאה לחכות. היא העדיפה למות 20 פעם בפיגוע עם מסמרים מאשר לחכות. היא הופתעה כשהוא הגיע והניחה שזה מקרי. היא עוד לא האמינה שאלפרדו עומד בדיבורו כדרך קבע. אלפרדו חיכה לה כ-5 דקות, אבל גם אם הייתה מאחר בשעה הוא היה נשאר שם. נגמר לו האוויר, בשחייה. אחרי הבריכה הראשונה הוא התחיל להחלש ובאמצע הבריכה השניה הוא חשש לטבוע. אבל הוא המשיך לשחות. הוא ידע שהוא לא יישחה מהר אבל הוא האמין שהוא יגיע לסוף, רק צריך להסדיר את הנשימה: בשביל הגוף זה לא עניין גדול. הזרועות עוד לא עייפות, גם הרגליים לא. רק צריך להסדיר את הנשימה. לא להכניס יותר מידי מים לפה, להכניס אוויר ולהוציא אוויר, כן, כמו שלימדו אותו כשהיה בן 8, ככה מלמדים שחייה, צריך להקפיד על זה, השרירים לא עייפים, רק צריך לנשום נכון, זו לא צריכה להיות בעיה להגיע לסוף. מטרים ספורים לפני סוף הבריכה הוא הפסיק לשחות, ובלע מים כשגישש דרכו אל שפת הבריכה. טוב, לפחות הוא לא עצר באמצע, אבל הוא גם לא שחה עד הסוף. הוא החליט להודיע לה שהגיע הזמן שייפרדו, שהיום הזה הגיע. הוא החליט להשלים עם בדידותו. לדעתו זה יהיה לטובתו. אין טעם להמשיך לחצוב בסלע, מים לא ייצאו ממנו. מלדבר אל הסלע הוא מזמן התייאש. אין הוא יכול לדעת בודאות שהבדידות עדיפה על הזוגיות אבל אין ספק שהבדידות עדיפה על התשישות הזו, שהרי זו תשישות של נשים. כמובן שהוא לא יגיד לה את זה.

היא רצתה שמישהו ישכנע אותה שהכל בסדר איתה. רק אז היא הייתה בסדר. ברגע שמישהו היה משכנע אותה היא הייתה מפסיקה להיות מוטרדת. היא לא זכרה שפעם מישהו ניסה להרגיע אותה ואחרי זה היא נשארה עצבנית. היא צריכה מישהו שיבהיר לה שלא שונאים אותה. זה כל מה שהיא צריכה. שמישהו ייפתח את הפה הארור שלו עם כל הסתימות כסף ויגיד לה "לא שונאים אותך". זה לא משנה כמה תחשוב על זה, כמה תנסה לשכנע את עצמה שלא שונאים אותה, עד שמישהו לא יגיד את היא תשאר עם התחושה האיומה הזאת, של שנאה, ועוד שנאה לא מוצדקת, שהרי איך היא יכולה להיות מוצדקת אם לא ידוע לה בודאות ששונאים אותה? זו רק תחושה כזאת, שאפשר בקלות להפריך. אלפרדו יעשה את זה, כן. הוא בחור טוב. אם הוא לא שונא אותה אז הכל בסדר.

אבל אני יודע מי שונא אותי ואני יודע ששנאתו לא מוצדקת. האין זה נורא להיות שנוא? להרגיש את השנאה יוקדת בלב אחר, כלפיך? זה דבר נורא. "יוקדת". מוזר שזה לא הטריד אותי כל כך, למרות שהשנאה הזו נמשכת כבר כמה שנים. איך לכל הרוחות אפשר לשנוא אותי – מחברם של רומנים הומניים כה יפים? מקנאה. רק מקנאה. לא, אני לא אנקוב בשמו, אני רק ארמוז שהוא מטורף. מטורף מקנאה. לא עוללתי לו דבר רע במזיד, אלא כמעשה שובבות ואם הוא רואה במעשיי שובבות דבר כה איום עד שבשלו אני ראוי לשנאה כה תהומית אז ודאי רואים אתם עד כמה הוא מטורף. אינני יודע משום מה דבר זה מטריד אותי, אין זה אמור להטריד. ודאי שאין צריך להטריד הרושם המסולף שהוא קיבל מכתביי, שהלא כתביי אינם אלא ביטוי נאצל של הרוחש בלב האלוהי שבאדם. בכתביי, נמהלים הטוב והרע מבלי שהם מאבדים את היותם טוב ורע, מבלי שאובדת המוסריות. אולי מוטרד אני בשל ההשגחה העליונה. אולי הרושם שיש לי אודותיה אף הוא רושם מסולף והיא נפגעת מסילוף זה לא פחות משאני נפגע מסילופו של אותו בן-עוולה משוקץ. בעיני האל, אינני אלא בן-עוולה משוקץ. מצפה אני להנות מפריביליגיות נוספות על אלה שיש לי מעצם הכתיבה, כאילו ראוי אני לתשלום על הכתיבה, שהלא היש עונג גדול יותר מלחיות בחסד האל? אז: ישנאני הזולת! אהיה אני לו לשטן, יישנאוני כל בני-האדם, לא רק אדישים יהיו! שהרי למדתי על בשרי שהאדישות כואב אך כאבה קהה בעוד כאבה של השנאה הוא כאב חד. נורא הדבר להשנא, אך נוראה ממנו הציפיה להיות מקובל על הבריות, לחיות חיי שלווה ורוגע, נאהב על ידי כל!

 השלווה שוחקת. אישתו של אגון לא נוכחה בכך יותר מאשר כעת, כשאלפרדו שתק, שתיקה שלפני אמירת דבר-מה הרה-גורל.

"עלינו להפרד."

"נו, זה מה שאני כבר אומרת מזמן. אתה לא שונא אותי, נכון?"

"די שונא, די. כן." אמר כאילו הוא גוזז את ציפורני רגליו.

"אז תפסיק, זה משגע אותי."

"השנאה."

"כן."

"זה משגע אותי. אני מרגישה שאני מ-שת-ג-ע-ת."

"אולי זו דרכו של האל לנסות אותך."

"האל באמת כבר לא מתקשר כמו פעם."

"יש לו דרכים משונות לומר לך שהוא אוהב."

הגלים רוחשים. מעלים קצף. חלק שבים לים, חלק מתרחקים ולעולם לא שבים. חלק מתרחקים ושבים עם צדפים. חלק תולשים איתם אצות. חלק לא נכנעים לרוח, נשארים לצלול מתחת לגלים אחרים, הופכים מגלים למים שלעולם לא נמים, למים שנושמים, שכל הזמן עולים ויורדים, כמו בני-אדם, שמטפסים על גורדי שחקים, בשביל לנקות שמשות, בשביל שהם לא יגוועו ברעב הם דואגים לניקיון, של העשירים והעשירים נשארים עשירים והעניים נשארים עניים והעשירים לומדים לקבל את העושר כמובן מאליו והעניים לומדים לקבל את העוני כמובן מאליו. את פת הלחם עם הגבינה הלבנה, את הפיתה החמה עם הטונה, אני יודע עליה להזיל ריר לא פחות משהעשיר מזיל על קוויאר – אני כבר יודע! עני אני. ואם תניחו על שולחני קוויאר, אני לא בטוח שלא אוכל ממנו בתאווה, תאווה גדולה הרבה מתאוות אכילת הטונה. אבל, זה דג וזה ביצים של דג. קוויאר? אולי יש משהו אחר, יוקרתי, שאוכל מי שיש לו הרבה כסף, אולי אפשר למצוא. יען כי עני אני. אולי תיכף אשמע מישהו מקריא את השורות האלה, מישהו שמציץ מהחלון. יהיה זה קול עבה, בוגר, מחוספס משהו, הקול שהכי לא מתאים לטקסט ובכל זאת זה יישמע טוב, כי טקסט יפה יישאר יפה כמה שיקריאו אותו מכוער, רק הבנה לקויה יכולה להרוס אותו. והנה, אני מוצא שעיניי נעוצות במסך, כביכול כדי לוודא שאינני עושה שגיאות הקלדה, למעשה מפני שחסר אמונה אנוכי באשר להיותן של המילים הנהגות בעלות יכולת להיות כתובות. בראש. ואם יהיו בידי די אמצעים לאכול קוויאר, ודאי גם תהיה לי פורש אדומה, ודאי גם יהיו לי מאכלים רבים שיהיה עליי לאכול ומקומות רבים לבקר בהם ודרכים רבות לבזבז כסף ולבחור: אז הבחירה תהיה גדולה מאוד. כעת, הבחירה מצומצמת. אני קונה פיתות, אני קונה שתיה, נקניקיות, אולי עוף, אולי אני אקנה מחר בשר. תמיד מחפש את הזול ביותר. לחפש את האיכותי זה היה עושה לי כאב ראש רציני, כי איזו חברה איננה מכריזה שהיא מספקת מוצר איכותי? גם הזולות שבהן.

"דביסי."

"כן, כיף. לשמוע דביסי בצרפת. זה באמת אחלה."

הם ישבו בבית קפה שהשמיע יצירות לפסנתר של דביסי, כאלה שכיף להזות איתן בצהרי יום. כשאלפרדו היה חוזר מהתיכון, התיכון שהיה נמלך בדעתו אם להכנס אליו כל בוקר ותמיד היה נכנס בחשש רב מבלי שהאמין שהצליח שוב להתגבר על הפחדים ולפסוע פנימה אל מול מבטי הבוז והלעג הניחתים עליו בכניסה כמו ברד כבד, הוא היה סוגר את הדלת אחריו בחדרו של אחיו, שם את הדיסק של דביסי עם קטעי הפסנתר הנוחים כל כך לחלומות בהקיץ והיה חולם את המוסיקה, לא לצלילי המוסיקה, הוא היה רואה מראות שהולמים את המוסיקה, מבלי להתאמץ, זה היה בא לגמרי בעצמו, מעצמו.

"לא אומרים 'דביוסי', תגיד?" היא שאלה בקול מתוק כריח שריפת פלסטיק.

"לא יודע, לא יודע. אני חש כזאת הבנה כלפי בני-אדם. אני אבא של כולם פה. אבאל'ה. הקשיבי לילדים. הצעקות של כולם, זה יפה. כן, זה יפה. איך הם צועקים, ודאי מנבלים את פיהם בצרפתית. אני לא מבין צרפתית, אבל גם אם הייתי מבין זה היה יפה. כל מה שאנושי יפה, גורם לי לחייך. גם מרוקאים. מה אנושי? הכל אנושי. ילדים משוגעים. ההורים שלהם הוציאו עליהם את העצבים אז הם השתגעו - מה טבעי מזה? ילדים שעוד כילדים חוזרים על ה"אני לא רוצה אותך בבית הזה" מבלי שהם מבינים שבזה שהם אלה שאומרים את זה הם חורצים את דינם לבדידות. אבל הם לא אומרים את זה - הם צועקים את זה. כי אם לא ייצעקו את זה זה יישאר טבוע בתוכם, במעמקים בלתי נסבלים, בתהומות: אחרי הצעקה הכאב לפחות נסבל. מה אני יכול לעשות אם לא לחייך בחיבה כלפי זדוניות בני אדם ולרחם על הללו שסובלים בשל אותה זדוניות. והאם אין תחילתה של זדוניות בזדוניות שהביאה אותם להיות זדוניים? האם זה מעגל אינסופי? ייתכן, אך עדיין מעגל זה התחיל מאינשהו, אחרת אין זה הגיוני. את מאמינה בהגיון, לא?"

"אתה רואה דברים בצורה פשוטה, זה יפה. ומכוער. אני לא אשמע אותך אומר שזה התחיל מאלוהים, לכן זה מכוער. לא נקי. האל אצלך תמיד חף מפשע, האל לעולם איננו בתא הנאשמים, אולי זה בגלל שהוא איננו?"

"ובזאת טיולנו מסתיים."

כשחזרו למלון אישתו של אגון ערכה דיון אדמינסטרטיבי קצר עם קצות הגרביונים שלה ובסופו החליטה לאמץ את החלטתו של אלפרדו.

אגון היה אובד עצות כל הזמן שאישתו לא הייתה בארץ, אבל הוא קיבל החלטה להמשיך כרגיל בחיים, "להמשיך בחיים כרגיל", אלא שכדי שלא לחשוב יותר מידי עליה הוא ישקיע את כל כולו בעבודה. לא רק העבודה ממנה התפרנס, כל עבודה שהיא. כל עיסוק שהוא. אגון גילה את ההנאה שבהשקיית ורדים תאווי מים ובגיזוז שיחים סוררים וליכוש עשבים שוטים. שעות רבות הוא בילה עם הצינור בידו ובוץ במגפיו. הוא גילה שהוא למעשה די נהנה מזה. הצמחים אינם כפויי טובה: כגמול על הזנתם הם מדיפים ניחוחות צמיחה, ניחוחות של חיוניות הטבע, מהניחוחות שנודפים מבנות בגיל בו הן הופכות מילדות לנערות. גם את חדוות הבישול הוא גילה. אמנם היה מכין לזניה על פי ההוראות על הקופסא אבל היה נשמע להוראות בקפידה כך שהלזניה יצאה כאילו בושלה על ידי שף מהולל. נוסף ללזניה הוא תיזמן שתיית קפה פרנץ' וניל 3 פעמים ביום ועירבב מרקים. העניין של ערבוב מרקים היה ביטוי לצד הניסיוני באישיותו. הוא היה לוקח מרק עגבניות ומרק פטריות ומערבבם. זה היה לו טעים פחות מאשר לו היה שותה כל אחד בנפרד אבל ההנאה הייתה מהבישול ולא מהאכילה. הוא בישל כאילו אין מחר ואכל כאילו היום עוד לא התחיל. כלב שחור שהיה נובח בחצר חודשים מבלי שאיש אימצו מצא לו מאמץ. היה זה אגון. אותו כלב שהיה מטרד עד כדי שאגון הציע לקרוא לפקח העיריה ורק בשידולי אישתו שנסתייעה בתיאורים פלסטיים פתטיים בשאר ליעלה בגורלו של הכלב נכמרו רחמיו והיה לחברו הטוב ביותר, של הכלב. אגון אהב אותו כאילו היה בנו. למעשה, יותם באמת די הוזנח לטובת הכלב. אגון שכר לו מטפלת ישראלית. הוא במיוחד חיפש ישראלית, לא בא בחשבון פיליפינית או אינדונזית. למרות שלא רק שלא היה לו דבר נגד פיליפיניות ואינדונזיות הוא אפילו חשב שהן מטפלות מסורות ביותר, אלא שהן היו זולות להחריד. אגון האמין שמה שיקר שווה את המחיר. אגון תמיד היה בחור ספורטיבי, אבל לא מצא עניין בספורט שאיננו תחרותי. הוא לא הבין אנשים שעושים ג'וגינג. כעת הוא מצא את עצמו עושה ג'וגינג, אבל הוא היה צריך להוסיף לזה אלמנט תחרותי בשביל למצוא עניין – הוא היה מודד לעצמו זמנים מידי יום וכל יום מנסה להשתפר. בפארק של השכונה הוא הכיר הרבה בחורות תוך הריצה וכמה מהן גם הציעו לו לשכב איתן חינם והוא לא תמיד סירב, על אף שמצפונו ייסרו לאחר מכן ולכן נמנע מלשמור איתן על קשר. אבל היו כאלה שהתאהבו ובפני אלה הוא אמר "אני אוהב את אישתי בכל ליבי, זו הייתה מעידה חד-פעמית.". הוא הצליח להעסיק את עצמו כל כך טוב שאנשים מהעבודה לא ידעו שאישתו ברחה לו. ועוד עם גבר אחר. ועוד לפאריז. אם בעבר היה מוצא לעצמו זמן להפסקה בין פרוייקט ופרוייקט ולו כדי לרענן את המחשבה, כעת היה עובד רצוף ואף שהרגיש שאיכות עבודתו נפגמת היה איתן בדעתו שלא להניח למפלצת "מדוע לא רואים את אישתי לאחרונה?" להרים את ראשה. רעיון שלא הצליח לישמו היה לכתוב 20 עמודים כל יום של רומן. היה לו רעיון לכתוב ככה רומן תוך שבוע. שבוע אחרי שהתחיל לכתוב הוא גילה שהוא בעמוד 8 וזה לא מתקדם בדיוק כמו שרצה. אבל הוא האמין שעוד יבוא היום שייכתוב 20 עמודים. הוא גילה שזה קשה. חשב שזה יבוא לו ספונטני, אבל לא היה לו נושא לרומן והוא כתב על טהרת האילתור וגילה שבשיטה הזאת הוא לא כותב יותר מעמוד בשעה, כך שמ-20 עמודים ליום הוא יכול לשכוח. ואכן שכח. וגם אני. אז הוא כתב 5 עמודים ליום. זה גם היה טוב. הוא ספר מילים בעמוד מהספר "איש ללא חשיבות" וגילה שיש שם 450 בעמוד, אז אם הוא ייכתוב 45,000 יוכלו להחשיב את זה רומן. 100 עמודים זה רומן, לא? בבחינות באוניברסיטה היה רומן של קאמי שהיה רק 70 עמודים, נו, אז זה בסדר. הוא קצת יתווכח עם ההוצאה והם בסוף ייכנעו, ייתקפלו, במקרה הכי גרוע יגדירו את זה "נובלה"; שיהיה "טלה-נובלה", העיקר שיהיה. זה גם לא יהיה סוף העולם שלא יוציאו את זה. כשגילה שהוא יכול לאזור די משמעת עצמית כדי לכתוב 5 עמודים מידי יום הפסיק עם הגננות ועם הבישול והתמסר לכתיבה בלבד, את כל ה-5 שעות הפנויות שלו אחרי העבודה הוא הקדיש לכתיבה. לילה אחד אגון החליט שהכי טוב יהיה לכתוב עם מוסיקה קלסית ברקע, עם דיסקים של שוברט, אבל לאחר כמה ימים גילה שהוא לא כותב יותר ככה אז הוא החליף לרוק, לדיסקים של פראנק בלאק וזה היה קצת יותר טוב, אבל המוסיקה הייתה מעניינת מידי בשביל להיות מוסיקת רקע אז הוא החליף למוסיקה קלסית, לערוץ האיטלקי ששידר מוסיקה קלסית, אבל שם היו דיבורים, נראה שזה היה תסכית של מחזה, אז הוא החזיר לקול המוסיקה אבל הנמיך, הוא האמין שככה זה יחלחל אליו וימריץ את ההשראה באופן לא-מודע כי ככה עובדת ההשראה: באופן לא-מודע ואם יגביה הוא ייעשה מודע מידי. בקול המוסיקה השמיעו מוסיקה מודרנית אז הוא כיבה את הרדיו וכתב בדממה, כמו שהכי טוב לכתוב, שהרי לכתיבתו לא היה קשר לשום השפעה חיצונית. הוא התמסר לכתיבה לא משום שהכתיבה גרמה לו תענוג גדול יותר מגינון ובישול אלא בגלל שהרגיש שהכתיבה משמעותית יותר. אחרי שאישתו עזבה חייו הפכו חסרי משמעות, אבל הוא לא הניח לעצמו לחשוב על זה. בנקודה זו הוא לא התחמק מלחשוב על אישתו, הוא חשב שהמשמעות הזו שהכתיבה מעניקה תמיד הייתה חסרה בחיים שלו, גם כשהיא הייתה. הוא שקל לקנות חפצים עתיקים שייתנו לו השראה, ענתיקות. כן, הייתה פעם איזו דנית שהכיר בקופנהאגן שאהבה חפצים עתיקים, היא הייתה רומנטית כמו האסכולה הרומנטית – התעניינה בעתיקות, גם אגון רצה להיות רומנטי כמו האסכולה הרומנטית. הוא שוטט ליד חנות עתיקות וחשב להכנס. זו לא הייתה ממש חנות עתיקות, זו הייתה חנות שהיה כתוב עליה "חיסול" ולא היה ברור מה מוכרים, הוא נתקל באחת דומה לזו בבן-יהודה, זו הייתה ברחוב אגריפס. מסתבר שעתיקות לא משתלמות, כל החנויות האלה מתחסלות. הוא ראה חפץ מרובע מעץ, מעוצב היטב, בעדינות, "עבודת-יד", כמו חפצים עתיקים, עם איזה מוט שחור שהזכיר ידית, מין מכונת קפה כזו, שהוא יכול לשים בה את הקופסאות קפה שלו בגלל שאין לו מושג איך מפעילים מכונות כאלה. ואז זה ייתן לו השראה, הו, כמה השראה! הוא יביט בקופסאה המרובעת העתיקה ולא יוכל שלא לשחזר את נפלאות העבר הקסום, באופן שכל איש וכל אישה לא יוכלו שלא לומר "מה מופלא הוא העבר! מה רוצים היינו לחיות בעבר! כמה יפה אתה מספר סיפורים רחוקים רחוקים, נושנים נושנים, יפים יפים... – רומנטיים!" והכל בזכות החפץ המרובע מעץ עם הידית השחורה: הכל בזכותו. הוא אפילו לא יודע איך קוראים לחפץ הזה כי חשש להכנס לחנות בשביל לקנות אותו, כי אז היה שואלים אותו כל מיני שאלות, אבל ייתכן מאוד שהיה קונה אותו, זבנים היו טובים בלשכנע אותו והוא גם חש משיכה כלפיו. הוא הרגיש שהוא יפתור לו את כל הבעיות, שהוא יחזיר לו את אישתו. לא, בעצם זה לא רעיון טוב. עד היום לא היה תלוי בחפצים בשביל השראה. השראה. עד היום לא היה תלוי אפילו בחומרים שמכניסים לגוף בשביל השראה. ההשראה באה מעצמה. לא מאלוהים, לא מאלוהים. אולי בעצם כן. זה לא טוב להיות תלוי, הכי טוב לשכב אפרקדן עירום עם עיניים פקוחות. הכי טוב לשכב אפרקדן עירום עם עיניים פקוחות. הכתיבה. צריך לכתוב על כל מה שקורה כי רק הכתיבה יכולה לתת משמעות למה שקורה.

במטוס, אלפרדו הרגיש לראשונה בחייו שהוא נחשק, על-ידי אישה מסויימת. היא הביטה בו כאילו היא רוצה אותו, כאילו הוא היחיד בעולם שהיא רוצה לשכב איתו, כאילו רק לו יש את הגנים הרצויים, כאילו הוא הכי מיוחד בעולם. אבל בשביל אלפרדו זה לא היה כאילו, זה היה באמת. הוא הרגיש שדרכו היא יכולה להעריץ את המין הגברי. הוא הרגיש שהעיניים שלה בולעות אותו כמו שעיניו בלעו בחורות כה רבות. הוא הרגיש גאווה. הוא הרגיש שהוא נושא על כתפיו לא רק את גאוותו שלו אלא את גאוות המין הגברי כולו, שהוא הספסימנט הנבחר שלו. לרגע היה נדמה לו שהיא מביטה בו בלגלוג אבל לא בתשוקה אבל הוא ייחס זאת לדימויו העצמי הנמוך ולרגשות שקוראים את מחשבותיו. אין היא יודעת שבעיניו היא חושקת בו, לכן אין לה סיבה ללגלג. אולי הוא יושב בחזה מורם ובכתפיים מוגבהות? אלפרדו בחן את ישיבתו וגילה שאכן מחשבותיו גרמו לו להזקיף את קומתו הישובה ומיד חזר למימדיו הטבעיים כשהוא צונח אחורה בכיסאו. אבל לא אותה הוא רוצה, אלא את אישתו של אגון. ואם היא לא תהיה שלו, אז אף אחת לא תהיה שלו. הוא הרגיש שרק איתה יש לו סיכוי, לא שהיא נועדה לו. הוא לא האמין שיש דבר כזה. אם איתה לא יילך לו אז אם אף אחת לא יילך לו, לא משנה כמה ישלה את עצמו שבחורות מביטות בו בעניין הרצוי לו. הוא עשה טעות שוויתר עליה, ויתור עליה הוא ויתור על תענוגות המין - הוא ויתור על הנשיות. 

אישתו של הגון הופתעה מהאשמתו של אגון. היא לא ציפתה לזה. היא ציפתה ממנו להתאבל על עזיבתה ולקוות שתחזור או להשלים עם אובדנה. היא לא ציפתה ממנו ללכת למשטרה. אולי זה משהו שקרא. היא קראה על משפטו של מרקוליוס רופיוס. קיקרו היה התובע במשפט נגדו ועיקר האשמותיו היו נגד קלאודיה, קרובתו של רופיוס. קלאודיה הואשמה בהתנהגות פריצותית ובניסיון הרעלה. את ההודעה על תביעתו נגדה היא קיבלה מידו. ברגע שפתחה את הדלת היא שמעה אותו אומר "זהו, כעת את בידי המשטרה. קחו אותה מפה." אישתו של אגון לא הבינה בדיוק במה מדובר. רק בתא המעצר הובהרה לה האשמה. היא הרגישה מושפלת על ידי סילוקה מביתה על ידי זרים, היא הרגישה בדיוק כפי שאגון רצתה שתרגיש. כעת אף אחד לא יפריע לו לשחק עם הכלב, לשחק עם פי-הטבעת של הכלב יותר נכון. ייתכן ויואשם בשלב זו או אחר בבדיית ראיות, אבל הוא רצה שתסתלק לעוד מספר שבועות - היא חזרה מוקדם מידי. כל מה שהוא היה צריך זה עוד שבועיים-שלושה ואז היא תוכל לחזור, וממילא - היא אמנם מעולם לא הודתה בזה אבל הייתה לה תאווה עצומה להשפלה. אגון הופתע מהקלות בה הצליח להכניס אותה לקלבוש – כל הנחוץ היה עדותו הטלפונית של אלפרדו מפאריז שלפיה גם אותו היא ניסתה להרעיל והמשטרה יכלה להגדירה כ"סכנה לציבור", הרי המדובר במרעילה סדרתית! לפני שיצאה היא לא שכחה לקחת איתה דיסקמן עם שלוש הסונטות לפסנתר של שוברט בביצועו של אלפרד ברנדל. הסונטות האלה ריגשו אותה עד דמעות. את הפאניקה הקלה שהיא נתקפה בה כשאחזו השוטרים בידיה, כפתו אותה באזיקים ודחפו אותה לניידת החליפה חרדה שלא חלפה גם בשנתה וליוותה אותה כל החיים, יותר נכון: החיים ליוו אותה, כל החיים. זו הייתה חרדה שהיא הייתה מוכנה לקפוץ מהחלון בשביל להפטר ממנה ולכן נזהרה לא לעמוד קרוב מידי לחלונות בקומות גבוהות וכשרק הופיעה החרדה היא ידעה שעם החרדה הזאת היא לא תוכל להתמודד. היא תוכל לעשות כאילו היא מתמודדת, אבל לא ממש להתמודד. ולא משנה שמחר ישחררו אותה מבית המעצר במגרש הרוסים ולא משנה שאפילו לא יכניסו אותה לתא – היא לא תשתחרר ממנה. החרדה הזו הייתה מהפציעות בשלן יורים לסוס בראשו ומהמחלות שמביאות אחריה דווים כה רבים ונפתולי כאב כה מייסרים עד שרופאים רחמנים משחררים בגופם של חולים אלה תרכובות מוות וכשהם נשפטים על כך הם מכנים זאת "המתת חסד". אישתו של אגון לא הייתה בטוחה שהיא יודעת למה זה מגיע לה. אלפרדו: זה הכל בגללו. לא, היא לא ידעה שהייתה לו יד בפרשה. היא הרגישה שהיא הייתה יותר מידי רעה עליו. כן, גם היא נענשת כבר בעולם הזה כך שבעולם הבא היא תוכל להתנדנד בקרסולות כל היום ולאכול פרלינים שוויצרים כה מעודנים עד שלעומתם טעמם של אלה בארץ הוא כטעם חרא של כלבים ולא רק פרלינים שוויצרים אלא גם שוקולדים מבלגיה החתוכים בצורה לא אחידה – לא ריבועים אלא 3-4 חתיכות גדולות שלא צריך למצוץ אותן כדי להרגיש את כל טעם השוקולד, מספיק לנגוס בהן ובנגיסות גסות עוברים לספירה אחרת, ה-ספירה ה-מתוקה וגם שוקולד זה יהיה חרא של כלבים לעומת השוקולד שם! כן, לשם היא תגיע בבוא היום. זה לא יהיה גן-עדן ולא גיהנום, זה יהיה משהו מעבר לזה, מטאפיסי לגמרי, הרבה יותר טהור מהזבל שמציעות כל הדתות. אז לעזאזאל החרדה החדשה. החרדה החדשה לא נוגעת לה לפיטמה הימנית, מצידה שתלך זדיין החרדה החדשה, מי בכלל משתין לכיוון שלה? וכשהיא משתינה נגד הרוח, החרדה, היא צריכה לעמוד מנגד ולספוג את הפידבק? לא, היא חשבה לומר בקול מה שהיא חושבת אבל אז כל הפרחות יהיו חברה שלה והיא האמינה שיושבות שם גם רואות חשבון שמעלו, כמו הבחור הזה מ"חומות של תקווה" - בחורות אינטלגנטיות ותרבותיות, נשים חדשות מבריקות ומנומסות, שיושבות כמוה בכלא על לא עוול בכפן! הן יכולות להיות החברות הכי טובות שלה, גם מחוץ לכותלי הכלא! ומי יודע כמה נשים שבאמת ראויות להיות כלואות חיות כמו ציפורי דרור בעוד הן כלואות!

תודות לשכנה, תודות לשכנה אני יכול לשכב ולהאזין למטח ההקשות על המקלדת. תודות לה אני יכול לכתוב בחיוך מר על גורלה של אישה אחת נכזבת ומאכזבת. קודם היא רקעה ארצה על תקרת העץ הדקה בקול מבשר רעות, אבל עדיין לא הייתי בטוח שאין אלה צעדים חדשים בהליכה הבלתי-נגמרת שלה על ראשי. הרי השמעתי את אותן סונטות עדינות לפסנתר של שוברט האומלל, סונטות שאף אם תשמיע אותן בקולי-קולות רק לב אטום יכול לדרוש להנמיכן! כיצד יכולות הן להוות הפרעה, אינני מבין. אבל להתווכח איתה? אין אני רוצה שהבניין יחשובני לליריקן. אז אחרי שרקעה היא ירדה מטה לדירתי, הקדישה על הדלת 3 פעמים וצעקה "תנמיכו את המוסיקה!". חושבת שאני הרבה אנשים, איזו אישה רעה, רוסיה מנוולת!

כשנשים צועקות זה בדרך כלל סקסי כי בצעקה נחשפת נשיותה של האישה בקולה באופן מובהק יותר, חזק יותר, לא סתם החרדים אומרים "קול באישה ערווה". אישה שצועקת עליך, לא צעקה על מישהו אחר, זה אפילו יותר סקסי, זה מראה שהצלחת לרגש אותה. מובן שמבחינתה היא רק רוצה להראות שהיא לא סובלת אותך, אבל זה אומר שהיא מתלהבת, שהיא מתלהבת כמו שהייתה מתלהבת לו הייתה במיטה שלך. אישה צועקת היא אישה שמביעה את עצמך באופן בלתי-מהוגן, באופן שחורג מהתפקוד הקורקטי שלה, למשל כשהיא מחליפה לך את הכסף הזר לכסף מקומי בלשכת התיירות בשדה התעופה של שטוקהולם. צעקה של אישה קרובה מאוד לקריצה של הפקידה שמחליפה לך כספים בלשכת התיירות בשדה התעופה של שטוקהולם. וקריצה היא הרבה יותר מחיוך לבבי, חיוך הוא קורקטי לגמרי, אלא אם הוא לבבי במיוחד. בגלל שאתה בשבדיה אתה יכול לחשוב שאם היית קצת יותר חי היית יכול לבלות את הלילה במיטתה, או שהיא הייתה מבלה אותו במיטתך. אבל גם חיוך גורם לגבר להרגיש טוב, שמתייחסים אליו בחיבה, במיוחד אליו. רק אליו ולא אל אף אחד אחר. חיוך זה הזמנה. כמו החיוך של ההיא, משדה התעופה של שטוקהולם. לא האמת, אני לא חושב שהיא חייכה. אבל היא הייתה נחמדה וזה הרבה, שאישה נחמדה אליך זה מגרה: היא נותנת לך את כל הנחמדות שלך, גם אם היא נחמדה בדיוק באותה מידה אל אחרים, ברגע נתון כל הנחמדות שלה נתונה לך. ואז היא גם מחייכת. מוטב לו לגבר שאישה תצעק עליו מאשר שנשים ישרתו אותו מבלי לחייך. ואם הצעקה לא סקסית אז זה אומר שהאישה מכשפה. 

"הוא נובח כי רע לו ואתה רק מרגיז אותו יותר בזה שאתה נובח אליו בחזרה." אמר אלפרדו.

"מה אתה מדבר, אתה לא רואה שהוא מדבר איתי? יש לנו פאקן קונברסיישן, דיוד." אמר אגון.

"תאמין לי, יש לך מזל שהכלב הזה לא בגודל שלך, אחרת הוא היה אוכל אותך חי."

"אני חיה קצת גדולה מידי בשבילו, מה? הוא חושב: "לתקוף, לא לתקוף? אה, גדול מידי, אין סיכוי." הוא חיה רציונלית, נו. אבל, זה הכל שטויות. הוא לא היה מעלה בדעתו לתקוף אותי. אנחנו חברים הכי טובים. אתה לא רואה שהוא מנסה להגיד לי משהו?"

"שהוא לא סובל אותך?"

"לא יודע, אולי אתה צודק. אני הולך לשתות לימונדה-עם-זנגביל, רוצה להצטרף? 'בא לך'?"

"למה לא?"

לרגע השתררה דממה מעיקה. אלפרדו לא הרגיש נוח מכל המצב. הוא היה רוצה לשכב עירום על המיטה ולאונן כאילו אין מחר; מבלי לחשוב על כלום, רק הפעולה הפיסית, כמו השתנה, ובמקום זאת הוא תקוע בשיחה הזאת שהוא לא מחבב, בבית הזה שהוא לא מחבב, עם האדם הזה שהוא לא מחבב. מתי הוא כבר יחייה את החיים שהוא רוצה? מתי כבר יחיה את חייו, כמו שאומר גודאר. למה יש בחיים כל כך הרבה קטעים שאם הוא היה העורך הוא היה משמיט? למה החיים צריכים להיות ברמה של סרט של ספילברג ולא ברמה של סרט של ברגמן? טוב, זה לא ממש ספילברג, כי האפקטים לא מי יודע מה, אבל ממילא האפקטים לא היו חשובים לו, רק במשחקי מחשב. רק במשחקי מחשב, וגם אז – לפעמים עדיף בלי אפקטים כי אז הפריים-רייט יותר נמוך.

"אז? רוצה או לא? לא אמרת אם אתה רוצה."

"אה, בטח. נו, "למה לא?" זה כן."

"אה, כמו ש"I don't think so" זה לא."

"כן."

אלפרדו הרגיש מגוחך ללבוש את הבגדים האלה. הוא ידע שכל צעד שהוא יעשה יפצע אותו אנושות וכל רגע שיעבור הוא ירגיש שהוא הוריד את הידית שמסובבת את גלגלי האש המחודדים של הגהינום מבלי להרגיש וכל מבט מצמית של איש או אישה בזה שהולך עם הבגדים המוזרים עם הבגדים שלא-שלו, בזה חסר הביטחון, שלא צריך להיות חזק כדי ללעוג לו כי אין חלש ממנו ביקום כולו – המבט הזה הוא הלבה הרותחת שבלב הפרוגטוריום שבתהום הנשיה. אבל הוא היה חייב. היה לו הסכם עם אלוהים. הוא לא הפר הסכמים. הייתה חשובה לו התדמית שלו בעיני אנשים, גם אלוהים היה לו אנשים. גם אלוהים היה לו אנשים. הוא היה מניח תפילין מידי יום, אמנם בעירום, אבל זה היה בסדר, אלוהים רצה שהוא יהנה מהדת שלו - אלוהים לא רצה שהוא יסבול מהדת. העיקר שיעשה מה שצריך לדעת, מה שצריך לעשות. אלוהים היה מוכן לוותר לו גם על קידוש בשבת, כי הסתבר שזו טירחה גדולה מידי עבור אלפרדו. אלוהים היה מוכן לוותר על הליכה לבית כנסת בערב שבת ושבת. אלוהים היה מוכן לוותר על הרבה דברים. אבל לא על יום כיפור. לא לא. כי לוותר לאלפרדו על יום כיפור משמעו לנשלו מהיהדות, להפכו לנתין של אלוהים אחר. ואת זה אלוהים הכי לא רוצה. את יום כיפור צריך לשמור, אלפרדו ידע את זה. השכנים שעד היום חשבו שהוא חילוני מאגניב ייצטרכו להתרגל לזה שהוא אדם עם חיבה לא ברורה לדת – בימים כתיקונם הולך בלי כיפה, מחדרו בוקע רעש בימי שבת, אבל לתפילת "קול נדריי" הולך כשהוא לבוש במיטב מחלצותיו. אם כי גרוע היה הדבר בהרבה לו היה יוצא לבית כנסת בשבת, רגע אחרי שקירות חדרו רועדים ממוסיקה רועשת..

כל הכוח ניטל מהם. הם נהיו כל כך עצובים, בגלל שכל הכוח ניטל מהם - אבל הם גם נהיו שמחים מזה. הם לא היו תשושים, הם היו באפיסת כוחות. הם התפללו הכי חזק שהם יכולים כל תפילת הנעילה, אגון אפילו צעק כלפי חוץ פעם "שמע קולנו..!" אלפרדו רק צעק בפנים. הוא ממש רצה שזה יצליח להם, זה חייב להצליח להם. אלוהים לא חירש, לא? אלוהים לא חירש. הם היו מדוכאים, לא נשאר להם כוח. הם היו מדוכאים, אבל באותה צורה פלאית שאני מדוכא: הדיכאון של הספירה העליונה. כי אלוהים לא יכול להיות אלא מדוכא ולפיכך זוהי ההרגשה היחידה שאלוהית. צריך לשכוח משמחה, חדווה, צהלה, שכרון-חושים, עליזות, עליצות, שובבות, אושר, צריך לשכוח מכל אלה. צריך לשכוח. אלפרדו הבין את זה, אגון עוד לא התייאש מספיק כדי להבין, להבין כמה זה אלוהי. אגון אכן רצה לצאת מזה, שקדחת הנילוס המערבי הזאת תתפוס מישהו אחר, טוב ממנו בהרבה: היו לו חיים יותר מידי טובים בשביל שהוירוס הזה יהרוס אותם כליל. אלפרדו חשב שהוא לא מספיק טוב, שהוא צריך לעשות משהו שייתן לו לגיטמציה לא להיות מדוכא כל הזמן. צריך לשנות את המציאות הארורה, להפוך אותה למציאות שתאפשר שמחה. אגון קינא באלפרדו. אגון מקנא בי. במי אגון לא מקנא? לא בי.

קדחת. אגון ראה את ג'ון מלקוביץ' ב"שמיים מגינים מעל" ("שדיים מגינים מעל"). הוא קדח שם כלכךיפה. הקדחת הייתה ממש השיא של התפקיד. אז הוא נראה כל כך פגיע, כל כך אצילי, רומנטי בהנאתו מנואשתו. בדיוק כמו שאגון רצה להראות. כן, לקדוח בלב מדבריות אלג'יריה זה בכל זאת שונה מלקדוח בדירה בצפון תל אביב. הקדחת של אגון לא היה בה מן ההרואיות, הוא קדח ברעש! בגניחות שהרעידו את הקירות. ג'ון קדח תוך שהוא מחרחר הוא התענג על המוסיקה האותנטית של האלג'יראים, על המקצב התופי הקדום, האמיתי בעושרו, של הלב. הוא לא ידע לקדוח בשקט כמו ג'ון, כשרק הזיעה והמבט ההזוי מעידים על הקדחת. והמוסיקה, המוסיקה של הילידים. איפה היא. המוסיקה היפה ההיא, האותנטית, הבלתי-מקולקלת, של הילידים, איפה היא. המוסיקה שנשמעת פרימיטיבית ולא מעניינת ללא-קודחים אבל לקודחים אין קסומה ממנה, אין נחשקת ממנה. אני מהקודחים.

"איפה המרק, הארור. איפה המרק הארור. יש מישהו שיכול להגיד לי, איפה הוא. יש מישהו. יש מישהו? אבד לי המרק, הארור. המרק הארור. בלודי סופ איז פאקן לוסט! בניתי עליו כל הצום. אין לי מה להגיד כעת, אין לי כלום. רק המרק היה יכול לעצור את הריקנות הזו מלהמשיך ולהתפשט ולקנות לה עוד ועוד מאחזים גוזלים. המרק פטריות שלי, נעלם. לאיפה. שמתי בארון, לא? אולי זרקתי לזבל. כן, בטח עשיתי את זה. למה אני כזה טיפש, אלוהים? למה נתת לי לעשות את זה? ידעת שזה מה שיציל אותי. אז הריקנות הזו, הריקנות הזו שפושטת בי היא טובה, מה? בטח. אבל היא תמנע ממני לכתוב. אז הריקנות הזו שפושטת בי היא טובה, מה? בטח. אבל היא תמנע ממני לכתוב. אז הריקנות הזו שפושטת בי היא טובה, מה? בטח. אבל היא תמנע ממני לכתוב. אני לא יכול לכתוב עם כל כך הרבה אין. אין אין אין. כל כך הרבה מזה. יותר מידי מזה. אלוהים. למה גנבת לי ת'מרק, אה? למה גנבת לי ת'מרק. תחזיר לי את המרק, מיד! היה שם יותר מאחד. היה שם עגבניות, היה שם פטריות. הכל היה שם. הייתי יכול לערבב אותם כל כך יפה. בלי כל כך. לעזאזאל קדחת הנילוס, לעזאזאל קדחת הנילוס המערבי, איזה שטויות היא גורמת לי לקשקש."

לא, הוא תמיד היה כזה - זה רק שרק כעת כולם יודעים מזה. נתתי לו להגיד בדיוק מה שהוא לא רצה שכולם יישמעו ונתתי לו להגיד את זה בדיוק איפה שאסור להגיד את זה – באולם הכניסה של בית הסוהר על-שם לאה רבין.

"אני רובי האמיתי, אתה מבין? לא אלפרדו הקירח, העלוב, נדחה הנשים. אני רובי היפה, החכם, הגיבור. אתה צריך להבין את זה. ולא משנה מה יאמרו, ולא משנה כיצד איתרע הגורל, אני רובי האמיתי. אני רובי אהוב הנשים, אני רובי קנאת הגברים, אני רובי הנאה, האתלטי, הנערץ הן על-ידי גברים והן על-ידי נשים! אני אינני רובי המשקפופר. אני אינני רובי דל השיער. אני אינני רובי המסוגר. אני אינני רובי הנמלא מורא מכל רמז למגע עם אדם זר. אני אינני רובי הבוחל במילים של הסכמה. אני אינני רובי הבוחר מילים שמסלידות אותו על הסביבה. אני רובי האהוב, אני רובי ששנתו ערבה, שנתו נטולת ייסורים, שנתו בנקל היא באה לו ובחלומותיו אין מראות עוועים, אין מראות של משגלים רעים, אין מראות של איברים כרותים, אני רובי ששנתו רצופה חלומות שאינם מנבאים את יום המחר השחור הקרב ובא, אני רובי ששנתו דשנת פנטזיות סוריליאסטיות תמימות נטולות כל כוונה להרע, להסליד, המבקשות רק למצוא חן! שקטות בדרכן החברותית הרועשת: פנטזיות על ממוטות שוחות חזה מבלי להכניס את הראש למים אבל ללא לטבוע ועל עכבישים הטווים קוריהם על ארונות קבורה של טמפונים ורודים. אינני אלפרדו החרד מכל דפיקה בדלת, אני רובי השש לקראת אורחים - לקראת אתגרים חדשים, לקראת נצחונות חדשים גדולים, לקראת הזדמנות נוספת להראות כוחות הירואיים: הנכסף אל האידיליה ולא אל הטרגדיה. אני רובי כפי שרובי הוא ולא כפי שרובי התגלגל להיות. אני רובי של השטן, ללא מגע האל, ללא התערבות הגורל."

כן, הרבה אור. להאיר את כל הפינות החשוכות בנפש הדוויה שלך. הרבה אור. להאיר, להאיר.

כל עוד ישב אגון והתענה עם טחוריו היה נסבל. הטחורים מנעו ממנו לקום מכיסאו, כיסא עץ הבמבוק הנוקשה שהיה רך ונעים לגופו לא התגלגל להיות קלקר שמנוני כשקם ממנו - ולפיכך לא יכול היה לעשות הרבה. הוא רבץ בכורסא הישנה האהובה העליו, הבז'ית, כשהוא מציץ חליפות לגג הרעפים הירוק שזה מכבר נבנה בבניין ממול ולציפורניים הארוכות של כף רגלו - מקווה שאיש לא ייכנס להבחין ברשלנות בגזיזה: מקווה שאיש לא ידפוק בדלת. לא "יקיש" כי זה גס. אישתו של אגון בינתיים השתחררה מהכלא והייתה חדורה שאיפות נקם, שאיפות לשיקום כבודה האבוד על ידי רמיסת כבודו הנמצא-מחדש של אגון. היא נכנסה לביתה ואספה את כל חפציה, משאירה מאחוריה צעקות "למה ציפית? למה ציפית כשברחת לי?" אבל היא לא הגיבה. היא הייתה חזקה מכל זה. לפתע הייתה לי הארה שכל זה בעצם לא קורה. היא התיישבה על הספה הכתומה והחלה לדבר הוילונות. לא עם כולם, רק עם הוילונות הורודים שממול הספה. החלון היה פתוח ומשב רוח קל הרטיטם.

"אז מה אתם אומרים? זה קורה או לא? מה? אני צריכה להתרגז מזה? ומה באשר לשלווה?"

"השלווה שוחקת."

"מה?! כן, אה? מי כמוני יודעת. שנים של עקרות בית במסווה של מחקר ביו-פסיכולוגי, שנים של "אני הולכת למקום בו תובנות נדירות יעשירו את רוחי" שלא שינו בי מאום, הדבר היחיד שנתנו לי הלימודים זה ההרגשה שאני לא ה-0 המוחלט. אבל זו אשליה. כל אוניברסיטה היא אשליה, בהגדרה. אמנם אשליה שקל להאחז בה אבל אשליה. עדיין. הלמדנות איננה אלא טחינת מים, אין לי רצון לטחון יותר. הלמדנות לא לימדה אותי דבר מלבד את שלולא הייתי יודעת אותה לא הייתי למדנית דגולה – ללמוד. האין זה אבסורד? מובן שזה אבסורד. כל אותו עמל של החיים האקדמיים הינו לחינם, שהרי נועדה היא להוכיח את הידוע מראש. אני ידעתי, אבל הם לא יודעים. תמיד זה הם. הכל בשבילם. לכתוב את הטקסטים, להכין את התפאורה בשבילם, לאפר את השחקנים, בשבילם. מי הם אותם אנשים? מי הם אותם אנשים אם לא אני ואתה ואתה ואתה וכן, גם אתה, לשם מה אנחנו מופיעים איש בפני רעהו? לאיזו תכלית נועדה ההצגה? אם לא כדי להוכיח את הידוע מראש. לא, הידוע מראש תמיד יוכח, המציאות לעולם לא תפתיע. לעולם לא. לא, לא זה מה שאני מחפשת. ומה יוצא לי מהקריזה הזאת כעת? הייתי יכולה לרצוח אותו, אני אומרת לכם, כן אתה שומע! לרצוח, חא! הרבה יותר מלרצוח. אני יכולה להיות הרבה יותר מהערבים הנבזיים! הייתי יורה לו בראש הרבה מאוד פעמים, אתם שומעים? ומתענגת על הדם הפורץ ללא הפסק ממש כמו יתוש האנופולוס, רגע לפני שעקץ אותך.. אתם שומעים?"

"אבל רק אני פה, יקירתי."

"כן, זה מה שהתכוונתי."

"תגידי, מה קורה פה? את מדברת אל הוילונות או שנדמה לי?"

"נדמה לך. נדמה לנו. נדמה לכם. זה לא באמת קורה. מוכרח להיות מישהו שאיננו סערת עצבים מהלכת ואיננו שלווה שוחקת. מוכרח להיות משהו, לא מישהו. אני אמצא את זה. גם אני יהיה עליי להרחיק עד קצות עולם, אני אמצא את זה. אני פאקן אמצא את זה. אין בכוונתי להמשיך בחיים אלה. חיים אלה עלובים בעיניי. טוב שנתגלעה מחלוקת ביננו, הרי לנצח היינו מאמללים זה את זה! לנצח. אמנם בהנאה רבה היינו מאמללים אבל ברבות הימים גם הנאה זו הייתה מאבדת מטעמה והיינו נותרים רק עם האומללות, שנראה שטעמה לא רק שלעולם איננו דועך הוא אף מתחזק ונולד מחדש."

"זה אפילו עצוב, זה אפילו עצוב, איך שדלת חורקת על ציריה נשמעת כמו יבבה של כלב, נשמעת כמו גניחות דיסוננסיות של נערה בת 13 נחדרת, נשמעת כמו כאב המבליח עצם ירך "בשר אדמדם משונץ בקרעי מכנסיים בהירים" ו"צבת בתחתיות הגרון", נשמעת כמו שריטת זכוכית חלוני על-ידי חתול בן-בליעל המבקש בשגגה ומבלי-דעת לעשות את שהערמומי שבגנבי בני-האדם לא יעשה בזדון ובתחבולות, נשמעת כמו שכיבה אפרקדן אל מול אור מלאכותי צהבהב מבלי לזכור שיש חמה, שיש שקיעה וישר זריחה, שיש דבר-מה שמשתנה ועם זאת יפה, "אז עם כדור הארץ כל הזמן מסתובב איך זה שאנחנו לא נופלים? אפילו אם הוא מסתובב ממש לאט – והוא לא מסתובב לאט – הוא מקיף את השמש מידי יום!"."

"לא, אין זה כך. חיינו נטולי מחשבות. מכל סוג ומין. רק אולי לאכול שוקולד טעים, על יותר מזה אני לא מסוגל לחשוב." הודה אלפרדו. "וזה מה שאני הולך לעשות."

וניגש למקרר. והוציא ממנו את הנשמה. אני צוחק. אני צוחק על אי-ההתאמה המשוועת, על הסבל הנמנע שרק באי-כוחו של רצון הוא הופך לבלתי-נמנע. אני צוחק על התעקשותו של אגון שלא להניח לאישתו לממש את נקמתה, על הסכמתו מורטת הסיד לעינוי נעים של אחר-צהריים, אולי של פאון, הגיוני יותר של פרמנידס. מהומורות ליד נחיריו סימנו לו בראי כי הגיעה העת לבדוק מה שלומה.

לשוקולד לא היה טעם. זה לא שהיה לו טעם רע. אגון סבר שמרוב שאגון אכל אותו, השוקולד נקט בצעד מחאה נואש ואיבד את טעמו. אבל שוקולדים לא עושים דברים כאלה. לשוקולד היה אותו טעם שהיה לו ברגע שייצרו אותו, אגון שמר עליו מצויין במקרר, הוא לא איבד כהוא זה מטעמו. רק היה צריך קצת להפשיר אותו. אבל אגון הפשיר אותו. הוא אכל יותר מידי שוקולד.

היא הייתה שרויה במצב של אפיסת כוחות. היא צנחה ארצה, כשרגליה מקופלות זו על גבי זו, כמו ולד של ג'ירפה, שבזה הרגע צנח ממרומי 2 המטרים של הרחם של אימא שלו. היא כופפה את שוקיה לשני כיוונים מנוגדים תוך שהיא מגרדת את הריצפה בכפות רגליה וכך מתקדמת. חזיון זה היה נראה מגוחך פחות לולא הייתה משעינה את ראשה אחורה ושורכת אותו אחריה, תוך שהיא מתקדמת. אין הדבר נעשה מתוך פאניקה, או מתוך ריגשה של מצוקה, אלא כדי לספוג את הקור של המרצפות. החום. ירושלים חמה, רוב השנה. היא התגעגע לסתיו. הסתיו עוד לא הגיע. כשירושלים חורפית ירושלים אפשרית. מתי כבר יגיע החורף. הרוחות. הרוחות הקרות. יקפיאו את העצמות, השבריריות. הגשם. ניטח. ללא סדר. גלי החום האלה נכנסים מתחת לעצמות אבל אלה גלי ארבה, הגשם מתנחל מתחת לעצמות כמו נחילים של ספרות גדולה, מעשה ידי, פירות האל. פירות האל.

 חומוס. לאלפרדו התחשק חומוס. הוא הוציא שלוש פיתות קפואות מהמקפיא ושטח אותן על הצלחת הגדולה ומיד לאחר מכן הוציא את החומוס הירושלמי וכרך את שתי כפות הפיתה בפיאות קצוות החומוס.

"חומוס טעים!" מצא את עצמו אומר, כדי להצדיק את מבע העונג על פניו וחוסר יכולתו לשלוט בתאוותו, שלא נועדה כלל להשביע את את תאבונו.

"אתה לא תראה אותי בוכה, אני אעשה הכל כדי לא לבכות. אני אפילו אלמד להשתמש במטאפורות, רק כדי לא לבכות. רק כדי לא לבכות אני אפילו אאמץ שיטות של פרויד ויונג. רק לא לבכות! לבכות זה רע! אני לא צריכה לבכות בשביל למגר את הכאב, כמו שאני לא צריכה לצרוח בשביל לא לפחד. אני יודעת שזה היה עוזר לי, שזה היה מוציא את הכאב החוצה ואז לא הייתי צריכה להתמודד איתו בפנים, אבל זה לא היה מחסן אותי. אני לא בכיינית. הייתי יכולה להרגיש טוב מאוד אם הייתי בוכה כל פעם שהיה קורה לי משהו רע וככה לא הייתי מרגישה אותו, בפנים. אבל לא, אני מחוסנת ואני מתחסנת, אני מעדיפה שלא יהיה כאב בפנים מאשר להוציא אותו החוצה כאילו לא היה. גם לא תשמע אותי צורחת. לא, לא תשמע אותי צורחת. אינני צרחנית. ראיתי מחזות אימה רבים בחיי, ראיתי את אימא נטרפת חיים על ידי כריש, אבל גם אז לא צרחתי, אני לא מאמינה בצרחות! אני מאמינה בהתמודדות וצרחה איננה סוג של התמודדות מפני שלצרחה אמנם מתלווה לפעמים בריחה וזה כביכול אחת האופציות: להאבק או לברוח, אבל למעשה הצרחה היא דחיה של החרדה, דחיה לזמן מאוחר שאז שוב יהיה צורך לצרוח וכשם שאינני רוצה לבזבז את כל הנוזלים, היקרים לי מאוד ולא רק מסיבות בריאותיות, על דמעות, כך אינני רוצה לבזבז את מיתרי קולי, היקרים לי מאוד ולא רק מסיבות בריאותיות, היקרים שלי על "

בחוץ נשמעו קולות ילדים המתרוצצים באנגלית. אחד מהם היה החלטי יותר מהשאר, הוא צעק בתקיפות "Go home!" אולי בגלל שחברו התרחק ממנו, אבל עדיין היה אפשר לראות בצעקתו שהוא לא מתכוון לוותר למהירות ההעלמות, הוא לא ייתן לה לחלוף על פניו מבלי קרב הגון. "לחלוף על פניו". לא, הוא יגדל להיות אמריקאי שיודע מה הוא רוצה: להשליט את סדרי העולם האמריקאיים בעולם. או איזה חסידל'ך עם פעייאל'ך שיודע יותר טוב מכל הישראלים מה טוב להם.

 לאיי טסמניה הם נוסעים. זה היה רעיון של אגון. הוא אוהב לנסוע. הוא כל מה שהייתי לולא הייתי נכשל. הם השלימו. אהבתם חזקה יותר מכל דבר, כך הם טוענים. "היא חזקה יותר מסלק, חזקה יותר מחציל, חזקה יותר מקישואים ממולאים!" התלוצצה אישתו של אגון, התלוצצה. אבל הם לא ייפרדו. היא לא תהיה אישה מס' 1 שלו, הוא לא יהיה גבר מס' 1 שלה. אגון לא הצליח להחליט איך יגיעו לשם, באוניה או במטוס. במטוס יגיעו לשם תוך כ-20 שעות, באוניה זה ייקח כמה שבועות, אולי חודשים. אגון לא היה בטוח אם מתחשק לו לבלות חודשים עם האישה הזאת. אבל התחשק לו לנסוע באוניה, כמו קוק, כמו מגלן, כמו קולומבוס, כמו גוגן, כמו רובי-נזון קרוזו. להביט בגלים, האינסופיים לכאורה. אולי לראות דולפינים, אולי לראות לוויתנים. אולי לא לראות דבר, מלבד ים וים וים וים. זה צריך להיות כיף. רק האישה הזאת. היא יכולה להיות די בעייתית. צריך לדעת לטפל בה. אם רק היה שוכר לה בייביסיטר, יש דבר כזה: בייביסיטר למבוגרים? לא נראה לו. ומה לגבי מחלת-ים, יש לו מחלת ים. יש לו מחלת ים? אולי. זה הגיוני שהבטן מתהפכת עם הגלים – ומה קורה בסערות? מטוס, הכי בטוח. טסמניה זה מקום נפלא, גן-עדן בזעיר אנפין. ככה כולם אומרים, כולם יודעים.

"באוניה."

"ככה להטלטל כמה חודשים טובים רעים, לא חאראם על יותם?"

"יותם צריך לדעת להתרגל לחיים הקשים."

"אני אעשה הכל כדי שליותם לא יהיה רגע קשה בחיים, אני ארגיש שנכשלתי אם יום אחד יותם יבוא אליי ויגיד "החיים קשים". גם אם החיים שלו יהיו קשים הוא לעולם לא יבחין בזה—"

"כי את תמיד תהיי לצידו, תמיד תעזרי לו, תעשי בדיוק מה שהוא רוצה, לא תעזרי רק בשביל להרגיש שעזרת, תעזרי עד שהוא יגיד "אמא, החיים לא קשים." אמא, החיים לא קשים, ב'מת." - "החיים לא קשים. אבל לא רכים כמו הגלים."

"הו, הגלים! מי ייתנני ים! אני כבר יכול להרגיש את שקשוק הגלים."

"שכשוך הגלים."

"גם זה."

הקנאה שלי בהם התעצמה כאותה חומה ברלינאית ההולכת ומתגבהת ככל שקרב אליה המבקש לצור אל העיר כשראיתי אותם חובשים את הכובעים של שנות ה-20, של המאה הקודמת, של המאה הנהדרת. הם היו יפים. זוג יפה, עם תינוק יפה. לא סתם יפה. יש הרבה תינוקות יפים אבל יותם היה מהתינוקות שיכולת לראות עליהם בבירור שהם יגדלו להיות אנשים יפים. תוי הפנים שלו היו סימטריים ולא רק חמודים, האיברים היו בדיוק בגודל המתאים: האף, העיניים, האוזניים, הפה. לפה היו שפתיים עבות, חושניות, אבל לא יותר מידי, שפתיים שנותנות את היופי האנושי לסימטריה. לאף היו נחיריים זעירים, אבל מספיק גדולים בשביל לנשום. ללחיים היה סומק טבעי מקסים שהדגיש את לבנבנות העור. לגברים יפים צריכות להיות שפתיים בשרניות, השפתיים שלי דקות. דקיקות. "שפתיים של אדם רע". שפתיים של אדם רע.

רב-החובל היה אדם נפלא, באמת. יש גם כאלה. אישתו של אגון כינתה אותו "אי של שפיות בים של שגעון". אבל הוא לא היה אי, הוא היה סלע. סלע הניצבת בדד בלב האוקיינוס ומשמשת מקלט לרגע לציפורים תועות. שמו של רב-החובל: ג'ון מת'יוס.

ג'ון מת'יוס: "שלום, אורחים נכבדים. הכירו את תום נער הסיפון!"

"נער חביב." אמרה אישתו של אגון והצטערה שאמרה. כיצד יכולה הייתה לדעת שהוא חביב ללא שהוציא מילה מפיו? הלא רצתה לומר "בעל מראה חביב", אבל לו הייתה אומרת זאת היית נחשדת בפדופיליה ומזה היה לה מספיק לפני 3 שנים - הרי רק בזכות עסקת טיעון עם השטן ברגע האחרון נמנע משפט מביש מאחר שאכן התעסקה עם הבן בן ה-10 של השכן.

נכסיו הרבים של אביה של אישתו של אגון איפשרו להם לשכור אוניה. אביה של אישתו של אגון היה עשיר בנכסי-דלא-ניידי. הוא קנה את עושרו באמצעות עבודה קשה ואישיות אינדיבידואלית ומכרו לכל המרבה במחיר, אבל לא לבני משפחה. באמצעות העבודה הקשה הוא זכה להערכה של הבכירים במשק ובאמצעות האישיות האינדיבידואלית הוא קנה את אמונם של הזוטרים, בדרכו לעושר. בביתו, עם אישתו והילדים הוא היה אדם המוני, כמו כולם, כמוני וכמוך, ללא סממנים ייחודיים, ללא אישיות אינדיבידואלית - אבל ברגע שיצא החוצה.. הו הו, שור זועם שלא נתן פורקן לזעמו כבר 26 שנה והוא צובר אותו 26 שנה! הוא היה לאדם לאחר: אדם מיוחד. אדם שאין כמותו. אנשים היו מספרים שנים אחרי שפגשו אותו "קרן ממנו אור מיוחד, מעולם לא פגשתי אדם כזה.". הוא היה יחיד במינו.

"Why you starring at me, Captain John?"

"Sir, I'm looking at your wife's melons"

"O.K., I thought.. u know.. ok.. ok.."

"U such a beauty honey, u such a fuck'n beauty."

הרחק מהציביליזציה אישתו של אגון הרגישה חרמנית כפי שמעולם לא הייתה ולעולם לא תהיה. היא הרגישה שאם זה היה תלוי בה לא הייתה עושה דבר מלבד להזדיין ובכל פעם עם גבר אחר: היא הייתה מוכנה לוותר על השינה, שהייתה אהובה עליה מאוד מפני שנתנה לה את הכוחות האירוטיים הנחוצים לכתיבה במידה והייתה טובה אליה, רק כדי להזדיין. היא הרגישה שאין כמות של זרע שתהא מספיקה לה, שגם אם הזרע יימלא את פניה, את שיפולי בטנה, את שקעורית עכוזה המצוחצחת תדיר במיוחד עבור שימושה המיני, את צווארה התמיר והזך, את מותניה הצרים להפליא כמותני בקבוק זכוכית של פפסי קולה, את הרווח בין אצבעות כף רגליה – ולו אף תטבול כל גופה באמבטית זרע לא יהיה זה מספיק. הכוס שלה אמר לה שחייו אינם חיים ללא זין בתוכו, כשהוא ריק, מאויין, כמו ריק בלי יין. לפחות זה מה שהיא הבינה כשהוא אמר "כיצד זה שמכל עבר אנו מוקפים יערות טרופיים נוטפי לחות בעוד אני נותר יבש?" אישתו של אגון אמרה לכוסה תוך שהיא לוחצת ידו "אל דאגה, ידידי רב התלאות, בעוד רגע קט יושפרץ בתוכך שפיך כה רב עד שלא רק שלא תזכור שפעם השתוקקת לזין, אלא שתצווח בצהלה של טירוף חושים "הלא ממטרי ברכה הם אלה!""

וכך היה.

באינטואיציה הנשית המפותחת שלה, ששוכללה במשך שנות חייה לכדי אמנות, הבחינה אישתו של אגון שרב החובל ג'ון לא זיין ממש הרבה זמן: אולי כמה שנים טובות רעות. האינטואיציה הנשית שלה הסתמכה לא מעט על מה שהיו והיו רואים כגסות-רוח או כסתם דרך רעה להתחיל עם אישה בדבריו ואילו היא ראתה בדבריו נואשות, נואשות שבאה לאחר כשלון של שנים עם נשים. לרב-החובל ג'ון מת'יוס לא היה את זה. בימינו, לא די בזקנקן ושפם בלונדיני ובקרחת נזירית ובלבוש של ימאי בכיר כדי להפיל נערה ברשת, ואפילו איננה תמה היא.. אך היו ימים שגדודים של הבחורות טובות המראה שבעיירה היו נקבצות על המזח.. מייחלות לשוב המלחים.. לקול דריכת המגף בארץ.. שלאחריו תבוא קול אנחתן ולאחריו קול מיתתן הפורקנית.. ממש כשם שלאחר "תקיעה" בא "שברים" ולאחריו "תרועה". אבל נראה שלג'ון מת'יוס לא היה את זה. לא "יותר".

אישתו של אגון לא זקוקה הייתה לקחת את מלוא היוזמה לידיה. לא בפעם הראשונה בקריירת הימאות הענפה שלו ניצל מר מת'יוס את אותם רגעים שהבעל בוחר להתמסר לצפיה בשחפים הנוסקים ממרומי הצוקים וחישוב נכסיו הכספיים כדי להתגנב לחדרה של גבירתו. הוא מצא אותה כשהיא מעלעלת בירחון נשים, קוראת כיצד להחיות חיי נישואים שפגה מהם ההתרגשות המינית.

"גבירתי, ומה דעתך להשיל את בגדיך מעליך?" שאל בפקודה.

"כמובן, אדוני! חשבתי שלעולם לא תבקש!"

"איזו מין מחשבה מגוחכת, ברשותך.. הלא הבגדים כה מיותרים וגופך.." השתהה קלות בסקרו את גופה העירום. "גופך, ברשותך.. הרי הוא צח כשלג ונעים למגע כמותו. אם אתה מאלה שאוהבים שלג." אמר בלטפו את רחמה.

"אני מאלה שאוהבים שלג.. אבל.. אמור לי אדון נכבד ומה יהיה והיה אם בעלי היקר יימצא אותנו במצב הזה?"

"באיזה מצב? אני עם בגדים ואת התפשטת לפניי, נראה בעליל שאת המפתה ואני הקורבן. ובכלל, בעלך צופה בשחפים."

"כן, זה מה חשבתי. אז יאללה, הורד ת'בגדים ונראה מה שלום החבר הכי טוב שלך שהוא היום גם החבר הכי טוב שלי!"

"כיצד ידעת?"

"שזהו חברי הטוב ביותר?"

"אדוני רב החובל! אנחנו משייטים ברחבי האוקיינוס כבר שלושה וחצי חודשים ואת כל העבודות הפיסיות אתה מטיל על נער הסיפון, החביב, כך שאין לי ספק בשל מה ידיך כה מיובלות!"

"אה אה, שמח ומבדח כאן איתך.." אמר בהרחיבו את גומיית תחתוניו כדי שייצנחו ארצה באחת, כדי שישמיעו את הצליל שהוא כל כך אהב. "אני מקווה שאינך סבורה שאלה תחתוני נשים, אלא התחתונים שאמא קונה לי, הם דקים אבל הם של גברים. של גברים, בטח. ככה אני חושב."

"לו לפחות היה הזין קצת יותר "גברי", בעצם, הרבה יותר "גברי".. אם כי.. הו.. אני כל כך חרמנית שאני מוכנה להסתפק, יותר טוב מכלום! יותר גדול מהאצבע שלי.. אז.. אין לי התנגדות למציצה!" לא בכדי הוא הסתירו כל השנים!

"אז קדימה, מצצי מותק."

 והיא מצצה. והפיטמות שלה נעשו יותר ויותר זקורות. בלהט הזקיפות לא התפנה ג'ון מת'יוס לבחון את גופה שהוא שיא הנשיות – הבטן איננה שטוחה ואף משתפלת מעט אך איננה רוויה בשומן, הזרועות אינן שריריות אך אינן דקיקות כזרועות דוגמנית ועובי הבשר לאורכן איננו אחיד באופן שהחלקים השימושיים פחות הם אלה הנחשקים, שדייה גדולים אך אינם עצומים ואינם נוטים כלפי מעלה אך גם אינם נפולים, פיטמותיה, לעומת זאת, זקורות להפליא ומלאות ועומדות בסימטריה לזין העקום של ג'ון, הכתם סביב הפיטמות כהה ואיננו משלים עיגול ואף מעט גדול יותר סביב הפיטמה הימנית, הירכיים שמנמנים אבל השמנמנות רק מדגישה את נשיותה, השוקיים הולכים וצרים ככל שהם קרבים לכף רגל - באופן שאיננו יאה אלא לגוף שהוא שיא הנשיות.

"לאט. בואי נעשה את זה לאט."

"לאט ובמתינות, אדג'ו ויונצ'י."

רב-החובל לא עשה זאת הרבה זמן והוא הניח שיעבור הרבה זמן עד שיעשה זאת שוב, לכן התאמץ לשמור תמונות. הוא ישב בשיכול רגליים על המיטה וקרא לה לבוא. משבאה, ביקש ממנה לסובב אליו גבה ולהנמיך עכוזה, לאט. ברגע שהכוס לא היה רחוק מהזין הוא ביקש ממנה לעצור. אל ריאותיו הוא גמע את ניחוחות מיציה ככל שהיה יכול, מעולם לא הפעיל את שרירי נחיריו כפי שהפעילם, ממש ככלב ציד במדבר המריח עצם הקבורה אלפי מילין במעבה האדמה החולית הוא הפעיל את שרירי נחיריו. ומקור הריח היה רחוק לא יותר מחמישה מילימטרים מאפו.

"נו, מה יהיה?" נגשה בו אישתו של אגון בנסיון לזרזו. שרירי אגנה עמדו לכרוע. היא לא חששה מבעלה, שיבוא. בשאון החרמנות היא נטתה להאמין שהוא אף ייצטרף – עד כדי כך היא הייתה חרמנית עד ששכחה עד כמה בלתי-נסבלת הייתה עבורו אפילו המחשבה שהיא נמצאת עם גבר אחר.

"לא יודע. נראה לי שאני לא צריך יותר מזה."

"גמרת?"

"לא, אבל זה לא משנה. הדבר היחיד שחשוב לי זה שיהיה לי על מה לאונן ואני מרגיש שאני לא יכול יותר לשמור על הריכוז הנחוץ לי לשמירת תמונות."

"יו וואנקר! תמונות? אני לא רואה פה מצלמה! אתה מצלם אותנו כעת, רשע?!"

"לא לא. התמונות הן בראשי."

"נניח." אישתו של אגון הייתה משוכנעת שיש מצלמה בין הבגדים. אבל הרי אלה הבגדים שלהם, שלא מזמן הניחום, כיצד ייתכן שהספיק לתחוב מצלמה לשם? המין קוסם הוא? לא, הוא סתם רב-חובל. לא פחות ולא יותר. "אבל, אין לך התנגדות להכניס לי אותו, נכון?"

"כמו שאמרתי, אני כבר באתי על סיפוקי אבל כגמול על השירות הרב שעשית עבורי – שהלא לא ימושו ממני תמונות אלה עוד חודשים רבים ואולי שנים, אניח ללחלוחיתך לחוש כדבעי את הפלא בינות לאשכיי רגעים ספורים ולאחר מכן ייפול בחלקך העונג לגמוע את מיי תשוקתי."

"נפלא."

"אה, רק כשעומד לי ממש חזק אני מדבר ככה. זה בשביל למנוע גמירה. מילים רגילות היו משפיכות אותי מזמן.."

וברגע שאמר זאת היא הרגישה שהסכר נפרץ וכל גופה נשטף. היא הרגישה את נוזליותו זורמת בה כאילו דמה חדל לזרום ופינה מקומו אליו. היא הרגישה נוזל זר מפעפע בורידי רגליה, בנימי אמתה, במעייה, בכליותיה, בריאותיה, בעורקי הלב. היא הרגישה אותו מטפס מעלה בגופה ועלה בדעתה שלו הייתה שוכבת ודאי היו נשטפים גם התאים האפורים ומי יודע אז מה היו נעימים החיים..

"אתה יכול ללכת, יקירי."

"לא בא לך בפה?"

"בפה? אה.. אל תעשה טובות. וחוצמזה, אני לא מכניסה את הדבר המדולדל הזה לפה, למה לי? זה נראה כמו בולבול של גרביל מה שיש לך שם."

"לא צריך להעליב, גבירתי!"

"לא מעליבה, זה פשוט נראה כמו סחבה רטובה לאחר שטיפת רצפות יסודית.. והגודל הוא של גרביל - זה בדוק."

"אה, לרגע חשבתי שאת מעליבה אותי."

"טיפשון. צא החוצה."

ברגע שהוא סגר את הדלת אחריו היא נישקה את כתפה בניסיון לנשק את בית-שחיה ופצחה במזמוזים סוערים של ידיה, כפות רגליה, ירכיה, שוקיה ואף כפות רגליה. יש לזכור שהיא הייתה בנבחרת ההתעמלות של בית הספר, לא מעט בזכות הרגל זה שלה למזמז את עצמה לאחר משגל. לו רק היה יודע על כך מאמן הנבחרת, שמשום מה סימן דווקא אותה כפריג'דית בעוד כמה מחברותיה, הטובות, הוא זיין על סוס ההתעמלות באותם רגעים שנדרשו לו תחת התואנה "תשארי אחרי השיעור, את ממש טובה, יש לי אקסטרה תרגילים מיוחדים בשבילך".

אישתו של אגון חשבה שלא אומרים את האמת, היא לא ידעה שאגון לא שיקר כשאמר שהוא אוהב אותה. לכל הרוחות, לוקח לשפיך יותר מידי זמן להתייבש והריח שלו נדף ממנה כעת. לא, היא לא צריכה להשלים איתו. שלא יהיו ביחד. היא רק צריכה ללמוד לא להרגיש רע עם זה. זה הכל. לעזאזאל המציאות החיצונית. זה לא משנה אם הוא אוהב אותה או לא, זה לא משנה בכלל. זה לא משנה אם היא תשלים איתו או לא, זה לא משנה בכלל. מה שקובע זה מה שהיא מרגישה, מה שהיא קובעת שהיא מרגישה. היא מספיק חזקה בשביל זה. לא סתם היא למדה ביו-פסיכולוגיה. אפשר לשלוט בדברים כאלה, אסור לתת לעולם לשלוט בזה, היא צריכה לשלוט בזה. היא תקבע, לא העולם. והיא קבעה שהיא השלימה איתו והוא לא אוהב אותה. עם זה היא יכולה לחיות בשלווה מוחלטת. לא בשלווה שוחקת.

"לא בשלווה שוחקת."

"בהחלט לא!" ענו קירות העץ הלבנים שנצבעו לפני ארבעה חודשים, לקראת היציאה למסע.

באוניה היו שני חתולים וכלב. חתול אחד היה ג'ינג'י והשני לבן, אבל לא סיאמי. הכלב היה לברדור חום. אישתו של אגון רצתה לדבר עם החתול הג'ינג'י. הוא היה מאוד שמן אבל עדיין כל פעם שהתקרבה אליו הוא הצליח לחמוק. ההליכה שלו הייתה כהליכתו של חתול שראה הכל ועשה הרבה יותר משהוא מוכן לדבר עליו.

"אה, אין לך סיכוי איתו. זה חמקן מקצועי. שמעתי יש לו בעיות אישיות רציניות – מה שאת שומעת." אמר תום.

"מי סיפר לך?"

הלברדור החום סיפר לי.."

אה, אז גם הוא מדבר עם חיות. נחמד.

"מה עוד הוא סיפר לך?"

"עזבי, החתול הג'ינג'י מחוק לגמרי. מחוק, אני אומר לך. הוא לא סתם שמן. זה מהשמנים של אלכוהול."

"אה."

"אלכוהול ואומצות בשר ואני לא אתפלא אם הוא הדרדר לסמים."

"נרקמונים רזים, לא?"

"לא יודע איך זה אצל חתולים."

"אבל איך כל זה קרה לו?"

"איך קרה לו.. נו, כמו אצל כולם – אישתו עזבה אותו."

"ב-זונה. כלומר: בת-זונה."

"כן, אני לא מבין איזה מין אישה תעזוב כזה חתול מגניב, רק תרגישי איזה פרווה סמיכה!" היא לא הצליחה לגעת בו.

"ג'ינג'י אבל, מזג סוער."

"כן, אבל תראי, בקושי מילל. היה כל היום יושב בסלון, רואה בטלויזיה ומחליק קרלסברג בגרון, לא מתערב בכולם. אפאתי כזה."

"אפאטי. אתה מדבר על חתול, כן?"

"על חתול, בטח. כן, קצת עם הגזמתי עם הסלון והטלויזיה והבירות. אבל הוא באמת טיפוס אפאתי. אצל חתולים הצבע לא משפיע על האישיות, מסתבר. אולי היית נותנת לו מחבט, היה מסתבר זה בוריס בקר זה.."

"בוריס בקר.. אה אה.. איזה מין נער מתוק אתה, ג'ים.. איזה  מין   נער  מתוק."

כל זמן שהיא דיברה עם נער הסיפון המשיכה אישתו של אגון לנסות לתפוס את החתול הג'ינג'י, על מנת ללטפו ולפיכך לא הייתה לגמרי מרוכזת בשיחה ודיברה גם שטויות, "שטויות מודעות", רק כדי להסיח את דעתו של החתול הג'ינג'י. לבסוף נכנע החתול הג'ינגי ונצמד לריצפה. אישתו של אגון קרבה אליו וליטפהו בעדינות בכוונה את כף ידה רק על השכבה הכי עליונה של פרוותו, כך שבקושי יחוש בהפרעה, במידה וזו אכן הפרעה. החתול הג'ינג'י אכן לא עשה סימנים שהוא מרגיש מלוטף. היא הפעילה לחץ הולך וגובר על פרוותו והוא לא רק שלא גירגר בהנאה, אלא הביט הצידה בסלידה, כאילו אומר "סליחה, את מוכנה לא לגעת במכונית שלי? את תגרדי לי את הצבע!".

"קשה איתו, מה, גיברת?" שאל תום.

"קשה, קשה. אין לך מושג כמה קשה."

"שכחתי לספר לך משהו."

"מה?"

"החתול הלבן הלאסיאמי שכל הזמן הולך עם הלברדור החום."

"כן, מה איתו?"

"הוא היה אישתו."

"מה אתה אומר.. וכעת הוא הולך עם הכלב, איזו מופקרות, לאן העולם הגיע, אני   שואלת   אותך!"

"לא לא. הכלב זה סתם ידיד הומו."

"אה, ידיד הומו, בטח.."

"ועוד משהו."

"כן?"

"נראה לי שלחתול הג'ינג'י יש כלבת."

"כלבת?! אם כבר: חתלת.." אמרה אישתו של אגון ובתנועה איטית ומדודה הרחיקה את כף ידה ועצמה מהחתול הג'ינג'י.

"אז את מי הוא הספיק לנשוך?"

"עד עכשו רק את עצמו.."

המשך תלאותיהם היה משעשע הרבה פחות. אגון מצא שהוא מטפח חיבה יתירה לגור הכלבים. הוא הגיע למצב שהוא יכל להגיד "אני אוהב את גור הכלבים יותר מאשר את בני", מאידך: גור הכלבים הראה אינטלגנציה גבוהה יותר מבנו יותם וגם בגרות. גור הכלבים ידע להחזיר כדור שנזרק אליו כאילו היה עצם עסיסית, בעוד יותם היה עסוק בזחילה ובהיה וב"מה זה?". יותם היה כבן שנתיים, הגור היה כבן חודשיים, על יותם היה לעשות יותר. אדם לא חי פי 12 מכלב. גור הכלבים גם ידע לעשות את צרכיו היכן שהיה עליו לעשות ולא נזקק לחיתולים. יותם היה ילד חמוד אבל אגון לא ידע איך לתקשר איתו. הוא ניסה להיות נחמד אליו אבל נראה היה שיותם לא אהב את האופן בו אגון ניסה. אל אישתו של אגון הוא השיב חיבתו. יותם נראה מפוחד בקרבת אגון. זה היה לו מוזר, כי למרות שגם קודם שהיה לו ילד ילדים לא היה מגיבים אליו טוב, הוא חשב שבנו שלו ידע לפרש נכונה את מבוכתו, להבין שהיא איננה נובעת מכך שאיננו אוהב אותו, אלא פשוט בגלל שאיננו יודע כיצד להתייחס אל אנשים ועוד אל אנשים כאלה קטנים. הרי מדובר בבשר מבשרו! הוא צריך לחבב אותו, לא לפחד ממנו.

לאישתו של אגון זה הפריע. היא אמרה לו:

"תראה איזה חמוד! איך אתה יכול לא לאהוב אותו? איך אתה יכול, תתאמץ! הראה לו את אהבתך והוא יבין זאת, אין כמו ילדים להשיב אהבה! והם קולטים מיד מי טוב ומי רע – אי אפשר לעבוד עליהם."

אגון הסתכל בפניו של יותם ואכן ראה שהוא חמוד וניסה לדבר אליו אבל לא ידע מה להגיד. הוא לא הרגיש שהוא מכיר אותו מספיק טוב, הוא ידע שאוצר המילים של יותם די מוגבל, הוא לא רצה להיות מגוחך בעיניו של יותם כשידבר איתו על דברים שיותם לא יוכל להבין בהם. יותם ידע מה זה "קקי", יותם ידע מה זה "אבא", מה זה "אמא", הוא ידע להבחין בצורות גם. אבל כמה אפשר לדבר על צורות? לא הרבה.

 עם גור הכלבים די שהיה מלטפו ומיד היה זוכה לאינספור ליקוקים ונשיכות קלות, כולן בחיוך. הוא ראה את הכלב מחייך. לא היה לו ספק לגבי זה. הוא לא רק חייך, הוא גם קרץ. והוא גם הרים גבה. והוא גם ידע לעשות פרצוף של תמיהה. הוא ידע גם לומר "אני כרגע חושב על משהו כל כך עמוק שאני פוחד בכלל לרמוז על מה זה!" והוא ידע גם לומר "אני כל כך עצוב שאני לא יכול לחשוב על יללה מספיק חזקה ואיומה כדי לבטא את עצבותי!" והוא ידע גם לומר "אני שמח לראותך, אבאל'ה!" באמצעות שלוש נביחות קצרות שבאות מיד זו אחר זו והוא ידע גם לומר "כדאי לך להתרחק ממני, אח'שלי!" באמצעות 4 נביחות שלא באות מיד זו אחר זו. ומה ידע יותם לומר? "קקי", "אבא", "אמא" ולהבחין בצורות.

חלק ב

היה זה יום סגרירי ובהיר כשהאוניה צללה מטה. תחילה חשבה אישתו של אגון שהדבר מתוכנן, שרב-החובל יודע מה הוא עושה, שבצלילה אין סכנה. That it's all part of the show. היא לא הבחינה שהאוניה נתקלה בשרטון. יום לפני זה היא ישבה בתאו של רב-החובל והוא סיפר לה שהם קרובים לאיי סאן-פרננדו שבאחד מהם חי רובינזון קרוזו, לבד, בלי ששת. ששת זה המצאה. הוא סיפר לה שבאמת היה אחד כזה – רובינזון קרוזו. ושהוא יושב שם עדיין כעונש על מעשיו הרעים. נראה שרב-החובל מצא קיצור דרך לאי של רובינזון קרוזו. בקרוב גם הם יצודו כבשים ויחיו מדגי טונה ענקיים. בקרוב גם הם יידעו איך זה להיות רחוקים מהציביליזציה, כמה זה נורא וכמה זה נעים. לאישתו של אגון היה נראה שזה לא מתאים לאופי שלה, היא אהבה להיות מוקפת אנשים. לאגון זה נראה כפתרון אידיאלי - אולי שם יהיה לו קל יותר להתאבד.

כשהאוניה צללה מטה אגון ידע שמשהו לא בסדר, לא רק הרגיש. הגון של המים נעשה יותר ויותר כחול. אגון היה עיוור צבעים אבל עדיין הוא הבחין שהכחול נעשה כהה יותר. הוא גם ידע שאין זו צוללת, הוא ידע לאיזה כלי תחבורה נכנס. אוניה זו איננה מסוגלת לשהות מתחת למים זמן רב. הוא חשב על הטיטאניק. הטיטאניק שקעה. היא לא הייתה צוללת. כשהאוניה התחילה לשקוע ניתזו לו מים בעינים והוא הרגיש שהגיע הזמן לנסות את שחיית החזה שבה היה כה גאה ושכה ייסרה אותו משום שהיה עליו להכניס ראשו למים ולעולם לא הצליח להסדיר את נשמתו תוך כדי. אבל נתזי המים הטעו. אגון ואישתו לא נאלצו להתמודד עם טביעה. רב-החובל ג'ון מת'יוס טבע. הכלב ושני החתולים טבעו. אפילו נער הסיפון תום טבע וזאת עוד לפני שאישתו של אגון התעסקה איתו כפי שרצתה להתעסק איתו, כלומר: ללא אמצעי מניעה.

הקורמרן השחור הגדול ריחף מעל ראשם כל הזמן שהלכו במערה. אגון נזכר שראה הרבה כאלה מטונפים בנפט בזמן מלחמת המפרץ והתרגש לראות אחד מהם נקי מנפט: זה היה זן נדיר. אישתו של אגון ידעה שזו מנהרה ולא מערה, זו הייתה המנהרה הכחלחלה-סגלגלה שלה-רק-שלה, המצופה אריגי זהב. והיא ידעה לאן היא מובילה. היא עומדת לפגוש את קרוביה. היא הלכה קרוב לרצפה, ניסתה להפעיל את כל כובד משקלה על ריצפת המתכת המוזהבת. היא נעצרה רק כדי להקשיב לקולות שעשו טיפות המים שגלשו מהקריסטלים הענקיים שסימנו את דרכם במעבה המנהרה. המנהרה הזו חייבת להוביל לאנשהו.

אישתו של אגון הרגישה מרוקנת. היא הרגישה ששנאתו הבלתי-מבוטאת של אלפרדו אליה לא צריכה להפריע לה, היא צריכה רק לספק לה חומר למחשבה, ניסיון האל. ניסיון האל. האל מנסה אותה בדרך זו, האל גורם לה לחשוב כך. אין דבר שהאל שונא יותר ממוחות ריקים, מלבבות ריקים. האל אוהב אותה מלאה. האל אוהב אותה מניקה, רק חבל-לה שאין-לה את מי להניק: יותם מת והוא מת בצווחות איומות, לא "מזעזעות": פשוט איומות. כשהזרם סחף אותו היא הרגישה הקלה, כעת היא צריכה לדאוג רק לעצמה ולבעלה. את בעלה היא תמיד יכולה לעזוב, ממילא הוא בוגד בה. לילד צריך לדאוג ועוד לרך הנולד. אי אפשר להפקיר את יותם, אגון תמיד יסתדר. אגון תמיד יסתדר. היא הצטערה לשמוע שהוא מסוגל לסבול. הייתה לה תחושה שהוא לא מסוגל לסבול. אסור למי שמסוגל לסבול לסבול. יותם ידע לסבול הרבה, יותם צרח כשגופו נקרע לגזרים, לא היה זה מוות יפה. לא לא. יותם צרח כששפתו העליונה נתלשה. אני יודע זאת. אבל קינאתי בהם על אובדנו, כעת הם יכלו "להתמסר יותר" לאהבתם. הם הלכו במנהרה כשהם מחובקים, יותר ממחובקים, כשלא רק ידו טחובה אל מתחת למכנסיה אלא גם ידה מתחת למכנסיו, כאילו שיש מי שייראה אותם! כאילו שיש את מי לגרות עד טירוף, את קנאתו של מי לעורר בתענוגות האינטימיות, בזרות הנחשקת הזאת, שהיא לי עולם ומלואו קסום הנגלה בעדשות הטלסקופ הענק שבניתי בחצר ביתי.

 אני גר במקום שם יש מעט מאוד אנשים. תהיה זו שטות לטעון שאין לי שכנים. רשומים שמות על תיבות הדואר, לפעמים נדמה לי שאני שומע צעדים ליד הדלת ולפעמים אכן נשמעים צעדים. אינני גר בבניין אלא בבית גדול שחולק ל-7 דירות, כשכל דירה היא למעשה חדר. היה זה בית עם 7 חדרים ומשרתים. אני מניח שפעם היו משרתים: היית מצלצל להם בפעמון והם היו באים. וולטרס. היה משרת בשם הזה. וולטרס שירת בשוחות, הוא תמיד היה מסתובב עם פגז ביד, כמו שאני הייתי מסתובב עם מטריה בימים שלא ירד גשם. ידעו עליו שהוא לא יודע מה לעשות עם הפגז, ראו עליי שאני לא יודע מה לעשות עם המטריה. אני לא רוצה לראות אותם קרובים כל כך זה לזה, אבל אני רואה, אז אני מנסה לחשוב על דברים אחרים, בלתי-נעלים בעליל, כי לא הייתה מקנא בהם לולא היו הם מושא קנאה נעלה. לא, אין זה הופך את קנאתי לנעלה. קנאתי עלובה ולפיכך היא כה כואבת לי. לא, אין היא כואבת. לא, אין היא מייסרת. לא, אין היא כלל מורגשת. קנאתי מעלה בי עקצוצים קלים, זה הכל. היא איננה נעלה והיא איננה חזקה: זו קנאה פשוטה. לא, אין זו "צרות-עין", עיני איננה צרה באושר שעיניהם סמואות מכדי להבחין בו. אין בי צרות עין כלפיהם כי לא הייתי רוצה להיות במקומם. אני יודע שאין הדבר אפשרי. אני יודע שאין זו עצבות ורק עצבות הוריש לי האל, החי. היו נשים שאהבתי, מאוד אהבתי, היו נשים שרציתי שיאהבו אותי ולא אהבו. לא נואשתי, לעולם אינני נואש. למדתי להבין, להבין את אותות אלוהים ולחיות. אינני אובדני יותר. דבר איננו נעשה שלא בהשגחת האל. אם יש איש השונא אותי בכל ליבו, הרי אין זאת אלה שכך רצה האל ואם בשל איש זה אינני ישן בלילות הרי זאת משום שכך רוצה האל. אני מקבל זאת בהבנה, לא באהבה. אין בי אהבה, אלא כלפי מילותיי הטובות. אינני אוהב את אלוהים, אני משרת אותו כשחפה חרופה שכל עוד האדון איננו מניף עליה את שוטו היא איננה שונאת אותו והיא איננה מסתלקת ממנו כי היא יודעת שרק הוא יכול לדאוג לקיומה. אינני ממעמד האדונים, אני ממעמד המשרתים. אם אדחה את חסות האל אין לי לאן ללכת. עליי להמשיך להרגיש עקצוצים כשאני כותב על אגון ועל אישתו של אגון, אותן דמויות ספרותיות המייצגות דבר אמיתי.

אישתו של אגון התגעגעה לחתול הג'ינג'י. היא הכירה אותו בעיקר מהתבוננה בו. היא אהבה את הדרך בה שלף את ציפורניו - זה היה יפה. היא לא ידעה שגם אני יודע לשלוף את ציפורניי, היא לא ידעה שגם בי יש מן החתול. היא מיהרה אבל לא רצתה להראות שהיא ממהרת, היא לא רצתה להשאל "מה את ממהרת?" היא לא רצתה שבעלה ידע שהיא יודעת בדיוק לאן הם הולכים. בעלה לא היה רק בשר ועצמות, בעלה לא ידע גם לשכב עירום ולהקליד, הוא היה מסוגל לבצע מטלות ריאליסטיות: ללכת לשוק, ללכת למשביר. אמנם פשוטות, אבל לא רק לשגות בדמיונות ספרותיים הוא ידע. הוא הכיר את רמבו ואת ורלן. כשהוא שמע בהרצאה באוניברסיטה איך רמבו ירה בורלן הוא ידע בדיוק איך הייתה ההרגשה. הוא לא מתבייש לטעות. הוא יספר שרמבו ירה בורלן למרות שהוא לא בטוח שאכן היה כך – ייתכן שורלן ירה ברמבו. דברים אינם כה בטוחים כמו שנראו פעם, "פעם" – לפני שטבעה האוניה.

כשאישתו של אגון נופפה לשלום, עוד לפני שקרבו הדמויות הדהויות אליהם הוא היה בטוח שמשהו לא בסדר. הן לא נגעו באדמה כשהן הלכו אבל הן גם לא ריחפו. נראה שיש איזו שכבת אדמה שהם דורכים עליה, שכבת אדמה בלתי-נראית. לא הייתה לאגון תחושה של חלום, לדברים לא הייתה תחושה חדשה. הם היו אותם דברים מוכרים, רק בהקשר קצת שונה. היו נמרים שהילכו בין הדמויות הדהויות. היו דגים ששטו הלוך וחוזר כאילו היו באקווריום, אבל למעשה הם היו חופשיים, באוויר. והאקווריום לא היו אקווריום – הוא היה שונית בזכוכית. הם שחו כמו עופות שעפים במים. הם לא ידעו קרוא וכתוב. אגון כתב על נייר כתיבה A4 תוצרת  MontBlanc(שלקח איתו לאוניה כי התקמצן לקנות מחשב נייד בתירוץ "זה הרבה יותר קלאסי לכתוב עם עט ונייר, מי צריך טכנולוגיה, בלזק לא היה צריך מחשב נייד בשביל לכתוב את היצירות שלו, שלא כולן כה גרועות! 'עור היחמור' דווקא די בסדר..") "אנחנו סוסים שבעי-קרובות", הדגים לא הבינו אבל הסלמונים תמיד ידעו להעריך אדם שיודע לכתוב, תמיד היה שמור מקום באכסניה שלהם לסופר דרום-אמריקאי: הם פעם ידעו לכתוב אבל שכחו הכל. הקופים ישבו על הראש של הדמויות הדהויות וריכלו. הם לא ריכלו על חיי המשפחה שלהם, אלא על המשפחה של אגון ואישתו של אגון. אישתו של אגון שמעה אותם אומרים "מסכנים, מת להם הילד." "הוא, היה ילדון מתוק." "אל תגיד את זה, היא מבינה אותך, האישה." "היא מבינה אותי, האישה?" "כן, היא מבינה. אתה מבין, הם חושבים שאנחנו מכוערים, השימפנזים והילדים שלנו זה מבחינתם דוגמא לכיעור. אתה מבין? כשרוצים להראות אנתי-תיזה לילד מתוק מראים את הילד שלך, בקומדיות אתה יודע. כולם צוחקים. כאילו שאנחנו לא יפים, בושה." "בושה, ממש בושה. אנחנו גם צריכים לעשות קומדיות כאלה – נראה בני-אדם וכולם ייצחקו, אבל בצדק ייצחקו, מכל הלב ובצדק – ראה מה מגושמת היא החיה הנתמכת על שני מקלונים דקים! אבל איך נבדוק שהיא מבינה?" "תגיד שהיא זונה ב-זונה." "אני לא יכול להגיד דבר כזה." "אה, זה מספיק. ראיתי על הפנים שלה שהיא קצת נעלבה." "אני מכיר אותה, היא לא נעלבת מדברים כאלה, מבחינתי אין בזה חידוש, היא ממילא לא מרגישה מי-יודע-מה עם עצמה. נעלבת? אז היא קימטה את המצח קצת, אולי זה משהו שאמר לה בעלה?" אישתו של אגון אכן הבינה כל מה שאמרו אבל לא היה לה מצברוח לדבר עם הקופים, היא באמת חשבה שהם מכוערים ולא היה לה זין לדבר עם מכוערים במקום כזה יפה, למרות שחברת הילדות הכי טובה שלה הייתה מכוערת, שהיא גם במקרה החברה הכי טובה שלה. הדמויות הדהויות נראו מתות. הן היו חיוורות וטובות-לב, הייתה להן סביב ראשן הילה של חוטאים שלא מרצונם. היו אלה דמויות של אנשים שדאגו לעצמם יותר מידי והשתדלו שלא לפגוע בזולת - אנשים כמו אגון. אישתו של אגון מיד זיהתה אותם.

"אגון, החבר'ה שלך!"

"כן, נו.."

"הם לא נראים לי אובדניים במיוחד.."

"ואתה אובדני?"

"לא יודע, אני כבר לא יודע מה אני, אם אני משהו בכלל. אני משהו בכלל? אני כבר לא יודע."

"נו, כמובן שאתה לא יודע. גם הם לא יודעים."

הם עמדו מספיק קרוב כדי לשמוע אותה וכדי להראות שלא זכו לחוויה הנדירה של לשמוע-אנשים-מרכלים-עליך-כממתיקי-סוד, היא אמרה אליהם:

"אתם אובדניים?"

"כן."

"ת'ה רואה! יו אידיוט!"

אגון אמר:

"היית צריכה לשאול "אתם אובדניים." אז הם היו אומרים "אולי." אולי."

"טוב, כעת מאוחר מדי." אמרה אישתו של אגון.

 "לא לא, לעולם לא מאוחר מידי! לא כאן לפחות.." נשמע קול של אחת מהדמיות הדהויות שנתמלאו ביטחון-עצמי אל מול הססנות אגון.

"טוב.. אז אני אשאל. אני שואלת: אתם אובדניים."

"אנחנו עונים: אולי."

לא, אגון לא יכל לקבל את זה. זה לא נראה לו אמין. לא שהם תכננו את הכל מראש, אבל נראה שהם היו מוכנים לעשות מאמץ זה כדי להשביע את רצונה של אישה ועוד אישה יפה. אגון לא ידע מה המקום הזה. הוא בכלל לא היה מנסה להגיע לסוף המנהרה לולא היה נסחב אחרי אישתו, אחרי טוב ליבה. היא עשתה כל כך הרבה למענו: הוא חב לה את חייו. לולא היא היה גר כמוני בדירת חדר בנחלאות ולא מסוגל לחשוב על מה נשאר לכתוב אחרי הרומן "ירושת כל פרליני המחר". לא עלה בדעתו שלא להשרך אחריה. הוא לא ידע אם המקום הזה הוא מה שקרא אצל וירגיליוס בלטינית "עולם המתים", "העולם התחתון", "עולם הצללים". זה הזכיר משהו מהמיתולוגיה היוונית, אבל לא היה ברור לו מה. משהו על הדס אולי, משהו על נהר האבדון. משהו על אודיסאוס, משהו על הומרוס. האנשים שם לא נראו לגמרי מתים. אבל כיצד הם הגיעו לשם? מה באשר לו ולאישתו? איזו מן הצלה זו? לא ייתכן שמתו, אבל הם ניצלו בדרך מוזרה. אגון לא זכר שחרחר, שגסס, שפרפר כמו פרפר ברשת רגע לפני שננעצת בו סיכת האספן. אגון לא זכר שנשם את נשימתו האחרונה. הוא לא זכר שהייתה לו שיחה אחרונה עם הבורא, שיחה אחרונה לפני המיתה: הוא לא מצא זמן להתוודות על חטאיו לפני שהוא עובר מן העולם, הוא לא נשף נשיפה אחרונה מהסיגריה, הוא לא מצא זמן להאשים את אלוהיו על שלא נתן לו להזדקן, או להודות לו על כך. הוא רצה לספר לאלוהים שעכשו הוא מבין הכל, שעכשו הכל ברור,שהוא יודע שכל פעם שקרה לו משהו רע הוא לא נענש, למרות שאלוהים הרגיש עם זה רע. קרו לו דברים רעים רק כדי שבסוף המנהרה הוא יוכל לשבת על כיסא ולרשום מכתב תלונה מפורט. טוב, לא קרו לו ממש הרבה דברים רעים. אלפרדו היה יכול לכתוב רומן שלם על הדברים הרעים שקרו לו. לאגון גם קרו דברים טובים, זה היה מחזיק רק חצי רומן. אבל הוא ידע שאת אלוהים לא מעניינים הדברים הטובים, הוא ידע שאלוהים "יודע" שהדברים הטובים הם אשליה, שהעולם הוא על טהרת הרע והיכן שיש נדיבות, יושר וצדק הם באים רק כדי להדגיש את החמדנות, הצביעות והמרמה.

אגון חשב על אמא שלו. כמה היא הייתה במפח-נפש כשהתגלה לה שהשתמש בסדינים כוילונות. זה לגמרי קרע אותה. היא לא הייתה אותו אדם אחרי זה. וגם לא אחרי שגילתה שהוא קנה קפה פרנץ' וניל שהיה לה בבית. ככה היא אמרה, ככה נראה שהיא הרגישה. אמא אומרת מה שהיא מרגישה, אלא אם מדובר באבא. הוא קיווה שהוא טועה לגביה, שהיא לא באמת הרגישה שהוא בוגד באמונה כשהוא לא מאפשר לה לסייע לו, כשהוא לא מאפשר לה להיות האמא הכי טובה בעולם: מבלי שהיא בכלל מעוניינת בתואר הזה - זה בא לה בטבעיות גמורה. לא, הוא לא לגמרי היה טוב עם אלוהים, אבל הוא ציפה לגהינום פרטי. עדיף פרטי. אקסקלוסיבי כמו הזונות שלו. הוא הרגיש עייף. הוא היה עייף.

אגון התיישב והשתעל. הוא השתעל כל הבוקר ולא חשב שזה יפסיק. בסוף זה הפסיק. תמיד בסוף זה מפסיק. הוא חיכה שייצא דם מהגרון אבל לא יצא. סתם שיעול טורדני. הוא לבש גופיה לבנה והרגיש כמו פועל. הוא לא זכר את פעולת הלבישה אבל הוא זכר שרצה ללבוש.

בביתו של אלפרדו הקדיחות לא נגמרו. ברגע שנגמרו השיפוצים מקומה מתחת התחילו השיפוצים בדירה בבבית הסמוך ממערב וברגע שנגמרו השיפוצים בבית הסמוך ממערב התחילו השיפוצים בבית מדרום וברגע שנגמרו השיפוצים בבית מדרום הם חזרו לקומה מתחת. והשיפוצים היו לא רק דפיקות של פטישים, אלא בעיקר ניסורים. הלוואי שהיו רק דפיקות של פטישים. גם אני מוקף שיפוצים, אני יודע איך זה. אני יודע איך זה לקום בבוקר ולהרגיש שקודחים לך בראש ולנסות להמשיך לישון למרות זאת, לנצח את ההפרעה. זה מאבק אבוד. וממילא הבקרים קשים וברצון רב היו מומרים במוות - אבל עם הקדיחות בראש הגהינום נראה די עלוב. לאלפרדו הם קדחו לא רק בראש אלא גם בישבן. הוא האמין שבשלב כלשהו צריך לשים לבנים על לבנים וזה לכל הרוחות לא צריך להרעיש כל כך! מתי הם כבר יגיעו לשלב הזה? כמה זמן אפשר להרוס? וההרס מרעיש, כן מרעיש. הבניה שקטה, ההרס מרעיש, אין בהבחנה זו משום גדולה, אלא עבור קבלני בנייה. לפועלים זה לא משנה, הם יעשו את העבודה בכל מקרה. הטיח והסיד שנושר על הפועלים מלכלך רק אותם. ואת אלפרדו. הפועלים יכלו להיות רומנים, תאילנדים ואפילו סינים. אבל הם היו ערבים. ולא סתם ערבים – ערבים מהשטחים, כאלה עם מבט של רוטווילר שהיה כלוא בחדר של מטר על מטר שנתיים ולא אכל שבועיים והוא מה-זה עצבני על הבעלים הלא-מתחשבים בצרכיו. אבל הם לא באמת היו כלואים, הם לא באמת רעבים, הם סתם שונאים יהודים. אבל לא בגלל שנאתם לאלפרדו הוא מת. כן, אלפרדו מת. הם קדחו לו בישבן משבע וחצי בבוקר עד שמונה וחצי. טוב, לא ממש בישבן. המזרן שלו היה שרוע על ארון עץ והם קדחו בתקרה בקומה מתחת. הם קדחו וקדחו, השד יודע למה, השד יודע למה כל כך הרבה! אלפרדו לא הבין זאת. הוא ניסה ליצור קשר עם אלוהים אבל אלוהים לא היה שם. הוא הרגיע את עצמו שהוא סתם היסטרי והמשיך לשכב ערום ואפילו היה די רגוע כדי לשחק עם האשכים, ככה ללטף אותם בחיבה, להתגרות בהם, אבל שום דבר מיני! לא מספיק רגוע בשביל שיעמוד לו. הקדיחות רק הלכו והתחזקו, הלכו והתקרבו, אבל הוא האמין בהם. הוא האמין באלוהים. הוא האמין שלקדיחות אין שום קשר אליו. בעל הדירה למטה רוצה דירה יפה ולשם כך עליו לשפץ אותה. זה טבעי. כזה טבעם של האנשים – לשפר את תנאי מחייתם. אולי הגיע הזמן שגם הוא יהיה ככל האדם. לא, לא רק היהודים משפצים. אין צורך להיות אנטישמי בשעה זו של הבוקר, עוד יום שלם לפניו. היהודים דואגים לחומריותם, כן בטח, יש להם יותר כסף ממה שהם צריכים, אבל אין זה סותר את רוחניותם, הם פשוט מושלמים – מוצלחים גם בחומריות וגם ברוחניות! אלפרדו לא היה מושלם. אלפרדו הרגיש שהוא די בסדר בקטע הרוחני. לא שהוא האדם הכי טוב בעולם, רוחניות איננה עניין של טוב-לב, טובי הלב נולדו כאלה או שקיבלו חינוך נכון ובדרך כלל טוב ליבם נובע מתחושת אשמה לא לגמרי בריאה ולא מרוחניות עמוקה. אלפרדו לא היה טוב-לב והוא לא מת טוב-לב ("מת-לב") וגם לא אמרו עליו בהספד שהוא טוב-לב. אבל מזל לא היה חסר לו. הוא מת בדיוק ברגע שהמסור החשמלי חדר לפי-הטבעת שלו ופילח את פלחי עכוזו לשני פלחים שווים וגופו העירום צנח אל המטבח ההרוס שלמטה כמו יונה שנורתה בראשה במעופה, כך כשכף ידו השמאלית עוטפת את אשכיו ללא שהייתה בו רוח חיים.  

אגון ואישתו לא ידעו שאלפרדו מת. הם הצטערו שהיו אכזריים כלפיו ולא הזמינו אותו להפלגה המשגעת אבל לא הצטערו על מותו. הם לא יכלו להצטער על מותו. הוא מת בדיוק ברגע שהאוניה צללה. אגון הצטער על שלא הזמינו את אלפרדו משום שהטיול כולו היה סבל עבורו: לא מספיק שאישתו של אגון ברחה עם אלפרדו לפאריז והשד יודע כמה פעמים הוא שיגל אותה שם ובאילו תנוחות, אלא שנער הסיפון תום אמר לו בנימה מוזרה "אישתך לא על הסיפון, אדוני" ולא היה לו ספק שהוא רצה לומר "אם אתה רוצה למנוע לעצמך כאב-לב אל לך לחפשה". והוא לא חיפש אותה, אבל הוא ידע בדיוק איפה לחפש. אין צורך "לתור". הוא הבחין במבטים הרכים, הכאילו דו-משמעיים, באופן בו בסעודות הערב היא נענתה במהירות לבקשתו להעביר את המלח ולאופן בו המלח עבר מידה לידו, כאילו היה יד אחת – ככה הוא עבר. והם שניהם עשו יד אחת נגדו, הם שניהם זממו להקריס עליו את כל אשר בנה במו ידיו, בשנים ארוכות של עמל והתנזרות מאוננות. הלא אלפרדו לא יכול היה למנוע מעצמו עונג מיני בעצמו אפילו יום אחד במשך כל ימי חייו! אלפרדו היה צריך להיות כאן, הוא היה צריך לסבול. כי כמה שסבל סבלו התקזז עם העונג הרב שגרמה לו האוננות, לו רק היה יודע שאף זיין לא נהנה מדחיסת איברו לתוך אישה כמו שהוא נהנה להחליק את איברו בין כפות ידיו: קודם השמאלית החלשה כדי שלא לגמור מהר מידי ואחרי זה הימנית כדי להביא לגמירה הנכונה, הנבונה. אלפרדו היה צריך להיות כאן, היה מגיע לו לסבול.

אגון לא רק רצה שאלפרדו יהיה בין הדמויות הדהויות - הוא חשב שזה הגיוני שהוא יהיה שם. אלפרדו אמנם חשב שהוא משהו מיוחד, אבל למעשה הוא היה חלק מחבורה. חבורה לא גדולה, אבל אם היה קצת יותר חברותי הייתה יכולה להיות לו את החבורה שלו. איזה פספוס! אם היה מוציא ספר לא היו קונים אותו מיליוני אנשים, אבל כמה עשרות אלפים הוא יכל למצוא. אילו רק לא היה פוחד לחפש. למצוא את חבריו היה עבורו כמו זכוכית מגדלת המחפשת אחר אמבות מרצונה החופשי. הוא היה צריך שמישהו ישתמש בו, הוא לא ידע לעשות דברים לבד. הוא ידע להפגע, הוא ידע להרגיש רע - זה כן הוא ידע. אבל הוא לא היה בטוח שהוא נפגע או מרגיש רע בגלל שהוא רוצה בכך. היה נדמה לו שהדבר נכפה עליו. הוא לא יכל להגיד שהוא אוהב את העולם כי ידע שיהיה זה שקר: אם היה במצב-רוח טוב והצליחו לו דברים אז הוא אהב את העולם אם לא אז הוא שנא אותו. זה היה עד כדי כך פשוט, אבל האין כולנו כאלה? אני די כזה. למרות שגם אני לפעמים שואל את עצמי כיצד זה שאינני יכול לאהוב את העולם כשהוא רע אליי? וגם אלפרדו שאל זאת את עצמו. אני ואלפרדו די דומים, אולי יכולתי להיות בחבורה שלו. אבל אני לא בטוח שהייתי רוצה, אין לו ריח טוב מבית השחי בימים חמים. אילו רק האלפרדו הב-זונה הזה היה יותר חברותי אולי היו לו חברים. אלפרדו יכול היה לקום מהמיטה כשהקדיחות התקרבו ואז לא היה עכוזו משתפד, אבל הוא לא היה בטוח שהוא לא רוצה למות, למרות שלא היה לו כוח למות. האכזבה מהנסיעה עם אישתו של אגון הכניסה אותו לייאוש די כבד, ואז הוא באמת אהב את העולם. אבל הוא אהב את העולם מפני שלא ידע איך לשנוא אותו יותר, כאילו אמר "לשנוא אותך יותר אני לא יכול אז תהא אהבתי לשנאה ושנאתי לאהבה!" והוא אהב את העולם, כמה שהוא אהב אותו! לא אהבה צינית, באמת אהב אותו. הוא רצה לחבק אותו בשתי ידיו ולקחת אותו איתו, למטה. אל השאול. אבל העולם נשאר למעלה.

אגון לא היה צריך להתאמץ לזהות את אלפרדו, אלפרדו נפנף לו לשלום. הוא יכל לדבר. הוא היה מהמעטים שהיו מסוגלים וגם דיברו. אבל לא לאורך זמן הוא יכל לדבר, לכן דיבר בתמציתיות ואמר רק מה שצריך להגיד.

"למה לא לקחתם אותי אתכם?" הוא שאל כאילו עודו בחיים, אלא שכל מילה נהגתה בנפרד כאילו היא משפט. היה רווח גדול בין כל מילה, זה היה בעצם ככה: "למה" – רווח של 5 שניות – "לא" – רווח של 5 שניות – "לקחתם" – רווח של 5 שניות – "אותי" – רווח של 5 שניות – "איתכם".

לאישתו של אגון התחשק לגהק ולשהק כל פעם שאלפרדו השהה דיבורו. לאגון התחשק לרקוד ריקוד לטיני סוער בכל המרווחים בין המילים, עם עצמו. לא היה לו זין לרקוד עם אישתו – הכלבה הבוגדנית. הוא לא ידע למה זה פתאום עניין אותו, ממתי יש לו חשק לרקוד? ועוד ריקודים לטיניים? מוסיקה לטינית? אנריקו אגלסייז, ג'ניפר לופז והיפיוף ההוא ממיאמי איך קוראים לו, ריקי מרטין. כן. מה לו ולנמוכי המצח הללו? למפזזים הריקניים האלה? זה לא שינה לו. הם עושים את זה בשביל הכסף, הוא יעשה את זה בשביל הנשמה. כמו שצריך. הוא הרגיש שהוא יודע להזיז את התחת בדיוק כמו שצריך. בהתחלה הוא הניע אותו רק בדמיון, נראה לו שזה מצליח לו. זה היה כמו מהלך בטניס שהוא מתכנן עשירית שניה לפני שהוא מבצע אותו ויודע שאם זה הולך בתכנון אז זה גם יילך בביצוע. זה הצליח לו, לגמרי, גם בביצוע. הדמויות הדהויות, שרק לפני רגע נראות כאילו עוד קצת חוסר-חיים והן יתפוגגו נעורו לחיים, קיבלו בשר. אלא שהבשר שקיבלו לא היה בשר של בני-אדם זה היה בשר של עופות, של בקר, של דגים. בשר מוקפא, המעלה את קצף ההקפאה. הן היו חיות מוקפאות. חיות שגודלו על ידי בני-אדם רק כדי להיות מוקפאות. אבל בנשמתם היו בני-אדם. אגון המשיך לנענע את התחת ונראה היה שאגנו כה גמיש עד שהקיף את אישתו בריקוד מבלי שגופו זז: אגנו נטל לעצמו חופש פעולה שאגון לא הרשה לו. אגון היה מרוגז על אגנו. אבל הוא ניסה לשלוט ברוגז. הוא לא ציפה מהאגן שלו שיתנהג ככה, אגנו של אגון היה אגן סורר. אגון לא הרגיש טוב שהוא עצבני וידע שהוא גם לא נראה טוב ככה. הוא ידע שהוא חייב לעשות הכל כדי להיות רגוע כי הוא נראה ממש רע כשהוא מרוגז והתחשק לו לתפוס בחורות. לצוד. ולמה הוא היה מרוגז? זה היה נראה כאילו הוא רוקד עם אישתו! ולאגון בכלל לא היה רעיון כזה, מה פתאום אגנו של אגון מפזז לו סביב אישתו של אגון?

"שיפכי עליי מים קרים, התחת שלי בוער."

"מים קרים, אוקיי. מים קרים. מאיפה אני משיגה מים קרים?"

"אה, הם נוזלים החבר'ה האלה."

"נראה שהם הרגע יצאו מהפריזר."

"אבל הם נוזלים."

"זה ממש כמו בית מטבחיים פה."

"של השוק. ראיתי כזה בשוק. התנאים ההגייניים פה קשים."

"מאוד קשים. העופות סובלים."

"כן, פה הם סובלים. שם הם אחרי המוות, שם לא ממש סובלים. מי שהתנאים ההגיינים מקנה לו סבל אלה בני-האדם."

"בני-האדם."

"כן."

"זה מצב מטורף."

"אני יודעת. זה מצב מטורף."

אגון הרגיש שאישתו מבינה אותו, שהם עלו על אותה תחושה. אבל זה לא היה נכון. תמיד זה היה כך. הם התעקשו שלא להבין זה את זה, כשבעצם הם כל הזמן הבינו, איך יכלו שלא להבין – הם קורצו מאותו חומר? כן. כשם שבני-האדם המתים היו משומרים כחיות קפואות ועדיין היו בני-אדם כך הם: חרף כל התהפוכות ותחלופות הגוף נותרו אחידים בנשמתם, שהרי מאותו חומר קורצו ולא היה זה מן האפשר שלא יהיה ביחד. נגזר עליהם להיות ביחד, הם נידונו לחיות ביחד, אבל ישנם דינים וגזרות שהייתי נותן הרבה-הרבה כדי שיאכפו עליי. הרבה-הרבה מאוד.

"אגון, אני דג מדבר אני." אמר אלפרדו.

"אלפרדו! דג מדבר אתה, מה? טוב, אתה לא הדג הראשון שמדבר. ודודה שרה כבר אמרה עליך שאתה דג.."

"אירוני, מה?"

"אחול-שרמוטי אירוני. אני לא יודע מה זה אירוני. אני לא יודע מה זה אירוני. או מיי גוד, אני לא יודע מה זה אירוני!"

"וטוב שאתה לא יודע, מה זה."

"תמיד חשבתי שזה מוגזם שמקפיאים אותם. בכל זאת, בעלי-חיים. זה לא קופסאות שימורים! גם הם יודעים לצרוח מכאב."

"גם הם יודעים לצרוח מכאב."

"ואפונה לא יודעת."

"מה אפונה יודעת? ולא יעזור לה ששמים אותה עם תירס, גם התירס לא יודע הרבה: אבל שמעת פעם חזיר נשחט? שמעת? עז שערפו את ראשה, שמעת? תרנגול המובא אל שחיטה, עוד בטרם מונפת סכין השחיטה, שמעת?"

"ראית בסרט מקסיקני. זה רע, צ'מע. זה רע. זה, אה, אני לא יכול לדבר יותר. נראה שהטמפרטורה לא מספיק נמוכה פה. אני צריך מינוס 18."

הטמפרטורה הייתה רחוקה ממינוס 18. למעשה הטמפרטורה הייתה 28 מעלות. אלפרדו היה בסכנת הפשרה, אלפרדו היה בסכנה שלא יהיה ראוי למאכל. הם היו בתוך המים, אבל לא היו רטובים. בעיני אישתו של אגון זה היה נס, בעיניו של אגון זה היה טבעי: הם היו בנסיבות לא טבעיות וצפוי היה שחוקי הפיסיקה לא יעבדו פה. אם היו נרטבים זה היה מפליא את אגון. אגון גם היה מרוצה מזה שהם לא צריכים מגבת. אגון לא הסתדר עם מגבות, הן תמיד היו נופלות לו כשהיה מנסה לכרוך אותן סביב מותניו כדי להסתיר את איבר מינו העצום ותמיד היה חושש שתחליק לו המגבת ליד אנשים זרים ובכלל היה נבוך מזה שהוא צריך להסתיר משהו אבל גם כשהיה הולך לבריכה היה לובש מגבת, למרות שפעם הבחין שיש כאלה שמסתובבים עם הבולבולים בחוץ ואז היה נבוך שבעתיים מפני שהיו יכולים לחשוד בו שהוא חושש שייראו שיש לו זיקפה מכל הבולבולים האלה, שהוא הומוסקסואל! ולכן הוא מסתיר את האיבר שלו במגבת, כשלמעשה לא רק שהוא בסך הכל מנסה להתנהג בסדר - אם זה היה מותר היה מסתובב גם בחוץ כל הזמן בעירום ולא רק במחיצת גברים! אבל, זה כבר לא היה בסדר. אגון תהה מה היה קורה אם היה מפרט את מחשבותיו אלה בפני אדם זר בקול רם. ודאי היה מפסיק באמצע כשהיה מרגיש שהוא מאבד את בן-שיחו, שמה שהוא אומר לא מספיק מעניין או סתם מוזר עד כדי זרות: לא ראוי לדבר על דברים כאלה - בשביל מה לבזבז על זה דיבור? הבזבוז הוא לא במשאבי האנרגיה שלך, אלא בתקשורת בין שני בני-אדם, יש דברים שאינם ראויים לדיבור! אגון היה מופתע מצורת חשיבה זו. הוא חשש שהוא הופך להיות אלפרדו, שבאיזה אופן דג הסלמון ששחה הלוך וחזור כאילו הוא הולך במשרד הפשיר עצמו כדי להפטר מנשמתו, כדי להעבירה אליו. ואולי בעצם איבוד צורתו האנושית הוא העביר אליו את נשמתו.

אלפרדו איבד הרבה שיער בעוברו מן העולם. הוא לא היה קירח לגמרי, אבל היה חסר לו הרבה שיער. הוא נראה כמו אפרוח שהרגע יצא מן הביצה, כשהחלמון הוא קצוות השיער הבהיר. אישתו של אגון הרגישה שהיא לא יכולה לאהוב אותו לגמרי אבל לא רצתה להראות שהיא סולדת ממנו כי מי יודע, אולי יום אחד תתאהב בו שוב? היא אהבה לשמור את כל האופציות פתוחות, היא לא רצתה להגיע למצב שלא תוכל לבחור מאהב. אגון הרגיש שנוכחותו של אלפרדו משרה עליו דיכאון. הוא לא היה בטוח אם הם מתים או חיים אבל אלפרדו בהחלט נראה מת. הוא רצה שאלפרדו ייסתלק משם, הוא עוד חי את המדיניות של החברה "לא לתת לטיפוסים מדוכאים להשאר לידך". אחרי שאלפרדו סיפר לו כיצד מת, כיצד שופד ישבנו: לא היה לו ספק בדבר – ככה אנשים מתים. ההגיון אומר שגם הם מתים, אחרת לא היו פוגשים את אלפרדו המת. הם לא טובים ממנו במובן הזה. אבל לא רק סיבה זו השרתה עליו דכאון, אלא הזכרונות העגומים שאלפרדו עורר בנוכחותו. כשאגון חשב על אלפרדו לא הייתה לו תחושה כל כך קשה כמו כשאלפרדו היה פה - נראה שהזכרונות התעוררו ביתר שאת כשאלפרדו היה נוכח.

לאלפרדו היה נדמה שאין יותר נכון ולא נכון. שכל מה שקורה נכון. שאין יותר טעם במחשבה על הדבר הנכון לעשות, הדבר האחרון לכתוב. כל דבר שיעשה, כל דבר שיכתב, יהיה הדבר הנכון. אלוהים יעשה את זה נכון. לא צריך יותר להצטער על מעשים, לא צריך יותר להצטער על מילים. לא צריך יותר לצנזר מחשבות, לא צריך יותר לקצץ שורות. כל מה שצריך זה לעשות ולעשות ולעשות, לכתוב ולכתוב ולכתוב. אלוהים יעשה את זה בסדר. אלוהים יראה לאנשים את האור. במחשבתם של אנשים המעשים יסתדרו, במחשבתם של אנשים המילים יהיו במקום. יש מקום לתיקוני מעשים, יש מקום למחיקת מילים, אבל אין מקום להתלבטות לאחר התיקון, לאחר המחיקה, אין מקום למחשבה "האם היה זה הדבר הנכון לעשות?" אין מקום לצער, אין מקום לחרטה: כל הנעשה נעשה תחת השגחת האל, כל הנכתב נכתב בידי האל.

אגון ידע שאלפרדו יצטער על זה. זו הייתה יותר מיוהרה, זו הייתה התגרות בבורא עולם.

 "לעזאזאל, אלוהים. לא שמעת אותי אומרת היבריס." אמרה אישתו של אגון.

            היא כבר לא הייתה בטוחה שהוא קיים. היא יכלה להניח שהעולם מתקיים גם בלעדיו. דבר שלא יכלה להניח עד היום. היא ראתה את הרעבים בסומליה, את ההפצצות על סרביה, את סבלות היהודים בארץ ישראל והאמינה שכל הסבל הזה מקומו רק בעולם הזה. היא האמינה שאנשים שטחיים לא מגיעים לשם. והיא ראתה שם הרבה מאוד סופרים בינוניים. היא ראתה את עמוס עוז, את אתגר קרת, את חנוך לוין ואת מה-שמו הנודניק הזניסט הזה מ"כתר", אה, יואל הופמן. היא ראתה אנשים שלא מסוגלים לחבר מילים באופן שיהיה משמעותי עבורה, היא ראתה אנשים שבעים, עם משפחות ברוכות ילדים שלא די להם במקצוע הנגרות הפיסי הם גם עוסקים בנגרות רוחנית והם כותבים עוד ועוד ועוד ספרים מיותרים וקובעים מהי ספרות יפה ומהי ספרות מכוערת, ולא רק שהם גוזלים את פרנסתו של ראובן ויטנברג - הם גם דנים אותו לחיים של תיעוב עצמי. עד שהיא ראתה אותם כבולים בשלשלאות זה אל זה היא חשבה שזו היא שלא בסדר, שכל השאר שאומרים שאילו באמת המעולים שבסופרים הם צודקים ומשהו לא בסדר בשכל שלה, שכל הפרופסורים וכל מבקרי הספרות וכל האליטה התרבותית יודעים מה שהם מדברים בגלל שיש להם קופסא מעולה אבל היא קיבלה דגם דפוק, או שבכלל יש לה משהו אחר במקום קופסא. אבל בעולם הבא הדברים נראים כפי שהם באמת. וכל האנשים השטחיים הללו שחיו חיי רווחה מכתיבה לבשו כובעי מצחייה ירוקים שהיו גדולים עליהם או קטנים עליה ועליהם הכתובת "צ.ה.ל" והם ישבו על ספסל שחור בשולי המנהרה מפני שהיו כל כך עלובים עד שלא הורשו יותר לפסוע בסך. הם ישבו ישיבה מזרחית עם פת לחם ביד אחת וגביע "אשל" ביד השניה והם לא היו מספיק אינטלגנטים אפילו כדי לחשב את כמות הלחם הנדרשת לאכילת הגביע. לעמוס עוז ולאתגר קרת היה שמן זית בצידי השפה העליונה דבוק לשומה חומה על השפם הדק שהספיק לגדול פרא בזמן שהותם פה. אישתו של אגון ביקשה לדעת מה הסיבה לכך. היא חיפשה את האחראי. היא הבחינה במישהו שמדביק להם מספרים על הגב, כמו היו רצים בתחרות אתלטיקה. האיש נראה מהצפון, נורבגי. לאישתו של אגון הוא נראה כמו סטפן אדברג, אבל היא חשבה אותו נורבגי. למעשה, זה היה סטפן אדברג וכשאישתו של אגון פנתה אליו הוא היה בעיצומו של סרב-אנד-וולי.

            "שלום, איש יקר! ויפה תואר.."

            "מה לך עלמתי? האינך רואה שאני בעיצומו של סרב-אנד-וולי? אוף, בגללך פספסתי את הכדור." ואכן, הכדור חלף ממש על שולי המגרש ונחת על קו הבייסליין. הצבע של הכדור היה ירוק-דשא מאחר והצבע של הדשא היה צהוב-דשא.

            "נגד מי אתה משחק? בקר?"

            "לא משנה. עזבי, אני לא רוצה עכשו להגיד שמות, חלק יתלוננו שקיפחתי אותם ולא הזכרתי אותם. בואי נאמר שאני אחראי פה על ה.. על ה... על היוצאים והנכנסים."

            "לא ידעתי שאפשר לצאת מפה!"

            "בטח שאפשר. את רק צריכה להכיר את האדם הנכון."

            "אל תאמר לי שזה אלוהים, אחרת זה יראה כמו פארסה שמאלנית, גסה ושטחית הכתובה על-ידי אחד מאלה המובלים בשלשלאות."

            "מובן שאין זה אלוהים! אל תהיי טיפשה. אני מצטער שנקטתי בלשון של רמיזה, כאן אנחנו חושבים, מרגישים ומדברים רק על-פי חוקי האסתטיקה הנפשית של אחד ראובן ויטנברג."

            עליי להודות שהופתעתי לשמוע את שמי ועוד בהקשר כל כך חיובי. במעקבי אחרי אגון ואישתו נזהרתי מאוד שלא להחשף. הנחתי לקנאתי לבעור בקרבי מבלי שיוודע להם על עובדת קיומי. אם היו יודעים שיש בכלל מישהו בשמי ייתכן שהיו מבינים שאך בלתי-נמנע הדבר שיהיו לי למושא קנאה.

            אישתו של אגון רצתה להשמע חכמה אבל לא היה לה מה להגיד. היא רצתה להראות שהיא יודעת מיהו אותו ראובן ויטנברג אבל חששה להתפס בקלקלתה. הרי מעולם לא שמעה עליו. היא רצתה להגיד את המילים הנכונות, את המילים שראובן ויטנברג היה שם בפיה אבל לא ידעה מהן, בכל זאתה היה עליה לומר דבר-מה - היא רצתה לצאת משם. הריחות של הפגרים לא היו נעימים. כל עוד היו אלה דמויות דהויות היה להן את הקסם והארומה של רוחות רפאים מהאגדות, אבל ברגע שהפכו לחיות מתות הדבר נעשה עצוב. היא לא יכלה לתאר לעצמה עצבות יותר גדולה מזו. לראות את כל החיות השחוטות תלויות זו לצד זו ועדיין מהלכות. לדעת שבגופן יש נשמה של אדם – זה היה החלק הפחות נוראי. נשמתו של אדם היא נשמה בזויה והיא לא חסה עליה, צר היה לה על שהגופות האלה שימשו למדוריהן של נשמה בזויה.

            "עליי להודות שמעולם לא שמעתי על ראובן ויטנברג. הוא ודאי אדם צנוע."

            "אכן, הצנוע באדם. למעשה, צניעותו כה רבה עד שכל תשבוחת מעלה בחייו סומק כה עז והוא כה נבוך מסומק זה עד שהוא מעדיף שיגונה מאשר שיקולס."

            "נפלא, אתה מדבר עליו כאילו הוא עוד בחיים."

            "הוא עוד בחיים."

            אישתו של אגון חשה תחושה של החמצה. האדם הזה, ראובן ויטנברג, נראה כשידוך אידיאלי לה. נראה היה לה הדבר אך-הגיוני שהיא באה אל העולם כדי להיות עזר כנגדו והנה, מעולם אף לא פגשה בו! כיצד זה שאלוהים הניח לדבר להתרחש? האם רק כדי שתסבול מוסר כליות ברגעים אלה? האם הביאה אל העולם כשיעד לה כדי שיעד זה לא יתממש, כדי שתכשל? וכיצד יכלה שלא להכשל! הרי זה אלוהים הכשילה. לפני שהגיעה לכאן לא הרגישה שנכשלה, אך לאחר שנודע לה על קיומו של ראובן ויטנברג הרגישה שכל חייה היו כשלון. אבל, אולי בעצם, היא פגשה אותו והיא לא זוכרת את שמו. היא ניסתה להזכר בבית-ספר היסודי, בתיכון, בצבא, באוניברסיטה. לא, היא לא זוכרת אף ראובן ויטנברג. היא לא זכרה שהקריאו בכיתה את השם הזה.

            "תגיד, פגשתי פעם את ראובן ויטנברג?"

            "אם פגשת אותו.. הוא היה איתך בבית-ספר היסודי, בתיכון, בצבא ובאוניברסיטה. אבל זה לא אומר שפגשת אותו."

            "מה אתה אומר? בטח כל הבחורות היו משוגעות עליו, בטוח הייתי שמה לב אליו!"

            "לא, האמת היא שרק המורים שהיה הנכשל היחיד בכיתה שלהם ידעו על קיומו. לא רק הנשים לא הבחינו בו, אפילו בספורט הוא לא היה דומיננטי מספיק כדי שיחושו בקיומו."

            "מה אתה אומר.. אבל בסוף הצליח לו. כאילו, הוא בעצם מנהל פה את כל העסק."

            "אה, לא בדיוק. פה זה רק המנהרה, בהמשך זה מישהו אחר מנהל את זה."

            "והוא?"

            "אני לא יכול להגיד." אמר סטפן אדברג.

            "אז.. תתן לי לצאת?"

            "בעלך יצטרך לבוא איתך ואני לא רוצה שתחשבי שאת יוצאת מפה, את בסך הכל יוצאת מהמנהרה."

            "טוב, זה גם משהו. יותר טוב מכלום, מה?"

            "יותר טוב מכולם." אמר אגון כשזרועה כרוכה סביב צווארו בתנועה ספק חיבתית ספק חניקתית.

            "נו, אז?" למה אנחנו לא בחוץ.

            "אה, יש עוד משהו.. את אישה מאוד יפה ויש כלל לגבי נשים מאוד יפות."

            "מיוחדות ביופיין." תיקן אגון, למרות שלא ידע מה הכלל ולא חשב שהיא כזו.

            "כן, נו, אתה רוצה הצצה חטופה בשדיים שלה כדי שיהיה לך על מה לאונן לפני השינה."

            "בדיוק."

            "הנה, קיבלת, סוטה. כעת פתח."

            סטפן אדברג קרא לכושי עם שערות קופצניות לפתוח את השער. זה היה יניק נואה.

            "המקום הזה רובץ שחקני טניס מהאייטיז." הסביר סטפן אדברג בעוד יניק נואה דוחף את שער המתכת החורקני. "אני לא יודע מה זה אומר. יניק נואה מדבר צרפתית, אין טעם לנסות לנהל איתו שיחה, גם בכלל אין טעם שתדברו יותר, ממילא המחשבות של כולם גלויות במקום הזה."

            "מה אתה אומר.." אמרה אישתו של אגון. הרעיון מצא חן בעיניה. תמיד הרגישה שזהו טורח מעיק למדי לדבר. כל כך הרבה פעמים רצתה לשתוק אבל לא העזה. השתיקה הייתה עבורה הטבעי, הדיבור מלאכותי. לדידה, האדם במצבו הטבעי שותק. היא האמינה שבגן-עדן אנשים שותקים. היא לא רצתה לחשוב שאנשים בכלל מתקשרים שם, למרות שקריאת מחשבות עדיפה על דיבור. היה לה קול יפה, היא לא סלדה מדיבור בגלל שלא חיבבה את קולה.

            "חבל לפספס את האלמנט הקומי." אמר אלפרדו.

            אלפרדו לבש מדים של שריף והיה חגור אקדח. הוא עמד בכניסה ובדק לאגון ולאישתו את התיקים.

            "שלום לזוג הנכבד!" אמר אלפרדו בחגיגיות של פנסיונר חשוך ילדים משלא זכה לתגובה.

הכותבנה הגדול

            אגון ואישתו לא ידעו מה לעשות. ידידם אלפרדו שלפני מטרים ורגעים ספורים היה דג קפוא עטוף קצף לבן כעת שומר בכניסה, בודק שאינם מחדירים חומרי נפץ. נראה שהוא בתפקיד ולא בתפקיד סימפטי. הוא התעקש למשש את גופם כדי לבדוק שאינם נושאים נשק, הוא לא הסתפק בשאלה "יש'ך נשק?". הוא אפילו לא טרח לשאול את השאלה הזו. הוא התייחס אליהם כאל אנשים זרים וזכה ליחס בהתאם. אגון ואישתו חלפו על פני אלפרדו כאילו לא הכירו אותו. והם לא הרגיש כל כך רע עם זה. למעשה, לחלוף לידו בסך כשהוא בודק את תיקיהם הייתה הדרך הנעימה ביותר לשהות במחיצתו בימים אלה. אלפרדו לא הריח טוב בגלל שהיה מתרחץ רק בימי שני וחמישי והזיעה לא הצטברה תמיד באותה מידה בין שני וחמישי – היו ימים שהזיע כמו שלא הזיע שבוע שלם. היום היה אחד מאותם ימים אלה. מאז שמת הוא היה עסוק בפעילות פיסית כמו שהיה עסוק רק בימים שהיה בביצפר, רק בימים שהיה משחק כדורגל אחרי הלימודים. הוא הרגיש עם זה טוב, כי הפעילות הפיסית לא הייתה כרוכה בתשישות. הוא הלך קילומטרים במהירות גדולה כדי להגיע למקום העבודה. המעבר מאדם לדג ובחזרה לאדם היה מעבר מעייף ביותר מכיוון שהיה כרוך בפעילות אנזימים אינטנסיבית ביותר, היה צורך בשינוי די אנ איי קיצוני בכל פעם שגופו שינה את מרקמו הביולוגי. אלפרדו הצטער שלא הצטרף למחלקה הביו-פסיכולוגית, הוא רצה להבין מה בדיוק קורה לו. אישתו של אגון ידעה מה בדיוק קורה לו ואלפרדו רצה לשאול אותה אבל לא היו לו נעים. הוא הרגיש שהוא מסריח. הוא נהנה להתחשב בזולת, הוא היה מרגיש רע עם עצמו לו היה משהה את נדיפותם משם והיה מעכבם לשיחה מדעית, שהיה מתגלגלת לפסאודו-מדעית בגלל ידיעותיו המעטות בענייני ביו-פסיכולוגיה. אישתו של אגון ידעה שהסירחון שאלפרדו מריח לא נגרם בגלל הטרנספורמציות שעבר, אלא בגלל שאלפרדו לא הריח את גופו. אמנם, אדם יכול להריח סרחונו כשהוא מקרב נחיריו לבית-שחיו אבל הריח שאלפרדו הריח לא היה ריחו שלו, מאחר שלמעשה היה מחוסר גוף. הוא הריח את הריח המתוק של המוות.

            אישתו של אגון הביטה לאחור, כדי לראות את הדמויות הדהויות הולכות ודוהות עד שהתאדו באוויר ולא נותר מהן שריד. אין הדמויות התאדו משום שאגון ואישתו של אגון התרחקו מהן אלא בגלל שלא הייתה להן עוד תועלת עבור עצמן. יופי ססגוניות צעדתן מיצתה עצמה וכעת הדבר היפה ביותר שיכלו לעשות היה להתאדות. "אל תביטי לאחור", היא שמעה קול אומר לה. היא שמעה על סדום, היא שמעת על אשת לוט, אבל זה לא עניין אותה. היא הייתה מעל זה, היא הייתה מעל האנושות, היא הייתה מעל גרמניה. היא הרגישה נוזל חם נוזל בין לסתותיה, נוזל חם נוזל בין כתפיה, עובר ליד שרירי הצוואר. זה היה שתן. מפל של שתן. שתן של ענק. לא פלא – היו אלה אשכיו של ענק. היא הרימה את ראשה והבחינה באשכים הגדולים ביותר שראתה בימי חייה. למביט מהצד, נראו האשכים כזורחים מאפה והם לא היו הרבה פחות גדולים מהחמה, למרות שלמעשה הם זרחו מעורפה. האשכים היו גדולים פי 5000 מאשכיו של אדם רגיל. שיער הערווה היה מגולח חלקית, כך שרק מעל הזין היה שיער והאשכים היו חשופים, נקיים משיער. זו הייתה תספורת שהזכירה זקן של כלב רוטווילר. לאישתו של אגון זה הזכיר שלשתן יש טעם טוב. אגון מעולם לא שתה שתן והוא הופתע מהטעם הטוב של השתן: "שתן בטוב טעם". גם הוא הרים ראשו, אבל כדי להתפעל מגודל הענק. הענק נראה מדושן עונג. גם הוא הביט מעלה, רק כדי להרגיש טוב עם עצמו. הוא ידע שאחרי שהם יגמרו להתפעל גם הוא יגמור. הוא השתין עליהם לא בגלל שרצה בכך, בגלל שהתרגש. הוא מעולם לא ראה אישה יפה יותר מאישתו של אגון. הענק לא הצטער על שהשתן ניתז גם על בעלה של אגון, הוא לא ראה אותו כמבוזבז. הוא לא ידע מה שאישתו של אגון ידעה: לשתן יש סגולות בריאותיות רבות והוא גם משמש ככוח משיכה אדיר בכל הנוגע למיניות – לא סתם הכלבים כל כך אוהבים להשתין ויותר מכך: להריח שתן. כן, אין על להריח שתן, אין על לגמוע את השתן אל תוכך.

            אלפרדו נשאר מאחור והתחיל להרגיש רע. הם השאירו אותו לבדוק תיקים ויצאו להריח שתן של ענקים. הוא התחיל לחשוב על הפעם ההיא בא ניסה לתקן את דרכיו של מישהו, על הפעם בא אני ניסיתי לתקן את דרכו של מישהו. זו הייתה טעות. אני נועדתי לנאום בכיכרות ולא למנוע הטרדה גסה של בחורות. אלוהים לא רוצה אותי כלונלי ריינג'ר, אלוהים לא רוצה אותי שוטר ממחלק מוסר, אלוהים גם לא רוצה אותי כסופרמן. נענשתי. אני נענש. אבל גם אלפרדו נענש ויש בכך משום הקלה. זה לא נעים להענש לבד, זה לא נעים שום דבר לעשות לבד. גם לחכות לתור לבד זה לא נעים למרות שאתה לא צריך לחכות בתור. זו הרגשה די מסריחה. אלפרדו חיה חברותית, הוא הרגיש לבד בעמדת השמירה. אם היה איתו כלב היה מרגיש יותר טוב. הוא לא ידע להיות לבד ולהרגיש עם כולם. הוא לא ידע איך זה להרגיש לא-לבד, יחד עם אנשים. וזה לא שינה הרבה כשהיה מישהו איתו, רק שאז היה קל ליותר להאחז באשליה. הוא לא ידע בשביל אנשים אחרים כשהם ביחד הם לא צריכים להשלות עצמם שהם מרגישים ביחד, הם באמת מרגישים את זה. אבל אלפרדו הרגיש שהדבר היחיד שהוא יכול לעשות עם הזמן שלו שלא יגרום לו לתעב כל רגע מחייו מבלי לשנוא את עצמו יהיה לראות משחק של ריאל מדריד נגד באיירן מינכן, אבל לא היו שם כבלים. אז הוא דמיין. הוא חשב על פיגו, הוא חשב על אלבר. הוא ראה את פיגו מוסר לראול מסירת רוחב וראול מכניע מקרוב את אוליבר קאן. במונדיאל הוא היה בעד גרמניה אבל הוא שנא קבוצות מצליחות נטולות ברק כמו באיירן ומנצ'סטר. את ריאל הוא אהב. הוא עדיין אוהב. גם אני אוהב.

            אישתו של אגון רצתה להגיד משהו לענק המשתין. היא רצתה להגיד שהיא מעריכה אותו, שיחשוב עליה גם אחרי שתלך. היא רצתה להגיד לו "תחשוב עליי גם אחרי שתלך, בסדר?" באינטואיציה הנשית שלה היא הרגישה שהענק לא משתין על כל אחד וגם לא רק על מי שהוא אוהב – הוא משתין רק על נשים ממש ממש יפות. הוא הרגיש שהיא האישה היפה בעולם אבל ידע שיכולה לעבור אישה יפה ממנה ואז הוא ישכח ממנה. וטוב שכך. היא אהבה ששוכחים ממנה. היא לא הייתה איזו דידו שרצתה שכולם יזכרו אותה. היא רצתה שלגברים ישאר זכרון טוב ממנה אבל זה לא היה כל כך גרוע שישכחו ממנה, הרי היא אישה ומה לאישה ולנצח? אישה נועדה להשכח, לא הייתה לה כוונה להאבק באמת זו של הטבע, שהרי את חותמה אישה מביאה בצאצאיה ולא בעצם קיומה, שהלא איננה אלא רחם להשכיר ותמוה הדבר שנשים אינן סובבות בחוצות עירנו כששלט תלוי על אותן עגילי-דגדגן שהן כה מחבבות ועל השלט כתוב משהו בנוסח "רחם להשכרה – 200 דולר ליום, 2000 דולר לוולד", הרי נשים משתוקקות לקיים יחסי מין לא רק כדי להעמיד צאצאים, גם זאת הטבע דורש מהן!

            ליקר. לאגון התחשק לשתות ליקר. הוא חיפש חנות של ליקר. הוא מצא. אבל המוכר רצה שייקנה קוקאין. אגון לא היה שותה יין אפילו, הוא לא רצה להשתכר, אז קוקאין? נו וואי. הוא זוכר שפעם השתכר בגרמניה וזה לא היה טוב להשראה. כלומר, זה היה טוב להשראה אבל היה קשה מאוד לעשות משהו עם זה, התוצרת הייתה דלה. אגון אהב לכתוב כשחושיו אינם מעורפלים.

            אישתו של אגון הייתה עסוקה בכתיבת שיר פורנוגרפי כשהבחינה ביותם.

היא כתבה שיר ללא שם שהלך בערך ככה:

אחד בפה ואחד בכוס

ואני שואלת את עצמי: מתי הוא גומר - מתי הוא גומר?

אחד בפה ואחד בכוס

ואני שואלת את עצמי: מתי הוא גומר - מתי הוא גומר?

ולמה הכאב החד של הביתוק

לא בא במקום

הכאב החד של הניתוק.

            "אתה פה! היינו בטוח שהים קרע אותך לגזרים."

            "הים, טוב, זה לא היה הים. זה היה כריש."

            "אז כריש באמת קרע אותך לגזרים!"

            "ועוד איך, לא השאיר לי את התוספתן.."

            "לא ידעתי שאתה יודע לדבר, יותם." התערב אגון.

            "אני לא יודע, זה רק פה. ת'ה מבין? זה רק פה."

            בזכות נוכחתו של יותם יכלה אישתו של אגון לשכוח מהענק ולזכור כמה היא אוהבת את בעלה. היא שירבבה אצבעות בין שיערותיו בדרך שנשים עושות כי הן יודעות שזה מזכיר לגברים שהם ילדים. היא חיבקה אותו תוך שהיא מחווה תנועה של גיהוץ על גבו כדי לסיים את הגיהוץ, מחווה שהזכירה לאגון למה הוא כל כך אוהב ונשים וכמה הוא היה אבוד לולא היה זוכה למחווה הזו, מידי פעם. ולי היא הזכירה כי אני מקנא בהם, כמה הייתי רוצה שגורלם יהיה כגורלו של יותם, אבל לא. הם ניצלו.

            אישתו של אגון רצתה שזה יהיה כמו כשהיא נכנסת לביטוח לאומי. אומרים לה "שבי, שתי קפה, תיכף נטפל בך. כמה כפות סוכר. מה שלום הבעל. אז עוד יש בעל, מה? חבל. תגידי כשלא יהיה, טוב? לא שחלילה אני מייחל למותו, לא לא! אבל אם במקרה ייסתלק אז את יודעת למי לפנות, כן? את יודעת, אני לא צריך להגיד לך. אני אעזור לך, אני תמיד עוזר לנשים במצוקה. הלב שלי אמנם קטן אבל תמיד פתוח, אם במקרה ייקרה לך איזה דבר מצער אז את יודעת למי לפנות, כן?" כן, לראשון לעוט על פגרים, זה שהכי אוהב אותם כשהם טריים-טריים: מר יעקב מועלם.

            אגון לא האמין שיש משהו מיותר בחייו. אבל הדברים שראה פה נראו לו די מיותרים. אגון תהה אם אין אלה הדברים המיותרים ששורדים את העולם הזה. אגון חשב על הכתיבה שלו. הוא נזכר שאחיו חזר מהצבא והזכיר רס"פ אחד "יעקב מועלם" ואגון אחרי זה השתמש בשם הזה באחד הרומנים שלו. זה לא נראה לו שהוא גנב מאחיו שגם נראה שחשב שזה שם מוצלח – הוא פשוט השתמש בחומרי המציאות, שהם במקרה חומרי חייו. הוא לא חש בושה להשתמש בחומרי חייו – הרי לשם כך נועדו, שישמשו לכתיבה נעלה, שיהיו חומר ביד היוצר ליצירת יצירה גדולה! גדולה גדולה גדולה

            אלפרדו הרגיש שהעור מתקלף מעל מפרקתו ותיכף יתגלה הבשר החי ויתגלעו אי-אילו קשיים בלהבחין בינו ובין שאר הגוויות. הוא הרגיש קשיות גם באיזור השוקיים. משהו צבט את זרתו. היה זה טוסטר, טוסטר קטן מאוד. לאלפרדו התחשק טוסט כמו שלתוכי מתחשקים גרעינים, אבל אלפרדו היה שבע. הוא לא יכל לאכול יותר וממילא – גודל הטוסטים שהיה אפשר לבשל בטוסטר הזה לא היה הולם ללועו של אלפרדו. "לבשל טקסטים" – זה מה שהוא רוצה. אולי לטגן? לטגן זה גם טוב. גם גלידה זה טוב. גלידה פיסטוק עם פצפוצי שוקולד, הוא צריך לזכור לקנות את זה בחנות. הוא שמע את הגוויות מדברות על דברים שרק אנשים שעשו צבא יכולים לדבר עליהם, לא מבחינת התכנים, מבחינת טון הדיבורים, הביטחון בנימה, ההחלטיות באינטונציה - אלה דברים שרק מסגרת של שירות צבאי יכולים להקנות לך. הוא רצה לשכב על הגב ולהסתכל על הכוכבים שזהרו בתקרת חדרו רק כשכיבה את האור ואמא אמרה שאלה כוכבים של ילדים, הוא הרגיש שהוא משתגע אבל זה נעים כי הוא בשליטה: הוא פשוט מצא את הנעימות היכן שאנשים שפויים לא מוצאים - הוא מצא אותה בשזירת מילה למילה ללא יומרה לנעלות, בהנאה מהקטיעה.

            אלפרדו לא היה בטוח שהיה משתגע אם חייו היו בשליטה מלאה. אבל אם חייו היו בשליטה מלאה מה היה עושה? מקשיב למוסיקה קלאסית ופראנק בלאק כל היום, כמוני? מה היה עושה? מה היה עושה את החיים בשליטה מלאה כל כך טובים? טוב, נגיד שהיה לו כסף. אז הוא היה קונה וילה וגר בה. ומה הוא היה עושה? מקשיב למוסיקה קלאסית ופראנק בלאק כל היום, כמוני? הרי הוא לא היה לומד נהיגה, רק המחשבה להשתלב בתנועה מבחילה אותו. טוב, אז הוא היה שוכר נערת ליווי אחרת כל לילה, או שאפילו מפאת כספו או אפילו פרסומו הייתה לו אישה קבועה, מה-זה מדהימה, נגיד זאתי, אישתו של אגון, מה אז? מה היה עושה? היה מזיין אותה כל היום? זה סתם היה מעייף אותו - היה מזיין אותה פעם ביום, זה היה לו מספיק, ממש כפי שלי מספיקה פעם ביום. אולי פעמיים, נראה. נחשוב על זה.

            אגון ואישתו מצאו עצמם באולם גדול, כשבנם יותם נעשה יותר ויותר קטן. יותם נעשה מפוחד יותר ויותר מרגע לרגע. לא די בזאת שהוא הביט באימה הולכת וגוברת בכפות ידיו המצטמקות אלא שהאולם נמלא יותר ויותר אור ונראה היה שמשהו גרנדיוזי עומד להתרחש. יותם, על אף היותו רך בנשים זכה בהארה כשעבר מהעולם הזה: הוא הבין לחלוטין את כתביו של ראובן ויטנברג. יותר טוב מראובן ויטנברג עצמו. אם הוא היה תלמיד בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית היו מלמדים שם רק את כתביו של ראובן ויטנברג. יותם הרגיש כפי שראובן ויטנברג מרגיש יום לפני שצריך לבוא אליו טכנאי הכבלים כדי להתקין טלויזיה בכבלים (שהחבר'ה מערוצי זהב מכנים "כבלים") ואינטרנט והבחורה המזרחית בטלפון אמרה שצריך דיסק של מערכת ההפעלה, אבל אין לו מקורי ובטח ביל גייטס משתמש באנשים האלה כדי לשים בכלא אנשים כמוהו, אז מחר זה הסוף וצריך לכתוב כמה שיותר. ליותם הייתה אותה תחושה שיש לראובן ויטנברג אחרי שהוא יוצא מחדרו אחת לכמה ימים - כשהוא חוזר ומכין עצמו לתגלית המצערת שגנבו לו את המחשב והטלויזיה וכעת יצטרך להשלים את הרומן בכתב-ידו הלא-ברור-לו ומרגיע עצמו באומרו שהוא צריך כבר להתחיל להשלים עם זה שאלוהים רוצה שיכתוב את הרומן בכתב-יד ושהגניבה היא מילים של האל אליו. יותם היה לראובן ויטנברג יותר ראובן ויטנברג מראובן ויטנברג. יותם פחד מהלא-נודע העומד להתרחש כי הלא-נודע שהתרחש בדר"כ היה רע.

            אסור להרפות. אלפרדו נזכר איך כשהיה בחיים לא רשם את שמו המלא על תיבת הדואר, אלא רק את שם משפחתו. גם אני עשיתי כך, גם אני לא עשיתי כך. הוא עשה זאת משום שהתבייש בשמו. לא רק בשם "אלפרדו" שהיה לדעתו שם לא הכי יפה אבל נחמד, עם ניחוח לטיני משהו. משהו בשם שלו. הוא הרגיש שזה לא מתאים, שהוא עוד לא ראוי שאנשים זרים ייראו את שמו. הוא לא הכיר את השכנים. גם אני לא מכיר. במבחנים אין ברירה לרשום שם, אבל להדביק שם על התיבה זו חוויה חדשה. שהוא לא היה מסוגל לה. הוא הרגיש שאם היה מספיק מוכר, אם תקוותיו היו מתגשמות, אם הבחור המקריח הזה שמביט אליו בראי היה בחור מוכר, ולא סטודנט המתעב את סטודנטיותו, איש צעיר המתעב את צעירותו, ערירי אלמוני מקריח הגר בשכירות המתעב את עריריותו האלמונית המקריחה הגרה איתו בשכירות, בסה"כ עוד ערירי אלמוני מקריח הגר בשכירות, המצטרף למיליוני ערירים אלמוניים מקריחים הגרים בשכירות. לא, זה מישהו אחר. אלפרדו עורך דין, אבל עדיין מתבייש בשמו המלא מספיק כדי לא להדביק מדבקה על תיבת הדואר. למרות שקנה מדבקה ממש בגודל המתאים. אולי זה בגלל שהוא לא מרוצה מכתב ידו, זה נראה לו כתב-יד נלעג. כמה שהוא מנסה לכתוב כתיבה תמה, עם אותיות ישרות, תמיד איזה אות יוצאת עקום וכמה שהוא מנסה להוסיף קישוטיות תמיד זו קישוטיות חסרת-טעם המגובה בכתב-יד נלעג.

            "נלעג, מה?"

            "ג'ון מת'יוס!" אמרה אישתו של אגון.

            "חשבתם שמתתי, מה?"

            "קיווינו." רצה להגיד אגון.

            "כן, איך ניצלתם?"

            "כמו שאתם ניצלתם. ידוע לי רק באופן חלקי. אני יודע היכן אני נמצא וידוע לי איך הגעתי לפה רק לא ברור לי אם אני חי או מת."

            "ברגע שנחזור לאוניה ונפליג לאיי טסמניה יהיה לך ברור מאוד!"

            "לא יודע, תמיד ישנה אפשרות שאין זה אלא חיקוי מדוייק של המציאות."

            אישתו של אגון לא יכלה להתווכח עם דעה זו כי היא חשבה בדיוק אותו דבר. אגון דווקא חשב שזה לא משנה אם הם חיים או מתים כל עוד העולם מתנהג כלפיהם כאילו הם חיים. אבל לא היה לו מספיק ביטחון עצמי בשביל להתמודד עם השפם של ג'ון. כשג'ון דיבר מה שהוא קלט זה את השפם המתגבהה בצורה מרשימה כשרצה להבהיר נקודה ולא את תוכן הדברים. לשפם של ג'ון היו רצונות משלו ולכן לא תמיד בא כשקראו לו.

            צינה חדרה אל מתחת לשמלה של אישתו של הגון והיא עצמה את עיניה והתענגה על הרוח הקלה שהפיחה בה חיים מבפנים. הייתה זו רוח ירושלמית. לא היה לה ספק שהיא בחיים. "אנשים מתים לא מרגישים ככה" היא חשבה כשראתה שלדים שאיבריהם במקומות לא מתאימים מתקרבים אליהם: הגולגולת הייתה היכן שצריכות להיות הרגליים והידיים היו אכן שצריך להיות האגן והאגן היה היכן שצריכה להיות הגולגולת. קשה היה להבחין מי אישה ומי גבר, הם כולם נראו זהים. היא הניחה שאלה עם עצמות בית חזה גדולות יותר אלה הנשים אבל מובן שאין זה נכון שהלא העצמות של הגברים גדולות יותר גם באיזור בית החזה. משנתייאשה הבינה שזה למעשה לא משנה מי גברים ומי נשים – הם כולם שלדים. מי היה שמן ומי היה רזה, אין לדעת. זה גם לא משנה. מי היה יפה ומי היה מכוער, זה גם לא משנה – הם כולם שלדים. למי היה אור בעיניים ולמי היה חושך, זה לא משנה. מה שיש להם כעת זה רק ארובות עיניים וגם הן משום מה מצאו את מקומן באגן. היא תמיד ראתה בסרטים שהשלדים זוהרים בחשיכה, אבל את השלדים האלה היה אפשר לראות רק אם ממש מתקרבים. אולי זה בגלל שעוד לא השירו את בשרם כליל. חלקם עמדו ונשענו על גדר אבנים, חלקם החזיקו נרגילה ביד וניסו לעשן, חלקם עמדו בידיים שלובות כמוכנים לכל דבר שלא יבוא כאילו יש להם ממה לחשוש אחרי שהחשש מהמוות חוסל, חלקם היו שעונים על עצים, חלקם עשו כאילו אינם מבינים, חלקם ספקו פניהם בכפות ידיהם ודימו שאגנם דומע, חלקם פלפלו עיניים לשמיים כאילו משם הם הגיעו לכאן והם מתחננים לשוב לשם. חלקם פשוט נראו צמאים.

            היו מבינהם שהיו חיים. היו אלה שלדים מהלכים ששוחררו ממחנות ריכוז במלחמת העולם השניה. הם לא אכלו הרבה מאוד ימים, יותר מידי ימים בשביל שיהיה אפשר שיהפכו משלדים לאנשים חיים. האמריקאים התיזו עליהם מים אבל זה רק החליש אותם וחלק מהם מתו כתוצאה מזה. היה להם בשר אבל היו להם יותר עצמות מבשר. הם לא נראו אומללים. נראה שהם מעבר לאומללות. הם יותר גדולים מהאומללות, הם יותר גדולים מהאנושות, הם יותר גדולים מגרמניה. הם שרדו, הם ניצחו את המלחמה. דבר לא יכול להשיב אותם לחיים אבל הם יודעים שהם שרדו ודי להם בזאת, די להם בזאת כדי לא להצטער למות.

            נערה בשם עבדאללה נעמדה לידם ואגון היה בטוח שתיכף תתפוצץ. היה לה מבט חרמני של מחבלת מתאבדת. היה לו חבל על יותם. אבל היא כבר התפוצצה. היא סיפרה שהיא נמצאת פה כי יש לה כליה של יהודי אמריקאי אחד שמת בפיגוע בקו 4 בתל אביב. אגון שאל אותה "אז עשית פיגוע בפלסטינים, מה? איזה סיפור! הכליה ממש הפכה אותך לציונית!" "לא, לא." אמרה הפלסתינית במבטא שמנסה נואשות לכער את השפה העברית ולא מצליח כי אין שפה יפה ממנה. "כשהגעתי לגיל 16 החמאס שילם למשפחה שלי 20,000 אלף דולר בשביל שאני אתפוצץ בסופרמרקט בניות ואני הייתי מוכנה להתפוצץ חינם בכלל.. זה כדי ללמד את היהודים לקח שאנחנו הערבים כפויי טובה בעצמותינו, בייחוד האחים שלנו "הערבים-ישראלים" (חא חא, שים לב לאירוניה המפלצתית בכינוי) שאתם נותנים להם כסף מביטוח לאומי כמה שהם רוצים והם טובחים בכם וגם על זה מקבלים כסף במקרה שהם נפצעים תוך כדי.. היהודים האלה, תאמין לי.. למי הם חשבו שהם תורמים כליה? בזכות החיים שהם נתנו לי יכולתי לקחת עוד הרבה מאוד חיים.." לאגון זה נשמע ספרותי, דמיוני לגמרי, הוא לא ידע שדברים אכן התרחשו, שהאויב הכי גדול של היהודי הוא היהודי.

            האולם היה מואר באורות ניאון שחידדו את הלובן בעיניו של אלפרדו. הלובן היה לאלפרדו נעים יותר מאורה הצהבהב החולני של החמה, הוא היה מעדיף שלילה ישרור כל היום, כך שהאור היחיד יהיה אור ניאון. אלפרדו הרגיש שאין בו עוד צורך והיה סקרן לראות מה עלה בגורלם של אגון, אישתו ויותם הקטן. יותם זיהה אותו מיד ברגע שנכנס. הוא לא ידע בדיוק מי זה אבל הוא ידע שמשהו איתו לא בסדר. אגון לא ידע שיותם היה כעת ילד הרבה יותר חכם משהכיר אותו. ואלסים של שטראוס התנגנו ואגון הזמין את אישתו לריקוד. על הקירות הבהבו אורות כאילו הייתה זו מסיבת דיסקו, אבל אגון ואישתו רקדו את הוואלס כאילו אין מחר. אילו היו מחלקים פרסים הם היו זוכים בפרס הראשון, אבל לא נראה שהאירוע היה מאורגן. אגון הרגיש שאיננו אוחז באישתו אלא בברבור צחור יפהפיה, בעל צוואר ארוך כצווארה של אישתו. יותם ניסה שלא להירמס תחת הריקודים הסוערים. הוא חשש להתרחק מהם. הוא גם ידע למה. הוא צעק אליהם "אלפרדו רצה לרצוח אותי!" אבל הם לא שמעו, אלפרדו שמע. אי-אפשר להגיד שהוא לא שמע, הוא בהחלט שמע. אלה היו המילים ששמע כשהתעורר משנתו אתמול. הוא חשב שמישהו צעק את זה בחוץ והצעקה העירה אותו אבל למעשה אם באמת הייתה הצעקה בחוץ לא יכול היה לשמוע אותה בשלמותה כי תחילתה הייתה מעירה אותו. מאירה אותו, הלוואי. הוא היה מת להארה. הוא חלם. הוא חלם אז את מה שהתרחש עכשו. נראה היה שיותם לא יפסיק לצעוק עד שיהיה משוכנע שצעקתו נשמעה. נראה היה שיותם לא יפסיק לצעוד עד שיהיה משוכנע שצעדתו נשמעה. אלפרדו היה צריך להסתתר.

            " למה אתה לא מפסיד לצעוד? מה אתה צועק שם, ממי? "

            "אה, שאלפרדו הזה רצה לרצוח אותי."

            "רצה? איך אתה יודע את זה?"

            "הוא אמר לי." שיקר יותם, אבל ילדים משקרים. זה בסדר.

            "הוא אמר לך.. אבל רק עכשו אתה מבין. אתה כנראה משקר, חומד. ממילא, אנשים רוצים הרבה דברים. אם היו נרצחים כל האנשים שרציתי שיירצחו העולם היה הרבה יותר יפה, תאמין לי. אבל לצערי לא קרה הדבר. אבל בכל מקרה, זה לא פשע. למעשה, זה יותר מעשה צדקה מפשע. למרות שזה לא נעים לשמוע שהחבר שלנו אלפרדו רצה לרצוח אותך. זה בטח קרה בלילה ההוא שיצאנו לקוקטייל והוא התקשר לספר לנו שנחטפת."

            "כן, נו, את רואה שאני לא משקר."

            הוא דיבר כמו אביו. לא שיקר אבל שיקר. רק קצת עיוות את האמת, קצת הגזים איפה שכאילו לא חשוב כדי להעצים את האלמנט הרגשי. הוא לא סילף את העובדות, אלא רק את דרך מסירתן. ממש כמו אבא. שלי. הוא ידע לספר על על הפעם ההיא שהשופליפטינג לא הצליח. דווקא בפעם שהוא היה הכי גדול, השופליפטינג שהיה גורם לי סיפוק הכי גדול. שופליפטינג של 300 שקל: של פיקסיז, של האופרה של דביסי, של פורטיסהד, אחרי זה היה לי חבל שלא גנבתי את וגנר. הב-זונה. אחרי זה = אחרי שהנער שומר-החוק עלוב הנפש השיג אותי אחרי שיצאתי ממחבואי וקיפל אותי בלפיתתו את גרוני והרגשתי כמו העבריין הכי נחלא שיכול להיות וכולם הסתכלו והמשטרה חשבה להתערב, "הנה השופליפטר הממושקף" אף אחד לא אמר. לא יודע למה זה היה כל כך מכוער. אולי בגלל שברחתי אחרי שצפצפתי, אולי בגלל שלא הסכמתי להכנע ללא מאבק וזה הרגיז אותו נורא – ראיתי עליו. אני זוכר איך הרגשתי אחרי הצפצוץ את הדם קופץ לי בתוך הרגליים כמו מסמרים ארוכים לאורך כל הרגל הננעצים יותר ויותר למעלה ככל שאני רץ, כלפי הברך עם כל צעד שאני עושה, וכל צעד נחרת בזכרון כאילו זה הצעד האחרון שאני עושה. העצבים, החלשים. הברכיים הבוערות. הוא לא תפס אותי. רצתי בכל כוחי אבל ייתכן שהמסמרים ופעימות הלב האטו אותי. הלב הפועם. אני שונא את ההרגשה הזאת. זה קורה לי כל פעם שאני מתרגש וכשאני בהתרגשות קיצונית אני נעשה ממש מודאג שהוא יעקר. אולי היה עדיף ככה. שהיה נעקר. אולי אני צריך להביא את עצמי למצב כזה, שייעקר. אבא היה צריך להגיע. הם רצו שמישהו יגיע. הייתי צריך להגיד שאני יתום. אז היו מושיבים אותי בכלא. אפילו צינוק היה עדיף על כל הפעמים שאבא הזכיר לי את זה, הזכיר לי שהוא היה צריך לבוא עם פנקס צ'קים ולשלם 300 שקל. פעם שילמתי לו על זה אחרי שהזכיר את זה שוב ושוב, רשמתי לו צ'ק והוא קרע אותו לחתיכות קטנות והוא קרע אותי לחתיכות קטנות. לא, אבא לא מקבל כסף מבן. אין זה יהא. אבא יכול להרוג בן אבל לא לקבל כסף ממנו. הוא לא היה מוכן לוותר על התענוג לראות אותי מתפתל, הוא ידע כל כך יפה להגיד את המילים שהכי יכאיבו, מילים שלעולם לא תוכל לברוח מהן לא משנה כמה רחוק תברח, מילים שאני לא מסוגל להגיד.

            "אני צריך לדבר איתו, עם אלפרדו." אמר אגון.

            אלפרדו נמלט מהאולם. אגון דלק אחריו. הם הגיעו ליער גדול עם עצים בהירים, לבנים, שהיו נראים כעשויים משיש למרות שהיו עצי ברוש לכל דבר - רק לבנים. אגון ניסה להמלט מהעקרבים אבל הם השיגו אותו. הם מילאו את כל גופו. זה היה יער עקרבים. היו אלה עקרבים שחורים והם הפשיטו אותו מכל בגדיו, קרעו ממנו אף את טליתו. הוא ניסה לצעוק אבל לא יצא לו קול. הם חדרו אליו מכל הנקבים. הם נכנסו דרך האוזניים, דרך הנחיריים, דרך פי-הטבעת, דרך הפה. אגון הרגיש שהוא נחנק, שהם גומרים לו את האוויר וגם – שהם מחללים את גופו. הוא הרגיש שנעשה בו מעשה סדום. ונראה שזו הייתה כוונתם, כי לאחר שאיטרו את כל נקביו הם יצאו ולאגון הייתה אמנם חוויה לא נעימה, אבל לפחות לא נכות תמידית. גם אלפרדו התמלא עקרבים אבל זה הפריע לו פחות ופחות. גופו החל להעלם. המסיבה שהייתה באולם הייתה מסיבת הסיום שלו. אגון לא ידע את זה. הוא לא ידע שאלפרדו הפך להיות הדמות הכי חשובה בסיפור. הוא המשיך לרדוף אחריו אבל התקשה יותר ויותר בגלל שאלפרדו כבר כמעט לא נראה. לאלפרדו נגמר האוויר. הוא לא היה בנוי לריצות למרחקים ארוכים. לא הייתה לו סיבולת לב-ריאה מרשימה כמו לקנייתים. והמפל היה יפה. המים געשו מאוד חזק. החוזק בו געשו המים היה בדיסוננס לצלילים העמומים של היער. האוויר היה חדש לגמרי, השמיים היו נטולי עננים. זה היה יפה. אלפרדו אהב את זה, זה הזכיר לו את הכתיבה של ראובן ויטנברג. זה הזכיר לו את יותם. הוא התיישב על אבן לצד המפל וציפה לגרוע מכל. הוא הקשיב לנסיונותיו להרגיע את נשיפותיו, נסיונות שרק החריפו אותן, למרות שפסק ממאמץ. כעת הוא התנשף מפחד. הוא הרגיש שהוא צריך להשתין. תמיד זה ככה לפני אירוע חשוב. לעזאזאל, אם רק היה מתרגש מבלי שהיה מרגיש שהוא צריך להשתין. הצורך להשתין גורם לו להרגיש חלש ואז הוא יותר חסר-ביטחון ואז הוא יותר עצבני. אגון קרב אליו, מחייך. יותר אל עצמו מאשר אל אלפרדו. הוא ראה על אלפרדו שהוא מספיק מפוחד בשביל שחיוך זחוח לא יפחיד אותו יותר.

            "אלפרדו! אז החיים לא נעשים יותר טובים אחרי שמתים."

            "לא, ידידי, ממש ממש לא. כבר היה יותר בסדר בחיים. לפחות אתה לא רדפת אחריי אז."

            "אני רודף אחריך כי הבן שלי סיפר לי שניסית לרצוח אותו."

            "אה, אז בגלל זה אתה רודף אחריי.."

            "אבל לא רק בגלל זה. גם בגלל אישתי."

            "אני מותש. אין לי כוח יותר."

            "אבל זו תשישות שלאחר יצירת יצירה גדולה או אפילו תוך כתיבתה."

            "כן, אתה מכיר את זה."

            "למרות שמעולם לא חשתי תשישות זו."

            "זה בסדר, זו תשישות של נשים, על אף שגם נשים לא יודעות כשהן חשות אותה."

            "הבן שלי. ניסית לרצוח אותו?"

            "לא, אבל רציתי."

            "זה לא מספיק לרצות."

            "אני יודע."

            "אישתי. שכבת איתה?"

            "לא."

            "תגיד.. שכבת עם אישה?"

            "לא. אלא אם כן אתה מחשיב.."

            "מה?"

            "אתה יודע.."

            "אה, לא לא. שכח מזה, זה לא נחשב. אמרתי לך כבר אז שעם נשים זה משהו אחר לגמרי וזה באמת משהו אחר לגמרי, אל תחשיב את זה. מתת בתול, כמו יש"ו, זה גם משו."

            "לא ממש, אני פאקן יהודי. אני שונא את יש"ו."

            "טוב, אז מתת כמו איזה יהודי שמת בתול. אני לא יודע. ליהודים בדרך כלל יש משפחות וכל זה. לא ראיתי הרבה בתולים מסתובבים במאה שערים, לא בתולים מתים בכל אופן."

            "טוב, הדיבור הזה עושה אותי חולה. אני לא פה."

            "כאילו שהיית אי-פעם בריא" רצה לומר אגון אבל הוא ראה שאלפרדו באמת מתחיל להתאדות.

            "חם לך, אלפרדו?"

            "למה אתה שואל?"

            "אתה מתאדה."

            "זו דרכי להתאבד."

            "אז כל מי שראינו מתאדה התאבד?"

            "כן, פה זה קל להתאבד. מספיק לרצות בזה."

            "נפלא, אני גם אנסה."

            "זה לא יילך לך, אתה לא שייך לפה."

            זה באמת לא הלך לו. אבל ממילא לא היה מי שייראה שזה לא הולך לו. אלפרדו כבר הלך לו. בחזרה לאולם הריקודים אגון נהנה משלוות היער. לא הייתה זו שלווה שוחקת. היו די בעלי-חיים כדי להפר כל מזימת חד-גוניות. היו את הינשופים, את הסנאים, את הזאבים, את החרגולים, את התנשמות, את הגחליליות, את הצמחים המטפסים, את העקרבים.. אגון הרגיש שהוא פרט שולי ביער זה ולא היה איכפת לו מזה. הוא אהב להיות צופה. הוא אהב לשמוע את קריאת הינשוף, להקשיב לפטפוט התנשמות, להאזין לשירת החרגולים. אגון לא היה מצטער אם לעולם לא היה חוזר לאולם הריקודים. הוא הרגיש טוב בטבע. תמיד הייתה לו כמיהה לטבע אבל לעולם לא מימש אותה כי לעיתים היה בא לטבע והטבע לא היה שם. זכורות לו שוטטויותיו בעמק מול ביתו, עמק המצלבה. לעיתים עצי זית העתיקים היו ממלאים אותו השראה ולעיתים משרים עליו דיכאון עמוק ואנטי-יצירתי. לא תמיד היה הטבע טוב אליו. פעם אף ישן בעמק המצלבה ואז חש את מוראות הטבע, את הטבע של "שר היער", הטבע הקוטל, הטבע הממית, הטבע הלופת את גחונך באחיזת חנק ואיננו מרפה, ואין הוא חומל אף על אלה שזועקים באופן הנוגע ביותר ללב, אשר את שמם הס מלהזכיר! הטבע האפל לא סיקרן אותו – הוא דחה אותו.

            כשקם מהסלע עליה ישב והרהר ופנה ללכת לדרכו שמע צעדים קטנים מאחוריו. לרגע חשב שזהו יותם אבל כשסובב את ראשו ראה שזה כלב. זה היה כלב תחש חום. היה זה "בלונדי", אבל אגון לא ידע את זה. בשבילו כלב התחש הכתום-צהבהב היה חום ולא היה זה בגלל הלילה. אגון חיבב את בלונדי. בלונדי היה כלב נאמן, הוא הלך עם אגון לאולם הריקודים. בלונדי היה מספיק מזמין שם כדי להכיר כל אבן ופינה ויכול היה להוביל את אגון אבל הוא רצה לתת לאגון את הכבוד. בלונדי ידע בדיוק מה עומד לקרות. בדרך לאולם הריקודים בלונדי לא ויתר על מרדף קצר וכושל אחרי סנאי. בלונדי השלים עם זה שהוא כלב-עיר ולא כלב-כפר. הלשון שלו עדיין הייתה צהובה מלימון.

            "בלונדי!" קראה אישתו של אגון מיד כשנכנסו לאולם.

            "מאיפה את מכירה את הכלב, לכל הרוחות?!"

            "מפאריז היא מכירה אותי, ישנתי שם יחד עם הבחור שלה."

            "יחד?!" שאלו יחדיו אגון ואישתו.

            "ראית, בלונדי, אגון יודע לדבר עם כלבים!"

            "לא רק אגון, פה יש לי ממש שיחות אינטלקטואליות עם אנשים."

            "נו, אתה רואה. אני זוכרת איך היית דכאוני בפאריז."

            "אז איך הגעת לפה?"

            "אה, לא נעים לספר, נו."

            "נו!" ביקשו יחדיו אגון ואישתו.

            "רדפתי אחרי איזה כוסית ונדרסתי."

            "אה, טוב, זה קורה." אמר אגון.

            "כוסית-כוסית או כלבה?"

            "כוסית-כוסית, כמוך."

            "אה, עכשו אני מבינה.. חשבתי נדלקת על אלפרדו.."

            "לא לא, זו הייתה אי-הבנה."

            "מתחשק לך לרקוד, בלונדי?" הציע אגון.

            "כלבים לא רוקדים." אמרה אישתו.

            "כלבים רוקדים, אבל רק ג'ז. אני רקדן הג'ז."

            "אההה..." הבינו יחדיו אגון ואישתו והתכוננו לריקוד הג'ז.

            גם בלונדי הבחין שהייתה סינכרוניזציה מפעימה בין אגון ואישתו היכן שהדיאלוג נעשה מעניין. אגון ואישתו מעולם לא היו קרובים. ג'ון מת'יוס רב החובל לא נראה באופק וגם מקום המצאו של תום נער הסיפון לא נודע. אבל הם כבר לא דאגו לחזור לשייט. הם נהנו פה. הם הרגישו שהנסיעה הזו קרבה אותם. הם חזרו להיות אותם נאהבים עלובי-נפש שהיו לפני שאלפרדו נכנס לחייהם. הם חזרו להיות תלויים זה בזה כמו שהמלכה-האם של הנמלים תלויה בנתיניה וכמו שהנתינים תלויים בה. אגון אמר:

            "מתחשק לי לדבר עם עוד מישהו פה."

            ואישתו מיד אצה למצוא מישהו לדבר איתו. היא חזרה להיות השפחה הרצוצה שלו. די היה שיציע דבר-מה והיא מיד הבינה זאת כפקודה ורצה לבצע. אגון הרגיש כיצד שכרון הכוח שב ומתפשט בעורקיו. לדידה של אישתו של אגון האהבה הייתה מילוי צוי-ליבו של אהובה, עצלניים ומפונקים ואגוצנטריים ככל שיהיו – היא הייתה מאושרת כשברוב חסדו הטיל עליה בעלה לעשות עבורו דבר-מה כמו שכלב מאושר לראות את אדונו חוזר מהעבודה, לאחר שכלאו באמבטיה מהבוקר עד הערב. מעתה אגון לא היה אכזרי כלפיה הוא פשוט לא הראה אותות אהבה. היה מוסכם בינהם, הסכם שלא רק היה בלתי-כתוב אלא שלעולם לא עלה על בדל שפתיהם, שאהבתם משמעה יחסים של אדון ושחפה והסכם זה קידש את אהבתם.

            היא החליקה מכל המדרגות. היא לא מצאה אף אחד באולם למעלה, לכן ירדה למטה. היא ירדה בזהירות אבל הרגישה שהמדרגות לא נגמרות. היא המשיכה לרדת, עוד ועוד. אבל המדרגות לא נגמרו. היא כבר כמעט התייאשה, אבל המדרגות לא נגמרו. היא נשבעה שיותר לא תרד במדרגות אבל המדרגות לא נגמרו. היא נעצרה באמצע גרם המדרגות והביטה במבט מאיים על המדרגות אבל המדרגות המשיכו לברוח לה. היא ירדה מדרגה אחרי מדרגה, בזהירות. היא עקבה אחרי המדרגות, ספרה את המדרגות, וידאה שאיננה מדלגת על אף מדרגה ועדיין המדרגות לא נגמרו. היא הביטה על המדרגה האחרונה וניסתה להגיע אליה אבל לא הצליחה. היא רצתה להגיע אליה. היא כיוונה את כל רצונה להגיע אל המדרגה הכי תחתונה אבל לא הגיע אליה, אלא שהחליקה.

            האנשים שם לא היו מספיק קיימים בשביל לדבר. בשביל לומר משהו. זה לא שהם לא היו מסוגלים לומר משהו, פשוט לא היה להם משהו לומר. זה לא שהמוח שלהם היה ריק. הרבה מאוד מחשבות התרוצצו להם בראש וביקשו לצאת אבל לא הייתה מחשבה אחת שידעו לבטא - תמיד היו שתיים או יותר. הן לא היו סותרות, פשוט לא היה את ה-דבר להגיד. הם רצו להגיד שהם צמאים, הם רצו להגיד שהם רוצים לצאת החוצה, הם רצו להגיד שהם מתים להיות בחיים, אבל הם לא יכלו להגיד הכל ביחד אז הם לא אמרו דבר. אישתו של אגון הבינה את זה אבל היא ידעה שלא משנה כמה תסביר אגון לא יבין והמאמצים להסביר יתישו אותה בגלל שבעלה יגרום לה לחשוב שהיא מסוגלת להסביר, שהוא מסוגל להבין אם היא רק תסביר לו כמו שצריך. לא היה לה כוח להיות מותשת.

            "הם לא יודעים לדבר, הם בקושי חיים. הם מאוד דהויים החבר'ה פה. גם אלה שרוקדים, הם רוקדים ומיד נופלים. יש להם מעט מאוד כוחות. אלה שמנסים לרקוד סלסה צונחים מיד כשהם מתחילים, אלה שרוקדים ואלס מתקשים למצוא פרטנר שיישאר איתם כל הריקוד. נראה שהם לא מתים, אבל יש בהם מעט מאוד חיים."

            "מתים, חיים, מה זה כל השטויות האלה? בואי נקרא לרב-החובל ג'ון מת'יוס ונעוף מפה, החופים של טסמניה מחכים לנו!"

            אגון הבחין במתקן למדידת אפים ממש לידם. הוא טחב את אפו של יותם למתקן. המד הראה 1 וחצי אינטש. הוא טחב את אפו למתקן. המד הראה 2 וחצי אינטש. כעת הוא היה בטוח שהוא אבא של יותם. ככה סבו לימד אותם תורשה גנטית – מדידת אפים היא הדרך היחידה להיות בטוח שהזאטוט שאתה מסתובב איתו הוא אכן בנך ובימים אלה כאשר תשלומי מזונות מופרזים מכשיר זה הינו חובה בכל בית.

            יותם ראה ממוטות ענקיות רצות אחריו. הוא רצה לתפוס אותן אבל הן חמקו מתחת לאדמה. הוא חפה וחפר וחפר וחפר, העיף עוד ועוד אדמה לכל עבר אבל הממוטות נעלמו. יותם הצטער שהן נעלמו. הוא האמין שהן יפות יותר מהדינוזאורים ואציליות ממנו. לכמה מהממוטות יש כנפיים. הממוטה הייתה בשביל יותם סמל לפיריון, לפיריון של אמו, אישתו של אגון. היא אמנם הייתה אימו אבל היא גם הייתה אישתו של אגון. היא הייתה יפה יותר מממוטה ובשביל יותם זה אמר הרבה. יותם היה מצייר ממוטות. הוא לא שיחק במשחק מחשב שם היה ילד אחד מומו שהיה מצייר ממוטות, הוא צייר ממוטות כי זה היה רעיון שלו, מקורי לגמרי. הוא צייר אותן קופצות, מזיעות ובועטות, הוא צייר אותן כמו שהיה מצייר את עצמו, לו היה ממוטה, לו רק היה חי כמה מיליוני שנים לאחור, לו רק לא היה נולד אדם.

            ג'ון מת'יוס הביט בראי ולא אהב את שניגלה לו ממנו. היה לו יותר מידי שיער. הוא ראה את אלפרדו, הוא ידע כמה הקירחת עשתה אותו נחשק, הוא ידע כמה זה נפלא שאתה לא יכול להגיד "אני בכוונה מקריח, בכוונה יש לי שיער רק בצדדים, אין זה הטבע שמתעמר בי, אין אני פגום!" הוא רצה לא להגיד את זה, הוא רצה לא להגיד את זה ככה שכולם יישמעו. הוא רצה להטביע את כולם ולכן נהיה רב-חובל. הוא רצה להטביע את כולם לא רחוק ההחוף ואז לשחות לחוף ולשלוח מכתב בבקבוק לאנושות ושם לכתוב "אני היחיד שניצל, זה לא הרבה אבל זה בכל זאת אני. אין לי הרבה מה לומר מעבר לזה." ג'ון מת'יוס היה שוטה, הוא לא חשב על זה שלא רק הוא יודע לשחות. הוא אהב לנענע את הרגליים כשהוא יושב על המיטה. הוא אהב ללבוש נעלי בית עם פומפונים כמו של מעודדות, לא נעליים עם פומפונים, אלא נעליים פשוטות מפלסטיק אליהן חיבר פומפונים צהובים וורודים של מעודדות, לא סתם מעודדות, מעודדות של הניו-יורק ג'יאנטס. הוא פעם הצליח להשכיב אחת מהן, אבל על זה הוא לא יספר לאישתו של אגון. היה לה את הישבן הכי יפה במערב, חבל שהיא בחרה לגור דווקא במזרח.

            היא אהבה לגחון על הראש רגע לפני שגמרה. היא אהבה ללקק את השפתיים ממש חזק עד שנהיו יבשות, לפני שהיא גמרה. היא אהבה לעשות דברים שאף אחרת לא עשתה לו, שאף אחרת לא עשתה לאף גבר ששכב איתה ועם עוד אחרות. היא הייתה באמת נפלאה. היא ידעה לעשות דברים שרק גברים יודעים לעשות, לעצמם. היא ידעה להחזיק את הזין ולאונן איתו עוד ועוד כאילו היה מכונת מזל ולא דבר חי, כאילו אם תנענע מספיק אז בסוף ייצאו שלושה פריטים זהים וייפלו שלל המטבעות, מבלי שתהיה סכנה של השפכה. מבלי שתהיה סכנה של השפכה. היא ידעה ללטף את הביצים בעדינות קיצונית מבלי שתהיה השפכה. מבלי שתהיה השפכה. וכשהייתה השפכה היא לא הייתה ממהרת להתרחץ. היא הייתה שוכבת על הגב ומביטה בנוזל המבעבע בטבורה, מקווה שהוא לעולם לא יתייבש, בהתעלסות עם הידיעה שהעדות להצלחה היא הסחיטה הזאת של הזרע, מהגבר הזה, שהיא לא אהבה במיוחד, אבל למען השם – יצא לו די הרבה זרע! אז הוא כנראה גבר טוב, אז הוא כנראה גבר טוב. היא ידעה למצוץ ככה שהיית צריך להלקות עצמך בשוט בגבך על כל פעם שרצית למות ואז היה נמנע ממך התענוג ולנדור נדר להודות לאלוהים כל חצי שעה, כמו מבזק של גלגל"צ.

            היא הייתה שוכבת על הגב ומגרגרת כמו חתולה, אבל לא כמו חתולה מיוחמת כמו חתולה שאוהבת שמלטפים אותה במקום אחד מסויים, במקום שיש אנשים כשנוגעים בהם שם זה מדגדג אותם: מתחת לכף הרגל. היא הייתה מוכנה לרצוח בשביל התחושה הזאת. היא גם אמרה לג'ון פעם "ג'ון, אני מוכנה לרצוח בשביל התחושה הזאת." היו פעמים שהיא הייתה באה אליו וג'ון כל כך נהנה לראות אותה מתענגת על הדגדוג המטופש שלא הייתה חדירה. היא לא רצתה שהוא יישקע בטבורה, אבל ככה זה תמיד יצא. היא רצתה שהוא יישאר להתנדנד בשולי הטבור ויתייבש לפני שיישקע.

            אבל כעת ג'ון הרגיש שאין לו עוד צורך בנשים. הוא הרגיש שהוא חופשי מיצרים מיניים, שהוא חופשי. הוא רצה לזרוק את עצמו מהסיפון אבל הוא לא מצא את הסיפון. הוא ראה את אגון ואישתו אבל הם לא ראו אותו, הוא לא רצה שייראו אותו? הוא לא רצה שייראו אותו. הוא גם לא רצה לראות. הוא הרגיש שלא משנה מה יעשה הוא תמיד ירגיש כל כך טוב. הוא תמיד ירכב על הסוס השחור הגדול שלו, ואנשים יחשבו שגם הוא לבוש שחור מרוב שהאוויר ישחיר כשהוא ידהר עם הסוס שלו לקוי הגו, הם ידלגו על גבי עיזים שחוחות, על גבי בתים ישנים כפופים, על גבי אגמים, על גבי חורשות, על גבי נחלים, הם ידלגו על גבי אוקיינוסים, על גבי כוכבי לכת, על גבי יקומים.

            יותם העדיף ללכת. הוא עייף מלהסתובב עם הגוף התפל הזה, הגוף הזה שמסוגל רק לזחול. יותם רצה להגיע למקומות גבוהים, זה קשה להגיע למקומות גבוהים בזחילה. ליותם היה נדמה שהוא מכיר חולדות יותר מבני אדם. גם נמלים הוא הכיר די טוב. הוא שיחק איתן יפה. הוא לא תלש להן את הראשים. אבל אם היה תופס זבובים היה תולש להם את הראשים. לא רק את הראשים, גם את הכנפיים. ואת הרגליים הקטנות. והיה מסובב אותן כשמבט משועשע על פניו, כאילו היה אלוהים. לא היה זה מבט של אלוהים כי לאלוהים אין מבט. היה זה המבט של אביו.

            אישתו של אגון הלכה לישון. היא קיוותה לא לחלום. הייתה לה הרגשה שאין זה מוטב ללכת לישון במקום כזה אבל היא הייתה עייפה. היא לא העזה שלא לציית לצוי הטבע וצו הטבע היה אחד: את עייפה אז לישון. הייתה לה הרגשה שהיא תחלום על סקס עם איברים כרותים אבל זה לא קרה. היא חלמה על ג'וקים במקום זאת. על ג'וק גדול שיצא מנקבי הניקוז שבריצפה. היא לא ידעה מהתחלה שזה ג'וק. היא שמעה טפטוף מוזר מהאיזור של המקרר. מה שהיה מוזר זה שזה לא איזור שמטפטף משם. מה כבר יכול לטפטף מהמקרר? לרגע היא חששה שהמקרר התקלקל. אבל הטפטוף היה לא סדיר. לא תמיד קצב הטפטוף סדיר אבל הפעם זה היה לגמרי לא סדיר, היה טפטוף – רווח של שניה – טפטוף – רווח של שתי שניות. זה היה יותר כמו תקתוק של שעון. תקתוק של השעון המרובע הקטן שקתנה באקדמון, השעון שהיה זול יותר מהשעון המרובע הגדול, שעון בצבע ורוד בהיר, שהיא מניחה על השידה ליד המיטה והוא לפעמים מעורר, לפעמים נתקע, לא תמיד בגלל שהסוללה שלו לא חזקה, אבל התקתוק שלו מונוטוני ולא קשה להירדם איתו: התקתוק של הג'וק לא רק שלא היה מונוטוני היה קשה להשאר ער איתו. היא הלכה להסתכל וראתה ג'וק ענק. ממש ענק. וזה חלחל אותה לחשוב שאת הרעש הוא עושה עם המחושים. החרק הגדול הזה נראה כמו הדבר המפחיד ביותר שיכול להיות. השקשוקים שלו, הצבע הזה. אם ישנו שטן ואם לשטן יש צבע זה ודאי הצבע הזה! לא יכול להיות צבע נורא יותר. אישתו של אגון חשבה על הג'וק נמעך תחת כפות רגליה – הוא היה ג'וק גדול! היא לא זכרה שג'וקים כאלה גדולים. הוא לא צריך לעקוץ בשביל שיהיה מפחיד, די בזה שהוא נמצא שם. ואם הייתה דורכת עליו, האם היה צובט? האם היה נגמר לה הכאב בגלל המחושים? האם היה נגרם לה כאב? הרי גם הוא צריך לחיות ממשהו ולא נראה שהוא אוכל עשב, הוא יודע להגן על עצמו והוא גם יודע לתקוף. הוא בעל חיים ולא קישוט. היא תפסה תכשיר ריסוס וריססה מעליו, אבל הג'וק החל ליסוג לכיוון נקב הביוב עוד לא לפני שריססה אבל כשריססה הוא מיהר יותר. אולי הוא הבחין בה. הוא לא היה חייב להעצר. הוא היה יכול להתרוצץ בבית. היא לא ידעה איך הייתה מגיבה אם היה עובר בין רגליה, הרי הדבר נראה נורא יותר מלהאנס על ידי חיילים סובייטים כשאת בגרמניה אחרי תבוסת היטלר. היטלר היטלר, מהו היטלר לעומת רמש נורא זה? מהי השואה. כה הרבה מדברים על השואה אבל את הסוג המסויים הזה של האימה לא היה נראה לה שחוו גם אלה שהתנסו בהשפלות הגדולות ביותר בשואה, ולמה יצאו כולם כל כך מצולקים בנפשם? האם יש השפלה שהיא לא תוכל לשאת? הרי השפלות רק מחזקות אותה. כל כאב שאדם יכול ליישם לא יהיה חזק ככאב שבדימיון, "לא קרוב אליו אפילו", בכאב ההולך ומתפשט בנשמה למראה ג'וק הניצב על פי בור ניקוז ואיננו חושש לזנק פנימה, למים. ומה הם עשו ליהודים, הנאצים? היכו אותם במקלות, ירו להם בראש? מה הדבר הכל כך נורא שעשו להם? מוות. ומהו מוות? מוות הוא מחילה, מוות הוא כפרה, מוות הוא סליחה, מוות הוא תפילה, מוות הוא צדקה, מוות הוא חסד, מוות הוא תחינה, מוות הוא לחישה רכה.

            אגון לא הצליח גם הוא לחלום. הוא גם לא ישן. הוא חיפש את ההמשך. הוא יצא מאולם הריקודים והמשיך ישר. היו אלה שדות אדומים של קרח. הם היו אדומים כמו סימנים אדומים. מישהו הרביץ להם ממש חזק. אגון קיווה שאין זה הוא. הוא מסוגל להרביץ חזק. הוא מסוגל לבעוט. יש לו הרבה כוח ברגליים. פעם הוא בעט לאחיו כל כך חזק עד שאחיו צווח וכמעט נשבר לו עצם הזנב, ככה אמא אמרה. אבל פעם הוא בעט במישהו שממש שנא והרגל שלו נפגעה. מאז הוא לא כל כך בטוח בכוח שלו. מאז הוא לא כל כך מאמין באלוהים. הוא כבר לא יודע מה יש לו ומה אין לו. היה לו נדמה שהוא רואה ישבנים שמופנים מעלה מתחת לשכבת הקרח ושהם יוצרים את האדמומיות. זה לא נראה לו רציני. הוא היה צריך לבחון את זה מקרוב. לא, היו אלה פרגים. פרגים מסוכרים. כן, הוא שנא את הפרג של אוזני המן אבל צמח הפרג הוא צמח מאוד טעים - למראה, לא בשביל להכניס אותו לגרון, לא לא, יש דברים אחרים להכניס לגרון. תרופות. לאגון התחשקה תרופה טובה להכניס לגרון, תרופה שתביא לו מזור, שתשכיח את הכאב, שתשכיח את קיום הכאב, את קיום השובע, את קיום הרעב, את לחץ הזמן, את הציפיות מההורים, את אפשרות הכשלון, את ההאפשרות שדבר-מה לא יהיה כפי שנועד להיות, שדבר-מה איננו בהישג יד. לאגון התחשק לצלול. הקרח לא היה לבן כפי שציפה מקרח להיות - הוא היה אדום. אבל הוא רצה לעשות כמו שעושים דובי הקוטב, הגדולים, לחפש דגים. לצלול לחפש דגים ולא למצוא את הדרך חזרה – זה מה שהוא רצה.

            לא, אסור לשכוח את יותם. ליותם הייתה את התובנה הראובן-ויטנברגית ואף יותר מזה. יותם קרא את "אמנות המחשבה" והפנים. הוא ידע שיש לשנוא את האנושות אך משנאה זו להשיג תעצומות נפש. הוא לא האמין בהמראת הנפש תוך אהבת הזולת, הוא לא האמין בהמראת הנפש תוך התעלמות מהזולת. הרי הזולת הוא סמל. הזולת הוא סמל לנדכאות רוחנו, הזולת אומר לנו בעצם קיומו "ראה מה היית לולא היית כה מתעקש להיות אתה, כה מתעקש להיות דחוי ובזוי ודחוק לפינה, ראה מה היית לולא היית קנאי לאמונתך, קנאי לתפיסתך המהפכנית, קנאי לראובן-ויטנברגיות שרובצת בנשמתך ואיננה נותנת לך מנוח ולעיתים היא נדמית לריק, אבל היא רק נדמית לריק, למעשה היא הכל". למעשה היא הכל. היא יכולה לגרום לך להרגיש נפלא כשכולם מרגישים רע ורע כשכולם מרגישים נפלא, היא לעולם לא תניח לך להרגיש כמו כולם, וזה טוב לא? לא, זה רע. אי-תאימות אומללה זו היא תוצאה של תלות, תלות בשרירות ההסכמה.

            אגון רצה להחליק. הוא הצטער ששכח את המחלקיים בבית. הוא נזכר שלמעשה אין לו מחלקיים. הזכרון שהוא מחליק על זוג מחלקיים של רקדנים על הקרח הוא זכרון כוזב. הוא מעולם לא היה ננסי קאראגן. עד שניצב על משטח זה וחכך בדעתו אם להחליק או לא החשיב את הזכרון בו הוא מנופף לקהל תוך שהוא אוסף את זרי הפרחים המורעפים על המשטח כשהוא מביט מלמעלה על טוניה הארדינג מפאת גובהו הרב, גובהה הרב ולאחר מכן הוא הולך לחדר ההלבשה כדי לקבל נשיקה מהפרטנר שהוא, היא, לא יודע, לא יודעת, את שמה. איך זה ייתכן שהוא ננסי קאראגן והוא לא יודע את שם הפרטנר שלו? משהו לא בסדר פה. משהו לגמרי לא בסדר פה. ואז הוא מתעורר אבל כמה חודשים אחרי זה חולם שוב אותו חלום וגם אז הוא מתעורר וכל פעם אחרי שהוא מתעורר הוא אומר לעצמו "פאק, אני לא באמת ננסי קאראגן" ויש לו תחושה עמומה שזה דווקא היה נחמד להיות ננסי קאראגן אבל התחושה העמומה הזאת מנקזת את כל האנרגיה שיש לו לפני שהוא נרדם שוב ולא משאירה לו אנרגיה מספקת בשביל שתהיה חקוקה בו הכתובת "אתה לא ננסי קאראגן, זה רק חלום" וככה הוא סובב בעולם עם תחושה שאם רק יזדמן לו משטח החלקה הוא יראה את ביצועיו והכל ימחאו כף בהתלהבות למרות שעליהם למחוא כף בנימוס, אבל הוא יפה והוא אמריקאית והאמריקאים הם הכי חזקים אז צריך לירא מהם, צריך לתת להם כבוד כמו שכלב נותן כבוד לאדוניו - לא מאהבה, מיראה.

            התלות, התלות. אין דבר נורא ממנה.

            אישתו של אגון הייתה אישה חזקה. היא לא רצתה שהמצב הזה יימשך יותר מידי. נראה שהם היו שרויים בלימבו. היא יצאה ממיטתה לחפש את בעלה. היא מצאה עצמה נמצאת לא בארץ ולא בשמיים וגם לא תלויה בין השמיים והארץ. היה לה קשה להגדיר את מצבה וזה היה הקושי העיקרי שלה אך לא היחידי. לולא היית מנסה להגדיר את מצבה היא הייתה מסתדרת יפה מאוד. ליד מיטתה היה סיר רותח ובו נקניקיות עם שמן. ליד הסיר הייתה כוס גדולה עם משקה מנדרינות ולידו קפה ולידו טבליות שוקולד בלגי, בדיוק מהסוג שהיא אהבה אבל לא זכרה את שמו, רק הבחינה בו כשהיא זיהתה אותו. התנאים היו מצויינים, אפילו מושלמים. למעשה, למה לא מושלמים? הרי זו השלמות, כל תוספת היא גריעה וכל גריעה היא תוספת מיותרת. מוטב היה שמצב דברים זה יימשך לנצח.

            אבל לאישתו של אגון היו פנטסיות על טסמניה. היא רצתה לפגוש בילידים. הייתה לה תחושה שהילידים יודעים משהו שהם לא יודעים, אחרת הם היו מתאבדים. בלי טלויזיה, בלי מחשב, בלי מיקרוגל, בלי מערכת סטריאו, למען השם – בלי פלאפון! איך הם מחזיקים מעמד? מי יודע אם יש להם מזרן וגם בכפרים המודרניים שבהם, הרי אנשים שם חיים את חייהם בחברה כשכל חייהם סובבים סביב אירועים חברתיים שהם מסורת השבט: הרי אין מקום למתבודדים – ממיתים אותם. אם יש אנשים שבנטייתם אינם אוהבים להתערב בחברה, אינם אוהבים לשתות קפה ביחד, אינם אוהבים ללכת לבקר את הצ'יף כדי להראות לו שהם לא חורשים מזימות נגדו או לקבל שיקוי לחיי מין מכוהן השבט, הנאווהו, אם הם לא אוהבים להיות תלויים בכל ההסדרים החברתיים, אז כיצד הם ממשיכים לחיות? הם מוכרחים להתאבד. אז איך זה ששיעור ההתאבדות אצלם לא גבוה באופן משמעותי מאצלנו? איך זה שאנשים שסולדים ממגעים חברתיים מוסדרים אינם מתאבדים אצלם, או כאלה שסתם סולדים מכל מגע חברתי? הרי לא ייתכן שיש שם פחות בעלי מבנה האישיות הזה. הם ודאי אנשים מאושרים. ההסדרים החברתיים נעימים שם או שיש לאותם טיפוסים א-חברתיים אפשרות לחיות חיים נסבלים. משהו מסריח, במובן החיובי. מסריח כמו גבינה צהובה מסריחה, שאם היינו שופטים את טעמה רק לפי הריח לא היינו נוגעים בה - אבל צריך לנגוס!

            לאגון התחשק לנגוס. הוא הרגיש שכל החוסר שינה הזה מעבירו על דעתו. הוא הרגיש שההורמונים שלו משתוללים כאילו היה ילד בן 13 שרק מחכה לרגע שיהיה לבד, בשירותים, כדי לגעת בעצמו, כדי למתוח את האיברים, כדי להביא לשפיכה ללא-דמיון, לשפיכה חייתית, לשפיכה הטהורה, הבריאה, של אלה שעוד לא התמכרו לחושי הסיפוק-העצמי, של אלה שגומרים כאילו הם עושים סקס עם עצמם, בסגנון בלתי-אמצעי מובהק, ללא אדם זר, השרירים המתוחים של הירכיים תחתם נלחצים האשכים אינם חברים טובים, הם חלק בלתי נפרד מהיישות הלוחצת, מהיישות המפורכת, מהישות ששריריה נגמרים בד-בבד הם הגמרות הנשמה, עם הגמרות ה-לאמשנהמה.

            "מה שלומך." אמרה אגון בשרמנטיות בעודו משתרע לצידה של אישתו.

            "הילד, הילד לא נמצא בסביבה."

            "ייתכן, אבל מה הוא מבין, ב'מת, מה הוא מבין."

            "אתה לא זוכר שראית את ההורים שלך מזדיינים?"

            "לא, אין לי זכרון כזה."

            "ואתה חושב שזה בגלל שהם נמנעו להזדיין לידך.."

            "כן, בטח. זה היה מזעזע אותי! זה היה מזעזע אותי לו הייתי רואה את אבא מוציא את הבולבול שלו ומכניס אותו לתוך אמא."

            "אה, אל תהיה כל כך בטוח שלא ראית.. אתה זוכר שראית אותם מתחבקים?"

            "לא."

            "מראים איזה שהוא גילוי של אהבה?"

            "לא."

            "לא? אז נדמה לך שבתקופה שהייתה שיא של הנישואין שלהם וגם התקופה בה התינוק הכי תלוי באימו הם הצליחו למחוק כליל מרפרטואר מחוות האנוש שלהם את המגע?"

            "זה באמת נשמע קצת מוזר, אבל נראה שככה זה."

            "לא לא, זה לא מוזר. זה לא ייתכן!"

            ניטל מאגון כל חשש והוא העניק לאישתו חיבוק גדול. הם לא ידעו שיותם לא היה אותו יותם תם וטבולה-ראסי שהיה. הם שכחו שיותם מת. התינוק שזחל לעברם לא היה תינוק רגיל, הוא היה תינוק מגודל. הוא היה תינוק שהושתלו בו דעות מבקיעות שחקים, הוא היה תינוק שידע לא רק לספור עד 10 אלא גם לחשב את החזקות עד 100 בחזקת 100, הוא היה תינוק שידע יפה מאוד מדוע האדם חש דבר-מה כלפי הזריחה ודבר-מה אחר כלפי השקיעה, הוא ידע להבחין בין הליכה בטוחה והליכה מהוססת ובחרדה שמעורר קול חזק ומבט בוחן שלא מגיע לו שיהיה בוחן, הוא ידע להבחין בלחלוחית על איבר מינה ולפרש מה היא, הוא ראה אנשים נקטלים בקרב ומהם "שניצי ג'ינס טבולים בעור", הוא ידע להניף את הראש הצידה ולאחור ולעצום את העיניים כשחיפש מילה ממש טובה להשתמש בה, מילה שתהיה חזקה יותר מכל מילה שלפניה, מילה שלאחריה לא תהיה לאנשים ברירה אלא להודות "הלא מעולם לא נכתב דבר-מה אלוהי מזה!", ואת הלחלוחית על איבר מינו הוא גם ידע לזהות, אבל גם על זה של אימו. הוא ידע שהם מזדיינים.

            "יותמי!" קראה אליו אימו, בתמימות. "בוא, תן חיבוק גדול אמא, יותם חמוד שלי." אישתו של אגון ניסתה ליצור את הרושם כאילו איננה שרויה באירוע מיוחד, כאילו היא שוכבת באמבט ומניקה את יותם, כאילו אין טבעי מהקבעותה על פיסה זו שאיננה בין שמיים וארץ, כשתנועתה תלויה אך ורק בדבר הזה שנעוץ בחריצה ולמעשה כל עוד לא תשחרר ממנו היא איננה חופשיה לנפשה. היא הרגישה ככה גם, עד שלב מסויים. משהו לא הסתדר לה. המבט של יותם היה שונה. הוא נראה אפאטי, הוא לא נראה כמו התינוק ההוא שהיה מחזיר אהבה. הוא נראה תינוק זר, תינוק מיותם. הוא נראה תינוק שלא שייך למישהו אחר, אלא תינוק שלא שייך לאף אחד. היא הרגישה צורך להפטר ממנו ומיד כעסה על עצמה "איך יכולת! בשר מבשרך!" אבל היא ידעה שמרגע שתקפה אותה התחושה היא לא תוכל להפטר ממנה. זה הכל בגלל בעלה.

            "זוז ממני, תן לי להשתחרר, פגר!"

            "איך את מדברת!"

            "רגע, אתה לא פגר?"

            "לא יודע, אולי. אני מזיין כמו פגר?"

            "לא יודעת. תעמוד שניה."

            "אה, לא, אתה בסדר." אמרה כשליקקה את איברו, שהיה למקשה אחד - שק האשכים הצטרף בסולידריות גמורה לזקיפה. "לגמרי לגמרי בסדר." היא לא הרגישה שהיא מלקקת זין, היא הרגישה שהיא מלקקת הר ועליו כרמים לאינספור ושההר נשרף תוך כדי שהיא מלקקת, היא הרגישה תחושה של הרס אלוהי. היא ראתה את הבן שלה מאונן.

            "זה נורא."

            "מה?"

            "תסתכל על הקטן, מאונן."

            "נו, כולם עושים את זה."

            "הוא רק בן חודשיים."

            "הוא בן בלי-גיל. הוא מת."

            "הוא לא נראה מת..!" אמרה אישתו של אגון כממתיקת סוד, בחושניות שהזמינה את יותם להתקרב אליה ולהנות כאביו, ממה שאביו הכי נהנה, מכאביו הענוגים.

            אבל יותם לא יכל לזוז. הוא לא רצה להגיד "זה מגעיל!" למרות שהייתה בו תחושה של גועל, אבל הוא גם מאוד רוצה להשתתף בזה. הוא הרגיש שזו חוויה שתשנה את חייו או לפחות את צורת הקיום הנוכחית שלו - הוא הרגיש שהוא צריך את זה בשביל שמחר יהיה לא רק נסבל אלא גם מהנה. לא היו לו ספק שבשעות הספורות שהיה פה נהנה יותר מבחודשיים שהיה בחיים, אבל אילו היה זוכה איברו, שלכאורה בדרך פלא היה מסוגל להזדקף, להיות למושא להתעניינות מינית של אישה – ועוד לועה, ההמשך היה לא רק נסבל אלא גם מהנה.

            אישתו של אגון חשה צער עמוק. אולי לא היה זה צער עמוק אבל היא הרגישה הרבה צער. היא הרגישה שאין הדבר נאות שחייה מתנהלים כמו סרט פורנו אמריקאי עתיר-תקציב, עם נערות דדניות יפהפיות שמוכנות לעשות הכל, אבל הכל, כדי לא להיות עקרות בית, כדי להרוויח קצת כסף מצחצוח השיניים לא על ידי נענוע הראש הצידה, אלא רק קדימה ואחורה. ואפילו ללא לזייף את נטיפת הזיעה, להיות טובות בזה – בלי לזייף, כי זו השיטה האמריקאית: להיות טובים בכל.

            אגון נלחץ מאישתו והתיישב על המיטה תוך שהוא מנענע את רגליו, ממש כפי שהיה עושה כילד כשרצה להראות שקוע במחשבות כשאנשים נכנסו ולא ידע איך להתייחס אליהם. ובאמת נכנסו אנשים. הם רצו לדעת אם יש לו חיבור רשת או יו אס בי. הם רצו לתת לו להנות מהחיים תמורת 300 שקל בחודש. הוא אמר שיש לו יו אס בי. הוא גם הציע לחבר את המחשב לטלויזיה, רעיון שלו. הוא ניסה להראות שהוא מבין מה קורה אבל זה עדיין לא זז. עדיין היה צריך לשבת על שפת המיטה ולנסות שלא לנענע את הרגליים, כדי שלא יחשדו בו שהוא רוצה להראות כמו מישהו ששקוע במחשבות. הוא לא הבין איך לא הבחין שיותם יושב לידו ועושה אותו דבר שהוא עושה.

            "יותם, למה שלא תפתח לך ת'רגליים שלך?"

            "למה שלא תזיין את אמא שלי כמו שכולם מזיינים?"

            "כולם מזיינים את אמא שלך?!"

            "לא לא."

            "אה, התכוונת "ברעש"."

            "לא, התכוונתי שלא דרך החצר האחורית."

            "אה, נפלא. כעת גם הבן הנחצץ שלנו מדבר גסויות."

            "אתה אמור לאהוב אותו!" הזכירה לו אישתו.

            "כן, אני כל כך אוהב אותו שלא הייתי מתנגד להסביר לו שהוא הסיבה לכך שאני נמנע מהיווצרות אפשרות להפריה."

            כן, שוב התחלנו עם המילים האלה, המילים שחשבנו שלא נשמע אותן יותר, המילים שהיו אמורות להמחק מהלקסיקון שלנו מזמן – "להמנע מהיווצרות אפשרות", המילים האלה שלא אומרות הרבה לאנשים מסויימים, אבל אומרות יותר מידי לאחרים, המילים האלה שעבורן אנשים מתים ובגללן אנשים חיים. המילים האלה השקולות רק למילים "הלא ידעת? זמנם של הפרנואידים חולף ביעף!"

            נשמע קולה של ציפור הלעג. לא היה זה ציוץ לעגני כמרמז שמה השגוי של הציפור, אלא ציוץ שאישתו של אגון הכירה מצפיה בסרט טבע על פפואה ניו-גינאי ולא מקריאה בספרו של ג'ראלד דארל. אישתו של אגון רצתה להכיר את ציפור הלעג, לומר לה שלום. לספר לה כמה ססגונית היא בנוצותיה וכמה ברורות הן הברותיה, כמה שירתה איננה שירת לעג, אלא שירה שרק נשמעת לבני-אדם כלעג, בעוד עבור אחיותיה שחורות הכרבולת אינה אלא שירה גוספלית השגורה כמו שיחת חיזור במכולת, רגע לפני שמשלמים, כשהחלב עוד לא נלקח לשקית ועוד לא הוגד מה המחיר שיש לשלם. אישתו של אגון רצתה לראות את המפלים הגדולים הניתחים במי הנחלים בקול שאון כמו עדר פילים הסוטה ממסלולו כדי לקבור את מתיו.

            אגון היה עייף מהחרמנות שפקדה אותו. זה היה פתטי. הוא התרגל ללא יותר מריקון יומי אחד ועכשו כל 5 דקות הרגיש צורך. מילא שהרגיש צורך – הוא היה מסוגל. הוא רצה לחשוב שהיכולת שלו להשפיך כל כך הרבה מעידה על האון היצירתי שהוא מצוי בו, שאם היה יושב ליד נייר כתיבה ועט בידו או לפחות מול מחשב היה יכול לכתוב את ה-20 עמודים מראש שרצה ומי יודע, אולי זה גם היה יוצא איכותי. הוא השתומם כל פעם מחדש לגלות את כמות הזרע. והוא לא חיכה הרבה זמן עד לאוננות הרבה. מה הרבה מלל ספרותי משובח הוא היה יכול להשחית באון זה! הוא רק לא ידע שהדבר לא היה צריך לבוא במקום, שהוא היה יכול לאונן תוך כדי שהוא כותב. כמו שאני עושה. והוא היה יכול להשפיך כמה שהוא רוצה תוך שהוא מאונן, רק שזרימת הטקסט הייתה נפגמת משום זרימת הזרע משום הזמן המוגבל. "אוננות דינמית" לא הייתה זו. אגון החשיב עצמו כחסיד "האוננות הדינמית". זה התחיל מהתקופה שהיה בתיכון והיה מסתגר שעות ארוכות כשרק האינטרנט מארח לו לחברה – אבל איזו חבר'ה זו הייתה! הוא לא היה מחליט לאונן, הוא היה מאונן באופן תמידי, באופן דינמי, עם עליות וירידות – יש תמונה מגרה יותר אז הזין מתקשח, יש רצף של תמונות לא מגרות במיוחד – הזין נרפה, כשהאוננות הדינמית מגיעה לשיאה כשבטלויזיה מאחורי מסך המחשב רץ סרט די וי די שלא מאפשר לזין להתרווח לרגע על מצע יבש-מידי. ומדוע בעצם אונן? מפני שהרגיש בושה ליד יותם. הוא זיהה בו סימנים לא רק של תבונה אלא של תבונה עליונה. לא הייתה לו בעיה לקיים יחסי מין ("יחסים", כמו שאבא אומר כדי לא להשמע "גס" ונשמע הכי מלוכלך שיכול להיות, כאילו לא בכוונה) כשהיה משוכנע שיותם איננו פעוט בעל מוח במצב התחלתי ודי רפה שלא רק שאיננו מסוגל לחישובים מתמטיים מסובכים אלא אין לו חישה ברורה של טוב ורע, מין מפגר ומטורף רק ללא היכולת להרע. אבל מרגע שיותם לא התאים עוד לאותה תדמית הוא נעשה מסוכן, הוא יכל להרע.

            היה זה בוקר והטל שננער מהעצים העיר את המשפחה כולה. הם הרגישו משפחה. לפחות אגון הרגיש משפחה. אישתו של אגון הרגישה שהם לא מספיק מכירים את יותם כדי להיות משפחה. יותם הוא הגורם הזר שמפריד את כולם. היא הייתה רוצה שג'ון מת'יוס יפרוש את חסותו אליהם. ג'ון מת'יוס לא ידע שזה מה שהיא רוצה אבל הוא היה שם. הוא היה בתהלוכה שהתארגנה בגנים, הוא לא אירגן אותה, הוא צעד כמו כולם. הוא צעד בראש מורם, לא בראש שפוף. היה בדעתו שלא להניח להלימות הכללית להכות בו, הוא יעשה את שמכתיבה לו ההלימות הנפשית, שהרי זו ההלימות היחידה היאה לזה אשר ראש תרנגול לו וכרבולת גם אך אין הוא מקבל שדי בכרבולת התרנגול כדי להעיד על תרנגליותו.

            העצים היו ירוקים: ירוקים רק כפי שעצים חומים יכולים להיות. בצמרות העצים קפצו בבונים מענף לענף בקלות, לכאורה ללא שהם נופלים. למעשה איש מהם לא קפץ בקלות, הענפים היו שבירים מאוד ובבון שהיה מניח את מירב משקלו על ענף היה נופל, אבל היה יותר חשוב לבבון שזינוקיו ייראו קלים מאשר שפדחתו לא תנתץ ודם ישטוף את קרחת היער. "דם בבונים". הבבונים לא היו מודאגים מקיום בני-האדם, היה זה אך טבעי עבורם שאם יש חיות קטנות מהם כמו סנאים ודובי קוואלה אז יש חיות גדולות מהם – אלא בני-האדם שהשתוממו מגודלם הבלתי-סביר, גודל שחייב מעשים נפשעים. הכל בשם האנושות כמובן, הרי גם בבונים היו מחברים אלקטרודות לעצבים חשופים של בני-אדם אם היו גאונים מספיק בשביל לחשוב על התירוץ "בשם האנושות!" או, טוב ממנו – עלוב ממנו, "בשם הקידמה!". לא, אין אני נלחם כאן את מלחמתם של הבבונים, וגם אין אני נלחם כאן את מלחמתה של התבונה הטהורה, אלא מצביע על עוולותיה של יצירה.

            "Zה נראה כמו טסמניה, לא?" קיוותה בתואנה שהיא תמהה אישתו של הגון כשרב החובל ג'ון מת'יוס לבסוף מצא אותם.

            "כמה חיפשתי!"

            "אבל בסוף מצאת ולא היה לך ספק שתמצא."

            "כי היית לי הרגשה שאמצא."

            "אבל לא פעם ההרגשה הזו הוכחה כאופטימיות כוזבת."

            "אכן, אבל הפעם הרגשתי שהיא משתלמת משום שרבה הייתה שמחתי לאין-ערוך לעומת אכזבתי לא הייתה מתבדה."

            "אתה איש טוב, ג'ון מת'יוס. אתה איש טוב." אמר אגון וטפח על שכמו.

            "אל דאגה, אגון רוזן, אנחנו ניצא מפה, אני רב-חובל ב-זונה." אמר ג'ון מת'יוס וטפח על שכמו.

            "ומוטב שתהיה כזה!" אמר אגון והחווה אצבע כלפי ג'ון, אצבע שהבהירה לג'ון שאם ייכשל תהיה זו אצבע מאשימה. "אתה תוציא אותנו מפה, אתה שומע?"

            "אתם רוצים לצאת?" אמר ג'ון מת'יוס בחוסר-אמון. "הילד דווקא נראה לי שדי נהנה פה."

            "טוב, נו. הילד, או נכון יותר "הילד" הפך להיות סוג של מפלצת. משהו פריקי לגמרי. נראה שהוא יצא מאיזה סרט אימה, "מגרש השדים" או "יום שישי ה-13", זה לא ממש משנה לי, זה רק קצת מקשה עליי להירדם."

            "קצת קצת או מקשה?"

            "מקשה, אמרתי "קצת" כדי שלא תחשוב שאני בכיין וגם זה סוג של סגנון דיבור."

            "סוג של סגנון דיבור, מה?.. טוב, אני יכול להפטר ממנו אם אתה רוצה."

            "לא!" אמרה אישתו של אגון וסוככה בשתי ידיה על חזהו של בנה. "אם אתה רוצה להפטר ממנו תצטרך להפטר ממני."

            "ולמה שהוא יעשה דבר כזה?!" אמרו יחדיו אגון וג'ון. אגון הבין שבעצם הצגת הבעיה הוא נטל על עצמו אחריות להפטרות מאגון לא פחות משג'ון לקח על עצמו בעצם ההצעה המעשית. ג'ון הבין שבעצם ההצעה המעשית הוא לקח על עצמו אחריות להפטרות מיותם לא פחות משג'ון לקח על עצמו בהצגת הבעיה. אישתו של אגון הרגישה שהיא הגזימה. היא האשימה אותם באשמה כבדה מידי, אשמה כבדה מידי ביחס למעשה שאיש מהם למעשה לא עשה.

            "יותם החמוד.. הוא יבוא איתנו." הוא יבוא איתנו. יותם לא יעזוב אותם. יותם חלש יותר מאישה. ביותם קל לפגוע. יותם היה התגלמות הנחשלות באמונה בכוח הטבע הקובעת שבבוא היום יתחזק וכעת הוא החזק בגוף של הנחשל שלא יתחזק.

            "אני מברך את כולם. וכולם ראויים לברכתי. הם עבדו מספיק קשה בשביל שיהיו ראויים שאברך אותם, אני לא מברך ללא סיבה! לעולם. היו בטוחים שהינכם מבורכים בגלל שמצאתי סיבה לברך אותכם, סיבה מספיק טובה כדי שהברכה אכן תתקיים, כי אם סיבה לא תהיה כיצד הברכה תתקיים? האם זרעו של אברהם היה נפוץ כחול אשר על הים לולא היה ניחן באישיות מצויינת? כך גם ברכתי תתקיים. זו איננה ברכה, זוהי איננה נבואה, זהו חזון. ובחזון זה אתם לוקחים חלק לא בגלל שאני בחרתי בכם לקחת חלק אלא בגלל שנבחרתם על ידי האל, האל בחר בכם לבחור בי לפרוש בפניכם את הברכה, שהיא גדולה יותר מחזון."

            כן, הם הבינו שאגון לא דיבר אליהם. לפני השורה האחרונה ג'ון חשב למחוא כפיים אבל היא יותר מידי מבולבלת בשביל לזכות בשבח כלשהוא, זו הייתה שורה שהייתה משולה לקרביים של פרה התלויים על חוטי כביסה עם אטבים שעשויים מהמעיים שלה והכל משמש למה שקרוי "מיצג" שמקיימת העיריה בכיכר ספרא כדי להראות על הנטיות הפרו-סביבתיות והפרו-אמנותיות של האדמינסטרציה הפרובינציאלית הלוקאל-אורבנית. לאישתו של אגון התחשק להגיד לאגון שהיא לא אוהבת אותו יותר. אבל למעשה מעולם לא אמרה שהיא אוהבת אותו. למעשה, אף אישה מעולם לא אמרה שהיא אוהבת אותו. אגון לא היה מהגברים שנשים נהנות לומר להם שהן אוהבות אותן, או להרגיש צורך כזה. אגון היה מהסוג הגברים שנשים עושות איתם דברים. לאגון לא היו צריכים להגיד שאוהבים אותו – הוא ידע את זה. למרות שכשהואשם שאיננו מבטא דיו את אהבתו ידע לומר "ואת מעולם לא אמרת שאת אוהבת אותי!"

            הבצל, איזה ירק קסום. אני אוכל בצל כששוב מתעוררת בי הקנאה. אני אוכל בצל לא כדי לשכך את הקנאה, אלא כדי ללבות אותה. להוסיף שמן למדורה. הבצל, הוא ירק עם אישיות חייתית, הוא ירק שאותו תענוג להפליץ. כן, אני יודע שאין זה יאה. אבל אינני מוכן לקבל שזהו רגש פסול, שהרי ממש כמו שתאוות המוות איננה יכול להתקיים אלא לצד תאוות החיים, ממש כמו שתאוות ההרס לא יכולה להתקיים אלא לצד תאוות הבניה, ממש כמו שתאוות הנעלות לא יכולה להתקיים אלא לצד תאוות הקטנות, ממש כמו שתאוות הרעב לא יכולה להתקיים אלא לצד תאוות הצום, ממש כמו שתאוות האהבה לא יכולה להתקיים אלא לצד תאוות השנאה – מי שלא קינא מעולם בזוג אוהבים ארעי שחלף על פניו ולעולם לא ראהו שנית לא יידע מהי אהבה.

            I'm singing in the rain, just singing in the rain.

            כמה זה נעים לשיר בגשם. איך שמאלץ הוליוודי נוטף קיטש מתגלגל להיות אמת צרופה. ג'ון אהב את הסרטים הישנים של הוליווד. הוא אהב את הכובעים והם כולם חבשו את הכובעים. הכובעים הגדולים, עם המגבעת, המכובדים. לא רק כאלה שהיו קירחים חבשו. כולם. הם היו ג'נטלמנים. איש לא דיבר בשפה בוטה. לא הראו דם, וגם אם הראו דם בשחור לבן זה לא דם, דם לא אדום זה לא דם, לא? ולא רק האדום לא אדום. גם הירוק לא ירוק. מין אפרפר כזה, כמו הדם. גם השמיים, בטח לא כחולים. שמיים אפורים, כמו שאני אוהב. אבל, צבעים זה לא הכל בחיים. העיקר שגם הבחורות לובשות כובעים, ברטים למינהם. והן אף פעם לא נראות ממש יפות, למרות שבזמנו הן נחשבו לסמל היופי – בשחור לבן! בשביל ג'ון כל עניין השחור-לבן הזה היה מהותי יותר מהוליווד הישנה והטובה. ומשחור ולבן נהיה אפור ואפור זה הצבע הכי אהוב. הוא האמין שגם אם היו עושים סרטים בשחור לבן זה היה שונה לגמרי מהסרטים הצבעוניים. היו מקללים פחות, היה פחות אלימות ופחות סקס, הדגש היה על מה שלא רואים ולא על מה שרואים, היית צריכה לחשוב כדי להבין מה שקורה, היית צריך להרגיש. לא רק לראות ולשמוע. לא רק גירוי לחושים. והבחורות, ללא אדמומיות הלחיים, ללא הכחול בעיניים, ללא הבלונד! הרי הבלונדיניות היו כסופות כמו נשים בנות 60! אבל אז זו הייתה מוסכמה שהכסופות הן בלונדיניות.

            העלווה צמחה על התקרה של מלון הדרכים שצמח אחרי הגשם, "כמו פטריה אחרי הגשם". לבית היו שלוש קומות כשמדרגות צפופות מחברות כל קומה. בחדר המדרגות היו מפוזרות אדניות של ליליות, נרקיסים, פאטוניות, מרגליות, מזמרלדות, גריבלדות, מרצ'ולנינות, וצ'לניות יפהפיות. לרגליהן הלכו גמדים קטנים במיוחד עם שלוש רגליים, שלא עליהן הם הילכו אלה על מקלות הליכה ענקיים. אני לא אומר סתם שהם היו קטנים – הם באמת היו קטנים. הם לבשו בגדים חומים קטנים ומצנפות שחורות קטנות והיו להם נעליים קטנות. הם לא עשו הרבה מלבד לזמום. הם זממו להפוך את האדניות לחממות ואחרי זה לכורים גרעיניים ואחרי שהיו עושים את זה היו מחטטים מתחת לג'ינסים של הבנות המתות הכי יפות. "האמהות של הכוסיות הכי גדולות". אבל אני לא אגיד את זה. לא, אני לא אגיד.

            "צריך לזרוק אותם בתחנה המרכזית של לימה בלי כסף, זה מה שצריך לעשות להם!"

            "למי?"

            "לגמדים הארורים. שמעת מה הם מתכננים?"

            "הם זוממים להפוך את האדניות לחממות ואחרי זה לכורים גרעיניים. ואחרי זה הם יחטטו מתחת לג'ינסים של האמהות של הכוסיות הכי גדולות."

            "נו פאקן בלודי שיט, מאן!"

            "תום, איך אתה מדבר." אמר ג'ון.

            "זה עניין רציני," אמרה אישתו של אגון "אסור לתת להם להצליח!"

            אבל הם כאלה קטנים! הם הלכו לראות אותם וראו שהם כאלה קטנים, הם הבינו שאין שום סכנה מהם: מרוב שהם קטנים. הם לא יודעים מה זה אומר כשמישהו כותב על אנשים קטנים. הם לא יודעים שזה אומר עליו יותר מאשר על האנשים הקטנים, הם לא יודעים שקמצוץ הזמן שהאנושות קיימת איננו אלא שארית העבר ואילו העתיד, מה שנהוג לכנות "הקידמה".. בעתיד העניין של אנשים באמנות לא יהיה ביצירות אלא אך ורק באנשים היוצרים. הם לא ידעו, הם היו צריכים שיותם יגיד להם. הם היו צריכים מישהו שיגרד להם בגב.

            "אתם אמורים לרצות להשאר פה אבל אתם רוצים לברוח מפה." אמר יותם.

            הם לא ענו. הם ידעו שהוא צודק. הם ידעו שכל מה שיותם אמר וכל מה שיותם יגיד יהיה נכון. הם ידעו שיותם לא יכול לטעות. הם ידעו שאין זה נכון שהשמש זורחת מהתחת של יותם בגלל שאין לו תחת. הם ידעו שאין זה נכון שהירח מאיר רק אם יותם יוצא החוצה כי יותם אף-פעם לא יוצא החוצה. הם ידעו שאין זה נכון שכל המקררים שבעולם נועדו להקפיא את תאי הזרע של יותם כדי שבבוא היום לנשים הטובות של העולם יהיה זרע שאין משובח ממנו פשוט כי ליותם אין ביצים.

            אגון העלה זיפים ואיתרע מזלו והוא מצא מלכוש ללכש איתו את דרכו ביער הכותנה. הכותנה הייתה גבוהה, לא היה זה שדה כותנה. הם נשרטו מהכותנה. העור שלהם לא רק האדים אלא גם דימם. הם קיוו שכל זה ייגמר אבל הם ידעו שהכותנה טובה, הבגדים הכי טובים עשויים מ-100% כותנה. "כותבנה". לאישתו של אגון הייתה הרגשה שקניבלים עומדים לחטוף אותה. היא קיוותה שעורה יהפוך להיות 100% כותנה. היה מאוחר מידי לחזור לאחור. הם כבר היו באמצע היער. בגלל שהיה זה יער, הייתה ליער קרחת יער ושם הם נעצרו. ביער לא היה דבר מלבד כותנה. כותנה אי אפשר לאכול. אני לא אומר את זה כי הם ניסו ולא הצליחו. הדבר היחיד שאפשר לעשות מכותנה זה בד, וגם לשם כך נחוצה טוויה ואם עושים זאת ביד זה מסובך ובשביל מכונת טוויה צריך כסף. ולהם לא היה כסף. וגם אם היה להם כסף לא מכרו שם מכונות טוויה וגם אם היו מוכרים שם מכונות טוויה, מה שהם היו צריכים זה דובים צלויים ולא כותנה.

            ג'ון מת'יוס הכניס להם לראש את הרעיון שדובים צלויים זה הדבר הכי טעים בעולם. הוא סיפר להם על מסע צייד שערך באלסקה. יש באלסקה דובים לבנים אבל לא אותם הוא חיפש - הם גדולים מידי וחזקים. הם יכולים להעיף משאית בהטחת כף יד. ג'ון לא הגזים. עם דובים לבנים אף אחד לא מתעסק, גם לא בני-אדם גחמנים. חוצמזה שהם נורא יפים ואציליים וחבל לפגוע בהם. לעומת זאת, יש את דובי הגריזלי שהם די ב-זונות (בני זונות), הם עומדים ליד מפלים ובאותה כף יד אצילית שמכריעה בשיא המעודנות העוצמתית כל אויב הם מרטשים את גופותיהן המותשות הסלמונים המסכנים המקפצים במעלה הזרם. הלא זהו מעשה של חסד לקטול יצורים איומים אלה! אמנם זוהי דרכם להתקיים ואין הם אשמים שכך גזר עליהם הטבע להשיג את מזונם, אבל איזו דרך! בושה, פשוט בושה. איך יכל ג'ון מ'תיוס שלא לזרוק עליהם רימון יד? הם היו משפחה. אבא, אמא ושני גורים. אבל נשאר מהם די הרבה. מהגורים ממילא לא היה הרבה לאכול גם הם היו נהרגים בדרך מסורתית, אבל מאבא ואמא נשארו כליות ומעיים די שלמים וכמה שהם היו טריים, הו הו! הם היו טעימים, בהחלט. איך אפשר לומר שמשהו טעים? שהוא טעים כמו? כמו מה? ומה שהוא טעים כמו, איך אפשר לומר שהוא טעים? שהוא טעים. תחשבו בעצמכם על הדבר הטעים ביותר שאכלתם בימי חייכם ודעו לכם שאין זה טעים כמו בשר של דובים כי זוהי עובדה שבשר של דובים הוא הבשר הכי טעים. ג'ון מת'יוס אמנם צד דובי גריזלי אבל אני צדתי, כמובן ללא כלי נשק, בידיים חשופות, באמצעות תעלולי מחשבה גרידא, דובים לבנים – והם טעימים לא פחות ולא יותר מדובי גריזלי כי לכל הדובים יש אותו טעם.

            דובים לא היו.

            אגון ואישתו של אגון קנו להם אחיזה על הדירה בקומה העליונה. יותם היה מרוצה מהדירה הראשונה שנכנס אליה. בגלל שנכנס ראשון לבית הייתה זו הדירה הראשונה שנראתה ולמעשה הייתה הדירה הכי קטנה אבל יותם היה מאושר "עד הגג" מכך שיש לו את המרחב הפרטי שלו והדירה הייתה גדולה דיה כדי לא לעורר קלסטרופוביה חבויה. ג'ון מת'יוס בחר את הדירה בקומה השניה כי היא צפתה אל הים. תום בחר בחדר בקומה לפני הקומה העליונה כי זה היה החדר של נער הסיפון. החדרים של ג'ון מת'יוס ותום היו גדולים מזה של יותם אבל היו קטנטנים לעומת החדר שבחרו לעצמם אגון ואישתו של אגון, ומי היה משער שאכן כה גדול הוא! הכל היו מצפים שהחדר בקומה העליונה יהיה עליית גג, מין חדרון בלזקי, חדר שהוא תאון באל-קטרז במסווה של חדר במלון, ואכן מלון זה היה! לא סתם מלון, מלון חמישה כוכבים. אישתו של אגון ידעה שדווקא החדר בקומה העליונה הוא החדר המרווח ביותר בזכות האינטואיציה הנשית שלה. האינטואיציה הנשית די עזורת בחיים. היא גם ידעה שזה החדר עם הג'קוזי והסאונה. היא ידעה שחייב להיות חדר אחד כזה, הרי היה זה מלון חמישה כוכבים! וכה אמרה לבעלה. היו חמישה כוכבים מודבקים ליד שם ההוטל שלא היה ברור, זה היה נראה משהו כמו "tgwkal", משהו לא ברור, בקיצור. הכוכבים היו מדבקות של כוכבים מוזהבים, מאלה שמחלקים לילדים מצטיינים בכיתה א', ילדים שבכלל לא בטוח שיעלו לתיכון, שתמיד יספרו לילדים שזכו במדבקות הנוצצות וישמיטו את דבר היותם נטולי חינוך יסודי ואת עבודת הפרך שעשו במוסך המקומי הם יזכירו רק כדי להראות כמה הם היו חרוצים וכמה הילדים שלהם עצלנים, כמה הם היו מוצלחים וכמה הילדים שלהם נחשלים. הם גם לא יישכחו לספר שהיו בלי שיניים ועם משקפיים מגושמות כשהתחילו עם בחורות וכל לילה יצאו עם כמה בחורות והיו לילות שיצאו עם כמה ביחד ועם כמה בחורות אתה יוצא? מתי כבר תביא מישהי, מתי? תגיד לי, מתי אתה מתכוון להביא מישהי? ואתה חושב שזה מעניין אותנו אם אתה בתול או לא, אה? אז אתה לא צריך להרגיש רע שאתה לא מסוגל לדבר איתנו על זה. אתה חושב זה מעניין אותנו אם בכלל נישקת פעם מישהי, אם פעם בכלל יצאת עם מישהי, נראה לך שזה מעניין אותנו? כי זה לא, לא לא - זה לגמרי לא מעניין אותנו. זה לא מעניין אותנו שתלך שלוב זרוע עם הבחורה שלך, זה לא מעניין אותנו שתשב איתה מחובק על הספה שלנו. למעשה, היינו מעדיפים שלא תעשה את זה. זה דוחה אותנו, כל המחוות הפיסיות האלה, כל האנושיות הזו. אנחנו רק רוצים שתביא בחורה כבר! אתה לא טיפש ואתה לא נראה כמו מפלצת. כמה בחורות יש ברחוב, אתה לא יכול למצוא מישהי? בספריה, באוניברסיטה, באינטרנט! שמעון הכיר בחורה באינטנרט, למה אתה לא יכול? אתה כל הזמן מחובר לאינטרנט, אתה לא יכול למצוא מישהי? מה אתה עושה שם, בום בום בום כל היום? פורנו? תביא כבר מישהי הביתה, עד מתי תשאר רווק? לטובתך. יהיה לך טוב, לא טוב היות האדם לבדו. האדם צריך מישהי שתשמש לו עזר כנגדו, אנחנו גם דואגים לך. אנחנו מאוד מאוד מודאגים ממך. אתה לא רוצה להשאיר אחריך משהו? אתה רוצה למות ערירי, בדד? כמו האיש הזה ששומר בסופר שאתמול פגשתי, הוא היה מנהל חשבונות לפני 30 שנה והוא לעולם לא נישא ומה הוא עושה עכשו, אה? מתחיל איתי בכניסה לסופר ומספר לי על התככים העלובים בבנק שהוצב בו בכניסה? לא, אני לא אמרתי שהוא מתחיל איתי, אבל אתה מבין באיזה מצב איום הוא נמצא, באיזה דכדוך סופני? אתה רוצה להיות כמוהו? אתה לא רוצה להיות כמוהו! אתה הרי רוצה לחיות חיים טובים, לא? אתה לא רוצה להכנס למצב של דכאון. אל תגיד לי אתה רוצה להיות כמוהו, אז למה שלא תמצא לך מישהי לעזאזאל? למה שלא תתחיל לחפש כבר, לכל הרוחות, בטוח תמצא לך איזה בחורה. מספיק שתביא מישהי הביתה, אתה לא צריך להתחתן איתה, למרות שכמובן היינו הרבה מאוד מרוצים אם היית מתחתן איתה, זה היה בסדר מצידנו גם אם היית דופק אותה בתחת או סתם מנצל אותה מינית, זה לא ממש משנה בשבילנו – העיקר שתביא כבר מישהי זין מאונןבתחת שכמוך! אתה נוקם בנו, אה? אתה בכוונה לא תמצא בחורה, נכון? אתה צריך בחורה לא דירה, אני אומר לך. לא לא, אל תגמגם, אל תתחיל לגמגם לי. תענה. דבר ברור. למה התחלת לא לדבר ברור, שוב? למה אתה תמיד מגמגם מתי שיש לך את הדבר הכי חשוב להגיד, מה? אתה לא יכול לשניה לשלוט על עצמך? אל תגיד לי שאתה לא עלוב, אל תגיד לי שנכשלת רק כי לא הצליח לך, כי האלים לא רצו שתצליח, אתה לכל הרוחות מגמגם רק כשיש לך משהו ממש חשוב להגיד! אל תגיד לי שגורמים לך לגמגם, זה אתה שמגמגם, לכל הרוחות. "אני אומר לך, אתה צריך להתחתן." אתה לא הטיפוס בשביל לחיות לבד, אתה לא יודע לדאוג לעצמך, יהיה מה שיהיה שמך, אני לא אגיד אותו כעת, אני לא בטוח שאני זוכר אותו, אולי זה השם של אחיך. אתה צריך למצוא לך מישהי ולהתחתן איתה. בזמן שאני יצאתי עם אמא שלך יצאתי עם עוד כמה בחורה, אבל אל תעשה את הטעות שאני עשיתי – אל תתחתן עם מישהי יפה. אל תעשה את הטעות שאני עשיתי, אל תתחתן עם מישהי שתעשה הכל בשבילך ועוד תניח לך לחרף ולגדף אותה כל ימי חייה העלובים רק בגללך, אל תתחתן עם מישהי שתמעך אותה דקה אחרי דקה, תרמוס אותה שניה אחרי שניה, תדרוס אותה שעה אחרי שעה ואחרי זה היא עוד תצטרך לבשל לך ארוחות ערב, לסדר שולחן בערב שבת ועוד לחטוף גערות לא מוצדקות על כל דבר שהיא עושה ולדבר עם השכנים שיוזיזו את המזגן ולעשות כל דבר שדורש מאמץ, ועדיף שהמאמץ יהיה כרוך בהשפלה. לבקר את סבתא היא תבקר, כן? ברור. אתה רוצה להגיד מילה על זה? סתום ת'פה, ת'ה שומע? סתום ת'פה! תצא מהבית תיכף ומיד. למה אתה לא מתחתן? עד מתי תהיה נטל עלינו? עד מתי נהיה מודאגים עד ייאוש בגללך? מודאגים מודאגים, האין אתה יודע שאם תמיד היו מודאגים ולא יפסיקו להיות מודאגים עד שדאגתם תוציא אותך מדעתך? עד מתי אמא תבקר אותך בדירתך וכל עוד היא שם היא תגרום לך להרגיש כמה כל הטרחה שלך הייתה לשווא, כמה אתה רחוק מלהסתדר? ואתה לא רוצה לדעת מה היא מספרת לי אחרי שהיא חוזרת, לא, אתה לא רוצה לשמוע את זה. עד מתי הדאגה שלנו תערער את ביטחונך בכוחותיך עד שכשתשמע את הקול הדאגני של אמא בטלפון לא תוכל לכתוב יותר? עד מתי הדאגה העמוקה הזאת תגרום להבין שכל שאיפותיך לביטוי טהור של עצמיות כוזבות כשדי במספר מילים בטלפון כדי לדכא כל שאיפה לעצמאות מינימלית? עד מתי תפחד שמישהו מלבד אמא יבוא לבקר אותך ויראה עד כמה החדר החיים שלך לא-נוחים ולשם מה, אנחנו לא יודעים, לשם מה לחיות חיים כל כך לא נוחים? למה שלא תתחתן? אז יהיה לך נוח. תתחתן, זה לא משנה לנו שיש לך דירה, כן, דירה עלובה, בשכונה שאני שונא, שכונה עלובה, כמובן, שכונת ילדותי הפכה להיות עלובה להפליא מאז שעברת לגור בה, אותה שכונה שאני מספר עליה לא בנוסטלגיה אלא כאילו אין עוד דבר בעולם שראוי לספר עליו מלבד צ'ופמלה והמכות שהיינו מחטיפים לכל דוס שהיה עובר בשכונה ואת השטריימל היינו גונבים לו, אה, אבל אתה לא באמת יכול להתנגד לי כשאני מדבר בטון כל כך משכנע, כל כך בוגר, כל כך סופי, הרי אין מילה שיותר גדולה מהמילה שלי, לא? לא, אל תגזים, הוא בסך הכל רוצה בטובתך, הוא רוצה שתתחתן, שתהיה לך משפחה, הוא רוצה שלא יהיה לך רע! כעת הרי טוב לך אבל יום אחד תזדקן ואז יהיה לך רע, האמן לי, יהיה לך רע, כל הטוב הזה שיש לך היום ייעלם כשיזדקן, אז כדאי לך לדאוג לעצמך, כדאי לך לדאוג לאישה, לפני שיהיה מאוחר מידי. כדאי לך להתחתן, כי להתחתן זה טוב – למעשה, אין דבר טוב מזה ואז אנשים לא יחשבו שאתה הומו גם וגם עלינו יחשבו דברים נפלאים, הם יחשבו שאנחנו הורים מן השורה, שאנחנו בסדר, הורים תקינים, אנשים מצויינים!

            יותם הרגיש שיש לו הרבה מאוד להגיד אבל הוא לא הצליח להגיד מילה. הוא לא היה מוכן להשלים עם זה שכל מה שהיה לו להגיד היה בתחום אחד די צר – הצרות שלו. הספינה של יותם נסחפה לים והיא שטה לה עם כל הצוות שלה ואפשר לשמוע מרחוק את הבאסים שיוצרים ויברציות בים, אפשר לראות לפי החיוך של אישתו של אגון כשהיא מביטה בגלים שגובהים בהתאם לעוצמת הבאסים. אבל את אגון כל זה לא עניין, גם לא שיותם היה מרכיב משפטים שהיו מורכבים משיחות שלו עם ירקנים, ממילים שהיה רוצה לשכוח אבל כדי שלא יהיו מטרד שמלווה אותו לאורך כל היום הוא חוזר עליהן שוב ושוב, מ"אבאל'ה" ומ"מאיפה אתה?" "אני.. פה מהאיזור" "רואים, לפי החיוך". איזה חיוך. ממתי מחייך. אף פעם לא מחייך. מה באמת רצה בעל דוכן הפיתות להגיד? בא להתחנף? השתעמם, רצה לדבר עם מישהו? רצה להראות שהוא מכיר את השיר ההוא, "דרכנו", שהוא מצוי גם בהווי של הלא-מזרחים? אבל הוא לא שר את זה, מה זה היה? סתם ניסה להתחיל איתך? מוכר פיתות הומו, אוהד בית"ר הומו, שהרי כל הירקנים הם אוהדי בית"ר, חלקם סמויים וחלקם גלויים. אה, חייבים להגיע לתשובה חד-משמעית בעניין זה אחרת אי אפשר יהיה להרדם.

            והשינה, כשהיא ערבה אין ערבה ממנה. לעזאזאל הדובים. יותם היה מוכן לשכב כל הלילה ולהסתכל על הכוכבים הזוהרים המצויירים על התקרה. אבל היו לו חשק לצאת. לפאב. לסגור את השער אחריו ולא להתחרט. ללכת בצעדים כושלים. לבקש בירה כמה פעמים כשיגיע, כי לא יישמעו אותו בפעם הראשונה. גם בפעם השניה לא יישמעו. בפעם השניה בגלל שהוא יהיה מרוכז מידי באיזו בלונדה עם צדודית נדירה ויעצום את עיניו כדי שלא יתפתה לחשוב שהוא מסוגל להשיג אותה ואז זה ייכאב, לא המחשבה על הכישלון, רק התחושה. בפעם השלישית בגלל שיהיה מותש ויחשוב אולי לא יחזור פעם רביעית. אבל אם כבר יצא ולא חזר, אם כבר יצא והגיע עד לפה, הוא חייב לבקש עוד פעם. הוא יעשה כל מה שהוא יכול חוץ מלהתחיל עם בחורה, הוא לא ייסוג אחור. כשיהיה מספיק שיכור יהיה לו נחמד, הוא לא ירגיש שבוחנים אותו, הוח לא ירגיש שהוא בוחן אותם יותר מידי, הוא ירגיש כמה זה נפלא להרגיש מה שהוא מרגיש כשהוא פיכח אבל הוא יודע שזאת כל הנאתו מהשכרות ואין השכרות תביא אותו לאיזה פעולה קונסטרוקטיבית, אלא רק להנות מההרפיה, מכך שאלוהים לא יושב לו על הראש לכמה רגעים, זמניות הרגיעה, מכך שהאלכוהול מאפשר לו להשלות עצמו שיש דבר חזק יותר מכוח רצונו להיות מי שנועד להיות, מהיעד אליו הוא חותר כחולדה מסוממת. הוא יבטיח לעצמו לחזור לפה שוב כי זה מקום טוב כי זה עוזר לו כי זה מחזק את הביטחון העצמי שלו. הוא ייצטער שיצא כשיחזור ותוך ערפולי השכרות והרצון העז להשתין ולהפטר מהכאב ראש באמצעות שינה כשהדבר שהכי אי אפשר לעשות כשתוקף כאב ראש פוסט-אלכוהולי זה לישון הוא יישבע לא ללכת יותר לפאב כי כל ההרגשה הטובה הזו היא אשליה וכל אשליה רעה; כל אשליה רעה. האלכוהול לא מספיק חזק בשביל לגרום שלא להאמין שלא נועד לחיות בין אנשים.

            הסדינים רצו להגיד משהו. הסדינים לא היו מספיק מלוכלכים בשביל להתלונן, היה להם משהו קונסטרוקטיבי להגיד. הם עוד יהיו מספיק מלוכלכים, אחרי יומיים של לחם מלא עם נקניקיות וטוסטים עם גבינה וטונה ואיטריות. אישתו של אגון רצתה לשמוע אותם אבל היא בדיוק ייבשה את השיער והיה לה דיון עם מייבש השיער. מייבש השיער אמר:

            "מה זה המקום המוזר הזה, אל תגידי לי שטוב לך! כדאי לך להזהר, את מתחילה להתרגל לזה, בסוף יהיה לך קשה לעזוב!"

            "לא, טסמניה טסמניה. אה, העצים, העצים שם לא רק מדברים, הם כותבים מסות עם גסויות נפלאות. מסות נפלאות על אמנות ועל אלוהים. והתנשמות. הן כותבות פואמות אפיות על החיים לפני שהאדמה הייתה אדמתנו, על השנים בהן היה עלינו לשבת על אדמתנו בשכירות, על החיים לפני שהיו העננים סדורים ברקיע לפי רצוננו, על השנים בהן היה עלינו למצוא בבוקר את העננים מפוזרים ובלילה נאותים לנסות לסדרם במקומם ללא הצלחה, על החיים בהן לא יכלנו לבחור את יום מותנו, ולספור את השנים בהן היינו קמים ללא רוח חיים."

            "כן, אכן, מקום אה.. אני מרעיש מידי ובכלל הסדין נראה די ככה, איך לומר, עצבני עליי. "חם עליי" או אפילו "רותח עליי" כבר. נראה לי שהוא רוצה להגיד לך משהו. "בוער לו בלשון". וזה לא בגלל שהרגע גיהצת אותו."

            הסדין היה סדין אדום אבל לא היו לו רגשי נחיתות או עליונות בשל כך, משום שלא ייחס לצבע כל משמעות, על אף שהייתה ידועה לו המשמעות של סדין אדום, הוא היה כה החלטי בהחלטתו להתעלם מסמלי התרבות עד שלא נדרש לכל מאמץ כדי לדחות מעליו את סמליות גופו.

            "רכבת מתקרבת."

            "מה אתה מנסה להגיד?"

            "שרכבת מתקרבת."

            "במובן המטפורי."

            "לא לא, הנה היא! הסתכלי מאחוריך!" אמר כשהבחין שאישתו של אגון לא יודעת להיכן להביט.

            "אה, רכבת.." אמרה אישתו של אגון כשהיה נדמה לה שהיא שומעת שקשוש על המסילה. אבל זה רק נדמה לה. לא, היא נאלצה להודות שהיא לא רואה רכבת.

            "אני לא רואה רכבת, סדין אדום יקר."

            "הוא רצה להגיד שהיא מתקרבת." ניסו לגונן עליו המצעים.

            עוד לא באה, עוד לא באה, רק מתקרבת. הרכבת שתוציא אותם משם. "משם".

            "מוחמד, מתי אתה בא לשפץ אצלנו?" קראה אישה דתיה צעירה אולי חוזרת בתשובה בחיבה לערבי המשופם שכבר כמעט חודש משפץ את הדירה מתחת לדירה שלי. היא דיברה אליו כאילו הוא קרוב משפחה ולא כאל מי שהוא באמת: בן-דוד של זה שרצח את כל המשפחה שלה בחברון. מוחמד הוא הצעצוע הפרטי של השכונה. היהודים נחמדים אליו כי הם מרגישים שהם מנצלים אותו, הוא מרחיב להם את הדירות בגרושים, הוא יוצר להם תנאי-מחייה נוחים להפליא בפרוטות ובכלל הוא אדם נחמד ונדיב! לעולם לא מתלונן, תמיד בא בזמן עם הפועלים שלו, עם כל הכפר, שנדמה שאין להם צורך לכבוש מחדש את השכונה – הם כבר פה, על נשיהם וטפיהם, אני מקווה שגם בבתים שלהם במזרח העיר הם צריכים לשפץ ואז הם קוראים לערבים שלהם, שהם בעצם אותם ערבים, שיפריעו להם לישון עד מאוחר בבוקר - לא לי.

            אבל כעת כבר אחר הצהריים, כששועל וראשו לא עליו נכנס לבית והכתים את הקירות בדם ססגוני. ראשו היה קטום, לא הייתה לו ממש ברירה. היה הוא.. השועל שראשו נערף עקב זינוק נחשולי אל הכביש מעל משאית. הזינוק אמנם הצליח אבל הפועל הערבי שבא לפה לשיפוצים ("באתי לשבץ, אדון") בדיוק בדק אם המסור החשמלי שהביא איתו עובד. הוא רק הדליק אותו, הוא לא התכוון לערוף ראש של מישהו, אבל במקרה עבר השועל. רילקה השועל, לא רינקה השועל. לערבים אין יחס לבעלי חיים, הם שוחטים עיזים במו ידיהם, בלי סכין. השועל הגיע פצוע לביתנו. השועל הוא חיה די חביבה, חיה די קטנה למעשה, קטנה יותר מכלב בינוני, כלומר: בגודל בינוני. אגון מאוד רצה לעזור לו אבל הוא לא ידע מה לעשות. אישתו של אגון לא יכלה שלא לראות את הכתמת הקירות האקראית כמעשה ג'קסון פולוק ולכן היא די שנאה את זה.

            אגון לא אהב לחשוב על ג'קסון פולוק. ג'קסון פולוק היה חשוד בעיניו. אם הוא באמת היה כזה אוונגרד איך זה שהוא הצליח? אוונגרד חייב להכשל. ואם הוא הצליח למרות שלא הבינו אותו אז מה שוות היצירות שלו? היה לו מזל. לאמנים אסור שיהיה מזל. אמנים צריכים להכשל. יותם ידע את זה. יותם ידע מהו כשלון. "כשלון מהו". יותם הכיר את ההרגשה של יצירת יצירה גדולה שרק אתה יכול להכיר בגדולתה, יצירה שגם אינסוף של מילים לא יוכלו להסביר כמה היא גדולה. יותם קרא את "אמנות המחשבה" ואת "ירושת כל פרליני המחר". יותם ידע יפה מאוד שמכל היצירות של האנושות רק שתי יצירות אלה הן גדולות. אישתו של אגון אהבה אותו מאוד. היא אהבה כל מי שהשם שלו מתחיל בר' ונגמר בג'.

            החבלים שאגון טיפס בהם כדי לבדוק אם השועל כבר הגיע לגג לא היו חבלים בלתי-נראים, הם היו חבלים שהיו עשויים מדבק מגע שנקרש. דבק מגע זה נועד להדביק את האונות הימניות של תום למקומן. בשנתו תום חלם שהאוניה נקלעה לסערה וכשהתעורר מצא את עצמו במיטה במלון שכוח-אל וזה די ערער אותו, מבחינה נפשית. אבל לא מספיק. הוא יצא החוצה לחפש זאבים לקרוא עימם את קריאת הזאבים – הווווווווווווווווווווווו, אבל כל מה שהוא מצא זה זקנה מזרחיה שכרעה על ברכיה ודיברה אידיש אל הירח ופנסיונר של "אגד" שלא הפסיק להסמיק וראו עליו שהוא מנסה, הו – כמה הוא ניסה! אגון הרגיש שהדבק עוד לא לגמרי נקרש. הוא נדבק לחבלים. הוא קיווה שכל זה ייגמר. אבל לא, זה לא היה סיוט, זו פשוט לא הייתה הסביבה המוכרת לו ולכן זה לא עמד להגמר.

            אישתו של אגון לא הייתה משועממת אבל תקפו אותה מצבי-רוח משונים: רגע הייתה צוהלת ורגע הייתה שוקעת בהרהורים. בסרקה את שיערה, בעירום כמובן, אל מול המראה התאוננה "אני לא מוכנה לדבר איתך יותר, את עושה אותי יפה מידי, הלילה יפה לי, הירח לא יפה כמוני, העבים המכסים אותו בלילות של רוחות ג'ז סחרחרים אינם מקלים על יגוני ולאגוני הם עושים פריחה שאפשר להסביר אותה רק כאלרגיה לשוקולדים פיליפינים או לסוכריות טוניסאיות." היא לא רצתה לומר שהיא לא יותר עצובה, היא לא הייתה מוכנה להודות שפשוט עבר יותר מידי זמן מאז בישלה חביצה ממש טעימה. כל החביצות שבישלה במלון שאת שמו לא ידע יצאו לא טעימות. היא לא הוסיפה מספיק מלח, היא בכלל שכחה על קיומו של סוכר, היא רק שמה הרבה שמן בסיר וקיוותה שזה ייצא בסדר. זה יצא בסדר, אבל "בסדר" לא היה מספיק טוב בשבילה, היא רצתה שזה יהיה משומם (עם שום) או מבוצל (עם בצל) אבל לילות של חיפושים מלאי-תקווה אחר שום ובצל הובילו רק לליקוט פטריות רעילות שלא היו די רעילות כדי להרעיל את בעלה. מסתבר. החיפושים לא נגמרו עד יום שהותם האחרון, הם רק הפכו להיות יותר ויותר נואשים, כשהעילה לחיפושים לכאורה הייתה הבצל והשום אבל למעשה הייתה ההתמכרות לנואשות.

            "זה פשע להיות כה מאושר." חשב יותם. הוא היחיד שהיה מאושר מהמצב הזה. הוא לא ידע שהוא היחיד אבל זה לא הפריע לו, הוא ידע על עצמו שמעולם לא היה מאושר יותר. הוא ידע על עצמו מספיק כדי לא לדעת יותר, אבל לא כדי לנסות להשכיח מעצמו כל שידע על עצמו. לא היה איכפת לו שלמקום הזה לא היה שם, שלמלון הזה לא היה שם, שלאדמה הזאת לא הייתה טמפרטורה קבועה. באמצע הלילה היה להם קר וחם חליפות. היו ימים שהיה יורד גשם כמה דקות, מפסיק, ואז היה שורר שרב עד הערב ואז עד הבוקר שוב יורד גשם ואז שוב שרב לכמה דקות ואז גשם, ואז שוב שרב ושלג וסופות עזות, ואז שוב גשם ואז שוב שרב ורוחות המנשבות כל הימים וכל הלילות במשך חודשים ואז שרב לחצי יום ואז שוב גשם. וזה לא תמיד היה בסדר הזה ובמשכי הזמן האלה, זה היה לגמרי לא צפוי, לגמרי לגמרי לא צפוי. אבל יותם אהב את זה. הדבר שהכי הפריע לו כשהיה בחיים זה שנראה היה שהדברים מאורגנים באופן מסויים, אופן שלא בהכרח נשגב מבינתו, אופן שמאיזו סיבה שהיא הוא לא מבינו, אולי הוא לא יכול להבין אותו. אבל כעת הוא לא היה צריך לחשוב על זה, הוא היה רגוע לא רק בגלל שהיה הגיוני להיות רגוע, הוא היה רגוע במובן העמוק של רגיעה, הוא היה רגוע מתוך עשיה שהיא כה שלמה עד שהיא לא יכולה שלא להרגיע: הוא כל הזמן כתב.

            לאגון היה כל הזמן חם. כל הזמן, בלי הגזמה. אפשר שיהיה "כל הזמן" כל הזמן – אל תאמינו לאווילים שאומרים לכם שלא. גם כשבחוץ השתוללו סופות שלגים עזות לאגון היה חם. הוא רצה לצאת לטייל עם הכלב אבל נזכר שהוא דבוק לחבלים. הוא ביקש סולם מאישתו אבל אישתו הייתה עסוקה עם הכלב. לא היה להם כלב חדש, זה היה "בלונדי". הלשון של בלונדי כבר לא הייתה צהובה. הוא השתנה. הוא אדם אחר כעת. הוא נהיה חברותי בצורה קיצונית עם כלבים. טוב, לא ממש בצורה קיצונית. הוא חזר לשורשים. הוא נהיה חברותי איתם כמו שכלבים חברותיים זה עם זה – מתחברים עם אלה ששווים בכוחם או חלשים מהם ונזהרים מהחזקים. בלונדי ידע להגיד מעט מאוד מילים בשפה של הכלבים, הוא עדיין ידע עברית יותר טוב מכל שפה אחרת. אבל הכלבים היו חשובים לו, לא בגלל שזה היה הגזע שלו, אלא בגלל שזו הייתה השייכות הגזעית שלו. לא עניין אותו מה הם חושבים על כל העניין הכלבי, לא עניין אותו הם יש בינהם קשר דם, הייתה חשובה לו הכלביות בתיאוריה. הוא הרגיש שיותר מידי זמן הוא היה אינדיווידואל, הגיע הזמן להיות חלק מהחבורה! אבל הוא לא ממש אהב כלבים אז הוא שמר את הרעיונות שלו לעצמו כדי שלא יגידו "אתה כל כך גאה בגזע שלך אז למה אתה לא מצטרף אלינו? למה אתה יושב בבית ובוהה בכפות רגליך הפרוותיות המקסימות כשכולנו מוציאים את הנשמה בפני בורא עולם בבית כנסת?" לבלונדי לא היה זין להשיב לשאלות האלה, לא היה לו זין להסביר שאפשר לאהוב את הגזע שלך גם מבלי להיות דבוק להם לישבן. בלונדי ידע שגם בין הכלבים יש הומוסקסואלים או בלתי-גזעיים אבל זה לא עניין אותו, הוא בכלל לא היה בטוח שהכלב הוא לא חיה פראית שבויתה, מבחינתו היה יכול להיות הכלב זאב ממושמע, זאב חדל-אישים עלוב וצייתן, שיכול להשמע לפקודותיו אף של העלוב שבאדם: בעלה של אישתו של אגון.

            ג'ון מת'יוס: "לשחרר אותך, אגון? לשחרר, לשחרר?"

            אגון: "אלא אם יש לך משהו יותר טוב לעשות."

            ג'ון מת'יוס: "תן לי לחשוב על זה." לאגון הייתה אישה יפה וזמינה והיה נראה שהיא מוכנה לשכב איתו, ואפילו יותר מלשכב יחד באותה מיטה. ממש לעשות את זה.

            בשלב הזה ג'ון התחיל לראות מה באמת נמצא שם. כל פעם שהיה נדמה לו שראה רוח ייחס זאת להשפעה של השנים הארוכות שבילה בלב ים ללא אישה ובלי לראות דבר פרט לים ים וים. כעת היה נדמה לו שמה שקורה כאן לא היה יכול לקרות בשום מקום אחר. המגבות כיסו רמקולים שהיו גבוהים יותר מהבית שלו באריזונה והסדינים לא נועדו להיות רחוצים, אלא היו כמו הקלקר ממנו היו בנויים הבתים, שהיו גבוהים יותר מהאמפייר סטייט בילדינג או מהמגדל הגבוה ההוא בטורונטו. ג'ון מת'יוס לא רצה להתאהב אבל הוא הרגיש שאין לו ברירה. ג'ון מת'יוס לא רצה להתאבד, אבל הוא הרגיש שאישתו של אגון מנסה לדחוף אותו לזה. והיה לו קשה להתנגד כי להתפתות היה נראה כמו הדבר הנכון לעשות, מבחינה שכלית.

            הוא הקיש על דלת חדרה. הוא ציפה שיהיה רשום על הדלת "666" אבל היה רשום רק "6". הייתה לו נבואת-לב רעה, הוא הרגיש שמשהו רע חייב לקרות, למרות שהנסיבות שקדמו להקשה לדלת לא הכינו אותו לכך – תמיד זה כך: הרע בא כשהכי פחות מוכנים אליו. הוא היה מוכן למצוא שלדים בארון אבל השלדים כבר עברו חלפו, מה שהיה שם זה מי: אדם מאוד יפה עם חליפת ג'יימס בונד, תיק ג'יימס בונד ופנים של ג'יימס בונד העונה לשם שון קונרי ואומר לו במבטא אירי כבד "Would u like a ciggarette", ג'ון רצה לסרב, מעולם לא עישן, אבל לא היה נעים לו משון קונרי. שון קונרי היה גבר מרשים. לא, זה לא השון קונרי שאתם מכירים. אמנם היה לו פנים של שון קונרי אבל הגוף היה של ביל גייטס. ג'ון רצה לברוח משם. הוא התנסה בסערות בים וכמה פעמים הספינה שלו התהפכה אבל לזה הוא לא היה מוכן, לא לא! בפירוש לא היה מוכן לזה.

            "Yes, please, let me taste your lovely ciggarette"

            "U too kind to me, sir…?"

            "Sir Humphry Bugart, at your service"

            שון קונרי לא זכר איך נראה המפרי בוגרט. היה לו רעיון לאמץ את ג'ון מת'יוס כבן. ג'ון מת'יוס אמנם היה גבר בן 45 אבל עדיין – בחור יפה. וערירי. לשון קונרי תמיד הייתה חולשה לבחורים שריריים ויפים שפעם נלחמו בשודדי ים והיום משמשים כנהגי-מוניות של רכבים ימיים. עוד בג'יימס בונדים הראשונים הנבל עורר בו עניין מיני יותר מהכוסית שהייתה "עזר כנגדו" ולמעשה היה די נגדה ואם היה הוא התסריטאי היא הייתה הנבל!

            הרכבת הגיעה. הם היו קרובים לצאת משם. אבל לא לתמיד, הם עוד ישובו לשם יום אחד. אם יש מקום שאפשר לומר בוודאות שישובו אליו זה המקום הזה. השדים כבר לא נראו כל כך מפחידים, השיערות סמרו כי זה היה צו האופנה, אבל זה לא היה פאנק. לא, זו לא הייתה אופנה. הברזלים בדגדגן ובתנוכי האוזניים מעולם לא כאבו פחות, ההרגלים הרעים לא נעשו יותר טובים, אבל הם גם הפסיקו להיות נסבלים, הכל קרא למצב להשתנות. נשמע קול הקטר והרכבת הגיעה. הרכבת הגיעה לאסוף אותם מהמקום הזה.

            ברכבת היה ציבור גדול של אנשים רעים. הם לא ידעו עברית, אבל הם גם לא דיברו גרמנית. הם דיברו בשפה שרק הם יכולים להבין, הם דיברו בשפה שהמאפיין אותה הוא העדר עיצורים, הם דיברו בשפה שלמעשה לא הייתה שפה, אבל בהעדר מילה מדוייקת יותר נקרא לזה "שפה". הדבר הזה, שהוא קרוב ל"שפה" אבל לא בדיוק.. "שפה" לא שימש רק לתקשורת, הם גם חיממו את זה במיקרוגל, הם גם ראו עם זה טלויזיה, אבל זה לא היה שלט-רחוק. לא לא. זה היה ה-דבר. זה לא היה חוש וזה לא היה תבוני, זה גם לא גרם להם להרגיש טובים או רעים, זה לא גרם להם לצפות שמשהו יתרחש ולא שמשהו יפסיק להתרחש, זה רק גרם להם לחשוב שלפחות אין להם בעיה עם להבין אחד את השני. אוליבר. זה היה שם שהם חזרו עליו שוב ושוב.

            "אוליבר, מה דעתך להביא לי את זה?"

            היה נדמה לי ששמעתי אותם אומרים, אבל הם לא אמרו את זה, הם אמרו מה שאגון שמע אותם אומרים, הם אמרו "בורנדיגן, הבה אחגורק יאבה סופ". לא יכולתי להבין מה הם רוצים. אולי הם רצו שאני אביא להם מרק, הם לא נראו מרוכזים במיוחד, אבל הם לא היו עצבניים. אולי הם היו עצבניים, אבל הם לא היו מרוגזים עליי. בעצם, כעת כשאני בוחן אותם ביתר שימת לב, אני מבחין שהם דווקא די עצבניים. אב המשפחה מכה ברגליו בפח האשפה שבצידי הקרון כל 3 דקות. קשה להבחין בכך אם לא שמים לב לדבר, המכה לא משמיעה רעש. המכה לא משמיעה רעש מראש, רק אחרי שהרעש מתרחש.

            ראיתי אותם ישובים מולי: אח אחות, אבא ואמא. משפחה מושלמת. ראיתי אותם יושבים מולי, הם לא מאמינים בציורים המדוייקים של הרנסנס הצפוני. כעת גרמניה אחרת. כעת גרמניה ירוקה לא רק בטבע אלא גם בהשקפות של אנשיה. אנשים הם לא טבע, אנשים הם לא טבע. ראיתי אותם ישובים מולי, את הגרמנים. הם אחזו במזלג, הם אחזו בסכין, היה להם סכו"ם מהודר - אבל לא היה להם תיאבון: אחרת היו אוכלים אותי. אחרת היו אוכלים אותי. ראיתי אותם מעשנים כמו חזירים, שותים כמו יבחושים מסוממים, מקפצים כמו גרבילים ומשוטטים עם תכלית גדולה משלי כמו אנשים שמשוטטים עם תכלית גדולה משלי ועם סינור ירוק ירוק ירוק ירוק שמשתרע עד כפות הרגליים הם קמו לכבות ולהדליק את המיזוג כל 3 דקות בדיוק, סינור שהגיע עד מתחת לנעליים - ולא מפריע ללכת. ראיתי אותם נושאים תיקים גדולים עם ברזלים על גבם ובהם תינוקות שתקניים. הרגשתי צורך לצאת, לא הרגשתי יותר קנאה.

            הלכתי לצד הרכבת. היא נסעה מהר ואני הלכתי לאט, אבל עדיין, היא לא הייתה מהירה יותר ממני. רציתי קצת להרגע בחוץ, בפנים היה מלחיץ. רציתי להרגיש את הרוח נושבת בשדות וגם עליי. הצעדים שלי לא היו ענקיים אבל ההליכה האיטית שלי מהירה יותר מנסיעה של רכבת. זה בדוק. רציתי לבחון את הרכבת. הרכבת לא הייתה כסופה, לא לא. הרכבת גם לא הייתה שקופה. היא הייתה עשויה מחומר כל כך דק עד שאי-אפשר היה להבחין בו. המדע יכול להבחין בהרבה דברים שעין בלתי-מזויינת לא יכולה להבחין בהם אבל החומר של הרכבת לא היה אחד מהם. עוד לא הומצא המכשיר שיכול להבחין בחומר כל כך דק. זה היה חומר כל כך דק שהיה אפשר להחביא בתוכו אוצרות. אם היה נודע על קיומו לא היה צורך בבנקים ובל נשכח לציין שלא היה צורך להחביא כסף מתחת לבלטות. והמכשיר שיכול להבחין בחומר כל כך דק יומצא אי-פעם, לא? לא.

            האנשים בתוך הרכבת עבדו. הם עבדו מאוד קשה. הם לא עבדו בעבודות הקשורות לתפעול הרכבת. זה לא עניין אותם בכלל. רובם לא היו מודעים לכך בכלל שהם נמצאים בתוך רכבת. כלומר, הם הרגישו שהם בתנועה אבל לא ידעו שיש עולם מחוץ לרכבת. כלומר, הם ראו את הנוף משתנה אבל הם ייחסו זאת לתנועה ולא ראו בכך דבר שייחודי לכלי הזה. הם לא ידעו מה זה "כלי". הם ידעו שאפשר לרחוץ כלים, הם ידעו מה זה כלי, מה אפשר לעשות בזה, הם גם הכירו את השימוש הסלנגי המלוכלך ב"כלי", למעשה לא יכלו שלא להכיר שהרי לזכרים שבינהם היו כלים.. אה.. בכלל בכלל לא מבוטלים? כן. זה היה לי די מוזר שהרכבת לא מהירה יותר ממני, לכן נשכבתי בשדה והנחתי לארנבים לקפץ מעליי, לאיילות להשתעשע בנימים האדמדמים של האשכים וליתושים למצוץ את דמי ועדיין - הרכבת לא השיגה אותי.

            אני אוהב להניח ליתושים למצוץ את דמי. זה נותן לי תחושה של סטייל. אני משתרע עירום במיטה ואז הם באים, היצורים העדינים. הם באים ומחפשים לחדור את עורי, מחפשים דרך בין השיערות, גורמים לי להצטער שלא גילחתי לחלוטין את שערות הערווה, גורמים לי להצטער שלא כל גופי מגולח. הם גורמים לי להרגיש כמו פסל יווני במקדש אפולו בדלפי. היתושים הם יצורים מאוד עדינים. למרות שהם יודעים שאני מאוד רוצה והם לא צריכים להתאמץ הם עושים לי תרגילי הטעיה – הם מתחבלים בי בחבורות חבורות. הם יודעים שאני אוהב לשחק קשה להשגה. הם באים לתקוף את בטני ואני נועץ בהם מבט שאומר "גו אהד, סאק מיי בלודדד" אבל אז אני מרגיש עקיצה באיזור המותן הימני. הם חושבים שאני לא רוצה, היצורים העדינים. הם באמת עדינים, היתושים. יש להם קרובי משפחה גסים - העשים, להם יש כנפיים גדולות ומבנה גוף רחב. אבל היתוש, היתוש צר. הוא צריך להיות צר כדי שיוכל לחדור למקומות צרים. אף אחד לא מפחד מיתושים, לכן קל להם כל כך לעקוץ. הם לא נראים מפחידים, הם רק גורמים לך להתגרד קלות והם גם יכולים להרוג אותך אם הם באים מאיזור הנילוס והם נושאים עליהם את קדחת הנילוס המערבי ולמות זה תמיד כיף. לפעמים הם עושים לי את זה בשנתי. היתוש נקבה, לא היתושה. הם מוצצים את דמי ואני מתעורר לרגע ואומר "אה, אולי תפסיקו, מה דעתכם?" אבל למעשה אני רוצה שרק לא יפסיקו, למרות שהרצון מאוד חלוש אצלי כשאני עייף ואפילו יותר כשאני בשלהי שנתי, לפנות בוקר, בשנת האר אי אמ לוזינג מיי ריליג'ן, אני לא יודע אם זה ככה אצל כולם, אולי לאנשים אחרים יש סיבה אחרת לכך שמשתלטים עליהם דמיונות הירואיים שאותם הם/אתם מכנים "חלומות". היתושים, כן. אסור לשכוח מהם. הם לא יודעים שאמנם אני מספק להם מזון לצאצאים ובכך מבטיח את קיומו של דור נוסף של העוקצנים המסורים והנאמנים הללו, אבל אחרי שהם עוקצים אותי יש לי מה לגרד! זה כיף להתגרד, את זה גם ידעו היוונים. לולא חדוות הגירוד אין לו לאדם הנאות רבות, זאת ידע גם ה-אפלטון. הרי אין עונג יותר גדול מעונג שנולד מכאב ואין הנאה יותר גדולה מהנאה שנולדת ממועקה. אין דבר נורא יותר מעור חלק, מעור נטול גבשושיות, מעור שהוא נטול לא רק עקיצות, אלא גם שומות, פצעונים, פטריות. חשוב שיהיה מה ללטף ולי – תודה לאל, תמיד היה מה ללטף. לגרד, סליחה.

            לאגון היה גם מה ללטף. היה לו ירך ביד. רק ירך. אבל לא ירך של כבשה ולא ירך של פרה, ירך של אישה בשר-ודם. זו לא הייתה אישה אחרת מאישתו. הירך שלה היה בידו. שאר הגוף היה עסוק. שאר הגוף היה עסוק בפלפולים תלמודיים בקרון, עם הקטר. עם עסקו במסכת "מזיקין" והסתייעו בתלמוד ירושלמי לשם כך. לאישתו של אגון הייתה חולשה לא רק לבעלי תפקידים, אלא לראשים של בעלי התפקידים ולא רק לראשים של בעלי התפקידים אלא לראשים של הראשים של בעלי התפקידים. היא ליטפה את ראשו של הקטר ג'ים כאילו היה בנה, ולמעשה הוא היה בנה. הוא היה בנה הטוב, לא המפלצת הזו יותם שהסתובבה להם בין הרגליים ורק הפריעה להם לזיין. הוא היה הבן שהיה הופך להיות יותם לולא היה מת ולולא היה מבין את תורתו של ראובן ויטנברג יותר טוב מראובן ויטנברג עצמו.

            "מה זה? גיברת, חסרת לך ירכת!"

            "ירכת? אה, בשביל החרוז."

            "כן. לא."

            "טוב, הירך שלי, אתה מתכוון, כן?" ג'ים הנהנן בראשו לאות הן. "הירך שלי אצל בעלי!"

            "אצל בעלך! לא ידעתי שאת נשואה, אישה – למה את מסבכת אותי בצרות!"

            "צרות? מה יזיק קצת אקשן בחיים?"

            "בחיים שלך אולי! הוא יהרוג אותי אם הוא ימצא אותי פה איתך."

            "הוא לא יהרוג אותך, הוא עוד לא הרג אף אחד. הוא בלתי-הורג."

            "לא מאולף."

            "לא לא-מאולף, פשוט עוד לא יצא לו להרוג אף אחד."

            "תסתכל על השמיים, כמה הם יפים. גוונים של חום, שחור ו—"

            "תפסיקי לזיין ת'שכל על גוונים בשחור. אחלה שמיים, יופי שמיים. צלמי תמונה וצ'לחי לדודה."

            פראנק בלאק. אגון שכח אותו בבית. Velvety. הוא הצטער מאוד. המוסיקה הגאונית ביותר בעולם, המוסיקה הכי גאונית - היא הייתה חסרה לו. הוא הזיע כמו סוס ורק בגלל זה. הוא חשב שהוא צריך לפתוח חלון, שאז יהיה לו פחות חם אבל לא זאת הייתה הסיבה. הוא הזיע כי הרגיש ששכח משהו. ומובן שהוא לא היה יכול לפתוח חלון. הוא היה עירום. הגרמנים שישבו מולו לא היו עירומים. האנשים שהיו מביטים מבחוץ היו מביכים את הגרמנים בכך שהיו צופים בהם נמצאים בקרון אחד עם איש עירום. אגון לא רצה להביך את הגרמנים, הדבר האחרון שאתה רוצה זה להביך את הגרמנים. הגמרנים. הגמרנים הבלתי-גומרים.

            הגרמנים שישבו ממול. הגרמניות יותר נכון. זה היה קיץ ושתיהן לבשו מכנסונים קצרים כאלה, שחושפים מה שצריך אבל לא יותר מזה, שנגמרים בשליש המרחק שבין המותניים לברך, בשליש שמתחיל מהמותניים. הבת הבכורה, בת 16, נטפה סקס בלתי-נשלט. לא מיניות, פשוט סקס. הרגליים שלה לא היו שזופות אבל היה להן את הגוון הגרמני של טוסט גבינה שהוצא בזמן – כלומר, אחרי הזמן. לאחותה בת ה-14 היה עור חיוור. עור חיוור כזה לא יכול שלא לעורר יצרו של גבר בריא מבחינה מינית. חיוורות זו היא החיוורות הנחשקת ביותר שגבר יכול להעלות בדעתו וכשהוא נתקל בהזיה תיאורטית זו במציאות הממשית כל כך של ירכיים בגון זה הוא יודע שהוא צריך לעשות משהו עם זה. לא, אין זה גון של חזיר. לא נכון להגיד את זה. זה הגון הסקסי ביותר של בחורה ולאגון היה חשק לדחוף לה, אז הוא התפשט.

            העירום של אגון היה עירום אסתטי. הגוף שלו לא היה כגוף איש המערות: אגון לא היה כפוף ואמנם רגליו היו שיערות אבל לא שעירות במיוחד. היה מקום לאי-שעירות בין כל השערות. היה לו נעים בישבן, לא הייתה לו הרגשה שהישבן שלו שעיר. אולי השערות יוצרות את הנעימות? אוי לא, על זה לא חשב עד היום. הוא היה רוצה לשאול את אישתו לגבי זה אבל היה לו את הירך וזו הייתה ירך לא-מדברת - דגם פרימיטיבי. האגן שלו נראה קצת שמנמן בראי, אבל זו אשליה אופטית – אין לו באמת ישבן של חזיר, למרות שהעצמות היו די בולטות החוצה, טוב, אבל ככה זה צריך להיות, ככה זה גברי, ככה זה עוזר לגבר לדחוף, צילומי צדודית האגן הם מהצילומים היותר אטרקטיביים בסרטי פורנו. כפות הרגליים שלו היו שטוחות כמו כפות רגליים של יהודי, הזין שלו גם כן היה כמו זין של יהודי, אבל רק כמו. זה לא היה זין של יהודי. לא ה"זין". הוא ראה בטלויזיה אנשים מתקלחים והזין שלהם במצב רפוי היה גדול משלו במצב רפוי, אבל הוא ידע שהוא לא צריך להתבייש בגלל זה, הזין שלו נאמד בשעת זיקפה, כשם שאישיותו הייתה רפויה כשנשמתו לא הייתה זקופה. ועל המידות אין מה לדבר. אגון ניחן במידות טובות ביותר. גובהו היה מטר שמונים וחמש, הלסת שלו הייתה בפרופורציה לפה והשפתיים בפרופורציה לאף ואף בפרופורציה לאוזניים והאוזניים בפרופורציה לעיניים. כשהזיע, זיעתו רטטה משפמו ומטה ועוד לא יצא שטימאה את השפה התחתונה, היא פשוט דילגה מעליה. בילדותו טענו שיש לו רגליים עקומות – הוא לא האמין. זה שהרגליים לא יכלו להיות צמודות זו לזו כשעמד ישר לא אומר שהן עקומות, זו הסימטריה הרגילה של בני-האדם. הם סתם העלילו עליו. זו אי-סימטריה כשם שגבות ישרות הן אי-סימטריות – יש תווים/איברים שלא אמורים להיות ישרים, הילדים לא הבינו את זה, הם לא יכלו להבין את זה. הם גם טענו שהוא לא רואה את הצבעים כמו שצריך, זה שטויות, הוא רואה את הצבעים (לא "גוונים", רק לא "גוונים") בדיוק כמו שהם, תחת האור הנכון. הרי לא בתנאי מעבדה אנו חיים והבורדו הזה שהוא רואה חום הוא אכן חום כשאין עליו מספיק אור או כשהוא נמצא באור מסויים. הוא רואה בסדר גמור. כל השאר צריכים להרכיב משקפיים. רק שהוא לא ידע להראות את מוגבלות ראייתו כאי-מוגבלות. המשקפיים באמת גרמו לו לראות יותר טוב, אבל לו היו לו משקפיים שהיו מגדילים את הראות כמו משקפת או אפילו טלסקופ, מי יודע עד איזה מרחק הוא היה יכול לראות! אבל אומרים שאז היו כואבות לו העיניים, מי יודע? בפעם הבאה שיילך לאופטמטירסיט ייבקש לנסות, מי יודע אם האופטומטריסט יודע? הוא לא הרגיש שכעת כואבות לו העיניים והייתה לו הרגשה שהאופטומטריסט שוב רימה אותו, האמין לו כשהוא קרא את האותיות, כשהוא ניחש את האותיות, האופטמטריסט לא היה מספיק מנוסה בשביל להבין שאגון הוא מאלה שמרמים. רק אתמול הוא התחיל לעבוד. אתנול. הוא שמח שיש לו עבודה והשקיע את מיטב מרצו בנדיבות, בנסיונות להראות שהוא מתלהב מהעבודה, הוא לא הבין שזה לא גורם לו להראות כמו מישהו שנמצא שם כדי להשאר, כי מי שבאמת נמצא שם שנים מאבד את ההתלהבות והניסיון והופך להיות העובד הטוב ביותר שיכול להיות מבלי-רצונו.  

            "תיראי אמא, יהודי עם משקפיים בעירום!"

            "יהודים, מה? אני מתפלאת שהם חיים.."

            "יהודים מתים - זה טעים!"

            "תעביר לי את המלח ווקשה, דנקשיין. וגם את היהודי, כן, דנקשיין.'תודה רבה'."

            הרכבת נעצרה בחריקת בלמים.

            מה קרה? מה יכול לקרות? נראה שמישהו לחץ על בלם החירום.

            "נראה שמישהו לחץ על בלם החירום." אמרה אישתו של אגון בתמיהה כלפי המילים שיצאו מפיה, כשג'ים מחליק את ידו באוויר על המיקום המשוער של ירכה.

            "מי.. מי הב-זונה שיעשה דבר כזה?" תמה אגון.

            "פאק, צריכים לצאת מפה, לא?" חירף גידף התלונן ותמה תום.

            צריך לצאת מפה. המקום הזה לא טוב יותר. הכוכבים הורודים המעופפים לא מסמנים דברים טובים כשהשיניים אינן משוננות כלפי חוץ, כשהחניכיים לא חשופות כשהן מדממות!

            "קדימה, כולם החוצה."

            "הגענו?"

            "לא שמעת אותי אומר את זה, לא שמעת אותי אומר את זה."

            הם הגיעו. הם נחתו על אדמת אוסטרליה. קנגרואים לא קיבלו את פניהם, גם לא דובי קוואלה. הם היו על שפת אגם גדול, אגם ויקטוריה. האוניה שנטרפה בים הייתה איתם, רק לא לידם. יותם לא היה איתם. הוא נשאר מאחור. התשישות, גם היא נשארה מאחור. הכוחות היו כוחות של הנפש, לא של הרוח: הכוחות האלה לא יכולים להיות מותשים. התקווה, התקווה מממילא מעולם לא הייתה ממשית.

            "אולי יש משהו שאתה רוצה לומר, אולי יש משהו שאני רוצה לומר. לא יודע. אני אוהב לשוט, מה אני יכול להגיד."

            "אל תגיד." אמרה אישתו של אגון והניחה אצבע על שפתיו. " אל תגיד דבר."

            אלפרדו היה במצולות. הוא התחרה עם דג אבו-נפחא בשחיית חתירה עד סוף האגם וחזור. אלפרדו תמיד אהב מים. הוא הבטיח לעצמו שלא להיות מובך. אסור לו להיות מובך. גם לקרוא מילים אלה, נאמרות עליו, לא יביכו אותו. לא לא, הוא לא ייתן לזה לקרות. הוא יאהב לקרוא את המילים הללו. אלפרדו היה במצב האמיתי שלו, אל תגיד "אותנטי". אלפרדו היה עושה מנוי לבריכה אם לא היה חושש שההתפשטות הזו מול אנשים זרים, אמנם גברים, הייתה שוחקת אותו דק-דק-דק כי כל פעם היה צריך לעצור בעצמו מלהרגיש שהוא בעיצומו של אקט אקסהיבציוניסטי פרטי לגמרי וכל העיניים נעוצות רק בו, בו – לא באיברו.

            גיגית, אלפרדו היה מעדיף לשחות בגיגית מאשר בבריכה. כל הכימיקלים, הכלור. זה לא בריא, זה רע. טוב, עכשו המים כבר לא שורפים בעיניים, הם הצליחו לנטרל מהם את האלמנט הזה, אבל אחרי שאתה יוצא מהבריכה אתה מרגיש כזה כאב ראש שאתה מבין באיזה מחיר הם עשו את זה.. הוא היה צריך גגית גדולה. מים חמים תמיד היו בברז, רק לא היו במקלחת. היה צריך לחמם. להדליק בווילאר ולחכות רבע שעה ואז להדליק עוד איזה מיכל, תדמור, השד יודע מה זה עושה בדיוק או איך בכלל קוראים לזה. זה לא שם של בנאדם? לא יודע. זה בטח לא השם. לא יודע. לשחות חזה כמה שיותר מהר, לא צריך לשחות חתירה? לא, תשחה מה שאתה יודע. לא צריך להלחץ מהמים, המים יהיו טובים אליך, בתנאי שתדע איך להתייחס אליהם וזה לא מוכרח להיות "להתייחס יפה".

            "'סתכל על הצללים. על הצללים של העננים, 'סתכל כיצד הם משקפים את הברושים על הקרחונים, אלה החיים, מאן."

            "רחוק כל כך מאיפה שהיה עלינו להיות. רחוק כל כך.. לכאורה, ההצלה גבירת כוחות הטוב על כוחות הרע, למעשה "המצב הטוב" איננו אלא עיוות של מצב הדברים האמיתי. לכאורה, הניכור הזה הוא אני, למעשה הוא 'אני'."

            למעשה, נותר להם לעשות הרבה יותר מלבהות. אגון לא היה רגיל לחיים ממין אלה, לחיים ללא תעסוקה שמכניסה כסף. אילו רק היה אפשר לנהל ישיבות הנהלה באיזו דרך, בדרך הזו. אותן ישיבות שאגון כה תיעב, כעת הוא חש אליהן געגוע שלא רק גבל בנוסטלגיה למעשה היה הרבה יותר חזק מנוסטלגיה – הוא רצה לא רק לחיות מחדש את הישיבות, הוא רצה לעשות בהן רפורמות מרחיקות לכת.

            את אישתו הוא מינה לתפקיד היו"ר. הוא לא רצה לעשות אותה לבוס, כי לבוס היה ריח רע מהפה ומהפה של אישתו נדף ריח של ורדים מחומצנים לילה אחרי שהונחו על מיטה בליל כלולות של זוג חסידי סאטמר חרמן במיוחד שהתעקש לשמור על המסורת המקודשת שלא להזדיין לפני החתונה והאישה הייתה לפעמים יורדת למדרחוב בן-יהודה והייתה מוצאת איזה פועל זר והייתה משלמת עליו בבית מלון אבל הייתה מתעקשת שלא יקרע לה את הקרום ורק יביא לה בתחת אבל הרי לא תכנן אחרת אז הוא לא התלונן.. במהלך החתונה זה היה מבחינתם בסדר..

            ג'ון מת'יוס היה נבוך מכל הסידור הזה, מאחר ולא היה בקיא בהלכי התנהלות ישיבות. זה היה לו מסתורי לגמרי, לא היה לו מושג מה קורה שם. הרי לא תמיד היה בים, הייתה לו תקופה בחיים שהיה על היבשה. הייתה לו תקופה שהיה הולך ממשרד כוח אדם אחד למשרד כוח אדם אחר, כדי לחפש עבודה כמחסנאי, מלצר, חדרן ולפעמים אף העז לחלום להיות פקידת קבלה אבל זה רק בימים שהיה נדמה לו שבחורות מסתכלות עליו. הוא היה יודע איפה במלונות הם שמים את המשרדים שלהם – בחנייה. וכמה שהמלון היה מפואר יותר המשרדים של כוח האדם/"משאבי אנוש" היו עלובים יותר - גם זאת לא נסתר ממנו. ובעיקר היו שם ערבים. ערבים חזקים בעסקי המלונאות. הדבר הכי גרוע מבחינתו זה אם היה לו בוס ערבי, זו הייתה השפלה. למזלו, מעולם לא קיבלו אותו לעבודה במלון. מישהו דאג לו שם למעלה. הוא גם ניסה במשרדים של כוח-אדם: קבלנים של עובדים שכירים, כאלה שמקבלים 2 שקל על כל שקל שאתה מקבל. הוא חיפש אצלם עבודות בקבלנות בגלל שלא היה יכול לקוות לשמירה בגלל שלא עשה שירות מלא וגם לא היה לו רשיון לנשק. הוא לא עשה שירות מלא בגלל שאחרי שבועיים של טירונות היה לו רעיון לא לחזור. הוא בא הביתה גאה עם האמ-16 והתאהב בו לגמרי. הוא הגיע למסקנה שזה יהיה החבר הכי טוב שלו, שזה יהיה זה שיביא לכך שגם ממנו ינדף הריח המתוק של המוות. הוא לא יכל. הוא היה חלש. הוא לא היה מסוגל להחליט. בבוקר. בבוקר שהיה עליו לחזור לבסיס, הוא כמעט איבד את ההכרה בדרך לתחנה, הוא התמלא אי-רצון לחזור לשם, אי-רצון כבד מאוד מאוד. הוא זכר שהוא אוהב את עמק המצלבה. הוא הלך לשם. הוא הלך להסתגר במערה, עד הבוקר. אבל אחרי שעתיים נשבר לו הזין. הוא לא יכל יותר. הוא היה צריך לצאת. לפני שיצא הוא כיוון את הקת לרקה ולא ירה. הוא לא היה מסוגל לזה. אדם חלש, נו. אז הוא חזר הביתה. ושכב על הספה בסלון. הוא ידע שמה שהוא עושה לא בסדר. שהוא צריך להיות בבסיס. שבעצם לא היה גרוע לו כל כך עד היום ועכשו הוא דופק לעצמו את החיים, סתם, במחי החלטה של לילה אחד שיגיוני באוהל כשהיה לו חום והוא היה חולה ובכל זאת רצו שהוא יבוא למסדר והוא הבין שבמקום הזה הוא לא יוכל לכתוב מילה דווקא בתקופה שהוא צריך לכתוב את היצירה הגדולה שלו "אמנות המחשבה" ואוי לבזבוז, והלא זה חטא! בגלל זה הוא העמיד פני חולה, שיקר לאחיו שהוא חולה כשפתח את הדלת וראה אותו שרוע על הספה והבין שמשהו רע מאוד התרחש אבל רע ממנו עוד יתרחש. ואחרי זה חזר בו ואמר את האמת. שהוא לא חזר לבסיס. שהוא שפן. שהוא שוטה. שהוא ילד. שאי-אפשר לסמוך עליו בכלום, שהוא לא שייך לעולם הזה. שהוא חלש. אחיו אמר לו ללכת למרפאה, בכל זאת, חולה. אין ספק שחולה. הוא הלך לשנלר. אני הלכתי לשנלר. הוא הלך לשנלר. הוא האמין שהכל בידי אלוהים. שדברים לא קורים סתם. שצריך לכתוב על מה שקורה לכן. אסור להמציא דברים. דברים קורים כדי שיכתבו אודותם, אחרת הם קורים ללא טעם, ללא סיבה, ללא ללא ללא ללא ללא. הייתה שם דווקא רופאה נחמדה, אינטלגנטית – כל כך הרבה שנות לימוד, יכולה להיות טיפשה? ונחמדות עושה אישה לסקסית, למרות שהיא לא מתכוונת לזה. כשהוא רואה מישהי נחמדה הוא מרגיש שהיא נמשכת אליו, שהסיבה שהיא נחמדה היא הוא, שזו הדרך שלה לפתות אותו. אחיו הסיע אותו לשם. היא בדקה אותו. הוא סיפר לה את ההמצאה. כן, הוא נזכר, בבית הוא אכל גיר, כמו שצריך. היו לו חום. היו הוכחות לבדיה. הוא סיפר שלא בא לבסיס כי התעלף. לא, הוא לא התעלף. אבל הוא באמת הרגיש חולשה כשהוא התקרב לתחנת אוטובוס ליד הביצפר בו שהה כשהיה ילד. הירח שוקע, השמש תמיד זורחת. היא אמרה "אנחנו לא יכולים ללכת לך ללכת. מי שמתעלף צריך להשגיח עליו." הוא היה צריך לישון בקומה למעלה, עם חולים אמיתיים. הוא הפך להיות מחולה מדומה לחולה אמיתי, מאיש חופשי למאושפז, עוד לא בכפייה. הוא הרגיש שמשהו לא בסדר, הוא הריח את הריח החריף של הגורל האכזר, המר אך הלא-נמהר המקיש בדלתו בתופים אפריקאיים גדולים. הוא ידע שזה יכול להיות הסוף אבל זו גם יכולה להיות התחלה. הוא העדיף לישון. הוא שמע חיילים, מדברים על פציעות אמיתיות כמו לוחמים עזים, כמו שהוא היה רוצה להיות, והיה, לולא היו לו בעיות גב. הוא שמע חייל אחד במיוחד, ודאי קרבי, דיבר בביטחון שרק קרביים שלמרות שנכשלו ונפצעו הקרביות מאפשרת לקבל מהם דיבורים שחצניים ללא הרמת גבה יכולים לדבר בו. הרופאים בדקו אותו, לקחו לו דם. הוא שוב איבד את ההכרה. הוא המשיך את השינה של הלילה עד אמצע היום. החיילים חשבו שהוא פשוט מאוד חולה ואמרו עליו "אה, הוא שפוך לגמרי, ישן כל היום"; הרופאים ידעו שהוא משוגע. מישהו סיפר להם שהיה לו תכנון להרוג את כולם. תמיד הוא רצה להרוג את כולם, אבל בצבא הוא גם יכל. אז כעת הוא נעשה מסוכן. כאן הוא נעשה מסוכן. "אז רצית לירות בכל הגדוד ממגדל שמירה, מה?" יאמר לו המילואימניק שלמד פסיכולוגיה באוניברסיטה. והוא ידע שזה לא מה שהוא רצה לעשות. הוא רצה מגובה הקרקע בזמן מסדר לרסס את כולם. לרסס, זה מה שהוא רצה. את כולם, עד האחרון שבהם. ואז הייתה דממה. כמו בשיר הזה "גרינפילדס". כן, בביצוע המקורי. זה מה שהוא רצה. זה מה שהוא רוצה. "לרסס" נשמע לו אז רע, דיבור מאצ'ואיסטי ילדותי של מי שראה יותר מידי סרטי פעולה אבל היום "לרסס" נשמע לו לגמרי לעניין. כמה ימים אחרי זה הוא יספר לחבר'ה מהבית משוגעים "הם חשבו שאני רוצה להרוג את כולם.." הרי זו טענה מופרכת מעיקרה, תראו כמה אני נורמלי! והוא יחשוב שהם רואים שהוא נורמלי, הרי לעומתם הוא שיא הנורמליות, אבל הם לא האמינו לו. אף אחד לא האמין לו. גם אלה שהתחבר אליהם לא האמינו לו – ושם היו לו חברים יותר בכל מסגרת אחרת, הוא לא חשש ששגעונו יחשף ויהיה לקלונו, למה שיחשוש, הרי כולם שם היו משוגעים ממילא! הוא יזם חברויות. הם הובילו אותו לשם באמבולנס, הוא לא ידע שמובילים אותו לשם. הם לא שכחו ליידע את הנהג בדבר השקר שהוא ניסה להרוג את עצמי ובדרך הוא לא הבין כשחתיכה חצתה את הכביש והנהג אמר "תראה אותה, איזה בחורה יפה..", רק כשהוא היה שם הוא הבין שהנהג חשב שהוא ניסה להתאבד בגלל אהבה נכזבת והוא גיחך. ניסה. כמה מטופש הדבר נראה לו אז. נשים לא עניינו אותו בכלל, אך ורק הכתיבה, לא היו לו מחשבות נלוזות על כיבוש בכלל. היום הוא זוכר פחות. פעם הוא זכר בדיוק מה קרה בכל יום. עדיין נדמה לו שעד יום רביעי היה בשנלר ואז שלחו אותו לאישפוז כפוי. הוא היה מאוד גאה בעצמו שהוא התעקש שלא להיות מאושפז בכפיה באותו יום שישי, הוא הרגיש שזו הייתה לא רק התנהגות שפויה אלא משהו טוב בהרבה מזה – התנהגות בוגרת: הוא דאג לעצמו הממזר, הוא רק לא לקח בחשבון שאם היה באמת בוגר לא היה בכלל מגיע לשם! כפוי. לספר להורים בטלפון שאתה מאושפז באישפוז כפוי, חוויה בלתי-רגילה! רק בשורות טובות יש להם מהבן הזה, רק בשורות טובות. אם עד אז אם ציפו ממנו שיפתיע לטובה, מאז הוא סומן בעקביות בעקביו בטוש שחור ככבשה השחורה של המשפחה. לו רק היה יודע, לו רק היה יודע איזו פאניקה שררה בצד השני. אבל הוא ראה את הפנים של אבא, אמא ניסתה להסתיר. כמו תמיד. היא הייתה על סף התמוטטות עצבים, אבל היא ניסתה להסתיר. הם באמת לא ציפו שייקרה להם דבר כזה. אנשים מופנמים, משפחה מופנמת, הם לא אלה שצריכים לשאת ולתת עם שלוחות הממסד, עם בתי-משוגעים, מה פתאום הוא הגיע לשם. הם שחררו אותו, בסוף. ככה זה נראה לפחות. אולי פשוט הרופאים הבינו שזה שהוא מאונן בכל פינה, כשאין אנשים בסביבה, זה לא תנאי מספיק לשגעון. הוא יצא משם, ללא כל זכרון כאוב, כאילו שיצא מהקייטנה הכי מוצלחת שהייתה לו. אבל הוא לא היה מוכן לחזור על הטירונות, זה לא. הוא האמין שהוא לא היה צריך להיות שם. הוא האמין בשקר. מובן שהוא היה צריך להיות. הם היו צריכים לאבחן אותו כמסוכן לציבור עוד לפני הצבא, הם היו טיפשים שהם החזירו אותו. אבל הם לא טעו. הוא היה חלש. משוגע אבל חלש. לא יכל לפגוע באף-אחד, אפילו כשרצה. אפילו כשרצה, לא מספיק רצה. גם הפסיכולוג בבסיס ראה את זה. הוא ביקש לראות אותו אחרי שחלפו שלושת השבועות ואחרי שחיכה בתורו לשיחה עם המ"פ הובהר לו שלא מאפשרים לו לסיים את הטירונות והוא ייצטרך לעשות טירונות חוזרת. המ"פ היה ילד, מחוצ'קן לגמרי. הוא דיבר איתו, הוא ניסה להסביר לו את התיאוריה שלו, על הצבא, על ישראל. היו אלה ימים של שלום. הוא לא היה פציפיסט, הוא רק ניסה להסביר שאין זה מקומו כשהוא משתמש בכל מיני תאוריות מצועצעות על אי-הצורך של הצבא בו מאילו מניעים פוליטיים בינלאומיים והם היו מוכנים להתווכח אבל לא היו מוכנים לוותר על הטירונות החוזרת, אז הוא אזר את כל כוחות נפשו וביקש לראות קב"ן. כשהוא יצא המזרחיים שהתרפסו לגמרי בפני המ"פ קראו לו "פרייאר", הם ידעו שהוא יכל לצאת מזה ממש כמו שהם יצאו. הקב"ן היה צעיר שמנמן ומשופם שגם למד פסיכולוגיה באוניברסיטה וידע להגיד עליו שהוא נראה מותש. הוא לא הרגיש מותש, אבל שיגיד. אנשים אומרים כל מיני דברים מוזרים. הוא סיפר לו שהוא רוצה להשתחרר מהצבא והקב"ן סידר לו פגישה עם קצין בריאות הנפש הראשי, מר קנובלר, ידידי הטוב, תאומו האבוד של אסי דיין, אך לא האובד. היה עליו לבוא עם ההורים. הנסיעה לתל השומר לא הייתה אפופת רגשות סוערים כפי שהיה מצפה, רק הוא היה עצבני ואמא ניסתה להרגיע אותו, אבא לא היה מורגש בכל אירוע ההסתבכות הזאת, אבל הוא יכל לתאר את השיחות ההיסטוריות שלו עם אמא "איך הוא עושה לנו את זה, הכלב הקטן!". בנוכחות בנו הוא היה יותר מידי המום, מוכה ומלא רחמים עצמיים בשביל להגיד משהו, או שהיה בכוחה של אמא לשכנע אותו שלא יכביד עליו יותר ושהוא כבר ככה נראה די מתוסבך, וכנראה הוא באמת הרבה יותר מטורף ממה שחשבנו, הרי לא סתם אישפזו אותו, כנראה הוא באמת קליני, כנראה הגנים של דוד לעייזר לא הלכו לשומקום אחרי הכל. בטופס שלקחו איתם במכונית לתל השומר היה כתוב על "צירים". זה היה נראה חיובי, היה כתוב שהצירים שלו בסדר. הם בכוונה ניסחו את הדברים באופן שאדם שלא למד פסיכולוגיה לא יכל להבין אבל מעיון בספרים הוא הבין אחרי כמה שנים שהם חשדו במניה-דיפרסיה אבל לא היו בטוחים. הכל נראה מאוד סודי, מאוד מוחלט, מאוד מדעי. לקח להם זמן עד שהגיעו ללשכתו של ד"ר קנובלר, עד שמצאו חניה, גם די טעו בדרך ליד בית החולים תל השומר. זה היה אזור מאוד יפה, פסטורלי אפילו, מהאיזורים המטופחים האלה בשרון עם הרבה דשא מדושן היטב ומושקה תדירות ודקלים שגם מהם לא חסכו מים, שממש במקרה הייתה שם מפקדה, מין בית נופש שהוסב למפקדה. היו תמונות של נופים במסדרונות ופקידות-חיילות יפות הובילו אותם ללשכה. ד"ר קנובל היה מאוד אדיב וחייכן. הוא דיבר על "פרשיה קפקאית" שקרתה והוא היה כמובן מאוד גאה בעצמו שקרה לו משהו קפקאי, הרי קפקא היה סופר וגם הוא רצה להיות סופר ובכלל הוא צריך להיות גאה בעצמו שהוא מבין כאלה דיבורים של של אנשים מבוגרים. קנובלר שאל אותו מה הוא רוצה. הוא ביקש שלא לעשות טירונות שניה, קנובלר אמר שאין זה מן האפשר ואז הוא בחר באופציה השניה, האופציה שפינטז עליה מאז קיבל הפניה אל הקנובלר הזה, הגאונית – שחרור זמני. הוא לא זוכר אם הוא דרש שחרור מוחלט וקנובלר עשה לו הנחה או שבכוחות עצמו עלה על הרעיון. בסופו של דבר, ד"ר קנובלר עיין בחוברת הפרופיל שהייתה מונחת על הריצפה ליד כיסאו מול המאוורר הענק שלא הותיר זכר לשרב וללחות האיומים ששררו בחוץ . "אז, בוא נראה, אתה אומר שהתעלפת כן, טוב, זה כבר 65, ונראה.. מה עוד.. כן, אפשר להוריד עוד אני רואה.. טוב.. 37... הממ... אתה לא רוצה לצאת, כן? טוב, הנה... אוקיי ידידי, הנה לך 24." כעבור חצי שנה, ה-24 הזה יתחלף בפקודת מטכ"ל ל-21 ולדיראון עולם תהא חרותה בפנקס השחרור שלו "שחרור עקב צמצום כוחות סדיר" והנה, הוא עדיין כה גאה בסיבה האמורפית לשחרורו עד שהוא זוכר אותה בע"פ 8 שנים אחריי. אבל זה לא מכאיב ולא מענג, זה רק קצת נוסטלגי, מה לעשות. ובחצי השנה הזאת הוא חיפש עבודה, באמת חיפש עבודה, רצה להוכיח לארבעה אנשים שידעו שהוא פטורניק שהוא לא כלומניק, שזו הייתה החלטה אסטרטגית מבריקה להשתחרר מהצבא ושזה לא פגע בו בכלל, בכלל, אפילו שאף מקום עבודה לא רצה לקבל אותו, למרות שסילף, שיקר ורימה, סיפר שהוא נפצע בירך ולכן הפרופיל, שהוא בכלל פרופיל זמני!

            אבל, נניח לרגע לידידנו רב החובל ונתרכז בנופים ה-מ-ש-ג-ע-י-ם שנשקפו מאגם ויקטוריה דרך חלון חדרו של מה שהיה אמור להיות חדרו של יותם. כעת שכן שם תום. תום לא היה מלא תום. הוא היה נער בן 17 שזיין מגיל 12. הוא היה עומד בקרן הרחוב במדרחוב בן-יהודה ומתחיל עם בחורות - והיה הולך לו. הוא גם זיין את אישתו של אגון, בשנתה. היא חשבה שזה היה חלום רטוב, אבל זה לא היה חלום. היא חלמה שהיא הזדיינה עם נער בן 17 וזה היה לה כל כך טוב. למעשה, כזאת עשתה, חבל שהיא לא טרחה לפקוח את העיניים. בעלה חשב שהכלב בלונדי התגנב למיטתם, הוא לא האמין שתום יהיה חצוף כל כך לזיין את אישתו במיטה שהוא נמצא עליה. תום גם היה שוכב עם ג'ון, אבל לא מרצונו. הוא היה עושה אותו דבר שעשה עם אישתו של אגון, אלא שג'ון לא חלם את הדבר. ג'ון לא חלם. כשג'ון נרדם שום דבר לא יכול היה להעירו. הוא היה ישן כמו בול עץ. ואולי ככה צריך לישון. "לנשום". הוא ישן ככה שרק סופה שהייתה מספיק חזקה בשביל להפוך את האוניה הייתה מעירה אותה, שרק אם זעפו של שר הים יהיה חזק דיו כדי שדברים לא יעשו בדממה הוא יתעורר.

            אגון יכל להוציא את הראש החוצה כעת, דבר לא יפגע בו יותר. הוא בלתי פגיע כשהוא שוכב על הדשא ומהרהר. הוא החליט שכעת תתקיים הישיבה. הוא עצם את עיניו. הוא לא רצה לנשום. הוא דמיין את יואב. יואב יושב לצידו ופולט הערות לגלגניות על חולצת ההוואי שלו. והנה, איתמר, החבר שלו. חבר רק לעבודה. ברגע שהם יוצאים מהמשרד הוא אף לא אומר שלום. הוא הרגיש שהוא רק עוצם עיניים, בלי להרדם. הוא לא ראה פיות. הוא ראה חוטים שקופים, שיכל להבחין בהם מרחפים באוויר רק בגלל שהייתה לו תפיסה רוחנית ייחודית, לא בגלל שלמעשה הוא ראה את ריסיו. ריסיו הלא ישרים, כמו רגליו. הוא ראה להק של מכשפות זעירות עם מצנפות שחורות וגלימות צהובות בלתי-מעוצבות ומטאטא סגול בין הרגליים מרחפות סביב ראשו במין חינגה של יום הדין כאילו הייתה פדחתו סיר לבישול מרק מאסטריוני. ואכן, פדחתו הייתה סיר בישול. אישתו של אגון הניחה את הסיר בו בישלה מרק עגבניות עם פסטה על פדחתו של אגון. אגון גילה שהוא לא יושב על הדשא, למרות שנראה שאישתו של אגון הכינה איזה פיקניק מפוקפק.

            "אז, מה רצית, ישיבה, אוקיי, אני היו"ר!"

            "אז מה על סדר היום, אדוני היו"ר!"

            "קודם כל, הנקיון במטבח. זה לא בסדר שרק ג'ון מת'יוס מנקה. ובכלל - הוא רב-החובל, לעניות דעתי הוא אמור להיות רק-חובל!" אמרה אישתו של אגון.

            "וממתי את מדברת בשמו, גבירתי?" תמה תום.

        "אימרי לי דבר-מה, אישתי, האין זוהי עובדה "עבודה" שאני הוא זה שאחראי על הבישולים פה באוניה?"

            "אכן כך." הודתה אישתו.

            "ולדעתך, יהיה זה מן הראוי שאני גם אנקה?"

            "טוב נו, אני אנקה." התנדב אלפרדו.

            "קודם תנקה את החול מהאוזניים, אלפרדוניצ'קה!" התלוצצה אישתו של אגון. "אתה בכלל לא נמצא פה! אתה קאפיש. כלומר, בדיון שלנו."

            טוב, זה רק היה לטובתו. הוא רק רצה להשמע נחמד, ממילא לא היה מוכן לנקות את המטבח לשניה אחת לשניה אחת. ומדוע למעשה זו הייתה הסוגיה הראשונה שהתעוררה? אכן, זו שאלה שראויה להשאל. המטבח היה מטונף בגלל שבישלו בו אנשים שונים שלא טרחו לנקותו וגם בגלל שהיה זה אלפרדו שבישל בדרך כלל. הוא היה כל כך נסער מעצם היותו מבשל עד שהיה שוכח להחזיר את הכלים. כשהכין קפה, למשל, היה משתמש בכפית כדי להעביר את הקפה לכוס, שופך מהקומקום מים ושוכח לגמרי מהכפית. כשהיה מכין פסטה היה מוציא קערה וסיר, מבשל את הפסטה בסיר עם מים ואחרי שהפסטה הייתה מגיעה לרתיחה היה מאפשר לה להתרכך עוד כמה דקות ואז היה שם אותה במסננת ואז מעבירה לפלטת מתכת שם היה מפזר עליה שמן וגבינה ובצל והיה שם בתנור ואז היה מוציאה ומגיש לאורחים. מה ההבדל בין פסטה, ספגאטי, מקרוני ואיטריות הוא אמנם ידע אבל, הכלים לא נשארו שטופים אחרי הבישולים. אבל לא רק אלפרדו בישל, גם תום. תום היה בעיקר מבשל נקניקיות. הוא היה שם את הנקניקיות בסיר ומרתיח עד שהיה נשמע רעש פצפוץ חזק והיה עולה עשן, תוך כדי הוא היה מוסיף שמן. אמנם אחרי שחימם פיתה ואכל את הנקניקיות בפיתה היה מנגב את את השמן מהסיר עם נייר טואלט. אבל לרחוץ את הסיר הוא לא זכר. דווקא אגון ואישתו היו בסדר מהבחינה הזו. ג'ון לא היה מבשל, הוא היה אוכל דגי טונה ענקיים בביתו ב"האמ!" אחד גדול, בנגיסה אחת גרגרנית, שהייתה בה הרבה יותר רצון "גרעיני" מאשר סתם תאוות זלילה. לג'ון היו אספירציות "גרעיניות". ככה הוא כינה אותן.

            "כן, אלפרדו. ואל תתערב בגרעינים שלי."

            "השחורים? מה? אה.. שוב, אתה והגרעינים שלך. אל תנסה להפחיד אותנו עם מדיניות הגרעין, בסדר?!"

            ג'ון היה מדבר על מדיניות הגרעין שלו, אבל לא היה ברור לאף אחד מהצוות (כולל תום) וגם לא לאנשים הנכבדים ששכרו את האוניה על צוותה אם המדובר בשקית הגרעינים השחורים שהיה אוחז בידו ומפצחם בזמנים שהוא כינה "בין הארוחות" כדי "לא להיות רעב", או שמא היכנשהו בידי ג'ון אכן הטמין נשק גרעיני, אולי לא מוחבא בתוך האוניה, כי לא הייתה זו אוניה גדולה, אבל אולי באחד האיים באוקיינוס השקט, אולי באיי פסחא, אולי בטסמניה. ובעצם, זה כל כך קשה להסתיר גז? בטח יש לו איזה בלון מרוכז במרתף של האוניה, הרי הם לא מכירים כמוהו את האוניה.

            "טוב, נעשה הצבעה."

            "מי בעד שתום ירחץ, ינקה, ישטוף, יסבן, ולא ישכח להרביץ גיהוק טוב, את המטבח?"

            כולם הרימו יד, מלבד תום, ג'ון ואישתו של אגון.

            "אוקיי, את העניין הזה סידרנו. תום, למרות גילך הצעיר נפלה, בזכותך לעניות דעתי, הזכות להיות המנקה של המטבח או שמא עליי לומר "האחראי על ניקיון המטבח"."

            "עוד משהו?"

            "גם האוניה די מלוכלכת."

          האוניה אכן הייתה מלוכלכת. היא לא נרצחה, "נרחצה", אולי שנתיים ולמקקים זו הייתה חגיגה. הם עטו על הלכלוך בשצף קצף כמקקים. הם אהבו לכלוך, הם השתוקקו לכלכוך. היו כאלה שלא הייתה להם שום סיבה להיות בקרבת בני אדם. היו מקקים מזן אכזרי ביותר, שכל קיומם ניסוב סביב אכילת זבובי-פירות ולמעשה בקרבת בני-אדם הם היו מורעבים – אבל, כמה שהם אהבו לכלוך.. בלקסיקון של המקקים "לכלוך=חגיגה!" ברגע שהם הבחינו ששמן נשפך על הרצפה והרצפה לא נוקתה כיאות הם בא לשם בהמוניהם, הרי אין הם אלא נתיניו של שר הניקיון! ולא רק מקקים, גם עכבישים. ברגע שהם הרגישו שהאוויר מספיק לח וטחוב בין הקירות הם באו בהמוניהם, מכל קצות העולם, גם מקצות היבשה וגם מקצות הים. היו כאלה שבאו אפילו מהקוטב הצפוני. וכולם באו להתנחל על האוניה. הם ידעו למצוא אותה בלב אגם ויקטוריה, אבל זה לא היה פשוט. היה צריך לשחות די הרבה. אבל המקקים ידעו לצוף, הם לא היו צריכים לשחות וידוע שעכבישים הם לא רק שחיינים מעולים, אלא שהשחייה המהירה ביותר, זו שהיא כה מהירה עד שהיו צריכים לעשותה לסודית, כדי שהקהל באליפויות השחיה בהלסינקי לא יעשה מתוסכל מחוסר-היכולת האנושית הטבעית-לגמרי להבחין במעבר השחיין מצד אחד של הבריכה לצידה האחר – כזו מהירה היא שחייה זו, והרי זוהי שחייה המכונה "שחייה עכבישית"!.

            הם פרצו מכל מקום. הם פרצו מבין המרצפות המצוחצות, הם פרצו מתחת לכיור, הם פרצו מהחלונות, הם פרצו מהשקעים, הם פרצו מהחיבורים של הנורות, הם פרצו מהמקרר, הם פרצו מהטלוויזיה, הם פרצו מהבוידעאם, הם פרצו מהבוילעאר, הם פרצו מהחוטים של הרמקולים, הם פרצו מהיציאות של הסטריאו, הם פרצו מחומרי הניקוי, הם פרצו מחומרי ההדברה, הם פרצו מהברזים, הם פרצו מאחורי הארונות, הם פרצו מהארונות, הם פרצו מהסדינים, הם פרצו מהשמיכות, הם פרצו מהמחשבים, הם פרצו מהשולחנות, הם פרצו מהמקלדות.

            הם היו: חרקים חומים עם ראש משושה באורך של 20 סנטימטר וברוחב של 10 סנטימטר עם ארבעה ראשים, שני זנבות, 4 כנפיים, 8 מחושים ו-3 רגליים, חרקים שחורים עם ראש עגול באורך של 14 סנטימטר וברוחב של 8 סנטימטר עם ראש, 3 זנבות,  3 כנפיים, 12 מחושים ו-4 רגליים, חרקים תכולים עם ראש מרובע באורך של 30 סנטימטר עם 14 ראשים, זנב, כנף, 4 מחושים ו-8 רגליים, חרקים לבנים עם ראש אליפסה באורך של חצי מטר וברוחב של שני מטר עם 7 ראשים, 8 זנבות, 6 כנפיים, מחוש ורגל, חרקים צהובים עם ראש משושה באורך של 20 סנטימטר וברוחב של 10סנטימטר עם ארבעה ראשים, שני זנבות, 28 כנפיים, 8 מחושים ושתי רגליים.

            "אני אוהב אותך! אני פאקן אוהב אותך!" צעק אגון.

            אישתו בדיוק חזרה משדה התעופה. הוא רץ עד לשדה התעופה כדי להגיד לה את זה, כשעיניו דומעות.

            "אני אוהב אותך, את הלא אם בניי!" צעק אגון.

            הוא רץ כל הדרך במדבר, הוא לא היה מסוגל לנשק אותה מרוב התרגשות. הוא הזיע. לא היה לו ספק שהיא אהבת חיי. הוא רצה לחבק אותה אבל כל איבר שנגע בו נזל, לא נמס – כי לא היה מספיק חם. הם היו בתוך הפריזר. ה-פריזר.

            "אני אוהב אותך!" צעק אגון.

            הוא חיבק את מותניה, התקרב יותר, חיבקה כשידיו נוגעות זו בזו מאחורי גבה והוא לא יודע מה לעשות איתן והוא יודע שזה, שזה מטריד אותו זה יותר אומר עליו שהוא לא לגמרי שקוע בה כדי לא לחשוב על דברים יותר משזה אומר שהיא רזתה - ונישק את לחייה. היא חיבקה אותו בחזרה ונישקה את עורפו. "משזה", "שזה".

            הם היו מאוהבים, ממש כביום שהכירו. אהבתם לובתה בין-רגע בלילה שהם התוודעו למכמני גופם כמו שמן למדורה, לובתה בין-רגע גם כעת כשהם שבו זה לזו. זה היה מחזה דביק. המשכתי להביט בהם מתחבקים בגלל שידעתי שאם אפסיק להביט הדמיון ישלים את השאר והוא לא ישלים פעם אחת - בכל פעם שאני אהיה לבד ואראה זוג מחובק הדמיון ישלים וזה לא מחרמן אותי עכשו וזה לא יחרמן אותי גם אז כי זאת אהבה. הבטתי בהם והפנמתי כל פרט, כמו שאומרים.

            היו מהחרקים הלבנים שאכלו כל כך הרבה עד שהגיעו לגודל של סוס. הם לא רק היו בגודל של סוס, הם גם נערו כמו סוס, אבל איבר המין שלהם לא רק שלא היה גדול כמו של סוס, הם לא התרבו כמו סוס – הם התרבו בנשיקה, בנשיקה חטופה, גסה, אבל רצונית. נדף מהם ריח של גבינה מעושנת שהתייבשה יותר מידי זמן בשמש. עדיין, הם היו עסוקים באכילה, יותר נכון: בזלילה בלתי-פוסקת. למרות שיכלו לגמור חבילת גבינה צהובה בביס אחד הם העדיפו לכשכש במחושיהם בדרך אל הפה. זה לא היה מחזה נעים לראות את הפה שלהם פעור. לא היו להם שיניים בפנים, רק כלמיני מחושים קטנים לבנים שנעו זה כלפי זה כמו צבטות של סרטן ונראה היה שיש להם חיים משלהם, שיש להם מצוקות משלהם, שיש להם אהבות משלהם, שיש להם את האינסטלטור שלהם, את סוכן הנסיעות שלהם, את המזכירה האלקטרונית שלהם, את האי-מייל שלהם, את הטלויזיה בכבלים שלהם, את מברשת השיניים שלהם, את ההקאות שלהם, את מיצי הקיבה שלהם, את חיות המחמד שלהם, את ריח הפה הרע שלהם, הכל שלהם שלהם שלהם. ורק לי אין דבר. אין דבר. אין דבר.

            אלפרדו נכנס לשירותים שהיו גם מקלחת. הוא שמע רוחש מוזר. זה לא היה רחש של המים העוברים בצינורות, זה היה רחש כבד יותר. ליבו פרפר. הוא זיהה את הרחש הזה. אבל עוד לא היה מוכן להודות בזה. זה הרחש שעושים ג'וקים. כן. התקתוק. זה לא רחש זה תקתוק. הג'וק מתקתק. הכחכוך של המחושים ברגליים יוצר צליל של תקתוק, תקתוק של שעון. כששמע את תקתוק השעון הקטן שמונח ליד מיטתו הוא הבין שזה הדבר. הוא מקווה שהוא טועה, אבל נראה שזה זה. זה חייב להיות זה. בחוסר-רצון הוא ניסה לזהות את מקור הרחש ולצערו הצליח. על הוילון של המקלחת הוא היה. שחור, גדול ומכוער. עם כנפיים שאיימו לשאתו אל פניו של אלפרדו. אלפרדו הרגיש שהוא מאבד אוויר. הג'וק נעשה עסוק בשלו, כמו תמיד כשפגש אותו. הוא לא מיהר לשום מקום. היה נראה שהוא עוצר לדבר בפלאפון עם חברים שלו ושוכח להמשיך לעשות מה שהוא עושה, השד יודע מה, או שהתקשר כדי שיזכירו לו לשם מה בא. אלפרדו לא איבד עשתונות. הוא לא זכר שלג'וקים יש כנפיים ועוד כאלה גדולות, אבל זה בהחלט היה ג'וק ואיזה רחש נורא הוא עושה! כאילו הג'וק מבריג שם איזה משהו. הוא תפס את מכשיר ה-K600  ולחץ. לא לחיצה מהירה. הוא לחץ קרוב לחצי דקה, אבל זה לא לגמרי השפיע על הג'וק. הוא נעלם. אלפרדו נעשה מאוד מודאג. הוא תפס שוב את מכשיר ה-K600  והתיז בכל הכוח, אולי כמה דקות. הוא התיז גם על האצבע שלו מרוב היסטריה והאצבע נעשתה כמוכת פחם. כמות כזו של תרסיס צריכה להרוג אותו, אותו ואת כל המשפחה הארורה שלו - שמתחבאת בחרכים מהם יוצאים הצינורות שלא נאטמו מפאת רשלנות פושעת - ורק מחכה לאישור לצאת. הוא הביט בצינור למעלה, משם הוא נכנס? לפני כמה ימים ראה עוד אחד, כמה כאלה עוד יש פה? הוא התמלא פחד, מרגע זה הריח של ההתזה המאסיבית היה לריח הנורא של הג'וקים (חיים או מתים) לעולמי עד. הוא יהרוג את כל המשפחה. הג'וק אולי התגנב לחדר שלו, הוא ניסה לשמוע רחש. נשמע רחש על הרצפה, הג'וק כעת שוטט איפה שהוא עומד כשהוא מתקלח, איזה גועל נפש! אבל כעת הוא יכל לראותו, הוא לא התקרב אליו יותר מידי כדי שהג'וק לא ייזנק ואז זה יהיה מחליא לגמרי וודאי יתעלף. הוא התיז עליו שוב כמות עצומה, ממש מעליו. התרסיס בטח צנח עליו. כן, הג'וק נראה מסומם. כעת הוא הבין מה המשמעות של "ג'וק מסומם" שאומרים פוליטיקאים כל הזמן. הג'וק התהפך על גבו והמתין למותו. אבל לאלפרדו לא היו כל רחמים כלפיו, הוא נראה אפילו מסוכן יותר כשהוא הניע את רגליו באויר כמו בהילוך איטי או כמדווש הפוך באופני כושר – אתם יכולים לבחור את הדימוי שהכי מתאים לכם, הוא נראה כאילו הוא זומם בכל רגע להתהפך ושוב לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב – להפחיד. אלפרדו לא ייתן לו את זה. הוא שוב ריסס מעליו, מבלי להתמקד בו יותר מידי, זה היה מגעיל לראות את כל המשוחים, הרגליים והכנפיים הענקיות! אה, כעת הג'וק נראה די אובד עצות, אבל עדיין לא מת. עדיין לא מת, לעזאזאל. לכל הרוחות, אלפרדו הרגיש שמתפתח אצלו כאב ראש, איך זה שהוא עוד לא מת הג'וק המזדיין? מה לא בסדר עם הג'וק הזה, יכול להיות שהתרסיס לא אפקטיבי על חרקים כאלה? יכול להיות שהוא גדול מידי, טוב, נראה שהוא גוסס. זו דרכם למות. אלפרדו הרגיש שהוא עוד רועד. הוא סגר את הדלת אחריו וניגש לשטוף ידיים. הוא התמלא חלחלה כששמע שוב רחש מכיוון האמבטיה. הוא צריך להכנס לשם שוב, אסור לפחד. הוא לא יכול להניח לג'וק להמלט ממותו, הוא חייב לשים לו סוף. הוא חייב לאזור את כל אומץ הלב ולשים סוף לג'וק. הוא חייב להלחם בגועל. הג'וק עוד פרפר. הוא התיז עליו כל כך הרבה וקצת התקרב עד שהג'וק קצת זז הצידה, אבל לא עף משם, זה היה ג'וק כבד, אבל כמות כזו של רעל שהוא סופג הייתה צריכה להרוג אותו! לכל הרוחות, גם אלפרדו בעל חיים וכבר היה ריח כזה חזק של התרסיס שאלפרדו תהה אם זה לא יהרוג אותו ואם לא עכשיו אז בשנתו, אבל זה לא מנע ממנו לרסס שוב. לא היה איכפת לו למות שוב ולו שהג'וק הזה ימות - לפחות פעם אחת, אם הג'וק הזה יישאר בחיים ממילא חייו של אלפרדו אינם שווים, שהלא הם חיים של חרדה מתמדת. אלפרדו התפלא על עצמו שהוא נהיה כל כך קיצוני בעניין הזה של הרג הג'וק וחשד שלמעשה לא היה שמח כמו שחשב וסיכון בריאותו במחיר של הריגת הג'וק, מפחיד ככל שיהיה, מראה שלא כל כך איכפת לו למות, עדיין. ימים רבים אחרי היה נכנס לאמבטיה לבדוק אם הרחש ישנו, כדי לא להיות מופתע כי ההפתעה קטלנית וגם כדי שהג'וק לא יטיל מורא גם בתוך החדר. והחרדה הייתה מתמדת. כשנכנס למיטה התכרבל חזק מתחת לשמיכה בידיעה שהחרקים רוחשים סביבו על הסדין. בגלל שהסיר את משקפיו הוא ידע שאין משהו שהוא יכול לעשות נגד זה אז הוא צריך לנסות להפסיק לחשוב על זה. אבל כל הוזזה של רגל, יד, אגן או גב יצרה תחושה שיחד איתו זז חרק. 

            היו מהחרקים החומים שלא היו אלא גללים שהתגלגלו לגוף של חרקים חומים. הם לא היו חייבים להיות חומים, זה היה צבע-לוואי החום. הם אהבו לשכב בשמש על הדשא בגבעת רם ליד מדעי החיים ולעשן נובלס ולחכות שהירח יעלה בימים שהשמש לא זורחת במשך חודשים, בקוטב הצפוני. הם קיללו הרבה, אבל לא בגלל שהיו להם עצבים חלשים, לא בגלל שהם היו מטונפים בפנים, לא בגלל שהיו להם הרבה אגרסיות להוציא ולא היו להם נשים, אלא בגלל שלא קיבלו חינוך טוב. הם גדלו ברחוב, כילדים הם היו משחקים כדורגל עם סוחרי סמים, כתוצאה מכך גם המחושים שלהם היו סדוקים. הם היו מזריקים לעצמם הירואין ישר לתוך המחושים. "המחושין". ההורים שלהם היו יכולים להיות מזועזעים לולא לא היו צבועים, לולא לא היו מודים בינם ולבין עצמם שזה נמשך כבר דורות רבים, שהם לא הראשונים, שהם כבר לא זוכרים מתי החרקים החומים לא הזריקו הירואין לורידים. ההירואין היה הירואין של אנשים ולא תמצית חזקה יותר של גללים, חשוב לציין. אחד הסיבות לכך שהם נראים כה מבחילים כשהם תוקפים חדרים על אוניות בלב ים זה ההתנהגות המסטולית שאמנם מקהה כהוא זה את יכולת ההרס שלהם אבל גם לא מאפשרת לנהל איתם שיחה הגיונית, להסביר להם שזה לא בסדר להתפרץ לי לבית בהאשמות נבזיות, להסביר להם שזה לא בסדר לאכול לי גם את השרוכים, כי אני לא יודע איפה קונים שרוכים, או שלפחות אני לא יכול לחשוב כרגע איפה.

        "מעולם לא אהבתי מישהי מלבדך!" צעק אגון, למרות שרצה להגיד בקול בווליום רגיל.

            הוא טיפס על החבלים ונעזר בסדינים בדרכו לראש הסיפון וצעק אל הים. הוא קיווה שהיא תצא משם, מהתא. הוא היה צריך לשקר לשם כך. האמת היא שהוא אהב הרבה נשים, זה לא שאותה הוא לא אהב, הוא אהב אותה קצת. אבל לא מספיק. אם הוא היה אוהב מספיק הוא לא היה צריך להגיד לה שהוא אוהב? לא, מובן שהיה צריך להגיד. תמיד צריך להגיד. אסור לעולם לשתוק. אני שתקתי ונענשתי. צריך להגיד באופן המפורש ביותר, להגיד גם דברים שאתה לא מרגיש, אבל להרגיש דברים שסיפרו לך שבנות אוהבות לשמוע, זה מה שצריך להגיד, כי אם אתה לא תגיד מישהו אחר יגיד את זה ואולי הוא אומר את זה פחות טוב משאתה אומר ואז זה יהיה פספוס אדיר, אז עדיף עדיף לומר, ואם אתה לא יכול לומר אז לפחות תגיד.

            היו מהחרקים התכולים שזללו את תכולת הדירה כשהם עומדים על ראשם. הם נראו שאננים לגמרי, בשבילם להתקיים זה לא ביג-דיל, בשבילם הזלילה הזו היא לא הדבר העיקרי בחיים. הם אוהבים לחשוב, על כל מיני דברים. ראיתי אותם עומדים על הראש ליד המקרר ומגרדים את הסנטר בזנב הנבזי, בזנב שקטל כל הרבה טלוויזיות 16:9 של סוני, בזנב שקטל כל כך הרבה די וי די דיאים של טושיבה. הם היו אדישים למעשיי ההרס. הם שברו וניתצו וחיללו וטימאו, הם היו יותר גרועים מהרומים כשהם היו במצב רוח לרמוס, הם היו גרועים יותר ממכבי תל-אביב כשהם משחקים נגד הפועל י-ם. לא עניין אותם השרדות, לא עניין אותם לזלול. הם היו הפצצות על הירושימה ונגסקי – הם באו להראות, להראות שהם הכי חזקים. את האוכל שלהם הם קנו במשכורת השמנה שקיבלו מהחרקים הצהובים. הם לא היו הכי שמנים - הם היו אלה שהכי שמרו על כושר. כשהם היו קטנים הם לא ידעו למה הם הולכים למכון כושר, אבל כעת הם יודעים. הם יודעים שהנטייה לכושר עשתה אותם מה שהם, שלולא היה להם כושר הם לא היו יכולים להתמודד עם ה-פריזר, שלולא תרגילי הכוח הם היו שמנים.

            אלפרדו הצליח להירדם. הוא ישן עם כאב ראש קל מכל התרסיס אבל היה רגוע. הוא הרגיש שהתרסיס לא יהרוג אותו וזה שטוב שחדר לחדר והתפשט בו כי יהרוג את כל החרקים האחרים שזוממים להכנס, יש הרי עוד חרקים חוץ מתיקנים. החדר שלו יהיה בטוח, זה בטוח. הוא ישן מספיק. 8 שעות זה מספיק. הלך לישון ב-4, בטח לא נרדם לפני 4 וחצי וגם בעצם לא הלך לישון ב-4 - הוא נאבק בג'וק בערך עד 4 ורבע. לעזאזאל הג'וק, למה הוא לא יכל לישון בלילה? החבר'ה האלה לא אמורים להיות פעילים רק ביום? הם לא צריכים גם לישון? אולי הוא ישן כשתפס אותו מטפס על הוילון? אוי, זה היה כל כך מגעיל, למה ג'וקים תמיד חייבים לעשות דברים מגעילים? הוא לא יכל לטפס על הקיר? למה על הוילון שהוא משתמש בו, הוילון האישי שלו, למה? הוא ניסה לשכוח לרגע מהג'וק. בטח אוכלים אותו נמלים כעת. התחשק לאלפרדו לשתות קפה ולאכול טוסט. הוא קודם הכין קפה כי לוקח לקפה זמן עד שהוא לא רותח ואפשר לשתות אותו. קודם צריך להרתיח מים, אבל לא יותר מידי. קודם צריך לרוקן את הקערות שהכין בהן מרק אתמול. זה היה מרק משובח המרק של אתמול. מרק עגבניות שטעמו היה כטעם משקה קוקוס-וניל המעורבב עם קרם בוואריה. הוא לקח כפית, תחבה לתוך צנצנת הקפה פרנץ' וילה וטמנה בספל קטן. המים עוד לא רתחו. התחשק לו טוסט, אסור לו לשכוח שהבטיח לעצמו להכין לעצמו טוסט. זה יהיה מספיק טוב בשביל הבוקר, הטוסט. הוא גירד גבינה בקושי רב. הגבינה התעקשה להתגרד בחתיכות קטנות. זה די הרגיז אותו אבל הוא לא ויתר: גם את החתיכות הקטנות הוא פרש על הפיתה. לא לפני שפתח אותה לרווחה, כמעט הפרידה לשניים, עם הסכין חתך לא רק בקצה שראה אותו כעיגול הישר ביותר אלא כמעט את הפיתה כולה, כדי שיוכל לפרוש את חתיכות הגבינה באופן שווה על פני הפיתה. כעת "יצאו לו" כמה חתיכות גדולה של גבינה. הוא הכניס את הפיתה לטוסטר-אובן. הוא הרגיש טוב – מספיק חזק בשביל לוודא שהג'וק אכן שוכב מת באמבטיה. כמעט פתח את דלת האמבטיה כשנזכר ששכח להכין קפה. הוא חזק לקומקום. הקומקום כבר רתח מזמן, הוא זכר ששמע בשמחה גדולה את המתג עובר ל-0, רק שלא רצה להראות נרגש מידי אל מול הקומקום, כדי שהקומקום לא יתחיל להחשיב את עצמו יותר מידי. כעת הוא מזג לעצמו קפה. אלפרדו ניסה לשתות מעט מהקפה, בתקווה שאכן חיכה יותר מידי זמן והקפה כבר לא חם מידי ויהיה אפשר לשתות אותו. אבל לא. אוקיי, כעת צריך לבדוק מה עלה בגורלו של הג'וק. הוא הרגיש פחות חזק ממוקדם בגלל הבלבול עם הקפה. חבל שזה קרה, אבל צריך להמשיך בתוכניות כמו מקודם. הוא קצת חשש אבל הייתה לו תחושה שיהיה בסדר. את הדלת הוא פתח בחלחלה קלה כשהוא עוצר את נשימתו ומצפה לגרוע מכל. הג'וק נראה די מת. וכשמחושים ורגליו היו מקופלות ולא זעו הוא נראה פחות מפחיד, פחות מגעיל, פחות מסוכן לנפש, אך אבוי – הרגליים זזות! כיצד זה ייתכן? משהו פה לא בסדר, התרסיס לא שווה הרבה. הוא רוקן אולי חצי ממנו והנה כבר חצי יום הג'וק גוסס, זה לא בסדר. טוב, הוא לא ייתן לזה למוטט אותו, צריך לפעול. המנה שהוא קיבל הייתה אמורה להיות מנה קטלנית, זה לא בסדר שהוא עדיין מכשכש ברגליים, במחושים, בכנפיים, השד יודע מה הוא עושה. לכל הרוחות, בטח כל מה שפיזר בבית לא שווה כלום אם על ג'וק גוסס זה לא עבד - הוא המשיך לגסוס כל הלילה ועדיין גוסס! אבל הוא ימות. מספיק רעל נכנס לגופו. תודה לאל, הוא ימות. הוא ימות עם ה"טחחחח טחחח טחח" החרישי שלו, עם ההתגנבויות הוולגריות שלו, עם הפולשנות החולנית שלו. הוא ימות. הוא לא ירבוץ יותר היכן שאלפרדו מתנקה, היכן שהוא רוחץ את גופו מכל הזוהמה. וגם לא יפרוץ מתחת למקרר ככובש אכזר. הוא ייצטרך למצוא את המשפחה שלו ולגור איתה, הוא לא יכול להסתתר לעד בחברת בני האדם. המפרפר הזה, הוא יכל לברוח כשרצה, הוא לא היה צריך לחכות שינחית עליו את הריסוס הסופי, אבל לא, הוא היה צריך להשאר, הוא היה צריך להאבק! לולא היה מחזיר מלחמה שארה היה עוד בחיים. כעת צריך לנקות אותו. הוא לא יכול לתת לגוויה להשאר, יבואו חרקים הרבה יותר איומים. יבואו אלה שיש להם מספריים ברגליים, יבואו הקרובים המרושעים ביותר של הלובסטרים, שארי-הבשר שאף הלובסטרים הצהובים ביותר מתכחשים להם כששואלים אותם עליהם ("מי? תגיד שוב? לא, לא מכירים, מעולם לא שמענו עליהם."), מין רמשים איומים שכל ייעודם הוא להפחיד. הוא אמר לעצמו "אלפרדו, אין לך מה לפחד, ב'מת. זה שטותי לגמרי. זה בסך הכל חיה קטנה ולא מסוכנת." אבל כל פעם שניסה לעשות צעד לכיוון הג'וק נרתע אחורה בלתי-רצונית, הוא לא הרגיש שזה רצוני - משהו בו מתנגד, הוא בקושי היה יכול להביט בג'וק שרוע על גבו כשכל כיעורו חשוף וידע שאם יתקרב עוד קצת יראה עוד קצת, יראה לא רק בגדול מה שהוא רואה כשהוא רחוק, אלא ייראה יותר פרטים, יותר פרטים מהגועל נפש הזה. הוא הכין מראש נייר טואלט וכעת קיפלו לכמה חלקים. הוא היה מוכן. הוא תפס אותו ביד, אבל לא יכל. זה אישה. הוא חשב "Zה אישה". הוא לא יכל להתקרב אל אישה, הוא לא יכל להתקרב אל ג'וק: בדיוק אותה רתיעה. אמנם הסיבה אחרת, אבל אותה רתיעה. הוא לא יכל להכחיש את זה. אישה איננה מגעילה, אבל יש בה את אותה מורכבות אפלה שיש בג'וק. בקלות הוא היה יכול להקיא אל מול מראה הג'וק אם לא היה מתנגד לעצמו. הוא התקרב עוד קצת, לא, אסור לפחד. הג'וק פרפר. המחושים הדקים לא זזו אבל הרגליים האחרות זז קלות. אלפרדו תהה אם אין הדבר כמו אצל לטאות אחרי שחותכים להן את הזנב. לא, זה נראה בלתי סביר לגמרי. אם הוא מת גם מערכת העצבים צריכה למות, אבל הרגליים זעו קלות, בחוסר אחידות מזוויעה. אלפרדו לא ריחם על הג'וק, מה שהיה מזוויע בעיניו זה שהוא עוד לא מת, אבל זה היה יותר מזוויע אם הג'וק היה חי קצת יותר - אם גם המחושים היו זזים וזה היה הכי מזוויע אם הוא היה לגמרי חי, במיטב חושיו, עירני, רק צריך לבחור לאן לזוז, לאן לחמוק כהרף עין. הוא זכר את הבן דוד שלו שראה ליד המקרר וריסס אותו גם הרבה, עד שהוא חמק לביוב. גם הג'וק ההוא הפחיד אותו מאוד, אבל מסתבר שהיה רק תמרור אזהרה לג'וק הזה, לג'וק שעל הוילון במקלחת. אולי זה אותו ג'וק. אולי הג'וק ההוא לא מת, רק ברח והצליח להתאושש מהרעל? אין לדעת. הוא לא יכל להגיד שזה אותו אחד, למרות שהם היו דומים בגודלם, אולי זהים? יכולים להיות כמה בני אותו גיל, האם זה ג'וק צעיר או ג'וק זקן? הוא בכל זאת קיווה שזה ג'וק זקן, שממילא היה בקרוב מת. הוא קיווה שהוא זקן גם כדי להרגיע עצמו שלא כולם כאלה מפחידים, הרי ודאי הזקנים הם אלה שאכלו הכי הרבה, הם אלה שהכי גדולים. אה, איך אפשר להבדיל בין ג'וקים הוא לא ידע. ומה הם אוכלים הוא לא ידע, אבל הם בטח לא צמחוניים – אם הם נראים מסוכנים לו ודאי הם נראים מסוכנים באופן מפלצתי למדי לחרקים, לחרקים שהם באו לאכול, לאלה שהפחד שלהם מהג'וקים הוא פחד השרדותי אם כי לא ייתכן שפחות מוחשי, לאלה שהדירה שלו ודאי מלאה בהם. לכל הרוחות. הוא קיווה שזה אותו אחד, הוא לא היה מוכן נפשית להתמודד עם עוד אחד. אבל, עדיין נשאר לאסוף אותו. אין ברירה, חיייבים לאסוף אותו. הוא יצא מחוץ לאמבטיה לחשוב על זה, איך לאסוף אותו. הוא קנה עיתון לפני שבועיים, ביום כיפור, שיהיה לו מה לקרוא, שלא ייצטרך להיות בבית כנסת כל היום. הוא קנה עיתון כדי שלא ייצטרך לקנות נייר טואלט לנגב כל פעם את השפיך וגם נייר עיתון מגן יותר טוב על הגוף מהחתיכות הקטנות של נייר טואלט שטובות רק לאחר-מעשה. עם העיתון זה היה אפשרי. הוא לא היה צריך למעוך את היצור האיום. פשוט להרים אותו, כמו במנוף. אלפרדו חשב "מה אתה עושה, אלפרדו, זה יצור חי!" היה יצור חי, לפחות. הוא חשש לחייו, הוא חשש לנקמה. הייתה לו הרגשה שכל החרקים ביחד והם יכולים להתייצב נגדו. הם יכולים לשגע אותו, לשלוח עשים לדגדג אותו בכפות הרגליים כל הלילה, לשלוח חיות מספריים לחיות לו בבית השחי, לשלוח דבורים לזמזם לו באוזן כשהוא אוכל, לשלוח צרעות לתקוף לו את הרקטום! אוי, זה יהיה הכי גרוע. אבל, חייבים להפטר מהג'וק. הוא ניסה להרים אותו על העמוד הראשון של ידיעות אחרונות, העמוד הראשון הוא מאוד ארוך, זה מצע אידיאלי להרמת ג'וקים, מי יודע כמה אנשים ממש ברגעים אלה מניפים ג'וקים אל האסלה באמצעות העמוד הראשון. אולי זה הדבר היחיד שעושים איתו, אין לדעת. זה לא הצליח לו כל כך בפעמים הראשונות שניסה, כי חשש לערב בעניין השמפו שהג'וק בחר לגסוס בצמוד לו - מי יודע אילו נגיפים נושא עליו הג'וק וכבר מספיק טימא את החדר עם חומרי הריסוס, הוא גם חשש שהשמפו ייפול על הג'וק ואז ייצא דם. לג'וק היה די הרבה "בשר", הוא לא יכל שלא לחשוב על אלה שאוכלים ג'וקים, אם היה ממש רעב אולי היה מתגבר על הגועל ואוכל. כעת הג'וק נראה מפחיד קצת פחות – הוא נראה אכיל. אבל לאכול אותו עם חומרי ריסוס עליו? זה לא רעיון טוב. התאילנדים היו רוצחים אותו אם היו רואים אותו במצב – רוכן מעל גופת ג'וק שהומת בריסוס. הם היו אומרים "יש דרכים יותר טובות להרוג ג'וקים! יכולת לצלות אותו במקום להרעיל אותו, לא חאראם לבזבז ג'וק כזה עסיסי?! כעת עליך להשליכו לאסלה.". וזה בדיוק מה שעשה. האימה בכניסה לשירותים ליוותה אותו למשך כל ימי חייו. כשהוריד את המים באסלה ציפה לראות מקקים קופצים החוצה. הוא פחד להביט על הקירות בשירותים, שמא ייראה אותם מטפסים. לא ג'וק אחד, שניים. הוא ציפה לראות אותם נושרים מהוילונות כשהוא בא להכנס למקלחת. הוא ציפה להתמוטט בפעם הבאה שייראה אותם. והוא לא רצה שזה ייקרה. הוא ממש לא רצה את זה.

            היו מהחרקים הצהובים. להם הייתה יכולת שרידות מאוד גבוהה. הם היו יכולים לשרוד בכל התנאים ובמדבריות הם יכלו להסתוואות. הם היו יודעים לטפס על קירות מהר מכל חרק אחר והם גם ידעו לטפס על עצים גבוהים מבלי ליפול אחרי שהם מגיעים לצמרת, הם ידעו את האלף-בית הנורבגי בעל-פה וידעו להמציא מילים שאפילו הנורווגים לא ידעו, מילים שת'ור מאוסלו מעולם לא שמע עליהן! כן כן. מעבר לכשרון הלינגוויסטי המובהק הם היו אנשי שיחה מושלמים. הם ידעו לדבר על כדורגל, הם ידעו לדבר על אוריגמי, הם ידעו לדבר על אופנה, הם ידעו לדבר על אקטואליה, הם ידעו לדבר על מזג-אויר, הם ידעו לדבר על הבורסה, הם ידעו לדבר על נגרות, הם ידעו לדבר על ניקיון בתים. הם ידעו לדבר על ניקיון בתים. הם למעשה ניקו. הם היו פועלים שחורים של החרקים התכולים למרות שהם שילמו להם כסף. הם שילמו לתכולים הרבה כסף. "התכולים". את הכסף הם שמרו בעצי קוקוס גדולים, ממש איפה שצריך להיות החלב של הקוקוס, שם הם שמרו את זה. שם הם שמרו את זה ואף אחד לא יודע את זה. "מזה". הם היו עניים מרודים והחרקים החומים חיו על חשבונם בוילות במימדים מופרזים ליד יהוד, שם גרה אחותי עם בעלה ושתי בנותיה באושר רב, אבל לחרקים הצהובים היו חיים משלהם, בלי קשר לבני-אדם. הם היו אלה שהביאו את ה-פריזר.

            "אני באמת באמת אוהב אותה, תום... אני נשבע לך, אני אוהב את הבחורה. אני אוהב ת'בחורה, איך אני יכול להתכחש למה שאני מרגיש תגיד לי? אני אוהב אותה!"

            "את מי? אישתך?"

            "כן."

            "טוב, מי לא אוהב אותה. היא מיוחדת כזאת.."

            "היא לא מיוחדת, היא יפה. הכי יפה."

            "לא יודע, ראיתי יפות ממנה."

            "איפה? מיס יוניברס?"

            "לא, היית לי פעם מורה."

            "מורה?"

            "כן, מורה מה-זה יפה..."

            "מורה?" כן, אגון ידע על מה הוא מדבר. אגון ידע יפה מאוד על מה תום מדבר. גם לאגון היית מורה כזו, הוא לא שש לדבר עליה. היא הייתה מורה לפילוסופיה.

            "כן, מורה, ת'ה יודע. בביצפר."

            "מורה לפילוסופיה?"

            "כן."

            "פאק."

            "למה, גם לך הייתה?"

            "בטח בטח.. איזה דפק."

            "למה?"

            "לא יודע, חשבתי זה משהו מיוחד כזה, כעת מסתבר שלכל העולם יש מורה שרצו לדפוק."

            "'רצו לדפוק'... למה, נראה לך אני הבאתי ביד עליה?"

            "אה, טוב תפסיק. זה נהיה אפילו יותר גרוע."

            "אז, למסור משהו לאישתך, אני בדיוק יורד להביא קפה."

            "אה, כן. תמסור לה שאני אוהב אותה. רגע. אה." אגון שקע במחשבות. כשהוא שמע "קפה" זה לגמרי הסיט אותו מהעניין, הוא כמעט שכח לגמרי מה הוא עושה כאן, למה הוא מדבר עם הבחור הבלונדיני הקופצני הזה, מה פשר הביטחון המוזר הזה של התום הזה, אולי הוא זיין יותר ממנו? הוא ראה את הקומקום משתפל בתנועת מזיגה ואת המים הרותחים נוחתים על הקפה ועושים אותי לעיסה סמיכה של תענוגות אסורים. אגון שכח מהכל אבל הוא הרגיש שזה חוזר לו, רק שזה לוקח זמן, הנה, אה, קפה, שוב קפה, לעזאזאל, קפה, מה פתאום נתקע לו הקפה הזה. קפה קפה צא החוצה, לעזאזאל! קפה.

            "אולי תנסח את זה יותר יפה?"

            "אולי תנסח את זה אתה יותר יפה?!"

            "הממ.. אם זו הייתה בחורה שלי אז הייתי אומר לה משהו יותר פיוטי. כאילו, מה שאתה אומר לי להגיד לה זה מה שהיא צריכה להבין. אתה צריכה להגיד משהו שישתמע ממנו מה שאתה רוצה להגיד. נשים אוהבות להבין דברים, ת'ה מבין? ת'ה צריך לתת לבחורה תחושה ש.. תחושה שהיא מפעילה את המוח שלה, זה עוזר להן עם הדימוי העצמי והוסת והשד יודע מה עוד!"

            "כן, אה?"

            "כן."

            "אז... אני לא יודע... לא עולה לי שום דבר לראש." האמת היא שהיו לו כמה רעיונות אבל הוא התבייש להגיד. הוא רצה לתת לה זר ורדים ורודים ולהגיד "את יפה יותר מורדים ורודים אלה – בהרבה!" הוא רצה לקטוף קצת צמר מענן שעשה את כל הלילה בחשיכה מצמיתנ ולהגיד "את רכה יותר מצמר-ענן זה – בהרבה!" הוא רצה להביא לה גור כלב טרייר מעורב עם פודל עם חוטם רטוב וזנב מקשקש לצדדים ולהגיד לה "את חמודה יותר מגור כלב טרייר מעורב עם פודל עם חוטם רטום וזנב מקשקש לצדדים זה!" הוא רצה לתת לה ציור שצייר ואן-אייק שהיה מצונזר עד היום כי תיאר במדויק את המשגל היפה ביותר ממש כמו שרואים היום בדי וי די ולומר לה "שלנו היה טוב מזה בהרבה!"

            "תגיד לה... אני אגיד לך מה להגיד לה.. תגיד לה דבר כזה.. תשמע.. אני אגיד לך מה להגיד לה.. תגיד לה "אני אוהב אותך כמו שאדם אהב את חווה רגע אחרי שהיא נגסה בפרי גן-העדן", זה מה תגיד לה."

            "זה פעם קרה ככה?"

            "לא יודע, אולי."

            "מפוקפק, אבל אתה רוצה להגיד שאני אוהב אותה למרות שאני אמור לשנוא אותה בגלל שהיא השניאה אותנו על אלוהים, כן?"

            "כן."

            "טוב, זה ממש יחמיא לה."

            "לא, אני אגיד לך מה להגיד לה. זה אתה לא צריך להגיד לה, זה אולי אחרי שתחזיר אותה אליך. קודם אתה צריך להגיד לה מה שנשים אוהבות שאומרים להן, תאמר לה "אדם שאוהב באמת הוא כזה שיעדיף לאבד אותך ולראות אותך מאושרת". זה בטוח יקנה אותה." לעשות את האושר שלה עם זה שהיא בוגדת בו איתו לעובדה – דרושה לכך אצילות רוח רבה.

            כן, הוא יגיד לה את זה, הוא יגיד לה כל מה שתום החכם אמר לו להגיד. הוא יגיד לה הכל. הוא לא ישמיט דבר, הוא יגיד לה כל מה שגבר צריך לומר לאישה, לאישה שהוא עומד לאבד, אם לא יעשה את הצעד הנכון, הבוגר, אם לא יתעשת. ההתעשתות היא דבר חשוב.

            אגון קרב לתאה של אישתו ושמע גניחות עזות. לא היו אלה גניחות של תשוקה, גם לא היו אלה גניחות של זיוף של תשוקה, היו אלה גניחות של בת-יענה מזדווגת. כשהוא היה כבן 8 הוא הלך לספארי וככה בדיוק זה נשמע. הוא קצת חשש להתקרב. זה נשמע משהו לא-טבעי מרוב שהיה טבעי, הוא רצה יותר מלראות מה זה, מאשר לקחת את אחד המעורבים, אחת במקרה הזה, ולהוציא אותה מזה. הוא הצמיד אוזן לדלת והקשיב. נשמע היה שהם נאנחים. האנחות שקטות. הגניחות רועשות. שיאנחו עד קץ הימים זה לא מזיז לו, ברגע שיתחילו לגנוח הוא יתקרב. הם התחילו לגנוח. זה שוב הזכיר לו את בת-היענה המזדווגת. הוא לא יכל להתקרב. הוא אמר לעצמו שהוא אדם אמיץ, הוא חייב להתקרב. הוא הקיש על דלת העץ. לא נשמעה תגובה. אם השמיעה שלו הייתה קצת יותר טובה, לולא היו לו חול באוזניים הוא היה שומע "Rק רגע..." אבל לא, הוא לא יכל לשמוע את זה.

            הוא ראה מדבר. מדבר ללא סוף, אבל עדיין, לא "מדבר אינסופי". זה היה מדבר עם הרבה מאוד ירק. היו קישואים במקום קקטוסים והיו עגבניות לא רחוק מהקישואים וליד הקישואים היו חצילים ורחוק רחוק מהם איפה שהיה אמור להיות אואזיס, נווה-מדבר, היה קקטוס ענק שהיה מדבר 7 שפות, 7 שעות כל יום וב-7 שעות האלה שדיבר הוא לא היה שותק לרגע! הוא היה דברן רציני, אבל הוא היה מדבר בעיקר דיבורים גסים. לא על סקס, פשוט צורת ההסתכלות שלו על העולם הייתה גסה. הוא לא ראה את הניואנסים. הוא לא ראה שאין טוב ורע אלא מזימות שמצליחות ומזימות שנכשלות, הוא לא ראה שאין עוד קקטוסים בסביבה כך שהוא לא צריך להרגיש מאוים. הדיבורים שלו העידו על תפיסת מציאות גסה אבל החושים שלו היו מאוד מחודדים, הוא יודע בדיוק איפה כל דבר נמצא, לא קרה שהוא הניח משהו ושכח ממנו.

            "מה אתה עושה? מה קורה פה." לפתע הגיח ראש מהחלון. "אתה כותב? מה אתה כותב? ועוד עם אישתי? מה אתם כותבים שם? שד משחת, לכל הרוחות! ל-כ-ל  ה-ר-ו-ח-ו-ת!"

            "מה יש, מה מרגש אותך כל כך שם למעלה?!"

            "אתם! יושבים לי פה וכותבים! אתה לקחת את אישתי בשביל לשמש לך השראה, תגיד לי?! מה זה, מודל עירום? זה מה שעשית, אני רוצה לדעת. יא ב-זונה." הוא אמר "אני" "רוצה" "לדעת", כשיש מרווח של 10 שניות בין כל מילה. "מה לכל הרוחות את עושה איתו פה? כותבים ספרות יפה? ככה בשקט? בלי שאף אחד יודע? באמצע הלילה? ועוד משאירים חלון פתוח? נותנים לאויר להכנס? ללטף לכם את האשכים? לא מעלים בדעתכם שגנב יכול להכנס? מתמסרים להשראה העליונה? שוכחים מהמציאות? כותבים גם מה שלא צריך? ממזגים הומור גס עם רומנטיזם מעודן? אין לכם בושה? תגידו לי: אתם לא מתביישים?"

            "מתביישים מתביישים, אבל זה לא מה שאתה חושב."

            "אוקיי, אז מה אתם עושים?"

            "זה פשוט מאוד: הזדיינו."

            "ו..? מה זה כל הניירות האלה והדיו.. ו.. ו.. והנוצה!"

            "אה, אחרי שגמרנו, ביחד כמובן, ג'ון חשב שזה יהיה מאגניב להראות לי איך הוא כותב באותיות יפות בלטיניות, הוא למד ממש יפה לכתוב לטינית, כמו פעם. אתה יודע, אני אוהבת דברים עתיקים.. גם ג'ון הוא די.. אה.. לא חשוב.."

            "אה.. אז זה מה שזה.." אגון הביט מאוכזב בנייר.

            "בכל אופן, אה... אני מעדיף שתהיי מאושרת מאשר לאבד אותך, משהו כזה."

            "טוב, אה.. נחמד! מה אני אגיד. אבל לצערי אין לך לא את זה ולא את.. זה!" אמרה כשהיא מורה על איברו הזקור של ג'ון.

            "את לא מאושרת אבל גם לא איבדתי אותך."

            "לא.. למעשה אני די מחבבת אותך!"

            "נפלא. אני אפילו אוהב אותך.."

            "אחלה."

            וכך הם חזרו להיות זוג שלא ניתן להפריד בינהם. הייתה בכוונתם לא להניח לאיש להניח להם להיות בנפרד, אפילו לא לג'ון. הם לא, הם לא כאלה. אני לא מסוגל יותר לכתוב שקרים. השקר מחליא אותי. אני לא אספר עליהם יותר, אין מה לספר עליהם. אין בי כל סנטימנט לסנטימנט, אין בי פיוט כלפי הפיוט, אין בי ריגוש לריגוש, אין בי נעלות לנעלות. אני רואה אותם אך הם אינם רואים אותי. הם רואים אותי אך אינם יודעים שהם רואים. אין בי כל קנאה כלפיהם, אין בי כל קנאה כלפי עצמי. אני אדיש לקנאתם, כפי שאני אדיש לכפות רגליי שאינן טורחות לדמם כשאני דורך על זכוכיות. אין זה מפני שאני פאקיר. אין כל המשכיות להמשכיות, אין תנופה לתנופה, אין מחילה למחילה, אין צדקה לצדקה, אין המרה-חזרה למומרים, הדברים הם בדיוק כפי שהם נראים. התעלות הרוח הגדולה לעולם לא מתרחשת, ההרגשה היחידה שאמיתית איננה התיעוב העצמי אלא האפאטיות הגמורה, גם התיעוב העצמי הוא הרי אשליה, לא פחות מהקנאה, לא פחות מהאשליה שתתכן אהבה שהיא גדולה יותר מתשוקה, שהיא גדולה יותר מהרצון "להיות שלה" ו"שהוא יהיה שלי".

            הערגה-שלה אל המסמרים הננעצים בגפיים התחלפה לערגה אל המסמרים הננעצים בציפורניים והתחלפה בערגה ל:לא-ערגה. היא הרגישה מטופשת להיות אישה רגשנית ולהרגיש אישה הווה. היא הרגישה שאין בנשיותה דבר-מה שראוי לציינו, שאין היותה אישה ראוייה לציון לפני היותה אדם וגם היותה אדם איננו דבר מה שיש לו משמעות כלשהיא, זוהי הגדרה ביולוגית ותו לא, כן בביולוגיה היא דווקא הבינה יפה מאוד. היא האמינה גם. אבל האם אפשר לגזור מהמבנה הביולוגי שלה על הדרך בה היא מרגישה? זה לא נראה לה רציני. כלום לא נראה לה רציני, היא הייתה עייפה מהכל. היא רצתה לישון ולשכוח הכל, ללכת לישון בהרגשה שהיא עושה מה שהיא צריכה לעשות, שהיא לא בוגדת באף אחד, שהיא לא מפרה את תוכניותיו של איש, גם לא שלי. היא רצתה פעם ללכת לישון ללא המצפון הארור, לקום בבוקר אישה המאושרת באשר היא. היא רצתה לחולל שינוי בחייה, שינוי תמידי, כמו המהפיכה הקומוניסטית. אה, זה הצחיק אותה. "המהפיכה המתמדת," היא חשבה. "כן, בכל זאת המחשבה הסובייטית הצליחה לייצר משהו טוב, לו היה יודע טרוצקי שבתחילת המאה ה-21 כל מה שיישאר מהרעיונות החברתיים שלו זוהי מימרה הגורמת לאדם בודד להרגיש קצת טוב עם עצמו, אבל מי צריך יותר מזה, יותר מלהרגיש טוב עם עצמך, לא צריך יותר מזה. באמת לא צריך.".

         באמת שלא צריך יותר מזה, זה עדיף על יין זול כי זה לא נותן לך תחושה ש"הדבר הזה" גרם לך להרגיש ככה, זה אתה גרמת לעצמך להרגיש ככה: שום דבר חיצוני, רק הפעלה פנימית, אולטרה-פנימית של עצמך, רק מכוחה אתה מרגיש טוב עם עצמך. אתה מרגיש דבר-מה כלפי עצמך. זה לא נורא שהדבר היחיד שאתה מרגיש זה שאתה מרגיש טוב עם עצמך. זה לא נורא בכלל. אלפרדו ידע את זה. רק הוא לא רצה שאמא תדע זה. הוא חשב שאם אמא הייתה יודעת שזה מה שהוא חושב היא הייתה מאוד מודאגת. כשאמא התקשתה להירדם היא חשבה על נופים, כזאת אימא היא. ואם היא הייתה יודעת שמישהו יודע מזה זה היה גורם לה לצחוק בקול גדול, כאילו לא איכפת לה בכלל, כאילו היא שותפה בשמחה ובצהלה, ממש כמו שאלפרדו ראה אותה עירומה, גם אז הוא ידע שזה למעשה צחוק היסטרי, שהיא יודעת לכסות יפה מאוד את היגון הקודר קודר קודר כמו ים שחור, אבל לא מספיק טוב כדי שהוא לא יבחין בזה. לא לא, אלפרדו טיפש לא היה.

            אלפרדו שכב על המיטה, מנסה להניח לעפעיו להסגר, לעיניו להעצם, נדהם מעצמו לגמרי. מכל הדברים שעבר. איך רק לפני כמה ימים שכב במותו, במיטתו, באותה תחושה של שביעות רצון עצמית ואיך התגלגלו הדברים מאז. "גילגול שטני". והנה שוב, הוא שוכב ועיניו מבקשות להעצם: אבל לא, הוא לא ייתן, הוא לא ייתן לעיניים להעצם והוא לא רק שלא ייתן לעיניים להעצם הוא יתעד את מאבקו. ובאופן המדוייק ביותר, הוא לא ישכיח דבר, דבר, הוא לא ייפה דבר, הוא לא יעצב דבר, הדבר, הדבר יישאר בדיוק כפי שהוא, כמו שהוא אוהב, כמו שהוא פעם היה כותב. לא, אותן עיניים שרק אתמול מיאנו להסגר גם היום לא ייסגרו, הוא לא ייתן להם. זו תהיה מלחמה: מלחמה בין הרצון שלו ובין הרצון של העיניים. רק של העיניים. לאלוהים אין קשר לדבר. יש לו מאבק עם העיניים. העיניים האלה שבמשך שבועות רבים ייסרו אותו, תמיד האריכו את צפייתו לשינה המרפאה בעוד חצי שעה, שעה, בעוד לילה שלם לפני ארבעה ימים! העיניים האלה שידעו להיות כה ארורות, כעת מבוקשן לא ייעשה, לא, הוא לא יניח להן להעצם, הוא לא יניח להכרה לדהות, כמו שדהה גופו בהדרגה כשעבר מהעולם הזה, הוא לא יניח לתמונה להתפוגג, הוא לא יניח לעצמו לעבור בפתאומיות ממצב של "אני קצת פחות ער אבל אני נאבק בעייפות" למצב שהוא לא זוכר שהוא ער, שיצר המאבק נכשל בו, כי נכשל, כי מת. כן, כישלון פירושו מיתה. כן, המיתה תהיה נעימה, ודאי. לא, אין השינה מקבילה למיתה, אין השינה סמל למיתה, אין השינה דימוי ספרותי למיתה. השינה היא מיתה כפי שאפשר לתאר מיתה – היא בדיוק אותו דבר. ההפסד לערות הוא ההפסד לחיים, ההפסד להכרה הוא ניצחון המיתה: הוא לא ייתן לדברים להתרחש, הוא לא ייתן לנסיונות האל להתישו, אפילו. הוא לא יניח. לא, הוא יעמוד בכולם, עד האחרון שבהם, הוא יעמוד בהם בגבורה. הוא לא ייכשל, הרי אם יעמוד בכולם ייפסק הסבל, שהרי הניסיונות האלה מתפרשים בפניו כסבל אבל אלוהים צריך את הנסיונות האלה, רק באמצעות הנסיונות הוא יוכל להיות בטוח שהוא מה שהוא מחפש, שהוא מה שייעדו להיות, שהרי הכל צפוי אך הרשות נתונה. אלפרדו זכר על ניסיונותיו של אלוהים את עם ישראל, את המקום הקרוי על שמם - "מסה", הוא זכר את הדרשנות הטרחניות של הרבנים על "נסיונות ישראל", זו הייתה מחשבה עבשה בפופולריותה בבתי כנסת ובבתי-ספר ממלכתיים דתיים, אבל עדיין, מי יודע אם לולא מחשבה זו הוא היה כה נהנה להגיע לעמוד 90, מי יודע אם לולא מחשבה זו הוא בכלל היה מגיע לעמוד 90?

            אישתו של אגון קמה כשהיא מרגישה חדשה לגמרי, היא הרגישה מצוחצחת, היא הרגישה כמו שיניים של אדם שיש לו חרדה עצומה מללכת לרופא שיניים ובהתאם לחרדה זו הוא מצחצח שיניו אחרי כל דבר שהוא אוכל. היא הרגישה כמוני. היא רצתה לאכול משהו. היו לה בננות בתיק. הבננות נראו לא-טוב מבחוץ. היא הורידה מעליהן את הקליפה והן זרמו לה בין האצבעות, לכלכו לה את השמלה. "לכל הרוחות, בננות ארורות, למה שלא תהיינה קצת יותר ממושמעות!" היא הופתעה לשמוע אותן מדברות במצב זה, אומרות "גבירתי, אנחנו מצטערות עד-מאוד על עוגמת הנפש שגרמנו לך אך האמיני לנו שלו היית אוכלת אותנו בזמן לא היינו מגיעות למצב הזה. דעי לך שגם עבורנו אין זה מצב נעים כלל וכלל, אנו אוהבות לגרום עונג לבני-האדם, לשם כך נועדנו הרי וגם.. אם להודות על האמת.. זו הרגשה הרבה יותר טובה לא להיות רקובות. עכשו זה בסדר כאילו, אבל זה היה הרבה הרבה יותר טוב כשהיינו טריות. אני רואה שאת מתפלאת שאנחנו מדברות, מה? זה בסדר, אנחנו רגילות לזה שברגע שאנשים רואים שאנחנו במצב הזה הם ממארים להשליך אותנו לפח, אבל בשבילנו הכי חשוב זה שאנחנו עוד בחיים, ואנחנו בחיים – חרף מצבנו הפיזי ה.. די עגום." אישתו של אגון לא ידעה אם לקבל את דברי הבננות כחוצפה שלוחת-רסן או כנימוס של בעלי-מקצוע המקפידים על שירות לקוחות אדיב כדי שלא לאבד קונים. "טוב נו, זה לא שיש לי משהו אישי נגדכן או משהו כזה." אמרה והשליכה לפח.

            ג'ון מת'יוס ראה את היבשה. הוא ראה אותה כבר לפני כמה ימים, אבל הוא לא היה מהרבי-חובלים שצועקים "יבשה!" הוא רצה להשאיר את הכבוד לאורחים על הסיפון. הוא ראה בסרטים שככה זה בדרך כלל. מי שצועק "יבשה!" הוא לא תמיד האדם החשוב ביותר, אבל המייצג המובהק ביותר של רוח הנוסעים. הוא רצה שאלפרדו ייצעק, אבל לאלפרדו היו עניינים עם תיקנים. זה היה מספיק טוב שתום ייצעק, אבל אז הוא חשב על זה שברגע שיישמעו את הצעקה "יבשה!" הוויתם תהיה מרוכזת בעתיד, בפיסת האדמה שתיכף ידרכו עליה, והם יזניחו לחלוטין את ההווה ומי יודע אם אז יהיה לו כה פשוט לחוות רגעים אסורים עם אישתו של אגון, יכול להיות שאז היא תהיה מסורה לגמרי לבעלה, אז לא תהיה התחושה הזו שיש בלב ים, התחושה של הזמניות הנצחית, התחושה של הבריחה לאינקץ, התחושה שאין דבר פרט לים המקיף אותם, שזו רק שמועה שהוא נגמר וכל עוד לא תיראה היבשה זה יהיה נכון, כל עוד לא תיראה יבשה יהיה אפשר להמשיך לחלום ולעשות את כל הדברים שאסור לעשות כשיש גבולות. בשביל אישתו של אגון אהבהביה לא היו אלה הרפתקאה שפלה. היו אלה אהבהבים זמניים. במקרה ג'ון מת'יוס לקח בהם חלק. לרגע הוא חשב להסיט את הספינה אחורה ולשוט לכיוון ממנו יצאו, אבל הוא לא היה שפל. הוא ידע שהוא יכל לעשות את זה. הוא יכל להביא לכך שהם ישייטו ככה שנים רבות אבל אגון פעם אמר "אגם ויקטוריה? זה לא איזה 20 קילומטר?" אגם ויקטוריה היה באורך 2 קילומטר. ג'ון מת'יוס כבר עשה מספיק טעויות ניווט, כאילו בטעות, כדי שזה ייראה כמו 20 קילומטר, אבל הוא תירץ את הפסקת השיוט המעגלי לא בכך שחשש שלא יוכל לשטות יותר ביושבי הספינה אלא בהגינותו.

            לאגון היה כאב איום באוזניים. בלילה השחפים הפריעו לו לישון. לא הייתה זו הפעם הראשונה שהם הפריעו לו, גם אתמול בלילה ושלשום בלילה הם הפריעו, אבל הפעם הוא החליט שלא יפריעו לו. הפעם הוא החליט לשים סוף להפרעות. הוא השתמש באטמי האוזניים שקנה בבית מרקחת ברחוב ההסתדרות בירושלים. אטמי האוזניים לא הוכיחו את עצמם לפני שבוע כשניסה לישון, אבל הפעם הם חייבים להוכיח את עצמם. הצווחות של השחפים עם עלות השחר לא היו נסבלות. מרוב שהיה רדום הוא דימה שהוא מבין מה שהם צווחים והם אמרו עליו דברים נוראיים ונכונים לגמרי. הם אמרו עליו שאין לו סיבה להרגיש טוב עם עצמו כי אין לו בכלל שליטה בחייו וגם אם הייתה לו שליטה בחייו הוא שולט אכזר, שולט רע, הוא פגע ביותר מידי אנשים והוא בסופו של דבר יגיע לגהינום. לא, לא זה מה שהם אמרו: הם אמרו - מה שהוא היה בו לא היה גהינום, זה היה בסך הכל שער הכניסה לעולם הבא. אגון לא ידע אם להאמין או לא, אבל הוא ידע שהוא לא רוצה לשמוע את זה. הוא לא הבין את הציור על העטיפה של אטמי האוזניים אבל הכתובת אמרה להכניס את זה חז'ק לאוזן. הוא הכניס את זה חז'ק לאוזן. זה מה שהוא זכר שכתוב שצריך לעשות. הוא לא זכר איך היה כתוב באנגלית. לא היה לו כוח להדליק אור ולהסתכל. הוא דחס את זה לתוך אוזנו לגמרי, ללא חשש שזה ייבלע באוזנו. החברה שייצרה את האטמים נראיתה כמו חברה אמריקאית רצינית, שיש לה הרבה מה להפסיד אם האטמים יתגלו כנעלמים-באוזן. הוא הרגיש בטוח. הוא לקח בחשבון שהוא ייצא די מטומטם אם בתביעה נגדם יבדקו לו את גודל התנוכים והחברה תטען שהוא מקרה יוצא דופן ואם זה היה תלוי בהם לא היו ממליצים לו להשתמש באטמים. אבל, האוזן שלו לא הייתה גדולה במיוחד בעצם, היא הייתה אוזן יהודית די סבירה. אולי קצת גדולה, אבל לא ענקית. הם צריכים להיות ערוכים לאטימת אוזניים כשלו, הרי הם גם מייצאים את האטמים לרומנים! כעת הוא לא שמע דבר, מלבד את המיית הים והלא המיית הים מקנה שלוות נפש כה רבה! אגון נזכר ששכח להעביר את הפיתות ל-פריזר. הפיתות די התפוררו היום, המצב לא טוב. כדי לשמור עליהם שלא יתפוררו מחר לגמרי צריך להעביר ל-פריזר. הוא לא שמע את צעדיו בדרך למקרר אבל הוא שמע את דלת המקרר נטרקת. הוא צהל בליבו למשמע הטריקה משום שזכר שהיא מרעידה את החדר כשהוא בלי אטמים וכעת הייתה קול חלוש כקולה של מכונית החולפת מספר בניינים ליד. צלילים. צלילים אינם קולות. האוזניים כאבו אבל לפחות ישן. "לפחות לישון".

            "יבשה!" צעק תום.

            למעשה הוא הבחין ביבשה אפילו לפני ג'ון מת'יוס אבל גם לו היו עיסוקים שלא רצה שיופרעו. גם לו היו עיסוקים שאפשר לעשותם רק על הים או בתוכו. הוא הצליח לאלף לוויתנים. הם שחו אחרי האוניה כבר שלושה ימים, הם היו שוחרי-אוניה. הוא נתן להם לאכול. האצבעות שלו דיממו מבלי-להחתך מרוב שנתן להם לאכול. הוא נתן להם לאכול חרקים, חרקים שיודעים לשחות. הוא חשב שחרקים לא יודעים לשחות, אבל מסתבר שחרקים יודעים לשחות מצויין. הוא נתן להם את החרקים הגדולים ביותר והמשובחים ביותר, וגם קצת מהירך של אישתו של אגון. הלוויתנים לא רק שלא התלוננו הם אפילו התיזו מים עם זנבם על ירכתי האוניה לאות תודה. הם היו לוויתנים מאושרים, הם היו לוויתנים מחונכים. המנהיג של החבורה היה פצוע. הוא דימם לכל רוחב גופו, ממש באמצע הגוף. זו הייתה נראית כמו פגיעה מכוונת של כריש, לא הייתה זו תאונה. תום רצה להבהילו באמבולנס לבית חולים אבל הלוויתן סירב. סביב הלוויתן שחו דולפינים שנראו מאוד מזועזעים. הם היו מזועזעים מהפגיעה, לא מהאכזריות של הכריש. זה כה זעזע אותם לראות מה שקרה ללוויתן עד שלא מצאו פנאי נפשי לשמוח שזה לא קרה להם. מובן שהם לא ניסו לעזור ואפילו לא הזעיקו עזרה, הם רק התפללו ממש חזק שלא ייקרה להם אותו דבר. תפילה של דולפינים תמיד עוזרת, ללוויתינים יש פחות מזל, עם אלוהים. בכלל, לוויתנים הם הכבשים השחורות של הים. כל מה שהם מנסים לא מצליח להם אבל לא נעים להם לספר לים אז הם מתמרדים, כאילו נגד כל העולם ולא נגדו. הם עולים על היבשה. הם מתים בהמוניהם. הים יודע בדיוק מה הם עושים וזה נראה לו טיפשי. יש דרכים יותר אלגנטיות למרוד, אבל הלוויתנים הם יצורים מגושמים וסופניים. נמאס להם להיות הכבשים השחורות. נמאס להם לאכול רק דגים קטנים ולא טעימים ולברוח מכל דג קטן עם שיניים חותכות שמתחשק לו לנגוס, לטעום קצת מהבשר הרך והאמהי שלהם. הנשים שלהם נכנסות להריון בגיל מאוד צעיר בגלל שאין להן יכולת לשלוט ביצרים - הן נכנסות להריון אבל לא משמינות. הלוויתנים מספיק גדולים גם ככה. דג הפירנה הוא הדג שהכי מרגיז אותם. דג קטן אבל ב-זונה רציני. ב-זונה קטן, רציני. הוא יודע לזהות את הלוויתניות שבהריון ואותן הוא תוקף ראשון. הולדים מתים, אבל לא תמיד האם, היא רק נשארת לדמם כל החיים. ואם הולדים רק נפצעים הם נשארים עם טראומה לכל החיים. הם נעשים מרדניים, הם רוצים לכתוב ספרים, כמה שיותר ספרים. הם רוצים לכתוב ספרים גדולים, ספרים עמוקים, ספרים שיישנו לאנשים את החיים, ספרים שיתישו אותם, ספרים שיגרמו להם להרגיש שהם לא לשווא חיים. הלוויתנים האלה פחדנים מידי בשביל לברוח מהבית בגיל 16, אז הם נשארים בבית. הם גם לא בורחים מהתיכון למרות שהם שונאים את התיכון. הם גם לא בורחים מהצבא, הם קצת מנסים אבל יודעים שהם צריכים לעשות את זה, כמו כולם. הם מרדניים אבל לא רוצים לבייש את ההורים. המרדנות מבחינתם הכי יפה כשהיא סודית. הם לא רוצים שהמרדנות תהיה מוחצנת כי אז זו תהיה עוד דרך להשיג בחורות והם לא יהיו שונים מהשאר במאום. הם כותבים מהר ובהתלהבות כאילו אין מחר כי הם יודעים שאין מחר, מחר הוא תמיד אשליה. הם כותבים מספיק מהר כדי שלא יצטרכו לחשוב על מה שהם כותבים. הם כותבים מספיק מהר כדי שלא יגמגמו את המילה, ממש כמו שאצל גמגמנים הדיבור לא מצליח להיות מהיר כמו המחשבה, כך אצלם – המחשבה לא מצליחה להיות מהירה יותר מהמילה.

            הם ירדו מהאוניה אל הרציף המטופח עם הכובעים הגדולים ועם השפמים המגודלים הפונים כלפי מעלה. אגון הניף את הכובע הגדול שלו השמימה כאילו סיים טירונות של גולני, הוא קיווה שהילידים יבינו זאת כאות שמחה ספונטנית ולא כאות ידידות. הילידים הבינו מה שהם רצו להבין. הם לא ידעו איך נראה האור של ירושלים בין-ערביים, הם לא הכירו אורות חיוורים, אורות חלושים, אורות צהבהבים שרוצים לימוג אבל לא יכולים. אורות המוטלים כצללים על בניינים אנטי-ידידותיים, על בניינים מתקופת המנדט, על בניינים מתקופת ההעליה הראשונה, על בתים שהקים משה מונטיפיורי, על טירות שהקים דויד המלך, על מקומות שלא איכפת להם שראו אותם יותר מידי פעמים יותר מידי אנשים, הם לא מרגישים נושנים, הם מרגישים חדשים, ממש כמו קרני השמש החלושות, שאין בהן כדי להחיות אבל גם אין בהן כדי להמית, הן שומרות על הדברים כפי שהם וזה הרבה מאוד וזה הרבה מאוד.

            הילידים לא אמרו מילה. הם היו שרויים בחג הצ'ימ-וואטי. הם אהבו את הצ'ימ-וואטי שלהם עד אובדן חושים. זה חג בו מדברים רק בשפת הסימנים. בחג הזה הם היו עומדים מאחורי בנות עם שיער שטני גולש וקול סקסי שקנו דברים בסופר בשביל השותפים לדירה, שהיו גברים חרמנים לא פחות היפר-אקטיביים מהן. ככה חשב אלפרדו. אבל לא כך היו פני הדברים. הילידים אכן דיברו בשפת הסימנים ואכן היה זה בגלל שהם באו בחג בו מדברים בשפת הסימנים, אבל לא עמדו מאחורי בנות. הם הרגישו נינוחים לגמרי, הילידים. לא הייתה זו הפעם הראשונה שראו לבנים. הם לא היו ילדים, הם ידעו איך דברים מתנהלים. הם לבשו משקפי שמש והביטו בראי שנתנו להם הלבנים הקודמים שבאו לפה וחייכו כאילו הם יודעים שזו הדרך הכי טובה להרוג אנשים.

            הם היו מאוהבים בדמותם בראי. כשלא הביטו בראי הם הרגישו כמו ילדים קטנים אבל ברגע שהביטו בראי הם ראו את עצמם כמו הזולת. הוא, ראש השבט. השם שלו היה יואב רוזן. הוא לא היה הראשון שקיבל ראי אבל הוא היה זה שהכי התלהב מזה. הוא קיבל את הראי כשעגנה הבאונטי. אחד המלחים שכב עם אחותו. יואב לא ידע מזה. אחותו סיפרה לו. היא רצתה שישתתף. היא חשבה שהוא סוטה מין. היא לא ידעה שהוא קדוש מעונה, אבל ללא הקטע של הסטיות המיניות. היא לא ידעה שהוא מאוד היה רוצה, אבל הוא לעולם לא יעשה את זה. יואב הרגיש שמשהו לא בסדר. הוא רצה לבדוק את זה. הוא רצה להיות שם כשזה קורה. הוא קיבל ראי כי הוא האמין. הוא האמין שזה לא בסדר. הוא הלך לספר למנהיג הבאונטי. הוא רצה שכולם יידעו שיש אחד שסורח, אבל.. זה לא עניין אותם בכלל. אז הוא בחר לראות אותם עושים את זה. הוא התגנב למיטתה באישון לילה וראה אותם עושים את זה. זה לא עשה לו כלום. הוא היה מורגל במראות קשים. הוא ראה מעיים נשפכים. הוא נלחם בשוחות, במלחמת העולם הראשונה. הוא לא שמר דבר לעצמו. הוא השתתף במלחמות עם השבט השוכן העוין – הפולסטונצ'יק. הוא ידע כמה זה קשה למות בקרב, כמה קשה לשמור על הביצים שלך קרות, הוא ידעה איך זה שהלסת שלך לא במקום, איך זה שהעיניים שלך זוהרות אבל לא מהסיבות הנכונות. הוא הכיר את כל האנשים המתים, שמתו בשביל אדמות זרות, בשביל אדמות של נבלות, בשביל אדמות של זונות – בשבילו לראות מישהו מחדיר את הקטן שלו למנוש של אחותו לא היה משהו לכתוב עליו הביתה. הביתה, זה באמת איפה שהוא רצה להיות. הוא לא היה לבן. הוא היה שחור, השחור האמיתי היחיד בשבט. הוא היה שחור גזעי לגמרי. כל השאר רק העמידו פנים שהם שחורים ועשו עצמם מופתעים כשזרים לא היו פונים אליהם בשביל שיחה אנתרופולוגית עם בן-שבט אותנטי. הוא היה גאה בשחרותו, הוא רצה להקים מדינה של אנשים שחורים, אבל הייתה כבר דרום אפריקה. "דרום אפריקה". הוא היה מוכן לרצוח את הבחור, לא את נלסון מנדלה. הוא היה מוכן לרצוח את מרטין שיין, האיש ששכב עם אישתו. עם אחותו, סליחה. לא בגלל שהוא לא האמין שהוא יישא את אחותו לאישה, לא בגלל שהוא האמין שהוא משחק עם רגשותיה רק כמו שגבר יודע לשחק, לא בגלל שהוא חשב שהוא לא מזיין מספיק טוב, בגלל שהוא פשוט לא ראה בו שחקן ב-זונה. אם אתה כבר בהוליווד תהיה שחקן ב-זונה, "אם אתה בועל את אחותי מוטב לך להיות לפחות רובי דה-נירו". הוא לקח אותו לשיחה. "לקח אותו לשיחה". הוא הפריע להם באמצע. מרטין שיין היה מתחת לאחותו, היא הייתה מעליו. לא, הם התהפכו מיד כשנכנס, בלי קשר להכנסו. אחותו הייתה מתחת למרטין שיין. מרטין שיין עמד, היא הייתה מקופלת כשהאיבר שנמצא בקו האויר הגבוה ביותר היה האיבר של המין שלה.

            "סלחו לי גברות וגברים, אפשר לקחת את הבחור החוצה לרגע?"

            "כמובן! הוא כולו שלך, הוא ממילא כבר מתחיל להבאיש.." אמרה אחותו כשמשפתיה עוד נוזלת שאריות האורגזמה הקודמת של "החבר שלה", כמו עסיס של ענבים שחורים. לא היה לה ספק שבעלה, כלומר: אחיה, הוא סוטה מין נוסף לזה שהוא קדוש מעונה. הוא לא רק יושב באוהל כל היום וצם פעם בשלושה ימים וכותב מאמרים מוסרניים שעוסקים בעיקר בעוולות שגורמות חיות הביצה לתנינים בכך שהן לא בורחות מהביצה, בכך שהן לא מניחות לו להיות מרושע כפי שהוא אוהב: מלך ללא נתינים. כדי לחזק את טענתו הוא הביא כדוגמא את הפשקוולים במאה שערים הקוראים לבנות ישראל להיות צנועות, ללבוש חצאיות ארוכות, לכסות את הצוואר, לכסות את השיער, כי השיער ערווה, כי כל חתכת בשר מחרמנת, כי לחרדים הכל מזכיר סקס, ה-כ-ל, אפילו אלוהים. לא, זה לא נכון. את זה הוא לא אמר, הוא האמין באלוהים וירא ממנו ופחד ממנו. הוא לא רצה להרגיז אותו, זה הדבר האחרון שהוא רוצה. כי אם אתה מרגיז את אלוהים הוא יגרום לך להרגיש כל כך רע, גם כשלא ייקרו לך דברים רעים  - וזה הדבר האחרון שיואב רוזן היה רוצה. יואב רוזן הביא כדוגמא את האיש שראה מסתובב עם מגאפון ברחוב קינג ג'ורג' – והרי זה בכלל רחוב של חילוניים! מסתובב וצועק, צועק לכולם לחזור בתשובה, וכשעוברת לידו איזה פרחה עם חולצת בטן מה התגובה שלו? "להסתיר את האיברים, למה בחורה מסתובבת ככה עם הבטן בחוץ?!! למה לגרות את הגברים!! היו צניעות בנות ישראל!" והבחורות נמלאות אימה אבל המשטרה לא באה, למרות שעל הבנאדם הזה כתוב "אנס" ולא על המצח.

            "כן, מה רצית להגיד לי, חבובי?" הוא רצה להגיד "שחורי" אבל היה לו אורי שחורי בכיתה.

            "אה, זה לא בסדר שאתה שוכב עם אחותי."

            "למה?"

            "היא אוהבת אותך ואתה רק משתמש בגופה האקזוטי."

            "אה, אתה צודק. אבל מה אתה מתכוון לעשות כדי להפסיק את העוול הנורא הזה?"

            "אני ארצח אותך."

            "אוקיי, קח ראי."

            "תודה, אבאל'ה!"

            יואב רוזן מעולם לא הרגיש מאושר יותר. הוא היה לא רק שמח, אלא מאושר. הוא הרגיש שהוא אדם אמיתי, שהוא לא קופרודוקציה רכיכתית של בשר ועצמות, שהוא לא שווארמה ים-תיכונית שעשתה סיבוב הופעות בפרובאנס וחזרה ארצה כשהיא הרבה פחות מיוחמת אבל הרבה יותר כמהה לאספלט של אריזונה או לצמיגים של השברולט שחלפה בניו-אורלינס בדרך לוויומינג. יואב הביט בראי וראה בחור יפה, בחור מאוד יפה. עצמות הלחיים היו במקום, השיער היה יפה ולא-מסורק באופן שלא היה יכול להלום לו יותר, העיניים היו מצומצמות וכחולות-אפורות: הגבות היו אליפסיות בדיוק כמו של פול ניומן, הריסים היו שטוחים בדיוק כמו של אלן דלון, הלחיים היו הלחיים של מאט דילון, הסנטר היה הסנטר של הריסון פורד, האף היה היה האף של המפרי בוגרט, המצח היה המצח של ריצ'רד גיר, האוזניים היו האוזניים של פראנק בלאק.

            הוא הביט בראי והבין שהמאמץ השתלם. כל המכתבים שכתב לוושינגטון פוסט נגד הרג פילים למטרת עקירת השנהב הועילו. כל ההרגלים להתאמץ הועילו. הספרות שכתב, הספרות שהראתה את החשיבות של המעשה, כמה עושר ניתן למצוא במעשה, בעצם המעשה, מבלי להתמקד במשמעויות החברתיות שלו, הרוחניות שלו, מבלי להתחשב בשום דבר מלבד "הוא הלך לשם ועשה את זה", כמה העושר עשיר, כמה העושר עשיר. הוא לא היה מגיע לתחושות שהגיע אליהן לולא היה מביט בראי. כל הימים שלא היה יוצא מהאוהל וכולם היו חושבים שהוא עושה מדיטציה, הם לא הבינו שהוא היה מחזיק באוהל מיכלים ענקיים של פפסי כדי שתהיה לו תחמושת, תחמושת לאוננות האינסופית. וגם איפה לשים את התוצרת. הוא הביט בעצמו בפרופיל, מחווה פרצוץ מכובד, רציני. הוא לא יכל שלא לדבר אל עצמו, הוא אמר:

            "יואב, אתה בחור יפה. יואב. ראה איזה פרצוץ אצילי יש לך! בלי להתכוון, חוסר הגילוח עשה אותך יפהפיה. רובי, סליחה, אגון, אתה כזה בחור יפה. בחור יפה שלי! תן נשיקה! אה.. זה טוב.. זה ממש טוב.. כעת אתה מרגיש יותר טוב, נכון? אתה מרגיש יפה. זה חשוב להרגיש יפה. כן, יהודון, נשק את האף עם השפיץ הנוטה מטה, כן יהודון, נשק אותו. כעת אתה מרגיש נפלא, נכון? אפשר יותר טוב, לא? לא. כן, כעת תשקף את הבטן, הבטן היפה, הגדולה. לא, לא גדולה לגמרי. תנשק אותה, לא לא במציאות. תביט בה בראי ואז תנשק אותה. כן, ככה. נפלא. אתה בחור טוב. לא, לא צריך להוציא את הזין, אתה לא מספיק חם. עוד לא. חכה רגע, אני אחמם אותך. לא, זה לא הראי שמדבר אליך, זה אתה. הראי זה רק אמצעי, הכל בסדר איתך. אתה לא יותר לא-שפוי משהיית קודם. אתה לא יותר לא-שפוי משהיית קודם. אתה לא יותר לא-שפוי משהיית קודם."

            יואב רוזן הרגיש שהוא צריך לשכב אחורה ולהרגע, הוא הרגיש מאוד לא רגוע. הוא ידע שזה פשע להרגיש כל כך לא רגוע. המראה הסעירה אותו, היא הזכירה לו את הכתיבה, רק שהיא הייתה חזקה יותר. השאלה היא כמה זמן זה יכול להחזיק. האם הוא יכול להביט במראה שעות, כפי שהוא כותב שעות. האם המראה יכולה להחזיק מעמד יותר מהמילים? המראה, הראי. הראי. יותר טוב. הראי יכול להחזיק מעמד הרבה זמן. הפנים האלה לא. הם מתבגרים, הם נעשים יפים יותר, עם אישיות גדולה יותר, אבל יום אחד הם מתקמטים, יום אחד הם לגמרי מתקשים. ואחרי זה הם נאכלים. רימות ותולעים. יש דברים כאלה בבתי קברות. הוא הביט בעצמו עוד. לעזאזאל, קרחת. איזה דבר נורא לראות. עד שהיה לו ראי רק הרגיש את זה באצבעות. כעת זה היה מוחשי, לגמרי מוחשי, יותר מידי מוחשי. הוא קירח.

            "פאקן קירח, אחות."

            "לא קירח! למה בנאדם אומר קירח?"

            "אה, כי אין לי שערות איפה שלקירחים יש שערות."

            "צ'מע, אבל בצדדים יש לך..  הרבה!"

            "כן, בטח, בצדדים. לך ספרי את זה לאף בי איי. מה שאת אומרת זה שאני לא גלוח-ראש. טוב, אצל הרבה מהחבר'ה האלה בכלל אין בעיה של הקרחה, הם סתם עושים את זה בשביל להיות קוליים."

            "כן, אה?"

            "כן."

            יואב היה רואה את הזוגות המחובקים. הוא היה רואה אותם חזקים. הוא היה רואה את המזרחיות. את הילדות המזרחיות, הנערות. נוטפות סקס. אבל הוא לא היה מתקרב אליהן – "Zה גזע נחות, לא מתקרבים אליהן, ב-בי!" אבל, הן יכולות להיות די סקסיות. סקסיות, במובן החייתי. והמזרחים שמזדיינים איתן - הם חווים דרגה נמוכה יותר של הנאה מינית? אולי, אבל הכוס זה אותו כוס, זה לא אומר שכשהוא מזדיין איתן הוא צריך להרגיש מה שהמזרחי מרגיש.

            אבל האהבה שלו תמיד הייתה בלונדיניות קארה. הוא ידע שהוא רוצה אותן כשהוא הלך בסמטאות הצרות, שלא היו לגמרי חשוכות וסימני חיים בקעו פה ושם, אבל בשקט, בעדינות, בלי צעקות, אבל בגובה שלו, ממש איפה שהוא הולך, הילכו אנשים בבתים הקטנים, בין הכתלים. הוא לא היה לבד. הוא ראה אותו. בחור קירח וממושקף ממש כמוהו, מרחוק הוא נראה מאוד חזק. גם כשיואב התקרב אליו הוא נראה חזק. הייתה לו בלונדה עם קארה, למה שלא ייראה חזק? אבל הוא ראה שהוא בעצם לא חזק, הוא טורח להראות חזק, הוא ממש מתאמץ להראות חזק והוא מסוגל להראות חזק, כשיש לו כזאת בלונדה קארה, יש לו מה לאבד, יש לו בשביל מה להתאמץ. It's ok, it's alright.

            ליואב היה מה לאבד, את אחותו. הוא אהב אותה למרות שמעולם לא שכב איתה. הוא אהב אותה כי היא הייתה האדם הנפלא ביותר שהכיר. היא גרמה לו לחשוב שבכל זאת האנושות איננה כולה מגואלת בצואה. היא ידעה לדבר כאילו היא ניטשה וקירקגור באותה נשימה. היא לא ידעה לדבר כאילו, היא דיברה והוא האזין לדבריה כאילו ניטשה וקירקגור דיברו. לא כאילו, לא כאילו. היא הייתה ניטשה וקירקגור. היא רצתה להרוג את אלוהים אבל היא גם אהבה אותו והרגישה שהיא מוכנה להקריב את חייה למענו. יואב ידע שהוא יכול לנצל את זה, שהוא יכול בקלות להמיר את הנטייה שלה להקריב עצמה למען אלוהים בהקרבה למענו. הוא ידע שהוא לא צריך להיות גדול יותר מאלוהים כדי שהיא תעשה את זה, מספיק שהיא תאמין שאלוהים צריך שהיא תהיה טובה לאחיה כדי להקריב עצמה למענו. היא הייתה הקורבן הקלאסי, למרות שלא היה לה ספק שאלוהים מת. לאלוהים לא היה מקום בחייה, היא ידעה להסתדר יפה מאוד בלעדיו. היא לא הייתה צריכה מישהו שיוריד גשם, היא לא הייתה צריכה מישהו שיצמיח חיטה – היא הלכה לסופר ותמיד היה שם לחם, גם אם היה מאוד יקר בגלל שהיה מיובא מספרד. והפרות, מה הפרות יודעות על אלוהים? הפרות ממליטות עוד ועוד ולדים, הפרות נותנות חלב, למען השם, אלוהים לא יהרוג את כל הפרות! את הדברים הרעים שקרו לה היא קיבלה כדברים טובים כי היא האמינה שהכל מאלוהים.

            יואב נעשה ראש השבט בזכות רמאות בבחירות. לא הייתה זו רמאות של ממש. אחרי שקיבל את הראי יואב הירבה להתלונן על כיעורו, הוא טען שלולא הראי לא היה מרגיש כל כך רע לגבי עצמו. אחותו אמרה לו שהוא שוטה, שזה לא משנה, שממילא תמיד נראה ככה ובבוא היום היה נפלט לה שהוא מכוער.

            "אני מכוער? לא אמרתי שאני מכוער!"

            "אמרת."

            "כן, אמרתי. אבל אמרתי סתם. לא באמת חשבתי שאני מכוער. רציתי שתנחמי אותי, שתגידי שאני לא."

            "אתה לא יכול להיות רציני. אתה לא רציני, נכון?"

            "אני כן. מת-רציני."

            "עד כדי כך, מה?"

            אחותו של יואב בכתה. היא לא הראתה את זה, היא בכתה בנפשה.

            היא ידעה שזה לא יעזור להכחיש שאמרה שהיה נפלט לה שהוא מכוער. נפלט לה שבבוא היום היה נפלט לה שהוא מכוער. היא הייתה צריכה להקריב את עצמה כדי לכפר על החטא הנורא – לא עלה בדעתה פיתרון אחר מתקבל על הדעת.

            הכתיבה של יואב הייתה כתיבה דיסקרטית. הוא לא רצה שאיש ידע עליה. הוא לא רצה שייקראו אותה בקול, אבל הוא רצה שיקראו. הוא כתב באופן שגרם לאנשים אחרים להבין שהכתיבה שלהם מיותרת. הוא כתב באופן שאנשים לא רק שלא רצו לכתוב יותר ספרים דימיוניים, הם גם התביישו לכתוב ספרי עיון. הוא כתב באופן שבו גם הנקלה, המרופש והבזוי היו לאלוהי, לשמיימי, לנעלה. הוא כתב באופן שגרם לאלוהים להתבייש. הוא כתב כאילו אין לו נפש וכאילו הנפש היחידה בעולם היא נפשו. הוא כתב כאילו כל גיבורי הרומנים של הסופרים האחרים היו דימיוניים ורק שלו אמיתיים. הוא כתב כאילו הריאליזם, הסוריאליזם והרומנטיזם לא היו אלא המצאות באושות של רוח רצוצה, כאילו מעולם לא הייתה כתיבה צרופה מלבד כתיבתו. הוא כתב באופן שגרם לאנשים להתבייש שהם בחיים, הוא כתב באופן שגרם לאנשים לרצות לא להיות יותר מי שהם, לבחול בעצמם ולבכור להיות הוא. הוא גרם לאנשים לפחד. הכתיבה שלו גרמה לאנשים להבין למה באמת נועדה הכתיבה. אנשים הבינו שהכתיבה היא לא משחק, שהכתיבה היא החיים. אנשים הבינו שהרגשות היחידים המותרים הם לא הרגשות החברתיים, אלא הרגשות שהכתיבה מכתיבה. אנשים הבינו שכל המוסדות החברתיים שהם הקימו הם מוסדות תפלים שנועדו אך ורק לכתיבה תפלה ואילו המוסדות החברתיים בכתיבתו הם המוסדות שהיה על החברה להקים, כי הם אלה שהולמים את הכתיבה. אנשים הבינו שהם צריכים לפחד ללכת לבנק, שהם צריכים לפחד להתחיל עם בחורה, שהם צריכים לפחד לשרוק בלילה, שהם צריכים לפחד להשתין בשירותים, שהם צריכים לפחד לרכוש טרמוסטטים. אנשים הבינו שהחיים ללא פחד שהקנו להם הסופרים השקריים הם חיים שאין הם רוצים לקרוא, הם ספרים שאין הם רוצים לחיות, הם ספרים שהפכו את הזרע שלהם לבלתי-שמיש, הם ספרים שגרמו להם לחשוב שהנשים שלהם עקרות והילדים שלהם לא רוצים לצאת מהבית והילדות שלהם מזדיינות בגיל יותר מידי צעיר. הם ספרים שכל ייעודם היה להנציח את המסורת העבשה הספרותית של כלום ולא-כלום ושוב כלום. אנשים הבינו שמה שהם חיו עד היום היה חיקוי לחיים, שרק אם ייקראו את ספריו החיים שלהם יהיו חיים. נשים הבינו שהכתיבה שלו היא אלוהית לא פחות מהשמש והירח ולא פחות מהכוכבים ולא פחות מהיבלות על כפות ידיהן, שנגרמו לא בגלל זריעת הדשנים והכמרת האבטיחים והנמת תפוחי-האדמה המתוקים בשמש הקופחת, אלא בגלל שכה רצה אלוהים. אנשים הבינו שעליו להיות למנהיג. לו רק אנשים היו רוצים להבין.

            אבל הם לא רצו. הבחירות היו בפתח. ליואב נשבר הזין שאף אחד לא קונה את הספרים שלו וגם מי שקורא בכתביו באינטרנט לעולם לא מגיב כפי שהיה מצפה שיגיב וגם הבחורות שהוא מכיר הן בחורות שהוא מצטער שהכיר, מפני שהכאב מהן הוא כאב מצועצע, הוא כאב שלא מגרד את הסיד מהקירות, הוא כאב שאיננו מניח ללהבת האח לבעור ומותיר את הסאונה הפרטית שלו קרה, כך שלמעשה אין בה צורך יותר והוא יכול להזמין מחר הסעה לסאונה בחזרה לקניון מלחה בתקווה שכספו יושב-לו. ליואב התחשק שאנשים יכירו בו. האלמוניות הייתה לו לזרא. הוא לא רצה שיכירו אותו, הוא רצה שיכירו בו. יש הבדל. הם לא הבינו על מה כותב, הדמויות שלו לא היו אמינות בעיניהן, הם ראו בו לא יותר מלץ. הוא רצה להיות מוכר, האלמוניות מסריחה. נמאס לו שרואים בו רק כ"זה שעובד בספריה וכותב הרבה", הוא רצה להיות זה שכותב הכי יפה, זה שכותב את הכתיבה הכי איכותית. הוא רצה להיות מוכר כמי שהוא, לכל הרוחות! כמי שהוא = כמי שהוא באמת! הוא האמין ששמורה לו ההגדרה החברתית שלו, המיוחדת בשבילו, שהוא יוכל להרגיש נינוח עם עצמו כשמזהים אותו, שלא חושבים שהוא מישהו אחר, שיודעים בדיוק על מה כותב ולמה זה חשוב לו ומעריכים אותו על זה ומזהים אותו מתוך הערכה ובזכות ההבנה הם יודעים בדיוק מי הוא. הוא ידע שאחותו יכולה לשנות את זה. שאחותו יכולה לגרום לאנשים להבין אמנות אמיתית מהי. הוא ידע תמיד שהוא רוצה את הדברים שהוא רוצה רק בגלל שזה רצון האל. הוא ידע תמיד שהאל נתן לו גם רצונות סותרים, אבל היה בו העוז והמשמעת העצמית להתמודד גם עם רצונות סותרים. הוא ידע שלא תמיד בא הקת'רזיס מהכתיבה ולא תמיד באה הכתיבה מקת'רזיס, שלעיתים בא הקת'רזיס מהקריאה של הכתיבה, הוא ידע שכל הדברים שנראים היום לאנשים סתמיים, יום אחד ייראו לאנשים משמעותיים עד כאב. הוא ידע שיום אחד כל הפגמים שאנשים רואים, יהיו פעם לאנשים מה שהם באמת: ניצוצות בודדים באפילה. אבל אין אלה ניצוצות של כוכבים רחוקים, אלא ניצוצות המרקדים סביב סביב גוויתו שזה מכבר נרקבה בריקוד ג'ז פרוע; אין כל דימיון בין ניצוצות אלה והילת המלאכים.

            "אז, תקשיבי מה שאני רוצה. את אוהבת לשכב עם גברים, נכון?"

            "כמובן! איזו שאלה.."

            "אז תשכבי עם ראובן."

            "ראובן, מי זה ראובן? איזה מין שם מגוחך – ראובן.. אני לא מאמינה שיצא מבדל שפתיך שם כזה.. שם די מגעיל, האמת, אתה ממש סוטה! אני לא מכירה אף אחד בשבט בשם הזה. אני לא מאמינה שהורים יהיו כל כך אכזריים לקרוא לבן שלהם בשם הזה: ראובן.. שם ארוך, עם 3 הברות, שם כל כך אן-קול, מאן! שם מסורבל מהתנ"ך, אולי רק לתלמידי ישיבות יש שם כזה.. אתה רוצה ממני שאני אשכב עם תלמיד ישיבה, נו וואי! ואם אתה מקצר אותו, כן? זה אפילו יותר! "רובי", זה שם של כלב או תוכי! ב'מת, איזה מין שם זה, זה לא שם לאדם מכובד, זה לא שם לאדם בכלל! אל תגזים, בחור.. וכשאתה קורא את זה בלי ניקוד זה שם של בחורה בכלל! שלא לדבר אם אתה בכלל אומר את זה עם דגש ב-ב, רובי ווקס, נו ב'מת... מגוחך לגמרי, לא יכול להיות שיש שם כזה.. אל תצחיק אותי, לא נתקלתי בדבר הזה מעודי.. איזה מן שם.. "רובן"? זה שם של שחקן כדורגל ארחנטינאי, לא היה פעם שחקן כזה בנבחרת אקוודור? "רובן סוסה"? או שמא זה היה בנבחרת פאראגוואי.. אין אחד כזה בשבט, מה אתה בא לשקר אותי.."

            לא, באמת לא היה כזה.

            "לא, את צודקת, אין אחד כזה בשבט. זה מישהו שבא מבחוץ."

            "איש זר.. מבחוץ?" עיניה של אחותו של יואב הבהבו.

            "כן, והוא יכול לעזור לי."

            "לעזור לך, למה? עבור מה? באיזה אופן?"

            "הוא יכול לקדם אותי?"

            "שאנשים ייקנו את הספרים שלך?"

            "לא, מזה כבר התייאשתי. הספרים האלה לא נועדו לגזע האנושי הקלוקל. כדי שאנשים ייקנו את הספרים שלי יש צורך לחולל שינוי גנטי קיצוני ואני לא רוצה לעשות להם את זה."

            "אתה יכול לעשות את זה לעצמך, אולי אז תכתוב כמו שצריך.."

            "היי... ! היי... ! שטויות, הם צריכים להבין את זה אבל הם לא מבינים והאמת? לא נראה לי שפעם יבינו. כלום לא יעזור. אני לא מתכוון לבזבז את כל הזמן שלי על להסביר."

            "אז מה אמרת שאתה רוצה לעשות?"

            "אה, קריירה פוליטית. להיות המנהיג, אבל לא הפיהרר."

            "אתה חושב שאתה מסוגל לכך?"

            "אני לא יודע אם זה יהיה טוב לאנשים, אבל זה יהיה טוב לי."

            "אוקיי. ובשביל זה אני צריכה לשכב עם הראובן הזה?"

            "כן."

            "אוקיי. Show me the way, meine feurer"

            וככה נעשה יואב לראש השבט, למנהיג. וכשירדו האנשים עם הכובעים הגדולים מהאוניה הוא קיבל אותם בברכה. הם ניראו לו שזופים ועסיסיים יותר מהרגיל למרות שלאחת מהם היה חסר ירך שמאל - היה נראה שהם אכלו הרבה מאוד שרימפסים. הם ניראו כאנשים ששבעים מהחיים, הם ניראו כאנשים שסבלו מתשישות של נשים. ליואב רוזן לא היה ברור לאיזו מטרה הגיעו לפה, מה הם מבקשים להשיג פה. הוא רצה לשאול אותם אבל התבייש. הוא הבין שלא נועד להיות מנהיג, אבל לא היה נעים לו להמשיך. אגון פנה אליו.

            "אז.. למה שלא תעשה לנו סיור קטן באי, אדוני הצ'יף!"

            "ודאי ודאי, יש'ך ראי?"

            כן, כמובן שיש לו. הוא הרי ראה סרטים, הוא קרא ספרים. הוא לא אדם בור. ברגע שהתקבלה ההחלטה לצאת לטסמניה הוא הלך לחנות ראיים וקנה שם את כל הראיים שהוא יכל לקנות. הוא הוציא קרוב ל-2000 שקל על ראיים. ראיים. הוא קנה את הראיים הכי מיוחדים. הוא קנה ראיים עם נוצות, ראיים עם כרבולת, ראיים בכל הצורות והגדלים, הוא אפילו קנה ראי אחד מזהב טהור בגודל של אקורדיון! כשהגיע הביתה אישתו לא נתנה לו להכנס. זה לא שהיא לא הייתה מוכנה שיהפוך את הבית שלה למחסן של ראיים, היא לא רצתה שיעשה צחוק מעצמו. הרי מה שהפראיים הילידים רצו זה ראי סטנדרדי, "אבי-הראי", זה מה שהם רצו, משהו שיוכלו להחזיק ביד, משהו ראשוני, העיקר שיהיה אפשר להפעיל את זה כמו שצריך, זה הדבר היחיד שחשוב להם, העיקר שיהיה אפשר לראות בזה את עצמם, הם רצו ראי, הם רצו להתפעל מההמצאה הזו כאילו היא הומצאה במיוחד עבורם, הם רצו לחוות את הגילוי. כל הראיים המיופיפים האלה יכולים להביא אותם לחשוב שהראי זה לא ממש הצעקה האחרונה בתחום ההמצאות, שעובדים עליהם, שהראי הפך להיות קישוט בעולם המודרני, שהוא איבד את ייעודו המקורי. אישתו של אגון לא רצתה שאגון יעשה צחוק מעצמו.

            אגון לא עשה צחוק מעצמו. הוא החזיר את כל הראיים המיופיפים וקנה רק עשרה ראיים. זה היה נראה לו מספיק, למרות שהוא קצת חשש שבמקרה שזה לא יספיק אין לו מושג איך מייצרים ראיים..! אבל הוא בנה על המקומיים שלא יצפו ממנו לניסים ונפלאות כאלה, שיהיו מספיק נבונים בשביל להבין שלא כל אחד יודע ליצר ראי, הרי הם לא הצליחו! את הראיים הוא הסתיר לכל אורך המסע בלבוש מיוחד שהיה מודבק על גבו ושכן מיטת לחולצתו. זה לא היה בדיוק קימונו, אבל זה היה מספיק קרוב לזה כדי להגיד שזה דומה. הלבוש הזה גרם לו שלא להזיע יותר מידי גם. למעשה, זו הייתה מטרתו המקורית. אפילו אישתו של אגון לא ידעה שהוא מחביא שם את כל הראיים. אבל היא הבינה למה הוא לא מגלה מה הוא עשה עם הראיים. אגון חשש שהיא תשאל, הוא זכר שהיא הייתה נוכחת בקניית הראיים, שהיא לא הייתה צריכה לראות את פירוט חשבון האשראי בשביל לדעת את זה. אישתו של אגון הייתה חזקה. היא הייתה איתנה בדעתה שלא להראות את חולשתה. היא רצתה שיחשוב שאין לה עוד את החולשה הזאת, שהיא לא צריכה להביט בראי כשהיא קמה בבוקר ולפני שהיא הולכת לישון, שמספיק לה לספור את הכוכבים בשמיים לפני שהיא הולכת לישון, אין לה צורך לספור את הנמשים בעכוזה יותר. אבל למעשה היא לא רק שלא התגברה על חולשתה כלל וכלל, אלא שחולשתה התעצמה בשיכלולה - גופה היה לראי. היה חלק סודי בגופה שלמעשה לא היה חלק ממנו, שלא היה עור בשר ועצמות. היה חלק בגופה שהיה ראי. היא לא רצתה שאף אחד ידע מזה, היא פחדה. היא פחדה שאם מישהו יידע על זה היא לא תוגדר יותר כאנושית ואז ייעשו בה ניסויים מזוויעים כמו שעושים בקופים – יחברו לה אלקטרודות למוח ויזרימו בה מתחים חשמליים בלתי-נסבלים והיא תהיה שבר-כלי  כישחררו אותה ובעצם עדיף לה למות בהתעללות במסווה של ניסויים כי גם אם ישחררוה היא תמות די מהר בגלל כל הרעלים כמו שהראו בערוץ 8 - או שהיא תוגדר כאנדרואידית ואז היא תצטרך להגיש לאנשים קפה כל היום או גרוע מכך – להתאהב בהריסון פורד. היא לא גילתה אפילו לי איפה הראי. אפילו.

            "הנה הראי שהזמנת, ידידי הטוב."

            "אח'שלי! אחלה.. למרות שכאלה קיבלנו כבר מהבאונטי.. ציפיתי למשהו יותר.. אה.. מהודר."

            "פאק. זה אישתי מטפלת."

            אישתו של אגון ידעה שזו אשמתה.

            "כן, הוא באמת חשב על משהו מהודר. הוא אפילו קנה איזה חנות שלמה של ראיים מהודרים, אבל אני אמרתי לו שתעדיפו את הפשוט, הבסיסי, שאתם פשוט רוצים להתענג על ההמצאה הנפלאה בצורה הטהורה ביותר, בלי כל מה שמסביב."

            "אה, אחלה. בלי כל מה שמסביב. טוב נו, ב'מת, לקשט גם אנחנו יכולים."

            "כן."

            אלפרדו קיווה שהשבט זה כת. שיש להם מנהיג עם דעות מטורפות כמו: רחצה בעירום, קפיצה במקום, האכלת כרישים, רשרוש זקנים, ליטוף תנינים, מחיקת קבצים, לחישה לסוסים ומריצת שוקולדים והם כולם מתאגדים סביבו ומקיימים יחסי מין עם ילדים 3 פעמים ביום ועם סוסים ונשים של גברים אחרים וסוסים ונשים כל היום. אלפרדו לא היה יכול להיות רחוק יותר האמת. מובן שיואב רצה לבצע רפורמות קיצוניות, אבל לא איפשרו לו. הוא לא רצה שאנשים יידעו שיש לו בעיות ריכוז עצומות, שהוא מתחיל לחשוב על משהו ושוכח וככל שהוא מנסה להיות יותר יצירתי זה קורה לו יותר ויותר – הוא לא מסוגל לחבר שני משפטים שיש בינהם רצף רעיוני. יואב התחיל לסבול ממה שנהוג לכנות: שגעון. הוא רצה לכתוב ספר אחד אחרון לפני שהוא משתגע, ספר אחד אחרון שעליו הוא יכול להגיד: אז, כשרציתי, יכולתי להיות שפוי, אלה היו הרגעים האחרונות של שפיות, אמנם גם לדפים אלה השגעון חלחל בכמויות אבל גם שפיות הייתה שם. הכל, הכל, הכל נעשה מפחיד במידה בלתי-נסבלת. והחרקים. הוא לא יכל לסבול את זה יותר, עד כדי כך זה היה בלתי נסבל. והחרקים. הוא מצא עצמו מנהיג סולידי, מנהיג שמרני. יואב לא נראה לאלפרדו כמו מישהו שיכול להבין איתו, למעשה הוא לא נראה לו כמו מישהו שהוא יכול להחליף איתו מילה.

            השלווה שוחקת.

            ההריון של אחותו לא הרגיע את עצביו. בהתחלה, אכן כך היה. אבל, ככל שהבטן הלכה ותפחה הוא הרגיש שאחותו הגזימה, שמשהו לא בסדר מתרחש שם, שהיא לא הייתה צריכה להיות מעורבת בטבע עד כדי כך, במחזוריות החיים וכל השיט הזה. הריונות מפחידים, לא תמיד הולדים יוצאים אנושיים. היא הייתה אישה צעירה, בת 23, היא לא אמורה להסתובב עם הצורה המגושמת הזאת, לרחוץ כלים בצורה הזאת, ללכת לסופרמקט בצורה הזו, לקבל סימפתיה מאנשים בגלל צורתה בצורה הזו: אנשים לא אמורים להכנס לעולם תוך שהם מעוותים את צורתה של האישה בצורה כזאת. בצורה כזאת. הוא הרגיש שהיא לא אישה יותר, שהיא משהו אחר. לא משהו שטני, אבל לא משהו מהעולם הזה. האכסניה הזאת לא הייתה אלוהית מפני שהילד לא היה שלה, מדוע הוא היה דווקא ברחמה? איזו מין חלוקת תפקידים זו? האם אלוהים לא יכל לחשוב על אכסניה שיתופית? ליואב נראה שאלוהים זלזל בבני אדם בקטע הזה, שהוא יכל למצוא דרך שהולד לא רק יווצר משני אנשים אלא גם ייצא אל העולם משניהם, הוא לא היה חייב לעוות את אחד המינים למשך תשעה חודשים כדי שהעולם לא יסתיים אחרי 80-90 שנה. יואב התחיל לחשוב דברים רעים על אלוהים. הוא התחיל לחשוב שאלוהים כל כך רעים, עד שייתכן מאוד שמוטב ולא היו קיימים. דברים נוראים הוא חשב! הוא חשב שהמחשבה לרצוח את אלוהים היא מחשבה מטופשת, אבל אם אלוהים קיים – הלא היה מקבל אותה בהבנה אבהית, לא היה מלקה! ואילו הוא הרגיש שהוא מולקה. הוא נושל מתפקידו כמנהיג אחרי שבנאומיו היה שותק או שהיה אומר דברים חסרי-הגיון רק בשביל להגיד משהו, דברים שידע שאין בהם שמץ של ביטוי מעצמיותו, דברים שאמר רק כדי להשמע שהוא יודע לדבר שטויות כמו כולם כשהוא מדבר שטויות כמו כולם, שהוא יודע לדבר את השפה שכולם מדברים לא פחות טוב מהטובים שבהם. יואב הרגיש שימי כהונתו נגמרים. הוא לא היה רוצה שהם ייגמרו, אבל הם נגמרים. כאלה הם פני הדברים. כעת ראשו ייערף, או שיוגלה לאי. הוא לא רצה למות, החיים דווקא היו די טובים אליו אחרונה. לאחר שזכה במנהיגות, אמנם בדרך מירמה, הוא לא רצה לסיים את חיים כראש ערוף בפח אשפה, ללא מפרקת להשען עליה. הוא טעם מהחיים הטובים ורצה שהם יימשכו כמה שיותר, הוא לא רצה שיהיה לזה סוף. הוא הבין את כל האנשים שפוחדים מהמוות. הוא הבין את האנשים שמפחיד אותם שהמוות הוא סוף החיים. הוא הבין אנשים שעושים הכל כדי להשאר בחיים. אנשים שמצטערים לשמוע שאנשים אחרים מתים כי זה מזכיר להם את מותם שלהם, אנשים שמצטערים יותר לשמוע שאנשים שקרובים אליהם מתים כי זה מזכיר להם יותר את מותם שלהם. מותם שלהם, מותם שלהם.

            עברית. אני לא אוהב עברית. שיקרתי כשאמרתי שאני אוהב. שיקרתי. אני אוהב רעיונות, רעיונות יש בכל השפות. במקרה נולדתי בישראל וזו השפה שלימדו אותי. אין לי שום חיבה לצלילים של השפה. אני בכלל לא חושב על הצליל כשאני משתמש בשפה, על איך הדברים נשמעים. הקדמוניות של העברית לא מקסימה אותי, אין לי בכלל יחס אליה. אני מנסה ללקט את המילים המתאימות, זה הכל. אני מנסה למצוא את המילים שיתאימו לרעיון. אני מנסה למצוא מילים שלא יהיו לי זרות. מילים שקל לי להשלות עצמי איתן לחשוב שהן אינן אובייקטיביות. מילים שאני מתאמץ לשחוק, עד שיאבדו כליל את המגע האישי הדמיוני והאשליה תתפוגג ואני אוותר עם האמת הדלוחה שאני כה אוהב. מילים שאין בהן כדי להרפות, הן רק יודעות קצת להחליץ. מילים שכמה שהן מנסות להיות מדוייקות כל מה שנותר מהן זה מעט יופי.

            השלימות, מה אלפרדו ידע עליה. הוא חשב: אישתו של אגון, אכן הייתה מושלמת? האם הייתה הבחורה היחידה שאהב? לא, היו עוד אחרות שאהב, בלא פחות עוצמה. היו אחרות שהיו מושלמות. כן, אישה זה יופי. ורק יופי. ואם היה יופי מושלם אז היה רק יופי אחד. 1. לאלפרדו היו בחורות יפות רבות שאהב, אז הוא היה צריך להשלים עם זה שאף אחת מהן לא הייתה מושלמת. התווים השונים של כל אחת מהן הם אילו שהרסו לו את אשלית הזהות, לו היו זהות בתוויהן היה יכול להגיד שכולן מושלמות. אבל לגרוע פרושו להחליף ואם אפשר להחליף יופי והוא עדיין נשאר יופי אז הוא לא מושלם. אם יואב יכול לכתוב יצירות יפות בזו אחר וזו והן יהיו שונות זו מזו וכולן יהיו יפות אז אף אחת מהן לא תהיה מושלמת. המתבונן. היופי. אלפרדו היה מתבונן. המושג של יופי היה בו ולא באשר התבונן בו, אבל המושג הזה לא היה יותר מידי רבגוני בשביל שיהיה מושלם. במושג היופי יש שלימות כי השלימות איננה השלימות של האישה, השלימות היא השלימות של מושג היופי שמשתנה ביחס לכל אישה, אין להשוות בין יופי של נשים כשם שאין להשוות בין יופי של יצירות. מושג היופי הוא פרטי. יואב ידע שזה שטויות. אם אפשר לזהות יופי אז אפשר לבחון את מידת קיומו אצל כל אישה – באיזו אישה יש יותר יופי ובאיזו אישה יש פחות, אבל הכמותיות, הכמותיות היא חסרת השראה. יואב הרגיש את זה כעת כמו שלעולם לא הרגיש, הוא ציפה לגזר דינו. הוא לא ידע שאחותו עומדת מאחורי נישולו. היא הייתה צריכה להתייעץ. היא הלכה להתייעץ עם הבחור שניסה להתחיל איתה אתמול בפאב, זה שלא ידע לרקוד ריקודים לטיניים וישב כל הלילה בשכרות בוהה, חיכה שמישהי תתיישב במקום שרגליו לא יהיו כושלות מידי בשביל להגיע אליו. הוא ניגש אליה ודיבר, אבל היא לא שמעה מה הוא אמר, אבל מחוסר ההתעקשות שלו הבינה שהוא לא מהאף בי איי, שהוא סתם עוד ברנש שהאלכוהול ומבע פניה המשדר ביישנות מדומה גרמו לו בטעות לזהות אותה כזיון קל. אה כן, יש אנשים ביישנים, יש גם בחורות ביישניות. אני לא ממציא את זה. שמעתי פעם מישהי מדברת בפלאפון עם חברה שלה על מישהי ביישנית ואם מישהי דיברה על זה אז זה כנראה קיים.

            אגון הרגיש רע. הוא הרגיש שדברים לא מתחברים. הוא הרגיש לאות. העולם הזה, שלפעמים נראה שיש לו פוטנציאל לריגושים רוחניים – אילו רק יצליח-לו ויגיע אליהם, ריגושים שלא רק מענגים פיסית - נראה כעת ריק ומה שהכי גרוע זה שנראה כאילו כזה הוא באמת, כזה היה תמיד.

            "אז מה אנחנו עושים איתו?"

            "עם מי?"

            "יואב."

            "צריך למצוא דרך להיפטר ממנו."

            "אולי קודם תטייל איתי, מה דעתך?"

            "לטייל? ברצון רב!"

            הכל יודע, הכל רואה. הוא הלך לטייל בשדה. בלילה. הכוכבים האירו לו את הדרך כי הירח היה כבוי לגמרי. התנים ייללו אבל לא בשביל להגיד משהו, רק בשביל להאזין לעצמם מייללים. השדות היו חשוכים, לא היה מי שיאיר להם. היא רצה והוא רץ אחריה. היא רצה מהר מידי בשבילו. הוא היה צריך לעצור. הוא מצא עצמו חושב על קליפת הגולגולת של בנו, יותם. כיצד היא מתפתחת. כיצד החיישנים הפנימיים מתפתחים בהתאם למראות שהעיניים מושכות אותו אליהם. תינוק יכול לבחור מה לראות, אבל בעצם הוא לא בוחר, הוא רואה מה שטוב לו לראות, מה שייפתח את מנגון התפיסה החושית, מה שיהפוך אותו למבוגר. ככל שהוא מתענג יותר הוא נעשה יותר מפותח, ככל שהוא נעשה יותר מפותח המוח שלו נעשה יותר משוכלל, הוא נעשה יותר חכם. יותם יהיה יום אחד בחור חכם מאוד אבל הוא יתעגע לימים שמה שעינג אותו גם עזר לו בחיים, הוא עוד יתגעגע לימים האלה.

            האם פעם יגיד דבר בשפה שכולם מבינים? את אותם דברים שיש לו להגיד, רק בשפה שכולם מבינים. לא, לא מספיק שיבינו. הם צריכים להגיד שזה יפה, לא סתם יפה, הכי יפה, הם צריכים להגיד שלא יכול להיות יותר יפה מזה, שכל שינוי הכי קטן היה יוצר דבר-מה מכוער.

            כן, תגיד להם שאתה לא סובל אותם, אל תשכח להגיד להם את זה. הם יעריכו אותך אחרי זה, התנער מהם.

            הם ראו כלבים מזדווגים. אותו זה הביך, אותה זה ריגש. הכלב ניסה לרכון מעל הכלבה והיא לא מיאנה. זה לא היה שונה ממה שקרה לה עם ההוא מהבאונטי שהיא לא זוכרת את שמו אפילו. לאלפרדו הוא הזכיר את השכנה שראה מביטה בו בעניין מוזר כשניצב על פתח ביתו ונאבק עם המנעול. היה נראה שהיא מעוניינת בו אבל זה הפחיד אותו, הוא מיהר לחזור לביתו. היה לה מבט כאילו היא התעסקה עם הסוכה כל היום רק כדי לראותו שוב, רק בשביל הזדמנות לראותו יוצא מהדירה. הוא הרגיש מיוחד, הוא הרגיש מובך. הוא לא יודע שהיא בכלל לא שמה עליו, שהיה לה חבר, שהיא במקרה לגמרי עמדה שם, שאף בחורה בעצם מעולם לא ראתה בו אובייקט מיני ואלא שחשב שרצו בו הראו רמזים שהן רוצות בו רק כדי לעורר את קנאת חבריהן. הוא נזכר שחזר לביתו וסגר את הדלת בזמן שהיא נכנסה והיא אמרה "חזרת?", למרות שלא היה צריך לשאול את זה. זה היה מובן מאליו. אז הוא חשב שהיא רק טיפשה. טיפשה כמו ההיא מהתיכון ששאלה איפה מתקיים שיעור כשהיא הייתה בדרך אל הכיתה בו הוא מתקיים. אבל לא, היא לא הייתה מספיק יפה. אלפרדו יכל לתאר לעצמו שכמה שזה לא מרגש אותו לראות כלבים מזדווגים, אחרי הכל החדירה היא אותה חדירה כמו אצל בלי אדם – זה סרט פורנו בחינם בעצם, זה אמור לרגוש אותו, אבל אותה זה אמור לרגש הרבה יותר כי היא יודעת לעשות את האנלוגיה על עצמה. היא יודעת מה זה אומר שהכלב לא יכול להפסיק להחזיק את המותניים של הכלבה, היא יודעת מה זה אומר שלא שומעים גניחה והמאמץ והעונג נראים רק בפנים.

            יואב הרגיש שצריכות להיות לבנים אדומות בדרך. הם הלכו אל גינה קטנה לצד הדרך, התיישבו על ספסל. היה לה משהו חשוב מאוד לומר לו. היא רצתה לומר לו שאין לו צורך להתאמץ יותר, שהיא יכולה לתת לו מה שירצה, שאפשר לסלק את יואב בקלות. יואב יהיה מסולק. היא אמרה לו "יואב יותר מידי זמן היה בשלטון, הגיע הזמן להזרים דם, דם חדש, את הדם שלך אלפרדו היקיר – "אלפרדון", איכפת לך שאני קוראת לך ככה, "איחפת לך?", זה בסדר מבחינתך?, אוקיי, נדמה לי שאני משתגעת, אולי בלעתי יותר מידי זרע אתמול, צ'מע, הייתה לנו אורגיה משהו לא נורמלי.. בלתי רגיל לגמרי, לגמרי, לגמרי.. בלתי מבוקר לחלוטין.. לחתולין.. אולי תרצה ללכת לשכב אצלי קצת, להירגע קצת? אני לא רוצה להיות גסה, אבל באמת שמתחשק לי.. אני לא מכירה את הצדדים הרעים של סקס, אצלי סקס יכול להיות רק טוב, מותק! "מותק", אז תבוא, אתה בא? אני מחכה לך, רגע, אני אתן לך כתובת. רחוב המייסדים 3. אתה רושם? אל תשכח כי אין לי פלאפון, "בלאפון", למה "בלאפון"? כי זה לא ממש פלא, זה יותר בלא, בלה בלה בלה... חא חא חא.. מי שתה יותר מידי וודקה עם תפוזים, מ י ש ת ה  י ו ת ר  מ י ד י  ו ו ד ק ה   ע ם   ת פ ו ז י ם!"

            אלפרדו לא היה בטוח אם היא מדברת אליו או אל יואב, למרות שרק אחד משניהם היו שם. הוא הרגיש שהוא מאבד את הזהות שלו, ה"אלפרדו" הזה שעד היום הרגיש אותו מאוד חזק, הלך ונעלם, הלך והתפוגג, הוא לא הרגיש את האלפרדיות שלו כשניגש לפקידה בבנק ואמר לה "שלום", הוא לא הרגיש את האלפרדיות גם בדואר, הוא קצת הרגיש אותה כשחצה את הכביש, הוא הרגיש אותה קצת כשבישל חצילים מלוחים עם גבינה, הוא הרגיש אותו קצת כשאכל תירס חם בסהרנה. זה לא הרגיש ככה כשדהה. כל עוד הרגיש את האלפרדיות הוא הרגיש בסדר, הוא ידע שהוא רק צריך ללמוד לבטא אותו באופן שאנשים יחבבו אותו, את האלפרדו שלו.

            "אז.. למה להפטר ממנו? הוא עושה עבודה טובה מידי?"

            "לא, אני לא מרגישה שאני מקריבה את עצמי בשבילו. אני נהנית מסקס עם זרים. אין בזה טעם. גם ממילא הייתי עושה את זה."

            אז למה שלא.. לא, לאלפרדו לא היה זין להציע לה את זה. למה שלא ישאיר את זה לאחרים, למה לו להנהיג, הוא לא צריך את זה. טוב לו להסתובב בשוק מבלי שמזהים אותו, טוב לו להרוג ג'וקים כל היום, טוב לו לחיות חיים רעים מבלי להיות מסוגל לפנטז על חיים טובים, טוב לו לחשוב שלו רק היה רוצה היה מגיע לשם, היה נהיה מנהיג. ולא סתם מנהיג, מנהיג של כל העולם החופשי. אבל לא רק מנהיג מכוח הכוח, מכוח השררה, מנהיג שיחולל שינויים קיצוניים, מנהיג שלא ירשה לאנשים להגיד "שלום" אחד לשני, מנהיג שיבטל את כל  ההנפות יד המחליאות האלה - המוהלי-יד כאילו לא בקונוטציה נאצית, מנהיג שלא ירשה לאנשים להתגפף בפומבי, מנהיג שלא ירשה למורים להתקיל תלמידים שלא מצביעים בשאלות וגם לא באוניברסיטה, מנהיג שיכריח אנשים ללכת עירומים ברחוב - גם בימי חורף קשים - גם כשהטמפרטורה יורדת הרבה מתחת ל-0, מנהיג שלא יסכים שנשים יישכבו עם יותר מגבר אחד בימי חייהן שיהיו קצרים ככל הניתן, אבל לא קצרים מידי, מנהיג שיחזיר לאופנה סרטי הזעה לראש, מנהיג שיחזיר לאופנה תסרוקות לא-מעוצבות, אותנטיות – את השיער הפרוע – שאנשים ייראו כמו שהם קמים בבוקר – לשרוף מסרקים ומברשות, מנהיג שיכריח אנשים לנהוג בצד ימין, מנהיג שלא ירשה לאנשים לטגן שמן עם גבינה אחרי חצות, מנהיג שכדי לכפר על כל חטאי העבר בכל לילה בשעה 10 בדיוק יערוך מפקד של כל בני-האדם ובמפקד הזה סוס ייבעט לאדם בראש, למוות. הו, זה נורא. הרבה דברים נוראים ייעשו אבל לפעמים דברים נוראיים צריכים להעשות, כל עוד הם לא נעשים לך, כל עוד הם לא נעשים לך!

            "טוב, אני מסכים. אבל זה יותר מנאומים וזה, כן?"

            "כן, בטח. מה חשבת? שתנאם על עתיד הרפובליקה כמו איזה מאונן מהלייבור כל היום עם עיתון ביד וסיגריה?"

            זה דווקא נשמע קוויט אפילינג לאלפרדו. הוא רצה לעשות את זה.

            "אז מה עוד אני צריך לעשות?"

            "אישתו של אגון תגיד לך.. היא יודעת."

            "אישתו של אגון.."

            אישתו של אגון תכננה את הכל. היא רצתה שייצא משהו מאלפרדו. היא דאגה לו. היא לא רצתה שהוא ייגמור ככלומניק, או כהוזה בהקיץ. היא ידעה שהוא עומד להתפטר מעריכת דין, שהוא היה מספיק חכם בשביל להרגיש שתיכף עומדים לפטר אותו וכדי לשוות לעצמו בעיני-עצמו מעט כבוד עצמי מההסתלקות - הוא יתפטר. לא שאיכפת לו מה יחשבו עליו אחרי זה, לא שאיכפת לו שלא יראו אותו כמי שפוטר, הוא בכלל לא רצה לעסוק יותר בעריכת דין. בעריכת דין. אבל היא ידעה עוד משהו. היא ידעה שהיא לא יכולה לאהוב אותו, אבל היא אהבה אותו. היא אהבה אותו אבל לא אהבה פיסית. היא אהבה אותו בכל ליבה, למרות שמעולם לא יכלה להראות את זה. מעולם לא מצאה את המילים. היא לא ידעה איך להגיד "אני אוהבת אותך אבל לא כמו שאישה אוהבת גבר, גם לא כמו שאמא אוהבת את בנה, אבל אני אוהבת אותך! אני אוהבת אותך!" היא לא ידעה להגיד לו שהיא אוהבת אותו לא כמו אלוהים, אבל שהיא אוהבת אותו כמו שאף אחת לא תוכל לאהוב אותו – כמו שהוא, כמו שהוא באמת.

            היא רצתה שהזמן יעצור מלכת. נמאס לה שכל הזמן קורים דברים והיא צריכה להגיב אליהם בהתאם. נמאס לה שהיא עושה דברים ואנשים אחרים צריכים להגיב אליהם, בהתאם. היא רצתה להיות בטסמניה, לשבת תחת עצי קוקוס ולעשן נרגילה. היא הייתה בטסמניה, אבל בטסמניה יש ג'ונגל אחד גדול עם מעט מאוד עצי קוקוס והרבה מאוד עצי תירזה עם נחל לידם ומזללות של מקדונלד'ס.

            שוברט היה שם, אבל גם הוא לא עישן נרגילה. הוא רצה לחבק מישהו אבל לא היה לו את מי, אז הוא חיבק שני כרים ענקיים, אחד בכל יד. אתמול הוא ראה ראה באקדמון כלב עם עיניים מאוד עצובות ואוזניים לבנות גדולות וגופיה אדומה, לולא הנעליים שלו היו נוקשות למגע היה קונה אותו וישן איתו כל לילה. שוברט לא היה בחור עם מימדים גדולים, אבל הוא כל כך רצה לחבק עד שהוא הצליח. שוברט שתה יותר מידי קפה. שוברט הרגיש את הקפה בקיבה. הוא הרגיש הקפה מתפשט למעיים, מתפשט לכליות, הוא הרגיש שבוינה היה יותר טוב. מה זה המקום הזה בכלל? איך הוא הגיע לפה? בטסמניה חם מידי, בטסמניה הזבובים לא מציקים מספיק, הם מנומסים מידי, הם זזים הצידה כשאומרים להם "אני ממש מתאפק להגיד לך, אבל מהבוקר אתה רק מלטף לי את הגבות יא זבוב מניאק, אין לך משהו אחר לעשות?!" הקפה קרע לשוברט את המעיים, מילולית. הוא שמע קולות וחשב שזה מבחוץ, אבל זה היה מבפנים. אבל הוא היה חייב את הקפה. לא רק בלילה, גם ביום. זה לא שהייתה לו נטייה להירדם, הוא פשוט רצה להיות בטוח שהוא יהיה בשיא העירנות. הוא רצה להיות בטוח שלא יחמוק ממנו כלום מהצו האלוהי. הוא כתב את הפרק המסיים את חמישית דג השמך כשעל נייר העיתון שהביא איתו כדי לפנות צרעות מתות לאגם הוא ראה נחל של קפה שהולך ומתרחב, אבל לא נטמע בעיתון ומנחל גועש הוא הפך לים רדוד. הוא רצה לשתות את הקפה הזה, הוא הרגיש שהוא לא מצליח לגמור את הפרק הראשון. "זה רק קפה פרנץ, זה בסדר! פאקן פרנץ' וניל, פרנץ!" הוא אמר לעצמו. "זה לא פאקן סמים, זה קפה, מי יודע אם זה בכלל עוזר?! אתה יכול לטעום", אבל אז הוא נזכר שהוא בכלל לא הביא איתו קפה, שצנצנת הקפה שקנה ב-17.50 נשארה בבית. אבל בעצם. אולי בסוף הביא אותה? לא, הוא מעולם לא מוציא מהבית דברים שהוא שם על המדף. אז מאיפה הגיע הקפה? מה זה משנה, הוא נראה טעים! פרנץ' וניל.. הוא לא יכל שלא לטעום. הוא שחרר את כפתורי השוהם הגדולים של חליפת עור הנמר הגברית שלבש ולנתן לאוויר לעבור דרך גופיית הצמר שלבש, כמיטב המסורת הוינאיצ של המאה ה-19. האוויר חימם אותו, אבל הוא לא הזיע. הוא לא היה מהמזיעים. הייתה לו מערכת קירור ביתית. כשהטמפרטורה של הגוף התקרבה לטמפרטורה ממנה מתחילים להזיע – 38 מעלות מיד הועצמה מערכת הקירור ולא היה צורך להזיע. הוא שחרר את כפתורי השוהם כי הוא הרגיש שמשהו עומד לזרום לו מהגוף. הוא לא הבין למה הוא עשה את זה, אבל הוא עשה את זה בכל זאת. שוברט לא היה צריך להבין למה הוא עשה דברים בשביל לעשותם ואחרי שהיה עושה אותם לא היה מצטער שעשה אותם בגלל שלא ייחס כל חשיבות לתוצאות המעשים - לא ייחס כל חשיבות לעבר. שוברט התכופף לעבר הקפה שהיה כבר לאגם גדול וגמע אותו בשקיקה של מלחין שכתב את הסונטות הכי יפות לפסנתר. הקפה התגלגל על הלשון והתעכב בחיך, שוברט רצה להרגיש את כל טעמו של הקפה, ומהחיך הוא זרם אל מערכת העיכול וממנה החוצה, אל שלולית גדולה של דם. הוא חייך כשהוא מת.

            לאגון התחשקה מקלחת אגונה. הוא הלך לכיוון ההפוך לכיוון השוק. הוא הלך להשיג לו את הטוש המגניב שראה לפני כמה ימים. הוא נכנס בדיוק כשלקחו את השידה עם הטושים לבפנים אבל הוא גם רצה את הוילונות האלה של הרחצה, של המקלחת, הוא לא ידע בדיוק איך קוראים לזה אבל הוא ראה משהו כזה. הוא שאל "כמה זה?" אמרו לו "10.98", הוא חשב "Zה יקר", אבל נשאר שם. המוכר אמר שהם צריכים לסגור, שאל אם הוא צריך משהו. אגון אמר "כן", אבל הוא לא שאל שוב, הוא לא טיפש. הוא זכר. וכעת הוא לא יכל לצאת, הוא הבטיח שייקנה. הוא שאל "איפה האלה שהיו בחוץ?" אז המוכר אמר "הכנסנו הכל פנימה" ולאגון היה זכרון קלוש של מה שהיה שם ונראה לו שדווקא האפור הזה היה שם ויותר מזה, שזה עלה 10.98, הוא לקח את זה והניח ליד הקופה ואמר "ראיתי בחוץ דולפין." הוא ידע שהוא יצטער על זה מאוחר יותר אבל התחשק לו לפנק את עצמו. הוא לא התכוון לצאת מהחנות בלי הדולפין. הוא לא ידע איך לקרוא לזה, אבל חשב ש"דולפין" יספיק, הם יידעו מיד. למוכר לקח כמה שניות. הוא חזר על דברי אגון "דולפין..". טוב, לא נורא, דברים כאלה קורים כל הזמן, המוכר נזכר. לא לפני שנזף בבחורה שאגון בחן כי נראיתה די אקטיבית ובגיל תיכון ואז אולי היא זמינה, הוא אמר לה "למה אין קוד מחיר על הסדין הזה?" כשהצביע על וילונות הרחצה. אגון היה צריך את הוילון כדי שלא יברחו המים, לא הייתה לו שום מטרה אחרת. לא מטרה שהוא היה מוכן להודות בה בפני עצמו. למעשה הוא קנה וילון בגלל שראה מקק על הוילון אתמול. הוא אמנם חיסל אותו והמקק איננו אבל הגעיל אותו להשתמש בוילון שהמקק הלך עליו. "תביא לו את הזרזיף, מוחמד", הוא קרא לזה שהכניס את הסחורה מהמדרכה. זרזיף. כן, זו המילה. בדרך חזרה אגון נזכר במילה שהיה צריך להשתמש בה "טוש", אבל המוכר יודע עברית טוב, או לפחות רצה להראות שהוא יודע ובדרך נס נזכר במילה במיוחד כדי להרשימו. אגון חשש מהמקלחת. הוא פתח את המקלחת ביראה גדולה. ציפה למצוא שם נחילים של מקקים. אבל הם לא היו. הם הלכו למקום אחר. נשבר להם הזין מהריסוסים התכופים, יש מספיק דירות שיזכו בהן לקבלת פנים פחות צוננת, פחות גדושת רעלים. התחשק להם לחיות חיים טובים.

            אגון הרכיב את הוילון בתאווה גדולה. לוילון היה ריח נפלא, של משהו חדש, של משהו "שלעולם לא יהיה ככה", כאילו זה הרגע יצא מהמפעל. היו לוילון שתי שכבות, אבל אגון לא יכל להבין אך זה יכול להיות, בקושי היה לו מקום לוילון כששתי השכבות היו זו על גבי זו: משהו מוזר פה, יש משהו שהוא לא מבין. לא יכול להיות שבבתים אחרים יש מקלחות יותר גדולות, המקלחת שלו לא הייתה חצי ממקלחת רגילה, זו הייתה דירת חמישה חדרים גדולה אם כי המקלחת מתאימה לאדם אחד. הוילונות האלה היו מיועדים למקלחות ענקיות, או למקלחות של ענקים! מקלחות של זוגות? יש דבר כזה? זה די סוטה.. כעת נשאר רק להרכיב את הטוש. מזה אגון חשש. זו הסיבה שהיסס כל כך לגבי הטוש. נוסף לטוש היה עוד חלש שהיה כתוב עליו שהוא "אביזר משוכלל ומודרני שיעזור לך למנוע מהצינור להתקפל", למנוע מהצינור להתקפל..? אגון לא הבין מה זה צריך להיות. זה היה פלסטיק משושה עם שישה חריצים ושש בליטות. הוא ניסה להרכיב את זה על הטוש, זה לא יכול להיות מורכב מידי, יש אנשים פשוטים ממנו בעולם הצרכנות. הוא חשב לתקוע את זה בקיר אבל פלסטיקים נתקעים בקיר? הוא חיפש ברגים בחריצים אבל לא היו. ואז, עלה בדעתו שצריך לתקוע בקיר שישה מסמרים ואז החריצים נתלים עליהם, אבל מה לגבי הצד השני? הוא ניסה לחבר לזה צינור וזה לא הצליח לו. הצינור היה עבה מידי. הבליטות היו באורך של מילימטרים ובאמצע הייתה בליטה של משושה קטן יותר. עד היום הוא לא יודע, גם אני לא. אם מישהו היה יכול לעזור..? לא משנה, נסתדר בלעדי זה. הטוש היה פנטסטי. הוא התחבר בדיוק כמו שצריך לצינור אליו התחבר הטוש הקודם, הטוש הפרימיטיבי, הלבן, שלא עשה כלום חוץ מלהתיז. זה היה טוש מסג'יסטי – סרז' גינצבורגי, כמו בזלצבורג. אגון התענג. הוא לא רצה לצאת. הזרימה הייתה מצויינת, בדיוק כמו שכיוון, רק הייתה את הבעיה הישנה של לשמור על הטמפרטורה של המים. הם נעשו קרים לפתע וזה היה בסדר אם היו נשארים ככה כי זה היה אומר שצריך לחמם עוד, אבל אחרי כמה שניות הם הפכו להיות חמים. לא חמים, לוהטים. זה היה קשה. הוא התיישב, לא מייאוש, מחצי-הנאה. לא היה לו איפה לתלות את הטוש אז הוא אחזו בידו, המים היו בסדר. לא לוהטים, חמים. הוא כיוון את המים לשקי האשכים. המים לא סירבו. זה היה נעים. הם נעשו קרים. יותר קרים. קפואים. הוא החליט שהוא יעמוד בזה. הוא לא יישבר. הוא ידע שהוא אמור להשבר, שהוא נעשה פחדן לאחרונה, כל חרק מקפיץ אותו, משהו לא בסדר איתו. החרדה הזו מהיצורים הקטנים, הראיה הזאת של היצורים הקטנים כיצורים שהכי נוחים לחדור, שהכי נוחים לחבור זה לזה למתקפה קטלנית, החרדה הזאת מהיצורים הקטנים היא לא חרדה טובה. אבל קצת קור לא יקפיא אותו, קצת קור לא יפחיד אותו, הוא צריך להתגבר. "ויתגבר". הוא נזכר שניסה לשחות שתי בריכות ולא לגמרי הצליח, אחרי בריכה וחצי הוא בלע יותר מידי מים והתחיל להלחץ מזה שלא יגמור את הבריכה. רק בגלל שנלחץ לא הצליח לסיים את הבריכה. הוא לא יכל יותר שני מטר מהסוף. הוא פשוט לא יכל יותר. נגמרו לו הכוחות. אבל עכשו הוא לא יישבר, הוא יגיע עד הסוף. יש לו כוח רצון, הוא לא יישבר. הוא יוכיח לעצמו שהוא אדם אחר. הוא לא "אגון הנשבר", אגון שיכול לסבול רק הנאות, שלא מסוגל לסבול הרבה סבל. הוא נשבר אחרי חצי דקה, הוא לא יכל יותר. זה הקפיא לו את העצמות. הוא לא יכל, כמו שהתחיל לצלול ומיד עלה והוא עלה כשהבין שזה מפחיד אותו לצלול, שהוא חלש במצב הזה וזה הפחיד אותו, להיות  כל  כך  ח ל ש. אגון היה חלש רק בגלל שלא יכול היה שלא לראות עצמו חלש.

            כשיצא יואב מהמקלחת לא טרח להתנגב, זה לא היה בשבילו להתגנב. הוא רצה להתייבש מבלי להעזר בעזרים חיצוניים, מלבד הרוח כמובן. התחשק לו לבשל נקניקיות. הוא ידע שזה לא בסדר שהוא לא מפריד כלים. אלוהים היה הורג אותו רק בגלל זה. הוא חשב שהוא בסדר עם אלוהים כל עוד הוא כותב, כל עוד הוא עושה מה שאלוהים רוצה ממנו לעשות. אבל לאלוהים היה חשוב לשלוט על הדברים הבסיסיים של חיי היום יום, על אכילה. מילא שהשתמש בסכין גם בשביל חמאה וגם בשביל נקניקיות, לפחות היה טורח לרחוץ את הסכין. הוא רחץ את הסכין, אבל הייתה לו רק מטלית רחצה. זה לא בסדר. "לא תבשל גדי בחלב אימו", כך כתוב בתורה. הוא לא פטור מזה. אם הוא אוכל הוא צריך להקפיד על הדברים האלה, זה לא קטן יותר ממנו, אסור לו לעשות לעצמו הנחות. הוא מבשל נקניקיות מהפריזר. הנקניקיות היו קפואות לגמרי. אתמול קנה אותן, איזה 30 בחבילה. "אתנול". הוא ניסה לפתוח את החבילה בסכין. הוא לא הצליח למצוא מאיפה לנעוץ את הסכין. הוא הקפיד לא להשתמש בסכין השני, עליו היו שאריות גבינה לפני שרחץ אותו. הוא נעץ את הסכין קרוב מידי לנקניקיות שהיו דחוסות כל כך אחת בתוך השניה שהיה נראה כאילו חלקן אינן שלמות. הוא התאכזב מהגודל של הנקניקיות. הוא ציפה מהן להיות ארוכות יותר, אבל הוא הבחין שהיה פיצוי על האורך ברוחב – הנקניקיות של "הוד לבן" שאכל שבוע שעבר היו ארוכות יותר אבל אלה של "אחיעם" היו רחבות יותר. היה לו חבל שאחת הנקניקיות נפצעה, אבל היא הייתה קפואה וממילא נקניקיות לא מרגישות. הקור הדביק את הנקניקיות אחת לשניה, היה קשה להפרידן, אבל יואב החליט להתעקש, עם הסכין. הוא ניסה קודם עם האצבעות אבל הוא חשש שיישברו לו הציפורניים. צריך לזכור לגזוז אותך, כבר עבר חודש מאז קנה בבית מרקחת גוזז ואז גזזן חגיגית. הוא הפריד בין הנקניקיות באמצעות הסכין, הנקניקיות דממו. הדם נזל לו בין האצבעות, הדם נזל לו מתוך האצבעות, הדם נזל-ו מתוך הורידים, הדם נזל-ו מתוך הריאות, הדם נזל-ו מתוך האפרכסת, שהחזיק אותה צמודה לאוזן, כדי לשמוע את ההוראות של אמא שלו, לגבי איך להפריד את הנקניקיות, אבל כבר היה מאוחר מידי, הדם לא נקשר, הדם לא ייקרש, הדם זרם, זרם וזרם וזרם וזרם, והוא ייזרום, כן, הוא ייזרום, עוד הרבה מאוד דורות הוא ייזרום, בלי קשר לרטוריקה של איזה כותבנה גדול שחי בתחילת המאה ה-21 וגם מת שם, בשלולית קטנה של דם, קטנה כמו שהלב שלו היו גדול כשאהב לראשונה.

            אנשים בודדים רק מתעבים את הבדידות יותר כשהם פוגשים מישהו כי אז נוצרת התלות שגרמה להם להיות בודדים. אלפרדו לא זכר שתיעב את הבדידות כל כך כשפגש את אחותו של יואב. כל אותן שנים שלא יכל לצאת החוצה, ששמע את הקולות המרוקאים של השכנה, את הנימה המרוקאית של בעלה של השכנה, את הילדים הצועקים זה לזה רק בשביל לתקשר, את הכלבים הנובחים רק בגלל שהתייאשו מלקבל את שלהם בשקט, את האוויר היבש הנושב מבחוץ ורק מרטיב את העצמות המצומקות, המשוועות למעט מלח שיצמית, שיפורר אותן כפירוריה של צלחת ליל-הסדר המוטחת ברוגז בריצפה בגלל ששוב נתנו לילד הכי קטן במשפחה שהוא בן שנתיים ולא מסוגל לשיר כמו שצריך את המה-נשתנה לשיר את המה-נשתנה במקומו וזה אמנם לא הדבר שהכי מרגיז אותו כעת אבל המשפחה תבין אם הוא יתרגז על זה, כל אחד יודע איך זה מרגיש שמישהו עושה במקומך מה שאתה צריך לעשות, שאנשים לא מתאימים גונבים לך את התפקיד. אם הם רק היו יכולים להפגש עוד פעם. אם רק היא לא הייתה משתמשת בו, אם היא באמת הייתה אוהבת אותו. מספיק שהיו נפגשים פעם אחת ולא היו נפרדים יותר. לא היו נפרדים יותר. והם לא היו לא-נפרדים בגלל שהוא הצליח לכשף אותה בקסמיו, אלא בגלל שהם יהיו הכי מאושרים שהם יכולים ביחד, הם יהיו הכי מאושרים שהם יכולים.

            חרקים מעופפים.

            השלווה שוחקת.

            חרקים מעופפים נכנסים לחדר כשפותחים חלון כדי שייכנס קצת אוויר. הם מביאים איתם את החוץ, אסור לתת להם להכנס.

            השלווה שוחקת. לילות ללא-שינה נטולי-וודקה לא מחלחלים החוצה את הסלידה נטולת-השנאה, הסלידה הטהורה, של ברי-הלבב שאינם שוטים דיים כדי להאמין בקופאין.

            אלפרדו החליט שלעולם לא ייפרדו. הוא לא ייתן להם להיות ביחד.

            לאגון נרדמה הרגל, הוא ניסה להעיר אותה. הוא היה צריך את אישתו שתדבר אליה, אישתו ידעה לשכנע רגליים להתעורר. היא לא הייתה צריכה למתוח את הרגל, היא לא הייתה צריכה להרגיש את הכאב שברגל הממאנת להתעורר, במיני כאבי-פאנטום של השרירים הסוררים, שיש להם מספיק כוח בשביל להיות אכזריים כמו שדיים בלתי-מושגים שכה מוחשיים מבעד לזמש. היא לא הייתה צריכה להרביץ לרגל, היה מספיק לה לדבר.

            אלפרדו לא הצליח להשתחרר מהפחד שלו מחרקיו עד סוף ימיו. כל פעם שהיה מחליף שקית זבל, נכנס למקלחת, או אפילו פותח את המקרר הוא היה בציפיה מורטת עצבים להיות מותקף על ידי צבא של חרקים מעופפים. לא תמיד להיות מותקף, אבל לפחות להבחין במשהו חשוד, במשהו שזז שם, בפירור שחור שמסתבר כ"חיית מספריים", בשקית שזזה מעט כשכל החלונות סגורים והאוויר עומד ומתחתיה אולי רוחש תיקן ענקי, אולי הוא מדמיין. והאנשים בחוץ, גם הם יהיו לחרקים מזיקים אם יישכח לסגור את החלון, אם אחד מהם ייראה אותו עירום - הם לא יאהבו את זה, הוא יצעק להם "יש סוטה מין בדירה שם, תסתכלו!" וזה לא יעזור שאלפרדו, אלפרדו, יימהר לסגור את החלון הם כבר יהיו בדרך לדירה. הם ידפקו בדלת והוא ישכב ויסתכל על התקרה, שקוע לגמרי בעצמו, לגמרי בלתי מוטרד מהמהומה בחוץ, לכאורה, למעשה היא כל מה שהוא מרגיש, ממש כמו שהרגיש כשברח מהצבא. וכמה שזה נראה לו בלתי-סביר כעת כשזה ייקרה הוא לו יהיה מופתע בכלל, למרות שלא יהיה מסוגל לחשוב וכמה הוא אוהב לחשוב.

            וכשקילף גבינה צהובה כשאת רובה כבר קילף ואת מה שנשאר לקלף לא בקושי רב היה מקלף להפתעתו למרות שבקושי יכול היה להחזיקה בידו הוא חשש שהגבינה שתיפול על הריצפה תביא איתה עכברים – זה ידוע שעכברים אוהבים גבינה צהובה – הרי לוכדים אותם במלכודות-עכברים באמצעות גבינה צהובה - והעכברים יביאו איתם רמשים, לכן הרים את הגבינה מהריצפה שטפה והניחה בתוך הפיתה, להתחמם בטוסטר אובן. הוא לא ידע שהחום הורג מזיקים: הוא עשה את זה רק כדי שהם לא יבואו.

            אישתו של אגון ראתה את אחותו של יואב ואלפרדו חוזרים מחובקים מהלילה. אלפרדו הרעיף נשיקות על עורפה של אחותו של יואב כשראה את אישתו של אגון, ממש כמו שהיה רוצה להרעיף על עורפה אישתו של אגון, אילו  רק  היה  יכול. אישתו של אגון קנאה, אבל היא ידעה להשתלט על הקנאה, היא אמרה לעצמה "אם הייתי מקנא בכל בחורה על שהשיגה גבר שרציתי לא הייתי עושה דבר מלבד לקנא! ובכלל, אני מקנה בהם ולא בו, אני מקנא בהם על האושר שלהם – האושר היחיד, שלדעתי צריך היה להיות שלי!" אבל היא קנאה ועוד איך קינאה. היא רצתה אותו, היא רצתה אותו כמו שהיא לא רצתה אף אחד אחר. היא רצתה אותו יותר מגבינה מותכת בשוקולד, היא רצתה אותו יותר משמיים מעוננים ביום אביב, היא רצתה אותו יותר מחמסין ביום סתיו, היא רצתה אותו יותר משציפורים נודדות רוצות לנוח כבר מכל היגיעה, מלרוץ מפה לשם, מהבנק לכספומט ומשם לדואר – הרי זהו קיום אומלל, הלא כן?! היא רצתה אותו כמו שסופרים מתוסכלים מחפשים את המטאפורות המיוחדות ביותר, כאלה שאף אחד לא חשב עליהן ואף אחד לא יחשוב, ועדיין – שלא יהיו מגוחכות, שיהיו לגמרי מדוייקות! שיהיו אותו דבר, רק ביקום מקביל. שיהיו אותו דבר, רק דרך הראי הפרטי של נהג אוטובוס כפול שרואה גם את מי שיוצא מהדלתות האחוריות, או מי שנכנס.. היא הרגישה את האש בוערת, היא הרגישה בחיים. מאז שעזבו את המקום ההוא שללא ספק לא היה העולם הזה היא לא הרגישה בחיים. כעת היא הרגישה. הקנאה החזירה אותה לחיים. היא רצתה ללטף מישהו. היא ראתה אותם מהחלון והחליטה שהיא צריכה לתקוף. הם פסעו יד ביד ודיברו.

            "אז.. הולך לך, מה?" אמרה אחותו של יואב לאלפרדו.

            "בטח.. תראי מי תפסתי.."

            "מציאה מציאה!" נשמע קול תגרני ומבשר מהומות.

            "מציצה מציצה!"

            אישתו של אגון העיפה לאלפרדו סטירה. הם לא ראו אותה באה. היא התקרב בשקט ובעלטה. אי אפשר היה לראות. היא הלכה בכיפוף כדי שהצעדים שלה לא יהיו מוחשיים מידי, היא לא ידעה שבכיפוף עושים צעדים גדולים יותר ואז שומעים את ה"פיק" של הברך. אלפרדו שמע אותה מתקרבת אבל הוא עשה כאילו הוא לא שומע, הוא המשיך ללכת רגיל, לא כאילו הרגע נורה כדור בצווארו והוא מדמם למוות – וזה מה שלמעשה קרה. גם אחרי שהיא הפליקה לו הוא המשיך ללכת. הוא עשה כאילו לא הבחין, כאילו זה בכלל לא נוגע לו, או שהוא לא רוצה להסתבך איתה. אבל היא רצתה להסתבך איתו ועוד איך. היא רצתה להסתבך איתו אפילו יותר כשהיא שמעה לאיזו רמה של אינטימיות הגיע הזוג. היא הפליקה לו שוב.

            "היא ילידה, אתה לא רואה?! פאקן ילידה!" היא סובבה לאחותו של יואב את הפנים כדי שייראה אותה, אם במקרה לא הסתכל עם מי הוא מסתובב. היא ילידה. הם לא אנשים כמוני, הם תקועים בעבר. תראה מה היא לובשת? מחצלות. היא פאקן לובשת מחצלות! מגיע לך משהו יותר טוב."

            "משהו יותר טוב?"

            "כן."

            "הרבה יותר טוב."

            "ולמה מגיע לי משהו יותר טוב?"

            "מה ת'ה מדבר, אתה אדם מקסים. רומנטיקן, עדין, מתחשב, נדיב, חושני.."

            "את באמת חושבת ככה?"

            "כמובן."

            "אז למה עשית לי כאלה חיים קשים?"

            "רציתי לבחון אותך."

            "אם אני באמת אוהב אותך."

            "כן."

            "טוב, אני אהבתי אותך כשחשבתי שיש לי סיכוי איתך אבל עכשו יש לי יותר מסיכוי."

            "יש לך את הזנזונת."

            "היא לא זנזנות, יש לה שם."

            אומלט - זה מה שהוא היה צריך כעת. הוא לא ידע איך קוראים לבחורה שהוא תכנן לזיין. אמא תמיד אמרה לו שלא משנה מה ייקרה הוא צריך לתת כבוד לבחורה, לפחות לדעת את שמה. הוא הגיע איתה כל כך רחוק, אבל הוא לא ידע איך קוראים לה. איך הוא הדרדר, הוא חשב לעצמו. "איך הוא הדרדר". איך האדם המוסרי שהיה פעם הגיע לדרגה כזו שהוא לא טורח לברר את שמה של הבחורה שהוא לוקח למיטה. אומלט טוב היה מנער ממנו את התחושה הרעה כמו שהאדמה מתנערת מהחול והזוהמה שהותירה אחרי סופת חול עם בוא סופת הגשם שאחרי.