Embedded Files
שירים ראשונים
ושירים אחרונים
קריביים
כשהגעתי לא חיכה לי איש. פתחתי ספר תהילים קטן ויהודי גוץ וקירח הופיע.
לא מצאתי את דרכי הביתה. באחד המרפסות נראה איש וגופיה לגופו. שאלתי אותו לכתובת.
הוא לא ידע וכלבים החלו לרוץ אחריי. האטתי קצב הליכתי אבל הם לא שקטו. פחדתי מאוד.
הייתה זו גבעה חשוכה ובה דרך כביש עקלקל. יצאתי מהחשכה אל הכביש הראשי ושם ליד תחנת דלק פגשתי שוטר שלא יכל לעזור לי ואדם כושי. הכושי הטוב הוביל אותי לביתו, הכניסני לחדר האורחים ואישתו הגישה לי ביצה מקושקשת וקפה. לא ידעתי איך להודות לו למרות שמאוד מאוד רציתי (פשוט לא הורגלתי למחוות של רצון טוב וחסד ולא ידעתי כיצד יש לנהוג במקרים כאלה). ביקשתי כתובת ורשמתי אותה על דף יומן שנתנו לי ולכשאתעשר חלק מהוני יהיה שלו ושל משפחתו.
"אני רוצה למות." שיר בנלי (ללא סוגריים).
אני רוצה למות. אני כל כך רוצה, למות.
ולא איכפת לי לשאת בכאב הפיסי שאולי כרוך במיתה, בה ולפניה.
אני רוצה למות כדי לדעת שאותה ודאות יחידה שהכל שחים אודותה היא אמנם ודאות.
אין בכאב הפיסי כדי להרתיעני בהרהרי:
מהו כאב פיסי לעומת הכאב שבמחשבה
על כל אותן תענוגות שכמעט והיו לי או שאפילו לא היו בהישג-יד
והיו רק בהישגה של מחשבה נמרצה המכלה עצמה ללא הרף בעצם קיומה
על כל אותן תענוגות
שהיו יכולים להגביר קצב זרימת השפיך וגם את הכמות לולא
כזאת אמרתי ואומר שוב: אשוב ואחזה בם שוב ושוב ולא אגע, פן נפשי לא תוכל שאת פגע.
יופי בלתי-מודע שאין בו כדי להזיק אך גם לא כדי להועיל
היא לא מתכוונת להיות יפה - אבל היא יפה.
היא לא שמה פרפורמיה ולא מדביקה גבות,
היא אפילו לא מתאפרת (אודם? צללית? סומק? - היא אפילו לא יודעת מה זה!),
ואתם יודעים מה? היא גם לא מקפידה להתרחץ מידי יום.
והיא מתלבשת נורא: פשוט נורא!
(סחבות משוק הפשפשים, שהן סתם זולות ולא אופנתיות)
אבל היא יפה.
מאוד מאוד מאוד יפה.
היא חושבת שהיא מכוערת - אבל היא יפה,
היא אפילו מרגישה מכוערת - אבל היא יפה,
מאוד מאוד מאוד יפה.
ואתה קורא שטוף תאוות פורקן ודאי רוצה לדעת איך היא גונחת, נכון?
ואתה קורא שטוף תאוות פורקן ודאי רוצה לדעת איך היא נאנחת, נכון?
אתה רוצה לדעת איך היא זעה במיטה, באופן שיענג אותה וגם אותך.
אתה רוצה להפוך יופי אלוהי דומם לחי אנושי נאלח.
קללת ידיעת עצמך
ידיעת מופלאותך
ידיעת אפסותך
וכל רחש-לחש מזכיר לך
אדירותך
נחשלותך
הצואה האנושית
מתגוללת ללא-יודעין בצואתה שלה.
ומה חריפה הצחנה שעולה ממנה
ועלי, עלי לשאת אותה!
אבל לא היום, לא מחר.
היא לא אישה מחורפה, היא אישה מעלה ניחוחות צ-ח-נה!
לעולם לא אשא אותה. לעולם לא
אל ביב השופכין הזה מובילים צינורות מלאים תשפוכת של סחי וגועל -
ואני? אני בקלות נגעל. היא תופסת לי בזין כשהיא באה
בדמות של עארסים בדמות של מרוקנים בדמות של פרופסורים בדמות של נפיחות ריקניות.
חיקוי של השראה גדולה מידי
רציתי שהיא תדבר בכאילו.
רציתי שיחולו חוקים פיסיקליים על המשפטים שלנו. ולא רק על המשפטים.
רציתי שמילים מסויימות ייגרמו לתגובות פיסיקליות מסויימות. ולא רק מילים.
רציתי ש"אני לא אוהבת אותך ואף פעם לא אהבתי" יגרור מערבולת ענק שתסחוף אותנו למצולות.
רציתי ש"אל תהיי אכזרית אליי כי הלב שלי מאוד חלש" יגרור רעידת אדמה שתיבלע אותנו בתוכה.
רציתי שמבט שלי שהוא מאוד בלתי-מילולי ומאוד חייתי - שהוא יהיה סופת ציקלון.
רציתי שיד שלי שכל כך רוצה לגעת אבל לא נוגעת תקריס עליי את התיקרה. קתרזיס.
רציתי שהיא תדע שדברים אינם סתם נעלמים, מתפוגגים.
רציתי שהיא תדע שגם לכל מה שהיא חושבת יש אפקט מוחשי
ושאם היא אפילו תעלה בדעתה שלא לאהוב אותי - היא תמות.
זכרונות וחלומות (חלומות בגדר שאיפות); "חלום שהפך לזכרון"
זיכרון מתוק, אך עדיין
רק זיכרון.
זיכרון תאווה מיוחלת שהיא דבר מלבד תאווה
זיכרון מתוק, אך עדיין
רק זיכרון.
חלום שהפך לזיכרון.
זיכרון תאווה מיוחלת שהיא דבר מלבד תאווה
רק זיכרון.
חלום שהפך לזיכרון.
לרצות לא לשקר ולשקר
לשקר בניגוד לרצונך
שקר אווילי, משפיל
שיחשוף ערוותך ברבים
לרצות לא לשקר ולשקר
לשקר בניגוד לרצונך
שקר אווילי, משפיל
שיחשוף ערוותך ברבים
ירושלים של ארץ-ישראל
ירושלים - הנני מאוהב בזאת ב
עליבות הנוצצת הקוסמית-מזדיינת שלך
רחובות המאובקים, המטונפים שלך
הבטחה שאיננה מבטיחה דבר שלך
מלבד הבטחה
לימים שהיו ואינם
המוות שלי, המוות שלך
המוות שלך, המוות שלי
המוות שלי, המוות שלך
המוות שלך, המוות שלי
המוות שלי, המוות שלך
המוות שלך, המוות שלי
המוות שלי, המוות שלך
המוות שלך, המוות שלי
המוות שלי, המוות שלך
המוות שלך, המוות שלי
המוות שלי, המוות שלך
המוות שלך, המוות שלי
המוות שלי, המוות שלך
המוות שלך, המוות שלי
המוות שלי, המוות שלך
המוות שלך, המוות שלי
המוות שלי, המוות שלך
המוות של כולם, המוות של כולם.
המוות שלי, המוות שלך
המוות שלך, המוות שלי
המוות שלי, המוות שלך
המוות שלך, המוות שלי
המוות שלי, המוות שלך
המוות שלך, המוות שלי
המוות שלי, המוות שלך
המוות שלך, המוות שלי
המוות שלי, המוות שלך
המוות שלך, המוות שלי
המוות שלי, המוות שלך
המוות שלך, המוות שלי
המוות שלי, המוות שלך
המוות שלך, המוות שלי
המוות שלי, המוות שלך
המוות שלך, המוות שלי
המוות שלי, המוות שלך
המוות של כולם, המוות של כולם?
המוות שלי ורק שלי. המוות שלי ורק שלי.
מה המקסימום שאתה יכול לעשות?
אתונה, אתונה.
יוון הקדומה.
פורקן יצרים בחסות האל דיוניסוס.
שפיכה ואחריה הארה
שפיכה ואחריה הארה
אתונה, אתונה.
יוון הקדומה.
פורקן יצרים בחסות האל דיוניסוס.
שפיכה ואחריה הארה
שפיכה ואחריה הארה
טיפש היה פרידריך, ניטשה כשאמר:
שלא הורג, מחשל~ ומוטב היה שהיה הורג
ידוע אדע היטב-היטב-היטב
(ובשרי חש זאת אף טוב יותר)
שאחרי שהגלידו, הצלקות
מדממות פנימה
מפעפעות למחזור-הדם-דם-די-דם
דרך הנימים-מים-מים והעורקים-קים-קים
וכל סבלותיי (תיי-תיי-תיי)
מפרים האיזון הראובן-ויטנברגי-גי-גי-גי
בין יצר החיים ויצר המוות ו
למעשה מחלישים כוח ההתנגדות של החיים
למעשה ההתאבדות
לנהוג בחוסר תבונה
בחוסר תבונה לנהוג
תבונה בחוסר לנהוג
תבונה לנהוג בחוסר
בחוסר לנהוג תבונה
לנהוג תבונה בחוסר
מעשה באדם שלא אכל!
(אין זה אדם שלא אכל מימיו)
הוא אכל עד שפסק.
(אין זה אדם שצם)
והוא לא אכל
כי גילה
שהכל הרבה יותר קל
ללא מאכל
קללת ידיעת עצמך (2)
ככל שתיטיב לדעת עצמך כך ייקשה עליך לא להיות עצמך ולחיות
ככל שתירע לדעת עצמך כך ייקל עליך לא להיות עצמך ולחיות
אני דג יבשה
ללא זימים וללא סנפירים
אני שוחה בערבות מואב הישנה;
ושוצף מצחי אגלי סדינים רטובים
ו"השפתיים מהירות מידי בעבורי".
מימיני חולף איש ומקשה "מדוע אינך שוחה?"
ואשיב לו "אני שוחה כראוי לדג ללא זימים וללא סנפירים".
ללא זימים וללא סנפירים
אני שוחה בערבות מואב הישנה;
ושוצף מצחי אגלי סדינים רטובים
ו"השפתיים מהירות מידי בעבורי".
מימיני חולף איש ומקשה "מדוע אינך שוחה?"
ואשיב לו "אני שוחה כראוי לדג ללא זימים וללא סנפירים".
מה שלכולם יש ולי אין ומה שלי יש ולכולם אין
דיאלוגים פרודוקטיביים,
חיבוקים חמים,
רעיונות מעשיים,
חברים קרובים,
זיונים מזדמנים,
טפיחות על שכם,
דיבורים טפלים,
גינונים חברתיים,
מבחנים מוצלחים,
אהובות נשכחות.
ומה לי יש? מה לי יש? המילים האלה. זה הכל. וגם סתם, מילים. סתם-מילים.
ומהם מילים? דבר-מה עבש שאני יכול לומר עליו רק:
אתם לא ראיתם את זה כשזה עוד היה טוב ויפה! לא-לא.
המילה היא סופה העגום של מחשבה אצילה
ומה רבות המחשבות האציליות הנשכחות!
אוטו
אוטו-סטיספקציה,
אוטו-סדיספקציה -
זה הכל בעצם סוג של אוטו-אמנסיפציה.
אוטו, אוטו, אוטו, אוטו.
אני אוהב כל מילה שמתחילה באוטו.
לא בגלל הצליל של המילה - בגלל המשמעות!
האמת היא שאני לא בטוח שהייתי שם על גיתה לולא הייתה לו
אוטו-ביוגרפיה.
מכל שלל האפשרויות האפשריות
לחבר שיר. באמת. חסר פה שיר.
המוחלט
בהעדר רעב הכל חסר טעם.
כשאין מה לאבד גם אין מה להשיג.
בשבח העצלות
הרעיונות הנפלאים ביותר צצים
כשאתה מבין שלא לך נועדו חיי תפארת וגדולה
הרעיונות הנפלאים ביותר צצים
כשאתה מבין שתוכל להיות אדיר רק במחשבתך
הפתטיות:צער על עצם הקיום:חוסר-נאהבות כגזירה:רצון למות:התעלות שווא:הכרח לחיות כדי לכתוב:כישלון הצורה:ראובן-ויטנברגיות:האלוהים שבאדם.
Ludwig van BEETHOVEN - Piano Trio in D, Op 70 No.1 <<GHOST>>
2. Largo assai ed espressivo
משעות של ערות בתנומה לשעות של תנומה בערות
אני חולם שאני ער כשאני ישן
אני חולם שאני ישן כשאני ער
כשאני ישן, אני חולם שאני ער
כשאני ער, אני חולם שאני ישן
כשאני ישן, אני חולם שאני חולם שאני ער
כשאני ער, אני חולם שאני חולם שאני ישן
לו הייתי מוצא את המילים הנכונות
לומר למוכר במכולת "אתה חבר שלי"
לא הייתי כותב כלל
לו הייתי מוצא את המילים הנכונות
לומר למתקן המדפסות "תעשה שזה יעבוד"
לא הייתי כותב כלל
לו הייתי מוצא את המילים הנכונות
לומר לאהובה של אף-פעם "אני אוהב אותך"
לא הייתי כותב כלל
הדיאלוגים של רובי
"את מדברת נורא בשקט."
"אני יודעת - אבל זה מה שגורם לגברים לרצות כל כך לזיין אותי."
"את לבושה כמו נזירה."
"אני יודעת - אבל זה מה שגורם לגברים לרצות כל כך לזיין אותי."
"השיער שלך תמיד אסוף."
"אני יודעת - אבל זה מה שגורם לגברים לרצות כל כך לזיין אותי."
"אבל את בעצם לא רוצה להזדיין."
"אם לא הייתי רוצה להזדיין הייתי לבושה כמו מישהי שמתה לזיון."
צער
צער
על שלאהאב לא ידעתי
צער
על שרישולי רצון טוב של אלוהים השחתתי
צער
על שבמילים יפות בחלתי
השחקנית
היא לא צריכה לעשות דבר. די בעצם קיומה כדי למוטט· עולמות, גלקסיות, יקומים.
היא עושה הכל, בשביל התשואות -
גם כשהיא בוכה גם כשהיא צוחקת.
אפשר לחשוב שמעולם לא נגעלה מהאיבר הזכרי
אפשר לחשוב שיש איזה תנוחה שהיא לא מכירה
הגבריות דוחה אותה כשם שכל סימן של יצריות דוחה אותה
הגבריות דוחה אותה כשם שכל סימן של חיות אנושית דוחה אותה
היא שחקנית לא-אנושית, היא שחקנית - אבל לא אנושית.
·
היא עושה הכל, בשביל התשואות -
גם כשהיא בוכה, גם כשהיא צוחקת.
היא לא צריכה לעשות דבר. די בהזכרת שמה כדי למוטט· עולמות, גלקסיות, יקומים.
יוריק
זה אשר רק לפני רגע..
גופו היה מפרכס מרוב לצון ולשונו הייתה משורבבת החוצה לאותת הלצה שובבה
כעת גופו שמוט ולשונו-תקועה-בחיכו. בחיכו היא תקועה.
זה אשר לפני רגע, היה הליצן הדגול מכל! הדגול מכל!
זה אשר לפני רגע..
כעת הוא האביר, בעל דמות היגון.
שיר מוות
הטקסט הזה יותר מידי חשוב בשביל שאני אכתוב אותו, אז שמישהו אחר יעשה את זה!
הטקסט הזה אומר מאוד מעט אבל הוא מדבר מאוד יפה.
הטקסט הזה יותר מידי חשוב בשביל שאני אכתוב אותו.
שמישהו, אחר, יעשה, את, זה.
אני לא פוחד מנבואות זוועה של מדע-בדיוני, כי
כבר היום אנחנו נשלטים על-ידי רובוטים בעלי בינה-מלאכותית
כבר היום אנחנו נושמים אויר שחודר לריאות ולמחזור הדם ומרעיל אותנו
כבר היום אנחנו נטולי אישיות, נטולי זהות, נטולי-עצמיות, נטולי-חיים
כבר היום אנחנו צריכים לצרוך קוקאין והרואין כדי שירשו לנו להיות מאושרים
כולם תופסים
לא פעם ולא פעמיים אמרתי לעידו: "כולם תופסים"
כשראיתים חובקים
ראיתי: "כולם תופסים"
אמרתי: "כולם תופסים"
הרגשתי: "כולם תופסים"
לא פעם ולא פעמיים אמרתי לעידו: "כולם תופסים"
אנחנו רואים אותם שמנים מורידים בגדים, מורידות בגדות
אנחנו רואים אותם שמנות מורידים בגדים, מורידות בגדות
מזדיינים, מזדיינות
מושג חופש ומושג אהבה, בפרספקטיבה אסטרונומית-לינגויסטית
השמש רודה במרום.
כן, זה מה שהיא עושה: רודה במרום.
זה מה שהיא עושה קוראים עלומים שלי: היא רודה.
ואולי זה לא נשמע מספיק פואטי אבל זה מספיק נכון.
"השמש רודה במרומים" - נשמע יותר טוב?
הירח דווקא לא. הירח טוב לו איפה שהוא. שם בפינה.
הוא לא עושה יותר מידי אור - הוא לא כופה את נוכחותו -
לכן אני שונא את היום ואוהב את הלילה.
הפסיכולוגיה של החזרה ושל החזרה השניה
אתם
מכירים
את
המצב הזה
שאתם צריכים להוכיח שאתם עצמכם?
אם הבנק לא מכיר אתכם או שכרטיס האשראי לא שלכם?
זה מוזר אבל גם נורא נורא "קיומי", כי:
זה גורם לך לחשוב שגנבים הם לא סתם גנבים
הם גם אנשים שלוקחים ממך את הזהות האישית -
וזה אומר שיש לך זהות אישית!
תליינות
לא היה לי תליין אלא תליינית
ולא אחת אלא הרבה
הטבע המכוער של חיי האהבה
אותו ניסיתי לתאר במרבית כתביי
דרך ייסורי אהבתנו
המיסתורין של היופי האנושי,
החמקמקות שלו -
הם ניתנים לכיבוש רק בדרך רמייה
כי האמת היא שיופי איננו בר-כיבוש.
אפשר לדפוק,
אפשר לתקוע,
אפשר אפילו לזיין -
אבל אי-אפשר לגעת ביופי. אי-אפשר.
ומה עוד אפשר לעשות?
אפשר להעמיד פנים שיחסים בין גברים ונשים זה שגרה צפויה ובלתי-מסעירה בעליל.
(ואפילו אפשרית)
מוות ללא שינה ושינה ללא מוות
אל השינה
אנו צולללים
בחדווה רבה
כשם שאל המוות
אנו
צוללים.
חיות
ההתייחסות שלנו לחיות לא-אנושיות מעידה עלינו ולא על החיות,
משום שהשוני ביננו ובין החיות הלא-אנושיות גדול עד כדי-כך
שהוא לא מאפשר לנו לחוות עליהם איזו-דעה שיכולה לעמוד במבחן איזו-מציאות.
ועוד איך.
נתק תקשורתי בהכרח מעיד על קיום 2 יקומים שונים במהות ובתכלית.
אני הולך איתו לכל מקום: למכבסה, למספרה, למשתנה הציבורית
פעם פגשתי אותו בכנסייה.
ראיתי אותו בכנסייה.
ראיתי אותו בכנסייה מזיין בחור-רע.
הוא גם ראה אותי.
הוא חשב שאני לא רואה אותו - אבל ראיתי.
הוא ראה שאני רואה אותו אבל חשב שאני לא רואה.
אני ראיתי שהוא רואה שאני רואה שהוא רואה.
ראיתי את הבוס שלי מזיין בחור-רע, בכנסייה.
מרגע ש
מרגע שלומד האדם מהיא הנאה
לומד הוא גם מהו סבל
מילים ריקים
לבבות גועשים דבר לא שוכחים
(והם גם בלתי נשכחים)
האקשן תמיד מתחיל אחרי שאני גומר
וכל מה שמילים יכולות לעשות זה לגרום לך להרגיש
כמה שהן ריקות
"הכל כבר הולחן, אבל עוד לא נכתב"
"האם אתה מרגיש בצינה האיומה?"
"כן. זו צינת-מרומים."
"לא. זו צינת-מוות."
קת'רינה
אני אומר לכם הייתה דממה דקה
הורדתי מעליה את החולצה והחזיה
פתחתי את הכפתורים של הג'ינס שלה
ביצבצו שערות הכוס
שכבתי מעליה וגמעתי עוד ועוד ממנה
וראיתי שהיא רוצה שאני כבר אחדור לתוכה
אז הורדתי לה את התחתונים
(תוך כדי שאני גוהר והיא נאנקת)
הרגשתי שאני גומר מוקדם מידי
הרגשתי רטיבות מבישה באיזור המפשעה
ולולא אבא העיר אותי לא הייתי בתול יותר
"אני כל כך שונא את עצמי
שאני רוצה למות" - אמרתי לאיש בשם מחמוד,
"אני כל כך אוהב למות שלא איכפת לי לגווע" -
אמרתי לאיש בשם מרגוע (שלא נתן לי בבתו לנגוע).
והוא שתק.
ואני התחלתי לאיטי לגווע
וחשבתי על שיר שפעם כתבתי, "שפעם כתב אחד בשם ראובן ויטנברג", שיר מס' 162 בשירי מוות:
שיר מספר 162
האיש שאהב יותר מידי
האיש שהאהבה ירתה ברגלו
ואז בעמוד שדרתו
וגם לאחר שמת סופית:
המשיכה לירות
והיא ירתה בלבו
והיא ירתה ברקתו
והיא הרגה והרגה והרגה והרגה
עד שכל היקר נמוג
לא בהדרגה, אלא בבת אחת
עד שנשמת האף אפסה (הו, מה טוב):
האיש שאהב יותר מידי.
"ירושה מגניבה": הימנון לשירותים.
לא בית-מקדש של הפרשותינו,
אלא בית-מקדש של הבל-פינו,
רחשי-ליבנו -
ושל כל מה שהכי-הכי קרוב לנו-לנו.
זוהי ירושה מגניבה של זמנים קדמונים,
זוה ירושה מגניבה שירשנו מאנשים גדולים!
ה' לי לא ארא - מה יעשה לי אדם?
טוב בטוח בה' מבטוח באדם,
טוב בטוח בה' מבטוח בשונאיי.
אמנות
אין תחליף לאוננות.
הרהורים פוסט-ציוניים של פוסט-תרדמה על פוסט-ערות פוסט-מודרנית
אם היה אפשר להדליק את הרדיו
(ולשמוע את השיר שאתה רוצה לשמוע)
בכוח המחשבה לבדה, לבדו
המציאות הייתה לחלום והחלום היה למציאות.
אישה
בדרכה הפתלתלה
היא טווה קורי-משי סביב גוויתך
בגופה היא: שקר. לא "התגלמות-של"~לא-לא~היא הדבר!
בנפשה היא: רמייה. לא "התגלמות-של"~לא-לא~היא הדבר!
בדרכה הפתלתלה
היא עונדת צמיד-חנק על מפרקתך
בגופה שקר· לא יד-אלוהים~לא-לא~היא הלא בריה נפשעה ונחשלה
בנפשה רמייה· אלא יד-של-זונה~זונה, זונה, זונה!
בדרכה הפתלתלה
היא לוקחת הכל ולא נותנת דבר!
בדרכה הפתלתלה
היא מתענגת על מפלתך, על התרסקותך
ובדרכה הפתלתלה
היא, כל אמרות השיטנה שלי כלפי האנושות הרעה
היא, כולן כוונו למעשה נגדה,
כי אם האנושות הינה ושורש כל רע
ועליה כתבתי שהיא לביאה
ושכידון נעוץ בגרונה, מיום היוולדה
ושכל קיומה: גסיסה.
אז
אנא שעה לעצתי ילדי הקט - רחק מאישה ואל תשים נשמתך בכפה; היא רק תקטוף תקמט ותשליך.
ולהיכן שתושלך נשמתך שם יהיה מקומך לעד.
שיר מספר 62 - שיר בשם "הפעם האחרונה שראיתי את אניטה" ("400 שירים על המוזה")
היא הייתה בודדה. בודדה כל כך.
היא לא רצתה בבדידות אבל הבדידות רצתה בה והלכה איתה יד-ביד לכל מקום ועם כל גבר.
פגשתי אותה ברחוב וידעתי שאפגוש אותה שמה וידעתי שאפגוש אותה.
היא הייתה זכה ומזוהמת, טמאה וטהורה.
אני שבתי אליה מסטוקהולם אבל בעצם ויתרתי עליה כבר במאלמו.
את שיפולי שדיה הצנומים חשפה החזיה שכאילו-בטעות ניגלתה
ועליה מעיל העור השחור (שאחריו פעם נשרך עידו נפעם בניגוד לרצונו)
והיא גם גילתה את סיפורה וסיפרה אותו הכי טוב.
היא קיבלה ממני 50 קרונות בשביל שירשו לה לשיר.
האחות התאומה שלי נבלעה בפאב אפלולי ויותר לא ראיתיה.
מה עליך לעשות כדי להשיג בחורה:
לא להיות אתה.
את מי שאתה לא אוהב
אתה יכול לזיין.
הייתם מאמינים שרק אתמול גיליתי את זה?
את מי שאתה לא אוהב אתה יכול לזיין!
ואתה יכול לזיין נשים וגברים כאחד.
נשים אתה יכול לזיין מילולית וגברים אתה יכול לזיין מטאפורית!
את מי שאתה לא אוהב אתה יכול לזיין.
תרתי-משמע תרתי משמע
פשרנות
פשר המבטים:
למבט האוהב יש פשר והוא: אהבה.
למבט האובד-נודד יש פשר והוא: "אני זקוק לאהבה".
למבט "אני חייב שהאוטובוס יגיע בזמן" יש פשר והוא: יש לי מחסור עצום באהבה.
למבט התוהה, הלוטש, המייחל, הנואש יש פשר.
פשר הרצונות:
אהבה. והעדרה.
ואהבה היא תשוקת הנפשות ההומיות.
בלב קל רובי שר לכבוד תום עידן התום (שיר על בעילת קטינות)
צמיחת השערות מבשרת טובות:
בקרוב היא תהיה חוקית,
בקרוב היא תהיה מזדיינת גם מלפנים,
בקרוב היא תהיה נחלתי הבלעדית-דית-דית.
יופי.
מי בכלל אמר שיש יופי ביופי?
מי בכלל אמר שיש עונג ביופי?
מי בכלל צריך יופי?
למה אני צריך לשאוף שיהיה לי משהו שאין לי בו עונג?
למה אני צריך לשאוף שיהיה לי משהו שאין לי בו יופי?
יופי.
הסטייה היא המוטיבציה החזקה מכל. זר ומנוכר היה ישו לחסד בטרם אימצו. ישו נהג שלא כפי טבעו. האם תרזה הייתה אם-כל-המרשעות לולא הייתה סוטה. הכמיהה למציאת חיים אחרים על פני היקום היא דוגמא לסטייה פופולרית. הפניה לדת היא סטייה פופולרית נוספת. איש לא באמת מתעניין בשלומו של האל, אלא באיכות הסטייה. לא רבים האנשים שמוכנים להודות בכך, אבל לזר ולמנוכר יש לא פחות כוח משיכה משיש לו כוח הרתעה. הטבע מחייב סטייה לשם המשך קיומו.
"הללויה, הלוויה!" סידורי הלוויה.
הפעם היחידה שיכולתי לקבל אינדיקציה
לגבי מספר המשתתפים בהלוויתי
הייתי בעת הפרשיה בעגומה בתקופת הצבא
אז באו לבקרני 3 אושפיזין שכלל לא היכרתי
ולא המספר הוא האינדיקציה
אלא היות חוסר הכרות.
מה מידת הסדיזם ברוע ומה מידת האלטרואיזם בטוב
הוא רוצה בה בשביל למות איתה,
היא רוצה בו בשביל לחיות איתו. לא איתו - עם מישהו אחר.
הוא-ראובן ויטנברג.
היא-אילונה פאהטרו.
SCHMERZEN (Mathilde Wesendonk)
Sonne, weinst jeden Abend
Dir die schצnen Augen rot,
Wenn im Meersesspiegel bedend
Dich erreucht der fr�he Tod:
Doch erstehst in alter Pracht,
Glorie der d�stren Welt,
Du am Morgen neu erwacht,
Wie ein stolzer Siegesheld!
Ach, wie sollte ich da klagen,
Wie, mein Herz, so schwer dich sehn,
Mu� die Sonne selbst verzagen,
Mu� die Sonne untergehn?
Und gebieret Tod nur Leben,
Geben SCHMERZEN Wonnen nur:
O wie dank’ ich, da� gegebe
Solch SCHMERZEN mir Natur.
כשהמציאות היא מטאפורה
אני לא יכול לסבול יותר
את העגלגלות הזאת!
אני לא יכול לסבול יותר
את הרכות הזאת!
אני לא יכול לסבול יותר
את הנשיות הזאת!
תיאור של מאבק
אני רוצה לתאר בפניכם איך הגרמנים יתעללו בגופתי לאחר שאקפוץ-אל-מותי מקומה 5:
1)יפשטו עורי
2) יבעטו בגפיי העליונים
3) יבעטו בגפיי התחתונים
4) ימשכו לי באף ויעקרוהו ממקומו
5) ימשכו לי בזין ויתלשו אותו
6) יכניסו לי חומצת גופרית לאוזניים
7) ישתינו לי בפה
8) יחרבנו לי באף
9) ינעצו לי צלב בכל עין
10) יזדיינו עם מאריה הקדושה לנגד עיניי
11) יתנו לחזירים וצבועים לרקוע על טבורי
12) יפרידו כפות רגליי מרגליי ויאכלו אותם חיים
13) ישרפו גופתי ואת השיירים הם ייתנו לנשרים
24/1/98
שיר הלל למכמני הבריאה,
כה אשיר וכה אזמר,
יען כי אין בי עוד כוח לחדש,
להסעיר נפשות כאילו אין בן בדבר,
לאשר את שאינו זקוק לאישור.
לאשר את שאינו זקוק לאישור?
אה, בחיי שלמישהו כאן השכל התפלק!
17/2/98
1. לא נשוב לגמוע עוד את דמעות תנינו,
2. לא נלך עוד על דרך הלבנים הצהובות,
3. כל מה שנעשה זה להביט בשעון
4. ולהיווכח כי עצבותינו היא ממריץ הזמן הטוב ביותר.
15/2/98
1. ינקות זה לא דבר רע,
2. מלבד עצם המילה הנוראה,
3. ובכלל עלינו להתירא ממוראנו ממילה;
4. עלינו להתידד עם כל המילים,
5. באשר הן מילים חיות ונושמות,
6. גם אם רק בחייהם של אנשים אחרים,
7. ואולי דווקא בגלל זה.
17/1/98
1. לשיפות חנק, ללא שום צל של סיכוי לקדרות רוח
2. רשפי רוחות צורבות, ללא שהבשר חש כל כאב
3. מדרונות ללא תחתית, סקי וסקי וסקי
4. כעת דבר כבר לא יכול לעצור בעדי
5. הם טיפשים או הם חכמים, אין דבר שיאשר או ישלול
6. על היום הזה אני הולך להענש בגיהינום,
7. מהו הגיהינום לעומת מה שיש לי בראש?
8. כעת דבר כבר לא יכול לעצור בעדי.
9. אם מחר לא ירד גשם, אז אולי שוב לא אהיה אני?
על השחרור שבתחושת המוות ועל כותרות בנליות של שירים עוד יותר בנליים
מה היינו עושים לולא ישו המשיח הופיע?
עדיין היינו יושבים ושותים כאילו מחר כולנו נמות
עדיין היינו מחזיקים באמונות טפלות אודות שדים ורוחות
עדיין היינו שומרים שמור-היטב על מה שיש לנו, כאילו יותר מזה לא נקבל
עדיין היינו מאמינים שזה בסדר לצלוב מי שלא מסכים איתנו
עדיין היינו סוגדים לבשר ודמי במקום לאלוהי
אבל כעת כשיש לנו את ישו אין לנו צורך בגאולה.
כי ישו פשוט פטר אותנו מלהיות אנשים טובים לאלוהים!!!
ישו "המשיח" אמר "אחרי שאני מת אתם משוחררים מכל דאגה, כעת זה בסדר להיות בני-זונות"
20/2/98
1. שמישהו יגיד לי למה פסק ליבי מפעום,
2. שמישהו יגיד לי למה אינני יודע עוד אם זה בסדר לשנוא או לא.
3. אולי פשוט השריף החדש בא העירה והוא יודע בדיוק מה לעשות.
4. והוא יודע שבעצם יש מעט מאוד לעשות.
5. ולמעט הזה אין שום קשר לשנאה.
6. כל מה שאני יכול לעשות בלב שלם זה את המעט שאני עושה כעת..
18/2/98
1. אם את דמותך אני רואה בכל אשר אלך,
2. ודאי שזו איננה השתקפות המים.
3. ודאי שאין דבר שיכול עוד ליופי חוצב הרגש העז והנשגב,
4. ודאי שדבר איננו יכול עוד ללב יגע וכה צודק.
5. גם אם ירד הגרדום על מסכת חיי
6. או גם אם תחדל החרב מלהיות מונחת מעל צווארי,
7. גם אם מילותיי יהיו נחלת כלל האנושות,
8. גם אם גווני רוחי יהיו גווני המולת הזולת,
9. גם אז לא אחדל לשיר את שירת התנומה המתוקה,
10.הלא היא תנומת מכאובי אלילי הכזב.
17/2/98
1. תביאו לי משהו לאכול,
2. כי אני כל כך רעב,
3. למה שלא תביאו לי ניצחון גדול?
4. אני רוצה לראות את היריב שרוע שותת דם
5. אני רוצה לראות אותו מפרפר.
6. אני רוצה לראות את הדם ניגר מפיו.
7. אה, מה לא הייתי נותן בעבור ניצחון מוחץ
8. על כל מה שללא כל ספק מעכיר את חיי,
9. הבו לי ניצחון מוחץ וגם על חיי אוותר.
15/1/98
א. כל נחישויות הדעת ורצונות הברזל אינם שווים מאום
ב. אם אינם באים לקדש את הנשגב מכל
ג. זה שעלינו לתת לו גדולה כי הוא יוצר בראשית
ד. אותו מקור בלתי נדלה לכל מכאובינו ולכל ישועתנו.
ה. ואם נשקפת לך סכנה גדולה ולכל אשר תביט נשקף חולי ומזור
ו. דע לך כי כתם כהה ועוין רובץ על נשמתך ומחליש רוחך
ז. וכי כתם זה ניתן להסרה רק על-ידי גבורת האל,
VIII. שהלא הינו אדון עולם והוא בורא ומכלה במחי-ידי.
מבט אחד ענוג מעיני יוצר בראשית,
די בו כדי להשרות על ברואיו רוח עינוגים.
לשווא תופקד נפשי בגומחותיה הצרות של הווית העולם,
אה, לעולם מוטב להימלט מכל אשר יש בו צחנת אין-אלוהים.
הלא זריזות תפיסה ותכסיסי היגיון רק למערכה בודדת הם טובים.
מוטב להיות רפה שכל ומנצח לנצח לנצחים,
מאשר גיבור העולם הזה ונחשל לעולמי עד.
אין לי כל עניין בשינוי צורתם של חומרי הבריאה,
הקץ למהומת הטכנולוגיה, כעת הגיעה עת ידיעת הבורא!
געלגלות לשון במילים יפות. עשה שהקירות ירעדו. כך יותר טוב.
עשה שדבר לא יוותר על תילו. את השיער אל תחתוך, לא, אין צורך. אל תחתוך דבר. את הפלישתים כבר האל ימית.
אני מתחייב. "אני מתחייב".
לעולם לא. "לעולם לא".
להיות. "להיות".
דבר. "דבר".
מלבד. "מלבד".
מאכל. "מאכל".
"ערב לחיכו של אלוהים".
לעולם לא להתראות, לעולם לא "להתראות".
דבר מלבד פרידות בלתי-צפויות שכה כואב להרהר בהן. דבר מלבד דבר מלבד.
בחשכת עץ הלימון, שם היה המקום בו נלחש דבר אהבתי
לפחות שם זה אמור היה להיות "שם זה יקרה"
אבל לכל מה שבסוף קורה, מכל שלל אפשרויות האכזבה.
האכזבה המרה מכל, היא אולי גם האכזבה המתוקה מכל.
חלונות ריקים, בבתים נטושים.
אין אישה ללא רבב, ואם יש, אז "היא מושלמת מידי לעזאזאל".
ואם אין אישה שיכולה לספק את תיאבוני המיני העצום אז גם אין יותר תיאבון מיני עצום.
אין יותר דבר מלבד אין יותר. שלופן, שלופן.
איך אבגוד באמון שהאל רוחש לי עוד בטרם היוולדי?
ואם בחר אלוהים בגוף זה לשאת דברו, מי אני שאמרה נגדו?
כיצד אחצף ואומר כי לשווא הייתי למי שהנני?
האם יש אוילות גדולה מזו של המבכר את הבשר על הרוח?
את השיבולת הבודדה על אסם התבואה?
את בוהק הזהב על לב חצוב זהב טהור?
את כל אשר אין בו כל תועלת מלבד התועלת המידית והברורה?
את כל אשר הנפש שהאופק ידוע לה, כה לא זקוקה לו,
כה נתרעת ממגע עם עצם המחשבה שאולי יום אחד תהא נזקקת?
לא, אנחנו לא ממש מעוניינים בזה.
למנגינת Gretchen am Spinnrade של שוברט
לעולם לא גברברות, לעולם לא יראה,
לעולם לא לראות עוד את צאת השקיעה,
אולי נלך היום לשפת קצה המכחול,
אולי אז נראה את שלעולם לא,
אולי לא נדע יותר לאן מועדות פנינו,
ואולי אפילו נפסע בלהט,
אולי נחרד למשמע זעקת הנושעים,
אבל לא!! לא היום!!!!
כשאני הולך לאן אלך,
אולי לא אלך יותר לאן שלא אשוב,
אם לא תקחני עימך לא אשן יותר בדד,
ואז אקח צרור זרדים ואותו ארדה בגפני תאוותי,
אז ודאי תדעי שדבר לא ינוע עוד,
דבר לא ישקע עוד,
דבר לא יאמר את שלעולם לא ייחלנו לו,
וכשליבי איננו כאן,
נשמתי נודדת הרחק-הרחק.
עשה שיחדל הכל מלהתקיים מלבד היקר מכל,
עשה שלא נאהב דבר מלבד את שיש בו מין האלוהים
ושרק במאכלי רצון טוב ונפש חפצה תושבע הנשמה.
עשה שיותר לשליח האל שתר אחר חסד בליבו,
להמשיך בשליחתו ללא שיעורר תרעומת בשל חזיונותיו.
הנני ניצב כאן כיום והנני ולא כלום והלא מדוע אף שאציין זאת?
לעולם לא אעמיד את חסד האל בניסיון,
לעולם בוטח אני באל שהכל נעשה תחת ממשלתו,
שהלא אין בחיי ולא כלום, ללא מגדילני האל,
וכך הוא מחסנני בפני חיצי הזולת,
והנה חיצי המתכת היו לחיצי פלסטיק.
מה צדק החכם היווני באומרו:
"יש הנושאים זרע בנשמותיהם, אף יותר מבגופם";
והלא את הגוף בנקל ניתן לספק ואילו הנשמה היא לעולם בלתי מסופקת;
כל עוד נותרת בעינה החתירה אחר הבנה עמוקה ושלמה של תבונת האל הנצחית,
כל עוד מיוסרת הנפש דיה מחטאים שבהיסח הדעת,
כל עוד אין דבר שיכול למוטט עוד יסוד כה איתן של צדק כה עז.
אה, מי ייתן ולא הכל שרויים בעלטה כה מקפיאת -לבב ומאמללת.
תנו לי לספר לכם על החיים לאחר המוות.
זה סיפור קצר אז תקשיבו היטב לכל מילה.
הסיפור מתחיל ממש מאיפה שאסור לשאר הסיפורים להיגמר.
בדיוק בנקודה בה הכל מתחיל.
בדיוק בנקודה בה הגרוע מכל מתרחש מהר.
קצת לפני איפה שאסור-אסור להיות.
זהו סיפור על הטוב והרע, ועל איך הם השתרבבו לכאן, לקליפת המוח שבתוכה עוד קליפת מוח ועוד קליפת מוח ועוד קליפת מוח...
הו, מה לא הייתי נותן כדי לראות אותי גוסס ממש גסיסה של ממש.
הו, אלוהים. עשה שזה יכאב, עשה שזה יכאב, עשה שזה יכאב, עשה שזה יכאב!!
עכשו זה בסדר? או-קיי, אז נחזור על זה שוב.
כשם שכבודנו הוא כבוד האל כך סבלותינו הם סבלות האל,
והוא נושא כל מחקרינו, מושא פליאתנו ומקור מצבי רוחנו.
ורק עדותו קבילה עבור איש האלוהים.
לא רק שדבר איננו נעשה ללא רשותו, אלא שגם אנו הננו יצירות פרי רוחו,
ולפיכך חבים אנו בחיינו את חיינו תמיד להקריב קודש לתבונת יוצרנו.
והנה, יחם ליבנו על כל מכשול שהעולם מציב בפנינו,
שהרי זה סימן שהאל עומד לצידנו ומאיץ בנו לפתור את קשיינו,
תוך השבתה לחיים של תבונתו דרך כל מכשול ומכשול.
מה רבו חסדיך ה'.
מה לנו כי נלין?
מה ביקשנו ולא ניתן לנו?
הלא מלכות השמיים היא בהישג ידינו;
"אני אמרתי אלוהים אתם, בני עליון כולכם."
הלא בחיים אלה ממש רצון האל נשקף בקורותינו ובניבט מעינינו והוא בבחינת גזירה,
גזירה שאנו מקבלים בהשלמה ואף בשמחה, כי זוהי גזירה משמיים.
וכל הבריות כנועות בפני צו הרצון האלוהי,
שהרי צו זה משיב בלעג ללעגנים ובעצב גדול לצהלת שוטים,
בחימה שפוכה לרוגז קטנוני ובנסים ומופתות גדולים למאחזי עיניים דלי רוח אלוה.
הו, מה חם אורו של האל.
האין אתם חשים בכך?
הלא נכווים אנו מידי יום.
הלא דבר איננו חומק מאחיזת ידו.
ועדיין מחייה הוא בקירבנו את השאיפה,
אם כי עלינו להודות שמצב הדברים הוא בבחינת בכי-רע תמידי.
איזו חיה יותר חמודה: דוב פנדה או דוב קואלה?
זו לדעתי השאלה המכריעה בענייני חמידות
ואם ניקח בחשבון שהקואלה הוא כלל לא דוב
אז נגיע למסקנה שעצם הדוביות מקנה חמידות
שהרי לולא היה הקואלה חמוד, ודאי שלא היה מכונה דוב
ואם דובית נפשך היום,
מדוע שלא תצא לשאוף אויר צח?
ואם חש אתה כי זו הדוביות שעומדת בינך ובין ההכרה בתפארת הבריאה,
רחץ לך, רחץ לך ורחץ לך
אמבטיה של 32 יממות רצופות - זה המתכון הבדוק לחיים
שאינם אלא אשליה שללא-מושלם יש זכות קיום
אשליה שנמשכת ונמשכת
עד עצם היום הזה
אבל אני יכול לגור בחדר אחד עם השטן
לו רק כבר לא יהיה לי איכפת מדבר
שיש בו מין חשיבות
חשובה חשובה חשובה חשובה מאוד
ואשלים עם כך שלא משתלם להיות סמארט אסס
במקום המקדש את עילגות החכמים
אשרי העבד שאדונו מכשילו כדי שלא יעמוד ניסיון.
אשרי תחתית הבור שבכל פעם נעלמת מחדש,
אשרי המתעתע בעלילות מחשבות אנוש ומגביר עליו עלילות כורח המציאות.
אני הרי, לעולם לא מסרב להצעה אדיבה לקורטוב שובבות אלוהית.
אני תמיד מוכן לקבל ברצון והבנה את כל מה שנשגב מבינתי,
ולו רק שחומרי המציאות יהיו לתנובת עילוי המחשבה.
למצבי רוחי אין שם ואת כתובת,
כך שבכלל לא פשוט לעשות ממנו מטאפורה.
ואני גם פשוט מוכרח להודות שאני פשוט מוכרח להודות.
וכשאני מוכרח להודות אז אני עושה הכל כדי למצוא למי להודות.
וכשאני מוצא למי להודות אז אני מודה שאני לא מי שעלול להראות שאני.
אני מוכרח להודות שאין לי שום מושג איזו מילה צריכה לבוא אחרי איזו מילה.
תורת אלוהים תורת חיים היא,
נועדה היא להיטיב עם האדם.
לא את טובת הזולת תבקש,
לא את טובתך תבקש,
לא את טובת אלוהיך תבקש.
את צו אלוהים מלא ככתובו וכלשונו,
למען ייטב לזולתך ולך -
כי רק בכוחו של האל להועיל לשלוחיו.
האם הארץ בוערת?
הארץ אינה חדלה מלנוע,
הארץ גם לא זעה מאום.
הארץ לא מבדחת יושביה עד רדת הליל,
והארץ גם את פיה לא פוערת עם הנץ החמה.
בקש ומבוקשך יינתן לך,
חלום וחלומך ייתגשם.
אבל דע את מי אתה מבקש,
דע מיהו מגשים החלומות הגדול,
ודע את קרקע המציאות האמיתית.
הארץ לא ממתיקה יגון,
הארץ לא מעודדת שאול-נפש.
לא נוע תנוע הארץ,
לא עוד איחולי שווא לעתיד טוב יותר בארץ.
הציתו הפתיל ולהבה גדולה תינשא לרקיע,
ודבר לא יעמוד עוד בינכם ובין מלכות השמיים
כשרוממות אל בגרוננו וחרב פיפיות בידינו
שפתינו פתאום זעות ולשוננו אומרת הלל
והלא זה סימן שאכן חשים אנו את מגע ידו של האל.
על-אף טבענו להאחז בטוב הממכר,
אנו תמיד שבים בעוז ורינה לזרועות החמימות של
פורענויות הזמן ושלל תבוסות אומללות ובלתי מוצדקות.
ועדיין, לעולם אין אנו חדלים לשאת תפילה לשלום אויבינו,
למען יהיו גם הם ראויים בעיני האל לחלוק עימנו גורל זה.
ומדמדומי החמה ועד עלות השחר הזמן חולף כה לאט
ועוד אין די אור
וכשיש די אור אפשר לראות את שר האבדון,
וכשהוא מתגשם ובא מתוך המאפליה מקבלת אותו נשמתנו כאורח רצוי,
שהרי נשמה אפופת נישמת הבורא גם את המוות יודעת
ולא רק שאיננה יראה אותו אלא שהיא תמיד שמחה על ההזדמנות להביכו,
ויום יום היא מבארת לו באר-היטב ומגידה לו :
אבי הוריש לי את השמים ואת הארץ
אנוכי, מלך הגבעות והעמקים הנני,
אדון כל חי, אבל גם כה חי
מה רב היקפה של בוהני ומה רב המרחק שעלי לגמוא,
כדי להיות נמצא ראוי לאחוז בשרביט המלוכה,
כדי להיות גומחת חפרפרת יחידה בכר דשא כה נרחב,
איש אינו בא ואיש אינו יוצא,
מישהו ראה כאן חפרפרת פעם? (וכבר מזמן לא נראו כדורי גולף מונפים באויר),
והדשא כה אדיר-מימדים וגם כה ירוק, ועדיין שומם ואין אופק,
וכשעוין-הדעת יתפתה לשאול "מדוע אין אופק?" אשיב:
מה הטעם באופק המבשר את אשר אנו כבר יודעים?
מה אלין עוד על חמקמקות היד האוחזת במריצה,
מה אתאמלל למול חולשת הלב היגע,
האם יש כאן מי שלא צבטט גרוגרתו פעם?
האם לא לשווא אתפתל ולמצולות שאול אשקע,
אבל דבר לא, דבר לא מבטיח יותר,
דבר לא מבקש ביטחון,
דבר לא מבקש דבר, אפילו לא אמונה בדבר-מה,
אפילו לא מפלה ניצחת של ממש,
אפילו לא דם הניתז לכל עבר,
אפילו לא איברים שנקטעים ברכות,
הו, מעט סדיזם זה לא נורא,
הו, מעט מעט מעט מעט,
תן לי קצת מזה, כן מזה,
עוד-עוד, למען אוכל להתמסר לייסורים ביתר-קלות,
למען אוכל לומר בלב כבד ובחשש דוקר כי
לעולם לא טעמתי טעם דבר,
מלבד טעם הבושה והמבוכה,
מלבד אותה משאלת מוות,
ששבה ומתגשמת שוב ושוב,
ואין איש ראוי לה יותר ממני,
יותר מאותו נכלולי ואביון,
יותר מיותר מיותר מיותר.
מה לנו כי נפצה פינו?
לא תסור קדושה מלבנו עת נגמא את מי טוהר המידות והיופי,
לא נדע דבר מלבד את שכה בנקל אנו יודעים,
לא נדע דבר מלבד את שלכאורה איננו מובן מאליו,
ולמעשה הוא דמנו ובשרנו.
וכשאל הבאר נרד ביום בו תלהט השמש ללא רחם,
אבני החצץ ירעישו מעט - אבל לא נשמע דבר,
מלבד קול נהמה צלול ונוגה, שיינשא הרחק-הרחק מפי הבאר,
ממעמקי הבאר נקרא לא להניח לתבואתנו לקמול,
"השקו בעוד ועוד מים; כמה שיותר מים, כך יטב."
והוא יהב לנו את עזות-רוח, עמה נלגלג בלחש על כל אויבי-נפשנו,
למען נדע היטב כי לעולם אין אנו רשאים משדה-הקרב לסגת.
ולמען נדע כי לנו מובטחים חיי חסד ואמת.
הרשו לי ללמד אתכן הלכה מדיני מזיקין.
אני מזיקן די גדול שתדעו,
כל עולמי סובב סביב המזיקנות,
אם הייתי יכול להמציא שורשים חדשים,
לא הייתי משתמש בשמות פועל נוספים מלבד נזק.
הו, אבל רוצה אני שהכל ידעו היטב עד כמה בלתי מזיק
המזיק שטרוד במזיקתו; הוא כנחש ללא ארס.
הוא כזיקית ללא צבע.
הוא כנשמה ערפילית ללא ערפל.
הוא כל הדברים שלעולם איש לא יבין.
לא לשווא את מכאובינו הוא נשא.
כל הארס שאויבינו מכישים בבשר החי,
אינו אלא מעקצוצי חמלת האל.
חיינו נעים בין יגון לשמחה;
יגוננו אמנם מסעיר את הים,
ושמחתנו מציפה אותנו מעל פני גלי הים הסוער,
אולם כל העת אנו ספונים לבטח באונית חסד האל.
דבר רע של ממש לא יאונה לנו.
סבלות המציאות החיצונית של חיינו הן תענוג.
הכישלון מסיר את קליפות הפרי,
כדאי שאנו נוכל להתפטם כדבעי,
ובשקיקה ניתזים מיצי הפרי מבין שפתינו.
הו, אני כל כך עייף מלהתעייף,
שוב ושוב לחוש על בשרי,
את חרון אפה של הדת המזוויעה מכל,
דתם של האנשים שלא מאמינים באלוהים.
אתם מכירים את הדת הזו?
יש כמה, לא אחד.
נצרות, יהדות, קפיטליזם.
כולן דתות כשרון למהדרין,
ובכולן אלוהים נעדר כלהכעיס.
הו, מה לא היית נותן....אה.....
בשביל.....אהההה......הסיכוי להיות.......
אי-פעם.......לא נחשב לחלש-אופי בשל
היותי מתעקש במאמצי להיות הצלם
הנאלח ביותר של אישיותי.....אה.......
להיות כל מה שהכי גרוע יכול להיות.....
לחיות את "הרגעים המביכים של החיים".....
אה.......אתם יודעים על מה אני מדבר......
במיוחד זאתי מלינאה, שבצפון שבדיה
(והיא גם יודעת איפה אני יכול לאכול ביג-מני:
לפנות במעלה הרחוב בפניה השלישית).
חסדו של האל רובץ לעד על אלה שאינם חוששים להתבזות למענו
רחמיו של האל נכמרים על נאמניו למראה הצלחת השוטים הכופרים
אין איש גדול בארץ מלבד זה שהאל הוא מקור גדולתו
והאל שהוא מפלטו של המייחל לצבור אוצרות בארץ
נותר אלוהיו גם כשהוא משלחו לליבת הגיהנום
וכל תנחומי ומקסמי כל עולמות השווא
יתגמדו ויכחדו לנוכח הילת גבורת עולם האמת
בו יקר האור ללב האדם ואין בו מחסור ואין צורך בדבר
האור האמיתי, המאיר לכל אדם, בא לעולם
ולחוסים בצילו של האור
ההוויה והאדם חד הם
למאמינים באוזלת ידה של המחשבה
יש אלוהים רבים ושמו אחד - איוולת
למאמינים בדלות כוחה של השאיפה לאמת
יש אלוהים רבים ושמו אחד - פחד
למאמינים שאינם יודעים לשאול
אין תשובה ואין אלוהים
אני לעולם לא אחדל מלשוב על עקבותיי,
תמיד טוב לאכול חסה.
לעולם אל תעשה לחברך את השנוא עליך,
תמיד תעזור לו להיות אויב מוצלח יותר.
אלוהים הוא האמת והאמת היא האלוהים
ואם דבר אינו יכול לאלוהים אז דבר אינו יכול גם למחשבה
המאחדת לב, נפש ושכל, שהרי זוהי מחשבת אהבת האל
"ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל שכלך" (תרגום השבעים).
אין קודש במפלפלים בעינהם בשעת התפילה
שפתיהם מרעישות ושכלם אולם דום
מה עלובה ומעליבה אמונתם של המבקשים אותות
מה צורבת הפקעת השכל ותבונת הלב מרשותו של בורא העולם
היש גידוף נורא מזה?
האם אין זה האל שברא את שכלנו? האם האל ברא אותו לחינם?
יש להתגבר ולהשתפר מידי יום
מה חלוש כוחו של ההיגיון למול האמונה; ההיגיון נכנע למול הסתירות
אין עצום משכל מאמין, שיודע לחיות גם עם הסתירות
הדרך הרכרוכית לעשות דברים,
היא גם הדרך הנכונה לעשות דברעים.
תמיד עליך לדמות בנפשך שבעוד כאן הרוב צודק,
שם רק אתה צודק.
לעולם אין עליך לנסות להצדיק את תפיסותיך,
לעולם אין עליך לנסות ליישבם עם מציאות העולם,
לא ולא.
אה, לא בכדי בוחל אני בבלתי-אמצעי. לא בכדי.
כל כך כדאי להיות בלתי נערץ.
כל כך כדאי להיות מרמס-בשר.
למה לא ינזוף בי חרון אפי,
למה לא יהיו מילים אלה
חרוטות בלוח ליבי?
למי בכלל איכפת מהמילים האלה?
למה איכפת ממה שלי איכפת ממנו?
למי איכפת מלבד ממה שלי לא איכפת ממנו?
למי לא איכפת ממה שלי לא איכפת ממני?
למי אקרב ויקרב הוא אלי?
דברים שלעולם אינם נשכחים מן הלב
(גם אם אלך בגיא צלמוות)
אלה הם מאותם הדברים שלא מניחים לדבר לחדור מבעדם
לא מפני אטימות הגוף או זערוריות הרוח,
אלא מפני שהם כה חסרי חשיבות;
הכל כה חסר חשיבות לעומת הכוח העיקש של האל
אותו הכוח שפשוט נמצא שם
יושב ולא עושה דבר, מלבד לזוע קצת ימינה וקצת שמאלה
(ורק כדי לתפוס מיקום טוב יותר ביציע, שם ניתן לראות בבירור)
אבל רק כשממש אין ברירה
שהרי דבר איננו יכול לו;
דבר איננו יכול לו. ולדבר איננו נצרך.
דבר לא יכול לפגום בהנאתו מלהיות פשוט אלוהים
אבל הוא לא עושה הרבה, כלל וכלל לא
הוא אומר לא אפילו לחמצן, מים ושינה
כן, זו הפריבילגיה של אלוהים וזו גם הגדרת האלוהות
הנה דמדומי שחר מבשרים את בוא היום, (מחווה ל"שר היער" של גיתה)
אך האופק אפוף עננים קודרים,
והעננים מאפילים על חזות הוד הבריאה,
עת הבן והאב פוסעים במעלה צלע ההר.
החמה עודה מתמהמהת, האפילה מבוששת להסתלק.
מה מייסרת עונת חילופי הזמנים,
כשנראה שהמאורות את תפקידם אינם מבצעים.
"אולי עוד רגע קט, קרובים נהיה למרומים,
שם אולי האטמוספירה יותר מסבירת פנים".
בלחש חששני מייחל הבן לחסדי האב,
והאב את דברו אינו אומר במילה.
והאופק עודו אפוף עננים קודרים.
לכל אשר תביט, דבר מלבד עננים קודרים.
הבן מהסס שמא הגיע העת לנוח קמעה,
אולם טל הבוקר את מחשבתו משסע.
"אולי לעולם לא נזכה עוד לחזות בהוד הבריאה?",
הנה המולת המושלים בשחקים לא תטריד עוד את הבן,
עת הוא כבר רואה מבעד לעננים.
והוא רואה שהעננים לא ענני גשם אלה, אלא ענני תעלולי השטן,
עננים שנשמעים רק לקול עזות מצח ורוח שטות,
עננים שלמעשה כלל אינם קיימים,
"הו, מי ייתן ולא יהיה עוד כדבר הזה שוכן ותלוי בעולם".
פונה הבן לאב ומבקש את תנחומיו.
והאב, הוא איננו לצידו; הוא אי-שם, אבל גם כל כך בפנים.
אם יש את נפשך לדעת
את אשר נסתר מכל אדם
בקש את תנומת סמי החיים, אויבי הדעת
הממיתים את כל אשר זע ורועם
המבקשים לכלוא במפתן דלת בית קודשך
את כל אותן מוזות מדירות שלווה
אשר לולא הן לעולם שלווה לא תדע
שלווה עזה ורועמת מובטחת רק להללו שאינם חסים על נפשם
שלווה שנואה ורדופה, המפיחה רוח חיים בשליחי עוון העולם
המקימה את פגרי נטולי הקניין מארונות הקבורה
והנה הם באים וקרבים
והדם עוד ניגר, פורץ כגייזר מעור הקרקפת
בינות לשערות הבוהקות של הרשע
חליפות שהיו כמדומה לבנות וכעת שבו להיות אדומות
אצבע נוטפת דם מטיפה דם לעוד אצבע נוטפת דם
"כיצד נמחה את זכר הדם?" זכר בל-יימחה הוא הדם
"האם ניטל מעמנו כל שריד לטוהר וחסד?" מעולם לא היה
חכמים וכסילים - כולם בלתי ראויים
כי לא נאה ולא יאה להיות
גונחים ומתייפחים, אוהבים ושונאים
מזילים דמעה שקופה וגועים בצחוק חרישי
ועדיין לא צלם אלוהים
עדיין לא כל מה שעלול לעולל את
שאל לא להיות מעולל אלא
למהללי שם אלוהים
ריקבון גדול של ממש!
דבר מלבד רקוב רקוב רקוב רקוב.
ודי קשה להאמין,
אבל גדול הריקבון מהריקבון בממלכת דנמרק.
הריקבון כל כך גדול,
עד שאפילו אני פחות גדול ממנו.
הריקבון כל כך גדול,
עד שרק בכוחו של האל להשיב נשכחות.
שיר מזמור לאשר אין יראה בליבו,
שיר מזמור לאשר אין הנעדרות חורה לו,
שיר מזמור לאלמוני הנצחי,
שיר מזמור לאויבן הגדול של המכונות,
שיר מזמור ליד הגורל ולמרפק השכל,
שיר מזמור לפנטזיה היומיומית,
שיר מזמור לחלומות שאינם חוצי-גבולות,
שיר מזמור למי שלא ראוי לשיר מזמור
אין מחילה לבלתי חוטאים למראית עין,
אין מחילה לצדיקים של יום טוב ויום כיפור,
אין מחילה לקדושים וטהורים מטעם עצמם,
אין מחילה לזונים אחר לבבם,
אין מחילה לרהוטים שמילתם אינה מילה,
אין מחילה לברי-הלבב שאין בהם קדרות-לבב,
אין מחילה למסתופפים בצילה של דממת ההסכמה מאונס,
אין מחילה למכורים להבנת המובן מאליו,
אין מחילה לרודפי שלוות נוחיות העיוורון,
אין מחילה לבלתי-מוחלים.
מי ימלל גבורות אדוני?
מי ערל הנפש שעזות מיצחו תהא למפלתו הניצחת?
מי הוא אותו עלוב נפש שישים נפשו בכפו לשווא?
מי מתנדב להיות ראש למעוררי החמלה והבוז?
הרי אין אף אחד שיכול לעשות את זה כמו שצריך.
ובכלל, מילים נשחקות ממש ברגע שהן נולדות.
אולם אל נניח לדעתנו לחבב את שאינו ראוי לחיבתנו.
לא במילים אנו חושקים, אלא במה שעומד מאחורי המילים.
ויש מילים שמאחוריהן לבטח ניצבת גבורת ה'
(למנגינת לידר של שוברט DER KONIG IN THULE)
אם לא אלך לשם היום,
אז בוודאי לא אהיה יותר מאושר.
אם לא אוכל יותר מזון,
אז בוודאי יאהבו אותי פחות.
אם לא ארקח תבשיל סודי,
לא אהיה יותר מחמד ליבי.
ואם לא אשב עוד ליד החלון,
לא אראה את סוף היום.
אז אני הולך כעת לישון,
ואולי לא ארטון עוד היום.
הודו לאלוהים על שהוריש לנו מצוותיו.
הודו לאלוהים על שלא עשנו קורבנות שרירות הדעת,
והורנו כיצד להימנע מכישלון ודווי.
הודו לאלוהים על שמסר בידינו את סוד קדושת החיים,
והורנו כיצד לשאוף אויר מרומים.
הודו לאלוהים.
דבר מלבד הודיה ותשבחות על פאר היצירה,
דבר מלבד הוקרת טוב היצירה בדרך התבונה.
הבו לי את מנוחת הענקים הראובן ויטנברגית,
הבו לי את כל אשר הינו כה גדול עד כי לרוב הוא נשגב מבינתי,
הבו לי את הכרית למראשית ראשי,
עליה תתרפק תנומת המפליא בשבחים,
למען תנשא תחינתי לגבהי גבהים,
עד שמבט תמה ומבין יופיע מאחד החריצים,
וזה יהיה ראשו של האל שישוב ויצוץ עוד הפעם,
רק כשלהפעם יהא זה מהחלון שסמוך לחלון חדרי,
שלפתע הוא חדר בו השכינה מתהדרת.
מה ההבדל בין דוד ערירי מת,
ואלוהים חי?
אה? מה ההבדל?
שניהם יפתרו לך את הבעיות הפיננסיות, נכון?
כן, אני מדבר אליך.
מה ההבדל בין אנטיביוטיקה,
ואלוהים חי?
אה? מה ההבדל?
שניהם יעשו לך לא-רע בגוף, נכון?
כן, אליך אני מדבר. בן-זונה שפל שכמוך.
אה? מה ההבדל?
מה הטעם באלוהים כממתיק הגלולה המרה?
מה הטעם באלוהים כאבי כל הטומאה?
מה הטעם באלוהים כשטן: ידידו הטוב ביותר של האדם?
אה, כולם בני-זונות ארורים.
אה, הנשים של אביכן כולן טמאות.
מה הטעם באלוהים ככל דבר מלבד מה שהוא באמת,
אלוהי הטוב שאל-לו להיות ממומש לעולם
בהינד עפעף, ללא רהב וללא מורא אני מריע למושל לעולמים
ללא רצון להפר שבועת השפל שבשפלים אני מכריז שאני הדל שבדלים
את הנתח המשובח ביותר של הביצה שורצת הזבובים אקריב
לשם קידוש שמו של המופת לתבונת מצמיח המבולים והיבולים
ואתהלך היום, ולבטח גם לעד, נטול חיבה לקסם הרכוש העובר ושב ומגורש גן-עדן נצחי
והכל מחוויר, מכחיל ומסמיק לנוכח מתיקות אלוהי נשמת האפים
מנומנמי גזירות ים-סוף וצוהלי עגל הזהב,
להם אני מוסר את מיטב תנחומי.
וגם אם לא ידעו הם לעולם כי אני הוא זה שאת נפשם גאל,
גם אז לעד אסתפק בידיעה שלפחות אני יודע זאת.
וגם אם לא יהלכו בגיא צלמוות,
גם אז יהיו הם ראויים לכפרה.
בין שחיים, בין שמתים: כולנו שייכים לאדון עולם.
וכל תעתועי הדמיון שמסיחים דעתו בעולם זה,
יתפוגגו עם שובנו לעולם האמת.
שם נדע לבטח כי לא לריק אנו טורחים
וכל מעשה יזוכה בגמול הראוי לו לפי משפט דין אמת.
ולא נדע עוד כי היית פעם בה עלזו הרשעים,
ולא נדע עוד כי היית פעם בה לא היינו בטוחים שאנו גדולים מהחמה והירח יחדיו,
ולא נדע עוד כי היית פעם בה הוטרדה דעתנו מעיני המתכת של הסומים באפילה.
אה, דבר לא ישווה לחסד האדון.
על תרבות הלא-כלום
אין דבר שלא יינתן בעבור הסחורה הבאה:
אשלית הגשמת משאלת ההרמוניה
אפילו השמדה המונית תתקבל בשמחה, כן-כן
ואם כולנו יפים, צעירים וחכמים
אז "למישהו יש עוגית מזל בשבילי?"
אפילו את מחלצותיהם הם ימסרו לך לו רק
תאמר להם "זה בסדר גמור"
ועליך הם יכולים לסמוך כי
כשהם עושים בדיוק מה שצריך כדי
להיות ראויים להיות
מתנות בתשלום בעבור לא כלום
אז גם אותך זה עושה מאושר.
הירגו את השליח
אבל בבשורה אל תגעו
האם אין בלבכם אלוהים?
הלא בחשכת הליל
מושל האין
אז רוח הקודש איננה מרפה
והכל קודש קודש קודש
זינוקי חשיבה פוערי פה
ודבר מלבד נהמות חמלה
הבאות לבשר כי הרוח כבר אוחזת בך מזמן
האם אין בשכלכם אלוהים?
ואתה אינך יודע דבר, אבל אתה יודע הכל
הבו לי גיחוך, לעג ובוז
אך דבר לא ישווה לאמונה, לקדושה ולחסד
האם אין בנפשכם אלוהים?
את גיזת הזהב אל תשתו כיין מרורים
קול צרחה מתגלגל לקול צווחה
אבל אלוהים חירש לכל, מלבד לקול זעקה חרישית
את דרקוני הצעצוע עשו בצלם אויביכם
למען השנאה תהא יוקדת והלב יהא מקדש האיבה
וטפיחת השכם תהיה תופחת לגיבנת
אבל אל תניחו לאמת להפר את קול הדממה הרועשת
כי אם מניחים אתם לחוכמת אלוהים להישמע
אז הניחו גם את גרון האיוולת למשמר השטן
ומיצאו את המפתח לחדר העוינים אתכם
ואת דרקוני הצעצוע שלהם העלו באש ביחד עם אלה שלכם,
ולהבה גדולה תנשא לרקיע
למען תדעו אתם כי אין גבורה מלבד גבורת אלוהים
ואת המורה, הקיסר והצאר תמיד טוב על המוקד להעלות
אלוהים נגד הממון
מי שאלוהים הוא ממנו והלאה תמיד יכול לעשות כאילו
ואפילו לקבל כסף ושאר הטבות
אני מוכרח לגרום להם לחשוב שמיותר לחשוב על מחלות כשבכל מקרה תמות
אני מוכרח לגרום להם לחשוב שהמוות הוא דבר טוב
אבל כדי לעשות כן אני מוכרח לגרום להם לחשוב שמיותר לחיות
אבל אני לא יכול לעשות כן כל עוד אני לא באמת מאמין בזה
ואני לא יכול באמת להאמין בזה כל עוד המוסיקה נמשכת בקצות האצבעות
כל עוד.. לאמור דה לה פלפננן, דה לה קרואה
בסופו של דבר, אין זו האמת
לפחות לא בעבורי
האמת היא כל מה שאני אומר ואינני יודע שהוא אמת
האמת היא אלוהית, מהבחינה שאין אנו יודעים מה אמת ומה לא
ובכל זאת אנחנו אומרים משהו וחושבים שזה האמת
ואם מישהו יודע
אז זה מוכרח להיות אלוהים
יש כאן מישהו שזקוק להסעה?
אני יכול לקחת מישהו על הגב, אם יש מתנדבים.
אני יכול אפילו לרוץ עד לפיליפינים, או שאולי זה יהיה מוגזם.
אולי בכלל, באופן כללי, אני די הגזמתי עם כל הרמיזות השקופות האלה.
אולי בכל מקרה, איך שלא יהיה, כשם שלי קשה לסבול תובענות כה מעיקה, כך
גם לזולת התמים אין ראש לכל מיני חנטרושי שכל, לכל מיני אמיתות שלא יגרמו לו
להשתין איפה שהוא רוצה.
גם לרוח יש עיניים ואוזניים ובה שוכנת הנשמה
ככל שנרחיק לפסוע, תמיד נמצא על חוף מבטחים
מה מופלאה בינת בן האלוהים, מה נשגבת חדות ההבחנה
הזכה, היאך היא יושבת בדד? אותה לעולם ההמון לא ידע.
הסירו מבטכם מחזיונות שעשועי הבל הרוח של הזולת
אה, אין כל טוב באחיזת-עיניים מקדירת לבב
רע וטוב, טפל ועיקר, הלב שלנו שייך לאלוהים
ואם רוח אלוהים תעקר מקירבנו, תחדל גם המולת פעימות ליבנו
שיר בשם "צו אלוהי אפריורי"
ללא קימוטי-רצון לא תתכן שיבה הביתה,
גם אם לא אשתחווה אפיים לא ארדה בדבר,
אבל עדיין לעולם לא יאבד עוז-הנשמה היוצרת
מעט יותר למעלה. קלשון האמונה יגרוף עמו גם את מדמנת הבשר.
אתה גדל מעט יותר?.. למעשה זה רק האל שנעשה קטן.
מתחיל להאמין שכל יעודה של האמונה לתרץ את היותך מי שהנך? אה-אה.
אתה קרוב מאוד. אבל למה?.. למה שגדולתו טמונה בנשגבותו מבינתך.
קרוב אבל כל כך רחוק, שם אבל בשום מקום
ריקבון וישימון הם הרי רעים בלב ובנפש
רחק לך והבט היטב. פסגת ההר, פסגת ההר. לא-לא, קודם פשוט תביט. למה שלא תביט?
הותר לאשליה זמן להתפוגג.
אחר כך, אחר כך.
קור חודר לעצמות והעצמות מתכסות בקור.
מעט יותר צינת מרומים, מעט יותר צדק מרומים.
כן, כך זה יותר טוב.
לקול צעדיה הקלילים של מריצת המחשבות הענוגות.
אבל אני למעשה אוהב כל מה שמתחרז עם שינת הניצחון של הנפש השאפתנית.
שינה לא כאן ולא עכשיו,
אפילו ללא נחמה ועם די הרבה איבה,
שינת עולמים בארץ הרגעים המתים,
לישון כאן ולהרגיש שם,
שאיפה לשאוף למשהו טוב יותר
צעדת ניצחון ללא מנצחים,
לחיות שם, לאהוב שם.
בכל מקרה, אני היחיד שיכול להבין ולשמוח.
אחר כך, אחר כך, אחר כך.
מעולם לא נזכה לחזות בהתגלות המשיח,
מפני שאני הוא המשיח.
וכשאני אתגלה, איש לא ידע כי איש לא ישים לב.
ואולי בעצם זה כבר קרה.
"המשיח מבין בפיסיקה אבל לא בכימיה"
מה משיח יודע? הרי אין לו בכלל חוש אנושי
אין לו חוש לאנושיות: נון-חושאנושיות,
כמה קרוב שישב למדורה,
לא יתחמם מאורה.
כן, הוא ישמע צ'יזבטים ויעשה הכל כדי להראות כאילו
הוא יודע בדיוק על מה הם מדברים.
אבל בעצם, הוא לא יודע כלום.
נאדה. הוא פשוט אלוהי ותו לא.
ולפעמים זה ממש לא הרבה
לא לשווא אנו מתייסרים-לשווא,
אלא לשם שמיים
כי אם לא לשם שמיים אז לשם מה?
לשם מה לגדל עגבניות צהובות?
מה טוב בזה?
מי יכול לומר שלא חטא?
מי יכול לומר שחטא?
מי אני שאקבע מהו חטא?
מי אני שאחטיא את הטהורים?
מי אני שאטהר את החוטאים?
מי האחרון בתור?
אני ראוי להיות זבוב שנתפס, וכנפיו נתלשות בזו אחר זו.
אבל אין לו שתי כנפיים, יש לו המון..
פזמון *2
אלוהים, תן לאנשים את מבוקשם
השבע את רצונן של כל הבריות
למען נזכה לחזות בקרב הגדול,
בו תזרח אמת האלוהים
וכל אלילי הכזב ישקעו
אנא אלוהים עשה שדבר לא יעמוד ביני ובין מלכות השמיים
ושרק בחזיונות גדולה אטבול בוהני הזכה
אנא אלוהים עשה שהקיום לא יהא כה מאמלל
אנא אלוהים - עשה בטרם הנורא מכל יעשה
ין לי דבר נגד כלבים וחזירים, למעשה אני סבור שהם יצורים מקסימים אך למצער תמימותם גורמת להם להראות מטומטמים
טוב לב איננו מחסן מפני איוולת דרך, כשם שטוהר מידות איננו ערובה לעליונות רוח
גם אם הכל נכון - רוחות ושדים מושלים בחיינו - גם אז ודאי שלא אכנע ואוותר על תמצית סיבת היותי "עוד נוכח כאן" לידי מיני נחיתויות מיתולוגיות שכאלה. צקצק בלשונך, לטף אישוניך וספור עד חמש, הכל יכול לקרות. הכל יכול לקרות.
אין דבר שלא הייתי מוותר עליו בעבור הסיכוי להיות נערץ בעבור מי שאני
לשים לב כמה נפלאים חיי המחתרת; הבעיות מתגלעות רק כשהזרמים התת-קרקעיים משפיעים על הגאות והשפל
ובכלל, אני ממליץ לכולנו להביט ימינה ומשאלה ולהיווכח שאין איש די גדול כדי שיווכח כי אתה גדול ממנו בהרבה ובכלל, אם יש מי שיווכח אז כנראה שהוא לא גדול דיו ולא שווה ליחס לו כל חשיבות. כן? מדובר בפרדוקס, חברים. אם יש אז אין ואם אין אז אין.
"איצרו לכם אוצרות בשמיים", כי רק השמיים יכולים להעיד כמה אתם גדולים
אני ממליץ לכולם ללעוג מכל הלב לכל אלה שחושבים שהם יודעים מה הם עושים, זה מגיע להם!
הרי גם אם מגיעים לשגשוג והכרה, הרי זה שגשוג-כזב והכרת-כזב. מובן שאין זו הוכחה שיש צדק במערכת החיים הזו. ואפילו לא צדק פרגמטי.
מובן שאם תלמד מישהו ש1+1=3 אז הוא יבין מזה ש2+2=6 ועדיין כל מי שכבר הבעיר את הקש ממוחו, יודע היטב ש1+1=2 וש 2+2=4
אני לא אומר שאלה רגשות-כזב. לא ולא. אלה רגשות אמיתיים בתכלית. אבל הפיכחון מכזבם. הו, הפיכחון.
מה שיכור יודע על החיים? מה מסומם יודע על החיים? מעט מאוד.
ומדוע השיכור תמיד שב לחבק את הבקבוק? הפיכחון.
הפיכחון הוא האויב מספר 1 של המין האנושי.
ואני יכול הבין את אלה שלמראה דמותי הפוסעת וקרבה לעברם הם חשים געגוע עז למגע פי הבקבוק בלשונם ולחדירת המחט לנקבוביות העור
אני יכול להבין הכל
עולם אל תשמור על מה שאתה עלול לאבד
לפעמים קורה שחומרי המציאות אינם כפי שהיית מצפה מהם להיות, לפחות לא מבחינת כושר ההמצאה
קורה שהמציאות דלה וניכר שמאחוריה עומד כוח יוצר שאיננו ראוי לחסות בצלך
עם זאת, חשוב לזכור שאלה הם המילים היחידות שעמן מותר לך ואפילו רצוי לחוש רגש מסוים של הזדהות ושייכות, כך שחבל על המאמצים לנסות להתנכר להן
מצד שני, החלומות הם פשוט משהו פנטסטי, אין תלונות על החלומות, החלומות מוחשיים ואמיתיים, כפי שרק המציאות יכולה לחלום להיות
הנפשות הפועלות בחלומות הן מופלאות ומעלות את החשק לאהוב אותן בשל היסוד המשותף
מתפתח בנפשך מין "הומניזם" שכזה, שתופס את מקומו של ההומניזם של המציאות
כך שבמציאות אתה חזיר מיזנתרופ ובחלום אתה לא אחרת מאשר האם תרזה
זה מצב מאוד מוזר ולא בריא, אבל יש בו צד אחד חיובי והוא: אין תלונות
ולגבי משפט 1, זה נכון לגמרי. כולנו מאבדים דברים מידי פעם. מי לא איבד פעם משהו? אין אחד כזה.
אבל כדי לא לאבד כל מה שיש לך, אתה מוכרח לשים לב לרכושך, לשמור עליו. וזה דורש די הרבה תשומת לב ותשומת הלב שלנו די מוגבלת, כך שחבל על הזמן.
כמובן שיש דברים שלא ניתן לאבד, כמו...... תחשבו על זה בעצמכם
א בגלל הרבה גמלים וכל מיני הזדמנויות לשעשועי נפש יש לטבול בכינרת שלנו 2) יש הרבה סיבות טובות ומשכנעות בהרבה 3) קחו למשל את הסיבה הקוהרנטית, הניאו-ריאליסטית או את הסיבה שיסודה באשליה מתוקה מידי 4) מלבד כל זאת, עליכם לחזור ולשנן בינכם ובפני עצמכם כי תמיד הנבל יזכה בנערה ושאם הנצח הוא בלתי-מושג ואתה טוב בלא להשיג דברים, אז דבר לא יעמוד בינך ובין הנצח 5) וכמובן שלא חסרים דרכים להוכיח שהצדק עומד לימינך ואם ליל הסילבסטר קרוב אז מדוע שלא ננציח אותו בכתב 6) מי שרוצה לקרוא לזה הורמונים שיקרא לזה הורמונים 7) אני בדעה שאם נקרא לזה כימיקלים, אז אני די טוב בלרקוח תרכובות כימיות מנצחות 8) מה זה מה נשנה איך נקרא לזה, אם אנחנו אוהבים את זה? 9) אני מעדיף לדבר שנים רבות של לילות בשבח המאמץ הקטן שנחוץ כדי להגיע לגדולה 10) ואני גם מתכבד להכריז שאיש מעולם לא אמר שהצנועים יירשו את הארץ 11) הצנועים ילכו לגיהינום, ממש כמו שאנחנו, הלא צנועים, נלך 12) אלה הם הענווים שיירשו את הארץ והם יעשו את זה בגדול! 13) רק למוכשרים יש על מה להצטנע 14) ולמי יש זמן להיות צנוע שכל הזמן עסוקים בלהיות מועמדים להיות נסיכי הצניעות 15) רק הבטלנים יכולים להרשות לעצמם די זמן כדי להצטנע 16) אף אחד לא מתנגד להרגיש אדולף היטלר, מלבד אדולף היטלר ואני 17) הבו לי את מזבחות האלילים, אותם להטי ינתץ ולא יוותר איש לחסות במסווה כלימות השן
חד זה מודעות, אומץ זה הדחקה. הפחדן מודע למצבו הקיומי, האמיץ מעדיף להתעלם.
הפחדן יודע כמה מקריות הנסיבות בהן הוא נמצא וכמה מוגבלים אמצעי התגובה הלגיטימיים שעומדים לרשותו - וזה מפחיד. הו, כמה שזה מפחיד.
הקלות הבלתי-נסבלת של הנפילה הבלתי נסלחת, חסרת התקנה. הפעם היחידה בחיים שאתה באמת עושה מה שאתה רוצה לעשות והנה, הפעם ההיא זו מעידה אחת קטנה והנה, נחרץ גורלך. גזר הדין: כמעט כלום לעשות. לפחות לשאוף לא לעשות דבר. להיות שרוי במצב של אפסות תנועה בלתי-מזעזעת. לא-לא, כל השערות במקום, הכל בסדר גמור.
העתיד בלתי צפוי, אפריורית. העתיד צופן בחובו לא רק תוכן שמחכה להיות מושם בתבנית השכל. ככה אולי חושב האמיץ.
הפחדן יודע שהעתיד צופן בחובו גם את התבנית. ככה שיכול להיות שעוד רגע הראש שלך יהפוך למשושה או לאליפסה - וזה מפחיד.
הפחדן יודע שרק הרע, המכוער, המעוות, הסוטה, הדמיוני, והנקלה הוא מנת חלקו. הוא גם יודע שהמציאות היא מחוץ לתחום מחייתו, אותה מציאות לעגנית וצעקנית, שאת פשרה איננו מבין, מפני שאת יוצרה לא היה רוצה להכיר ואומר הוא לעצמו שעליו להכירו כדי להבינה.
עליו להיות כל מה ששנוא ודחוי. כל מה שבלתי אלוהי וגם בלתי ארצי, להיות תלוי בין שמיים לארץ. עליו להיות חדל-אישים, מוכה-אלוהים ועלוב-נפש. עליו להיות מצוחק ובדוח לדיראון עולם, ללא שמץ של תקווה.
כל הריקבון הריקני הזה, ללא שמץ של תקווה. שהרי גם התקווה היא מחוץ לתחום מחייתו. כיצד יכולה להיות תקווה במציאות שאת יוצרה אין הוא רוצה להכיר? ומי היה רוצה להכיר את זה שמוציא שם רע לאלוהות, לקדושה ולחסד?
כיצד יכולה להיות תקווה במציאות בה הנשמה משמשת קינוח לסעודת האדון.
אלוהים - אנטיביוטקית החרדה? לא אלוהי העולם הזה, אלא אלוהי האידיאל. אלוהי מילות החמה השדופות הללו. לא אלוהי העולם הזה. בהחלט לא, ללא שום צל של ספק.
דבר מלבד מילים אפריוריות ודלות מבע שיזעקו את דלות הנשקף מבעד לעין הזכוכית. דבר מלבד מילים של חול, בלבוש מילות קודש. דבר מלבד מילים של חול, כה רחוקות מלאחוז בתחושת הים. ובכלל, בכל תחושה תהיה איזו שלא תהיה. מה זה אומר "פחד קמאי"? לזה דווקא יש תחושה. אבל חוץ מזה אין עוד תחושות, כמעט מת לגמרי.
דבר מלבד דבר מלבד.
חוסר דיוק משוו ע בבחירת מילים. המלטות מכוונת. רק לא לקלוע לאותה כוונה של ליל הסדר. רק לא להציף את הזיכרון הדלוח ההוא, זה שגורם להרגיש "כעת אנחנו יודעים על מה הוא מדבר". אותה הרגשה שהיא בעצם הסכמה. הסכמה שהופכת להרגשה. הרגשה שהופכת להסכמה. הו, מי יתנני אימה.
כעת אנחנו יודעים מה עלינו להרגיש למראה אגם-מראה? לא, אנחנו לא יודעים דבר.
אנחנו יודעים מה הרגש שיגרום לנו לומר את המילים הנכונות.
דבר מלבד רגשות מילוליים.
רגשות מילוליים בזויים.
דבר מלבד דבר מלבד.
אלוהים לא יעזור, אלוהים לא ימית, אלוהים יעשה הכל כדי להוכיח שהוא לא אלוהים.
אבל הוא לא מצליח והוא לא יצליח.
העונג שבכליה
כשאתה רואה שהוא כמעט כל כולך בתוכה
ואתה יודע שאותו מושא של תשוקה יהיה ממולא
אתה יודע שאותו מושא של תשוקה הוא בדרך לכליה
עד הכליה יסחוט הבשר כמה שיותר וייסחט
והזיון יהיה כמה שיותר חזק כדי שהבשר יהיה כמה שיותר מסופק
והזיון יהיה כמה שיותר חזק כדי שהתשוקה תהיה כמה שיותר קרובה לכליה
עד הכליה.
שיר מספר 424
כוס חורך, כוס חורך
אל מותי אני דועך
הנשיות חושפת ישבנה ברבים
הנשיות ערוותה כולה גלויה וכה מפתה
כה מפתה
בשר מכה בבשר, בקרוב השפיכה
מגבירה הנקבה את קצב הזרימה
כשאחורה היא מניעה את ישבנה
בא הזין הטיטאני כולו אל תוכה
וכאילו לא בא
היא מחייכת אל המצלמה
נוזל חם מציץ בין לסתותיה
נוזל חם שוקע בטבורה
רואים עליה שלא ידעה די
לכן גם נקב עכוזה זוכה בחסד בועלה
מתענגת היא על הרגע ואין בה חמלה
כשתנועותיה הקצובות מייחלות לגאולה
כוס חורך, כוס חורך
המוות שלי
המוות שלי
המוות שלי
המוות שלי
אף אחד לא יזכור אותי, אף אחד לא יזכיר אותי
אמא שלי תשים בשקית זבל צהובה גדולה כל מה שכתבתי.
על השקית תהיה פרסומת של איזו חנות נעליים אופנתית אני משער -
משהו באיטלקית ככל הנראה.. ריבנאלי, בוטיצ'לי, מרמלדי, גריבאלדי
אולי היא אפילו תתחיל לדפדף ולקרוא ותחשוב "הו, מה מביך הדבר!"
ואז תשליך אותי לפח יחד עם קליפות הפיסטוקים והאפרסקים הרקובים.
אל מותי אני דועך
שיר מספר 415
עמל את הנפש, פרך את הנפש
עשה אותה לידענית גדולה בכל מה שנוגע ל
אי-עשייה, אי-ידיעה, אין-אונות
למד אותה על הזין
עת שריריו המשורגים נמתחים
תר נואשות אחר כוס מזדמן
לא ידע מנוח עד שריפיון ידע
והביצים לוחצות-לוחצות מחשבות להתפוצץ ממש!
(החיה שבאדם זה-מכבר החלה להתעלל בגווית האדם שבחיה)
כל רצונו: כוס ושפתיו אדמדמות שאת הלילה יצבע בדם
דם של פלחי אחוריים שייבקעו בקול נפץ חרישי
למד אותה על כוחן הורדרדי של הפיטמות הזקורות
זעות אנה ואנה ואל-על, לשון חמה ומצלול נגיעות
יפות כמו זין הניעור בבהלה
ראשו פעור ועל פניו שפוכה בעתה
עת השפיך הופיע ובצבץ ללא אתרעה
והנה מתפתל הזין במבוכה במבוכה של אישה
ללא תכלית, ללא מוצא
ללא שאיש יאמר לו לאן
ומה יעשה לכשיגיע לשם?
גניחה מרטיטה, אנחה נואשה, הכאב שבעינוגה
חשה האישה בסמיכות הדביקה
הנוטפת ממנה והחוצה על הריצפה
חמלה על בוהק השיש מיד היא אצה
מלקטת בלשונה שאריות השפיכה
רק כדי לגלות שבכורעה על ארבעה
זימנה תקיעה נוספת בישבנה
גניחה רוטטת, העונג שבכאב
שיר מספר 418
היד האחת רושמת בשצף קצף,
השניה מגששת מטה-מטה.
מתחת לשולחן,
מתחת למכנסי הזמש השחורים הצמודים,
מתחת לתחתוני התחרה האדומים הרפויים,
ננעצת האצבע בחריץ הבשר -
מבטה הנעוץ בי הנערץ
הוא הסיבה ללחלוחית כוסה.
המרצה נושך סנטרו
קלחת מלל חסר פשר מחללת החלל
לא מסיטה ידה מלחתור
לחתור אל פיו הפעור של עוד עינוג שמיימי
חזותי הנשגבת היא לה השראה
מתרחבים האישונים וגלגל העין ענק
מדמה היא בדמיונה את זייני
שלוף
כאקדח מול פניה שעוד רגע ימלאו זרע
כל אותו זמן
מחשבה נודדה תוהה אודותה
איך היא מוצצת? איך היא מוצצת?
אני רוצה לדעת
איך
היא
מוצצת
האלוהים שבאישה -
מה עז הרצון לבתקה!
א
פ
ל
ל
Page updated
Google Sites
Report abuse