חלק ג ("העולם בו אין אנו חיים")

חלק ג - שומר האוצר

0.הקדמה - עולם בו אין אנו חיים

היה זה יום סגרירי וגשום. הוא התעורר לתוך עולם חדש. נפרד בצער ממשפחתו ויצא לדרכו. בדרך הוא לן את שנתו למרגלות עץ עתיק, בפינת הרחוב. כשהתעורר גילה כי כל רכושו, שעמל כה רבות להקנות לו קיום בתוך קיומו שלו, נעלם כלא היה. הוא כעס וזעק עד לב השמים - שם קילס את מועילו. במהרה הוא התעשת וקם על רגליו ושוב המשיך בדרכו. שלווה - זה מה שהוא מחפש. הפעם הוא חיפש בית למשפחתו, בית (מעון דל)שבו יוכלו להמשיך לחיות את יותר משארית חייהם בשלווה, ללא דאגות. כבר בהתחלה, הוא אומר למשפחתו "הרי בכל זאת, בסופו של דבר נספיק לראות הכול, זה לא שלא יהיו עוד שידורים חוזרים, צריכים למנות אחראי עליהם, כבר היום".

הכל החל ביום קיץ שטוף שמש. היה עוד אחד באותו מקום. אחד ששאף ורצה שיהיה לו קיום משל עצמו. הוא רצה להבטיח את עתידו המאושר בתוך המערכת הסבוכה של החברים בעלי הקיום הכוזב. הייתה לו משפחה. הוא רצה להשביע את תיאבונה המחריד. בסופו של דבר, הוא השתכנע כי שלווה - זה מה שהוא מחפש. הפעם הוא חיפש בית למשפחתו, בית (מעון דל)שבו יוכלו להמשיך לחיות את הנצח בשלווה, ללא דאגות מיותרות. כבר בהתחלה, הוא אומר למשפחתו "הרי בכל זאת, בסופו של דבר נספיק לראות הכול, זה לא שלא יהיו עוד שידורים חוזרים, צריכים למנות אחראי עליהם, כבר היום".

והיה עוד אחד, בעצם עוד שניים, שחשבו בדיוק את אותה המחשבה: להיות ממש כמו כולם.

מסתבר כי המערה שבה נחתתי שינתה את פניה ללא הכר. זו הייתה מערה מוזרה למדי. מעולם לא ראיתי מערה שעשויה כך, מקום חדש לחלוטין. אבל, בכל זאת, זו הייתה המערה הישנה והטובה. "מערת אבנים" נקראה בראשית ימיה ולא בכדי קראו לה ראשוני מתיישביה בשם זה. מערה מלאה במים, באמצע יש פיסת אדמה יבשה שעליה מוגלים אלה שמפסידים ב"משפט המשפטים שלך". מובן שלא הרבה מוכנים להיות מוגלים כל כך קרוב למקום המשפט, לכן אף אחד לא מוגלה. במשך השנה גרים שם תושבים מאוד אדיבים, בעלי מוסר עצום. מוסר בגובה עצום, נוהגים הם לדייק.

אני אצוף, מספר שנים, בזרמים העצומים בגובהם עד שאגיע לפיסת אדמה מבודדת ביינות למבני מתכת מורכבים.

"ומי אתה?"

"כולנו, בבקשה."

חייכתי.

"כן, כולנו, סליחה. מי אתם?"

"לא שמעת כשהצגנו אותנו. מי אתה?"

"כולנו, בבקשה."

"כן, כולנו, סליחה. מי אתם?"

"לא שמעת כשהצגנו אותנו. מי אתה?"

"כולנו, בבקשה."

זוהי דרכם לקבל גולה אומלל. נודע בעולם הסיפור אודות הדוד רב הכוחות שנקרה בדרכו למקום זה לאחר הידרדרות מוסרית קשה שאירעה באי במקום סמוך לשם. כשחזר מתקבצים היו כולם אצלו ושומעים אותו אומר את מילות הקסם. הוא היה אומר: "הגלות האמיתית היא השיחות המתוחכמות שלהם. לא רציתי להבין כלום באותו זמן". כולם גיחכו בסתר נפשם. הם ידעו שבעצם אני מעולם לא הבנתי כלום. הצער שולט על המקום. חייהם מורכבים מניצול מגוון רחב של שיטות צער שונות, שהם בעצמם פיתחו.

יצאתי משם בתחושה קשה של "יש להם דמיון, מקוריות, אבל הביצוע ממש עלוב". חבל עליהם, סך הכול. וגם עליי חבל?

"כן, כולנו, סליחה. מי אתם?"

חייכתי.

1. העיירה הקטנה אליה כולם באים

חזרתי לשם. חזרתי למקום שממנו התחילו כל הדברים. המקום ששם הם נוצרו, החלו את דרכם. לשם הם באו ומשם הם מיצו את כוחם בעולם. הם אינם רוצים לדעת מאין הם הגיעו, אסור לומר להם מאין הם הגיעו, זה ישבור אותם לרסיסי חשיבה תלותית ועלובה. פאר היצירה החל את דרכו שם. מקום אפל מאוד. וחשוך, כמובן.

"ואת מי אתה מזכיר לי?!"

הדבר נאמר כשעל פני הדובר הלא מוכר והאכזר מרחף, לא כדרך הדיבור, חיוך שפל שנהפך עם חלוף הזמן לחיוך מוכר, מעורר אימה.

"עדיין סובלים שם למטה, אה?"

"אני כלל לא מוכן להכירך היום. אולי מחר..."

מילות הקסם נאמרו. כל שנותר הוא לומר את ההמשך הבלתי נמנע.

"אחרי הכל, הלא נודע מהווה נחמה ותקווה לשנינו."

אחזתי בצווארו, תפסתי אותו. החזרתי אותו בחמלה וצער למאורה שממנה יצא. זו הייתה חורבה עתיקה. הנפתי את ידי לרקיע ושלחתי את מבטי מטה, כשראיתי את כל אלה שאינני מכיר. רציתי להכיר את שאר יושבי המקום - כל אלה שאני מכיר.

השקפתי מטה, העמק הגדול. העמק שבו כולם סובלים. אבל הם בסדר. הם מצויים כרגע במצבם הטבעי ביותר. הם מצויים כעת במצב של סבל, אבל זה בסדר. הם מודעים לכך שהסבל הינו סבל טהור. הסבל שלהם מורכבים מהרבה מאוד גורמים אחרים. הסבל שלהם מורכב מכל מרקם הרגשות שקיימים בעולם. הם סובלים ברעש!

אילו חיים סוערים ומעניינים יש להם שם למטה! שלא לדבר על כך שהם שהם מרתקים פעמים רבות. מי לא היה רוצה לחיות חיים כאלה? מי לא היה רוצה פעם אחת ולתמיד לחיות חיי אושר תמידיים? חיי אושר?

"חיי אושר? הם חיים חיי אושר שם למטה?" אני שואל אורח משתהה סמוך לפיסגה. הוא היה נראה מאוד מוזר. שונה מאחרים ובודד לנפשו.

"כן. אפשר להגיד שהם בהחלט מרוצים מעצמם."

"מאוד מרוצים מעצמם?"

נראה שהוא הפגין את דרכו שלו לחייך. הוא סובב את גבו והלך שלושה צעדים קדימה, כמעט הדרדר במורד המורד שמוביל לעמק ושוב הסתובב לעברי והלך שלושה צעדים קדימה.

"אני חושב שעד הגבול. כן, בהחלט ניתן לומר כי אושרם המרבי שואף לגבול האושר שקיים עבורם. האושר שהוכן עבורם, הרבה טובים היו אומרים," הוא אומר.

"טובים כמו הדוד."

"כמו הדוד."

כן, הדוד הוא אחד כזה שמי שלא ראה, שמע.

2. מראה עיניים לא ידבר

"עמק של סובלים זה עמק שסובלים בו ושום דבר לעולם לא ישנה את זה." היה טוען סבי כשבא לבקר אותי. העמק הזה הוא עמק מאוד יוצא דופן במבנהו. נראה כאילו אל אגדי בעל אברים עצומים קדח את גופו באדמה הטרושה וזה מה שיצא. יכול להיות שהאל נענש. בטוח שהאל נענש. האל הלא נכון נענש. מי שהעניש אותו בחר להתעלם במכוון מכך שלכל עונש יש את היופי שלו ושעדיף שאת הגדרות היופי שלו ושל עונשו ידעו כמה שפחות מאלה שסובבים איתו בעולם. לא כולם. אבל לא! חרוט. עמק בצורת חרוט - זה מה שיצא.

אני לא נוצרתי והתפתחתי שם. לא כל אחד זוכה להגיע לשם. הדוד הינו מהבודדים שזכו למגורי קבע שם. תקופה קצרה מאוד הייתי שם. מקום נחמד וחביב לכאלה שאוהבים מקומות כאלה. זכיתי להיות שם בזכות הדוד. באותה תקופה קצרה שהייתי עם הדוד הייתי עם העמק. עמק חשוב. "עמק של סובלים" - עמק שמוכרחים לכבד. להביע כבוד אליו זה השלב הראשון בתהליכי הכניסה אליו. הזמן אינו מקנה עדיפות לאשרת כניסה. בשביל להיכנס לשם זקוקים לדבר שהזמן אינו מסוגל להקנות. בשביל לפרוץ פנימה בסערה זקוקים לחשיבה טהורה - ניתן לומר בפשטות ולא בדיוק רב. צריכים לרצות להיות שם? אולי, רבים היו מתנגדים לאחת מהמשמעויות שנובעות מן הסברה.

לפחות על שפת העמק ניתן לשבת. ניתן לשבת על שפת העמק ולהשקיף לתוכו בביטחה. אני ישבתי לי על שפת פסגת העמק ליד הנחל. אילו רציתי, יכולתי לשבת על שפת הפסגה בעלת האדמה הרצוצה שמול הנחל, אבל לא רציתי לכן אין בכלל מקום כזה. יש עמק ויש מחוץ לעמק מישור רחב. אין בסביבה הרים גבוהים בעלי פסגות משוננות לכן ניתן, בנוחות ויתר קלות, לכנות את החלק שמחוץ לעמק - פיסגה.

מזג האויר היה בהיר עד מעונן חלקית עם נטיה קלה להתעבות עננים באיזורים המרוחקים של המערה הלחה. אני מחבב מזג אויר שכזה עד מאוד. גשם בטוח לא ירד יותר. אני יכול להרשות לעצמי להתגרות בנחל השלו (לכאורה)על אף שגשם לא ירד יותר ובגלל זאת גם כן. ישבתי סמוך לנחל שזורם לו רוב ימות השנה ל"עמק של סובלים". הנחל הוא מקור המים היחיד בסביבה כולה, צבעו ואופיו הנוח גורמים לו שלא להלום היטב את המרקם ה"טבעי" של הסביבה הכללית של האיזור כולו.

אז אני ישבתי לי על פסגת העמק והשקפתי לצידי כשלפתע ראיתי אותו. יצור מכוער מאוד. הרבה מאוד רגליים קטנות וזריזות ומראה של מישהו שיודע בדיוק לאן הוא הולך, לעולם לא יגלה לך את היעד ויאפשר לך לחשוב עליו כעל אחד שלא יודע לאן הוא הולך כל עוד הוא יודע שאתה לא חושב עליו דברים כאלה והוא יודע שאתה אפילו לא חושב שהוא יודע ואולי אפילו הוא לא יודע. כולנו מכירים אחד כזה. הרשיתי לעצמי לא להכיר אותו. השארתי אותו בתחום "הסקרנות שלעולם לא תמוצה מרצוני שלי".

מפתיע ככ5ל שישמע הדבר, היה שם עוד אחד. כלל לא נעים לספר זאת לזר, הרשיתי לעצמי לספר לו על הקודם. ואני מספר לו.

"מאוד מסוכן לטייל כאן לבד. במיוחד לך," הוא אומר.

"טוב. אני יכול להכריח אותך לשמוע את אותו הדבר שהייתי אומר לקודם או לכל אחד אחר שהייתי פוגש, למרות שאתה בכלל מישהו אחר..." אני מזהיר אותו וצוחק לו לתוך אוזנו.

נראה שהבין מי אני באמת. הסיפורים על הדוד והבקתה הידועה לשימצה כנראה בערו בתוך ראשו באותו זמן והזהירו אותו לברוח לפני שהאש תפרוץ החוצה ואני אאלץ לכבותה בעודה באיבה.

"אני באמת מצטער," הוא מתנצל בעוצמה שנראתה לי מלכותית, כמו שרק מלך יודע לעשות. "סליחה."

הוא ברח כמובן. באותו יום פגשתי אחד שכנראה היה המלך של "עמק של סובלים". ואולי לא. בשבילי הוא היה המלך. הוא היה המלך בגלל שרציתי שיהיה המלך, זו ללא ספק הסיבה האמיתית.

3. במורד דרך אבק ושיממון

יש עמק. קשה מאוד לדעת מי הם אלה שמתגוררים שם. יכול להיות, יכול להיות שכשיורדים מטה דרך הנחל אפשר לראות מערה ענקית שממשיכה את מישור העמק. יכול להיות שבאמת יש שם מערה רחבה וגדולה שכלל אינה מוסתרת. כולם מכירים את המערה ויודעים בדיוק לאן היא מובילה. יש להם שכנים שם. מלמעלה לא ניתן להבחין בפרטים. אולי כשיורדים מבחינים בפרטים נוספים מסריקת שטח חפוזה.

אני למעלה, בפיסגה. דמוית שחורות מעופפות להם בשמיים. זבובים שלא יושבים עליי, מצמיחים זרועות ענקיות ומגושמות וצורתם מתעוותת. הם לא יודעים את זה, הטיפשים. יש הרבה מאוד מהם עכשו. ערפל שורה על הפסגה. אני רוצה לישון. אני עייף.

שלחתי מבט לאחור. מקום טוב לישון. אני נהנה לישון על אדמה רכה ונעימה. המשימה הזו צריכה להיות כולה שלי. סקרתי שוב את הסביבה, לא היה אף יצור מיוחד לידי. שלחתי מבט לאחור. אדמה רכה ונעימה גורמת לי לחשוב בבהירות על מעשיי הקרובים. לא מצאתי אדמה רכה ונעימה.

זה, יצור לא מוכר עם זאת לא זר, יפרוץ מן האדמה ויוזיז אותי מעטהצידה, קרוב לשיפוע.

עליתי לחדרי ונשכבתי בכעס על מיטתי. לא אדמה רכה ונעימה כי אם מיטה רכה ונוחה - זה מה שאני באמת מחפש. היה שם כל מה שצריך. הכל היה חדש בשבילי. הכל הוכן במיוחד עבורי. היו שם כיסאות מ... עץ! כל כך נחמד. שולחן כתיבה היה שם. בכל מקום שאני נושא את רגליי תמיד אחפש לי שולחן כתיבה מעץ. עוד ידיד. מצאתי לי חדר נפלא.

אני עדיין למעלה, בפסגה. יום יבוא ואני אתפוס את גורלם בידי, אגיש להם אותו שבוי בתוך פרי עגלגל ואומר: "האוצר כמו שכולנו מכירים אותו - שלכם". באותו יום הם ימלמלו, אינם יודעים כיצד להודות לי, מילות תודה נרגשות ויחטפו אותו מידי. אותו יום יכול להיות מחר. הרבה מחכים לבואי, הרבה אחרים כלל אינם מודעים למשימה.

שמישהו ירגיש שבאמת אני עושה זאת במיוחד בשבילי. שאני ארגיש את העוצמה שמתלווה לתחושה הנגדית שלו. לעשות מישהו בשביל מישהו אחר ולרכז בכך את כל מאמצי. לרכז את כל מאמצי בתחום מצומצם אחד. שאני אוכל להיות בטוח שתמיד אחשוב בבהירות. תמיד אותו אחד גורם לי לחשוב בדרך זו. אני צריך לחשוב על המסקנות שאסיק ברגע שהוא יקבל את האוצר לרשותו וישמור אותו מהאויב הנורא.

יש דברים שאני יודע בבירור על העמק המקולל. אבל, דברים משתנים עם הזמן. כנראה שהסבל שהם סובלים אינו כה גדול כמו פעם. יכול להיות שהם סובלים בגלל שהם רוצים לסבול. לא, דברים אינם משתנים במהלך הזמן ובטח לא במהירות שכזו. לא, למהירות של הזמן אין שום קשר למהלך הזמן. עוד הרבה מאוד זמן לא יתרחש שינוי במהלך הזמן ועוד מעט זמן או אפילו עכשו לא התרחש שינוי במהלך הזמן ב"עמק של סובלים".

לעולם לא מתרחשים שינויים בעמק. לאיזה שינויים ניתן לצפות מעמק שעם היווסדו נקרא "עמק של סובלים"? אולי התושבים השתנו, הם רוצים למרוד. האופי הכללי של העמק, יכול להיות שהוא שונה. הסובלים החליטו שהם אינם מסכימים לחיות כך? הם החליטו כולם ביחד... הסובלים אינם איבדו את מעט המחשבה שכה אהבתי אצלם, אני מקווה. הדוד מרענן את מהות קיומם לעיתים קרובות. אלה הראשונים שהוא עושה להם זאת, בני טיפוחיו.

פעם שהיתי בעמק תקופה קצרה. באותה תקופה קצרה לא רציתי להבין את סיבת סיבלם, עניין אותי יותר הסבל עצמו שלהם, איך שהם סובלים, צורת הסבל הייחודית, זו שאופיינית אך ורק לתושביו של העמק המפואר. לא הבחנתי באויבים בסביבה. אומנם היו פתחי יציאה רבים מן העמק, נראה היה שהם היחידים ששולטים במקום. נראה היה שהם שולטי העמק. איך שהם סבלו יפה. סבל טהור - כך היו מכנים התיירים ההמומים את הסבל ברמתו הנעלה. היו כאלה שסבלו פחות מאחרים. הם היו התיירים עצמם. פתחי החירום הלהיבו את דמיונם באשר לאויר החדש. הם תמיד היו חוזרים. הם היו תיירים.

אז למה בעצם אני כה בטוח שהם לא השתנו? אני שהיתי שם תקופה קצרה, באותה תקופה שגרתי בארמון המלוכה (עם הדוד). הדוד לימד אותי מספר דברים חדשים מאז וגם הרשיתי לעצמי לקבל את התחושה שאני יודע יותר. ברור שהכל שקרים, אפילו הדוד היה מודה בכך לו הייתי מספר לו. אני פשוט רוצה לברר אצלם פרטים נוספים. ממש כמו אז. ללא שינוי.

4. עוגה לבנה

אבנים משתנים, עמקים לא.

יום בהיר מאוד, עם קצת ערפל. קמתי לבוקרו של יום חדש כשמסקנה זו מהדהדת במוחי, כשתחושת העירפול חדרה לתוך מוחי, כבר לא חשבתי כך. הרבה היו מכנים יום זה כיום קודר למדי. אבל, לפני עומדת משימה חשובה מאוד. האמנתי כי בבוא הזמן יתפזרו הערפילים ויום בהיר ושטוף שמש יחשף לעיני כולם.

"זה סך הכל יום יפה, אתה יודע. כל אחד היה אומר לך את זה למרות הערפל. זה סוג של תבונה שקיימת אצל כולנו... אתה יודע, שמש שוקעת, לילה, לא יהיה יותר מחר...? לא נחזה עוד בקרני שמש ראשונות...? לא. אנחנו יודעים שבמשך הזמן ישתנה המצב לטובתנו. עם ערפל, זה קצת שונה. אתה מבין, תופעת הערפל אינה כתופעת השמש. שמש יש כל יום, ערפל - לעיתים נדירות. אבל... גם לדבר הזה מסתגלת החשיבה במהלך הזמן. הזמן! מספיקים יומיים רצופים של ערפל במקום שכזה וכבר ביום השלישי, או אפילו בים השני, יודעים שזה עוד אחד מהימים היפים האלה. התקופה בשנה, העונה, גוברת על כל תופעות לוואי אחרת. ניתן לשכלל זאת לידי רמה של תיאוריה נחמדה. התדירות גורמות לדברים להיהפך כחלק בלתי נפרד מקיומנו. כשם שאתה מקפץ ממיטתך בבוקרו של יום חדש, בגלל שאין מדרגות למיטה, כך עניין פיזור הערפל נהפך לדבר שאינך מקדיש לו כלל חשבה. האם ותיק אתה כשם שאני זקן? כמה שבועות הינך מתגורר בכניסה?"

כלל לא רע. לא מסובך מידי, לא מצריך מחשב עמוקה, מושלם לריענון קל לפני יום חדש וצפוי למדי. עליי להודות לידיד החביב.

"זהו יומי הראשון. תודה."

מבוכה פשטה על פניו.

"סליחה," הוא אומר. היפנה לי את גבו ונעלם באויר המעיק.

לא כל כך נורא. למטה הם שונים.

זו אכן כניסה ארורה. הייתי צריך לחשוב על כך קודם. לא מידרון מחורבן, לא מורד. ובטח... בטח לא פיסגה! כניסה, פשוט כניסה. כניסה מכושפת?

השערים למרתף נפתחו, והשאלה הגורלית נשאלת:

"מי אתה?"

אני ממהר לענות: "לא חל בי שינוי. אינני מי שאנחנו רוצים שנהיה."

השערים הגדולים חרקו ונסגרו באיטיות, אחריי.

5. מעגל המוות

עמק נאה מאוד. עמק מקסים. עמקים שכאלה מלבבים את הנפש. עדיין זכרתי את הבטחתי לדוד באותו יום. הסיפורים המחרידים על רצונו למות לא נשתכחו מעם נפשי. עמק... עגול. זה לא בדיוק עמק. מעגלים על מעגלים שקטנים ככל שמתקרבים למרכז. כן, זה עמק. העמק הוא לבן, בזכות הרבה מאוד סובלים מסורים. "גורמים לבנים" - לועג היה להם הדוד בעת שהיינו חוזרים לשולחן לאחר צפייה מייגעת בעולמם.

היה לי את המקום השלי ואת האוכל שלי ואת עמדת הציפייה החדשה שלי, מי צריך יותר? הייתי הפעם קוב מאוד לתחילת משימתי. המדרון עוד היה משופע ואני עוד לא הייתי ממש בתוך העמק, במעגל המרכזי.

לפתע נשמע קול עמום ומיסתורי מאחורי גבי. הקול אומר: לא, לא קול! מי שזה לא יהיה מדבר ומשמיע את דבריו:

"כן. אבל לעזאזל. כמה כבר יכולים להיכנס לשם. למקום כל כך צר."

הסמקתי.

"איך בכלל נכנסתי לכאן? איך הצלחת להגיע כה רחוק. דיברת איתי?" אני מקשה עליו. הקשיתי בעיקר על קיומו במקום הנוכחי.

"נו, באמת. הסמקת!... מה אתה בכלל שואל אם אתה בעצמך יודע שהסמקת ואם---"

"אתה בעצמך יודע שאני יודע שאתה יודע למה הסמקתי," אני משלים בצער. כאב נסוך על פני.

נחמד כאן. שיחות קצרות, מדכאות לכאורה. שיחות מענגות מאוד לאלה שחווים אותם. הוא הסתלק בחיפזון, שמח. הוא התענג מכך לפחות כמוני, אם לא יותר. הוא היה, ללא ספק, דמות רצינית, לא כמו כולם. עדיין יש ערפל. כנראה קרני השמש טרם מצאו את הדרך הראויה לפרוץ בעדו. ערפילים.

ייתכן שבמקום זה תמיד שורר ערפל. יכול מאוד להיות שזה מקום כזה עם ערפל. מין מרתף שבו אורגות המכשפות את קסמיהן האפלים ביותר, לכן יש שם ערפל. מקום מסתורי מאוד ששום דבר לא ברור בו. מקום שבו שניה של התבהרות מעטה גוררת אחריה תקווה ואז שוב יש ערפל שמערפל את שהיה ומבהיר באמצעות ערפול קל שהוא בהחלט קיים כאן, שהוא השליט כאן, שליט המקום. לעזאזל, שמש.

יום חם במיוחד ניצב בדרכי. אני אצטרך להתמודד עם קשיי החום ולנסות לפרוץ לי דרך למטה. לנסות לרדת למטה. לפסוע אל המרכז. למטה אל הבאר.

6. אימת האורב

פסעתי בעצבנות בין גופותיהם הערומים. ניתן היה להבחין כי מלאכת השיוף נותרה הרחק מאחוריהם. כולם היו משויפים לחלוטין. כולם היו בשלבים שונים של אושר טרם שפסעו למרכז העגלגל של האיזור.

אני אתגלגל אל תוך העמק.

הוא היה עגלגל ושמן מעט וכולם יכלו להבחין בו ללא קושי. היה בו מעט מאוד מים. המים לא יכלו להשקיע למצולות אחד כמוני או כל אחד אחר שזכה להגיע לשם. אני השקפתי עליו מרחוק.

"מה זה בכלל הדבר הזה?" נשמעה שאלה סמוך אליי.

"אני באמת לא יודע, לא מוגדר. זה, עגלגל, לא מוכר ולכן לא מוגדר, זה מה שזה. זה מה שעושה אותו יפה כל כך. כן, תקופה ארוכה הייתי רואה דברים כאלה מידי יום. מיום הוולדי, בגינה של הארמון היו דברים כאלה, דברים..." והוא ממשיך לספר.

שניים מדברים, אומרים דברים מעניינים, יוצאי דופן במהותם.

"כן, היה נהדר שם. חגיגה אמיתית. הן הגיעו ללא סוף, קראתי לעוד כמה חברים," אומר ומחייך לחברו בכניעה.

"אבל פה, אתה יודע, זה משהו שונה לחלוטין." מנסה נואשות לעורר עניין במקום.

"כן, אני יודע. והגיע הזמן, לא?"

השני מחייך ואומר בשלווה:

"כן. גם לי זה קרה יום אחד. אתה מתחיל להאמין בזה וזה מסרב לצאת לך מראש."

הם המשיכו להנהן זה לזה זמן רב. עזבתי את נפשותיהם המתות לבדן.

"החולצה הייתה בהירה מידי, לא מסתירה דבר, אימי נתנה לי אותה במתנה."

"זה טוב, תמשיך. בטח הגשמים מחוללים בה נפלאות... " אומר הוא בתוגה.

"נחמד. צריכים להפסיק אם זה יום אחד."

"לא. זה נפלא, תפסיק עכשו."

הרבה אחרים חיכו שם, צפופים, מייחלים בקוצר רוח לרדת לשם.

המשכתי להסתובב במעגלים במקום. מילים שונות ומשונות בקעו מפיות הזרים. מילים כמו "אושר" ו"הנאה תמידית שנמשכת שנים רבות" לא נשמעו שם, הכוונה הייתה ברורה.

על צוואריהם תלויים היו צעיפים לבנבנים, תלויים נתונים לחסדי הרוחות, שלא היטיבו עמהם הפעם הזו. לכולם, אבל לכולם התנופפו הצעיפים ברוח. לכולם הם התנופפו לאותו צד. מחזה יפהפה.

"זה היה מדהים!"

"איך שחיית בטח." אני משיב במהירות. בעצב?

"לא. סתם שטויות. אבל לך היו חיים אחרים, לא?"

אני עונה:

"כן, אני מודע לכך שמבחינים בכך. לפי הצוואר. אושר תמידי. ודמיון."

"שקרן."

"כן, גם אתה לא מי שאתה רוצה שאני לא אחשוב שאתה, הלא כן?"

"אני לא שקרן. אה, אם אתה יודע שאני לא שקרן, אז זה הרי עושה אותי "לא שקרן"."

"סליחה." אני מתחננן, יורד על ברכי ועוזב אותו.

שני בדים מחוברים בקצוות, זה מה שהם לבשו, זה מה שאני לבשתי. כשנכנסים למקום שכזה מוכרחים להיות מקוריים. לא מקוריות צעקנית במיוחד. חשוב מאוד שירגישו שזה שונה. שני בדים, שני צבעים, הלבוש המושלם. אני לבשתי שני צבעים אחרים!

הוברר לי כי הקרקע הינה שחורה בעלת קוים לבנים לרוחבה ולאורכה. היא הייתה שחורה, קוי המעגל נפגשו.

"ואיך הם מצפים שלמעגל יהיה אורך ורוחב. אורך ורוחב!"

התערבתי לפתע בשיחתו.

"אה, אדוני. אתה לא בנתי את המקום הזה, האדריכל אולי מת אפילו, אבל תהיה בטוח שהייתה כוונה רצויה ברוחב והאורך האלה. בבקשה!"

הוא משיב בפנים נבוכות:

"והאם יש לי ברירה? יש לי ברירה..." הוא המשיך למלמל לעצמו זמן רב. לאחר התרחקותי ממנו עדיין נשמע קולו, שנחלש והולך: "יש לי ברירה..." הוא ממשיך לומר. אני מתרחק וקולו מתעצם: יש לי ברירה...". התרחקתי ממנו כברת דרך ארוכה ועדיין קולו מהדהד: "יש לי ברירה...". לפתע נשמע קול צועק: "יש לי ברירה!" כולם נעמדים למספר שניות. "יש לי ברירה!!!?" הוא זועק בשאלה, וכולם חוזרים לעיסוקיהם הקודמים.

"ברור שלא, ילדי. תמצא לך אחת או השתיים." מייעץ הדוד ועוזב, מפנה פניו לעברי וחושף חיוך שבע רצון.

7. שלולית הצער

המשכתי ליבב. הם המשיכו ליבב.

רציתי לבוא לכאן. רציתי לבוא לכאן, בגלל שזה המקום שבו סובלים. מקום הסבל הרשמי. המקום אינו רשמי, הסבל הינו ואף יותר מכך. זה המקום שאליו באים לסבול. לשאת בסבל. באים אליו כאלה שרוצים לסבול. הרבה באים אליו כבר בתחילת תחילת חיי "איזון הרגשות - עולם אפס". כולם מודעים לעצם העניין ופוחדים ממנו. הם פוחדים ממנו מאותה הסיבה שהם פוחדים מהמצולות, להגיע לשם לא מוכנים. הם מודאגים מהיום הנורא בו הם יחדלו להיות מודעים לעצם העניין.

זה לא שחויתי אושר רב עד כה. אני לא חושב שנפל בחלקי אושר רב. אבל העתיד! מי יודע? אולי יבוא יום שאחדל להיות הראשון, בעל הכוחות? אולי יחסית לאחרים אושרי הינו עצום, יהיה לי חצי נצח עצוב במיוחד. באים לפה, מידי פעם, אלו שראויים לכך.

"חופש. הכל נמצא בהשג ידי. יש לי את המקום שלי. המקום שבו אני יכול לעשות הכול."

"שטויות... לא היית צריך לבוא לכאן, מאורי." מתקן ידידו.

"גם בזאת יש נחמה. הם נתנו לי להיכנס."

השני צחק בקול רם.

"הם... "

חברו הצטרף אליו, הראה את כוחו בצחוק רעשני. שניהם השתתקו.

נשמעה פקודה רפה:

"אתם תסבלו. אני אגרום לכם לסבול. אגרום לכם:

לסבל!!! עכשו."

8. עליונות הריצפה

העפתי מבט חטוף בריצפה. הם עשו זאת שוב.

זה סבל. זה סבל? קרה פה משהו, אולי. אני הבחנתי בשינוי. קטן. היה אושר ואז היה סבל. כמה רגעים קטנים של אושר ו - סבל. אני חשתי באושר , הצלחתי להרגיש אושר עד אז, ואז לא. נתתי לעצמי להיכשל.

"למקום הזה יש כוחות, אין ספק בכך."

"הוא פשוט משנה את מצבך הקיומי, זה הכל." אני ממעיט בערכו.

"זה לא הכל, יש עוד הרבה מאחורי זה. ראית כבר את מערת האויב? מקום אדיר. "עמק הרוחות העתיקות של עליונות טבעית" - מקום שמשנה את גורלך, שם ארוך ומייגע. בכל זאת, השם הולם את המקום היטב."

"לא, אתה מזלזל בזה יותר משצריך לזלזל. הנה תחזיק את זה!" הנחתי עליו את מהות קיומי, עליונות הריצפה חייכה בעונג אליי. "יש פה תושבים שעדיין - סובלים!" אני מבהיר לו בכעס.

המשכתי בדרכי, זועף על המקרה המצער שאירע. המשיך להיות חם במקום. יותר חם מרגע לרגע. הו, הם מעוררים בי את אותם תחושות שונות, כל פעם שאני פוגש בהם מחדש. אני מוכרח לברר עליהם יותר, יום אחד. "הגיע הזמן להיות נאכלים, חלק מהסבל."; פעם הייתה רווחת האמונה כי זהו אכן חלק בלתי נפרד מהסבל, הדוד שינה זאת. אחד מהמהלכים היותר מוצלחים שלו, ומלאי השראה וחשיבה יסודית.

גם אז האמינו בדברים כאלה, עדיין מאמינים בדברים כאלה. למקום הזה, יש את האמונות שלו - לא להאמין לאף מילה. כולם יודעים שכלל לא פשוט להיכנס לכאן, אין שום דרך אפשרית להסתכל על העבר ולומר שמגיע להכנס לכאן. השליטה הגדולה, יודעת יותר טוב מכולם מהו אושר ניצחי ומהו סבל רגעי. אני הרגשתי שהפעם זה מגיע לי.

פעמים רבות נתקלתי בסירוב מוחלט ונמרץ, עת התדפקתי על דלתות שערי המרתף. היו לכך סיבות רבות, כך הייתי חושב. הדוד היה מבהיר לי שאין זה משום שאינני ראוי לכך, זה פשוט בגלל שלא הייתה לי תשובה הולמת לעליונות הכבירה. יכול להיות שהוא צודק, יכול להיות שלא. יכול להיות שזה הדבר ההחלטי היחיד שעוד נותר לומר עליו, האפשרות היחידה להגדירו במדויק עד כמה שאפשר. יכול להיות שהוא צודק, יכול להיות שלא.

9. עמק של סובלים

העמק שייך לסובלים.

הכל החל ביום קיץ שטוף שמש. הם היו אז ממש כמו כולם, רק טובים יותר. את מקום מושבם קבעו הם לעצמם בעמק נידח בקרבת העיר הגדולה. כדי לחוש את אויר העיירה הקסום היה עליהם לצאת מתוך העמק ולפנות לכיוון הנגדי. בכיוון הנגדי הייתה העיר הגדולה. תחביבם היה ביקורים מפתיעים ומלבבים בעיירה השקטה.

הם אינם מחבבים עבודה קשה. גם אז, כשם שהיום, העדיפו הם לשקוע במחשבות נוגות על פני בניית מקום של ממש בעמק הנידח. הם השאירו את העמק באותו מצב בו קיבלו אותו. היו שם את העיגולים המיסתוריים במרכזו ועוד כמה שרטוטים הנדסיים מעניינים שהיו מיסתוריים לתושבים החדשים ונשארו כך לעולם.

מדובר כאן בעמק נצחי. תושביו הראשונים הינם האחרונים, לא קדמו להם ולא יבואו עוד אחריהם. עולמם היה עולם שלו ורגוע, נטול דאגות. למביט מהצד, והיו רבים כאלה, נראה היה כאילו אינם עושים דבר מלבד להיות מונחים. רבים מהם מונחים היו על כיסאות בראש שולחן ריבועי ומתאים למידותיהם האישיות - כן, מקור מנהג הדוד. אגדות רבות נרקמו סביבם וכשלכדו אותם ברישתם נתקלו באדישות מוחלטת. זדונית היתה שתיקתם בעיני העוברים והשבים.

לעגו להם על צפייתם המתמדת לאורחים. תושבי השדות הזרים חשבו שהבינו אותם. הם הבינו כי בסופו של דבר תושבי העמק מחכים לאורחים מלמעלה, שירדו במרכז המעגל ויביאו אור ושמחה לעמק המהולל. אבל לא, מחשבה זו כלל לא העסיקה את מוחותיהם הדשנים של מורעפי רוחות העמק העתיקות, אלה שאופפות את העמק לכל אורכו ורוחבו. הם פשוט היו טובים יותר מכולם, הם לא נזקקו להוכחות. הם היו עליונים, מייסדי הריצפה העליונה.

היה זה יום סגרירי וגשום. הם נזקקו להוכחות. היה להם כוח רב מאוד. עוצמת תושבי השדות, לא ראויה הייתה להיקרא עוצמה למול עוצמתם. עוצמת תושבי העיר הגדולה הייתה פחותה ורק לעיתים רחוקות הבהבה קלושות. כלי מלחמה עתיקים ומלוטשים, יעילים מאין כמותם. אין כמותם. כוחם היה עצום , הם נזקקו להוכחות ויכולים היו לספקם.

בלילה אפל, נטול ירח, באחד מימי החורף הקרים, הובחנה תנועה רועשת בעמק. כל תושבי האיזור, הפסגה, נתקבצו לראות על מה המהומה. תושבי העמק ניצלו את המצב לשם חשיפת מערת האוצרות העתיקה. כו, זוהי המערה שטמנה בתוכה את כל כוחם העצום, עוצמתם הבלתי ניתנת לשיעור - עד לאותו רגע מרטיט. כולם ראו את ניצנוצי הכלים העתיקים, כוחם התמידי נחשף לעיני כל חי. לא עוד. רגע מועט חלף בטרם אבד האוצר לדיראון עולם. היו אלה תושביו הנעלים של העמק, הם עשו זאת.

האות ניתן ותושבי הסביבה אזרו אומץ ופרצו בסערה לתוך העמק. הם יכלו להרשות זאת לעצמם. הסוד הנורא נחשף ואיתו נפרצה חומת הסודיות של מהות עילוי מאמיני הריצפה. הכוונה הייתה לנסות להבינם עד כמה שאפשר. השוואת כוחם עם זה שלנו היווה נסיון נאות ויעיל, לא לאורך זמן.

קרני השמש פרצו בינות לעננים, מתחת לשמש. התחרות החלה. מיותר לפרט את שלבי התחרות, מלבד זאת שהיא נסבה אודות עוצמת השליטה ביריב. המטרה הייתה פשוטה: האמן בכך כי הינך עליון במהות קיומך מיריבך הנחות וניצחת. מובן שנקבעו כללי שליטה בכל קרב וקרב, שופטים לא נזקקו, ניצחון לא הוטל בספק כשהושג. היריב המובס מוכרח היה להודות בתבוסתו אחרת היה הוא המנצח. תושבי העמק אפופי סוד הרוחות הקדמוניות, נלחמו כיחידים על חייהם, מעולם לא ניסו אף ליצור קשר קלוש עם אלה שהונחו לצידם לנצח נצחים.

הקרבות הוכרעו. התוצאת נודעו מראשו. העליונים, כרגיל ניצחו. הסבל הכניעם, תבוסתם היחידה בתחרות כולה. הם מוכנים היו לעמוד בסבל הנורא מכל ולו תוכר עליונותם התמידית. "עמק הרוחות העתיקות של עליונות טבעית" שינה שמו ל"עמק של סובלים". הם היו השליטים, עליונים מכולם בכל תחומי החיים בעולם המוכר, אך עם זאת עמדו להיות למודי סבל בעתיד הרחוק.

באותו יום סגרירי וגשום נקבע, עם תום חילופי הכוחות, כי אין מי שיזכה לחוות את האושר הנכסף שהובטח עם סילוק השכנים סביב הגוף. מעולם לא: חופש מטרדות, חופש מקרובים ומטפילים אחרים.

10. נסתר מעין כל

באותו יום שהובאה לידיעתי התיאוריה של הדוד - עם ההוכחות, החלטתי לברר אם תבוצע בסופו של דבר. הדוד ייסד אותה לשם הגשתה, במועד מאוחר יותר, ליושבי העמק. כך חשבתי. התיאוריה עשויה הייתה לחולל שינויים מדהימים במבניי אופיים, לשם כך נוסדה. אבל לא, הדוד התחרט. שומר אותה לעצמו? לפיכך הנני שומר האוצר.

אני מוכרח למצוא אותה ולהחזירה למקומה הראוי, אליי. מוכרח. ברגע שאמצא אותה ואוכל להניפה לעיני רבים. אני עוד הניחה בראש השולחן, הסובלים יודו לי במנוד ראש קל ואני אדע שבעצם הם מאוד מעריכים אותי. אני אדע שהם רוצים להודות לי וזה מה שהם באמת רוצים. זה מה שהם מחפשים, בשביל למצוא. אני אהיה זה שיגיש להם אותה, מיד ליד, חיוכים מכירי תודה ומביני סוד.

פגשתי את הדוד באחד הסיבובים. הוא אומר:

"לא. אי אפשר לעשות כן, פשוט אי אפשר. אני ניסיתי. הם מעוניינים לאחוז בדבר האמיתי, מחשבה עמוקה לא תעירם מתרדמתם הנצחית. חשבתי על כך רבות, בטוח יותר ממך. בטוח יותר משחשבת אתה על כך, באותו כיוון. אתה לא יכול לאחוז בזה, אתה לא יכול להגיש את זה ובטח שאי אפשר להניח את זה, זה לא מה שהם מחפשים. הם מעוניינם בהוכחות אמיתיות, אני חושב. ראיות, אני מתכוון."

פרצתי בצחוק, הבטתי לתוך עיניו.

"כן, אתה הייתי אחד מהם!" אני אומר.

הוא אומר את מילותיו האחרונות:

"אני כבר לא כל כך בטוח בכך, נערי. לא כל כך בטוח."

"כן. המצב הזה---"

"לא המצב!"

11. צריך לזכור להישמר מהשקיעה

"הייתי מוכרח להפסיק את קיומם, אחרת הם לא היו חיים."

"אני מבין."

עם החלק הזה של התיאוריה הייתי מסכים, לו ניתנה לי ההזדמנות.

הייתי שם. שהיתי שם מספר שעות, יחד עם כולם. באים לשם לפעמים, כאלה מכל מיני סוגם, כאלה שרוצים לחוות חוויה אמיתית. ובטוחה.

"מאיפה אתה בא, לכל רוחות השמים? אתה לא נראה לי כאחד שזקוק לכך. אתה נראה לי כמו מישהו מהסביבה. אסור לך להיות כאן."

"אסור לי להכנס לכאן." אני מסביר בעליצות יתרה.

"כן, גם זה נכון. שומרים! קחו אותו מכאן, באיטיות."

"זה היה מיותר, הם לעולם לא יבואו. הם זקוקים לראיות. הוכחות אמיתיות, לא "איטיות" לעזאזל!"

הוא מהר להתחבא מפני. לא יכל לעשות כן. הם מצאו אותו באשר הלך.

בסוף הוא נכנע וצועק:

"אתה צודק. לי היה את האושר! היה לי אותו בידיים!"

"זהו, זה מה שצריך. עכשו... יכול להיות שהם יבואו."

הוא היה בעל צורה עגלגלה, מצויד בעיניים גדולות וחודרות. גבוה מאוד, ענק, עם המון המון זרועות.

המשכתי בדרכי הפתלתלה. מערה! מוכרח לחפש מערת אויב.

מצאתי מערת אויב. ארוכה, מוחבאת בצל השיחים. התקרבתי אליה בחשש, מוכן לכל תגובה מצידה, מצוייד במענה לכל תגובה אלימה. פסעתי עוד צעד קדימה. שלחתי מבטים מהירים לכל סביבות הצמחיה העבותה. מהיכן תשלח זרועה הארוכה? היא כנראה תפתיע אותי בדרך שלעולם לא הייתי חושב עליה לפני שהיא התרחשה במציאות הנוכחית. היא תפתיע אותי. הגדלתי את צעדיי, רצתי אליה בזרועות פתוחות. לא! זו לא המערה. המערה אינה אויב, יעדה הינו אויבי.

שוב אויבים. עד מתי יפקדוני אויבים?

זוהי המערה שממנה נכנסים אויבים. בצידה השני של המערה יש אויבים. המערה אינה אויב בפני עצמו. יש בכניסה השניה, אויבים מסוכנים מאוד. הם מתכננים התקפה על איזור מיושב. הם יודעים שמהעמק נבעו בעבק עמקים לא מיושבים שעדיין נשארו כך, הם רוצים את העמק הזה. יכול להיות שפעם הם כבר פרצו לכאן. הם כב רנכנסו הנה והם עושים זאת לעיתים קרובות. הם האויבים של "עמק של סובלים". מהמערה הסודית הם פורצים לעמק, אין מבחינים בהם.

12. פגישה מלבבת לאור היום

השמש התרוממה לפתע בין שתי הפסגות הגבוהות. יום חדש בישר את בואו. יום בהיר. העננים שטו לאיטם ברקיע הנודף צבעים בעלי בהירות מדהימה. היה צבע אחד חזק במיוחד, כחול. הוא בלט על פני השמיים, על פני העננים האדישים לקיומו. אבל לא, הוא היה זה שגרם להם להיראות כך. לולא הוא נראה כאלו הינם מתקדמים במהירות מדהימה ברחבי השמיים. בדקתי, צפיתי בעננים לבדם. הם התקדמו מהר. תזוזה מהירה, לעיתים עצבנית מעט.

הבטתי בפניהם היגעות מהמאמץ הרב. מאמץ ללא תכלית. מי בכלל צריך תכלית? אם יש מספיק סיבות טובות להיות מובלים בשרשרת אל הבאר, ולו רק עבור כך. הם הולכים תמיד ביחד, לעולם לא יפרדו ומעולם לא נפרדו, מה עכשו? הם נפרדים. כל אחד הולך לדרכו שלו, לדרך שבחר לעצמו.

יש שדה פתוח וגוויות מוטלות בו לכל אורכו. בהמשך יש שדה פתוח וחיים לא מוטלים בו. הם לא סתם מונחים, הם הרי אלה שיש להם תפקיד כה חשוב במערכת הקיומית. ומי אפשר להם לזכות בחלק נכבד מהתוכנית? מי אם לא הדוד טוב הלב. הדוד הוא אחד כזה שמוכן תמיד לעזור בשעת צרה.

הדוד יתגלגל במהירות מסחררת, מסוחרר על קודקודו החד במורד הגבעה שאנינמצא בתחתיתה. הוא יחלוף על פני במהירות, ללא יכולת ורצון לעצור, משאיר אחריו שובל אבק מעובה בהתאם לגודלו, ומסר מלא משמעות וחשד. בדרכו יפגע בי וידרדרני עימו.

הנה הוא עולה במעלה הגבעה ומתקרב אלי, מתנהל בעצלתיים. כדאי שאכין לעצמי הופעה מהממת-מהלכת. הדוד עומד לפגשני. אני אפגוש אותו ואהווה לו בן שיח נאה למדי. הדוד ניצב מולי. מונח?

"מספר גדול מכלל הניסוחים שלך, השביעו את רצוני, לכן שבתי אליך שוב. כמה מהניסוחים שלך מעולים ממש." ידעתי. יחלתי לכך בנפשי.

"תודה רבה, לעונג יחשב לי הדבר. ואף יותר מכך." אני מתנסח.

הוא משיב:

"יפה."

"לאן נעלמו כולם, דוד יקר? לאן הם הלכו. הלכו?" אני מקשה.

הוא אומר:

"הם עזבו אותי ואותך. הם הלכו למקום מעבר לגבעות, הכנתי אותו במיוחד עבורם. אני בעצמי דאגתי לכך שלא יקרה בדרכם אתר המצולות. אין לי מושג על מה אתה מדבר, ילדי."

"אני מודה לך על שהואלת להקדיש כה הרבה מזמנך היקר עבור יישות שכמותי. אני מעריך זאת, אם יורשה לי לומר בנוכחותך המלאה." אני מפריז בערכי.

ניצלתי אותו עד תום. לפני השיחה כלל לא העלתי בדעתי כי אהווה מענה כה מוצלח לנפשו המיוסרת. הוכחתי לעצמי כי אינני מסוגל לנצל אותם עד תום ולהשליכם במהירות לצד הדרך. התעלתי על הדוד בהרבה מאוד תחומים. נווכתי לדעת כי הנני מסוגל לנצלו עד תום ולהשליחו, לאחר מכן, במורד הגבעה התלולה.

המשכתי בדרכי. מסוכן לשוטט בדרכים בשעות כאלה. רוח מקפיאה נשבה אל מול גופי הנוקשה. אני מוכרח להמשיך בדרכי. אני רוצה להגיע אל המקום שאני צריך להגיע. אני צריך להגיע אל המקומי שמיועד בשבילי, איזור היעד שלי.

יש בהשך שדה פתוח וגוויות מוטלות בו לכל רוחבו.

13. פגישה מלבבת לאור ירח

זה שונה.

"הרבה יותר נחמד לראות חלק ממשהו מאשר להיות אותו חלק. לכן אני מחבב את אור הירח." אני מספר ברגע של גלוי לב לראשון שחולף ביעף לצידי.

אני אדרדר, בהמשך העמק, לערבה הפתוחה.

עברתי בתוך איזורים לא מיושבים, תושביהם נופפו לי לשלום בעוברי לידם, לא יותר מכך.

אני צועק בכעס לעבר יישותם:

"תפסיקו עם זה, תפסיקו להתנהג כך!"

לא נורא. עמקים נידחים ולא מיושבים, למי בכלל יש עניין בהם. הם יכולים להמשיך להתנהג בדרך זו כל עוד אני עובר בשדות זרים. אני ממשיך להתקדם. בזמן? לא בזמן, אני מתקדם אל עתיד לא נודע, אל יבשות נסתרות. אני מתקדם אל מקומות חדשים. צריך להסיק מסקנות רבות מידי, על מנת להתקדם בזמן. זה יותר מידי עבורי.

אני נעצר לצד הדרך. לא מאפשרים לי מעבר חופשי.

"אני קובע, מסמכותי, כי לא אאפשר לך להמשיך הלאה ללא התעלמות מופגנת מנוכחותי." הוא קובע.

"אדוני, זה קצת קשה להתעלם מנוכחותך. אתה כמעט ומפגין. אתה לא יכול סתם לקבוע בדברים מין אלה!" אני זועם בכעס.

הוא מחייך לעברי. חשתי צער רב.

"אני קובע את הדבר הקטן הזה, שהוא... לא אופייני רק למקום ולזמן הנוכחים. אני קובע - יש סיכוי גדול שפעם זה יהפך למוסכמה בעולמנו. ובגלל שיש את הסיכוי הזה, אינני יכול לאפשר לך לעבור על קביעה שכזאת, קביעה שעלולה לשפר את חיינו בעתיד הקרוב. כולם יתנהגו כך."

"נכון." אני מודה, כאב רב נשקף על פני.

הוא מיהר לתפוס אותי, הפגין את עוצמתו הרבה עליי. לא, לא ניסיתי לברוח, היה מאוחר מידי. הוא סגר אותי במקום שאני לא יכול לברוח ממנו. נשארתי ללון שם את שנתי. בבוקר השגחתי כי השגחתו לא התרופפה. השמירה נשארה כשהייתה. לא היה לי שום סיכוי לברוח. מידי פעם הוא הגיש לי אוכל מובחר. לצאת לא הייתי מסוגל. השמירה הייתה חזקה מידי. כנראה הוא הצטרך להשגיח שלא אברח מהמקום. עברו ימים רבים והמקום נעשה לבית עבורי. זה היה הבית שלי ואני הייתי כלוא בתוכו. רציתי לצאת, לא יכולתי. במשך הזמן חשתי אושר מזמן לזמן. לפעמים תקפה אותי שמחה פתאומית. חלפו עוד ימים רבים. השומר רופף את עוצמת השגחתו עליי. האוכל נעשה לי טעים, חזקה עליי תחושה של מנצח מובטח.

היה זה יום בהיר ושטוף שמש, בערבה הפתוחה. השער היה פתוח, הדפתי אותו מעט והמשכתי בדרכי.

14. איזורים לא מיושבים

יש באמת דבר כזה. מדובר כאן באיזורים שעוברים לידם ורואים בבירור שהם אינם מיושבים. אי אפשר לדבר איתם, למסור להם משהו, אי אפשר אפילו לגעת בהם. לא ניתן ליצור איתם קשר. זה ייחשב לטירוף לחוש אליהם שנאה. אז, עוברים לידם ומנופפים להם לשלום. הם אינם קיימים במציאות, איזורים לא מיושבים. אבל... אפשר להתעלם מהם.

אני ניצלתי אותם, זה בדיוק מה שעוללתי להם. פשוט דרכתי עליהם.

יש את הדוד. הדוד הוא באמת גדול. המשכתי בדרכי הפתלתלה כשלפתע פגשני ידיד ותיק (לפחות הוא טען כך). היו הרבה מאוד אחרים באיזור. לא היינו לבד בסביבה כולה.

"אתה נראה לי מוכר. אתה מוכרח להיות מקורב לדוד בדרך כלשהיא. אתה הדוד? אתה הדוד בכבודו ובעצמו. לא! זה לא יכול להיות, אני רוצה למצולות, אדון רב חסד..." מתייפח הוא לפניי.

"אני לא כל כך בטוח שזה מגיע לך..."

"אז, אז התז על גופי מלח, בבקשה."

"בשביל מה? לא יאונה לך דבר."

"אדון גדול, נפצני!"

"לא, כי אם לא לעת מלחמה הנני בא לפניך כי אם עת שלום היא עתה במושבותיי על פני המדבר לוהט, עבדי הטוב." אומר הדוד ונעלם.

עוד אחד נעלם, אני הלכתי לדרכי. המשכתי בדרכי.

אני מוכרח להתחקות על עקבותיו. אם כאן שלום, במקום שמנוגד לכאן שוררת מלחמה. מה המקום שמנוגד לכאן? מזג האויר, האוירה, או שמא סיכום רגשות כל התושבים? אין ברצוני לעסוק בעבודה נעלה שכזאת, יש אחראי לכך ואותו עלי לחפש. אני רוצה למצוא? נראה שכן, נברר בהמשך. מה פתאום הואט נעלם לו החוצפן הזה. לא, אני לא מתכוון לחפש אחריו, לחפש את השיירים שהשאיר אחריו למען ארוחתי הדלה. אני יכול למצוא אוכל בכוחות עצמי, אם אחפש כראוי.

המשכתי בדרכי הקשה. השמש קפחה על צווארי ללא רחמים. ללא רחמים מיותרים. אדים פגשו את גופי בצאתם מן החול החם. היה זה אחד מימיו הלוהטים של הקיץ החמים. באמצע המדבר יש נחל לכל רוחבו. הדוד קרה לזה מדבר לוהט, זה מה שזה: מדבר לוהט. מסוכן להיות במקום כזה. הלכתי דרך ארוכה עד שהגעתי לכאן. המשכתי בדרכי. הנחל המלבב היווה פיצוי הולם על כל תלאות הדרך. באמצע מדבר יש נחל מלבב. אני צריך להיזהר לא ליפול לתוכו.

הלכתי לכל אורכו של הנהר. התחלתי ללכת לכל אורכו כשראיתי כמה אחרים מתחממים ליד הנחל. עברתי לידם כדי לוודא כי הם אכן מתפרשים על חלקים נרחבים שליד הנחל. הם עשו זאת שוב. נראה היה כאילו אינם מרוצים ממצבם הקיומי.

ניגשתי אל אחד מהם ושאלתי אותו מספר שאלות.

"אתה נראה לי כמישהו שמחכה למשהו שיקח אותו הרחק מכאן."

"נכון. אם זאת אינני מרוצה ממצבי הקיומי. אתה מבין, אפשר ליפול לתוך הנחל. ליפול לתוך הנחל זה מסוכן בשבילי, אבל אולי זה בעצם טוב בגלל שלמישהו אחר משמעות הסיכון הינה גורם שלילי בחייו. אתה מבין, קראתי את זה בספר של הריצפה." הוא מספר לי בחיוך מתנשא.

אני אומר:

"אה, "הריצפה העליונה" אתה בטח מתכוון. אין דבר כזה, סתם שמועה מרושעת. שמעת על האיזון, נכון? יש משהו בדבריך... אתה בעצם אומר שכל העניין הוא להיות החלטי וברור לכל נפש. אתה לא כזה ולכן אתה חושב על כך."

"די, תפסיק עם זה. כולם "לא כזה". כולם."

לא חשבתי על כך. רציתי שהוא יחשוב שאני חושב על כך.

"אני בכלל לא צריך אותך?"

"כן, מזג האויר משטה בנו לעיתים קרובות מידי."

"לא בי."

עצרתי לידו. הסתובבתי סביבו. רציתי לשאול אותו על דברים חשובים באמת. המשכתי ללכת לידו. להבהיר לו מי אני באמת.

"שמעת על האוצר? האוצר הגדול? האוצר הגדול של העמק? שמעת מה קורה כשמישהו מדבר על זה, ויודע על מה הוא מדבר?" נראה היה שחששו טרם הגיע לשיאים חדשים. "כשמישהו מראה שהוא יודע שאתה יודע על מה הוא מדבר, ללא שם חשש? אתה מודע לזה שאני מנסה להעביר אליך מסרים חשאיים?" אני פוסק לבסוף.

"לא."

אני לוכד אותו ברשתי הסבוכה עם פרוץ מילותיו.

"אתה יכול להוכיח לי שאתה לא מודע לכך? כן או לא?"

הוא זועק בייאוש:

"אתה הייתי שם! הוא היה שם! זהירות! הוא יודע."

המשכתי בדרכי. איש לו השגיח בזעקותיו העלובות. זו לא הייתה אזהרה אמיתית, לא כולם מעוניינם לשמוע אותה. חוסר עניין לציבור. בציבור צריכים אמיתיות, כאלה שמסכנות חיים. חבל לבזב חיי נצח שכאלה על שיפור תלותיות הנפש העלובה באמת המוחלטת, בהגיון - הבריא לכולם.

15. רציחות, נעלמים אחרים

רוח מדברית תנשוב, אני אפול מרצוני החופשי לתוך הנחל הגועש והאיוםואשוט לי עד סופו היבש.

המשכתי בדרכי. עצרתי. הבטתי שוב לצדדים. המשכתי. הבטתי קדימה. צעדתי אחורה. חזרתי על עקבותיי. המשכתי בדרכי. פניתי לאחד הצדדים, המשכתי קדימה. פניתי לצד השני. חזרתי על עקבותיי. עצרתי. ניצבתי מולו.

איך לא חשבתי על זה? זה בכלל לא רצוני החופשי, אני הכרחתי אותו, ממש הכרחתי אותו לעשות את זה. הפעם זה לא היה סתם ניחוש מדויק, רצוני החופשי. היה עוד נחל, רחב מקודמו. הלכתי בנחת לכל אורכו, להשקיף על שנובע ממנו. היו שם עוד כמה אחרים, מפוזרים לכל אורכו. מרחוק הם נעלמו במהירות. היה שם אחד שפשוט דחף את כולם פנימה. מקרוב הם נעלמו. הוא קרב אליי במהירות. אחד נעלם והוא התנהל לעברי בעצלתיים.

הוא אומר:

"אותך אני מכיר. סליחה, כמה כמוך יש באיזור כולו? אולי טעיתי בספירה."

"אתה לא תטעה, אל דאגה. השאלה היא אם בררת אם כולם רוצים את אותו הדבר. עשיתי זאת?" אני שואל בחיוך מתנשא.

"ילדי, יש כמוך המון. יושבים פה וחושבים. פעם אני אתפוס אותך ואשמיד את כל משפחתך העלובה."

"סליחה, מי אתה?"

הוא משיב בזעם עצור:

"אבא, אבל של מישהו אחר, בטח לא שלך. אני האב של כולם."

רוח מדברית תנשוב, אני אפול מרצוני החופשי לתוך הנחל הגועש והאיוםואשוט לי עד סופו היבש.

16. רסיסים קטנים משתלבים יחדיו

המשכתי בדרכי. העפתי מבט חטוף ברצפה. יש משהו באופק. בקתה מבודדת אולי. אבל לא, יש עוד אחד לצידי. הוא מטה פניו לריצפה וצווארו מתקפל. הוא זוחל בקושי רב על החול החם. הולך לצידי, ממש בקושי מתנועע. הוא מתרומם מעלה ומביט ישר לתוך עיניי, כן עיניי שלי. הוא כנראה רוצה ממני דבר מה.

הוא לוחש ברכות, כאב נשקף על פניו:

"הצילו, אני זקוק לעזרה. איפה המקום הזה שכולם רוצים לבוא אליו אבל קצת חוששים מפניו. איפה המקום שפוחדים... ממנו. איפה..."

"סובלים? אני לא יודע איך מגיעים לשם. אני באמת לא יודע."

"לא. אני מתכוון הרבה מאוד מים," הוא מראה בידו ומצפצף בקולו. "מים שלוקחים ממך הכל. מקום שאי אפשר לצאת ממנו, לכודים בו. מקום שגוזלים ממך את הזהות העצמית שלך."

החוורתי קלות, מהר מאוד התאוששתי וקמתי על רגלי.

"אתה פשוט מדבר שטויות, אי אפשר להבין אותך. מי אתה בכלל? לך, אני רואה שם בקתה שצפה על החול, נסה שם!" שלחתי אותו בכעס מעל פני.

"אבל, אדוני, אין שם שום בקתה. סתם מדבר לוהט. מדבר."

התעלמתי מיישותו, המשכתי בדרכי.

הנה הגעתי, בית גדול. ארמון גדול ניצב לפני. פתחתי בכעס את הדלת ופרצתי פנימה בסערה. מקום יפה, קישוטים יפים על הקירות.

"רצפה נפלאה יש לך כאן." אני קובע עם הכנס בעל המקום.

"מקום יפה, נכון? אני לא הראשון כאן, אתה יודע?" הוא מחמיא לי.

"אה, באמת? צריכים לבוא עוד? יש כאן הרבה אוכל, אוכל טוב?"

הוא אומר:

"לא, אני מתכוון שאני לא הראשון כאן. כלומר, הפסקתי את קיומם של הקודמים באכזריות רבה, הם היו טובים ונדיבים אלי. עכשו הבאתי לפה כמה משלי, כאלה שאוכלים טוב ויודעים להאריך ארוחה טובה. הם ייכנסו לכאן עוד מספר דקות וישביעו את רעבונך. נראה כאילו תאוותך רבה להשכין שלום בבית זה, ולו בגלל תאוותי במלחמה קוצפת בין כל יושבי הארמון. בנוגע לשאלתך השניה. אני וידידי מתייעצים לעיתים עם מועיל ישן בנוגע לשיפור רמת האוכל, אם כי סבורני כי רמתו הינה סבירה ביותר ביחס לטיב האוכל שנשקו שפתיך במהלך המעבר בין האגמים הגדולים."

חייכתי בנינוחות לעבר היישות הזרה.

"שלום לך, ידיד ותיק! היי שלום, טוב לראותך כאן איתנו היום."

"סבא! הו, כמה זמן עבר מאז ראיתך לאחרונה. המסרים ש... לא." אני מפסיק בצער את התלהבותי הרבה, ללא מחוות מיוחדות.

"זה בסדר, בני. המסרים אומנם עברו מן העולם, אולם אין בדבר זה צער אמיתי עבורי. כל עוד אני מתגורר במקום נפלא זה, אתה מבין."

המארח הסמיק ושב במהירות לתפקידו הקודם.

"סליחה, מי אתם שניכם? טרם יצא לי להכירכם כראוי."

אנחנו צועקים ביחד:

"הדוד!"

הבנתי הכל. הסבא הוא באמת הסבא והמארח הוא הדוד. מהרתי לרוץ לחדרי הדל בפינת הבקתה. הרגשתי פגוע עד עמקי נשמתי, פצוע ועלוב. על דלת חדרי היה כתוב שמי באותיות זורחות. הדפתי את הדלת ונשכבתי על המיטה, ממרר בבכי.

הם צהלו להם בכניסת הארמון, ליד השערים הנעולים.

17. פנינת הכתר

בבוקר התעוררתי לקול עלותו של יום חדש. החדר גדול מידות היה, חדר מרווח מאוד. במרכז החדר היתה מיטתי ולצידה כיסא עץ פשוט. חלונות רבים נבנו בתוך כל קירות החדר. החדר עצמו זהר מהוד מלכות הארמון.

ניסיתי לשכוח מפרשיית יום האתמול, אך לא יכולתי. זכרונות מרים צפו ועלו, דאגו להשאיר את רשמיהם על פעולותי הקרובות. נשארתי מונח על הכיסא עוד שעות רבות. חשבתי על "איך ארגיש מושפל כשאחד מהם יכנס פנימה להתגרות בי". אני אנצל זאת ואתקיפו כל עוד יהיה שרוי במצב התנצלות.

הדלת חרקה על ציריה, לבסוף נפתחה כולה ואחד מהם נכנס לחדר.

"הם מאוד מצטערים. הם מבטיחים שהם לא יעשו לך יותר דברים כאלה. הם אמרו לי להגיד לך שהם לא ידעו שזה יפגע בך כל כך. הם גם לועגים לך על שנחלשת כל כך מאז פגישתם האחרונה."

הזעפתי פנים.

"כמה אתם?" אני שואל.

"יש לנו פה מספר בלתי מוגבל. אז המצב הוא מאוד מסובך כאן. החזקים ביותר כאן הם, כמובן, מקורביך - הם בעלי המקום ברגע זה. לשאר יש לעיתים רחוקות התפרצויות, כמו אלה שלך, אולם הם אינם חשים רגשות בעלי עוצמה חזקה לעולם. אם תרצה אני אתן לך אוכל בעצמי, אגיש לך אותו. אני מוכן לעזור לך אם תרצה. אה, אתה כבר שבע. אם תרצה עוד אוכל, אל תבקש, אנחנו כבר נרגיש את זה ונקרא לחזק ביננו להיטיב עימך במבחר הארוחות המשובחות שלנו. אני רושם זאת לזכות תפריטי הדוד הנעלה."

הרגשתי מושפל ברגעים האחרונים של דבריו. להשתלט על המקום לא אוכל. להטיל בו ספק מפליל אוכל.

"היית טוב ואתה יודע את זה, במיוחד הקינוח היה מעולה. קינוח מופלא. אבל... בכל זאת אתה אויב, נראה שאתה באמת רוצה לעזור לי."

לפתע הוסרה גלימתו המיסתורית וחזותו נתגלתה. הוא חשף חיוך מרושע וקנטרני.

"אז זה נכון מה שאומרים עליך. אתה באמת חלש! נחלשת, ידידי, נחלשת עד מאוד. סופך להירקב במצולות האיומות ואני - אחליפך מעתה!"

הוא הרים במהירות את גלימתו מן הרצפה, פתח את הדלת בתנועת יד זריזה וסגרה בעדינות אחריו.

סך הכל צודק, מי שזה לא יהיה. הוא שלט בי ביד חזקה ורודה במשך כל הארוחה. בסוף כמעט ונפצני לרסיסים.

צריך לרצות להרגיש ראשון. שאלה אמיתית אחת בלבד: האם צריך לרצות להרגיש ראשון? אחרי זה: בשביל מה צריך להרגיש ראשון? בסוף: בשביל מה צריך סיבה לרצות להרגיש ראשון?

18. ארוחת שחיתות טעימה

האוכל היה מצויין. הם דאגו להשביע את רעבוני במיני מטעמים מקוריים של הדוד. מקום יפה.

קמתי ממיטתי. זחלתי אל מחוץ לחדר הגדול. פתחתי את הדלת בדרך, כמובן. המשכתי בדרכי, עצרתי. שמעתי אותם מדברים בינהם בכניסה. הקשבתי לשיחתם ללא שהבחינו בהמצאותי.

סבא בדיוק אמר:

"... אתה רוצה לעזור, אבל לא לי! למען העליונות, הדוד."

הדוד התגוננן נמרצות באומרו:

"הרגשות - מה נותר עבורי? רק בשבילי? לכל אחד יש משמעות שונה עבור זה, חיובית או נגדית, אבל מה נשאר בשבילי? בשביל אני..."

סבא נחמו:

"הו, אתה צודק. לך יש כוח. אתה טוב, אדוני. אני ממש אוהב אותך."

ברגע קצר של פקחון נזכרתי כי כל יושבי הטירה טובים ונדיבים הם.

הדוד נראה זועף, כועס וזועם. הוא אמר בשלווה הנצחית שלו:

"הנה, אני מפסיק את קיומך, מעלימך, מחסלך."

והוא עשה זאת במהירות מופתית, כאחד שעושה זאת בכל רגע ורגע בתוך עולמו.

הרגשתי, לרגע מהיר, רגש מועט וקצר של שמחה פתאומית.

הדוד הרים את מבטו למעלה, אליי, ושוב הורידו למטה, אל הריצפה.

הוא צועק בכאב:

"אהבתי אותו!"

הרגשתי, לרגע מהיר, רגש מועט וקצר של צער פתאומי.

הוא חייך לעברי.

"ועכשו, אני אחסל... אותך!"

פחד מילא את ליבי. הייתי מוכרח לברוח. הסתכלתי למטה, היו שם הרבה מאוד דלתות. ירדתי במהירות במדרגות הצרות. הדוד חיפש אותי, הוא כבר הספיק לראות את מקום המצאי. הדוד קרב למדרגות בזמן שירדתי בהם. עליתי חזרה. הדוד הסתכל לתוך עיני מלאות הפחד ממקום מושבו שעל רצפת חדר האורחים. ירדתי במדרגות שוב. הוא המשיך להיות מונח במקומו. חיפשתי את דלת היציאה, מוחי קודח בעצבנות. אני לא יכול לנסות את כולם - לא ישאר לי זמן לברוח.

הדוד צחק צחוק מרושע למראה פחדי. אני רחמתי עליו. פתחתי את אחת הדלתות של הקיר מולי במהירות, קיר אדמדם נחשף לפני. לא, זה לא זאת. הדוד חייך, התגברה בי תחושת חוסר הביטחון במעשיי. ניסיתי את הדלת לצידה, קיר צהוב נחשף לפני. הדוד המשיך לעמוד במקומו שבמרכז השולחן, הרגשתי את חוסר התועלת שבמעשיי אלה. היתה עוד דלת אחת בלבד לקיר שמולי, פתחתי אותה. קיר ירוק נחשף לפני. עברתי לקיר שמולי, הדוד המשיך לעסוק במעשיו.

עצבנות השפיעה על מעשיי. עוד שתי דלתות בלבד לקיר הארור. ניסיתי אחת מהם, גיליתי באכזבה קיר שחור. פתחתי את הדלת האחרונה, גיליתי קיר אפל כאחד מאותם לילות. הפחד שיתק את גופי, הדוד רקע ברגליו על מרכז השולחן והשולחן כולו נד מצד לצד.

הקיר השלישי ניצב מולי. דלת אחת בלבד לפתוח ושערי החופש פתוחים לפני, מחכים להיכנסי לתוך אושרם הניצחי. נפלתי על ברכי ומיררתי בצער על אובדן חירותי, קיר לבן נחשף לפני.

אני מבקש עצה מועילה מידיד ישן. הדוד מרמז על הריצפה הנעלה.

כמובן, דלתות המרתף. פערתי את שערי המרתף בצער רב.

לפני צאתי הוא אומר:

"אני מצטער מאוד, אני מאוכזב מהתגלמותי הנוכחית בעולם. אתה מאוד מרוצה מעצמך כרגע, העונג כולו שלי. קיימת תלות קלושה ביננו. תלות שלך בי - כל עוד טרם הגעת למיצוי כוחך, אמשיך לאלפך. אינני זקוק לשאיבת כוח ממהות קיום שכמותך. עבור מעל פני כי לעולם לא תיראם נכונה, עבדי השפל והנאמן. אני השולט הנצחי!"

נסתי מעל פניו, כל עוד נפשי חשקה בכך. נפלתי על החול החם והמשכתי בדרכי רווית הסבל. עצרתי ליד באר מים עתיקה. התיישבתי לידה. הבטתי אחורה בזעם, הבקתה נטועה הייתה במקומה, ללא נוכחות הדוד.

19. יש את ההיגיון של כולם

לא נורא, תמיד אוכל למצוא נחמה באי-הוודאות. סביר להניח כי עוד אחד נפל איתי על החול החם. עוד אחד נפל איתי על החול וישב לידי לנחמני.

"יש דברים שפשוט מרגישים שלא צריכים," הוא אומר ומלטף את זקנו בערגה. "יש דברים מאוד לא מובנים שמוכרחים להבין. הם לא מובנים בגלל שהם לא ברורים, לא מוכרים או בגלל שהם פשוטים להבנה? הם לא מובנים עקב היגיון לקוי, ידיד."

"לא!" אני צועק.

"קורה, לעיתים נדירים, שאין כוונות שליטה ואז הדברים פשוט קורים מעצמם. כמו השיחה הזאת! במקרה כזה, מוכרחים למצוא את ההיגיון הדרוש בכדי להבינה לצורך העניין."

הו, הבנתי הכל. קשה להאמין, הוא נראה טוב.

"בסדר, הבנתי אותך, הם. אתה יכול ללכת, בבקשה." אני אומר.

"לא, אני אמשיך. תמ---"

"לא, אתה לא תמשיך. אני אגיד את זה בשבילך ואז תלך. תמיד יש הרגשות המתאימים גם אם זה לא נראה בדיוק כך. דוגמא: צער - רגש חיובי, לא רצוי, אצל נשלט אחד - רגש שלילי, רצוי, אצל שולט אחר. ומכאן נובע, לפי דברי שולחך הנערץ, צער - רגש חיובי, רצוי, אצל נשלט אחד - רגש שלילי, לא רצוי, אצל שולט אחר. ותשמע את זה: צער - רגש חיובי, לא רצוי, אצל שולט אחד - רגש שלילי, לא רצוי, אצל נשלט אחר. ולסיכום הגיונו, המהולל בכל העולם, צער - רגש חיובי, לא רצוי, אצל שולט אחד - רגש שלילי, רצוי, אצל שולט אחר.

"הכל במערכת הקיומית הכוללת. ככה זה, הגיון של דוד. נשמע רע, מעייף? שום דבר לא חדש." אני מטיח בכעס.

"לא! היה לי משהו חדש לומר לך, אני אלך."

לא נורא, תמיד אוכל למצוא נחמה באי-הוודאות.

עוד אחד משליחיו הרבים. הוא עצמו? מעולם זה לא היה משנה ובטח לא עכשו כשאני משננם בטירוף לתוככי החול הרך. יש נהר גדול בהמשך, באמצע המדבר, נהר שמוביל לים הגדול, אולי למצולות. לעולם זה לא משנה.

20. נחש המים

השמש שקעה מעט מבעד לעננים, יוצאי הדופן במהות קיומם. לאחר מעשי תמיד פוקדת אותי אותה מחשבה. המחשבה הזאת היא חלק בלתי נפרד מהתחושה שמתוולה למעשה. והתחושה היא תמיד תחושה של אי ודאות. אי ודאות להעיד על דבר שטרם נוצר.

"תהליך הפסקת הקיום אינו שלילי ואף אינו חיובי. אין לדעת את המשך הפסקת הקיום ללא חווית כל עוצמתו הנתונה. את מהות הקיום עצמו ניתן, על ידי מחקר מקיף, להגדיר בהגדרה זו או אחרת, ללא חווית כל מרב עוצמתו. מספיק למצוא את מסלולו הקבוע על מנת לנתבו למקומו הראוי בתוככי עולם ההגיון הפנימי. בתוך כל אחד ואחד מאיתנו." דברי הדוד.

אני מוצא נחמה בהם לעיתים קרובות מידי. אם כוחי חלש ביחס לשאר, מצב הנתונה העליונה הינו יציב, כתמיד? אם כוחי חזק ביחס לשאר, מצב הנתונה העליונה הינו בכי רע. אסור לי להמשיך כך. אני חושב ממש כמו עצמי. כמו שהשליח רצה...

יש את הנהר הזה, תלוי ורופף בתוך עולם הדוד כחלק בלתי נפרד מהעולם הכולל. כך הוא באמת - חלק בלתי נפרד מהעולם. אם זאת, יש להדגיש ולומר שהוא הפחיד אותי עד מאוד עת ראיתיו לראשונה. האימה שנשקפה מפני מנוגדת הייתה לאימה שכרוכה הייתה בהפסקת קיום ניצחי. שניהם אינם דברים נעימים במיוחד לעיתים. באותו זמן ומקום הם דברים נעימים למדי.

לא היתה שם נפש חיה מלבדי. לדוד היה הרבה דברים לומר על כך.

"אם אינך מודע לאי הידיעה, אתה יודע את שאשר עליך לדעת. עליי לומר לכם דבר מה אודות עולמכם, ילדיי הטובים: אי-המודעות אינה קיימת, אין כלל משמעות הכרחית בנסיון להעניק לה קיום. אלא אם כן, מדובר ביצירה! היצירה מעניקה לאי הקיום קיום והופכת את הלא-ידוע לידיעה קיימת ומוחשית בעולם החיים. אשליית הידע, נתיניי, נסיון נואש להשיג שליטה בעולם באמצעות כפיית הגיון משותף המבוסס על מעט ידע, מביאה בסופו של דבר ליצירתיות שהינה כפופה לידע המועט ולחוקיו. היזהרו מכך, נשלטי הגורל, אתם נשלטים, נסיון להיות שולטים באחד מגורמי העולם, יגרום לכך שאתם אף לא תהיו מודעים לכך, למהות קיומכם, ולכן לעולם לא תושמדו. אין בכך נחמה - תשמידו, לא תושמדו."

הדוד טעה, לאשליית השליטה ישנו גורם משמח. נכון, לעולם לא אשלוט בעולם, אבל מעט שליטה חסרת הגיון ואפילו לא נכונה ולא הכרחית לקיומי, עושה לי רק טוב. שליטה מוחלטת כביכול, אכן הרסנית למהות הקיום. מסוכן לשלוט על עולם יישות זרה, גבולותיה ידועים אך ורק לה והם אינם קיימים עבורך. כשהנני מודע לכך, הו! ובכך הכל מסתכם וחוזרים שוב לנקודת ההתחלה הבלתי ידועה.

כוח עליון שכמותך, הפסק להיות כזה ודי!

21. "ילדים טובים, הישארו כך!"

אני יוצא לבדי לחולות הבודדים לנפשם, אם יש בכלל דבר כזה בהיגיון הפנימי שלי - כנראה שכן. כשאני הולך לעשות דבר כזה, מוכרח להצטייד במספר אביזרים שימושיים. מסוכן לצאת להליכה איטית ומייגעת בחולות הפעורים לרווחה. אני שם את הדבר הזה עליי ואז יש לי את התחושה הזו של ההיגיון שמנחה את דרכי ולעולם לא יכול לפגוע בי כל עוד השליטה ברשותי והרצון הוא אכן שלי. גופי המוצק.

וכך כשאני הולך לי בדרכי, מפזר ברכות לעוברים ושבים, אני לעולם לא שוכח להודות לאהובתי שבמרחקים. אהובתי היא אחת כזו שעונה על כל צרכיי הקיומיים ולכן אני קורא לה אהובתי. אני יכול לקרוא לה בשמות כה מסובכים שאפילו לא אזכור אותם בעת צרה במילוי הצרכים. אני יכולתי פעם לא לקרוא לה בשם. יכולתי פעם לבוא אליה מהמרחקים ולתת לה למלאות אחר צרכי נפשי, אלה שבחרתי לעצמי. אני אוהב לקרוא לדברים בשם. כן, חלק מהתיאוריה הכוללת של העולם - האהבה הזו שלי. אני קורא לה אהובתי שבמרחקים בגלל שאני אוהב לקרוא לדברים בשמם.

כשאני יוצא לדרכי אני לא שוכח להכין מרחק חם וטעים לאורחים שבביתי. אני יוצא החוצה למסעות מרתקים. כשהם חוזרים, אני מתיישב בראש השולחן כאילו זה מקומי מעידן עידנים. הם באים לטעום את המרק ולהריח את היין. אני קם מכיסאי ללא השגחתם, הולך מאחורי גבם ושולח מבטים חטופים בריצפה. אני ניגש שוב לראש השולחן, הפעם בעמידה. אני עובר מאחד לאחד, שופך את היין על הריצפה. היין מבעבע על הריצפה בגסיסות ייאוש ומעלה בועות נאות לעין במעלה דרך היין אל השולחן. אני ממשיך בדרכי. אני מקלקל את המרק.

הם הולכים לדרכם. להם יש את שלהם ולי יש את שלי. מה ששלי שלי ומה ששלהם שלי, אבל שניהם הם בעצם אותו הדבר בדיוק רק שהוא מועתק במהופך, היפוך מושלם.

בצד מונח מעט מאוד חול. אני משתמש בו, דורך עליו, וממשיך בדרכי.

יש את החול הזה. החול עוזר לי להתגבר על פחדיי הישנים. אני משתמש בו לשם קידום ענייני הפרטיים. החול הוא אחד כזה שמזרז את מהלכי. אני מטביע בו את גופי, הוא מלטף את עורי הנוקשה ברכות. יום אחד הוא אולי יקום מתרדמתו העמוקה ויבין שבעצם הוא לא הטועה היחיד בעולם והוא גם לא האחרון שצודק. בעולם.

לדוד, הדוד מעורר הרגשות. אני נזכר בו בעת שאני צופה במחוגי השעון זזים בקביעות. קביעות שמעלה אימה בפני ומחנק בנפשי. אני עוד זוכר כמה זקוק היה הדוד לכך. אני זוכר את הפעם האחרונה שלא הייתי קיים. אני זוכר את התנומה האחרונה שלי. אני זוכר את מחוגי השעון זזים בקצב קבוע, כשחזרה אליי תודעתי. אני זוכר את המחשבה ההיא שהתעוררה בתוכי וסרבה לצאת מעולמי.

המחשבה על התקדמות הזמן בעת שנתי. אני לא הייתי קיים באותה תקופה חשוכה. הזמן המשיך לנוע קדימה ואחורה, לכל הכיוונים האפשריים - עבורי הוא... כלל לא היה קיים. אני לא הייתי קיים והוא לא היה קיים. אם מתעוררת היתה שאלת הזמן בזמן אי מודעתי אליו... אבל, היה מישהו שידע את הזמן. היה אחד כזה כנראה שכל הזמן הביט בשעון הקיר והרים את מבטו מעלה פעמים רבות מידי. אני לא ידעתי זאת, אולי לא. הוא צריך לעשות את זה, אם אינני מודע לזמן והזמן בכל זאת מתקיים, מישהו מוכרח להיות מודע לכך. זה מוכרח להיות אחד שמעורר את קיום השעון ואת קיומו שלו במשאלת רצון אחת בלבד.

אני לא הייתי קיים. אם אני לא הייתי קיים, הזמן לא היה קיים. הזמן היה קיים, אני לא הייתי קיים. הזמן השאיר את רושמו על העולם - המחוגים נעו והזמן התקדם, אני לא הייתי שם.

המחשבה ההיא התעוררה בתוכי וסרבה לצאת מתוך עולמי, עולמות אחרים אינם קיימים עבורי כל אני מודע לכך. אני מוכרח לתפוס את האיש הזה שרצח את כל משפחתי והותיר אותי לבדי בעולם של זרים כלוא בתוך עולם שאינו קיים כלל בתוך תודעתי הקיומית. מוכרח להיות אדם אחד אחראי לכך. אדם אחד שהייתי מוכן להעניק לו עולם ומלואו במיוחד כדי להשתעשע בו. אני לא זוכר את רצוני לתת לו להשתעשע, במחשבות הרסניות ומעשים מחרידים, עם עולמות שכלל אינם קיימים עבורו כל עוד הוא מודע לכך.

וכל עוד אינו מודע לכך, ירקב דמו יחד עם דמם של רבים אחרים, טובים. הוא יפחד וירגיש עוד הרבה רגשות, יחד איתם. הוא יחפש כוח, הוא ימצא שליטה. הוא ירגיש חלש, לעולם לא ידע את הסיבה לכך. הוא יקח את העולם שלך ושלו וידחוס את כולם לתוך עולם אחד גדול יפה. עולם מבריק, עולם מופלא - ישבחוהו שאר העולמות נטולי הכוחות. עוד יאמר אחד מהם: "כדי להשיג שליטה מלאה בעולם מוכרחים להיות מודעים לכל מגוון הידע ולבחור רק את המתאים לנו". כן, במצב כזה מה יעשה עם שאר הידע הנצבר? ומה התועלת בצבירת ידע לשם שימוש רק בראשון שהושג?

הם יפסיקו את קיומם, עם התנפצות קצוות הבועה הדחוסה, ויפרצו לחופשי. הם ישלחו מבטים מפוחדים לכל הכיוונים ויחכו לחזירתם בשעות הערב המאוחרות. הם יטענו בתוקף טענות נמרצות אודות מורכבותו הרבה של העולם וכוחם יגבר. הם והעולם יהפכו לשליטיו הבלעדיים של הקיום הניצחי, עד שיום אחד הם יאמינו בקיום ידע שאינו מוכר להם.

ביום ההוא יהיה העולם אחד ושמו אחד.

22. החטאים הטובים מועילים עימי

הגעתי למקום הזה, אין אשר ידע את שמו. אבל, אני אינני יודע את שמו. אני נשאר פה זמן רב, מייחל בקוצר רוח לבוא רוח חזקה מן הצפון, עדיף מהדרום. ומה ההבדל הגדול בין "חסר גבולות ידועים" ל"חסר גבולות". הדוד היה פוצח בשיר נלהב עם מלודיה מתקתקה בסופו לו היה יודע על כך. השיר היה שלו כים ביום נטול רוחות עד שגל סוער סחף אותו והפכו לים גועש וסוער. אני יכול להישאר כאן ולחכות, אין לי עבור מה לחכות.

הנה מופיע לו הכפרי הזקן. הכפרי הזקן עולה במעלה המדבר, כמו שט על גבעותיו החוליות. הוא נעמד מולי, מחייך בזדון.

"כשהגעת הנה, זה נראה כאילו נסחפת על גבי גל גדול והוא נשאך הנה, אל יעדך הסופי. אתה מבין? החול כמו גל והמדבר כמו ים. דימויים, מדמים לדברים אחרים - המשמעות נותרת בעינה. כך ניתן לגוון את העולם תוך כדי שימוש במשמעות אחת בלבד."

חיוך נסגר באיטיות והפך לסכר ענק ביום קיץ חמים ונעים. חיוכו נתגלה שוב. הוא חייך בדאגה גלויה.

""ניתן להגזים" - יכולת להוסיף. לא משנה - לא הוספת, אז מה קורה? מה מתרחש הלאה? היי, תיזהר עם הדימויים! לא ירחק היום והם יהפכו למציאות הפרטית שלך..." אומר בלעג וחייך במבוכה מתפרצת. ולא חיכך.

אני משיב:

"נכון, יישות זרה, מה הינך עושה במקום ארור זה?!"

"באתי להזהירך מפני סכנה צפויה." והרינו אומר נשלחתי. "הפסקת הקיום הניצחי - המוות. טוב, אני מצטער, זה לא מתקיים יחד עם עולמך, בכל זאת אתה עלול להקלע לעולם מסוג זה - עולם בו מתקיימת הפסקת קיום... מאורגנת, אתה מבין למה אני מתכוון. בעולם זה, הקיום הוא רגעי ולכן הפסקתו אינה נובעת מחשיבה מהותית - היא "התיאוריה", רצונית לא רצונית, לא ברור. אז פשוט, אל תעשה את זה. תן לדברים לזרום מעצמם."

"ואני מקווה לעמוד במשימה הקשה! יש לך עוד חומר "ישן", ידיד ותיק?"

"לא. אני... נגמר לי החומר אזל. אתה ממלא את זה עד הסוף וסוגר וחלק נוזל לכל הצדדים ואז אתה מגיע למדבר ומוסר את השאריות. חסר חשיבות?"

נחתי על מקומי בחוסר מנוח בולט לעין. אסור לומר את זה ולחשוב על זה מותר.

"שאריות קיבלתי, אה? היית לי הרגשה כזו, לא משנה, זו לא אשמתך. זה חסר חשיבות עבורנו, כדבריך. בו ונשכח מזה לעת עתה, יותר מאוחר נזכר בזה."

23. הביטוי שונה כל פעם, ביחס לרגש

"אני מרגיש מלאך... כשאני לבוש כך."

ועזב בפנים דומעות.

כל העולם משתנה ברגע של אי קיום ואני יכול להבין את הכל. אני יכול להבין את המים, את הנהר, את החולות הגועשים, מזרי אימה. לא קיים "חוסר-ידע", חלק שאינני מודע אליו - "הלא מודע...".

"משהו מצחיק אותך, בחור צעיר."

"גברת זקנה." אני מחווה קידה בחיוך מבויש. מסתתר תחת צל מי הנהר הגועשים. נחל רחב נראה לפני, עברתי אותו בדרכי שלי. מסמיקה.

"גברת זקנה. גברת - אם זו זקנה. את חסרת שימוש בעולם המודרני. עבורך את נקבה משומשת ועבורי את חסרת שימוש, דומה נכון? מצחיק."

היא מחייכת. עונג רב פושט על לחייה.

"מלבד משפט אחד, הוטל עליי לחזקך או להחלישך. האם אתה יודע לשם מה אתה עושה את הדברים שאתה עושה ואתה מודע לידע? כולם רואים את הדברים המתחוללים לנגד עיניך בדרך שונה, בתחומים רבים המוסכמות הטובות טרם פלשו אליהם. הם יעשו זאת, במקום אחר בזמן אחר. התבוסה הראשונה הינה הידיעה. נצור זאת בתוככי נפשך. לא בהגיון - רצונך הנשגב מכל."

צמצמתי עיני לכדי מחצית גודלם הטבעי. איתם אני רואה.

"את שומעת את הצליל החורק?"

"גיטרה, מובן."

"צליל עצוב."

"אני אוהבת את איכות הצליל, הוא מעורר בי רגש שונה. לא, אסור. אינני בטוחה במשמעותו האישית. אני אבחר - שלילי."

היא המשיכה ללותני בדרכי הפתלתלה. ישבנו יחד על דרך האבנים, סמוך לנהר הגועש. להתקדם מהתחלה לסוף ובאמצע לחכות. חיכינו.

הלילה היה אפל במיוחד. כוכבים נראו בשני צידי הרקיע. אני והיא הבטנו בתשוקה גלויה ברצפה שמונחת היתה לפנינו. כוכבים נוספים הופיעו מעל ראשי. היא הביטה מעל ראשי. אני הבטתי בחשד ברצפה. היא שלחה מבטים חטופים בי וברצפה לחלופין. אני לא הייתי רקיע, היא הייתה השמש. אני הבטתי בחפזון ברצפה וברקיע, בזה אחר זה, בסדר מוסתר מעין כל.

"והמודעות... היא אינה גוברת?"

24. נחש המים

ניצבתי לי לבדי מול הנהר הגועש, שוקק החיים. בעבר, סבלתי מספר פעמים, אני עומד לסבול שוב. כל מה שהיה לי, עומד לרדת למצולות הים. אני מחכה לבדי לבוא רוח חזקה מן המערב. הרוח תישא אותי אל הנהר, עליו אזרום לי בנחת לאי הבא. אני צריך לחכות על שפת הנהר לרוח שתתוה את דרכי. אסור לתת לרוח לקבוע את עתידי. יש גורמים שהסכמתי להשתמש בהם ללא התייחסות לדברי הדוד הנאצל: קריאת מחשבות, הלב - מרכז הרגשות, הנסיון להימנע משימוש ברגשות שאינם מצויים בתוך נפשי. אולי הדוד יכפר על כך, בשמי הטוב. הדוד יביע סליחה בשמי.

המים שקטים. אין עצים מסביב למדורה, אין עצים מסביב למדורה. מזג האויר רגוע, עם זאת מעיק על נשמתי.

יש את הנחשים. הנחשים הם גורמים זרים שמוכרים לי היטב, משחר ילדותי. חפרפרות, ארנבונים ואריות אינם מוכרים לי. הנחשים הם מסוג הגורמים הזרים שידועים לי היטב. אני יודע עליהם רבות: יש להם זנב ארוך ועיניים גדולות והם שורדים בכוחות עצמם.

הרוח קרבה אליי ככדור אש אדום, אפוף להבות וכוונות טובות. היא העיפה רוח לכל הכיוונים - זועמת כלפי חוץ, מיוסרת בפנים. אבנים קטנות התעופפו על הנהר החם ונחתו עליו בקול רועם.

חשתי מחנק בגרוני והלם בנפשי. הרוח ליטפה את עורפי בחמלה. היא דחפה אותי קלות לצידה ונעמדה מולי. אני הבטתי בה פעמים רבות ולא מצאתי מאפיין ראוי לציון. הרוח התכופפה לעברי, הגיעה לגובהי ונשבה קלות על ראשי. היא ניסתה לערוף את ראשי ללא ידיעתי. אני הבטתי בה ומטה אל רגליי ולא שיוויתי בנפשי מי יראה מרושע כשהוא מתהפך על גבו. הרוח שיחקה ברכות עם שערי הרך, משחק ילדותי מסוג אחר.

הילדות שלה אינה כילדותי. היא שחקה משחק ילדותי מסוג אחר. הרוח שחקה איתי את משחק ילדותה. המשחק היה חדש לי, הוא הפתיע אותי רבות במהלכו. אני ניסיתי לתפוס אותו, אך הוא חמק מבין אצבעותיי הכחושות. ניסיתי להסביר לי כי אינני כמותה. אני לא הייתי מוכן להכיר במשחק כמשחק הרשמי של שנינו. המשחק שייך לה, לנצח.

הנחש יפרוץ בלהט איטי לעין, מן החול וישא אותי מהחול החם אל הנהר הגועש. אני אנשא על זרמי המים החמים אל הים הפתוח. הים ישתפני במסתורי מצולותיו.

-סוף חלק שלישי-