החלק השלישי

חלק שלישי

"אני לא יכול לראות דם. אני לא יודע מתי זה התחיל, אבל אני פשוט לא מסוגל. פעם חשבתי שאני מתעלף כשלוקחים לי דם בגלל שמשהו לקוי אצלי בגוף, אבל הסבירו לי שזו כמות כה מעטה שזה לא אפשרי שאתעלף בגלל זה. ולא השתכנעתי. היה לי קשה לקבל את זה שיש דבר-מה שאינני מודע אליו שמשפיע עלי בצורה כזו. אבל כעבור זמן-מה, השתכנעתי. כן, יותר מידי השתכנעתי. השתכנעתי עד כדי-כך שאין לי ספק שיש עוד דברים רבים שאינני מודע להם שתקפים לגבי."

את הבדידות האיומה הוא אהב יותר מכל. הוא סגד לה בכל נימי נפשו. הוא התענג על דקותיה כפי שנגן קונטרה-באס מתענג על דקויות מגע הקשת הדקה במיתר העבה. תיבת התהודה הייתה ביתו. הוא חבק אותה בזרועותיו כאילו הייתה האהובה, שמעולם לא הייתה לו. את הכתבים הישנים הוא שרף במחשבתו ואת מדפיו הם מילאו להכעיס. הוא היה מוכרח אובייקט כלשהוא להתעצבן ממנו. הוא מצא אובייקט כלשהוא, להתעצבן ממנו.

הוא כבר התעייף מהתשוקות הלא ממולאות; מהמסע המפרך, הבלתי נגמר, לממש את התעלולים הבלתי-נגמרים שמוחו מעולל חדשות לבקרים. היה לו בית. היה לו בית, שאותו הוא עיצב בצורה המזעזעת ביותר שיכל להעלות בדעתו (במחשבה מוליכת שולל-עצמה שהוא עושה מעל ומעבר על מנת לשוות לביתו ארשת של בית נורמלי). חרף רצונו העז שהבית יקרין חמימות (או לפחות טעם-טוב מינימלי בעיצוב פנים), העיצוב היה תוצאה של אוסף פריטים שהדבר היחיד שהיה משותף להם היה מחירם הזול.

ב-17 השנים האחרונות הרגיש פחות ופחות עצמו. הפסיכולוג האבולוציוני שלו, מר אבולוציון מרון, אמר לו שהוא לא באמת יכול לדעת מה זה "עצמו". "זה משהו משתנה, דינמי". אבל הוא מרגיש שמאז שהוא כבר איננו שבוי באקסטזה של הכתיבה, הוא חש יותר מידי את מרירות הקיום ואת הבלתי-נסבלות המעקצצת בנהנתנות מאוסה של החיים הארציים. כל שנה שחולפת רק מעצימה תחושה זו ולאחרונה... לא חולף בוקר שבו איננו מוצא עצמו ממלמל עת עיניו נפקחות בניגוד לרצונו "כמה אני שונא את החיים, כמה אני שונא את החיים". ככה, לפחות 50 פעמים. ומרגיש רע עם זה, שהוא אומר את זה. רע מאוד, מרגיש עם זה.

והוא שונא את החיים, הוא באמת שונא אותם. זו לא מסיכת שווא.

גם מהמתים הוא לא משתגע. וגם המוות אותו מייגע.

הוא הביט בבואתו בראי וראה משהו שונה מכפי שחשב שייראה. האף היה נראה פחות ארוך, הלחיים פחות שקועות, העיניים, היה בהם איזה ניצוץ קלוש של חיים. "חיים מדומים" – רשם לעצמו. משהו לא הסתדר לו כשהביט ראי וראה התגלמותו עלי-אדמות. הוא הרגיש סתירה עמוקה בין מה שהוא מרגיש ובין מה שהוא רואה. אצבעותיו דיממו דם של אמנים דגולים (קודם לכן ניסה לשנות את סדר הפוסטרים בקולאז' הדאלי-ואן גוך ואיבד את הריכוז למשך כל זמן העשייה, משום שחשב על על המילים שיכתוב לאחר שיסיים).

הוא רצה לכתוב את הרומן הגדול מכל (שרק הוא יכול לכתוב ולכן אלוהים שלח אותו להתייסר בין בני-אדם הלומי כשלים לוגיים פנימיים). נו, מה חדש? הוא רצה שוב להרגיש שהוא עושה משהו משמעותי, משהו שאפשר לגדוע אותו באיבו. אבל מהי משמעות? איזו משמעות יש למשמעות בעידן של חוסר-משמעות? "משהו שיתן משמעות לחרב הזאת שמחרפת מעל ראשי מיום היוולדי". היה לו קשה מאוד להשלים עם כך שלכל הדברים האלה שהוא חש, הפחדים, החרדות, הרצונות להתאדות, לא הייתה להם כל משמעות, כל היגיון. הם פשוט היו שם, נספחים לחיים מיותרים. והיה לו את הטיפוס הזה שהוא היה מתאבק איתו. הטיפוס השמן, עם השפמפם הבהיר הצר, הכמעט בלתי נראה, בצורת עוגן מהופך.

וכשהם נאבקו, הוא לא ידע אם זה טוב או רע. זה היה מפחיד. מפחיד מאוד. הוא לא אהב מגע. הוא אהב מגע, אבל לא עם גברים. זה הגעיל אותו. הוא חש דחייה. הוא אהב להרגיש את תחושת החדירה, המתעמקת לאיטה ולבחון היטב את התגובה של האישה המוחדרת למשעי. הוא לא אהב להרגיש את הגוף הדבלולי שמסביב. גם לא של נשים. בעיקר לא של נשים. אבל גם לא של גברים. הוא ניסה להביט לתוך העיניים שמולו, אבל לא ראה שם דבר, מלבד את בבואתו העקשנית, אחוזת הפחד המשתק.

"עבר יותר מידי זמן מאז הפעם האחרונה, יקירי." היא אמרה לו. "עבר יותר מידי זמן, עבורי."

"אני לא חושב שזה ימשיך עוד זמן רב." הוא ענה. "נראה שזה לקראת סיום."

הייתה לו הרגשה שכל הדברים האלה שקרו לו, לא קרו סתם. הייתה חייבת להיות להם איזו משמעות, איזו משמעות כמוסה. המאבק הזה שנכפה עליו, על מימוש הורותו האבא-ית. המאבק המיותר בתכלית הזה ביקום הרמוני ושפוי, האבסורד שהתרחש/ ברמות שקפקא לא היה יכול לנחש. אולי זה הכל בעצם קרה רק כדי שיהיה לו משהו לכתוב עליו. משהו גס אמנם, אבל עדיין משהו לכתוב עליו. משהו על המדינה, משהו על אנשים. משהו על כוחות שמתערבים בין אנשים. משהו על רוע, משהו על צרות מוחין. משהו על הזיקה בין האבולוציה ובין אפסות המחשבה האנושית. משהו על המשמעות של היוולדות/היווצרות, משהו על קשר עם משהו שיצרת מהזרע שלך והביצית שלה, שהוא במקרה הילד שלך (אבל גם שלה). משהו על רצון חופשי, משהו על מוסר. משהו על אלטרואיזם ועל אגואיזם. משהו על כבלים מטאפוריים ועל מעצרי שווא מוחשיים מידי.

הייתה לו את העו"סית שהוא היה הולך אליה. כבת 60 וכולה רצון טוב אלמותי ואמפתיה אינסופית. היא הזבירה לו עד כמה הדברים הם בלתי-אפשריים לגברים וכל מה שהוא צריך לעשות זה לעבור את כל שלבי האבל ולהשלים עם המצב הארור-רור, כי הוא לא הולך להשתנות בהרבה. כעת הוא מרגיש שזה הכל היה בזבוז זמן. שום דבר טוב לא היה יכול לצאת מזה. החיים האמיתיים לא נמצאים בשיחות עם אנשים זרים, גם לא עם כאלה שפעם פגשת ודיברת איתם עשרות פעמים, אולי אפילו מאות. זה הכל הצגה. "החיים החברתיים הם הצגה אחת מעיקה ומייגעת." פעם מישהו לו לא אמר.

אחרי כמה מהלומות נוק-אאוט סיבוביות לרקה... הוא התחיל להתרגל. לכאב, לעובדה שהוא סופג. שהוא מועד לספיגה, שהוא מסוגל לספיגה. לעובדה שאפשר בקלילות להניף אותו ולהטיח אותו באדמה. לעובדה שהוא גם יכול להשיב ולהיות אכזר מאוד. "עד מאוד". "תחושת האכזריות מתעמעמת ככל שעושים את זה יותר." הוא כתב לו ביומן הערטילאי במוחו. הוא הרגיש שהוא יכול גם לתלוש ליריבו את האף והאוזניים, אם יהיה צורך בכך. וגם לעצמו, אם ממש לא תהיה ברירה. "כשהיצרים משתלטים, כל השאר נהיה חסר-חשיבות, כולל המוסר. בעיקר המוסר." הוא חשב לכתוב. אבל לא כתב.

הכל היה מושלם, הכל היה נפלא. לא היה שום דבר לכתוב אודותיו.

העצלות. העצלות הזאת. העצלות הזאת, תמיד תהיה זו שמולידה יצירה גדולה.

כשהיה צריך לדבר, הלב היה פועם חזק מידי והמילים בקושי היו יוצאות. היו נשמעים רק מלמולים מקוטעים וגמגומים רעשניים מידי. אבל כשהיה צריך לכתוב, הכל היה בסדר. לכל דבר היה סדר, לכל דבר היה היגיון, "הכל במקום", שום דבר לא מאולץ, שום דבר לא דורש את המאמץ הזה, שהוא כל כך שנא. המאמץ, שבעצם המאמץ. הכל היה קליל, הכל היה כיפי. הכל היה חלום רטוב, שנמשך ונמשך ונמשך ונמשך, עד שהגמירה נהיית בלתי-נחוצה.

החוצה. המקום הכי מיותר ללכת אליו זה החוצה. החוצה, שם נמצאים האנשים המשעממים. שם נמצאות האמהות עם הילדים. בעגלות, מנומנמות, כבר מזמן ויתרו על החיים. "כבר מזמן ויתרו על החיים". בחוץ יש כל מיני אנשים, שרק המחשבה עליו נוסכת עליו קדרות מטרידה ביותר (ובלתי מענגת בעליל!), אבל לא מטרידה כמו דבר-מה שנעים להתעסק בו, כמו פצע מוגלתי מגרד ביותר, אלא מטרידה כמו דבר-מה שרצוי לסלקו, להכחידו לעולמי-עולמים.

"אני לא בנוי לכל החרא הזה." הוא רצה לומר, אבל לא יכל. כי החרא הזה, היה כל מה שהוא הכיר. הוא בכל זאת היה צריך להמשיך להעמיד פנים, שיש לו עוד איזה עניין בהתנהלויות החברתיות המאולצות האלה, בהעמדות הפנים המבויימות בצורה כה צולעת וחסרת השראה, עד שהן ממש לא מותירות ברירה אלא לייחל למוות מידי יום, מידי שעה.

היזיזות המזדמנות כבר לא סיפקו את הריגוש הדרוש. האחרונה, אשר את שמה הוא לא זוכר (כפי שאת שמן שאף אחת מהן איננו זוכר, אלא רק את כינויין, דוגמת "השמנה מיבנה" או "ג+2 בת 34") הטיחה בו האשמות כה קשות במהלך הסקס (מה שלא מנע ממנו להפיק הנאה גמורה מהסקס עצמו ואולי אף גדולה יותר מהרגיל, בגלל המיוחדות שבעצם מפגש איברי המין תוך קלחת עלבונות נוקבות וחקירות ילדותיות בסגנון "מתי היא הייתה אצלך?" ותחינות פתטיות "מדוע שלא תכתוב גם עלי שיר?"), עד שהחליט להמנע מסקס למשך החודשיים הבאים, או לפחות היומיים הבאים. מובן שלא יכול היה לעמוד בכך ובהזדמנות הראשונה שהייתה לו יצר קשר עם ברייה נקבית חדשה, רוטנת ומייללת לא פחות מקודמתה.

הוא החליט לדחות את האוננות למועד מאוחר יותר, מאחר שנראיתה לו כה זולה וחסרת-חשיבות לעומת הכתיבה הנעלה, שבה החליט להיות שקוע בשריגי מוחו, כל עוד היא נמשכת. והיא נמשכה. המחשבה הזו גרמה לו להימשך שוב לאוננות, משום המרדנות בה-עצמה שבעצם המעשה! הוא מצא  עצמו מנסה לשדל בהודעות טקסט טלפוני אחת מיזיזות העבר במילים "מוטב שתתכונני היטב, כי זה הולך להיות עוצמתי ביותר" והרגיש שלא היה כותב מילים אלה, אילמלא הרגיש שחזר לו הביטחון בכתיבה. "ביטחון כוזב ודאי, אבל למי איכפת." לא חשב.

"אם תישוב רוח מספיק טובה, הרומאן הזה יכול ללכת, לאנשהו." הוא חשב.

והרוח הזאת החלה לנשוב. אמנם לא טובה, אבל עוצמתית דיה. הוא ידע בדיוק על מה יכתוב, כמה יכתוב ועל מי. הוא יכתוב על אחד כמוהו, שמרגיש כל כך משוחרר בין המילים והפיסקאות, אבל כשזה נוגע למציאות, לקוי המגרש הבלתי נראים של הדבר הזה שנקרא "מציאות", להחלטות שישפיעו על רגשות חיים ונושמים של אנשים חיים ונושמים, היה לו קשה מאוד. "די קשה". הוא רצה להגיד לגרושתו שלא מעניין אותו מתי תביא את הילד ואם בכלל, אבל לא היה מסוגל. הוא אפילו לא היה מסוגל לדבר עם ילדו בטלפון ולהגיד לו שמחר יקח אותו כי לא היה בטוח בכך ולא רצה לטעת ("לטעת", יש מילה כזאת? מה זה, מהתנ"ך?) במוחו תקוות שווא, אפילו שבעצם השתילה ("שתילה", זה טוב יותר!) הזאת יש סוג של הפעלת לחץ שזה אכן יקרה ("אבל היי, זה מסוג הדברים שהיא עושה!" הוא חשב).

הכתיבה והאשמה. פעם לא הייתה בכתיבה כל כך הרבה אשמה. היו זמנים שהכתיבה הייתה חפה מכל פשע! אבל מאז מה שקרה (שהיה מוכרח לקרות / כי אחרת לא היו קורות כל הקורות) הכתיבה התמלאה באשמה. אשמה סמיכה ודביקה. ההתגלמות המוחשית ביותר של האשמה? הכתיבה! הוא כותב על היזיזות ועל המשגלים הטכניים ומרגיש טוב (ומה יש לו להרגיש טוב עם כתיבה כל כך חסרת מוסר?) ויום אחרי זה הוא מרגיש רע מאוד ורוצה למחוק הכל. האשמה, היא מקישה על הדלת באגרופין של ידי איכרין, בדיוק ברגע שהיא חושבת שכבר יצאת (אבל היי, היא יודעת שאתה עוד שם!). אבל אתה שם, כי אתה מתמהמה, כי אתה יודע שהיא תגיע. כי היא תמיד מגיעה, ברגע שאתה הכי פחות מוכן/ לא מוכן.

האלכוהוליסטית הייתה שמנה מאוד. המראה הראשוני שלה היה מבלבל, מאחר שנראה היה שהיא משכילה ביותר ורק בביש-מזל שכיח מאוד ומצער מאוד התגלגלה להיות גננת (בדרך הפוכה להתגלגלות הקוף להומוספיאנס), אך ככל שהכיר אותה יותר הבין ש: א. היא איננה אלכוהוליסטית. משום יכולת ה"הכלה" (כפי שהיא כינתה זאת) הגבוהה ביותר שלה. היא לא הייתה מסוגלת לחוות את תוצאות השיכרון. האלכוהול היה עבורה שתיית מיץ פטל או מים מזוקקים לאדם רגיל (בהנחה שיש דבר כזה "אדם רגיל"). אבל היא הייתה אדם רגיל, בכל מובן אחר. ב. היא אולי משכילה יותר מהגננת הממוצעת, אך הלכותיה גרועות בהרבה. היא נהגה לשוחח עם כל מאן דבעי בעת שיצאו לדייטים (שניים וגם זה יותר מידי!) ולא הפגינה יכולת מינימלית להתמקד בו עצמו, ליבו ונפשו. מעליב מאוד, לא? ממש לא לעניין. כמובן שניתן לייחס זאת לשעמום שהוא יוצר/יצר. אבל, למה להיות רעים?

"זה נעים לך כעת?"

"מה?"

"זה נעים לך שאני דוחף ככה?"

"אהממ... מה? איך אתה דוחף?"

"ככה, מאחור, בחור."

"אה, בחור הלא נכון."

"תמיד בחור  הלא נכון."

כל בחורה חדשה, תמיד אותה חוויה ישנה. תמיד אותו רצון לשחזר משהו שאף פעם לא היה. שום דבר שלא הכרת קודם, שום דבר שלא תכיר. תמיד אותה תחושה נעימה שלפני ותמיד אותה תחושה לא נעימה שאחרי. תמיד הרצון לברוח משם, כמה שיותר מהר. אתה כל כך זקן ואתה כל כך צעיר. אין שום דבר שלא הספקת לעשות ואין שום דבר שתספיק.

"אתה לא איזה קדוש מעונה. בחייך. באמת נדמה לך שזה לא הרגת אף אחד, או אנסת אף אחת, זה בגלל המידות המוסריות הגבוהות שלך? לא, זה פשוט בגלל שלא יצא לך, בגלל שהתנסיתי כל כך מעט בחיים. בכוונה נעלת את עצמך בפני העולם, מפני שידעת שבפיתוי הראשון אתה תיפול. תיפול לחלוטין, כאחרון הניבזים, אחרון החלאות."

"זה נעים לך כעת?"

"מה?"

"זה נעים לך שאני דוחף ככה?"

"איך אתה דוחף?"

"ככה, מאחור, בחור."

"אה, בחור הלא נכון."

"תמיד בחור הלא נכון."

לאבא שלו הוציאו ת'רקטום / הוא כעת מחזיק ביד את כל ההפרשות. יש לו שקיות ניילון אטומות היטב ויש קולות רועמים של פעילויות מעיים מרשימות ביותר שנשמעות כמו מעבר הדואר בצינורות בסרט "ברזיל" של טרי גיליאם ובסופו של דבר הכל מתנקז לו לא לתוך האסלה, אלא לתוך שקיות הניילון האטומות היטב (ואולי האטימות היא רק אשליה נעימה). "זה הרבה יותר חסכוני ככה, לגוף האדם כלומר." הוא חושב, אבל לא נעים לו להגיד. אז הוא רק נשאר לשבת, עד שהוא מרגיש שזה מספיק ואז הוא הולך הביתה בבושת פנים. "נו טוב, זה ברור שכבר לעולם לא נהיה חברים."

זה ברור.