החינוך הסנטימנטלי

חינוך הסנטימנטלי

היא אומרת שהיא חיה בשקר. היא באמת חיה בשקר, היא לא סתם אומרת את זה. האמת הרגשית שלה היא לסעור, להשתולל, להכנע לגלים של האגרסיות הקיצוניות, של מצבי-הרוח החדים ואני לא אפשרתי לה על זה. כי אני לא יכולתי לשאת בזה. אני לא יכולתי לשתף פעולה עם זה. במקום זאת, שיתפתי פעולה עם העמדת הפנים. היא לא הוליכה אותי שולל. רציתי לחשוב שהכל בסדר, שהר הגעש כבר התפרץ והלבה יבשה. לא רציתי לראות שהוא עוד מבעבע ורק מחכה להתפרץ שוב. והאופטימיות, מנעה ממני את היכולת לראות זאת. אבל מה זה היה משנה? זה לא היה משנה מאום. רק דחיתי את מועד ההתפרצות. גרמתי ללבה להצטבר עוד ועוד וההתגעשות הייתה גדולה הרבה יותר מאשר אילמלא הייתי מניח לה לשחק עמי את משחק העמדת הפנים.

היא תמצא מישהו אחר. מישהו שאיתו היא תוכל להיות האש והוא יהיה האריה שמזנק לתוך חישוק האש. זה לא אני. אין לי רצון לזנק לתוך האש, אין לי רצון להיות בקרקס. אני רק רוצה את הקפה שלי בבוקר, את התה שלי בערב ולפעמים להסתכל על השקיעה. הרגשות הסוערים, הם הלא תמיד כוזבים.

“אני אעשה לך הצגה, טוב?”

“טוב.”

“לא, זה מוזיאון המדע. אתה רואה? זה מוזיאון המדע. הנה אני יושבת פה. ו... ו... אנחנו אוכלים ביצים. אתה רואה? זו ביצה.” מראה על איצטרובל.

ההנאה מהדמיון, כמה היא קסומה.

“למעלה, לשמיים! למעלה, לכוכבים! למעלה, לעננים!”

שום דבר לא הכין אותי לזה. להתמסרות, למחוייבות, לתחושה שאתה חב את חייך לאדם אחר, אז מה אם הוא תינוק, צעיר ממך ב-30 ומשהו שנה. אלה החיים שלך. אתה לא יותר טינאייג'ר פרחח, אתה מקיים חיים, אתה משמר חיים, אתה דואג שלא יאונה כל דבר רע לחיים, לחיים שאתה האחראי הבלעדי להם, אז מה אם הם צמחו ברחם לא שלך, מה לעשות שאין לך רחם, אבל אם הייתה לך, היא הייתה כל כך גדולה, שהייתה מכילה את כל העולם.

אתה בוכה? אל תבכה. אף פעם לא מאוחר מידי להכיר באנושיותך. אתה לא צריך אישור של פקידות סעד, או פסיכולוגיות מתחילות, גם אם לא תראה אותה יום אחד נוסף, אתה יודע שאתה אנושי. אתה דאגת, אתה דואג, יש עוד מישהו שחשוב לך מלבדך, יש מישהו שהחיים שלו חשובים משלך. לא יכולת לראות את אבא שם, לא יכולת לראות את אמא שם, לא יכולת לראות אפילו את זוגתך שם, אבל היא שם, היא שם בפסגה, בפסגה המנצנצת, השחונה, היא שם ובבוא היום תתן הכל עבורה וזה יהיה הכל עבורה. וגם אם לא תדע להכיר בכך, זה לא משנה. אתה יודע, אתה יודע, שפעם היית אנושי.

שקיעה, של 21 בנובמבר. שקיעה חורפית חמישית, בבית החולים הדסה עין-כרם. בין ערביים, מיד אחרי סיום המשמרת, זה היה מתחיל. פוסע הייתי לכיכר דניה ושם ממתין בהתרגשות לקו 27, שייקח אותי למקום ההולדה. מגיע הייתי לבית החולים, מבקרה במחיצתה אפופת התשבצים, הסודקו, מקלות הסריגה. שומע ממנה כיצד היא מפיגה את הבדידות בכל הימים האלה. מאחורי וילון אפרפר, בסמוך לנשים אחרות מצפות, היה עולה בליל קולות מודאגים. נשים הרות, רופאים, חברים, קרובי משפחה, מוכנים עוד להמתין. ואז, יוצא הייתי למתחם נחיתת המסוקים, מוודא שאין איש בסביבה ומשתרע על הדשא על מנת לצפות במופע הגדול: מקווה שלא פספסתי את שיאו של הקולאז' השמיימי. צופה הייתי בהתעמעמות קרני השמש בינות להרים, מדמיין את עשרות הגוונים שהייתי רואה אילמלא הייתי עיוור גוונים ומדמיין כיצד ארגיש כשאראה את ילדתי לראשונה: למי היא תהיה דומה? האם אראה בה בת-דמות? במה היא תהיה מיוחדת? האם באמת תהיה היא להילתי? כל העת הזו, כשאני שכוב על הגב ולא חש כלל את עקצוצי הדשא, מצפה הייתי בחשש גדול וחרדה עמומה, שיהא זה הלילה הזה שיברא את בתי, רק שלא יביא עמו אסון הלילה הזה. ולילה אחד זה קרה; כשבטנה מרוחה בדם וצווחת מלוא גרונה הגיחה היא אל העולם ומיד התאהבתי.

“אבא, אני רוצה להיות רק איתך.”

“אבל אמא אוהבת אתך פיצקי.”

וביום המחרת, אני ובתי בחיקי. ישנה. איש לא יפריע מנוחתה. אמא שלה לא בסביבה. וכשהיא תתעורר רק קולה ישמע. ללא גערות, ללא צעקות, ללא צרחות אינסופיות-אינסופיות על עניינים שאף-אחד לא מתווכח עליהם, כמו כספים, כמו מתנות, כמו צעצועים. כמה כסף היא עוד רוצה? כמה שתקבל זה אף פעם לא מספיק. הרעב הזה, לרעב עצמו. התאווה הזאת, לתחושת הקיפוח. הקיפוח הזה, שהכרתי כה טוב מאבא, כמה הוא יכול להיות מפלצתי, כשאין לו שום עיגון במציאות. המקופח הנצחי, המקופת הנצחית, הם מרגישים שכל דבר שנעשה נעשה נגדם וכל האמצעים כשרים לזעוק את קיפוחם, להאבק מאבקם התלוש מהמציאות, לעוות את המציאות שתתאים. אבל לעזאזל המציאות.

לפעמים אני מתאהב, אבל אני לא נותן לעצמי להרחיק-לכת. אני מחכה. אני מחכה לסימן. וכשהסימן לא מגיע אני ממשיך לקוות, אבל לא יותר מידי. הרומנטיקה, כבר לא נמצאת באהבה. הרומנטיקה, שמורה רק לה.

המצב רק ישתפר, אני אומר לעצמי ויודע שרוב הסיכויים שלא ובזה אני באמת מאמין. שום דבר כבר לא ינפץ את הבלון, כל נסיון לפגום בשליטה המוחלטת שלה רק יוביל לפגיעה שלה בילדה, שכמובן מאוחר יותר היא תגיד שזה הכל באשמתי. כמובן. אני זה שאוציא מהמילים שלה את המילים "בן זונה" ליד הילדה. ובאיזו קלות זה נאמר, קלות שמעלה את האפשרות המחרידה שהיא שומעת את המילים האלה הרבה. 

סיבוב היומי, דגניה- בית הכרם-ביאליק, קטיפת הפרחים. העגלה מחכה לי למטה. גם החתולים, החיתולים בבית מוכנים לדרך על השידה בכניסה. גם בקבוק מלא מים, אסור לשכוח. אנחנו מסביר לה איך לפתוח את השרשרת שאוחזת בעגלה, ללא ידיעה שהיא מקשיבה לכל מילה ותיישמה לכשתוכל. בקושי רב אני מעלה אותה מעלה עם העגלה. קיץ, חם, אבל בוקר, פחות נורא. אני קוטף לה את הפרחים היפים ביותר שאני רואה, אלה המטופחים, עם הצבעים העזים. היא אוחזת פרח בין האצבעות הקטנות ושרה לה בהמהומי הגרון ופעם אחת זקן אחד הלך מאחורי ואמר “היא מדברת אליך! תדבר איתה!” אבל הדיבור, הוא הרי כה מיותר, אל מול השירה. הגיע הזמן לשבת בספסל. קשה לי ללכת הרבה. אני חובב מנוחות. הקיום המתיש מתיש. אני מוציא אותה מהעגלה, היא עומדת ומסתכלת על הצמחיה הדחוסה. מחפשת להשתובב, אני רואה. אני מניח לה לטפס על מעקה הספסל, משגיח שלא תיפול, אבל לא יותר מידי. חשוב לי שתסמוך, חשוב לי שתדע לסמוך. זה הזמן להוציא את הרסק שהכנתי לה, המורכב מאפרסקים, שזיפים, ענבים, מלון, קיווי, אגס ותפוח. היא כל כל נהנהתה כשריסקתי אותה כעת היא תהנה לאכול. כשריסקתי אותה כעת היא תהנה לאכול. אני מושיב אותה בעגלה ומושיט כפית נדיבה, היא גומעת בשתיקה, בשקיקה.

[יקיצת צהריים] המלאך קם משנתו. מפהקת. פיהוק קטן-גדול, התמתחות מדוייקת: הידיים כלפי מעלה ואז לצדדים. אני נכנס בצעדים חרישיים עם המצלמה. מצלם אותה מזדחלת למגירה וסוחבת כובע. מיותר לביים רגעים ואז לצלמם, כל הרגעים המבויימים נראים אותו דבר.

רשרשנית קטנה. רק השליכו עליה את נייר הכסף והיא תרשרש, תוך הנעת הרגליים ושרבוב הלשון החוצה. נייר עטיפה אדום. עטופה בצעיפים היא צוהלת ושיערה המדובלל מתקמט ומזיע.

[תיאור הווי בגינה]

“אבא, יש ילדים בגינה?” “יש, קצת.” “תבוא איתי!” “בסדר, אני אבוא איתך.” היא מוכנה ללכת למגלשה רק בתנאי שאני בא איתה. התבונה, מביאה איתה את הבושה. ידיעתך מגבלותיך, מביאה עליך ענווה. כבר אי-אפשר סתם לרוץ ולטפס, סתם לרוץ ולהתנדנד. צריך להסתכל, צריך לבדוק, איפה יש סכנות ואם אפשר למזער את האפשרות לסכנה, עם אבא כבן-לוויה. ואז אני מוציא את הצבעים והיא מציירת שמש ובאה ילדה ורוצה להשתמש בצבעים והילדה שואלת אותה  אם אפשר והיא לא עונה. אני עונה במקומה, בקושי רב. והיא מציירת לידה והיא כאילו לא מבחינה בה אבל היא לא יכולה שלא להאט ציירותה ולבחון בחצי-עין ובתשומת לב מלאה את מעשיה של הידידה החדשה.

[משחקים באוניברסיטה] מכה בתמנון, מכה בדבורה. לוחצת על הבליטה הזאת שמשמיעה מנגינה ואז שוב. ואז שוב. אני משמיע לה קים דיל, אני משמיע לה ברידרז, היא מכה נמרצות בכפות ידיה בפרפר. מדליק ערוץ הופ וניגש למיקרוגל לחמם לה עוד מנה של סימלק. היא אוכלת הרבה מאוד היום. “קפיצת גדילה" קוראים לזה. זה טוב, כשגדלים בקפיצה. גם אני רוצה יום אחד, לגדול בקפיצה. רק לא היום, היום זה יום מנוחה.

[יקיצת בוקר בדירתי] רשרוש נשמע במרכז החדר. “יש שם עכברים?” “לא, זו אני!” בוקר של גניבה, כל שניה שאני מצליח לסחוט איתה אני שומר עליה בחירוף נפש ומקדש אותה לעד. אני מתעורר ולא צריך להתמודד עם מחשבותי, יש לי את פיצקי מולי. עלי לדאוג לה, עלי לפרנס את מחשבותיה. יכול להיות אושר יותר גדול מלראות את בתך מרימה ראשה ומביטה אליך מאמצע החדר ושואלת "אבא, עכשו קמים?” ואתה לא יכול אלא לענות "כן, פיצקי, בואי נקום!” ולקום עם הגב המתפרק והרגליים הכושלות ולהתיישב על הריצפה מולה, ברגליים מקופלות במשולש אל המשולש שלה, “עם עידודו אני עושה ככה”. הכנה לקריירת הטניס העתידית שלי. כפי שהיא מגלגלת את הכדור האדום בזמן שאני מוסר לה את הכדור הצהוב היא תדע להכין את חבטת הבקהאנד הקטלנית עוד לפני שהכדור מגיע. כן, בקהאנד, כי הבקהאנד שלי הייתה חלשה. ואולי לא. למתן ציפיות, אם היא תהיה טובה בזה יופי, צריך לתת לה את ההזדמנות, אבל אסור להיות מאוכזב. אסור להיות מאוכזב. בכל זאת, יש לה גם אמא, די פלגמטית למען האמת, שרק לאחרונה גילתה שהיא מסוגלת ללכת יותר מ-10 דקות בלי להתלונן. למעשה, היא מסוגלת ללכת שעות, כשהמטרה לנגד עיניה היא אהובה החולני, דמיונה החולני.

השמחה שלה אמיתית, אבל לא חולנית. היא כבר לא צריכה אישור לשמחה שלה, היא פנימית. היא רואה פונפונים והיא עליזה, היא רואה ילדים קטנים וחמודים והיא שמחה. היא לא מפחדת להראות את השמחה. היא לא מתביישת שכולם יראו. זה טוב, זה מראה שהיא לא לגאמרי כמוני.

[זחילה] זוחלת באמבטיה, זוחלת אל המגירה ומוציאה את הכובע האהוב עליה. פסגת שאיפותיה – ללחוץ על הכפתור שמכבה את המחשב. צווחות חמודות ושרבובי שפתיים היסטריים. לא היה לי מספיק מזה, לא יכול להיות מספיק מזה. אני שוב מוצא את עצמי אומר לה כמה אני אוהב אותה והיא אומרת לי "אני אוהבת רק אותך ואת אמא, לא אוהבת אנשים". ומזכירה לי שגם אני לא אוהב אותם.

רואים את הסרטים ביחד ומתמוגגים, אני והיא. היא רואה את עצמה בגיל חצי שנה ואומרת "התינוקת צוחקת" כשאני אומר "זאת את" היא אומרת "נכון, זאת אני".

בשלב מסויים כל אינטראקציה איתה הפכה להיות סיוט. זה לא קרה בין-לילה אבל זה גם לא היה הדרגתי. רמת הקשב שלה הפכה להיות מינימלית, הפרצוף הזועף הפך להיות הפרצוף הקבוע.

בגיל 4 חודשים ניסתה להגיד "אבא", אבל לא הצליחה. היא נהייתה מתוסכלת ובכתה, אבל כעבור חודש היא כבר אמרה בקלות, כמילתה הראשונה.

היא הייתה אומרת "אני תקועה כל הבוקר עם תינוקת שלא מדברת". היא לא רצתה להניק אותה, לא רצתה לשחק איתה, הייתה מניחה אותה בעגלה ונותנת לה לבכות ללא הפסקה. התקשיתי להבין כיצד אפשר להיות אדישים לפלא שכזה, אבל עשיתי ככל יכולתי שהתינוקת לא תפגע מאדישות זה. היה עלי לתת לא רק את היחס שלי, אלא לפצות על חוסר היחס שלה. יכולתי להזדהות עם דכאונה כדכאון שאחרי יצירת יצירה גדולה שכל זמן יצירתה מייחלים ליום שתכתב השורה הראשונה והנה משנכתבה חשים התעלות גדולה אך לאחריה ריקנות וספק כבד אם יש עוד משהו לחיות עבורו. אבל זה לא היה זה, לא לכל אחד יש מזג של יוצר. זה היה משהו אחר. משהו שקשור לחוסר-היכולת לתקשר עם מי ששונה ממך. היא לא ראתה בתינוקת את מי שהיא עתידה להיות, אלא רק מי שהיא – יצור שלא מדבר, רק בוכה, מחרבן וישן.

היא לא מקשיבה למורה, היא לא מסתכלת על אף-אחד, היא כולה רק לעצמה. כשהמורה מראה שצריך לשים את החישוק סביב הגוף היא משליכה אותו לכל עבר. כשהמורה אומרת לשבת היא רצה לקיר ונתלית הפוך על המקבילים מעץ. כשהמורה אומרת לשבת היא רצה ומתרסקת בצהלה גדולה על פרקט אולם הבלט. אני מביט בקיר ורואה את טביעות כפות רגליה הקטנות ומרגיש שהדמעות שוב מבצבצות מרוב שאני אוהב אותה.

אני לא מתחרט. עצוב לי. עצוב לי עליה. מין מועקה כזאת. מתחוורת לי הסיבה שמעולם לא פעלתי נגדה. זו הרגשה איומה. איך אפשר לרחם על אדם שרוצה לפגוע בך בכל דרך אפשרית? אפשר. היא מסכנה, היא אומללה ומתוך המסכנות, מתוך האומללות, צצות הפורענויות הקשות מכל. לא טוב לי עם זה. אפילו שבעצם לא נעשה דבר והכל עוד יכול להיות מופנה נגדי. לעיתים נדמה לי שעדיף לי ככה. עם תחושת ההיפגעות אני מסוגל להתמודד, אבל לא עם התחושה שפגעתי ולא משנה אם הפגיעה מוצדקת או לא.

והכל צף והכל יצוף מעל פני השטח, שחור על גבי לבן. הדברים יהיו קיימים, לא רק כשהם יוצאים מהפה שלי ואולי בשבריר של תודעה היא תבין ותפסיק להיאבק, כי המאבק רק תובע עוד ועוד קורבנות חפים מפשע. זה פשוט גוזל ממני יותר מידי אנרגיה, המאבק התמידי הזה שלה. ועדיין, הדברים האלה הם פצצות אטום ארוזות היטב במשפטים משפטיים. פצצות אטום שלא יתפוצצו לעולם, כי היקום כבר ממילא גרעיני.

הבוגדנות שלה, סיפקה לך תירוץ טוב להמשיך להמנע מלשאוף לסקס. כשאתה נוכח אילו השלכות יכולות להיות למימוש התאוות, אינך יכול להיות ערב לכך שמימוש תאוותך שלך לא יוביל להשלכות דומות. והתיאורים, הרי המיניות איננה אף פעם רק מיניות, תמיד מישהו יכול להיפגע. תמיד יש שם מישהו שמסתכל מהצד ואומר "אוף, למה 7 שנים וחצי אני לא קיבלתי כזה סקס משובח!”

יום חדש. הרפתקאה חדשה. ייאוש מהשיטה, תסכול מהמסגרת. לחכות ליוסי לוי שינסה לעבור אותי ואז להכשיל אותו בפראות, להבטיח שלא יוכל להתקרב לשער. רק הכדורגל בהפסקה ואחרי הלימודים והתחושה שאני מסוגל להצחיק מצילים אותי. צניעות, מעל הכל. לעולם לא להודות שאתה מי שאתה, לעולם לא להודות שאתה מי שהם חושבים שאתה. אתה לא קופץ הכי רחוק, אתה לא כותב הכי טוב, אתה לא הכי מצחיק. אתה בסך הכל נחבא אל הכלים. כל כך נחבא, שלפעמים לא יודעים שאתה שם. הצניעות, הורגת. מה עוד נשאר? מזעור נזקים. כמה שפחות להיות במגע עם אנשים.

רצים רק על הקווים, אני אומר לה. אנחנו עומדים על קו הבסיס, אני אומר "למקומות, היכון, הכן, רוץ!” והיא רצה בשיא המהירות ומשיגה אותי כשהיא נוגעת ברשת, ממש שניה לפני. אני אומר לה "ניצחת". אחרי זה היא רוצה לרוץ על קוי השוליים. שוב עושים תחרות. הפעם היא מזניקה. הפעם היא צועקת "ניצחתי!”

אני אפילו לא יודע מי מהם. אין להם פנים, אין להם שמות. היא הולכת אליהם בלילות. אני נאנק בדממה לתוך השמיכה. היה נעים לי יותר לחשוב שזה מגיע לי, אבל אני לא חושב שזה מגיע לי. למעשה, אני חושב שזה לא הוגן. נתתי לה הכל. אהבתי אותה בכל ליבי, רק לא השכלתי לאהוב כפי שהיא רצתה. צעקתי על מי שלא הייתי צריך לצעוק, רק בשביל שתהיה מרוצה, שתרגיש שאני תומך, שאני מגן עליה, שאני עומד מאחוריה. אפילו כשהיה לי ברור שההתנהגות שלה לא צודקת הצדקתי אותה בחירוף נפש, לפעמים. ולפעמים, זה כבר היה יותר מידי בשבילי. כי יש צדק. יש צדק בעולם. ואני לא מושלם ואני לא קדוש. רק דמויות כוזבות כמו יש"ו יכולות להיות כאלה. ולפעמים לא מגיע לאנשים שיצעקו עליהם, לפעמים לא מגיע לאנשים שיגדפו אותם, לפעמים לא מגיע לאנשים שיזכירו להם את אפסותם, את נחשלותם.

קימה מאוחרת, אחרי שינה בלתי-נגמרת. צהריים שנמתחים עוד ועוד והלוואי שלא יגמרו, למרות שלא ברור למה בכלל צריך אותם. אחרי שוטטות לילית, המענגת מעצם חוסר-תכליתה, מעצם היותה כה מנוגדת לעקרונות להם מטיף, אבא.

“בוא, ארוחת צהריים.” הוא קורא.

אני מנסה להרים את הראש אבל לא מצליח. כבד מידי.

“אתה לא שומע שאני קורא לך?” אני שומע אותו. ומתחיל לחשוש. אך עדיין, לא מצליח להרים את הראש. איכשהו אני גורר את הגוף אל מחוץ למיטה.

“למה אתה לא בא כשאני קורא לך?”

“לא שמעתי.”

“אמא סתם מבשלת בשבילך. למה אתה לא מרחם עליה?”

המבט שלה נמצא עלי לכל מקום שאני הולך. היא מצחקקת כשאני מחזיק בידי את המטחן. הרסק, תיכף יתמוסס בין שיניה והיא תרצה עוד. והיא תקבל עוד, היא תקבל כמה שתרצה, כי זה בריא וזה טוב והיא רק תהיה מאושרת מזה. מה יכול להיות רע משילוב של קיווי, אפרסק, אגס ותפוח? ואולי גם מנגו, אבל בעצם, היא לא כל כך אוהבת מנגו, עדיף שלא, זה יהרוס הכל.

זו המערה שלי, זה הכוך. פה אני כותב כשאף אחד לא רואה. המקרר חולש על החדר בזמזומו המונוטוני ובהמהומיו הנלווים. זה איננו מקסים. עוד מנה של סבל שיש להשלים עימה, על מנת להגיע נקיים לבורא. לא אשקר. ערב חג, ערב שבת, בציפיה דרוכה לבאות, אך הבאות שוב מבושש לבוא, למרות שקבענו שעה ומקום והכל. הוא רק לא היה שם, כשקבענו.

הם יכולים אפילו לקחת את חירותי, אבל את מחשבותי הם לא יקחו ממני.

הכל חולי, הבריאות היא אשליה. מעטה רעוע של אשליה. עם זאת, הסבל מהיש עדיף לעתים על הסבל מהאין. הדיבור עם אדם אחר תמיד מיותר. שכנעת אותו בצדקתך? הוכחת שאתה החכם, אבל ממילא ידעת את זה, זה לא דורש הוכחה. שום דבר בעל ערך לא דורש הוכחות. הוכחות נחוצות רק לעיוורים.

כל החיים הם בריחה מהדיכאון. אתה מדוכא? למה אתה מדוכא? יש לך את עצמך, אתה הרי לא צריך שום דבר! אז, למה אתה מדוכא. הגיוני שאדם אובדני והישגי יהיה מדוכא אבל אתה שמחשיב את עצמך רוחני, איש של דרך ולא של מטרה, אתה צריך להיות מרוצה! יופי של דרך יש לך, מלאה מדרונות ודרדרים, שקיעות וסרפדים! אז למה אתה מדוכא, אה?

שאין לך חברה? הרי רק סבלת מהחברה, רק חיכית שהיא תלך. למה אתה מדוכא? מה הפנטזיות שלך שנגנזו? חברה שהיא גם ידידה? שתמיד יהיה לך כיף איתה? הרי זה לא אמיתי, לא אמיתי בכלל. אתה חי בדיוק כפי שרצית, הנח לפנטזיות.

“להוציא מעצמי את המיץ" מטרת החיים. הדבר היחיד שמוציא אותי מהדיכאון.

הוא יודע לתחזק, השכן למטה. הוא יודע מה גבר צריך לעשות בשביל האישה שלו. זה לא כמו אמא שלך, נשים, תבין. נשים צריכות גבר שיתחזק אותן. אתה יודע לתחזק? אתה לא. אני לא יודע איך אנשים החזיקו את עצמם פעם. רק עם עצמם. אינטריגות חברתיות מעבירות את הזמן יופי.

צעקתי עליו "יש לי מגבלות! יש לי חרדות! יש לי דכאונות! אבל אני מנסה, לעזאזל, אני מנסה.” ורכנתי מעל פני השולחן והבטתי לתוך עיניו, מנסה לראות מה הדבר שגורם לו לשנוא אותי כל כך כל החיים והוא רק אמר "גם לי, גם לי יש דכאונות. אה וגם חרדות, די קשות".

בנאדם שלא היה מסוגל כל הילדות לקחת אותי לשיחה בגובה העיניים ולומר "מה קורה איתך, ילד? למה אתה כל הזמן מדוכא?” אתה מצפה שכעת תקבל משהו ממנו? חוץ מעוד נזיפה ועוד מבט מבזה? מה עוד תקבל? מה? כל כך אין לי כוח לזה.

עקומת התקרה ביחס לעקומת התריס – התקרה משופעת. תיבת התריס ישרה ועדיין, זה נראה אילו תיבת התריס היא זו שמתרחקת – מחשבות שמראה עיניים מעורר.

הכנות לזכיה במשפט – חשיפה מוגברת לשמש תכהה את עורך ותפריך את הטענה באשר לפחדך מהשמש. עוד ועוד ללכת בשמש הקופחת, כל פיגמנט שנשרף יהיה שווה לך הרבה כסף וגם הרבה זמן עם הילדה. החוק, הופך את כולנו לזונות שלו, לשקרנים עלובים בשמו.

אתה רוצה שיהיה לה טוב, אתה רוצה שהיא תשמח. אתה לא רוצה ששוב היא תטיל טרור ואימה, בליבך ובלב הילדה. אתה רק רוצה שיהיה לה טוב. אתה הולך לקנות לה מתנות, איזו מתנה שהיא רוצה אתה תקנה, רק שתהיה רגועה. אבל היא יודעת שהיא לא יכולת להרשות את זה, כי אז זה ישים הכל בפרופורציה, כי אז הדברים יהיו מציאותיים וכל כך הרבה יותר קל לחיות בעולם הדמיון, בעולם ההגזמות, בעולם שבו לא ייתכן שהיא לא צודקת ולא ייתכן שצרכיה נענים, כי אז אין שום הגיון בצרחות הבלתי-פוסקות, בטענות הבלתי-נגמרות. ולא יכול להיות שהיא לא הגיונית, אז אם המציאות לא מתאימה, אז נשנה אותה, בראש.

מה עוד ידפק. מה עוד היא תוכל לדפוק. מה עוד נדפק אצלה שהיא תוכל להעביר הלאה. איך בדיוק היא תממש את הפתולוגיה? זה הרבה יותר קל, מבלי לדעת. אחד לאחד, היא תדפוק לה את החיים, בדיוק כמו שדפקו לה.

אתה רועד מידי. אתה יציב בידיך, אבל יש משהו רועד במבט שלך, אתה לא מסוגל להתמקד? מה יש לך? שתית משהו? לא. אתה משתמש בסמים? לא. סתם, זו התחושה הזאת שאבן נשברת בתוך הורידים, שחורבות זורמות בתוך הדם. הגוף האנושי הוא מופלא, עצם זה שאני בכלל מסוגל להחזיק מעמד. אבל עדיין, יש דברים שהוא לא יכול לשאת. יקום שלם שכולו מונע מכוח הרצון למנוע ממך את היקר לך מכל. יקום שלם שכולו מונע מהרצון לאמלל את היקר לך מכל. אלוהים, אילו רק יכול היית להמיר את כאבי ואת כאב העבר ואת כאב העתיד, בכאב העתיד שלה. אילו רק היה מסתבר לי שהכל חלום רע. אילו רק הייתי משוכנע שזה הכל פרי דמיוני, אילו רק לא ראיתי מה שראיתי, אילו רק לא שמעתי מה ששמעתי.

תודה לך אלוהים על החולי, תודה על לך על המצוקה, כי ברגע שיש הקלה אז היא הרבה יותר גדולה. תודה לך על השלשולים הקשים, תודה לך על החולשה הגדולה, תודה לך על החום, תודה לך על הלילות בהם המחשבה תקועה באיזו נקודה אי-שם בירכתי השוק והגוף מסרב להינפש. תודה על על היונים המכרכרות בחלוני.

אני ממשיך להתגרד. נזכר בהתקפה החולנית של אמא שלה. איזו גנטיקה חזקה, אלוהים. ממש גזע. גזע של אנשים שהדרך היחידה שלהם להתמודד עם עצמם זה דרך התקפת אחרים. כל פעם שהם מגלים חצ'קון חדש שגדל להם הם הולכים למישהו אחר ומספרים לו שגדל לו חצ'קון חדש. ולך תתמודד עם חצ'קון חדש, שאתה בכלל לא רואה שצמח לך. אז זאת הבעיה, שאתה לא רואה אותו. הם אומרים לך. אתה לא בסדר. אתה אמור לראות את החצ'קון! איך זה שאתה לא רואה את החצ'קון? משהו איתך לא בסדר. והנה, החצ'קון החדש שצמח להם הוא כבר לא אישיו. הוא בכלל החצ'קון שלך! ולך תוכיח שאין לך חצ'קון. תביט בראי? אבל הראי משקר, הם יאמרו לך. תסתכל בראי שלנו. יש לכם ראי? אתה שואל. לא, ברור שאין להם. אם היה להם, הם כבר מזמן היו רואים, את החצ'קונים של עצמם.

אבא שלי הלך לדבר איתה. לא חשבתי שהוא יעשה זאת עבורי. אבל, נראה לי שהוא לא באמת עשה את זאת עבורי. הוא עשה זאת עבורה ובגלל שהוא מודע לאוזלת ידי. זה בסדר, אני לא נעלב. אני מודע לחולשותי. אני רוצה לעשות הרבה יותר למען הילדה, אבל נראה שאני לא עושה עבודה מספיק טובה, שאיכשהו החרדה שלי מקהה את העוקץ מהדברים שאני אומר, שהדברים יוצאים לי מבולבלים מהפה. אז הוא ירד לפני שמסרתי את הילדה ודיבר איתה. לא בצעקות, כי לא שמעתי צעקות. ירדתי עם הילדה כנראה מהר מידי, פחדתי שהיא תכנס ללחץ שהיא לא רואה את הילדה, אז הוא לא הספיק להגיד כל מה שהיה לו וכנראה שלא התפתחה ממש שיחה. אוף, הטיפשות שלי, הפחדנות שלי, הילדה משלמת עליה, כמה אומלל אני, כמה אומללת היא, אילו רק יכולה הייתה לצאת בת-קול מהשמיים ולהגיד "הכל יהיה בסדר, רובי. הילדה תגדל להיות בסדר גמור.” אבל לא יוצאת בת-קול כזאת ואני חושש. ממה אני חושש? שהיא סובלת יותר משהיא צריכה לסבול. כל ילד סובל. זה סבל גדול לגלות שהדברים כבר לא מתרחשים בדיוק כמו שאתה רוצה, כמו שהיית תינוק, זה סבל שהולך ונמשך כל החיים וילד שנחסך ממנו הסבל הזה בגיל מוקדם מין הסתם יסבול ממנו יותר ככל שיתבגר, או שפשוט יהיה לו כל כך הרבה ביטחון שהכל ילך בדיוק כפי שהוא רוצה. לא, זה לא קורה, זה אף פעם לא קורה.

כלב מזנק מעל גדר אל תוך הכביש המהיר, האם אל מותו הוא מזנק? לא, הישר אל מלתעותיה של מכונית, הנהוגה בידי אדם מפוחד בן 35 שזה שיעור הנהיגה החמישי שלו. אבל לכלב הזה יש מזל. יש לו "מז'ל ממוז'לל”, האדם הזה לא עוצר עצירה פתאומית, הוא מסוגל להעריך את מהירות השעיטה של הכלב ומאט בהדרגה, עד שהכלב חוצה והנהג של המורה כבר על ההגה, מוכנה להסיט את המכונית הצידה, כדי שלא יתנגשו בה מאחור.

כל הכיעור הזה של המוחשי, הגועל של המובהק, האמירות החדות האלה, שיוצאות מלבבות כה גסים. אין עוד מה לעשות מלבד לשבת ולראות את כולם מתבזים.

“רק אני והפיצקול שלי!” אני שר לעצמי, כשהיא איננה. היא לא איננה, היא רק לא נמצאת. בלי פאניקה. דברים משתנים. עד גיל 3 ראית אותה כל היום. לא היה בוקר אחד שפספסת, או לילה אחד. אה, חוץ מהטיול לברצלונה והוא היה כל כך קשה בגלל שלא ראית אותה יומיים. וכעת, אתה לא רואה אותה יומיים באופן קבוע ואתה אפילו לא מטייל. אתה סתם יושב לך עם תחתונים על הספה, האוהל שלה מולך, המיטה שלך מולה, הבגדים שלה על המיטה, הציורים שלה על השולחן שלה ואתה רק יכול להניח לנפש להתכרסם בתוך עצמה. עינוי, שאין לו שם. אפילו במיתולוגיה היוונית לא חשבו על עינויים כאלה.

למעשה, תמיד היינו זרים. אני לא זוכר שיחה אחת שבה היה נדמה לי שהיא פתחה את ליבה בפני. ההתנהלות ביננו הייתה קורקטית בלבד, עם פרצי זעם בלתי-ניתנים להרגעה מידי פעם. לכן כל כך קל לי לראות בי אויב כעת. למעשה, היא תמיד ראתה בי אדם זר. אדם זר, שצריך איכשהו להסתדר איתו.

מעולם לא יכולתי להבינה ולכן כה נמשכתי אליה. כמו לאיזו חידה קוסמולוגית. איזה מין גלקסיה רחוקה שמתקיימים שם חיים אבל לא יודעים איך, או שאפילו לא יודעים אם מתקיימים שם חיים, אבל האפשרות כל כך סבירה שאי אפשר לעמוד בפיתוי לבדוק זאת. בגלל שאנחנו דוברים שפות כה שונות, בגלל שהכאב שלה כה שונה מהכאב שלה, שחווית הקיום שלה כה שונה, שלא לאמר – מקבילה, המשיכה רק התעצמה. אילו הייתי מגלה שביסודנו אנחנו דומים לא היה לי עניין בה. הפרידה, רק העצימה את השוני, רק חידדה את החידה. מדוע דווקא ככה היא נפרדה? כיצד היא יכולה לחיות עם עצמה בנוחות אחרי פרידה שכזו? חידה.

אני יכולתי לחיות שנים ככה. אין לי בעיה. אני לא מבין. אני יודע שאני לא מבין. אני מבין שאני לא מבין. אין לי בעיה לחיות עם אי-הידיעה. אני מביט בעולם, מבלי שיש לי שמץ של מושג לפי איזה היגיון הוא פועל. אני מביט בהתנהגות האנשים ומתפלא מכך שהם בכלל מבינים אחד את השני. אין שום דבר באמת מובן. הגלגלים שלנו דמיוניים, הרגליים שלנו דמיוניות, הודאות היחידה היא בדמיון. אנחנו אוחזים קרשים ומדמים שהם רובים, אנחנו אוחזים אבנים ומדמים שהם פצצות אטום. ומאמינים, מאמינים לכל. אני לא מאמין, אני לא מאמין לכלום. וככל שהדברים נראים יותר ברורים אני יודע שהם פחות ברורים וככל שהדברים פחות מובנים אני יותר נמשך אליהם, כי אני יודע ששם האמת נמצאת.

ההנאה שלי איננה בסבל, בצער וביגון, על אף שאני חי את הסבל, הצער והיגון בשלימות, שמעטים הם רודפי-ההנאות שמסוגלים לכך. למעשה, אינני יכול לתאר לעצמי שהייתי יכול לממש את הנאותי באותה מידה של שלימות, כפי שאני מממש את סבלי. עוד בגיל צעיר, התחדדה בי ההכרה האינטואיטיבית שבנפשי יש חלל גדול בהרבה לצער שניתן למלאו, מאשר להנאה. להנאה ישנו חדרון קטן ועלוב, אמנם עליז, אך דל ומשעמם ואילו לצער יש ארמון מפואר רחב-ידיים ושופע תפנוקים. אנשים נוטים לחשוב שיש בבחירה בכאב משום כניעה, משום חוסר-התמודדות עם ה"חיים", איך אין זה מדוייק כלל. הרי יכול אדם, שלא מרצונו, להקרות למקומות ומצבים, שלא יקדמו את תחושת הכאב ובכך יוטל בכאב מום. אף לי קרה כדבר הזה, ביום שהיא נולדה.