blinding light

יופי ִ - א ו ר מ ס נ ו ו ר -

ִאפלים שכמותונו...;קיפוד הנצח

חי את חיי במאורת העברושים האפלה הזו. איזה יום היום? מה התאריך בשנה הארורה הארורה הזו? אני לא יודע, אני חי במאורה הזו שבה לא קיים הבדל בין יום ללילה. חיי קשים, אפשר אפילו לומר ש"חיי קשים עליי". אתמול לראשונה הוכח שאני בן-אדם. היצלתי חמישה עשר ילדים מטביעה. לא יכולתי לסבול את המראה שלהם כשהם החלו לשקוע. שלשום בלילה רצחתי את בתֹדודתי, היא הייתה אישה רעה מאוד!

אישה רעה ומושחתת כזו אפילו דיקנס לא יכול היה להמציא. היא עוקרת את שיניה לפני השינה כדיי שתוכל להרכיב שיניים חדות יותר שבאמצעותם היא תעקור את אברי הילדים. את אברי הילדים היא מוכרת למרבה במחיר.

אני התפרנסתי מזה שסיפקתי לה את הילדים. שבוע שעבר הודעתי לה שזה לא מוסרי. זה לא מוסרי לחסוך בכספים שקיבלתי תמורת ההספקה השוטפת.

במאורה הסמוכה במחילה גר הוביט. הוא יצור מאוד חמוד וחביב, גובהו כחצי מטר והוא מועסק כפורץ. כל לילה כל תושבי המחילה מתכנסים אצלו. אנחנו נהיים מסטולים לחלוטין מהסיפורים הנאיביים והמטמטמים שלו. הוא מספר לנו כל מיני סיפורים על הרפתקאות, נסיכות, מלכים, על איך הוא טיפוס נהדר שכל החרבות קופצות לו לידיים ועל איך זה שנסיכות מתות לשכב איתו. לא, את זה הוא לא אומר, אבל מהאופן שבו הוא מספר את סיפוריו הדבר נהפך לברור מאליו. והוא חמוד.

במאורה מול שלי גר עכברוש. אפשר בקלות לומר שעל שמו קרויה המחילה כולה. יש לו כזה גדול, שכולנו באים כל לילה לבדוק אם זה אמיתי. פעמון ענק! לאף-אחד מאיתנו אין פעמון כזה. כשאנחנו באים אליו אנחנו רצים מהר ונכנסים בעוצמה בצד שמאל של הדלת, שם מצוי הפעמון. כולנו יודעים שזה מראה שמצבנו קשה. אנחנו באים אליו בשעות מצוקה וצער. הוא מעניק לנו דגדוג ועקיצה ענקית ואנחנו חוזרים הביתה לישון.

"אהובתי גרה במרחקים. אם אני גר באמצע המחילה היא גרה בסופה. אם אני גר בתחילת המחילה היא גרה באמצעיתה. אם אני גר בסוף המחילה היא לא עוברת דירה. אז אני גר בסוף המחילה והיא גרה באמצעיתה. אני שוקל לעבור לגור קרוב יותר לאמצע, אז היא תעבור לגור קרוב יותר להתחלה. אם אעבור לגור קרוב יותר לתחילת המחילה היא תעבור לגור באמצעיתה? לא." כך נגמרת פיסקה שפויה באחת המחילות המדייקות ביותר בממלכה.

במחילה שלנו גר גם אביר צללים. האיש הזה הוא ממש אביר צללים! אני מאוד אוהב לבוא אליו בין הערביים ולשמוע את הסיפורים שלו. הוא מסתמך על פילוסופיה עתיקה ונדושה שלפיה העולם כולו הוא רק צל אחד בין רבים של עולם אמיתי אחר שבו קורים הדברים האמיתיים. טיפשי מאוד לדעתי. אין הבדל משמעותי (לא מבחינה של לא ניכר) בין צל ללא צל, בשניהם מתקיימים חיים שנראים אמיתיים מאוד לאלה שחיים אותם. אז למה אני בא אליו? כדיי לשמוע סיפורים מלאי דימיון וחיים. להמתיק את חיי המופלאים.

אני מוחא כף בשמחה. מופיע קוסם ולוקח אותי אל עולם הקלישאות. אני טס הכי גבוה שאני יכול. מגיע עד לרקיע ולא נוגע בו. צונח באפיסת כוחות על גגה של מכונית. בעליה נוסעים כאילו נפשם לא יודעת מנוח. אני עף מגג המכונית כשהיא נעצרת ואז נדמה כאילו קוזזו כנפיי ואני צונח באפיסת כוחות על האדמה, מודע למגבלותיי האנושיות.

אני מציל ילדים ותהילת עולם מובטחת לי. הפכתי לבן אדם! סוף סוף מכירים בי כיצור אנוש. העיתונות הודתה, שאין מה לעשות, אני ידוע כאדם נדיב וטוב לב. העיתון הגדול במחילה, "גרשון יודע!", ערך ראיון עימי כחלק לכתבה מקפת עליי שבכוונתו לפרסם בעמודו הראשון. אני הפכתי, רשמית, למרעננן הרישמי של העיתון היבש במחילה! איזה כבוד. איזו שמחה!

הולך אני במחילה העבשה ופוגש את כל ימי חיי מרצדים לפניי! הנה יום הולדתי ה-17 בו לראשונה קיבלתי רשות להרוג. הרגתי אז את רוב תושבי המחילה. היה לי עצוב ובודד אז חטפתי לי נערה זכה מהעיר הגדולה. היפרתי ורביתי את המחילה כולה וכולם היו בניי. אני מתיחס אל כולם כאילו הם אנשים זרים והם מקלים עליי בכך שהם בטוחים שהם יתומים כתוצאה משואה אטומית.

כדיי להקל על הצער הם פיתחו לעצמם אישיות מגוונת ומסקרנת שרובה ככולה אינה מקורית שלהם. הם מפנטזים בלי סוף ולכן הם מתים בלי להרגיש כלל את עוצמת אי הקיום המוחשי. רבים מהם מתים, הרבה אנשים מעניינים שהייתי נוהג להשתעשע איתם מתים כשבמוחם עדיין קודחים רעיונות מעניינים שהם קראו או שמעו עליהם. כמובן שאין צורך במשטרה בעולם לא מוחשי זה. כך שאני בתור רוצח תינוקות, מאוד נפגע מהעניין ואני לאט לאט מתחיל לאבד טעם בחיי.

עמוד הבא-סיפור שלי. -יש המשך-

ִקיפוד הנצח

אני מרגיש שזה בא. אה. יופי. כותב סיפור. כשאני ניגש לכתוב סיפור אני שוכח מהסכרין שבמחשבה האחרונה. כמו שחשבתי, אני כאמור אוהב את סיפוריו של ההוביט לכן ברצוני לכתוב משהו דומה אבל הרבה יותר מלהיב ואמין, שיורגש שאני רוצח רגשן. ושיהיה מעניין. וזהו סיפורי:

הכל החל ביום אחד! זה היה כשהגיע הדוד מובוט ודפק נעץ בראש של אבא. אני הוצאתי את הנעץ וניצלתי אותו כדיי להדביק לקיר את התמונה המלבבת שאחותי המתוקה ציירה. לאבא נזל השכל והוא מת. הדוד הביע את התנצלותו ומיד פנה להמשך המשימה. הוא אמר לי:

"אני פוליטיקאי. אני בטוח שמעולם לא שמעת את שמי או אפילו פגשת את אישתי, אבל אני פוליטיקאי."

"מה העניין?" שאלתי אותו.

"אתה מחפש אש?" הוא החזיר לי.

"לא, ילדי, הבית נשרף, אני מצאתי אש." שרפתי את הבית ושנינו יצאנו לפינת השדה לתכנן את פרטי המשימה.

"אתה רואה, זאתי מפה!" קבע מובוט והראה לי את מפת בריטניה.

"אני בהחלט יודע לזהות אחת כזו כשאני רואה אותה."

"יופי. אתה מבין במכוניות?" שאל אותי הדוד.

"אני בהחלט יודע לזהות אחת כזו כשאני רואה אותה."

"מצויין. טוב. לך קנה, אצל הסוכנת הסמויה בפינת הרחוב, מפה של האיזור ומכונית לשניים. אתה תזהה שהיא סמויה?"

"אני בהחלט יודע לזהות אחת כזו כשאני רואה אותה." השבתי בחיוך והוא החווה חיוך מודאג.

כשראיתי אותה, כלומר שהיא חדלה להיות סמויה, קניתי ממנה גם פיגיון.

"יש לך חושים טובים למלחמה, נערי". החרה הדוד כשחזרתי.

"אל תזלזל ביכולתי. במשך כל ימי חיי הרגתי מאות כמוך. בדיוק באותו גובה". הבהרתי לדוד.

"זה מעניין. השטות הזו שאמרת, תינוקי." תמך בי דודי ומיד טפח על ראשי.

"וגם נכון." הוספתי כבדרך אגב.

"כמובן." אמר ושמר מרחק.

שיספתי את גרונו ומיד פניתי למצוא את אנשי הקשר שלי. מצאתי אחד, תפסתי אותו בגרון וכפיתי עליו לספר מה עליי לעשות וסתם סיפורים מעניינים.

"אתה שומע? פעם. אה... הייתי נסיך יפה עכשו אני אומנם לא צפרדע אבל אני מאמין שביכולתך לעשות בי כרצונך." החמיא לי.

הסמקתי והחשבתי זאת כסיפור מעניין.

"אתה רואה את האגם שם? המשימה שלך היא לירות בכמה שיותר אווזים ב... בוא נאמר... דקה."

הוא הושיט לי את הרובה, אני הפלתי אותו על הקרשים וכשדמעות על לחיי, יבבתי:

"אבל.. זה לא מוסרי... אדוני... להרוג סתם אווזים חפים מפשע. זה לא מוסרי. בכלל לא."

הוא ניחם אותי וסימן לי במפה את מקום מגורם של משפחת טרולים. נפרדתי ממנו בצער ופניתי לדרכי.

רד הלילה. רד היום. ואני הנני רעב כמו שלעולם לא הייתי. הדלקתי פנס ומצאתי בקירבת מקום, אגם שמשמש מקום לינה לאווזים שמנים במיוחד. צעדתי לשם כשעה וכשהגעתי הכנתי לי את מקום משכבי. כל הלילה יריתי באפלה וצחקתי למשמע צווחות האווזים הנרגשים. כשעלה אור השחר אספתי מתוך האגם מאות האווזים ועם החמישה המפוטמים ביותר סעדתי.

קרוב הייתי כמרחק פסיעה מבית הטרולים. ליד הבאר פגשתי נערה טרולית. היא ראתה שאני צמא, לכן היא משכה דלי מלא מים מהבאר והושיטה אותו לי בהינף יד. הודיתי לי והוספתי שהיא מאוד נחמדה והייתי מאוד רוצה להכיר את הוריה. מובן ששני אחיה הקטנים עניינו אותי הרבה יותר. היא הובילה אותי בקלילות לביתה הצנוע. שלפתי את פגיוני וחתכתי את צווארה עד שראשה הופרד לחלוטין מגופה והיא שבקה חיים.

קראתי בקול גדול, ליד פתח הבית:

"אני ההוביט הגדול! מבקש מכם לצאת מהבית ולראות את העושר הגדול שאספתי עבורכם במסעותיי האחרונים."

"עבורנו? במיוחד בשבילנו? הוביט הנך, אולם אינך כשאר אחיך נראה כי ברצונך להיטיב עמנו. אנחנו כבר יוצאים לקבל את מחוותך." צעק האב מתוך הבית.

מדובר כאן בתכסיס ידוע. הם מנסים לנטוע בי תחושה של ביטחון ביכולתי לחסלם כשיצאו. הם הבחינו שביתם נעדרת זמן רב מידי.

האבא יוצא עם רובה בידו. אני מכניס מכסנית במהירות ויורה ויורה ויורה.

שחור-לבןִ - א ו ר מ ס נ ו ו ר -

**************************** * ס י פ ו ר מ ה ח י י ם ***************************** *

החברה המושפלת

הם הולכים במדבר כבר שנים. הוא והיא והם. הם רצים ורצים עד שהם מגיעים לבקטה קטנה, שם גרה אישה מושחת שמשחיתה את פניהם. היא מכבה על כל החבורה סיגריות והם צורחים. היא מכה אותם והם בוכים. היא שופכת עליהם רותחין, קרין והם מיבבים. היא רצה מהר להביא סיר בישול ענק עבורם,הם נמלטים.

הם חובשים כובעים וצוחקים זה לזה. במדבר חשוב לצחוק. במדבר לא רואים כלום, רק מרגישים ריקנות כמו בתחילת העולם. הם רצים, היא מנסה לברוח ונופלת לתוך בור באדמה. הם נופלים אחריה. הם נופלים למחילות תת קרקעיות. הנה מגיע הגמד מצד שמאל היא מכה אותו בקילשון, הוא נופל. הקירות, הם מבחינים, עשויים מחול רך וצח. נראה כאילו כל רגע הכל יתמוטט.

חדר ענק לפניהם. על הדלת יש מלאך וגם חפרפרת שפותחת את עיניה וזועקת לעזרה. היא תקועה בעץ העבה שממנו עשויה הדלת. הוא מחזיק את יד הבחורה ונועץ בה סיכה. הסיכה ננעצת בין קפלי האצבע ויוצאת בצד השני. דם נשפך לכל עבר ומתערבב יחד עם דמה של החפרפרת.

הם פותחים את הדלת ונכנסים לחדר המואר. היא שוכבת בחוץ, אולי מתה, אולי רק מעולפת. המכשפה הרעה נראית כמו מלאך. היא מצביעה לעבר התקרה החולית ואש ניתכת עליה והיא נהפכת לממתק. הם אוכלים אותה ואת שאר הממתקים בחדר.הם שמחים וצוחקים זה לזה.

בחוץ הבחורה עדיין מדממת. הם יורקים עליה ונועצים סיכות בבשרה. בסוף היא נכנעת ומתה. הם ממררים בבכי ולא שמים לב שנחש קדמוני קרב אליהם. הנחש מספיק לעקור את לב אחד מהם. הם בורחים מהר בזעקות זעם לדלת אחרת.

הדלת מוארת באור יקרות ואפילו יש פעמון קפיצי וחמוד בצידה. הדלת מצופה פלסטיק ושמות המתגוררים בה כתובים בכתב יד עגלגל וילדותי. הם פותחים את הדלת ומיד מזנק עליהם כיסא עשוי נעצים ומשיל את עורם. הם נשכבים מיד על הריצפה, רוקעים ברגליהם על הקיר וממררים בבכי. הכסא נחרד ומיד משיב להם את עורם.

בחוץ הם מאושרים שהוחזר להם עורם. הם תופסים בחורה שמצאו בפניה חשוכה באחת הפניות במחילה. היא נראית מפוחדת, היא חשבה שלעולם לא יחשפו אותה. זו אותה בחורה שהייתה איתם והם חשבו שהיא מתה. הם צוחקים אליה, היא מחזירה להם חיוך וכולם מתגלגלים בהיפוך לאחור וצוחקים בהיסטריה. עד שכואבת להם הבטן והם נמרחים על הקיר. בטעות נפתחת דלת.

הם נכנסים פנימה. חושך. נדלק אור. כל בני משפחותיהם מזנקים עליהם ומוצצים את דמם. הם מתפתלים מכאבים בפינת החדר. בני המשפחה ניגשים לירוק עליהם. כל אחד יורק בתורו. מתפתחת יריבה בין בני המשפחה והם רבים ביניהם ומנצלים זאת כדיי לרמוס את גופות החבורה. אחד מהחבורה מגלה סולם שמוביל מעלה והם עולים אחריו אל מחוץ למחילה. אחד מהם נשאר במחילות.

הם מתמתחים בהנאה מהאור שנהפך לנעים אחרי השהות הממושכת במחילה. הם עולזים מהיום ונשכבים ערומים על החול החם. הם מלטפים אותה והיא מחייכת. הם קונים גלידה בדוכן הגלידה שלידם. הם מלקקים את הקצפת בהנאה ואת הדובדבן הם שמים על ראש גן העדן שיצרו בחול. ארנבת מקפצת לידם והם מבינים שזה הזמן להמשיך בדרך.

קשה להם להתרגל לחול שוב ומהר מאוד הם מתעייפים ושוכבים בתוך מערה שמצאו. שוכב כלב ליד אחד מהם ומלקק את קרקפתו ותוך כדי כך יורדים שלבים מראש הקורבן. הוא זועק לעזרה וכל השאר מתעוררים. הכלב נדבק לאחר לרגל ובמהירות חושף את עצמותיו. השאר נחרדים וצופים מוכי הלם בחשיפת עצמות גופו של חברם. לבסוף נותר רק שלד. הכלב שבע והם מנצלים זאת על מנת לברוח.

היא רואה אגם באופק. הם כולם רצים אל האגם ומזנקים לתוכו בעלזות שמחה. הם עולצים יחדיו במים הצלולים והנעימים. מים עפים לכל עבר מכפות ידיהם והם כולם משתעשעים אך הם טרם השיגו סיפוק. כדיי להשיג סיפוק הם עורכים תחרות שחייה. בסוף המרוץ יש מערבולת והם טובעים.

**************************** * ס י פ ו ר מ ה ח י י ם ***************************** *

.h3,מחשבהִ - א ו ר מ ס נ ו ו ר -

ִקרוב עד כמה שאפשר לרקיע;הצילו,אני טובע

* * *

"אור חזק. אור חזק מאוד היכה בפניי. כשהתעוררתי. וקמתי מעל מרבצי. עוצמתו של האור דמתה בעיני לעוצמת אור השמש במחצית המרחק בינה לבין כדור הארץ החביב".

* * *

הו, הנרי, כל כך שמחתי לקרוא את מכתבך. אתה בטח ידעת לאן לשלוח את מכתבך, אולם ייתכן שיש יצירי אנוש כמותך, זהים לך לחלוטין, שמידע זה אינו מצוי ברשותם והוא הגורם המבדיל בינך לבינהם. הו, הנרי, הסר ממני את הנטל הכבד הכרוך בהמצאת הסיפור, גשר על הפערים, חסל את הגורם המבדיל, מלא עוד הרבה חורים ריקים בסיפור. הנרי, אתה מוכרח, תוכיח לכולנו שאתה מסוגל, הנרי בבקשה ממך.

* אני הנרי. תפקידי הוא להוכיח לכולכם כי החלש וחסר הביטחון מסוגל להגיע להישגים הנראים גדולים מכפי יכולתו. אני לא חלק מהסיפור, זו לא הקדמה. זה סוג של התנשאות של הכותב שאיבד כל תקווה לכתוב את הסיפור המדהים ויוצא דופן שתווה במוחו משום שהמקלדת הדפוקה מחבלת ברצף המחשבה ובהקשרם של המשפטים. לכן הוא כותב בסגנון ילדותי, מתנשא ואפילו נדוש על-מנת לחפות על כוונתו להשתמש בסגנון זה ולשנותו במקצת וכך ליצור יצירה מדהימה ויוצאת דופן שלא תזכיר שום סגנון מוכר.

כולם יודעים שהסרת מעצמך את האחריות, ג'ורג', לא בגלל שרצית לתת לי הזדמנות אלא כדי ליצור דמות מספרת שאינה באחריותך. כתיבה מודעת? גועל נפש. גיבור בעל מודעות עצמית? גדול. הכל מסופר בגוף ראשון. לכן כול הדמויות הם מרכז הסיפור .אף אחד לא זר. מחשבות,מחשבות. אישיות,אישיות.

נמחק את כל הזבל? אולי בהמשך. כוכביות בשליטה מלאה. המשך סיפור:

* * *

"אבל זו לא הייתה שמש נעימה ומחממת.

זו תמיד השמש, המוטיב הנדוש, ואני הייתי אכן במחצית המרחק בינה לבין כדוה"א. התעוררתי יפה."

* * *

תחילתו של סיפור קורות חיים מדע בידיוני סינטטי ומתנשא? לא. סיפור מהחיים מלא וגדוש בדימויים? לא. סיפור סוריאלסטי, פוסט-מודרני,וים ונדרס? כן, אבל טוב יותר, מלהיב יותר, מקסים יותר, מושלם יותר. אפילו לא דומה לסרט. עכשו היוצר (המספר) המודע שוקע לאיטו.

הכל ברור? כן!!! בלי קללות מלהיבות.קצת עידוד:טוני,טוני.

שום דבר לא ברור? זה בסדר גמור! זו הכוונה המתחכמת.

ועכשו ליצירת המופת המופלאה. בלי טעויות. הליכה על חבל דק. הכל בשליטתי. יש לי כוח. מקצועי מאוד. שום דבר מיותר. טירוף חושים מופלא. כן. התחלנו. בלי בדיחות.

קצת קשה לבקר דבר כזה? נכון מאוד.

סיפורים קצרים. רעיונות כמו בסיפור ארוך? תקציר? הרחבה של רעיון יחיד? סתם הרחבה של משפט קטן ואידיוטי? אני אקבע! אני גם אקבע עד כמה הכל יהיה ברור. החסרת פרטים בסיפור? המוזה הלכה או שמסתתרת פה כוונה נסתרת? שניהם. זה באמת לא משנה.

משחק כוכביות יפה. מרוצה מעצמי. לא יפה. מוגזם - הכוכביות. מזה בדיחה? לא. בספרים ה"רציניים" ביותר יש כוכביות. בספרי מדע בדיוני, שופעי הכוכבים בתוכנם, אין כוכביות. אבסורד? ברור שלא. מסקנה: כוכביות הן רציניות. ספרים "רציניים" הם לא. פרדוקס? כן. מבולבלים? יופי.

בלי כללים. מוסכמים. אין כללי מוסר, כללי ציוויליזציה. אני קובע הכללים (אם יש כאלה). עודף סגנון, לא מזהים סגנון מוכר. המסר: התמכרות מובילה לאובדן הזהות העצמית. התמכרות לדבר יחיד. ריבוי סגנונות - הזהות העצמית נשמרת. אין סכנת התמכרות? טעות. הזהות העצמית אובדת ונשבית בין כל מגוון הסגנונות. מבולבלים? יופי. שטויות? נכון. נמאס לכם שאני עונה לשאלות של עצמי? יש לכם מזל, כי גם לי נמאס.

תשובות: הפנייה אליכם בלשון רבים, זלזול באינטילגנצית הקורא, פנייה לרגשותיו המאמינים בצדקת הכלל, הגברת האמון בי. מרתק. לא מרתק - חסרי המודעות העצמית. אני עצמי, לעולם לא תדעו אותו טוב ממני. תשכחו מזה. זה היה מתנשא, בקושי הספקתם לזכור את זה. משפטים קצרים: עוד קצת וזה ישעמם או ירגיז. מודעות הולכת! תהנו מהיופי.

הסיפור המרגש בעל היופי הטבעי. יופי החשיבה. נתרכז בעלילה. חוסרֹניכור.

כולנו אנשים כולנו יוצרים כולנו אלוהים!

לא כולנו מספיק מאמינים ביכולתנו ליצור, להיות אלוהים. יותר נוח לנו להסיר את הנטל מעצמנו. אנחנו יוצרים אולם איננו מסוגלים להכיר בזה כחלק ממודעתנו העצמית. אנחנו כה קרובים לאלוהים ומודעים לכוח יצירתו כך שאיננו חושבים שאנו מסוגלים לעמוד בנטל הכבד של להיות יוצר.

אני יוצר. אני רע ומושחת בדרכי היצירתית כמו כל רע ומושחת המוכר לכם מעולמכם הקטן. אני כופה עליכם להרהר בסיפורים המדאיגים ובמחשבות העכורות שכרוכות בהם.

3 רמות חשיבה לדמויות בסיפור:

1. ה ח ש י ב ה ה פ ש ו ט ה. קרויה גם החשיבה האקראית, הטיפשית. בעיקרה אינה מחשבה עצמאית של אדם, אלא מושפעת ממושגים שנקבעו, לרוב גם בשרירותיות, על-ידי פרט אשר דבריו התקבלו אך ורק מהסיבה שהחברה שאימצה את מושגו היתה שרויה בבעיות קיומיות בעולם או/ו חשבה לטווח קצר בלבד ולכן תמכה בפרט הדומיננטי שהתעקש על שלו. והם היו חסרי בטחון ביכולתם. היא לא מסוגלת הייתה לחולל שום דבר משמעותי בעולם שאותו לא הבינה. גם הפרט לא הבין אותו.

אף אחד לא יכול לדעת אם הוא מכיר את חוקיהם של החיים בעולם שלא הוא יצר לכן אין שום טעם לחוקק חוקים, להמציא עקרונות ולקבוע מושגים שכולם אמורים לדעת. זה אכזרי מאוד להכריח אדם להבין את העולם בדרך אחת מקרית שאולי היא נכונה ואולי לא, אבל אין לזה כבר חשיבות. רובנו חושבים כך רוב הזמן. מחשבה כמו: "אני אלך לאכול במסעדה."

2. ה ח ש י ב ה ה מ ת ח כ מ ת. זוהי החשיבה שמנסה להשיג את המיטב מהמחשבה הפשוטה, גם כן מסתמכת על ההנחה המוטעית שזוהי המחשבה הנכונה לחשוב בקיום זה. כמו לנצל את העולם - להרויח כסף רב.רובנו מ ש ת ד ל י ם לחשוב כך. מחשבה כמו: "אני אלך לאכול במסעדה זולה מאחר שאין ברשותי כסף רב."

3. ה ח ש י ב ה ה מ ה ו ת י ת. זוהי החשיבה שחושבת על קיומם של כל החפצים, המושגים, המחשבות ובכלל כל הדברים שמצויים בעולמנו, מנקודת מבט של יצור חושב שאינו לוקח חלק סביל בעולם. לכל דבר בעולם יש משמעות נסתרת עבורו וגם אם אין, באפשרותו למצוא תמיד עוד משמעות ("עמוקה") שתיראה לו הגיונית מאוד. הוא מסוגל להפריך כל מחשבה פילוסופית שקיימת בטיעונים מגוחכים או חכמים ותמיד הוא ירגיש טוב עם זה. למילה "נכון" אין הוא מייחס כלל חשיבות הכל נכון ומוטעה עבור השאר, רק למה שהוא עצמו אחראי הוא קורה "נכון". שום דבר לא בטוח, מלא ספקות. הוא מאמין שבאיזהשהו מקום הכל נמצא ואין רק מציאות אחת ברורה עבורנו.

ובקיצור: מנקודת מבטו הכל מקרי ולא תושבי כדוה"א אחראים לגורלם. אין באפשרותנו לחוש בטחון לגבי דבר שלא אנחנו יצרנו אלא אם כן אנחנו מאמינים שאנו יוצרי העולם. עבורו רק ליצירה שהוא עצמו חשב עליה יש משמעות. לעיתים זוהי צורת חיים. את רוב האנשים זה תוקף ברגעים הלא נכונים.

אין דבר יותר פשוט מהיופי. וגם כמובן הוא מאמין שלאף פרט אין אפשרות להשפיע על חייו שלו. מחשבה כמו: "היכן שאוכל אנסה להפיק את מיטב ההנאה מהאוכל, אני אהפוך את כל מה שכרוך בזה לדבר אישי באחריותי, מעין יצירה אישית".

המון פאתוס, השאלה היא אם יש כוונה נסתרת מאחורי כל מילה. יש אם רוצים שתהיה. אין אם האדם מנסה להשתמש שוב ושוב במושגים המוכרים , הישנים והבטוחים לנפשו המעורערת, ואפילו את המושגים הנסתרים, הלא מוכרים, הוא תמיד מנסה לסווג בקבוצת המושגים המצומצמת ביותר. נוצר מצב שבו כל מושג מסווג במהירות, כ מ ע ט ל ל א מ ח ש ב ה, למושג כללי אחד והאדם מרגיש בטחון רב בעצמו וביכולתו. בעולם שבו הוא חי אין איזון בין הטוב לרע. מצבו הנפשי מתערער עם כל גילוי שהוא עובר, הקטן ביותר, במהלך חייו, ובכל זאת עולמו, בגבולותיו המצומצמים, נראה לו כה יציב ונכון.

ואין דבר כזה נכון! (רמה 3)

הרי כל מה שהיה כתוב עד כה, זה הכל שטויות, נכון?!

כמובן. אין מה לחשוש. החליק להנרי מהמוח. כנראה!(?)

-לא כולנו חושבים. ואתה כן?

+לא,אני לא! בחורי.

-אני הוא "מלך היקום", מי אתם?

+אתה מבשל הרבה?

-לא,מעט. ִ-יש המשך...-

ִ ִהצילו אני טובע

מובן לכולם שאני, בריטי נאור שכמותי, לא אתעורר במקום שכוחותינו בחלל טרם הספיקו להגיע אליו. אין ביכולתי להגדיר את המקום משום שזה עתה רק התחלתי לחשוב עליו. ידיד ותיק הסכים לבטא בכתב את כל מחשבותיי. הוא כאילו כותב ספור בשמי ולכן עליו להשתמש במחשבותיי. כך אני חושב. אני משתדל לחשוב מחשבות חכמות ואיכותיות שידעו מי אני וגם כדיי שיצא לידידי סיפור מדהים.

ביום זה 4/12/1992 גמלה החלטה בליבי לכתוב סיפור במוחי אשר יועלה על הכתב באמצעות מלכי, הקרוי-אלוהים. אני בריטי מהדור הישן ולכן טרחתי להסביר את עקרונות סיפורי, אך במחשבתי אני שובב - כפי שנוכחתם לדעת מהקדמתי. אין ברצוני לסבכם יתר על המידה, חברים, אולם עליי להבהיר לכם כי הנני שבוי בשובל כוח היצירה של היוצר הגדול.

אני הוא חוקר טבע וככזה התחלתי לעקוב אחרי חיי החולדה הביתית שלי. אני לא בדיוק הטיפוס שרואה ציפור עפה ומיד מתרגם זאת במחשבתו לכדי מסקנות כגון אלה:

'זוהי ההוכחה לאפסותי מול הציפור הבוחרת שזהותה תובן ע"י בני-אדם כיצור חי שיודע לעוף. זהו מאפיינה היחיד בעיני, מאפיין זה כה יפה ואצילי, לעולם אמשיך לצפות בה בהולכי ותמיד אראה את יופיה. יופי בני האדם אינו משתווה ליופיה הנצחי. יופיו של הטבע הזר והמיסתורי. ואני אתמול אכלתי את היופי המושלם הזה, זה בתוכי. איך אני מסוגל לחולל תהליך כזה, להעלים יופי שכזה? איפה ההיגיון בעולם? יש היגיון, בטוח שיש. אני כנראה לא פגעתי בה באוכלי אותה.זה

נכון להעלים "דברים יפים", זה עיקרון בעולם, הטוב והרוע לא יתקימו לעד זה בצד זה, הרוע ישרוד בסוף וכל הטוב והיופי ימוג מן העולם. אני אקנה רובה ציד, אבל, אבל במי אני אירה? איזה סוג של שינוי עליי לבצע? אם בכלל.`

אני לא מספיק חכם בשביל לחשוב כך. אני מכיר מאפיינים מדעיים מפורטים יבשים.

"יורה בעצמי באמצע הרחוב, שותת דם. למה יורה בעצמי? יורד אני בריצה, מתגלגל במדרגות".

אינני חכם, אין ביכולתי לפתח לכדי רעיון את היכרותי עם החולדה. האיש עם הצפור, שאני בעצמי יצרתי, פיתח רעיון פילוסופי שאני....אוה..

"מי זאת? וזאת?!"

לא, אני לא יכול לפתוח סיפור בדרך זו. חשבתי יפה כשניסיתי להגדיר איזה סוג של טיפוס אינני (זה אני חשבתי?). אולי אצליח להגיע למסקנה - אם אחשוב עמוק-כי היוצר הגדול שעליו חשבתי היא בעצם החולדה! לא, אם כך באותה המידה אוכל להוכיח אותו הדבר על קצה הכנף שעליה אני יושב ולא יהיה לדבר סוף ואלוהים ישתעמם ויעבור לדמות הבריון כנראה... ֹמחשבה מחוכמת מצידי...-

"להוכיח אותו הדבר על קצה הכנף, שעליה אני יושב" פיוטי מאוד אבל ככלות הכל זה יומרני וטיפשי לשים משפט שכזה בתחילת סיפור. טוב, אני הולך לכתוב סיפור עם הרבה רגש ורושם ואפילו מעט חוכמה. ממבט כללי על הסיפור זה נראה כמו חיקוי עלוב לסיפרו של מיכאל אנדה (כן, אני יודע את שם הספר אך למען המיסתוריות לא אגלה). נפתח בסגנון הרגיל:

"אור חזק. אור חזק מאוד היכה בפניי. כשהתעוררתי. וקמתי מעל מרבצי. עוצמתו של האור דמתה בעיני לעוצמת אור השמש במחצית המרחק בינה לבין כדור הארץ החביב.

אבל זו לא הייתה שמש נעימה ומחממת.

זו תמיד השמש, המוטיב הנדוש, ואני הייתי אכן במחצית המרחק בינה לבין כדוה"א. התעוררתי יפה. רצתי בטירוף, גמאתי קילומטרים רבים, רצתי בטירוף אולם מטרתי היתה שפויה לחלוטין. היא גרה בבקטנה ענקית באמצע המדבר, היא נופפה בדגלים של כל מיני מדינות שאני לא מכיר. היא ידעה את שמי והיא אפילו הכירה את אהובתי, אולם היא העדיפה לשמור על ניכור ביננו. רצתי, שמעתי את שלושת בחוריה זועקים: 'של איזו מדינה הדגל הזה? והזה? והזה?...` יריתי בכל העולם ודם נשפך מכל עבר. אני המשכתי לרוץ בכל כוחי כשמשאלת מוות מהדהדת במוחי."

מה הם רוצים, מה הם רוצים. מה המשטרה רוצה מ0 שכמותי. המשטרה תמיד צודקת. החוק ואלוהים תמיד הלכו טוב ביחד. אני מחבב חולדות, אני מאמין באלוהים. דופקים חזק, משטרה. מגיע לי. זה הסוף.

ד " ר ה נ ר י-פרש מהמירוץ-

לא משטרה לא משטרה לא משטרה לא משטרה לא משטרה לא משטרה לא משטרה לא משטרה

בריונים צמאי דם בעלי אישיות מענינת מתקרבים. המנהיג ג'ו שבוי במוחו.

.h1,ִ- †-

.h3,אושרִ - א ו ר מ ס נ ו ו ר -

* * *

ִאור השמש אינו זורח מכאן;אש אוחזת בבגדיי

ה פ ע ם אני מוכרח להצליח. אוי לי ואבוי לנשמתי.גורלי נחרץ.כנראה.אני.חושב.במשפטים יותר ויותר קצרים,כנראה שאני שבוי במוחי.לא מתאים לי לשחק את התפקיד של הבריון חסר הביטחון מנהיגם של שלושה אנשים חלשים וטיפשים מאוד. אני עצמי חסר שכל, טיפש, כלומר. הם יותר טיפשים. אני יותר חכם מהם. יותר חכם ועוד יותר חכם ועוד יותר חכם ואני אהיה אפילו פושע משכיל, ראש מאפיה. כבר עלתה במוחי מחשבה משכילה.

חוקר טבע זקן-ראש מאפיה יריבה. אין שום הבדל בינהם. בשבילי. אני אפילו מתמצא בחוש-הומור. מאפייניי החיצוניים: חליפת טוקסידו, זרוע חשופה, כתובת קעקע עליה, בצידה עכשו כתוב:"החכם מכולם".

"תפסתי אותך. זקן חף מפשע שכמותך." רשימה, רשימה, איפה היא? הנה. "אתה מוכן לתת לי בבקשה: לעבור?"

"בבקשה תעבור. נערי, סוכן סמוי שכמותך." השיב הזקן וחיוך קליל נסוך על פניו.

"לא. לא ולא. סליחה זקני,כוונתי הייתה: "מה כתוב שם? איפה המשקפיים שלי? "אני רוצה סמים. ואלה הם הסמים המועמדים: קראק, l.s.d, הרואין ומורפיום." זהו.

"באוסקר יש חמישה מועמדים, נערי...."

"ואני חושב שאם שותף הייתי בהלצה מלאת חוש-הומור זו, אזי חייב אתה לי כסף."

בכלל מההתחלה אמור הייתי לדרוש כסף. לזקנים אין סמים קשים. הגעתי לעניין הכסף בדרך אלגנטית המוכיחה בקיאות של ראש מאפיה. וזה מה שאני.

"יש לך צו? אפילו לסוכנים סמויים דרוש צו. אני לא סתם מחלק כסף לעוברים ושבים."

תתכוננו לתשובה המחוכמת הבאה. כאילו לקוחה מהסרטים:

"אם כך, הריני להודיעך כי זה הרגע עברתי לצידו השני של החוק. חבר'ה: לא להשאיר שאריות מהזקן. כוונתי היא: לא להשאיר עקבות, ראיות. זה לא אומר: לא לגעת בו. זה גם לא אומר: לשרוף את הגופה. עשו בו כרצוני, הבנתם?" חל שיפור אצלי. ללא שום ספק. אני מתוחכם ובעל שכל.

לא עקבי בעיצוב הדמויות. אפשר להגיד? נכון מאוד. הדוקטור לא שותף בדיאלוג, סיפורו היה מחשבתי בלבד. אין כאן עקביות. וזה מה שיפה... מה יפה?! לא הסברתי את עצמי? תסבירו אתם את עצמי. וזה באמת מה שיפה. (אפילו ההערה הזאת לא עקבית...וזה מה ש...) -נחזור לסיפורו של ג ' ו-

אש אוחזת בבגדיי

א נ י לא מרוצה מעצמי עד כדי כך שאכתוב יצירה. העניין הוא ש.... אני מוכרח. כפה עליי. אתם יודעים מי. אתם לא יודעים מי. טוב, די. ג`ו מפסיק להתחכם. (מספיק הוכחתי את התיעלותי. ) אפשר לחשוב בסוגריים,כן.) תנחשו א ת ם מי.

היצירה שלי היא חלום בלהות שתוקף אותי בעקביות מאז ש.. אה.. נולדתי. תוקף אותי מיום הוולדי. מוקדם יותר ממתי שאני זוכר את עצמי. בחלום:

רודפים אחריי. עיגול אדום, כל הזמן רודף אחריי, כל הזמן. אני נוסע בכל המהירות במכוניתי. קשה להבחין בסימנים מוכרים. בחוץ. הכל אפל. הוא לא רודף רק אחריי, הוא רודף אחרי כולם. הוא המוות. הכביש הגדול נחצה לשלושה כבישים נפרדים. המעבר בין ה כ ב י ש י ם אפשרי וניתן לראות שלאורך כל שלושת ה נ ת י ב י ם ניתן לעבור, בהזזת הגה, לכל אחד מהם. אף אחד לא עושה את זה. הם לא משנים נתיב לעולם.

נתיב אחד מוביל למוות בטוח בתהום הפעורה בסופו. לנתיב השני רובם עוברים. הוא זוהר ומדיף ריח אושר ניצחי והנאה בלתי פוסקת. אני פונה אליו. צפוף שם, תהיה תאונה. בשארית כוחותיי אני פונה לנתיב האחרון שבו ברצוני לחיות. נתיב גרוע. בלילה עוד אפשר להתגנב לנתיב השני ולספוג קצת אושר. ביום קשה לשרוד. קבוצות מהנתיב השני מקדישות את חייהם לך. גומלות לך על הלילה ששהית אצלם. הם מענות אותך, עושות את חייך בלתי אפשריים. הם טוענים שהם עוזרים לך ולהם והכל למען שלום הציבור. הם גורמים לך להרגיש כי אינך מסוגל להיכנע לעיגול האדום. הפנייה לנתיב הראשון - נתיב המוות - היא בלתי אפשרית עבורך.

זה עצוב. זה מדכא. לעזאזל היופי שבניכור. זה חלום בלהות יפה. עכשו אני אהרוס לרגשנים שבינכם את כל הרחמים שהצליחו לאסוף מכיוונו הכללי של חלום הבלהות. חלום בלהות אישי שלי, פרטי. כל לילה אני חולם אותו. אותו חלום כל לילה. נדוש אך אם זאת נוגע ללב, הלא כן?

משל טיפשי. משל טיפשי, מנוכר ומזוויע על חיי האיומים בתור פושע. העיסוק המתמיד בדבר אחד תמיד. האתגר שנהפך לשיעמום ומתבטא ברצון להיתפס פעם אחת. לשלם גמול על כל מעשיי הרעים.

יופי היצירה ישמר לדמות אחרת. כאן יש כיעור. אני חי את חיי ואני משתוקק לחיות חופשי כל חיי. אין לי מושג בשביל מה. מעולם לא עסקה מחשבתי במחשבות אודות האושר. לחופש אין שום משמעות בעיני. גם עליו מעולם לא חשבתי. משמועתו בעיניי שווה למשמעותו בעיניי חיות חסרות מחשבה שזה מהווה עבורם אינסטיקנט טבעי. הכל אצלי מסתכם באינסטיקטים טיפשיים שסביבם אני בונה משמעות אחת גדולה, ובשבילי גם הם לא קיימים.

אין לי שום סיבה לחיות את חיי. מחשבתי פוסלת מכל וכל את החיים. אין לי שום סיבות הגיוניות לחיות את חיי. אני חי. לכן למוחי אין שום קשר לחיי. למחשבה עצמה אין משמעות בחיי. יחד עם זאת זהו העיסוק היחיד שאני נהנה ממנו. אני לא חושב? אני כן חושב אולם לשם המחשבה בלבד, המסקנות מהחשיבה לעולם לא ישפיעו על חיי. כולי רגשות וגם הן הולכות להיהפך למחשבות בבוא הזמן הנאות, לחברה התרבותית.

חיי הם חסרי משמעות ללא מחשבה. למחשבה אין משמעות בחיי. המחשבה מואסת בחיים.

אני חי. החיים עצמם הם הסיבה לחיי. במה שונים חיי מחייה של החולדה של הזקן? לגבי העולם בכלום. לגבי? במודעות העצמית שלי. אני.

אותו דבר אצלכם אותו דבר אצלכם אותו דבר אצלכם.

אפסים.

אתם חושבים: נהנה ממחשבות. מזויף. סתם עושה רוח מתיאוריה טיפשית. פושע שנהיה חכם; כל זה נכון, יפה ואפילו מקסים אילולא היו אלה החיים שלי, אותם אני חי. קשה לזלזל בחיים של בן-אדם. הם היו יכולים להיות אלה שלך. אי אפשר לצאת מכאן בדרך כזו שאדע: הנה נחלצתי מכאן, פענחתי הכל ויצאתי מהמקום הנורא הזה. אני תקוע כאן לנצח נצחים וגם כשאצא מכאן לא אדע זאת.

אני נהנה מזה. העיסוק האובססיבי, הממכר, בפשע גורם לכך שחיי יהיו לא מגוונים וכתוצאה מכך משעממים. מצד שני את הגיוון בחיי מספקות מחשבותיי. (מצד שמאל ניתן להבחין במילים החכמות שבהם אני משתמש.) שום דבר לא חסר בעולם. הכל נמצא, רק צריך לחפש. כל הרגשות, כל התחושות, כל המחשבות, כל החפצים מצויים, אצל כל בני האדם. הגיוון מצוי בכולם. מפוזר בכל העולם במידה שווה. תחפשו, תחפשו יש טוב ורע במידה שווה. הפרט הוא חסר חשיבות. הדאגה היא לכלל העולם, על הפרט מוטל לדאוג לעצמו על מנת ל ה י ש ר ד. כל אחד אוסף לעצמו קצת מהתוהו בעולם ויוצר לו ממלכת "אמבר" משלו. (ראה סדרת "אמבר"/רוג'ר זילזני.)

יצירה שמודעת לעצמה.

הכל ברור הכל ברור הכל ברור הכל ברור הכל ברור הכל ברור הכל ברור הכל ברור

ועכשו נעבור לילדים.

הקטע היפה בסיפור. חסר מודעות עצמית. דמות חסרת ביקורת עצמית. מנוכרת.

.h1,ִ- †-

.h3,ניכורִ - א ו ר מ ס נ ו ו ר -

* * *

ִדברים מוזרים קורים כשהירח מלא;תחשוב טוב על מה שאתה עושה

ב ו ק ר. בוקר יפה מאוד. שמעתי את שירת הציפורים, שרות ליד חלון חדרי. החופשה החלה ואני כבר ממתין בשקיקה לרגע שבו הציוד יארז ואבא יודיע: "משפחה! אנחנו יוצאים לפגוש את בני דודנו,בחופשה המשפחתית השנתית שלנו, אשר מתקיימת כבכל שנה באי ילידים והפעם אי פראים חסרי-תרבות ליד בורניאו."

אבא הדליף לי אתמול את מקום נסיעתנו ואת נוסח הצהרת הפתיחה שישא בבוקרו של היום. כל שנה הוא מדליף לי את נוסח ההצהרה ואף משתף אותי בידיעה שאנו טסים לאי ליד בורניאו.

ליבי פועם בחוזקה כשאני משחזר במוחי את חיונותה של בת-דודתי ג'ני. את ג'ון כולנו מעריכים ומוקירים. ג'ון הוא המנהיג הנערץ. אני מעריץ אותו בשל עדינותו ותכונותיו האציליות: הוא מכיר כל חי על פני האדמה, מומחה בקשירת והתרת חבלים, שייט מומחה ברפסודה הפראית שלנו והחשוב מכל - הוא מומחה בהבערת אש ליד המדורה ובבידור ובהשמחת ליבות כולנו בעת הישיבה לידה.

הנה כבר אנו יוצאים לדרך. הנה אנו יוצאים!

הסרתי כל דאגה מעל ליבי בעת שליקטתי מהמדף את "ספר הדברים הנעימים והמגרדים שהפראים מעוללים" ואת "300 הנסיכים של הגמדה הסקסית מאיסלאמאבד" אשר דאגתי לשאול מאבי בשל המלצותיו החמות על הספר. מפת האיזור שוכפלה לכל בני המשפחה והוכנסה מתחת לחולצתו של כל אחד ואחד מאיתנו בלילה הקודם. וטוב שכך משום שאחרת ייתכן ואנו, שכחנים שכמותנו, שוכחים היינו את החשוב מכל לסייר הטבע.

את קירטוע המנוע ליווה האב בנאום חוצב להבות אודות "חשיבות הכרת נוף מולדתך האירופית". נאומו לווה בהפגנת ידע רב אודות הנוף אותו עברנו. במהלך הנסיעה הנפלאה עצרנו פעמים מספר, ראש המשפחה יצא מהמכונית ובזמן שהוא מסייר רגלית לצד מכוניתנו הנוסעת הוא שטח בפנינו כמה עובדות שטח עקרוניות אופייניות לנוף האסיאתי. לקראת סוף הדרך נישא נאומו האחרון שלטענת רובנו היה המלהיב מכולם וניכר בו כי הוכן כהלכה.

אחי הבכור כיבה את המנוע וכולנו צפינו במחזה הדרמטי, אשר לדעתי היה הקטע שפתח את ההרפתקאה השנתית. מנהיג המשפחה, אבי, המאור הגדול בנסיעה השנתית הנוכחית, אחראי היה לכך. ראשו, נפול היה על שמשתה הקידמית של המכונית. מחוריי ראשו זרם דם שכיסה את השמשה. מהעיניים, מהאף, מהפה ואפילו מהאזניים, כמות הגדולה אפילו מכמות דמה של אם המשפחה בטיול דאשתקד.

כל שנה ממהרים בני דודנו ליעד הטיול, מגיעים אליו לפנינו ושם הם פונים אל הפראים הידידותיים בבקשה להפסיק את קיומו של אחד מבני משפחתנו אשר היתרע מזלו להיתפס ראשון מחוץ לרכב. בשנים עברו עשינו אנו זאת להוריהם. אני דווקא מאושר ממות הורינו משום שעכשו, סביר להניח, ג'ון ימלא את תפקיד אבי הרוחני.

א נ י ח ו ש ב ש ז ו ה י ת ח י ל ת ה ש ל ה ר פ ת ק א ה נ פ ל א ה .

(לקורא הטיפש:-הבא בתור הוא:יש עוד המשך-)

ִתחשוב טוב על מה שאתה עושה

לעניות דעתי זוהי זכות גדולה ומכובדת לכתוב יצירה קולנועית. בבוא הזמן ברצוני לעשות סרט באורך מלוא אודות אישיותו האדיבה, דווקא, של המנהיג ג'ון. ברגע זה הנני ניגש לכתוב את סיפור ההרפתקאות שכולנו חווינו במהלך אותו קיץ לוהט.

התחלנו לשרך את דרכינו בסבכי הג'ונגל. נעצרנו. החלטנו שאנו כבר לא מזהים זה את זה. כולנו עמדנו את אלה את מבטי אלה שלצידנו, אני עמדתי את מבטה של ג'ני. כן, זיהיתי ישר שזאת היא. היא כל כך שונה מאיתנו, הנערים. לבסוף גמרנו וכולנו ביצענו בדיוק אותו דבר. קרבנו בחשש אל ג'ון, הקפנו אותו וקפצנו עליו בזעקות שמחה: "הו, הנה אתה ג'ון יקירי!" האמת היא שחזרנו על דבריה של ג'ני שקפצה ראשונה על ג'ון. חשבנו שזה הדבר הנכון לומר בנסיבות שכאלה. כללי הנמוס ידועים היטב למעולים, הברקת שבכתר, שכמותנו.

חם היה באותו יום, רובנו לבושים היינו במחלציים דקים אשר הסתירו מעט מאוד מגופותינו הלבנבנים. ג'פרי הנועז וחסר המעצורים נראה משוחרר מאוד , האויר הלוהט והמשכר כנראה עשה בשכלו דבר מה, אזור ברכיו ומפרקיו חשופים היו לחלוטין! כולנו השתוממנו מעובדה זו ואף הקפנו אותו מכל צדדיו ודאגנו למעקב צמוד אחריו מתוך סקרנות: מה יהיה צעדו הבא?

ג'ני לא דאגה להביא ביגוד מהבית, בזכות מידע מוקדם, שמצוי היה ברשותה, אודות תנאי האקלים הבלתי נסבלים. כולנו שיבחנו אותה על ידענותה. ג'ון ידע כי אסור שמוח ידעני שכזה ילך לאיבוד, לכן הוא הוביל אותה אישית בסבכי הג'ונגל והוסיף: "בואי, מותק, ג'ון ידאג לגופך." ג'ון הוא פילוסוף דגול לכן דאג הוא להזכיר את משקלו הרב של הגוף בהווית האדם. "הרי לא כולך ידענות, הלא כן?" הוסיף בידענות.

בג'ונגל היה כמו בכל ג'ונגל. ההבדל היחיד היה שכאן הסתובבו ביננו פראים שחומי עור, לובשי מעילי עור שחורים לגופם שהציעו לנו תה חם ודיברו בשבחה של מוסיקת ה'נויז`. ג'פרי, הפריק שביננו, עדיין חשוף מרפקים, הסביר לנו בטובו כי 'נויז` זה סוג של מוסיקה. אני הוספתי בחוכמה כי מוסיקה זו אהובה במיוחד על נערי אבו-דאבי והם אף אלה שאחראים על רוב היצירות בזרם זה שמועבר מדי יום בקביעות לנערי בורניאו טובי הלב. וכן כי הלהקות המבוקשות בזרם-אבו-דאבי-בורניאו הן: סוניק-אל-יות' ונירוואג'ה.

ג'ון חרץ בכעס "שטויות". התכופפתי, הפנתי את ראשי לעבר השמיים והחרתי: "נכון. דבריי כוונו לג'ני, על-מנת להרשימה." ג'ון החל לידות בי אבנים. ג'ני התכופפה לעברי ודחסה לי גבינת זנגביל לאף, באומרה: "התרשמתי מאוד, מאחר ואין לי מה להסיר, הוספתי משהו לך, קבל זאת כֹאתה יודע מה."

קיבלתי זאת כחיוך, הפכתי את זה לחפרפרת נדירה והחזרתי לה את זה כבוטן אל מתחת לזרועה. במהירות היא שלפה את הבוטן מתחת לבית שחיה הפכה את זה לכדורסל ומסרה במהירות לג'ון שהטביע בעוצמה בשניה האחרונה.

כך העברנו את זמננו עד שבינות לסבכי הג'ונגל הבחין ג'פרי בחייל קומנדו שערק מצבא האוייב ואכל אגוזי קוקוס בקרחת היער כש מ ר פ ק י ו ש ע ו נ י ם ע ל ג ב י ה ש ו ל ח ן. קרבנו כולנו אליו. ג'ון דיבר בשם כולנו:

"אדוני. אינך חש בושה לכפור בכללי הנימוס הכללי ממש באמצע לונדון? שחום עור פרימיטיבי באיזה מוסד רחשת את נימוסיך?! אתה נראה כמו מטאטא חום שמנסה להתחיל עם מגפי אסקימואים כשאתה אוכל אגוז קוקוס. ס'תכל על עצמך! אינך רואה כי נערה אנגליה מנומסת וצנועה צועדת יחד איתנו? תתנצל לפני נערתי או שנשמתך תיפח בעינויים קשים."

כולנו חזרנו בלחש ויראה אחרי דברי המנהיג כשסיימנו חיכנו בסבלנות למוצא פיו של... אה... 'ניגר` מסריח. ג'ני וג'ון גמרו אחרונים, הכושי חיכה בסבלנות אמר:" סליחה" והסתלק לאיטו, בחשש.

"לא כל כך מהר(not so fast). אני רוצה לראות מסננת!!!"

זעק מאחוריו ג'ון, שלף את רובה הציד שלו וכולנו יחד איתו כבאות מוסכם פוצצנו את העריק ברובי הציד לחתיכות קטנות שכל אחד מאיתנו סגר בצנצנת, המיועדת לתפיסת בעלי-חיים קטנים, את החלקים המעניינים. אני אספתי ארבע אצבעות ורבע עין וכנראה גם חמישית אוזן ומאוד הייתי גאה על שללי בעל הערך הקיומי והטבעי. הדבקתי מדבקה על הצנצנת וכתבתי עליה: "ממיטב חושיו של הכושי הפראי".

התקרבנו לסוף הדרך, ג'ון וג'ני היו עייפים, לכן הם נשכבו באיטיות מתחת לאחד העצים, התרעננו מהדרך המונוטונית בה צעדנו והחליפו דברי הגות בצעקות. הצטרפנו אליהם ואירחנו לג'ני חברה וכולנו הרגשנו ספוק רב מהטיול רב ההרפתקאות.

השרידים שהבאנו ובכלל ההרפתקאה כולה זכתה לתהודה רבה מכלי התקשורת הגלובליים ובמיוחד בעתונות המצויינת של המלוכה. נהייתי פופולרי וכל החבר'ה התארגנו לארוחת צהריים ליד האגם. שתינו הרבה לימונדה, שחינו באגם וכשיצאנו אכלנו המון גבינת זנגביל.

אנשי חוק באו עם ניידות בכדיי לערוך דיון אודות מוסר המוות וחייו של סוקרטס. ג'ון הכיר את הנושא היטב. הוא ניסה לשבוק את חייהם. הם התנגדו. לכן הוכחנו להם שאנו בריטים גאים וירינו תחמושת כבדה מרובי הצייד שלנו. נשקם כנראה הותאם במיוחד לקרבות מעין אלה, הם התאמנו כל חייהם לקרב עם שובבים משכילים שכמותנו. הם לא היו בריטים כמובן. דובר על הF.B.A.

אנחנו, למרבה הצער, הפסדנו, אני נפחתי את נשמתי, אולם זכיתי ללחוץ בידי את כף-ידו של ג'ון. אבי נהג לומר כי כשאמות בוודאי ידווחו סוכנויות ידיעות זרות כי דם זרם מחורי ראשי. איך הוא ידע?

שבועת הסופרים ִכעס וציניות

אני הולך, ורץ ואז שוב הולך. עץ ניצב מולי. עץ בתקופת פריחתו המאוחרת. נראה שהעץ כבר ידע ימים טובים מאלה. עץ צומח לגובה, עורו מקולף כמו עורו של זקן שזיקנתו קפצה עליו לפתע פתאום. פרח יפה כמו שמיים זכים. הרגשתי הייתה כאילו ניצחתי במרוץ מרתון מתיש ואני, כמעט מת, מוכרח לעבור עוד סדרת ראיונות לכלי התקשורת.

אתם מבינים? אתם מסוגלים להזדהות עם ההרגשה שלי? אתם יודעים על מה אני מדבר, הלא הבהרתי את עצמי - כמו ש... -, בטח גם אתם הרגשתם פעם ככה.

לא? זה חשוב שפעם הרגשתם ככה, זהו סיפור אמין! מהחיים! עלי להגדיר בדיוק מה שקורה, אחרת תצטרכם לחשוב, להפעיל את הדמיון! אסור שזה יקרה. היצירה היא שלי ואך ורק שלי. אסור לכם להפעיל את הדימיון! אסור!

.h1,ִ- †-

.h3,ִ - א ו ר מ ס נ ו ו ר -

השעמום גובר על כל דמיון "אתה מוכן, בבקשה, להלוות לי שני שקלים ושמונים אגורות, אדוני?"

"בוודאי ילדי. זו אינה בעיה עבור אדם רב נכסים שכמוני."

"בכמה נכסיך מוערכים, אדון יקר?"

"שלשום טסתי לאוסטרליה ושם נודע לי כי רכושי, באוסטרליה בלבד, מוערך במיליארדי דולרים!"

"אתה מרבה לסייר בעולם? אתה ידוע כחובב הרפתקאות?"

"כן, כמובן. אדם שכמוני נוטה להשתעמם בנקל. אני ידוע כאדם מעניין במיוחד."

"היש אדם מושלם ממך ביקום?"

"לא, ילדי, אין דבר כזה. נוהגים לכנותני "מלך היקום"."

"אתה מוכן, אוליי, בבקשה, לשתוק!!!"

רצים מהר כל הזמן רצים.הולכים ומחפשים מקום שבו נוכל כולנו יחד לשלב ידיים ולצחוק! אבל, לא לעולם לא נגיע לדבר כזה. האנשים הרעים ישלמו על מעשיהם הרעים כלפי אנשים אחרים. האנשים הטובים צריכים לעשות מעשים רעים, אחרת הם יעלו לגיהנום. לשם עולים אלה שמפרים! מפרים את האיזון בעולם. עליהם להרגיש שם רוע ולהיות בעצמם רעים. אסור, בשום מקרה שיתפרש באיזהשהוא אופן שמשהו לא רע וטוב באותה מידה!

אבל. וזה אבל לא קטן, יכול להיות שהאיזון נשמר בין כל בני אדם ואין גיהנום!

"איזה מין פושע אתה?"

"אני פושע מפורסם, איך זה שלא שמעת את שמי?"

"אבל, ידעתי את אישתך."

"אה."

"כולם יודעים."

"מה?"

"הכל. באופן כללי..."

"בטח. קראתי על זה מאמר בעיתון."

"כולם קראו."

"אה, כן?"

"כן. אני לא מבין איזה מין אידיוט אתה! כל השבוע מדברים על זה בכל כלי התקשורת. אתה מספר לי על המאמר ההוא?!"

"אני באמת מצטער. לא ידעתי. אני לא אחזור על זה שוב. אני מבטיח."

"כן. באמת כדאי לך לא לחזור על זה שוב."

"אני לא מבין. השיחה הסתיימה או רק נפסקה לקראת העלאת הנושא הבא? שאתה, כמובן, תעלה אותו."

"מיסים."

"לא. נדוש."

"פשע וסמים בעידן המודרני."

"מנוסח טוב מידי."

"אז מה, לעזאזל?!"

"אני אקבע מה!"

"לך תזדיין!"

"נדוש. אתה מבין, העולם גדל, סביר להניח שזו הסיבה לכך. זה באמת נדוש."

"טסת אתמול לירח?"

"לא. לא טסתי. אולם בכורי טס."

"בכורך טס? מה אתה אומר? האם אתה חושב שמה שאנחנו עושים עכשו זה שיעמום בהתהוותו?"

"כן. אנחנו שוקעים לתוך שעמום עמוק וככל שהזמן עובר זה רק מחמיר."

"יפה. זה היה לחלוטין לא רע מה שאמרת! האם לדעתך יש שיעמום גדול יותר מאשר זה של שני אנשים שמוחותיהם עסוקים במציאת נושאי שיחה משותפים ואין להם כאלה?"

"כן. ולחשוב שאנחנו אפילו לא מכירים ולא מעוניינים להכיר אחד את השני... סתם, שנינו מדברים, באותו טון דיבור, מתוך חובה מוסרית."

"המשפטים שלנו גדלים. זה סימן טוב."

"כן."

"אנחנו מצטמצמים?"

"ואין בזה שום דבר רע. להתראות ושלא אראה אותך יותר!"

"סתרת את עצמך, אבל זה באמת לא משנה. אני, פורש בשיאי."

-הדבר נכתב עד:

4/12/1992

ִהזקנקן הלבן-הטרול המכשפה והמפלצת המתהוללת

ה ו א פרץ בכתפיו את דלת הבית, נכנס בעוצמה בכוננית הספרים, הפנה את ראשו לעבר אישתו וצעק אחוז אמוק: "איפה מפלטי המחץ שלי, אישתי?!!" בתגובה לשאלתו היא שלפה, כבדרך הרגל, את זוג מפלטי המחץ, שנחו בכבוד על משכבם מתחת לשטיח, והטיחה אחד מהם בעוצמה בדיוק במרכז ראשו של בעלה. הדבר היחיד שניתן לומר על החפץ שהתנדנד ברכות על הקרקע לאחר שפעל פעולתו על המטופל הוא שביחד עם זוגו הם נראו כזוג מגלשיים תמימים וזה מה שהיו.

בעלה חג סביב הספה מספר שניות עד שלבסוף ישב האדון הנכבד, מר סוניקס, סמוך קרוב עד כמה שאפשר לאישתו והודה לה בשפלות על שהשתיקה את זעמו. בתגובה היא תפסה את אחד העיתונים, קיפלה אותו במהירות והיכתה את בעלה עד זוב דם בליווי צעקות: "אתה הוזה, צריך להיגמל מהם לחלוטין, מטורף שכמותך, זעמך טרם הושתק אדוני!" מכותיה מילאו את תפקידם ואת הכרתו הוא איבד לאחר זמן מועט.

כשהתעורר הוא מצא עצמו שוכב בפישוט איברים על הקרקע הלחה כשהשמש מכה על מצחו ואישתו מנעימה את זמנו בבעיטות עצבניות בכל חלקי גופו מלוות בספור עצוב:

אתמול כיבסתי לך את מפלטי המחץ אולם לא עמדתי בפיתוי הרב ונגסתי... פגעתי במפלטי המחץ! אלי, אלי מה עליי לעשות?!

"זעמי שכך בעיקר בזכות מפלטי המחץ הנפלאים שלי, אולם חשתי עם זאת כי אינם כבימים עברו, הורגש בעליל שהכלי -כמו שאומרים- אינו אפקטיבי כשהיה, הלא כן?"

"אני נגסתי ממנו..."

"כן, כמובן, חשבתי גם בכיוון הזה, אבל קשה לי להאמין שתעשי דבר כזה, לכן סבור אני שהטרולים העלובים בפינת הרחוב שוב מתעללים בנו. טעמו לנו מהמפלט, מה? הם התבלבלו, חשבו שהמפלט הוא באגט, טעות בהיגוי כנראה, מסכימה איתי?!"

"כן, סברה מדהימה-מפלט, באגט.. דומה - ננקום בהם. ננקום בהם?"

"בהחלט כן! אבל לא בגלל החרוז האומלל... הא הא."

מגחכים בינם לבין עצמם מההלצה המשובחת רוקנו מהמחסנים את מיטב כלי הנשק והמגינים שהיו ברשותם אז. לתוך המשאית הם דחסו אותם. את מגן הגוף והקסדה מימי הביניים, את מגוון מכונות היריה, תתי-המקלע והמקלעים - הם לא שכחו לדחוס שם. את הארטילריה הכבדה: תותח-על ומשגרי טילים לטוח קצר, ארוך ובינוני - הם גררו קשורים בחבל דק למשאית הענקית בה נהגה אנדרואידית-תקיפה מוגבלת. הם לא שכחו. מנשק גרעיני - מסיבה שתובהר בהמשך - הם מעדיפים לשכוח.

הרכב המוביל שבו הם נהגו היה לא אחר מאשר 'חרב 8` פאר הטכנולוגיה של משפחת סוניקס הענפה. הוא נראה כמו בלון, מוקף היה שדה מגנטי ועף כמו פרח. למתבוננים מהצד, שהיו מר וגברת ריקוס שהוגלו מיוון בזמן המהפכה, נראה מהזוית שבה עמדו שמטולי הלייזר חוברו לראשי הסוניקסים בצדו הימני של הראש. מסיבה זו הם חשו צורך לזעוק זעקה מרה, צורך זה נענה, לווה במילים וכמעט הוציא את נשמתם:

"מר וגברת סוניקס הקשישים והחביבים, שכננו הטובים והאדיבים מהפינה ממול אשר באו להתגורר כאן יחד איתנו מפחד עודף תהיות על מפלט המחץ שהתעוררו ביון!"

"כן?"

"רעיון מדהים. המטול בצד הימני של הראש-מקורי, מדהים ומבר-----" ובמילים אלו יושר הגרף והם נפחו את נשמתם לאחר ייסורי תופת קשים בשם המפלט.

פרגוס סוניקס וקישיה סוניקס מעולם לא הקדישו זמן רב לפיענוח האימרות הנבובות שזוג השכנים נהג לזעוק לעברם בעת שיצאו ל"עוד משימה" )כהגדרתם),. עכשו הם יכלו פשוט להתעלם. אבל בכל זאת זה כאב להם - כינו אותם קשישים, טוב, מטולי הלייזר שלפו קצת דם מגופות השכנים. *

הם לא היו קשישים, זקנו הלבן של פרגוס הטעה את הציבור הנלהב שהתקשה להאמין שמטרתו היחידה היא - לחסל. פרגוס מנופף היה בחרבות, זורק סכינים אל החמה והגדיל את הסקרנות סביב זקנו כשהכריז בכשרון משחק גדול ובכאריזמה:

"תושבים ואזרחים נכבדים, גולים יקרים מיוון-תושבי השכונה הנפלאה הזו! מטרתו של זקן לבן זה היא לחסל... אני חושב.. כן!לחסל, לחסל!"

את מי, את מה, למה, מדוע וכיצד מחסלים בעזרת זקן לבן? כל אחד יכול? אלו מקצת השאלות שעוררה הצהרה חד-משמעית זו.

לא, לא, לא!!! בעלי חיים הם אוהבים." השיבה השכנה המסורה לעיתונאית הנרגשת.

ג'פרי פרגוס סוניקס ואישתו קישיה דוקא אהבו בעלי-חיים ואפילו ירו בהם מידי פעם ומיד אחר כך האכילו אותם במפלט המחץ כדיי להקנות להם את התחושה הנפלאה של שיבה מן האין. רק המפלט משופע הסגולות מסוגל היה לחולל תהליך זה.

שניהם עלו בילדותם מנגסאקי בסוף מלחמת העולם השניה על גבי הפטריה המפורסמת שהרעה להרבה יפנים עלובים והיטיבה איתם ונשאה אותם לניוֹאורלינס. שם חזרו לשמות הקדמונים והחכמים. למרבה הפליאה וההפתעה הם היו היחידים בשכונה היונית בעלי שורשים ייוונים - השאר הזו על המהפכה ביוון כתוצאה משימוש יתר במפלט המחץ שפחד כי תתעורר דחיה ממנו אם תעשה שטיפת מוח מוגזמת מצידו.

סרג'נט פירס המפורסם סקר בעניין את מאמציהם של ג'פרי וקישיה לגבור על פחדם מהטרולים, לרסן אותו באמצעות השמדתם. הסרג'נט גילה במהלך מחקריו כי שערו של פרגוס נטה לצבע צהוב-אפרפר וכי ידו מלופפת היתה לאורך ראשו ואצבעותיו ליטפו את זקנו ה"לבן" בעת שחשב על חיסול הטרולים. פירס גילה פרט מרתק נוסף המאיר באור חדש את אישיותו הפתלתלה של פרגוס. עכשו הוא יודע שכשזרועותיו של ג'פרי הושטו קדימה בזוית ישרה )כדרך חולי היר). הוא תכנן דרכים נוחות ובטוחות להגיע לירח.

הפעם הגיבה אישתו לתנועה: היא חפשה נואשות את החפץ שחשבה שבעלה מנסה להעביר לה באמצעות המחווה ומשנתיאשה פטרה אותו באימרה נוקבת וקולעת למצב: "Thanks for n o t h i n g".

קישיה הפיקה הנאה רבה מתנועותיו של בעלה ולכן סרג'נט פירס לא מסוגל היה לפענח את תנועותיו ולא שהוא לא ניסה! - תנועות בעלה פשוט האפילו על אלה שלה. ִ*

אדון סוניקס, בן 60 היה בזמן שהשתמש במפלט המחץ לשם היפלטות מ"חרב 8" שבו תקועים היו שניהם במרתפו האפל והכינו תבשילי רעל שהודבקו על זקנו ה"לבן" של פרגוס. ג'פרי (60) השאיר את אישתו קישיה (58) לעוף כמו פר (חרב 8) ויצא למסע נקמה פרטי, איש וסודי בהחלט (מס' 13) על-מנת ללמד את הטרולים (שלוש) לקח שלא ישכחו עד יום מותו (אילו רק יכל למות...).

אולם הטרולים הקדימו אותו--- לא היה צורך לחפשם ביער האבוד--- הם מצאו אותו לפני שהספיק לראותם. ריחם המאוס נישא באוויר בעת שחיטטו בפחים האבודים במטרה למצוא זבל טרי. ריחו העבש של זקנו (ה"לבן") של מר סוניקס משך את הטרולים אליו, כדבורים אחרי הצוף, הם נמשכו אליו. מפלט המחץ דאג להרחיקם כחצי מטר אחורה (ושוב הוכח שכלי יעיל זה מהווה מפלט לכל מזו) ואז.... סוף-סוף... אההה.. כששלושתם שכובים מוכי הלם על גבם הם נאלצו לשתות את המרק הרעיל שנשפך מהזקן הלבן ומתו בייסורים קשים מלווים בזעקות היסטריות: זקן לבן תקף אותי, זקן לבן תקף אותי!

והעיר ניו-אורלינס צהלה וחגגה (יוון לא עיר, ואינה צריכה בכלל לחגוג). פירס דאג לסידורי הקבורה ולהספד מסוגנן שזהו תמציתו: "הטרול רצה לחיות. גם לו יש מרכזי הנאה. הם לא קשורים לשום מפלט מחץ. שנה שעברה נרצח דודו. הגמדים עשו זאת - זעקה האם, אבל לגמדים לא איכפת. הגמדים טובים, הם עוזרים לבעל חיים במצוקה. בכך הם משיגים הנאה וסיפוק. הגמדים דואגים זה לזה, מרכזי העונג מזנקים מעלה. הטרולים מציקים לגמדים -זוהי ההנאה היחידה שעוד נותרה להם."

ִ*

וכשרוח עמקות ויצירתיות נחה עליו מספר הוא את סיפור משפחת סוניקס:

"טוב, ז ה ה ס י פ ו ר : בראשית דרכם הם גילו - כמו כולם - את מפלט המחץ. מפלט המחץ אחראי לכול - הם היו אומרים - לכול: לשמים שלנו, לאדמה המקוללת, לירקות ולבאגטים שלנו ואפילו לבלון שעף כמו פרח - "חרב 8", עלינו לסגוד לו, הוא גדול מאיתנו, בטח הוא אפילו יצר אותנו. הם השיגו זוג מפלטי מחץ, שמרו אותם מתחת לשטיח ויום יום חשבו מחשבות עליו, ליטפו אותו ואכלו אותו.

עד שיום אחד לאחר מחשבות רבות עלה רעיון במוחה של קישיה והיא ניסתה לשתף את בעלה בו: "מפלט המחץ גדול. הוא קובע גורלות אדם ומנתב את מסלולם של ברואיו - דומם, חי וצומח. אנחנו זוג כופרים, התמסרנו לחפץ אחד שמבטאו ופגענו בו קשות בהתעלמנו משאר סידורי העולם הרבים שהוא אחראי להם וודאי חשובים לו ומבטאים את קיומו לא פחות מהמגלשיים הנפלאים שבהם בחר הוא להיות מיוצג. עלינו להראות לו כי אנו מאמינים בשליטתו על העולם ובשליטת עולמו בנו. לך, בעלי, קנה לחם אצל המוכר ובדרכך תרגיש ותחוש את סגולותיו האמיתיות של מפלט המחץ."

"עמוק. ראש מופרע שכמותך. אז את רעבה ללחם, מה?" היתה תשובתו המידית. כשחזר לביתו הוא כבר היה חכם יותר. חוויות הגורל שמפלט המחץ דאג להם היכו אותו בהלם והוא חש צער עמוק (שהתפתח לדיכאון אגרסיבי כשחזר לבית) על שלא ניצל אותם למרות שתמיד הם היו מוכנים עבורו. בהמשך - כפי שכולנו יודעים-שיגע הזוג את סביבת מגורם עד כמה שיכל, ואף ניצל את המאניירות הקיצוניות ביותר שיצר המין האנושי עד אז וביטאם כנגד יצירי האגדות הקיצוניים-הטרולים, בהנחה שהם עצמם לוחמי הטוב המוחלט - הגמדים. הם ממש חיו את העולם. "טוב ורע מוחלטים - קיומו המוחשי האמיתי של מפלט המחץ", תירץ מלחמה זו פרגוס, והוסיף "הרפתקאות בלתיֹפוסקות, נכנסנו למסלול שלו". ו מ פ ל ט ה מ ח ץ ק ר ן מ א ו ש ר . "

ס ו ף ?!