המסע לגיאורגיה

הפרק הראשון

הכל החל בהחלטה לטוס, אחרי שנים שלא טסתי. חשבתי שזה יעשה לי טוב. לא היה דיל לשום מקום, מלבד לטביליסי. אחי הפחיד אותי שזה מקום נורא ואיום, לישראלים. פחדתי מאוד. בשדה תעופה לקיתי בדיסאוריינטציה הרגילה ולקח לי חצי שעה להגיע למקום משם לוקחים את הכרטיס. דווקא לא התביישתי ושאלתי, אבל זה גרם לי ללחץ כבד, כל פעם שהייתי צריך לשאול עוד מישהו, שנראה עסוק מאוד. הדיסאוריינטציה גברה וכבר השלמתי עם זה שלא אטוס, אבל איכשהו הצלחתי להגיע למקום הנכון ולקבל כרטיס. התיק על הגב הרגיש לי נורא כבד וחששתי שמא אקרוס ולא אגיע למקום שם מציגים את הדרכונים? לא זכרתי מה בדיוק הפרוצדורה ולאן הולכים. קומה 3 משום מה הייתה הכי למטה וקומה 1 הכי למעלה. הרגשתי שזו מזימה זדונית לבלבל אותי כך שאהיה תקוע שם לנצח. אולי אלוהים לא רוצה שאטוס? כל פעם שיצאתי לכיוון מה שנראה לי ”הכיוון הנכון“ ליציאה מהארץ הגעתי למעליות שירות, או לאיזור שם נמצאים הדיילים בלבד. והם הרי, תושבי קרקע לעד, או תושבי אויר לעד, אבל הם לא חלק מהטרנספורמציה הזאת של פנים-חוץ, ישראל- העולם. החלטתי שאני מפסיק להסתובב בקומה הזאת ויורד במדרגות למטה. ירדתי למטה. היו שם עמדות של חברות תעופה ואנשים חיכו בתור. אבל זה עדיין לא נראה כמו מה שציפיתי לראות. זה נראה כמו מקום נינוח מידי, ביחס לאנשים שאוטוטו יהיו באוויר. זה לא היה זה. החלטתי ללכת לכיוון המעליות. בנחישות. הכל היה שם ריק, אבל בכל זאת החלטתי שזו הדרך הנכונה. נכנסתי למעלית. לחצתי על 3. יצאתי מיד לחלל גדול וחיוך גדול התפשט על פני - זה נראה כמו זה!

הפרק השני

הבטתי באישור הטיסה וניסיתי למצוא את מספר הטיסה. משמצאתי את מספר הטיסה ניסיתי למצוא את הדלפק המתאים. היו 3 דלפקים ותור של בערך 3 אנשים לכל דלפק. בכל זאת, עם כל ההתעכבות בכניסה, השעה הייתה 12:30 ונותרו לי עוד 3 שעות לטיסה. האנשים בתור נראו ישראלים, אבל לא מאוד מאורגנים. כלומר, הם נראו כמו טיילים פרטיים, אבל לא צעירים. חלק מהם נראו בעלי שורשים גיאורגים, על סמך חזותם החיצונית והיה גם זוג אחד, שהאישה התעקשה לנהל ויכוח סביב העלאת מטען חורג למטוס. מאחר שכבר נתקעתי מאחוריה והיא כל שהפרידה ביני ובין כרטיס הטיסה המיוחל, החלטתי להמשיך ולהמתין מאחוריה, מקום להסתכן בלעבור לאחד משני התורים האחרים, שהיו ארוכים בהרבה. לא הייתי עצבני במיוחד, כי ידעתי שיש עוד זמן. הרבה זמן. משהגיע תורי, הציעה לי אשת הדלפק האדיבה לשבת סמוך לפתחי יציאת החירום ”מאחר שאתה גבוה“. קיבלתי זאת בהוקרה, אם כי הוקרה זאת נמשכה כמחצית השניה, שלאחריה הודיעה שלא נותרו מקומות למיקום זה. הגבוהים האלה, אוף. לאחר שהדביקה את המדבקות הנחוצות על התיק כבודה שלי, הלא מאוד מכובד, הבחינה שמשהו חסר. ”עליך לעבור בדיקה בטחונית“, אמרה וסימנה אי-שם מאחורי גבי ”תגיד להם שכבר עברת ולא תצטרך לחכות בתור“. סובבתי גבי ואכן, נגלה לנגד עיני תור עצום ולפתע הבנתי שכל המאסות האלה שכל הזמן ניסיתי להימנע ואכן למרבה הפלא שדה התעופה נראה שומם, היו שם כל הזמן!

פרק שלישי

פניתי לבודק הביטחוני, תוך שאני מציג את כרטיס הטיסה ואומר ”בטעות דילגתי על השלב הזה, כבר יש לי כרטיס טיסה“. הרגשתי לא אמין. הרגשתי שזה טריק שכל אחד יכול לעשות, אבל בכל זאת ניסיתי בכל כוחי להיאבק בהרגשה הזאת ולחיות את הרגע. הבודקת הביטחונית שלפני הייתה צעירה ביותר, כבת 25 ובעלת פנים תמימות וטובות לב. היא שאלה בנימוס מופלג את הבחורה שחומת העור ועטוית התרמיל הכבד שלפני שאלות רבות, כשמידי פעם היא נוטלת את דרכונה, ניגשת לברר דבר-מה ושבה. ניסיתי לברר מה הדבר הזה שניסתה לברר, אבל לא יכולתי אלא לחשוב שהיא מזינה את הפרטים במחשב ומחפשת תוצאות. לפתע הבליחה במוחי האפשרות שבאחד משלבי המאבק, הוצא נגדי צו עיכוב יציאה מהארץ. קראתי על המקרה של ג‘קי לוי ועל מקרים נוספים, כשהיה מספיק בצו/פסק דין לתשלום מזונות להוצאת צו עיכוב יציאה מהארץ, ללא שנדרש כלל להוכיח חוסר-תשלום. ומובן שתמיד שילמתי. פניתי לבודק ביטחוני אחר שיבדוק אותי. אבל הוא נראה עסוק מאוד ולא הסכים. העסק עם האישה שלפני הלך והתארך והתחלתי להיות מר על מר גורלי, שדווקא לפני נפלה אחת כזאת ”חשודה“. או שהיא באמת חשודה. כדי לעודד את עצמי הבטתי לאחורה וראיתי את המון האדם, שוודאי נדרש לחכות זמן רב בהרבה משאני אחכה, אלא אם לא אשכנע שבאמת עקפתי את התור בשוגג ולא מדובר בתרגיל מחושב היטב.

הפרק הרביעי

שאלתי בנימוס ”אפשר?“ ופסעתי מספר פסיעות קדימה. הצגתי את הדרכון וכרטיס הטיסה, תוך שאני מניח את תיק הגב והתיק האישי על הריצפה. קיוויתי שהדבר לא יימשך זמן רב, אבל קודמתי גרמה לי לחשש שזה עשוי להימשך. ניסיתי להראות בטוח בתמימותי, אבל לא יותר מידי, על מנת שזה לא ייראה מעושה. היא נטלה את הדרכון והלכה לברר דבר-מה. היא צירפה לכרטיס הטיסה שובר כלשהו וסימנה בידה שהיא מרשה לי לעבור. פסעתי בנמרצות לכיוון דלפק חברת התעופה. כבר הצטבר שם תור רציני. היה נראה שהפעם יש שם חבר‘ה של טיול מאורגן. הם נראו עסוקים בהליכי התחברות ראשוניים וידעתי שעלי לנצל זאת, על מנת לבצע מעקף. המתנתי בסבלנות עד שהזוג בדלפק, אצל אותה אחת ששלחה אותי לבידוק הבטחוני, יסיים את ענייניו ואז משכתי את תשומת ליבה של הדלפקנית בנופפי בכרטיס ולמרבה המזל היא אכן זכרה את כל הסיפור וסימנה לי לגשת, תוך שהיא מסבירה, תוך שאני מסביר, לזוג שאחרי, שלמעשה הייתי כאן קודם. שמחתי מאוד שיצא שדווקא היא נפלה בחלקי והרגשתי בר-מזל. היא הדביקה על תיק הכבודה את המדבקות הנדרשות, בדקה היטב שהתיק סגור עם כל רצועותיו ורוכסניו ושלחה אותי להמשך המסע, תוך שאני חש שמשא כבד הוסר מעלי כתפי והתחושה הפיזית הזאת עתידה לחלחל פנימה ככל שאמשיך במסעי.

הפרק החמישי

כעת רק נותר למצוא את הדרך לאולם ההמתנה הנכון, כך חשבתי. בידי היה הכרטיס ובו רשומים אותיות ומספרים, אבל אף אחד מהם לא העיד לאן עלי ללכת. החלטתי להסתכל טוב לאן כולם הולכים וללכת אחריהם. זה לא המקום ל-MY WAY. הלכתי לאן שכולם הולכים ולפני נפער אולם שבקצהו ביקורת הדרכונים ואליו מובילים תורים רבים. הכנסתי לכיס את הדרכון, עם כרטיס הטיסה טחוב בין דפיו, נזהר שלא לקמטו, אך מתלבט האם רצוי בכל זאת לקמטו מעט, על מנת שלא לגרום לכך שיתלש ממנו חלק הביקורת וכך יווצר הרושם כאילו הכרטיס כבר היה בשימוש ולא יאפשרו לי לעלות על המטוס. לבסוף החלטתי שמוטב שלא לקמטו. הבטתי בתורים. ללא ספק, התור של האנשים שאינם אזרחי ישראל היה קצר בהרבה. היה לי עדיין את הדרכון הפולני התיק, אבל זכרתי את אזהרותיו של אחי שלא לעשות בו שימוש ביציאה מהארץ, אלא רק בכניסה למדינה אירופאית. חיכיתי בתור, תוך שאני בוחן היטב את תגובות האם וביתה הטינאייג‘רית, על מנת להרגיע את חששי שלא מדובר בישראלים מהסוג הברברי ביותר, הרעשני ביותר. הן אכן נראו רגועות, עד שנדמה היה לי שגם להן יש אזרחות אירופאית. אבל עדיין, היה נדמה לי שזו הכל רק תחפושת, על מנת לגרום לי להרגיש טוב יותר עם עצמי. החלטתי לתת להן להנות מהספק וברגע האמת לאפשר להן לעקוף אותי ולראות אם הן מבצעות זאת, ממש לפני שמגיע תורי.

הפרק השישי

הבטתי בפקיד וניסיתי לנחש את מחשבותיו. ניסיתי לשכנע את עצמי שהוא חושב ”הנה, אדם כבן 40, קירח, עם תיק, לא נראה פולני, אבל גם לא ישראלי במיוחד, עוד אחד מיני רבים“. ניסיתי לשכנע את עצמי שהוא לא חושב את זה אפילו. ניסיתי לשכנע את עצמי שהוא לא חושב כלום, מרוב המונוטוניות של העבודה. ניסיתי לשכנע את עצמי שהוא אפילו הפסיק לזהות פנים, למרות שזה חלק חיוני מהעבודה שלו. טוב, הוא מסוגל לזהות פנים, אבל רק כשהוא פותח את הדרכון ומביט בתמונת הפרופיל. לפני שזה קורה ואחרי שזה קורה - כולם אותו דבר בשבילו. ובטוח שהוא לא חושב שום דבר על אף אחד. אני יודע איך זה. גם אני פקיד. תמיד הייתי פקיד. וכנראה תמיד אהיה. בחלוף הזמן, הלקוחות נעשים זהים זה לזה ונבדלים רק במידת האגרסיות שהם מביעים, במידת הכניעות שלהם ואם הן בחורות יפות. אבל לא הצלחתי לשכנע את עצמי שאני זה הוא. הוא היה נראה לי מסוג אחר, הוא היה נראה לי מהסוג שבוחן היטב, מהסוג השרלוק הולמסי, מהסוג שיכול להריח פחד, שיכול להריח ייאוש, שיכול להריח פאניקה. הוא היה נראה לי מהסוג שיכול לראות היטב שאני מסוג האנשים שהוא יכול למנוע מהם לממש את מאוויהם ולצאת מזה ללא פגע. אמרתי ”שלום“ עצבני ונרגש, שמנסה להתחזות לידידותי ובלתי-מזיק והגשתי את הדרכון. לא הרגשתי שהוא כלל מביט בי, אף לא להרף עין, כשהוא הטביע חותמת ונתן לי לעבור. מיד לאחר מכן דפדפתי בדרכון ולא מצאתי את החותמת.

הפרק השביעי

הבטתי שוב בכרטיס וניסיתי למצוא קורלציה בין המספרים ובין מסלולי הבדיקה שלפני. היה רשום שם D-12 אבל לא ראיתי שרשום לפני לא D ולא 12. המשכתי לעמוד במקום מספר שניות, כשאני מניח לאנשים לעקוף אותי מימין ומשמאל, אבל הייתי חייב את השניות האלה כדי לקבל החלטה לאן לפנות. לבסוף החלטתי לפנות שמאלה, בגלל שהיה רשום על הכרטיס גם 3 והיה מסלול 3. פניתי, אך גם הייתי מוכן בכל רגע לפנות למסלול 2, במקרה שהבודק הביטחוני יעיר. האישה שלפני הניחה את חפציה בנונשלנטיות בקופסה המיועדת לחפצים שהמגנומטר גורם בשלם לצפצוף שלא בצדק. הרגשתי שהמתח מתפוגג לאיטו. לפתע הגיע בודק בטחוני ופתח עמדה חדשה, לשמאלי. חשתי בהקלה על כך שאאלץ לחכות פחות, אך מאידך מהתרגשות שהולכת וגוברת, עם סכנה לחוסר שליטה, מכך שאני הייתי הראשון בעמדה הזאת. נראה שהבודק הבטחוני חש בהתרגשותי מפני שהתנהגותו הייתה חביבה במיוחד, עת הנחתי בסלסלה את מכשיר הטלפון הסלולרי, הארנק והמפתחות, תוך שאני מהסס אם לפשוט את החגורה ולבסוף מחליט שלא, משלא קיבלתי לכך אישור במבטו. תהיתי האם הם מסוגלים לראות בתיק את הספר של וולבק, או ”וולקוב“ כפי שאני קורא לו. מיהרתי להכניס את הארנק, מכשיר הטלפון הסלולרי והמפתחות במהירות מופתית לכיסים, תוך שאני מנסה להסוות את ניסיוני להבחין האם הם התרשמותי מזריזותי היעילה והמתחשבת ואם כן - באיזו מידה?

הפרק השמיני

האויר היה מלא תשוקה, אך לא יכולתי למצוא תשוקה שיכולתי למלא, או מושא תשוקה שמת להתמלא. התשוקה, היא יכולה יפה מאוד למלא, לב דווה או לב שמשתוקק להתרוקן. אבל התשוקה, היא לא יכולה להתקיים ללא המוות, כשם שהבריאה לא יכולה להתקיים ללא החידלון. ודבר נוסף. והעולם היה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום. זו הסיטואציה הבסיסית – כאוס וחושך. מתוך הסיטואציה הזאת, נדרש הכוח הראשוני, שהיא התשוקה והיא בבחינת רוח אלוהים, המרחפת על פני המים. המיקום, הוא בדיוק אותו מיקום. המים, תמיד היו שם, רק שאילמלא אלוהים הם היו "תהום”. האויר היה מלא תשוקה, אך לא יכולתי למצוא תשוקה שיכולתי למלא. או מושא תשוקה שמת להתמלא.

הפרק התשיעי

עדיין, נשאר לפתור את עניין הכסף. לא היו לי דולרים, או יורוז וגם לא המטבע שהם משתמשים שם. חשבתי להחליף בכניסה, אבל הייתי עסוק מידי וידעתי שיש אפשרות לדחות. ככה לפחות אחי אמר לי. והנה, ראיתי מולי עמדה של החלפת כספים. הבעיה הייתה שהיה תור. החלטתי לוותר על העמדה הזו ופניתי שמאלה, במדרגות. שוב ראיתי אנשים שלא נראו כמו נוסעים, אבל הרפיתי מהמחשבה שזה שיחזור של מה שהיה בכניסה לשדה התעופה. המשכתי לרדת במדרגות. ירדתי שני גרמי מדרגות. DEAD END. פניתי שמאלה. זה לפעמים מעניין לבחור את המצב של שירותים במקומים שאף אחד לא מגיע אליהם. בדרך כלל, המצב הוא רע, כתוצאה מהזנחה מתמשכת, אבל לפעמים יש הפתחות, כשמדובר בשירותים אקסלוסיביים, לאנשים מאוד מסויימים. לא. לגמרי DEAD END. נאלצתי לעלות שוב את שני גרמי המדרגות, אבל לא הנחתי למחשבה שאני צובר עייפות שתתיש את כוחותי עד כלות לקבל אחיזה. הפעם לא היה תור. היה שם איש קירח כבן 55. ביקשתי ממנו את המבטא של גיאורגיה אבל הוא אמר שאין. החלטתי להתייעץ. גייסתי טון חביב ושאלתי "תגיד, אתה יודע איזה מטבע לוקחים בדרך כלל כשנוסעים לגיאורגיה?” “דולרים". הגשתי את כרטיס האשראי וביקשתי 200 דולר. “רגע, בעצם, שיהיה 300.” אמרתי כשחישבתי שודאי רק הלינה תעלה 150 דולר ואולי 50 דולר לא יספיקו לשלושה ימים. השטרות נסלקו בתוך המכונה היפהפיה והוגשו אלי. לא ספרתי את השטרות, על מנת שלא יחשוב שאני כפוי טובה, כשאל מול הרצון הטוב שלו אני מציג חשדנות. אבל מה שבאמת חשדתי בו, לנוכח המהירות שבה בוטלה בקשתי הראשונה ובוצעה זו שאחריה, זה שלא באמת בוטלה בקשתי הראשונה, אלא שהיא הצטרפה לזו שאחריה.

הפרק העשירי

המשכתי ללכת קדימה, תוך שאני חש שאני הולך ומתקרב לעלייה למטוס. זכרתי איך נראה שדה התעופה בעבר, את השדירה הארוכה של חנויות הדיוטי-פרי, אבל זה לא מה שראיתי. ראיתי אולם גדול עם מזרקה באמצע. גם את זה זכרתי משום מה. הייתי חייב להשתין וקיוויתי שיש שירותים לפני העלייה למטוס, כי בתוך המטוס זה לא נעים כל כך לצאת לשירותים. בשירותים הייתה תחושה של חיפזון, אבל לא מהומה גדולה. הם היו מספיק נקיים בשביל שלא להעכיר את רוחי. הרגשתי צורך לוודא שאני יודע להגיע לספסלי ההמתנה לטיסה. התלבטתי אם ללכת על גבי הדרך הנעה או שמא מוטב ללכת. היו כמה ילדים על הדרך הנעה וזאת הייתה נראית כמו דרך מושכת תשומת לב להתקרב ליעדי, לכן החלטתי שלא לעלות. הגעתי ונותרה כמעט שעה. החלטתי לפנות חזרה לאולם הנוסעים הגדול. הבטתי בלוח הטיסות היוצאות. הטיסה שלי הופיעה אבל רק בקצה הלוח. מצאתי מקום לשבת, אמנם לא סמוך למזרקה, אבל מרווח למדי ומאפשר לי נקודת צפייה. הבטתי באישה בעלת מראה פנים נורדי שישבה אל מול מי שנראה כמו בן-זוגה. שניהם נראו יפים ומגניבים ביותר. המשכתי לבהות בהם, עד שהתיישב מולי אש מבוגר עם לפטופ וחייך לעצמו כשהקיש עליו באצבעותיו, כאילו הוא ילד קטן שנלהב מהטכנולוגיה. הוא לא היה נראה אדם רע ומצא חן בעיני שהייתי מסוגל לחבב מישהו, אפילו כשהוא לא היה עצוב.

הפרק האחד העשר

שעת הטיסה הלכה והתקרבה והחלטתי לגשת לשער 8 בשדירה D, משם אמורה לצאת הטיסה. שמחתי שעוד נשאר לי מקום לשבת. לצידי ישבה אישה מבוגרת ומי שנראה כמו הנכד שלה, בחור צעיר ואנרגטי כבן 17. הוא דיבר בטלפון בשפה קשוחה ומחוספסת, אבל בכל זאת הפגין ביקורתיות אינטלגנטית, שניכר היה להבחין בה מבעד לשטף הסלנג. הבטחתי בנוסעים שעלו לטיסה למוסקבה משער 9. היו שם כמה בלונדיניות וכולם דיברו צרפתית. הייתה שם בלונדינית אחת יפה במיוחד, כבת 30, עם שני ילדים. מה שהיה יפה בה זה שתוי הפנים שלה היו חדים ואציליים, אך יחד עם זאת מעודנים וניכר היה שאיננה מודעת לחלוטין ליופיה. דבר מרשים נוסף, היה שניתלוו אליה שני ילדים, אך היא לא נראיתה מותשת ולאה כלל וכלל. לטשתי בה את מבטי להרף עין ומיד הסטתי אותו לכיוון המושב שמולי, אל רגלי הנער האוטיסט שהיה נראה בשליטה מלאה, לשביעות רצון מלוויו, שככל הנראה היו קרובי משפחתו. בעודי ממשיך לבחון את העולים לטיסה, נשמעה בכריזה הודעה מוזרה שכללה את המילים ”ציפור“ ו“מטוס“. הייתה ניכרת מורת רוח מכיוון הנכד והסבתא, שאמרה בטלפון ”זה תמיד קורה בטיסות שלנו!“ לפתע החלה לחלחל ההכרה שההודעה בכריזה כוונה לטיסה שלי וכי המשמעות שלה רעה. ההודעה נשמעה שוב והפעם היה ברור לי שמדובר בטיסה שלי. הבנתי שציפור נכלאה במטוס וכעת מנסים להוציא אותה. הנחתי שיספיקו להוציא אותה בזמן, לכן המשכתי ללטוש מבט בפנקסי הורדרד, תוך שאני מנסה למצות את תחושת החופש, על מנת לגייס את חדוות היצירה הנחוצה לליקוט הפרטים האנושיים שסביבי לכדי יצירת אמנות.

הפרק השנים עשר התיישבתי מול השער, כך שיכולתי לראות את מי שמתקרב, אבל גם את דלפק חברת הטיסה. הודיעו שהטיסה נדחתה אבל לא הודיעו עד מתי. הרבה אנשים התקבצו סביב הדלפק, אבל ציפיתי ללחץ הרבה יותר גדול. אמרו שהטיסה תצא ב-9 וחצי בערב. ואחרי כמה דקות הודיעו שאפשר לקחת שוברים לבורגר ראנץ‘. אכלתי צהריים בבית, אז העדפתי שלא ללכת לקחת כעת, אלא לצבור רעב עד שעה 7 בערך ואז ללכת לקחת. היו שם גם יותר מידי אנשים. ניסיתי לנחש מי מבין היושבים על הספסלים שייך לטיסה ומי שייך לטיסות אחרות, שיוצאות בזמן. הרגשתי תחושת קיפוח עזה, שהלכה והתחזקה, בכל פעם שהודיעו לגשת לשער לטיסה אחרת. החלטתי ללכת לאולם הנוסעים הגדול, איפה שיש את המזרקה. ניסיתי לגמוע עוד ועוד מתחושת החופש, אבל היה לי קר. המזגן, על טמפרטורה קבועה, לא משנה מה הולך בחוץ. אטמוספירה בפני עצמה. לא חשבתי על זה. באתי במכנסיים קצרים, כי ראיתי שבגיאורגיה הטמפרטורה די דומה לזו בארץ. הצטערתי שלא חשבתי על זה שאתקע שעות בשדה התעופה. הייתי חייב לחשוב על זה. ניסיתי לנצל את קרני השמש האחרונות ונשכבתי על הריצפה לצד הספסלים. אור רומנטי בקע מבעד לחלון האטום היטב והתענגתי על מגעו בעורי הצונן. הרגשתי שתחושה זו יכולה להימשך לנצח, נפסקה באחת כשחשתי שאני נעשה מוקד למבטם של המוני אנשים זרים.

הפרק השלושה עשר

במהלך שמונה השעות ששהיתי בשדה התעופה, עברתי משדירה לשדירה ומשער לשער, על מנת להפיג את השעמום. הייתי עם הנוסעים לבוקרשט, עם הנוסעים למוסקבה, עם הנוסעים לרומא ועם הנוסעים לניו-יורק. כשהתיישבתי לצד מה שנראה כקבוצה של עולי רגל רומנים, חשתי ברוחם הטובה. תהיתי אם אני נראה רומני. השתדלתי שלא יחשבו שאני לא רומני. היה לי חשוב שלא יחשבו שאני בעצם לא אמור לשבת שם. על מנת שהמשחק יהיה אמין, הבטתי בצג המורה על שעת הטיסה ובחנתי מידי פעם את השעה בטלפון הסלולרי, תוך שאני מחשב כמה זמן נותר עד הטיסה לא-שלי, כאילו היא שלי. הרגשתי שלא משנה לי מה נאמר בשפות הזרות, שהרי יש קסם רב בחוסר-ההבנה, מרגע שמשלימים עימה. הדבר הזה הוא חלק ממה שאני מכנה "תחושת חו"ל" או שלוות-נפש אל מול הלא-נודע. לעיתים ניתן לחוש בתחושה זו, גם מבלי להיות בחו"ל, אבל רצוי להיות בחו"ל. שמחתי שיכולתי לחוש אותה כבר בשדה התעופה. כל הזמן חשבתי לכתוב, אבל לא מצאתי על מה, או יותר נכון: איך. ב-15 השנים האחרונות ההשראה כמעט שאיננה פוגשת בי וכשהיא כבר פוגשת בי אני כה מופתע עד שאינני יכול לעשות עימה דבר.

הפרק הארבעה עשר

השעה 9 וחצי מתקרבת וכולם ממהרים לנצל את השובר לקפה ומאפה. אני מתיישב בספסלים ממול וממתין בסבלנות שהתור יפנה למגמת התקצרות, אבל זה לא קורה. רק באים עוד ועוד אנשים. אבל יש לי סבלנות. כלומר - יש עוד זמן. אני רגוע, אני COOL. לא רע לי, גם לא טוב במיוחד. זו החופשה שלי, רק שלי. אני לא רעב במיוחד, כי לא מזמן אכלתי ויש גם סיכוי טוב שיהיה אוכל במטוס. אבל עדיין, אולי מוטב קצת לאכול, כדי לא לרעוב. לא טוב לטייל על בטן ריקה ובאמת - אולי כל השוברים האלה למעשה באים לזעוק ”אין אוכל במטוס!“. אבל עדיין, התור ארוך מידי ואני מחליט להמשיך לבהות. האנשים נראים בשלבים מתקדמים של רציצות. אין בחורות יפות ללטוש בהן אין עיניים, כל שנותר זה לבהות במבוכה בדינמיקה החברתית המתהווה של הקבוצה המאורגנת, לראות איך כל עוד אחד מנסה ללבוש לעצמו תפקיד, דמות מסויימת: החיוכים הידידותיים המזוייפים, שמאחוריהם נגלים עצבות וחשש, הסחבקיות המאולצת, הקיטורים האינטלגנטיים יותר ופחות, הביקורתיות המתנשאת, הניסיון העיקש להרוג כל סוג של התרגשות תמימה. ועדיין מבעד לכל אלה, חבורה של אנשים כבני 60 יושבים ומדברים ביניהם, טופחים לזה על השכם. נראה שהם מכירים שנים, נראה שהם מאוד לא משכילים, אבל זה לא משנה להם. כעת התור התקצר. אני מחליט לקחת בורקס, אבל לא קפה, כי קפה לא ייתן לי לישון - זה מה שקפה עושה לי. אני מגיש את השובר וברגע האחרון נוטל מהמקרר בקבוק סודה ושואל ”משקה כולל גם את זה?“ היא אומרת שלא, באדיבות גדולה ואני מחליט לוותר ורק מבקש שיחממו לי את הבורקס, תוך שאני מניח את השובר על הדלפק ומחזיר את הבקבוק למקרר. כשאני חוזר מישהו מבקש לשרת אותי, אבל אני אומר ”זה בסדר, אני רק מחכה לבורקס שיתחמם“ ואחרי שאני לוקח את הבורקס אני תוהה אם הוא חושב שלקחתי בלי לשלם.

הפרק החמישה עשר

לחוות עיר, כמו לחוות אישה, במובנה השטחי ביותר, זה אומר לדפדף בה כפי שדפדפת לראשונה בספר הישן שפעם כתבת, להריח את הדיו ולמשש אותו, כרפרוף שפתיים זו בזו, כתחילתה של חדירה, בגמיעת הטעם החדש-ישן של התשוקה הרעננה בסמטאות ובגוונים השונים של הבניינים, האנשים, הכיכרות, הפסלים, המוזיאונים, הקתדרלות, היונים והשמיים והתחושה שלא משנה כמה כבר ביקרו בה, אין זה פוגם כהוא-זה בבראשיתיות החוויה, ברצון להניח לה לגמוע את כל כולך, מבלי שתחוש שנפגמת, שמשהו מהותי נילקח, נשדד, נבזז, אלא נותרת שלם, טהור, ממש כפי שהיית קודם, אמנם שיכור מסיפוק עצמי אבל במחשבה צלולה ואילו היא, אתה לא באמת יודע דבר אודותיה, אבל אתה גם לא צריך לדעת. אבל, זה לא נועד לקרות. לא הפעם. הפעם, כך חשת, זו צריכה להיות חוויה עמוקה, עם כל ההשלכות בכך.

הפרק השישה עשר

הלכתי להשקיף מהחלונות אל החשיכה, כשהקול הודיע בחמידות בכריזה שהטיסה תצא ב-21:45 וגם לוח הטיסות אישר זאת. לא רציתי לחכות בתור עם הראשונים כי כל מה שזה אומר זה שאחכה יותר זמן. חיכיתי שהתור יצטמצם לכמות מינימלית ביותר. בינתיים ראיתי את המטוס וסביבו חגות מכוניות עם אורות מהבהבים, מתוכם יצאו אנשים שבדקו כל יציאה ויציאה של המטוס, על מנת להבטיח שהכל מאובטח. חשתי בהתרגשות חיובית. ניסיתי לגמוע כל חלקיק מההתרגשות החיובית הזאת והרגשתי שזה אפשרי.

בעלייה למטוס, הדריכות נמדדת לפי קצב ההליכה וקצב הדיבור. המיסדרון ארוך מידי ומרובה פיתולים. האנשים לא הולכים בצורה סדירה, לכן קשה עד בלתי-אפשרי לעקוף. חששתי שיקחו לי את כרטיס העליה למטוס שרציתי לשמור כמזכרת. למזלי היא רק הביטה בו והחזירה לי אותו כפי שהוא, כולל החלק שחשבתי שאמורים להפרידו מהכרטיס. אמרתי "תודה" בנימוס מופלג והרגשתי שהיא מרגישה שאני לא כמו הם, הקבוצה הרועשת שלפני, שודאי כלל לא טרחו לומר "תודה" ואם עשו זאת, עשו זאת מתוך רגש חובה, או אפילו עליונות ולא מתוך הכרת תודה אמיתית.

הפרק השבעה עשר

החזה מתוח, הברכיים מעט מכופפות, מעט ישרות מידי, החזה רפוי למטה, הכתפיים עולות ויורדות. המספרים משתנים מהר מידי מול העיניים, המבטים לא מרפים. מתישהו המספר שלך יגיע, אתה מרגיע את עצמך. "מתישהו הוא יגיע". אבל זה הולך ונמשך, עד שהאמונה במחשבה הזאת הולכת ומתפוגגת. אתה מנסה מאוד לחשוב חיובי, אבל זה לא ממש הולך. החזה מתוח, הברכיים מעט מכופפות, כעת אתה מנסה ליישר אותן קלות, אבל מרגיש שזה נראה מאולץ. אולי זה לא נראה מאולץ, אבל זה ללא ספק מרגיש מאולץ. החזה מתוח, מסרב להתרפות. הכתפיים, מסרבות להיות בקו ישר, אתה יודע שזה נחוץ כדי לתת בקהאנד ממש טובה, אבל אתה לא מסוגל לזה כעת. כשאתה בין האנשים, מודע לעייפה, הכל נהיה איטי מידי או מהיר מידי והדבר היחיד שקבוע זה חוסר היציבות, התחושה שנחוץ מאמץ עליון רק כדי שלא ליפול. הנה, האיש הזה, הוא לא חושב עליך רעות, גם לא האישה שלידו, הם בטח נחמדים נורא מאחורי הפרצופים העייפים והזועפים, כשאתה מבקש מהם "סליחה" ונדחק למושבך ליד החלון, ממהר לפתוח אותו ולהביט אל הכנף ולתהות האם כלל יש משהו מבעד לשחור שחור הזה.

הפרק השמונה עשר

האור מלפנים, בשורה ליד, לא כבה. האיש החליט לקרוא. הוא גם מתח את הכיסא לאחור, בחוסר התחשבות. אבל, זה לא מפריע לאיש שמאחור. לפחות, לא שמתי לב שהוא מעיר לו. אני מרגיש שזאת לפני מנסה לעשות משהו דומה, אבל אני לא נותן. גם ככה בקושי יש לי מקום. היא מנסה יותר חזק. האור מלפנים, בשורה ליד, כבה. יש קולות נחירות. אני מחפש את התנוחה הנכונה ביותר, את הדרך להניח את הרגליים באופן שהכי פחות יכאב לגב. אולי כשהרגליים משתלשלות מתחת למושב, אולי כשהן הצידה, אולי כשהברכיים מונחות על המושב מלפנים. כל פעם תנוחה אחרת מרגישה יותר נוחה, או שזו אשליה שנועדה לגרום לי להרגיש שבחרתי בתנוחה נוחה יותר. האישה מלפנים שוב נשענת לאחור, הפעם היא מפעילה יותר כוח. אני לא נכנע. אני מחליט להניח את הברכיים על המושב. הפעם, בעצבנות היא נשענת לאחור, אבל היא לא יכולה בכלל להזיז את המושב, בגלל שהברכיים שלי שם. היא מחווה מלמול לא ברור וקצת מפנה את הראש לאחור. אני מרגיש שהנוחות שלי מתגברת, עם כל ניסיון תוקפנות שלה. אני מייחל לעוד מתקפה, על מנת שאוכל להגן בנחרצות גדולה יותר. אני מרגיש שהברכיים שלי כבר לא מונחות, שהן ממש ננעצות בגב שלה. וזה מרגיש כל כך טוב. אני מנסה לחשוב על תשובה במקרה שהיא תפנה אלי. אני רוצה לשאת מונולוג שלם על זכותו של אדם בעל גובה מעל הממוצע, שמושבי המטוס פשוט לא יועדו למימדי גופו, לעמוד על שלו, משנגזל ממנו עוד מהמרחב המועט שהוקצב לו, אבל כששוב היא לוקחת את המושב לאחור, אני רק יכול לאזור את כל כוחות הנפש ושאריות הערנות כדי להמשיך במאבק הבלימה. הפעם היא מפנה את הראש לאחור ופולטת גידוף, בתקווה לעורר מהומה רבתי, אבל כולם ישנים. אני מרגיש שהקרב לא הוכרע, אבל חשוב מזאת: היא לא ניצחה.

הפרק התשעה עשר

את האורות הראשונים של טביליסי ראיתי אחרי חשיכה ארוכה. אלה היו אורות קטנים ומרצדים, על מה שנראה כמו כביש ארוך וישר בלב המדבר. ידעתי שזה חייב להיות משהו אחר. טביליסי אמורה להיות עיר גדולה וזה נראה כמו כפר קטן ומבודד. הנחתי שמדובר בפאתי טביליסי ו-ודאי שהמטוס ינמיך טוס לקראת הנחיתה, אראה את המופע החשמלי המרהיב שראיתי מעל תל אביב. אבל זה לא קרה. היו נוסעים שדווקא התרשמו מכך שבשעה 3 לפנות בוקר יש תנועה שוטפת בכביש. הרגשתי שגם אני צריך להתרשם, אבל לא הצלחתי. כשהמטוס נחת, מיהרתי לעקוף כמה טיילים שיכולתי מקבוצת הטיול המאורגן, בדרך להחלפת הדולרים שלי למטבע המקומי. האישה בדלפק הייתה נראית שלווה מאוד ומעט מנומנמת. לפתע נפתח דלפק נוסף, על מנת להקל על הלחץ. עברתי באסרטיביות לדלפק החדש. התלבטתי אם להמיר 100 דולר או 50. מישהו אמר ש-50 מספיק לשלושה ימים. אבל היה עלי לשלם גם על בית הארחה, אז התלבטתי. בסוף החלטתי שעדיף 100, כי מי יודע אם עוד אתקל בעמדות כאלה בתוככי העיר. השער היה 0.42 דולר ללארי, המטבע המקומי. הרגשתי שקיבלתי הרבה פחות ממה שהייתי אמור לקבל, אבל זה היה נראה בדיוק מה שכולם קיבלו, אז לא עשיתי מהומה. בדרך לביקורת הדרכונים, השתחלתי בנונשלנטיות בינות למוטות המתכת המפרידים בין הטורים הריקים מאדם, על מנת שיווצר הרושם שאינני חושש מביקורת הדרכונים, עד כדי שאני מרשה לעצמי אקרובטיקה מסוג זה. לשדה התעופה הייתה תחושה של מקום זר ורחוק מאוד והשירותים לא היו נקיים בכלל ועדיין, האווירה הייתה מאוד רגועה, יחסית למקום שהיה אמור להיות מאוד מאיים.

הפרק העשרים

רחוב אססיניישן. רחוב ההתנקשות. לא, לא כותבים את זה ככה. קצת אחרת. אתה לא זוכר איך. ASSASINIAN. לא. במורד הרחוב יש חנויות, בעיקר מכולות. יש גם חניות שיוצאות אל הרחוב. ויש את המנהרות האלה שיוצאות מחצרות הבתים ישר אל הרחוב. אותן אהבת במיוחד. חזיתות הבניינים נראות לעיתים מפוארות ולעיתים מוזנחות. יש מבנים שנראים כמו מבנים ציבוריים, בתי ספר ומוסדות ממשל. אתה היית הולך שם, במורד, מהטירה שלך, בדרך לכיכר החירות, ליברטי סקוואר, שפעם קראו לה כיכר סטלין. טוב, פעם הכל היה סטלין. אתה מחליט ללכת לבד, בלי להעזר במפה, או בג'י פי אס. לבחורות אין את המראה הזוהר שאתה אוהב, הן לא יוצרות הילה סביבן. יש להן מראה צנום, שברירי, חולני כמעט. “זה דווקא טוב", אתה אומר לעצמך. זה אומר שלא צריך להתייגע מהמאבק ביצר המין, ביצר הכיבוש, ביצר שמאפיל על הכל וגורם לו להראות כה דל, כה חסר-משמעות, אך בבנליות מזוויעה, מרגע שהוא נעלם, אתה מבין שבעצם זה הוא שכה דל, כה חסר-משמעות. מתחיל להיות חם, אבל לא מספיק. אתה מנסה להדחיק את המחשבה שאתה עדיין מודע מידי לעצמך, שזה לא באמת חופש, שאתה בטוח שכולם מסתכלים על היהודי הזה, הישראלי, שמסתובב ברחוב ומנסה להעמיד פנים שהוא לא הלך לגמרי לאיבוד. אבל כן, אתה צריך להודות, אתה לא באמת יודע לאן לפנות. כבר ניסית סימטה אחת לכיוון המשוער, אבל לא ראית משם את הטירה שלך ויש לך הרגשה שבכלל היית צריך לפנות לכיוון הפוך. לא ברור לאיזה צד צריך לפנות כדי לפנות לצלע ההר הנכון. אתה נכנס לסימטה תלולה, שתוביל אותך לנקודת ראות גבוהה מספיק, כדי לדעת בודאות אם טעית לגמרי בדרכך. אתה נזהר ממשאית הזבל ומנסה שלא להראות אובד מידי, כשאתה נזהר שלא למשוך תשומת לב יתירה, אל מול נביחות הכלב. אתה ממשיך עוד קצת למעלה אבל עדיין לא מספיק. עובר בין מכונית שחולפת ומשאית הזבל שנדחקת מאחוריך. “הם נוהגים כמו מטורפים", אתה לא חושב. אתה נמצא מספיק גבוה, כדי לראות, שאתה לגמרי לא בכיוון.

הפרק העשרים ואחד

איש אחד כפוף וגדל מידות, מזכיר מאוד את "הודור", עמד ביציאה מאולם קבלת הנוסעים. הוא פנה אלי "Taxi?” שמחתי מאוד, כי היה לי חשש גדול שלא יהיה שם אף אחד. החזקתי בידי את הדף עם שם בית הארחה, Castle Rock והכתובת שלו –1/4 kojory drive. היה נראה שהוא מיד הבין. הוא לקח מידי את הטרולי עליו המזוודה ופסע בפסיעות מהירות קדימה ואז ימינה. הגענו למכונית, שלא נראתה כמו מונית. היא הייתה גדולה, מרווחת וההגה היה בצד ימין. מתוכה יצא איש אחר. הוא לקח מידי את התיק והניח בתא המטען. הודור, צעק לעברו "מוחמד! מוחמד!” ועוד איזה משהו שנשמע כמו קללה עסיסית ואני הבנתי שהאזהרות של אחי כנראה היו מוצדקות. הומלנד. הייתי בהומלנד. תיכף תגיע האישה הדו-קוטבית והבוס היהודי שלה ויהיה לי עסק עם כל מיני אפגנים עם זקנים שחורים ועניינים עם חילופי שבויים. הבנתי שלמעשה הכל תם. כל שנותר זה לקוות שהכל יסתיים כמה שיותר מהר. ישבתי בדממה גמורה בעת שהוא נהג במהירות עצומה בכבישים השוממים, לא ממש מתחשב בהפרדה בנתיבים, במכוניות אחרות ובפניות ממש כמעט שאיננו מאט. תהיתי אם סופי יגיע עוד לפני שיביא אותי ליעד הלא ידוע. השילוט והכבישים נתנו תחושה של עולם לא מערבי. האותיות הגיאורגיות נראו שוחרות רוע מיסתורי ואפל. אחרי הכביש הארוך, הגענו לרחובות צרים, מוקפים בתים דלים ומטים ליפול. הפניות הלכו ונהיו תכופות יותר והעליות חדות יותר והחושך הלך וגבר. המשכתי להיות קפוא. הוא שאל אותי מה הכתובת והראתי לו את הדף. הוא התקשר למישהו, לברר. הבנתי שלא נגיע כל כך מהר, אבל כנראה שנגיע. לפתע הוא עצר וסימן לי לצאת החוצה.

הפרק העשרים ושניים

הוא רצה להשאיר אותי שם, אבל לא הייתי מוכן. זה היה נראה כמו מה שראיתי בתמונה באינטרנט, אבל משהו נראה לי חשוד. נתתי לו את מספר הטלפון של בעל בית הארחה והוא התקשר אליו מהמכשיר הקטן והמצ‘וקמק שלו, כי אני לא הצלחתי משלי בגלל שלא היה לי SIM מקומי. הוא סימן לי לחזור לרכב. הוא הסביר לי שהגענו לרחוב קוז‘ארי כשהיה עלינו להגיע לדרך קוז‘ארי. הייתה לי הרגשה שמדובר בטעות כזו. רווח לי שלא לשווא התעקשתי על לא להישאר שם. הייתי יכול לדפוק על הדלתות עד הבוקר ואף אחד לא היה פותח. זה גם בכלל לא נראה כמו בתמונות והיו בתים עלובים מכל עבר. הרגשתי שהוא אדם טוב אחרי הכל ואין לו כוונה לחטוף אותי או לרצוח אותי או לרצוח אותי ולחטוף אותי או לחטוף אותי ולרצוח אותי. הוא שוב פצח בנהיגה המטורפת בסמטאות העולות בחדות. לפתע הוא פנה ימינה בדרך סלעית במיוחד וחשתי ייסורי מצפון על כך שהרכב שלו ודאי נהרס. היה איש במעלה הגבעה. הבנתי שזה האיש שאני צריך להפגש איתו. השעה הייתה כ-3 לפנות בוקר. יצאתי מהרכב. פסענו שלושתנו אל התא האחורי. פשפשתי בכיסי ומצאתי לשמחתי את הארנק. הייתי מוכן לשלם לו, כמה שמגיע. לא הייתה לי כוונה להתמקח. שמחתי שהגעתי ליעדי. הוצאתי כמה שטרות, אבל גיליתי בינתיים שבעל בית הארחה, איש קירח ונמוך, כבן 60 פוצח בויכוח קולני עם נהג המונית. לא יכולתי להבין אף מילה, אבל הנחתי שהוא מקלל אותו נמרצות ולרגע היה נדמה שהדברים הולכים לכיוון של חלופי מהלומות. היה נראה שהוא גוער בו או מטיף לו מוסר, או שניהם. לבסוף הוא אמר לי ”GIVE HIM 40 LARY“ במין נימה של תבוסה. נתתי לו 50, כי הרגשתי שהוא עבד בשבילי קשה מאוד וגם הדרך הסלעית הזאת. במדרגות המובילות לכניסה לבית הארחה הוא הסביר לי שהמקסימום שאפשר לקחת זה בכלל 20 ושעשיתי טעות שלקחתי חאפר כזה. כן, עכשיו הבנתי למה למכונית שנסעתי בה לא היה שום סימן שהיא מונית.

פרק 23

הנחתי את תיק הגב הגדול על הריצפה בכניסה. פסענו יחדיו לתוך הסלון. הוא ניגש לארון המשקה ואמר שהוא חייב לשתות איתי וויסקי שהוא אף פעם לא שתה. הוא אמר שזה וויסקי קנדי. נהיה לי טוב בלב, הרגשתי שהגעתי למקום שבו מציעים וויסקי בפעם הראשונה שפוגשים אותך. הוויסקי היה טוב, אבל לא היה נעים לי לגמור לו אותו. הוא הניח ליד קנקן מלא יין לבן והציע גבינות. סירבתי, חששתי שהוא ייגבה על כך כסף. התיישבנו וסיפרתי לו על העיכוב בטיסה. הרגשתי לא נוח מזה שאמצע הלילה, אבל היה נראה שאין לו שום בעיה עם זה והוא מוכן לשבת ולדבר איתי עד הבוקר. הרגשתי לא נוח מזה שהאנגלית שלי רצוצה, מאחר שלא השתמשתי בה הרבה זמן וגם העייפות והחרדה החברתית ועוד כל מיני תירוצים, אבל הוא נראה רגוע מאוד. הוא סיפר שלי שהשם שלו אלדר והוסיף שזה שם שנשמע ישראלי. לא יכולתי שלא להסכים שזה נשמע שם ישראלי. הוא הוסיף שזה שם שנשמע לנוצרים נוצרי ולמוסלמים מוסלמי. לגבי זה לא ידעתי. היו אייקונות על הקירות והכל היה מאוד שליו ורגוע. הדברים שאמרנו הדהדו בחלל הסלון. הוא סיפר לי ששני ערבים הזמינו את החדר לידי, אבל הוא מכיר אותם, הם תמיד מזמינים, לא טורחים לבטל ולא באים. הוא סיפר שיש גם שתי רוסיות מאוד סקסיות בחדר לידי. זה מיד עורר את סקרנותי. הוא סיפר לי שאחת מהן מאוד להוטה למין. התפלאתי שהוא מספר לי את זה ותהיתי אם זה רק כדי לגרום לי לעניין בשהות המקום. הוא סיפר שהוא נשוי ויש לו נכדים וגם שהיה לו תפקיד מאוד בכיר ברוסיה הסובייטית. האמנתי לכל זה. התחלתי להרגיש עייף. הוא חש בזאת והציע שנעלה למעלה. עלינו במדרגות העץ החורקות ופסענו במסדרון עד קצה החדר. נכנסתי לחדר ואהבתי מאוד את מה שראיתי. מחוץ לחדר, נשמע קול פכפוך המים במפל והייתה אמבטיה ענקית בחדר האמבטיה. זה נראה בדיוק כמו בתמונה. שמחתי מאוד ושקלתי אם לא לצאת משם בכלל במשך כל שהותי.

פרק 24

התלבטתי אם להגיף את התריסים, או להשאיר את החלונות פתוחים. עדיין לא הייתי בטוח אם קר בחוץ או חם. הייתי עדיין עם מכנסיים קצרים וחולצה קצרה. הבטתי שוב לאמבטיה, כדי להרגיש טוב עם עצמי. היא הייתה גדולה ובוהקת ומזמינה מאוד. כיביתי את האור, נשכבתי על המיטה והרגשתי שקריר. הגפתי את התריסים וסגרתי את החלונות. הבטתי על הארון ממול. החלטתי לפשוט את הבגדים ולשים אותם בארון. נהיה לי קר. הרגשתי נרגש מידי בשביל ללכת לישון. הדלקתי את הטלויזיה. היו הרבה ערוצים. יותר מ-300. להרבה ערוצים היו שמות אירניים, ARYAN TV וכאלה. היו כמה ערוצי ספורט מאיטליה, אבל הראו רק כדורגל מהליגה האיטלקית. אלדר יצר אצלי סקרנות עצומה ל-GIRLS שדיבר עליהן. חיכיתי לשמוע אותן חוזרות, אבל לא העזתי לפתוח את הדלת. ומה יהיה כשיחזרו? אז יחזרו. החלטתי לעשות אמבטיה. כשפתחתי את הברז היה ריח גופרתי רע מאוד. החלטתי לסבול את הריח. המעבר מהדוש לאמבטיה היה בעייתי, אבל להתרחץ היה כמעט בלתי-אפשרי בגלל שהזוית של מתלה הדוש הייתה גרועה מאוד. המים החמים סירבו להגיע, אבל התמלאתי אופטימיות כשהרגשתי שבכל זאת הם מתחממים קלות וריח הגופרית גם הוא הלך והתעצם. נשכבתי ונהניתי מאורכה הרב, שאיפשר לי לשכב במלואי. התענגתי על מגע המים החמים והשקט והרגשתי שאיבדתי לחלוטין את רוח ההשראה שעוד פיעמה כשהייתי בשדה התעופה.

פרק 25

נכנסתי עירום מתחת לשמיכה, כשאני תוהה האם היא עבה מספיק על-מנת לאפשר לי להירדם ובפעם הטריליון בערך מתנגנת לי במוח השורה WILL LIFE EVER BE SANE AGAIN. ציפיתי לשמוע אותן עולות במדרגות אבל לא שמעתי. התעוררתי, הבטתי בשעון, השעה הייתה 07:30 שעון מקומי. זה אומר שישנתי בערך 4 שעות, אבל הרגשתי שאני לא מסוגל להירדם יותר. התלבטתי אם לרדת לסלון/חדר האוכל או להישאר בחדרי. החלטתי להישאר. רציתי לתת לתחושת החופש לחלחל לתוכי וחששתי משיחות ועוד עם אנשים זרים. הבטתי אל מחוץ לחלון, השמיים היו אפורים. צלע ההר לא נראיתה אטרקטיבית, נראיתה וולקנית, עם מעט מאוד צמחייה. אבל היה אפשר לראות חלק מהעיר וחלק מהעיר נראה בסדר. הרבה יותר טוב מאיך שזה נראה בלילה. החלטתי בכל זאת לרדת למטה. החבאתי בתא העליון ביותר של הארון את הארנק, תחבתי לכיס את הפנקס וקצת כסף ואת הסלולרי בכיס השני. בדיוק כמו שאני יוצא החוצה כשאני בארץ. אלדר לא היה למטה, גם לא היה זכר ל-GIRLS. אישתו, או אישה כלשהיא, סימנה לי לשבת. ישבתי. היא שאלה אם אני רוצה תה או קפה. התלבטתי קשות. רציתי לתת לה את התשובה שתשמח אותה הכי הרבה, אבל לא ידעתי. קפה נשמע לי וולגרי, אז אמרתי תה. היא רכנה לעברי והגישה צלחת מלאה גבינות. לאחר מכן הגישה צלחת עם תבשיל עוף ואורז. היא אמרה CHICKEN, על מנת להרגיע אותי. השולחן התמלא מרגע לרגע, עם עוד ועוד צלחות, עם מאכלים שלא הייתי מסוגל לסרב להם ולא רק מפאת הנימוס. ואז אלדר נכנס.

פרק 26

אלדר נכנס בגופייה. סימנתי בידי קלושות לאות שלום וגם הוא סימן, אלא שהסימון שלו נראה ידידותי באופן מופגן, אם כי לא דרמטי מידי. שמתי לב לזאת מיד. זו הייתה הרמת יד לכיוון המותניים, כשהיד נשארת תלויה מעט באויר ואז פונה אחורה באחת. שוחחנו והוא סיפר לי שעבד אצל טייקון גיאורגי, שהוילה שלו נמצאת בהמשך הכביש. הרגשתי שאני מדבר עם אדם מאוד מכובד ולכן נזהרתי מאוד שלא להישמע טיפש. לאחר מכן, הוא הוביל אותי לגג המבנה ושם הסביר לי על האתרים המעניינים בעיר. העיר נראיתה מרהיבה מלמעלה. היה אפשר להבחין בזוהב הקתדרלה ממרחק, בגשר הכסוף המסחרר וביופי של העיר השרויה בטבורה של שרשרת הרים, בצורה מעוררת השתאות. הבנתי שהוא מדבר על הפסל הלבן העצום של האבירה עם החרב, שהיא מגינת העיר, השוכן בסמוך לחומות המבצר העתיק. סוג של קדושה, כך הבנתי. הנהנתי בראשי להסבריו, למרות שלא יכולתי לתפוס את המרחקים בין האתרים השונים ולא הייתי בטוח שהבנתי בדיוק לאן אני אמור להגיע. כל אותה עת שדיבר, חשבתי בליבי ”בכל מקרה, כשאני מטייל, אני סופג אוירה ולא כל כך מעניין אותי מבנה כזה או אחר“. הוא סיפר לי שהחדר ליד חדרי לא יהיה תפוס בימים הקרובים ולכן אוכל לעבור לשם. כשנכנסו לחדר הזה הוקסמתי ממנו מיד, משום שמהמרפסת שלו ניתן היה לראות את הנוף של העיר כולה, ממש כמו מהגג וגם משום קירבתו למגורי ה-GIRLS. אגב, לא ראיתי אותן בארוחת הבוקר. הנחתי שהן יצאו מוקדם יותר, או שהן ישנות. היה בדעתי להמשיך לשרוץ במקום, כדי לשלול את האפשרות השנייה, אבל אלדר הציע שיראה לי את העיר במכונית שלו ובכך גם יחסוך לי את ההליכה למרכז העיר. אמרתי לו שימתין מעט, כי אני לא יוצא לעולם מהבית בלי כובע ומשקפי שמש. את הפנקס שכחתי לקחת.

פרק 27

מהאוטו של אלדר, טביליסי נראית מוכנה לביקורי. הוא נוסע דרך רחובות צרים ומודיע לי שרק בגיאורגיה, מכל המדינות בעולם, מעולם לא רדפו יהודים ומראה לי את בית הכנסת שהשתמר ושאר המבנים ברובע היהודי שהשתמרו. כאילו שאיכפת לי. הוא מגיע לכיכר החופש, LIBERTY SQUARE ואני נפעם מגודלה ומהמונומנט המוזהב שבמרכזה. ”זו כנראה עיר רצינית מאוד“ אני חושב לעצמי. הוא ממשך לרחוב שותא רוסטווילי, המשורר הלאומי של גיאורגיה. הרחוב נראה מלא במבנים יפים. הוא נוסע ברחוב הראשי ומסביר לי על האתרים השונים והמוזיאונים ואני מנסה להקשיב, אבל מתקשה, כי הקשב שלי נמצא למה שבחוץ ואני מאוד רוצה להשתתף בשיחה ומצטער בשבילו שאני לא בן-השיח הראוי לו, אבל פשוט לא מוצא מה להגיד, אז אני מנסה לחייך בשביעות רצון, כדי שיחשוב שאני נינוח ואז גם הוא ירגיש נינוח. הוא מבצע פרסה די חדשה על מנת לחזור לכיכר ואני מבין שבניגוד למה שסברתי, גם הנהיגה שלו די פזיזה, אבל איכשהו הוא משתלב בתנועה, ללא שהוא סופג כל צפירה. אני מתחיל לחשוב שהם אמנם נהגים פזיזים, אבל הם מוכנים לפזיזות הזאת זה מזה, דרוכים כל העת - ולכן אין תאונות. אני חושב שהוא מחבב אותי ואני מקווה שימשיך לחבב אותי. הוא נראה כמו מישהו שחשוב שיחבב אותך. זה יפה מאוד מצידו שהוא מראה לי את העיר ומסיע אותי ובעצם מפצה בכך על חוסר ההכנה המוקדמת שלי. אני מרגיש שאני יודע על העיר כל מה שיכולתי לדעת, לו הייתי מתכונן מראש. הוא עוצר בצד הדרך ואומר לי לרדת. אני יורד וממהר להגיע לשפת המדרכה, על מנת שלא יחשוב שלא איכפת לי להידרס.

פרק 27

פרק 28

מסעי בעיר החל אל מול שרידי המצודה המתנשאת אל מול פני העיר. הבטתי בתעלה וחשבתי שהיא ראויה לצילום. צילמתי אותה. הבטתי באנדרטת האביר וחשבתי שהיא ראויה לצילום. צילמתי אותה. הבטתי באם המגינה הלבנה הענקית שלצד שרידי המצודה וחשבתי שהיא ראויה לצילום. צילמתי אותה. התחלתי ללכת לכיוון הפארק כשלפתע הבחנתי בחנות אלכוהול. רציתי לבדוק את מחירי האלכוהול, במחשבה להצטייד בטקילה איכותית במחיר זול יותר מזו שראיתי בדיוטי פרי. לא זכרתי את שם הטקילה אבל ידעתי שאזכר כשאראה אותה. החנות הייתה ריקה מאדם ורק כעבור מספר דקות הגיעה המוכרת מלמעלה, בינתיים הבטתי ביינות והאלכוהול למיניו. המחירים היו אכן זולים אבל לא זיהיתי כלום. הכל נראה תוצרת מקומית. המוכרת אישרה זאת כששאלתי אם יש להם טקילה ואף אמרה בנימת בוז שהכל תוצרת מקומית. כשיצאתי גיליתי שהחל לרדת גשם. פסעתי במהירות אל עבר השוק המקורה. החלטתי ללכת לים של טביליסי. הגלים שצפו לובן ועננים שחורים גדשו את האופק. היו מספר אנשים שעשו פיקניק על הדשא, הם נראו צוהלים וחסרי דאגות. אילו רק ידעו מה הולך לבוא. כולם הופתעו. הגשם הלך והתחזק, החלטתי לחזור אל השוק המקורה. דרך השוק הוצפה לחלוטין ונעלי התמלאו מים. איש אחד, רוכב אופניים החל לשיר בקול רם ואישה אחת הזעיפה פניה וקיללה ברוסית. תיירים דוברי עברית נראו נרגשים מהגשם, כאילו מעולם לא ראו גשם. חבורה של שבדים צעירים חייכו בינם ולבין עצמם ודילגו בעליזות מעל השלוליות. אני ניצלתי את יכולתי לקפוץ למרחק רב ונטלתי תנופה של כ-10 מטרים על מנת לזנק מעל שלולית ענק, אל הצד השני של הכביש.

פרק 29

ההליכה המסחררת, בשביל המתפתל, במורד אבני החצץ, אל עבר הכביש הראשי. אלדר אמר לי שאעבור תעלה, אבל לא ראיתי אותה באופק. היא הייתה אמורה להיות מתחת לארמון של המיליארדר הגרוזיני. רציתי לצאת לעיר, לחוות את חיי הלילה, אבל לא הייתי בטוח איך אני אמור להגיע לשם. ידעתי שזה חייב לכלול מעבר דרך החורשה התלולה, אבל מצאתי מדרגות בצלע ההר, כמו אלה שהכרתי מאתמול. לפתע ראיתי שתי בחורות/נשים/עלמות.

הן נראו אבודות.

”Hi, do you know the way to the city center?”

“They, suppose to be stairs, somehere....”

“Yes. They told us so, but we can’t find them.’

“You can go with me, I’m going to the city center.”

רק אחת מהן דיברה, השנייה שתקה כל הזמן. הסתבר שהיא לא יודעת מילה באנגלית, או לפחות כך היא טענה. הסתבר ששתיהן רוסיות, שבאו מקזאן. דווקא זו שדיברה מצאה חן בעיני, אבל לא במיוחד. היה לה לוק חמוד כזה, ביורקי, אבל היא שידרה תחושה נטולת מיניות, למרות שהיה קיים הפוטנציאל. הרגשתי שכל כובד המשקל עובר אלי ולא אהבתי את זה.

”Did you come here to travel?”

“Yes, it’s very nice. And everyone speaks russion.”

“Cool. Did you go from downstairs?”

“No, we used the funicolor.”

הפוניקולור הזה. מין רכבל, שרק מאוחר יותר הסתבר לי שיש שניים ממנו והוא אטרקציה רצינית ביותר. אחד מהם מוביל מהעיר העתיקה למצודה בראש ההר והאחר מוביל מהרחוב הראשי לפארק השעשועים. דיברנו על משחקי החורף שהיו בקאזאן וניסיתי להראות בקיאות בספורט. הכרתי את קבוצת הכדורסל, לא יותר מזה והיה נראה לי שהן התאכזבו. הצעתי שאלך לדרכי, אבל הן התעקשו שאמשיך איתן.

”So, you want to sit somehere?”

“We don’t know, we just walking.”

והלכנו בסימטה עם השם הצרפתי, שם היו כל המועדונים והן לא עצרו בשום מקום והרגשתי שהזמן הולך ואוזל וחלון ההזדמנויות הולך ונעלם, אבל זה לא באמת היה זה ממילא. עצרנו ליד פסל של מישהו שנראה שיש לו שופר בפה והן הסבירו לי שזו דמות ידועה, שהוא ליצן החבורה, זה שיש בכל מסיבה/ארוחה והוא זה שמספר בדיחות ומשעשע את כולם. הן הסתובבנו שם בין התכשיטים והמזכרות ברחוב, כשלפתע היא הודיעה שהן צריכות ללכת. לא הצעתי להצטרף. חשבתי שיציעו שלישיה, אבל במקום זה אני הצעתי לרשום את הכתובות פייסבוק שלהן בפנקס והן צייתו.

פרק 30

מהחלון נשקף אלי הנוף הסלעי, הבראשיתי, הוולקני. הרגשתי צורך לחקור אותו. באופק הבהב בלילות מגדל הרדיו ובימים היה אפשר לראות את הגלגל הענק הצהוב, מהלונהפארק עליו אלדר אמר שהוא מבוגר מידי. הרגשתי צורך להגיע לשם. יצאתי מיד אחרי ארוחת הבוקר. בהחלטה ספונטנית ביקשתי מאלדר לפתוח עבורי את הדלת המובילה אל הטבע. אלדר שעה לבקשתי ויכולתי להתחיל במסעי. דילגתי קלות מעל המעקה ונחתתי על הדרך רצופת המדרגות העוברת בין מפלים ועצים. האזנתי היטב לשכשוך המים וניסיתי להתעלם מהריח הגופרתי העז. אבל היה קשה, קשה מאוד. החלטתי לשים נפשי בכפי ולטעום מעט מהמים, במקום שם מי המפל זרזפו על השביל העשוי מעץ. המים היו טעימים ומתוקים מאוד. הרגשתי צורך לצלם את הנוף שנשקף מלמעלה ואת העיר כולה. צילמתי גם את זרזיפי המים והמשכתי הלאה. התחיל להיות חם, חם מידי. אבל לא סבלתי. הרגשתי מבודד בטבע. קיוויתי מאוד שזה יימשך ככה, אבל הייתי מוכן למבוכה במפגש עם מישהו מהצד השני, קיוויתי שלא יהיה צורך במנוד ראש כלשהו. למזל, אף אחד לא בא. אולי היה חם מידי לגיאורגים, או לתיירים. אלדר הדריך אותי שלא להמשיך ישר במקום שיש פנייה ימינה, אבל התמלאתי היסוסים לגבי המיקום המסויים. הרגשתי צורך להמשיך קדימה עם הדרך העולה במעלה ההר, אבל סמכתי על הנחייתו של אלדר ופניתי בחדות ימינה מטה, בתקווה שהדרך תשתפל שוב כלפי מעלה ואכן, כך קרה. אני מכיר מירושלים את הדרכים לטפס על הרים והן אכן בדר“כ מסתובבות ולא פונות בצורה חדה. לפתע נשקף נוף יפה יותר מלמעלה. חיכיתי לראות בעלי חיים, אבל הם לא הגיעו. בול עץ ענקי חסם את דרכי, צילמתי אותו בעודי מקפץ מעליו. הייתה נקודה שבה היה מבנה קטן לצד הדרך שהוקדש לקדושה כלשהיא. פסחתי על פניו כאילו איננו נמצא שם. הרגשתי שאני מתקרב ליעדי ושמחתי על שבחרתי לטייל בטבע, במקום שוב להסתובב בעיר. הרגשתי שהבדידות נסבלת יותר לבדי והצלחתי לדמיין שאני נהנה.

פרק 31

בהליכה לאורך השדרה, בבוקרו של יום ה', אפשר לראות את השמש מגיחה בין צמרות העצים, מפזרת ערפילים. האוויר נצבע בגווני צבעי הקשת, כשהאור חודר אל מבעד לעפעפיך. אתה עוצם עיניך ושואף אל קירבך את מתיקות האוויר, מתענג על העלטה המוחלטת ולרגע קט נדמה לך שהעולם עצר מלכת.

החלטתי שהיום, אני יוצא מטביליסי, הרחק הרחק, אל ההרים והימים.

ורה באה מאוקראינה והיא גרה בפולין. היא אוקראינית גאה והרוסים עשו למשפחה שלה חיים מאוד קשים. היא גרה באיזור הסכסוך, בחצי האי קרים. הם הכריחו אותה לכתוב ולדבר רוסית באוניברסיטה והיא ממש לא אהבה את זה. יש קרבות ברחוב שלה ונהיה ממש מסוכן. גם הכלכלה ממש במצב גרוע ומתנכלים לה ברחוב בגלל שהיא אוקראינית. וטוב לה בפולין. רק המבטא שלה, כשהיא מדברת פולנית, קצת בעייתי. אז היא מעדיפה לדבר איתם רוסית, בפולין.

כשישבתי לידה במונית, הרגשתי איך חמימות זרה מתפשטת בי, לנוכח עליצותה, הזוהר הבלונדיני הטבעי והפנים המחוטבות היטב והאף שהזכיר לי קצת את שלי. היא עטתה משקפי שמש על פנייה, אבל ידעתי שזה רק בשביל להסתיר עיניים "יפות יותר מידי".

הפקיד בלשכת התיירות אמר לי שהטיול כבר יצא, אבל התעקשתי שבכל זאת יברר.

היא מאוד שמחה כשהגעתי / היא חשבה שכבר לא יהיה טיול. אני הייתי המושיע שלה. ככה לפחות הרגשתי. היה צריך עוד אחד / פשוט, בשביל שהטיול ייצא לדרך. וזה הייתי אני, מכל שלל האנשים האפשריים.

פרק 32

ליד המוזיאון הלאומי יש כנסייה. ילדים עוברים ברחוב הראשי ונכנסים לרגע, רק בשביל לגמוע מעט ממי הברז שבחצר הכנסייה. מצאתי שם ספסל. ישבתי עליו והבטתי. אני אוהב להביט באנשים, לבחון התנהגויות. אחרי כמה זמן, הרגשתי שהתחושה הזו מיצתה את עצמה ועברתי לפארק שמסביב למוזיאון. הייתה שם סטודנטית לצילום שהייתה עסוקה עם מצלמה גדולה ומוט. דמיינתי שבחיים אחרים הייתי ניגש אליה ואולי אף מוצא מכנה משותף, בגלל העניין המשותף באמנות. אבל בחיים אלה, השתדלתי שלא תחוש בכך שאני מביט בה ומשהרגשתי שזה איננו אפשרי התרחקתי לקצות הפארק. החלטתי שאני אוזר אומץ ונכנס למוזיאון. שאלתי מה המחיר ואמרו לי 5 לארי. החלטתי שזה יקר מידי ויצאתי. שקלתי להיכנס שוב ופשוט להמשיך ללכת, כי הקופאיות נראו חסרות עניין בפיקוח על הכניסה, אבל הבנתי שמעצם השאלה שלי סימנתי את עצמי, הסגרתי את רצוני. החלטתי בכל זאת להיכנס ולשלם את 5 הלארי. לא התאכזבתי. הייתה תערוכה של האמן ואחו בוגדזה (Vakho Bugadze). היה לי קשה מאוד להתאכזב (למרות שמאוד ניסיתי). התמונות היו מרהיבות. היה בהן שילוב של מיניות מתריסה, תשוקת מציצנות ומלנכולית כרך קלילה. היו מעט מאוד אנשים במוזיאון וכולם היו נשים. הרגשתי נבוך כשהבטתי בתמונות וניסיתי שלא יחושו שאני מזדהה עם היצריות שבהן, או שלפחות יחושו לגיטימציה לחושפנות זו של הבשר והרגש, כשהיא במסגרת של אמנות. אישה צעירה, בעלת שוקיים בוהקים ויפים, נכנסה לאולם ונעמדה לצידי והביטה בציור שאני הבטתי בו. מיד עברתי לציור אחר.

פרק 33

ייסורי התשוקה הלא-ממומשה מתגברים ככל שמושא התשוקה קרוב יותר. זו יכולה להיות קירבה נפשית, אך גם קירבה פיזית. כשפסענו במעלה הגבעה המובילה אל המנזר בראשה יכולתי להרגיש שיש איזה משהו שאני רוצה לעשות איתה, אבל לא ידעתי בדיוק מה. השתדלתי שפני יעטו ארשת נינוחה, בלתי מלחיצה בעליל ושנפשי תהיה רפויה לחלוטין, כמו שריר שיכול לפעול רק כשהוא רפוי. רמת הקשב שלי עלתה פלאים, על מנת לאתר את הסימן הקלוש ביותר להדדיות. אבל לא, לא היה דבר. לא כשצילמה אותי ולא כשצילמתי אותה, לא כשהבעתי התעניינות אמיתית ולא מעושה במשלח ידה ולא כשטיפסנו במעלה הקטקומבות ובמורדן וביקשתי לסייע לה במורדות התלולים ובשיפועים החדים, אך היא סירבה. שוב ושוב, סירבה. וככל שעבר הזמן, ידעתי: הסימן הראשוני היה סימן כזב, סימן מוליך שולל. פורטונה, היא איננה איתי, כתמיד, מתי שאני הכי צריך אותה. היא לא באמת התעניינה בי ובטח שלא חשקה. אני פשוט הייתי אדם רנדומלי, שהיא הייתה זקוקה לו, על מנת שהטיול שלנו במונית, עם הנהג הגיאורגי, שדווקא כלפיו היא הרעיפה תשומת לב, ייצא לפועל. ובכל זאת, הרהבתי עוז והבעתי את כוונותי, על מנת שבאופן סופי יושבו פני ריקים. ומה התענגתי על עונג התבוסה הניצחת, ההשפלה הגמורה ומה מתוקים היו הייסורים, על כך שעדיין מסוגל אני לייצר לעצמי אלוהויות בשר ודמיות ולסגוד להן, רק על מנת שיהיה להן כוח רב מספיק כדי לנפץ נפשי.

פרק 34

התנשפתי בעוברי בעוד גרם מדרגות שלא הוביל למעוז חפצי. הבהלה, פינתה את מקומה לייאוש והתחלתי להשלים עם כך שלעולם לא אגיע לטירה. הכלבים רחרחו אותי בחשדנות ולא פרצו בנביחות אמוק, רק משום שריחמו עלי. אנשים התרחקו ממני. החלטתי ללכת לכיוון האור. "קיצור דרך" לא יימצא פה, חשבתי. חלפתי להיות חבורת נערים שיכורים. הם חסמו את דרכי וניסיתי להעמיד פנים שאני בן המקום כשעברתי בזהירות ביניהם, מבלי להגיד מילה. רגלי לא כשלו, אך מבטי היה נטוע בריצפה.

כשהגעתי לחדרי, התפשטתי במהירות ונכנסתי אל תוך השמיכה. בחשיכה ובואקום החם, הרגשתי שוב מוגן. שקלתי אם לעשות אמבטיה, אבל לא יכולתי להחליט. הרגשתי כל כך טוב בחשיכה המגינה. אבל המים החמימים והאמבטיה הגדולה, גם היא יכולה לנסוך תחושה נעימה. החלטתי להיכנס לאמבטיה ושוב חשתי בריח הגופרתי העז (שאז לא ידעתי שהוא גופרתי ורק סברתי שזה סירחון שנובע מאינסטלציה גרועה). למרות הריח, נכנסתי לאמבטיה הגדולה ונתתי למים לזרום מתחת לגווי ומצידי, ממתין לרגע שבו תופיע תחושת ה"אההההההה" וארגע לחלוטין.

לפתע שמעתי בדממה הגמורה, קול של שקשוק בקבוקים וצעדים העולים בנמרצות במעלה מדרגות העץ.

"זאת היא!" חשבתי לעצמי. "זאת מוכרחה להיות האישה, הבחורה, ה-SEXY GIRL הזו, הכה נחשקה, שאלדר דיבר עליה."

או שאולי זו חברה שלה.

החלטתי לצאת מהאבטיה. לבשתי חלוק ופתחתי קלות את הדלת, מעין הזמנה. ניסיתי למצוא את האומץ להיות ליד הדלת כשהיא פתוחה, אבל לא מצאתי. אז פשוט ישבתי על המיטה, הדלקתי את הטלויזיה והעמדתי פנים שאני צופה בטלויזיה כשהדלת פתוחה. לפתע שוב נשמעו צעדים, עולים במדרגות. השתרעתי מהר על גבי, על מנת שפני לא ייראו. דלת נפתחה, נטרקה וננעלה באחת במפתח. "זה לא סימן טוב", חשבתי לעצמי. "הן לא קיבלו טוב את זה שיש שם מישהו בחדר שהיה ריק."

יכולתי להרגיש אותן יושבות על המיטה בחדרן, שולפות בקבוק אחרי בקבוק משקית הניילון ומוזגות. האחת, עטופה בחושניות בלתי נגמרת והשניה, באי-מוגדרותה הבלתי-מוחלטת. יכולתי להרגיש את התמיהה שלהן לגבי האורח החדש הזה, שהותיר את דלתו פתוחה ונחשקותו מוטלת בספק ואולי אף יש בו משהו מאיים, בצורה שבה רגליו משתלשלות על גבי מסעד המיטה והגרביים האפורות האלה והעדר נעלי הבית. רציתי לחוש בהרמוניה עם העלטה השרועה אפרקדן והמלנכוליה המחלחלת לאיטה.

פרק 35

יכולתי לשמוע את השיר הרוסי העצוב הבוקע ממכשיר הטלפון שלה ולחוש את מגע הבשר, העור והעצמות. החלטתי לעבור לחדר ליד, על מנת ”לשפר עמדות“. כעת, רק קיר הפריד ביני ובינה. התלבטתי אם לשבת בחושך או להדליק את האור. קיוויתי שהיא תצא למרפסת המשותפת ואז אוכל להביט בה. לשבת בחושך, זה אומר שאני רואה אותה והיא לא רואה אותי. להדליק את האור, זה אומר שאני נחשף. לא הרגשתי מוכן לחשיפה. המשכתי לשבת בחושך. שקלתי אם להשתרע על המיטה. הרגשתי לא נוח עם זה שאני נמצא בחדר שאמנם הוצע לי אבל שלא בחרתי בו. הקשבתי היטב לקולות מסוף המסדרון, על מנת לשמוע את חריקות העץ כשמישהו עולה ואז מיד לנעול את דלת החדר ולעבור לחדרי.

שמעתי חריקות עץ. אבל הן היו קלילות יותר מאשר של אלדר. הבנתי שזו החברה שלה הגיעה. נשארתי בחדר.

הסטתי מעט את הוילון והבטתי למרפסת. הייתה שם מאפרה וכוס יין. נזהרתי שלא להצמיד את הראש לחלון וחיפשתי את הזוית המושלמת כדי להביט על החלק של המרפסת שמול החדר שלהן. היה קשה למצוא מבלי להיצמד לחלון, אבל יכולתי להבחין שאין אף אחד בחוץ. רק השאריות הסגירו שנעשה שימוש במרפסת. נעשיתי חסר-סבלנות וחששתי שהן פשוט יילכו לישון. החלטתי לנקוט באמצעים נואשים. הדלקתי את האור. המרפסת התמלאה אור וכעת לא היה לי ספק שהן חשו בכך שיש דייר או דיירת בחדר ליד. ועדיין, לא היה כל סימן של תזוזה לכיוון המרפסת.

נכנסתי לאמבטיה בחיפוש אחר כוס. נטלתי את הכוס והצמדתי לקיר. רציתי לשמוע באיזה טון נאמרו הדברים. הם שוררת בחדר עליצות או רוח נכאים. שמעתי עדיין שירים עצובים ברוסית, אבל לא שמעתי דיבורים. אור דלק בחדר, זה יכולתי לראות מהאור שהוטל במרפסת. המשכתי להביט החוצה, אל המרפסת המשותפת, כשעיני נעוצה בספת הקש שמול המעקה, בתקווה שיעשה שימוש נוסף במאפרה ובכוס היין. לפתע ראיתי אותה. עטופה במעיל פרוותי, שעונה על המעקה ומעשנת סיגרייה, כשכוס יין אדום בידה.

פרק 36

אני מאמין שדברים קורים כדי שניתן יהיה לכתוב עליהם. לפעמים אני כותב על דברים בזמן שהם קורים, או כמה דקות לאחר מכן. מובן שתמיד מתרחש תהליך עיבוד. ההתרחשות היא אחת, אבל בכל פעם שאכתוב עליה, אשתמש במילים אחרות. ועדיין, אני לעולם לא משתמש בדימיון. בעיני המציאות היא קדושה. היו פעמים שכתבתי על דברים שלא קרו והרגשתי עם זה רע מאוד. זו תחושה של חילול הקידוש ואני כבר מעבר לגיל שזה מרגש.

עכשיו, יש את עניין הזיכרון. ככל שעובר הזמן מההתרחשות, אני זוכר פחות ופחות.

אני כותב על דברים שהתרחשו לפני בערך 4 חודשים. אני זוכר שלאחר שהתלבטתי ארוכות, הרהבתי עוז לצאת אל המרפסת, אחרי שראיתי אותה גם כן בחוץ, מבעד לחלון. אני זוכר שהתחיל לרדת גשם והיא נכנסה פנימה, עוד לפני שהבחינה בי. אני זוכר שהמשכתי לעמוד בגשם ולהשקיף על העיר, כאילו הגשם איננו קיים.

אני זוכר שאחרי זה היא שוב יצאה החוצה.

אני זוכר שהתנהל דיאלוג דומה לזה:

”Hi. It’s raining.”

“No English.”

ותנועות ידיים לא ברורות. כוס היין עדיין הייתה על אדן המרפסת וגם המאפרה. היא קראה לחברה שלה.

ניסיתי לחשוב כל הזמן אל מי מהן התכוון אלדר. אחת הייתה עם תלתלים שחורים ומשקפיים והשנייה עם מראה סלאבי טיפוסי. אף אחת מהן לא בלטה ביופיה או בגיזרתה.

”Where you from?”

“Russia.”

“It’s raining.”

“Yes.”

ואז הייתה פאוזה ארוכה כזאת. והיא השתהתה כמה דקות והלכה לכיוון הכניסה לחדר, שוב הסתובבה לעברי ונכנסה באיטיות אחורה.