חלק א

הדודראן הגדול 190

השליטה בעוצמתו הייחודית של הרגש

חלק א - העולם בו אין אנו חיים

0. עולם החי

1. הפגישה בבית המלוכה

2. עולים למרפסת

3. יום המחרת

4. על גדות הנהר

5. ב"מערת אבנים"

6. המשפט

7. האויב החדש שלי

8. האויב החדש שלי מתעורר כמו כולם

9. הקרקע מאוזנת, אתה לא!

10.אחרי הארוחה

11.הקושול וגנו

12.שדה התירס המוזהב

13.הרצון לנצח

14.השינוי הגדול

15.לאחר השינוי

16.אבסורד הגיוני לאחר מתח שלילי

17."גם אתה אבן"

18.קריאת מחשבות

19.המקום הגבוה ביותר בספינה

20.אחרון היצורים החיים עלי אדמות

21.הפגישה הסודית

22.אין מספיק דובים ואת היער לא רואים

אחד מהם

חלק א - העולם בו אין אנו חיים

על גדות הנהר

*

"ומי אתה, אדון זקן?!"

"בוא איתי לאגם, שם אני אסביר לך הכל! שוטה שכמותך."

והם ישבו על שפת האגם. והבלתי אפשרי, איננו קיים לעולם. הם הרחיבו את גבולות החיים ופטרו את מסלול התודעה מהמוות. הנצח היה הגבול, הנצח עתיד היה להיחוות במודע במהלך התקדמות האבחנה במסלולי התודעה הגבוליים ולכן דבר לא היה מונע את אבחנת קיומו, כל עוד הם הפסיקו את החיים והבחינו. וכשהם חיו, הם חיו את המציאות האחת והיחידה. וכשהם חיו, הם רצו עוד ועוד. ההתקדמות הייתה בלתי-נמנעת. הם הביטו על הנצח מקרוב ולא יכלו לגעת בו, אלא רק להוות חלק ממנו. הנצח היוה את מהות קיומם - הם חיו את הנצח.

אין כאן השערות, עובדות ומסקנות על המציאות. יש כאן חיים.

*

חיכינו על גדות הנהר שוקק החיים. והחיים קיימים תמיד. צפרדעים קירקרו פה ושם ואווזים שטו בנהר והיה יכול להיות נורא נחמד, לולא היינו סופגים לכלוך. ליכלוך שדבק לגופנו כעלוקה שוקקת דם, מוצצת דם, התרה אחר יסודת הדם.

עלוקה שעושה את דרכה, באיטיות עקבית אל עבר מהות קיומה שלה, והיא אשר רואה את מהות קיומה בכל אשר תפנה. והאושר שלה, מתעצם באיטיות עקבית, אל עבר הגבולות הנחשפים, גם כן אט-אט.

אווירה רגועה כל כך. והשמש זרחה והציפורים צייצו. והכל היה יפה ובסדר גמור. והזריחה שמרגיעה את קטיעת רצף החיים. מידי פעם בנאומיו של הדודראן, הובחנה עוקצנות מרומזת. הובחנה.

הדודראן שלי. הטוב והנחמד. נדמה היה כי לולא היה קוטע את הנאומים לעולם לא היו נגמרים. אבל הם נגמרו.

מוכן היית להישאר שם עד סוף ימי אילו רק משוכנע הייתי שאין זה טוב מידי עבור שיוויון הגושים ואיזון החיים. וכשהכל יהיה מובן, אז רק הכל יהיה בסדר. הכל.

המשכנו לחכות על גדות הנהר שוקק החיים.

המשכנו לחכות עד שהגיע הבוקר. השמש האדומה עלתה מבעד להרים אפרוריים, טפחה לדודראן על השכם, ותוך כדי שאיפתה לפיסגה יגעשו המים - בד בבד עם איבוד האיזון במקום השליו - ויקחו אותנו למקום שבו אנחנו רוצים להיות. חיכינו על גדות הנהר עד אור הבוקר, אז ינשבו הרוחותויסיטו את זרמי המים שיקחו אותנו למערה.

המערה הייתה מלאה אבנים. זו הייתה "מערת אבנים".

0. הקדמה - עולם החי

היה זה יום סגרירי, גשום, ומושלג. "יום חורף"? יום זה מרגש מיום חורף. "יום חורף". רוחות סערה נשבו סביבי בעוצמה אדירה - עקרו עצים ממקום מושבם הקבוע, ממקור ראשית היוצרות החיים. ענפי העצים שלטו בהם כרצונם - ולא הרעידו את נפשי. גשם שוטף ניטח על האדמה הלחה, חלחל בנחרצות לתוך כל מרחב מעמקיה, ופגע ברכות בצווארי ולא בי. ואני הבנתי שאכן זכיתי לבסוף לחוות את האושר הנכסף שהובטח לי, עם סילוק השכנים סביב גופי. החופש מטרדות, החופש מקרובים ומטפילים אחרים.

הכל החל ביום קיץ שטוף שמש. בימים כאלה מתעוררת לה שוב נטייתי הנושנה לשקוע במחשבות אודות עצמי והפעם האחרונה בה אזרק. קרני השמש מחוללות פלאים בגופי הגבישי. כל שנה, בתקופת הלחות, תוקף אותי מרץ, שולט בי ומניע את רצוני לחולל מעשים בעולם. אם אין תקופת לחות, אני לא רוצה לחולל דברים בעולם.

אף אחד לא מתקשר. אני מסופק באשר לסיבה של זה האירוע. אין מקום לספקנות למביט הצד. ולמביט מהצד, הסיבה לכך נראית ברורה כאי-תזוזת האבן - אין תקשורת ביננו - אין ביכולתנו לקיימה בתנאים אלה. אולם תמיד נותרת האפשרות, המעיקה כשלעצמה, הטומנת בחובה את הטענה שלא היו מתקשרים אילו היה באפשרותם לעשות כן. לאחר מותה, הוצאו הדברים מהקשרם ויחד איתה חשיבות איבוד הקשר עם המציאות.

למבנה הפיסי שלי: אני מייחס חשיבות רבה במציאת הפיתרון למהות חיי. בקיומי הנוכחי חובי למציאות גופי הינו רב ביותר. הוא מגדיר אותי בצורה כל כך מדוייקת. בכל מקרה אחר של קיום בעולם, לא ניתן לחבור את שמי בקשר הדוק עם כל סוג של יצירה.

ואני. חי במסלול הקבוע שלי, עוצם את עיני ולא ישן. ומאפשר לעולם לחלוף לצידי. ואז אני פוקח את עיני למספר שניות, פונה לאחד המסלולים שניצבים בדרכי. מסלול שרוב העולם משתמש בו. אני לא ישן, אני מת. ומתקיימת התקדמות זמנית ואני שוב חי. ואז אני מת ופונה ימינה. ושוב אני חי. מעושר לעושר, משמחה לאושר שמיימי.

1. הפגישה בבית המלוכה

הדודראן יתגלגל במהירות מסחררת, מסוחרר על קודקודו החד במורד הגבעה שאני נמצא בתחתיתה. אני נמצא בתחתית הגבעה והוא משקיף על דמותי הסגלגלה מאפר הדרכים, במשקפתו העגלגלה והצהובה. הוא יחלוף על פני במהירות, ללא יכולת ורצון לעצור, משאיר אחריו שובל אבק מעובה בהתאם לגודלו, ומסר מלא משמעות וחשד. בדרכו יפגע בי וידרדרני עמו.

מסרים חשובים. מסרים הרי גורל. ניסיתי לפענח את המסר באמצעות הידע שהוריש לי סבי הגדול בירושה. סבי קטן היה מאביו ולכן קל היה לו ללמדני את תורת פענוח המסרים (ביתר-קלות). המרחק בין הכוונה להבנה, במקרה זה, יחסי לגובה. המשמעות נראית נכונה יותר. נראית.

הדודראן נוטה, עוד מילדות, להשתעשע בהעברת מסרים. הדודראן נוטה להשתעשע עמי בהעברת מסרים. לא, לא להשתעשע. הוא משתעשע היטב, אני כלל לא משועשע. במצב הנוכחי, הוא הטוב מכולנו בתחום זה. מחר, בוודאי יהיה לגרוע ביותר. מכנים אנו אותו, לא לשם שעשוע בלבד, "האבן הגדולה". ומהי גדולתה של האבן? אני יודע, אני במסלול הידיעה הנכון.

טיפסתי, משקיע את מיטב מאמצי, על מדף הספרים ומשם שלפתי במיומנות את מפענח המסרים האישי שלי. סבא הטוב עמל קשות ללמדני והנה, יש שכר לעמלו. בדף שלוש מאות חמש ושמונה נמצאה התשובה. סבא - ודאי חושף כעת חיוכים רחבים וקלילים בעיר הולדתו - אותה לעולם לא נטש. את מי הוא נטש? את אמו, את סבתו ואת סבתי. כן. הוא מחייך? לא.

המסר היה חד וברור: "אני מאחר היום. שרוף את הילדים ותכין את המיתה. אני כבר אדאג לשאר."

מסר חד משמעי וברור ויחד עם זאת מלא ערפל ומשמעויות סמויות ולא נסתרות. השמש הכתה על מצחי בחוזקה ולכן נתתי את דעתי לכך שלא אחזור לביתי הדל ביום זה. "להבהיר עובדות עם הדודראן", ניסיתי לרשום בזיכרוני. לא, דבר לא יעזור. "סמויות", "לא נסתרות", הו, אינני יכול לנהל ויכוח עמו, כשאני מביט עליהן בדרך מעוותת שכזו. מוכרח להמשיך לחיות.

היה זה יום בהיר ושטוף שמש. השמש נחה לה באמצע הרקיע ביינות לענני הגשם. השמש התרוצצה באי-נוחות מורגשת בין העננים ששידרו לה את תחושת הביטחון שלהם. היא עשתה את דרכה, באיטיות מרטיטת עצבים, אל עבר ענן זקן-ימים שבלע אותה חיה. היא הסתתרה מאחורי אחד העננים האפרוריים. ענני השמש שינו את צבעם לצהוב ואפור ושוב צהוב. גשם החל לרדת. ענני הגשם קדרו והיו לעבים.

העננים קדרו וגשם החל לרדת בטיפות מלאות משמעות. ניסיתי להבין את משמעותן, היה מאוחר ולכן חזרתי הביתה. הפעם אבעט ולא אזרק, עובדה זו הקנתה לי את הזכות לשלוח מבטים מלאי בוז ושטנה באחיי הדוממים במקומם כאילו קפא השד. השד היה מקום, היגן על כבודו, ריחף בנחת והודיע בגיחוך מתנשא: "לא, אין רצונם בוחר בתזוזה". הדודראן נזרק ושלח בי מבטים גדושי בוז ושטנה.

ואני, כשעמדתי בגשם, ללא מטרייה וללא כל מגן מפניו הרוחות העזות, עצרתי את הילוכי וחשבתי מין מחשבות משונות כאלה. חשבתי, מה הטעם למהר לביתי? בכל מקרה אירטב עד לשד עצמותיי עד שאגיע ליעדי. חשבתי, עדיף לרצות להירטב, מאשר להירטב מכוח שמיים מרושעים, תאבי שלטון. חשבתי, אני מפסיק לחשוב.

ונתתי לטיפות הגשם הקרות והגדולות לנחות בזעם על בגדיי, על ראשי ועל צווארי. ורציתי שהן יומטרו עלי יותר ויותר חזק עוד ועוד ושאני אירטב כמה שיותר. והרגשתי רטוב, כמו שלעולם לא הרגשתי. אבל, לעזאזל, נהניתי. חשתי הנאה הולכת וגוברת. אני הישגית את מבוקשי הנכסף, רצוני מולא, רגשותיי סופקו.

ולאחר מכן, יצאתי מבעד לפתח עולמי הצר ושלטון הרגש הזמני שלי, גם כן נס על נפשו. הגעתי לגבול, הגבול שלי, העולם כולו שלי - עד לגבול. חשבתי, כמה בטיפשות נהגתי. לא, זה שקר חסר תועלת, חשבתי אז. לא חשבתי כמה בטיפשות, חשבתי, שאני פעלתי מתוך טיפשות, כסילות ואווילות. ואז, הצטערתי בלבי עד כמה דר אוצר המילים שלי. לא, חשבתי שלא הצטערתי בלבי. הצטערתי, ולא במקום אחר בגוף.

ורק אתמול. ורק אתמול, עוד הרשימני הדודראן בדבריו. הוא דיבר, אז, על ההגדרות ההכרחיות לחיים. אני חשבתי, אז, שזה חיוני להמשך חיי. אני חשבתי שזו נוסחה המחשבת את גבולות "ההרגשה הטובה" שלי. אבל, לא. מדברי הדודראן, שמעתי צורך אנושי בלתי-נמנע, לא נשלט. שמעתי ייאוש. שמעתי הכרה מרה במציאות ההכרחית לתקשורת אנושית וכאן הייתה תקווה רבה. ואני חיבבתי תקווה זו עד מאוד. ככל תקווה, הגבולות נראו בזכותה רחוקים כל כך ואני חישבתי במהירות את עוצמת החיים הנדרשת על מנת להגיע אליהם. והדודראן השעין מרפקו על דפנות שולחן העץ ודיבר, מטה ראשו לשרטוטים ההנדסיים שנחרטו על האדמה:

"מציבה. הגדרה היא שימת גבול. אני שם גבול לשם ההעצמת נפשי בגבולות הקיימים. אבל, קיימים גבולות מתים במציאות ואלה - מציבות. אלה גבולות של הבטחת חיים שלא קוימה. תודעת חיים מתה. ההגדרה ניתנת להגדרה מתודעת חיים שונה, שמשקיפה על הגדרת התודעה כחלק מחוץ לה, כחלק זר לה. כעולם מת עבורה. וההגדרה, קיומה מת לעד. לכל תודעה קיימת הגדרה, אולם התודעה עצמה אינה מחייה את ההגדרה. לא ניתן לחיות את ההגדרה המוגבלת. החיים מתקיימים ברצף. החי, ואתה עוד תחוש זאת היטב על בשרך, מתחיל את חייו מנקודת האפס ורואה את הסוף - אין סוף. למוות יש סוף, לחיים אין סוף. עד שהוא מת. ואני חוטא בחטא הנורא מכל, עכשיו. אני מגדיר את ההגדרה. ואני כל הזמן חי ומת לחליפות ומחר אגיד משהו אחר, ולא ארגיש את עוצמת הקיום המוחשי שחשתי בחיי הנוכחים.... אתה לא מבין כלום ממה שאמרתי, אה? זה בסדר, גם אני כבר לא כל כך מבין. כשאני מת."

הוא דיבר בכנות מרגשת! מרגשת? ואני נרגש הייתי, שוכנעתי. וחשבתי, לחיי אדומות מסומק. צירפתי מחשבות ייחודיות המנותקות זו מזו, מחשבות מסורבלות: "אני תמיד חי. ישנן נקודות ראות של ישויות זרות, שהן תודעות מתות עבורי. אני מבין את התודעה - חיים בתוך גבול, היוצרים אשליה של אי-ידיעת הגבולות. "השבעת הנפש" המקורית, המתה, היא קיומה החי של תהליך השאיפה לדעת את הגבול. בעקבות התקדמות התודעה אל עבר גבול מסוים שאינו-ידוע לנפש החיה, מתעוותת שאיפת "השבעת הנפש" ושואפת לאין-סוף. האין-סוף המנוגד לתפיסה החוץ-תודעתית, המתה, שהיא המציאות המקובלת. תודעתי החיה היא עולמי. והיא עולם."

אני בארמון המלוכה, אל מול כיסא המלכות. הדודראן מונח היה בישיבת אפרקדן על מרכז כיסא המלוכה. נופפתי בידי לשלום בעוברי לידו, הוא שלח מבט חטוף ברצפה. הבנתי את הרמז, הפכתי אותו לרצוני שלי בהינף יד קלוש. מיהרתי לרוץ לחדרי ולקלף את עורי.

אנחנו חיים כך. מאז ננטשה אימי לבדה בשדה מרוחק, בקצה העיר, עקב כך שלא הייתה אטרקטיבית דיה, לעוברים ולשבים.

גמרתי לשייף מקצת עורי וטרקתי בכעס את דלת חדרי. קול דפיקת הדלת הגיע למלוא עצמתו בד בבד עם התגלגלותי במורד דרך המדרגות העקתלתלה והצהובה. היא הייתה חסרת-צבע אופייני ואני הייתי חסר-בושה על שסבתי לשולחן הדוד שלא-מרצוני. "הו, החיים הידועים", חשבתי לעצמי.

ישבתי גם אני, כדודראן, במרכז כיסא המלוכה ושלחתי מבטים מלאי חשד ותרעומת ברצפה. הרצפה הותאמה במיוחד, מלכתחילה, לאורך חיינו. עשרים ושניים שנים. אנחנו. השולחן הארוך והחום הפריד בין שני הכוחות.

הדודראן שלח גם הוא מבט חטוף ברצפה ואישר לי להתחיל. אני מספר לו כי לא מילאתי את עיקרי דבריו פשוט כיוון שלא חדרו להבנתי לכדי צורך לבצע את המשימה שהטיל עליי. הוא ענה, מבטו נעוץ בעורפי, שיש לי שגיאה חמורה בכך שניסיתי לשטות בו בדבריי בזמן שהוא קלט את גישתי למסר ועכשיו יש לו הזכות לכעוס ולהחזיר לי כמנת הגמול. הדודראן ביצע את המעשה מעורר החלחלה בנשק העתיק והיעיל מכל - הרשמיות.

תשובתו הרשמית הייתה זו:

טיפת מים דלפה מהעץ הלח לתוך פיו. הוא עונה ביובש:

"אכן כן, ניסיון בהחלט לא רע, ילדי. חמדת לצון עמי בעת שסיפרת לי אודות המסר שלא נקלט והמשימה שהוטלה עליך לבצע באותו מסר שלא נקלט, הלא כן? סבור היית כי חוסר ההגיון שבדבר יניע אותי לכעוס ולנתב את רגשותיי לכעס טהור כלפי דבריך ולא כלפי מהותך הקיומית - ובמקרה זה תוכל אתה להסיר את הטלת הכתם על נפשך האלוהית מעל אחריותך ולנצל את הסתלקות מצפונך לשם בריחה רוחנית לביתך הדל. הו, דיבוריים ציוריים, וכה ניתנים להשאלה ולכן מסוכנים. אנסה להיכנס למסלול הנכון, ברשותך?"

ירדתי מעל גבי שולחן העץ הדוקרני. הפנתי מבטי אל עבר הדודראן וקדתי קידה קלה.

"תודה. הכל ברור, ילדי הקט. הכל ברור, אין מקום לספק קל שבקלים ואין מקום לניסיונות שווא להערכה זולה. אני יודע, אתה לא. אני מת, אתה חי.

"ובכן הרשה לי לבשרך כי טעות בידך! אני מרשה לעצמי להעלות תיאוריות חסרות משמעות לגביי, משום שלקשר שנוצר בינך לביני, באמצעות המסר, הייתה משמעות שונה עבורי וכן אין הדבר כלל באחריותי. מצאתי את ההיגיון שלך. רשאי אני להסיר את הטלת הכתם מעל נפשי האלוהית. המסר שאני העברתי אליך היה חסר משמעות עבורך ולכן יכול היית לחזור לביתנו ולומר לי שלא ביצעת את מבוקשי ולא להשחית את נפשי הזכה בסיפורים אודות משימה. לא עשית כך ולכן מסיק אני מכך מסקנה נחרצת, שעיקריי דבריה טומנים בחובם האשמה חמורה אודות אי הבנתך את מסרי הקבוע מימים ימימה ואת העובדה הקיומית, המעיקה כשלעצמה, הקובעת כי גם היום, כבכול יום מאז היעדרות האם, לא נאכל מרק לח, מבעבע וחם, וכמובן - נשלח מבטים חטופים במועילנו."

2. עולים למרפסת

לאחר דברים אלה ודברי מאכל אחרים, עולים אני והדודראן לקומה השניה של הארמון, בונים כיסאות זה לזה, מזנקים על מושבם בפראות ונוחתים עליהם בכובד ראש. יושבים בכובד ראש במרפסת - שם בנינו את הכיסאות. המרפסת משקיפה לרחוב הסואן ולכן נאלצנו לצפות באנשים החולפים ביעף ברחוב המחוצץ. מובן שניצלנו זאת לשם פיתוח כישרוננו בחיווי דעה על אנשים זרים ומוכרים - עוברים ושבים. האות ניתן זה מכבר. הדודראן ואני פותחים בהבעת דעתנו הנאצלת.

הדודראן מתעקש שאכן כך יהיה הדבר, שנינו נחווה את דעתנו בו זמנית וכך ניתן יהיה להאמר כי פתחנו בהבעת דעתנו הנאצלת והאחווה תשרור ביננו לעולם ועד. אני התעקשתי לתמוך בדעה הסותרת.

אני טוען, בעומדי על השולחן הסדוק והשברירי, טענות נמרצות בקול רועד מיראות כבוד לדודראן הנכבד, אודות כך ש"למראית עין, למסתכל מהצד, נראה הדבר ידידותי למדי, אבל לדידנו, אנחנו איננו אלא מביעים את דעתנו הנאצלת זה בפני זה, שזה אמנם מצויין לטיפוח הרגש, אולם יש בטירה מקום מיוחד לפיתוח המוח וכאן במרפסת מחוייבים אנחנו לייחס תשומת לב מרובה זה לזה ולו מהסיבה הפשוטה כי הובלנו, ללא ניצול כוחותנו, למצב זה, ואנחנו עייפים ומוטרדים מלהילחם בו ובטח שלא ליד הכיסאות שאנחנו בנינו."

הדודראן חושב בכובד ראש ואז מגיב:

"ניסוח מסורבל ומדוייק להפליא ידידי! לעזאזאל הנסיבות. זכותי לפתח את האגו שלי היכן שאני רוצה, אין צורך לגוון את חיי רק משום שיחסי הכוחות השתנו. דיברת ללא חשיבה מהותית, אני חושש."

הסכמתי עם דעתו והודיתי שנועדתי לכישלון. בכך יושקע מרצי מעתה והלאה. שלחתי מספר מבטים חטופים כלפי מטה וחיכיתי לחזירתם עד שעות הערב המאוחרות. בשעות הערב המאוחרות ספרתי את התוצאות. שיוויון מוחלט בין הגושים. האנשים שלא היכרתי נראו לי במגוון צורות אופי בכל צבעי הקשת. בכל צורות האופי כמגוון צבעי הקשת. היו שם אנשים משני הסוגים המוכרים. אני חושב כמו אדם מסוכן, מחשב מקובלת. אני מרגיש בסדר גמור, לנצל את רגש כבוי של שיתופיות בין יישויות דומות. האם זה צורך בסיסי שלי, או צורך מהשפעתו התרבותית של הדודראן? קיים צורך כזה, עכשו. בכל מקרה אחר, אני השולט של נשמתי. חא, חא, חא.

היו שם כאלה מ"הסוג הראשון":

בוגר הלך לתומו ברחוב בפנים חתומות וכשקרב לקבוצת ילדים העניק הוא בעיטה קלה לכל אחד ואחד מהם. בשבילי - הוא רע ומושחת. הילדים הלכו לתומם ברחוב בפנים חתומות כשלפתע הופיעה זקנה בלה ושפופה מאחת הסימטאות. הילדים גנבו לה את המקל. בעולמי, הם אינם רעים כי הם ילדים ואי אפשר לשפוט אותם כמו בוגרים. הזקנה חזרה לביתה, פתחה את דלת ביתה, חתולה האישי זינק לעבר זרועותיה בצהלות שמחה והיא בעטה בו. אני מעדיף אותה - זועפת מאוד, כנראה בגלל שתמיד הייתה כך?

והיו שם כאלה מ"הסוג השני":

והנה, הפלא ופלא, מתהלך בסביבה ידידי משכבר הימים הידוע בכינויו "פנים חתומות". הוא בסדר גמור, אני מכיר אותו ואת אופיו באופן יסודי מאוד וניתן בהחלט לומר עליו שהוא בסדר גמור. ידידי למשטח הקוצים "פזיז כחץ" מופיע גם הוא באחת הסימטאות. הוא בסדר גמור, אני מכיר אותו ואת אופיו באופן יסודי מאוד וניתן בהחלט לומר עליו שהוא בסדר גמור. ראו מי זה בא! המיטיב המוצק ביותר במשטח, מיטיב המשטח, זה אשר מכונה "המוצק באבנים" בזכות ולא בחסד. מכירים אותו ואת אופיו באופן יסודי מאוד וניתן בהחלט לומר עליו שהוא בסדר גמור.

הפנתי את כיסאי לעבר הדודראן וצפיתי בו בעת שסעד את מסעדו. חשבתי לעצמי, מה איתו? הוא טוב או שמא הוא רע.

אני שואל אותו: "אמור לי דודראן יקר, הטוב אתה או אם רע."

הדודראן עונה: "הלזמן הזה הגענו?"

אני משיב תוך כדיי אכילת כובעי: "נכון."

וכך נתגלגל שנינו במורד הרחוב כשפנינו מועדות לנהר הרחב. נגיע לשםואז זרם הנהר יסחוף אותנו לקצה השני של העיר.

הגענו. למקום שאליו אמורים היינו להגיע.

השערים למרתף נפתחו, והשאלה הגורלית נשאלת:

"מי אתם?"

הדודראן ממהר לענות: "אנחנו מי שאנחנו רוצים שנהיה".

השערים נטרקו, השאירו אחריהם הד עמום, ואנחנו חזרנו על עקבותינו בפנים מחייכות, כשעליצות נחה באויר לצידנו.

3. יום המחרת

ביום המחרת קמתי מן המיטה וגם פתק נפל על גופי. קרעתי אותו לחתיכות קטנות, פרצתי את דלת חדר הדודראן והגשתי לו אותם. מובן שהקמתו מן המיטה כרוכה היתה במספר מכות נאמנות שהענקתי לשוטה הזקן על שהעדיף את בי-מדרגות-העץ. הוא התעורר למספר שניות מועט, במיוחד כדי להרכיב מחדש את החתיכות הקטנות (ולהקריא בקול רועד מהתרגשות, וכאבי עוררות צורבים במיוחד, את הכתוב בפתק).

הוא מקריא את הכתוב, לעבר מהות קיומי, כשעיניו נעוצות בריצפה:

"בואו איתי, חברים יקרים, אל משפט המשפטים שלך." והפיסות רשרשו בידיו הרועדות.

שנינו מסכימים על ההיגיון הברור שעומד מאחורי הכותב. הכותב הוא שליט הארמון שמצוי לפני "חורשת הנחל".

אני שואל: "זה ממשיך להתקיים במערה הישנה והטובה?"

הדודראן מסובב את פניו לעבר הקיר ומחזירם למצב של מבט חודר וכואב לתוך עיניי. כך במשך כל דבריו. שוב טענות על אופיה האישי והבלעדי של המערה. משמעות המערה בעיני העולם, משמעות העולם בעיניה הסדוקות, המשמעויות הסותרות, ההיגיון הברור של המערה סותר את היגיון הבריות - אותו נאום ישן?

הוא אומר:

"סבורני כי כן הדבר, בני. אם כי לא אתפלא אם נווכח לדעת בבוא הזמן כי מקום הפגישה משתנה מידי פעם בפעם. בנוגע לשאלתך השנייה. חולק אני על דעתך בנוגע למערה הישנה והטובה. לפי שיטת חשיבתי יש לפסול מכל וכל את צירוף המילים "הישנה והטובה". זהו צירוף מגמתי שמראה על מחסור בחשיבה אצל הדובר. אני טוען כי אין כלל קשר בין ותק המערה לבין אופיה האישי. בימי נעוריה של המערה לא יכולים היינו לומר עליה שהיא טובה ולו בגלל שאין אומרים על מערה - "צעירה ויפה".

"מלבד זאת בדבריך רמזת על כך שהינך סובר כי המערה תמיד הייתה טובה וזאת על סמך ותיקותה באיזור. המערה עוד יכולה להפתיע אותך, אם עד כה אופיה היה נוח, אין להסיק מכך כי זהו אופיה לעד ולנצח. כשהיא תחדל מלהתקיים לא יאמר עליה בספרי הנסתר: "המערה הישנה והטובה". דברים משתנים, אבן. דברים משתנים.

"כך אותי לדוגמא, אני..."

נראה היה, כי הדודראן נמלט ברגע האחרון, עת השים עצמו נכשל בדיבורו-הדבר כמעט עלה לו בחייו. בהבינו את כיוון שינוי הנושא הוא מהר להקיז שלוש טיפות מגופו ולסדרם על רצפת הבקתה כסימן שלוש הנקודות המקובל בשפות שונות ברחבי העולם. העפתי מבט חטוף ברצפה.

הדודראן רצה שנלך. הוא מנמק זאת בטענה המוחצת שהוא רוצה ללכת ולהנות ממסיבה, אפילו אם היא במקרה זה משפט המשפטים שלך. אני מוסיף שהוא רוצה ללכת למשפט המשפטים שלך כדי להנות. הוא נתן דעתו על כך שעליו להנות ולו בגלל שאינו יודע הכיצד זאת.

4. על גדות הנהר

חיכינו על גדות הנהר שוקק החיים. צפרדעים קירקרו פה ושם ואווזים שטו בנהר והיה יכול להיות נורא נחמד, אם לא היינו סופגים לכלוך. אווירה כל כך פסטורלית שמרגיעה את קטיעת רצף החיים מידי פעם בפעם בנאומיו של הדודראן. מוכן היית להישאר שם עד סוף ימי אילו רק משוכנע הייתי שאין זה טוב מידי עבור שיוויון הגושים ואיזון החיים.

המשכנו לחכות על גדות הנהר שוקק החיים.

המשכנו לחכות עד שהגיע הבוקר והשמש טפחה לדודראן על השכם ותוך כדי כך יגעשו המים - בד בבד עם איבוד האיזון במקום השליו - ויקחו אותנולמקום שבו אנחנו רוצים להיות. חיכינו על גדות הנהר עד אור הבוקר, אז ינשבו הרוחות ויסיטו את זרמי המים שיקחו אותנו למערה.

המערה הייתה מלאה אבנים. זו הייתה "מערת אבנים".

5. ב"מערת אבנים"

הדודראן חי מספיק שנים בעולם ולכן הוא רוצה למות. אני אומר לו שיזכור לדבר איתי על זה כשנחזור לטירה. הדודראן נענה לאתגר ואף מציג בפני עסקה מפתה שאין לעמוד בפניה.

אני זזתי לצידי המערה. הדודראן יישר את עניבתו, הידק את מקטרונו לגופו ופצח בשירה נלהבת מלווה בחיוכי בטחון עצמי מזוייף. הביטחון היה מזויף, אני יודע להבחין בדברים כאלה כשאני נתקל בהם בעוצמה רבה בלבד. הנסתי את נפשי בעודי נשבע לחזור ולראות כיצד הוא מסתדר במשפט המשפטים שלו. בהזמנה בפירוש כתוב היה שזה משפט משפטים שלו ואני גרמתי לדברים לקרות בדרך זו. הדודראן ביצע מהלך רצוני שאינו רצונו שלו בלבד.

טישטשתי את העקבות מן השטיח (הריצפה למטה). הודעתי לדודראן היכן מקומי והוא חישב ומצא שיש לי שלוש דקות ריצה מהירה, להכין לעצמי הופעה מהממת במסיבה, על מנת שאתערבב עם שאר הנוכחים ולא אמשוך כלל את תשומת לב המושבעים במהלך מעקבי אחריו. פרעתי את שערי כלאחר-יד והכנתי לעצמי הליכת-עיוות-מהממת-מהלכת. שלפתי מברשת ורודה מכיס מעילי וחישבתי במהירות את זוויות קיפולי שערי. בערך חישבתי, ובהתאם הפניתי את שערי לכיוונים הראויים.

מחוץ למערה הכל היה שחור מלבד המערה עצמה ורק בד אדום תלוי היה במקום שבו ישב פתח המערה. שאלתי אותו לעצה בדבר הרמת הבד מהצד הנכון. הוא השיב תשובה נכונה ואני המשכתי בדרכי. תשובות נכונות - לזה אני מייחל בקוצר רוח. בתשובה נכונה אני מבחין ממרחק של שלושים מטר.

כעת מצוי הייתי במרחק פסיעה מהבד. סימנתי לי באמצעות גופי קו לבן, במקום שבו עמדתי, ורצתי כשלושים מטר אחרונית. רצתי במלוא הכוח שבחרתי לרוץ בו, מעולם לא רצתי מהר יותר, לעבר הקו הלבן שהלך והתקדם, הלך והתקדם. הזמן הקצר - תעתע בי. הישהתי את הזמן במוחי עד גבול יכולתי על מנת שאוכל לחוות כמה שיותר אירועים מוחיים בזמן הריצה. נתתי לקו הלבן להתקרב אליי ככל שהמשכתי לרוץ קדימה. ביצעתי מהפך סנסציוני בשיטה המקובלת במוחי והתקרבתי אני לעבר הקו הלבן.

הפסדתי מספר סנטימטרים, קפצתי מעט לפני הקו הלבן. קפיצה אחת בלבד. המתנתי מספר שניות. לשמוע את קולו של המודד הרישמי - מודיע על התוצאה הבינונית כשלעצמה. התוצאה הרישמית, האישית שלי.

הם איזנו את ההלם שגרמתי במהפך הסנסציוני בשיטה המקובלת שביצעתי, בכך שהם ביצעו את ההיפוך המושלם. מסיבה נהדרת. זו הייתה המסיבה שלי והדוד שוב ניצח בשיטתו.

הם ישבו על כיסאות עשוים מתכת, מחוברים למוטות פלסטיק, שיצרו מבנה תלת ממדי של כדור בתנועה. ברור שהדבר היקנה להם רמת סבל גדולה בהרבה מזו שלי כשצפתי בהם סובבים סחור-סחור. קינאתי בהם ואם זאת חשתי צער עליהם. אני הרי ידעתי שעבורם זה הרבה יותר מסבל אנושי, זה מתקיים אצלם במישור ריגשי, והם מעוניינים שאחשוב שהם סובלים. אני לא מתחמק, אני חושב על כך. הספק יכול לפגוע רק בהם. אני רוצה לפגוע בהם. מה הטעם לסבול אם לא מוענק לך אישור ארור עבור הסבל?

חבר המושבעים חש גם הוא במצב שנוצר ומיד עצר את תנועת הכדור. נוצר מצב מגוחך למדי. מצב שבו מוזיקה רועשת מתנגנת ברקע ואנשים מכובדים, לובשי חליפות צהובות, נטועים במקומם, מסובבים ראשיהם ולאט לאט מתאזנת ראייתם. האורות המשיכו לחלוף על-פני פני הנוכחים בשלל צבעים ונדמה היה כי אני הוא זה שלכדתי אותם ובכוונתי לחקרם, לשלחם לאחר מכן להיכן אשר אחפוץ, ולעשות בהם כרצוני.

הם חשבו בדיוק את אותה המחשבה.

מצב זה יצרתי אני. שיניתי את מהלך העניינים שהם תיכננו זמן כה רב ולמרות זאת משפט המשפטים שלי מוכרח היה להימשך. הדודראן ניסה בשארית כוחותיו לקחת את השליטה במצב, לפני שאני אעשה זאת. הוא ביקש ממנהל המועדון להניע את כיסאו לגובה של שני מטרים מעל ראשי. והכיסא באמת זע ונע! הפלא ופלא, לא שיערתי בנפשי שבמצב כה מסובך שמצוי היה הכדור הענק, אפשרית תזוזה של יחידים - מתוכו והחוצה.

6. המשפט

הדודראן המשיך לשמור מרחק מיישותי. לפתע הוא שלח מבט חטוף ומפתיע בריצפה. אני הייתי שם! אני ולא מועילנו. איך ייתכן הדבר? הדודראן כה נבהל מאחת האפשרויות שהסתמנה מההשוואה שהוא שלח את ראשו במהירות כלפי הרקיע, כאילו גרמתי לתזוזתו בכוח המחשבה בלבד.

הדודראן משך את תשומת הלב לעברי, בכוונו את ידו אליי ואומר:

"אי אפשר לסמוך עליך בכלום, ראיית העולם שלך שגויה מן היסוד. שטויות. לא אתה שלטת על ראשי. אני שלטתי על ראשי, כמו תמיד. הרי אין אתה מסוגל לשלוט בכוח המחשבה בלבד על יישות זרה. כוח המחשבה נועד לך ואך ורק לך ונאסר עליו לחבור יחדיו עם כוחות זרים שאינם באחריותך הבלעדית. ידעת זאת, נכון בני?"

"לא. אתה אולי "ידעת זאת" אני לא ידעתי זאת ולעולם לא אדע זאת, הבנת זאת?"

הדודראן פנה אל כל הנוכחים, נושא ידיו מטה ונאום:

"רואים אתם, גבירותיי ורבותיי. רואים אתם עד כמה מושחת הוא זה שאין לי אליו ולו לי ולו כלום. לא רק זאת שמעשיו מושחתים ודבריו מלבים שנאה, אלא שהוא "מוצא" לעצמו "קרובים" על מנת להסיר מעם "נפשו" את נטל האחריות הכבד הכרוך בחיים מעין אלה ואחרים מסוגם. לאחרונה, חוגגים סבאים, הוא מצא אותי! אני קרוב שלו? אני דוד שלו?!"

הדודראן השהה נאומו. לראות בעיני-מושבעים את מידת הרושם שהשאירו דבריו האחרונים. השאירו רושם כלל לא רע. עיניים יפות לכולם, אבל מי אלה בכלל? חשב הוא לעצמו.

לאחר מכן צחק הקהל. הוא ממשיך:

"אתם, חבר מושבעים נכבדים, מאשימים אותי בשותפות ומתן עזרה נפשית, לחלאה הזחוחה שניצבת וחוגגת לעיני כולנו. אני מבקש מכולם לנהוג בו במידת הרחמים ולשחררו לחופשי. אל תתנו לו לחגוג במסיבה הגדולה. דונו אותו לכף הזכות ושימו אותו במקום שבו יוכל לנוע כמה שירצה ולא יהיה אבן. שנו את אופיו מן הקצה אל הקצה. הכריחו אותו להיות מי שהוא לא. תנו לו חופש בלעדי ומתן זכויות בלתי מוגבל בעולם הזה. אני רוצה לראות אותו מסתדר בעולם שקיים ושוקק חיים. עולם שיהיה קיים בתוך מחשבותיו, גם אם לא ירצה בכך. וגם אם לא ירצה בכך, הוא תמיד יצטרך להכיר במציאות המרה והקיומית שיש עוד עולם קיים שנוגד את עולמו הפרטי, אך עם זאת נפשו אינה יכולה שלא להכיר בו. נראה אותו פעם מתמודד עם עולם בעל קיום דימיוני, שנכנס לתוך מהותו הקיומית ומתקיים בד בבד עם עולמו האישי. עולם שמשותף לכולם ויחד עם זאת הוא בלעדי שלו. עולם שקיים בתוך מוחו, אך מתקיים בניגוד מוחלט לעולם האמיתי שתמיד חי בו ורצה בו, והאמין שזה עולמו היחיד. כשנביא אותו למצב זה הוא כבר לא יהיה כל כך בטוח שאני הדוד שלו. נכון... אחיין?!"

חשבתי על דבריו המטופשים כשלעצמם ואני משיב:

"הדבר אינו נתון להחלטתי הפרטית, בעולמי האישי, שהוא שלי... כמו שאמרת... אבל, מה לעשות, הוא גם לא נתון להחלטת ה"חברים" הזרים שלך..."

הדודראן ממשיך ללא היסוס:

"כאן אתה טועה, ידידי..." אומר הוא, תוך כדי עיוות פניו, "ירדתי לסוף דעתך בעניין ומצאתי שם חור ענק, אפל וחבית בירה מבציר מובחר. איך הצלחת להבריח "אושר שמיימי" עד לשם?" אמר בבדיחות וחייך אליי. הו, הדודראן התנתק מאיתנו. הוא מרחף לו ברחבי היציע. על מה הוא מדבר, לעזאזל? "אושר שמיימי"?

"יש שם תור ארוך, חוסר-חשיבה-על-מושגים-"בסיסיים", משקה רעיל במיוחד, נלגם בפיות מזילי רוק ונמזג שם בספלי אלוהים, כיד-המלך. "הם" בהחלט מסוגלים לפגוע במוחך בצורה משמעותית. אני יודע, אני יודע, אתה כבר יודע את זה ולכן מההלם המובטח לך לכל החיים - נאלצים אנו לשכוח. חשוב על ההדים שיעורר הדבר בעולם. עצם העובדה שהדבר בוצע בפושע הנידון מספק את כולנו. טעות."

"טוב. אתה רוצה לומר להתראות, נכון?"

"את כולנו...נקבל אותם."

"באי המטמון? אי אפוף חשיבה על המושגים הבסיסיים-מוטעים."

מחרחר הדודראן:

"נסתרות דרכי העולם, בני. נסתרות דרכי העולם."

"כמובן."

שאר חברי חבר-המושבעים חגגו להם בשלל צבעים, עד שהורדתי את מתג התאורה ויצאתי בליווי אויב חדש.

הסרתי את הבד מפתח המנהרה ולפתע יופיע שפן סלעים. השפן יגרום לזעזועבמבנה פתח המערה ואני ואויבי החדש ניפול על "עץ מן הטבע".

7. האויב החדש שלי

היתה זו ספינה ענקית ועתיקה, זו שעליה רכבנו. הרבה מאוד מפרשים ומעט רוח - אלו היו מאפייניה. לא ספינת חלל "מכוסה", ובכל זאת ספינה שאין להתפאר בה. מבנה הספינה כלל לא היה יוצא דופן, פשוט ספינה, כמו שמציירים וכמו שמדמיינים. במציאות לא מצאתי בה דבר ראוי לציון. בניגוד לספינה הנדושה באופיה - אני ואויבי החדש מיוחדים במיננו.

זו אינה הפעם הראשונה שנדבקים אליי טפילים. טוב, ידעתי זו כשלקחתי עלי את ביצוע המשימה.

מדובר במקרה זה באויב שהתחקה על עקבותיי, בחול, מאז שדרכינו לא נפרדו. שנינו היינו בני אותו מין, אותו צבע ובדיוק אותו אופי ומבניי אישיות מורכבים. מעולם לא ראיתי אותו, למען האמת האישית והצדק הפנימי - הוא היה מבני מיני, צפוי היה שיקרה כדבר הזה. כמחווה להיעלמותו המיסתורית של הדוד הסכמתי, לאחר אילוצים נפשיים רבים, לכנותו: אויבי החדש. הוא לא נראה כמו אויב, הוא לא הריח כמו אויב ובהחלט לא ניתן היה לאיית את שמו - "א ו י ב". בשבילי הוא היה אויב חדש.

הרבה תכונות רעות לא תמצאו אצלו. הוא לא רשע, לא חותר למען הרשע ולא מאולץ לחתור למען הרשע. אפל הוא לא וגם שטן הוא לא, אבל הוא בהחלט נראה מושחת כשהוא מתהפך על גבו. מי זה... היצור הזה בכלל? הוא האויב החדש שלי. אני בכלל לא מכיר אותו ומעולם לא שמעתי את שמו. הוא בחר שנעבור באותם דרכים ולכן מאוד הייתי רוצה שהוא יהיה: האויב החדש שלי.

אפשר למצוא אותו על סיפון הספינה מושיט ידיו לשמים ומחכה לקריאה "יבשה באופק". ערפל. בדיוק שם מצאתי אותו! הייתי שם במקרה ופזלתי לעברו מידי פעם ופעם עד שהתעייפו עיני וכמעט נפלתי המימה. אם הייתי נופל סביר להניח שהייתי שוקע במצולות הים וחי שם את חיי בין הדגים החביבים. לא, אני לא יכול לדעת. עולם זהה לעולמי - רק ללא תלות תמידית בעליונות הריצפה. מישהו מנע ממני את התענוג. היה זה, מי אם לא, אני עצמי. פקחתי עיני בתימהון והתכופפתי להביט ישר בעיניו של: האויב החדש שלי.

אני שואל אותו:

"לעקוב אחריי אני מרשה לך. אני בהחלט לא מוכן שלא תציל את עורי כשהוא בשעת סכנה, אדוני!"

והוא משיב בנחת, מביט אל הרקיע:

"אני האויב החדש שלך."

"לא נכון. אתה פשוט לא שמת לב לכך שעמדתי לשקוע במצולות הים."

"אתה יכול לקרוא לי האש - החדש אויב שלך. האמת היא שככה באמת היית רוצה לקרוא לי, הלא כן? דפדפתי ביומן הקברניט - אני מרשה לעצמי גיליתי שרשמת שם כמה דברים אישיים במיוחד. אחד מהם היה שאויב חדש מתלווה אליך. לא כותבים דברים כאלה ביומן הספינה! זה יומן הספינה ולא יומן לנערה המתבגרת. אפילו שזו לא ספינת חלל..."

מילותיו האחרונות נאמרו במהירות רבה - כדי שההלצה הארסית לא תפרח מראשו בטרם עת. כנראה שזו הסיבה שכלל פנה אליי בדברים נוקבים.

לאחר מכן, אופיו האמיתי נחשף.

"אתה יודע, אני מאוד הייתי רוצה שנגיע כבר ליבשה ואני גם מאוד דאגתי שלא תיפול, אלא שאתה מיד התעוררת."

הפעם תורי לנצל את חולשותיו. אני עושה זאת לאחר מחשבה ארוכה בנושא:

"טוב אז אני רוצה להחדיר לך מספר דברים, עמוק לתוך תודעתך האפלה: אמא שלך ביבשה מתה כבר מזמן, כך שאין לך ממי לסחוט כסף שם. אלא אם כן אתה ממשיך לשמור על קשרים הדוקים עם הילידים הפראיים - אחיך. ואיך אני יודע זאת? אני מוכן לרמוז לך שגם אם הייתי טובע ושוקע למצולות זה לא היה מונע ממני מלהמשיך במהות קיומי בעולמי זה."

עיניו של האויב החדש שלי יושרו לעברי. הוא פולט:

"אנחנו מתקרבים ליבשה אולם לעומת זאת קשה לי להאמין שהספינה הרעועה תעמוד בסערה הבאה, שהיא - קרובה יותר מאשר היבשה."

"זו לא ספינה רעועה, זו ספינה כמו כל הספינות. אין בה אף לא מרכיב אחד יוצא דופן במהות קיומו."

"אני צריך להסביר לך שבעולם הספנות, כול ספינה שונה מרעותה."

"מי בכלל דיבר עליך, כסיל-טיפש!"

וכך לאחר שישרנו את ההדורים בינינו, חזרנו כל אחד לתאו הפרטי, המוגן מחיות רעות ושאר טורפים. התא שלו סמוך היה לתאי אבל לא מוגן כמו שלי. ניצלתי עובדה זו לשם הסתננויות לתאו פעמים רבות במשך הלילה. לאחר שהמבצע הושלם חזרתי לישון.

8. האויב החדש שלי מתעורר כמו כולם

בבוקר, העירוני דפיקות עזות על דלת חדרי המוגן מחיות רעות וטורפים. יש ממש הרבה ערפל על סיפון המשחתת.

היה זה האויב החדש שלי, בכיו המר גורם לו לזעוק:

"לא היית צריך לקחת הכל!!!"

אני שואל אותו מה רע לו. האויב החדש שלי טוען שלקחתי לו גם את הצדפה האישית שלו וכעת הוא לא יכול לדווח על מעשי לממונה עליו.

ידעתי שזה מה שיקרה בסוף. זו היית הסיבה שרוקנתי את כל חדרו. מכשיר הקשר עורר את חשדי בקשר למידת האמון שעליי לתת בו.

הגיע הזמן ללבן מספר דברים. שלפתי את החרב מתחת למיטה ליבנתי אותה במסעד השולחן ותוך כדי שיוף עצבני, אני מדבר אל האויב החדש שלי ואומר לו:

"טוב, בסדר. חששתי שלא נשלחת שלא מרצונך. אם זה מצב הדברים, אנחנו יכולים להחליף תאים. התא שלי ריק מתוכן ומלא באוירה רוחנית. שכחתי לקחת מספר חפצים שימושיים מחדרך."

"אני לא צריך שתפתח את הדלת, אני שומע אותך מספיק טוב ואני פוחד שתפגע בי לרעה כשאכנס לחדרך. אני רק רוצה את הצדפה האישית שלי כדי שאני אוכל לדווח לדוד על מעשי. את כל שאר הדברים אני משאיר לך. אך ורק לך, אתה שומע?"

הזלתי דמעה בעודי נושא את דבריי האחרונים והסופיים לאויב החדש שלי בקיומו הנוכחי. וכך אני אומר לו:

"אני מבין הכל. אני מבין מהדברים שלך אפילו יותר משאתה מבין מהם, אתה לא יכול להבין את זה? אני כבר יוצא אליך."

9. "אני כבר יוצא אליך"

בתוך חפציו של ידידי מצאתי ציוד ממש מעולה לתפיסת דגים באמצע האוקינוס. ערפל. הוא דאג ממש לכל. מה אני עושה, לעזאזל? זה לא אני. מי אני? אני מישהו אחר. העולם שינה את תודעתי הכוחנית ביותר. התודעה שחייתי בה, עד שזו החליפה אותה, ברוב זדוניותה.

רצתי במהירות לתאו של רב החובל ואני מבקש ממנו שמיד יעצור את הספינה בגלל שיש לי הוכחות מרשיעות אודות שקיעתה הקרובה של האונייה. הקפטן מודה שזו סיבה מספיק טובה ושעד שאני לא הוכיח לו שאין הוכחות הוא יאמין שאני מחפש אותם וימשיך בחנייה לצורך תפיסת הדגים. חזרתי במהירות לתאי כדי לאסוף את ההוכחות הרבות שליקטתי בזמן שהותי על המשחתת. בחרתי שלא יהיו כאלה ושאני בכלל רוצה לדוג.

פרצתי את דלת תאי ותפסתי את הידיד בגרון. הובלתי אותו לסיפון העליון דחפתי חכה בכף ידו והתחננתי שיתפוס לי כמה דגים עבור משפחתי הרעבה. הידיד מילא את מבוקשי ברצון ומוסיף שיעשה את מרב המאמצים להעלות בחכתו כמה שיותר דגים ולו בגלל שמשפחתי רעבה ואני שבע.

לאחר מספר דקות גמרנו להעמיס את כל הדגים בחדרו המרוקן שהיה עתה מלא עד אפס מקום. חיכיתי איתו מספר דקות ודג לא עלה בחכתו. התחלתי לאבד את סבלנותי. שקט שורר על סיפון הספינה. אני לוחש ברכות, מעוניין בתגובה: "איפה כל הדגים הארורים?!"

לא חלף זמן רב ושאר תושבי הספינה שהיו ערים למתרחש במבצע הדיג שלנו, ניגשו אלי זה אחר זה וניצבו מולי, צועקים לתוך אוזני: "כל הדגים באוקינוס היבש הזה מצויים בחדרו העמוס לעייפה של ידידך, נסה לדוג אותם שם ולא באוקינוס. אני מוכרח להגיע לאמא\דודה\אח\אחות\דוד\אבא\סבא\סבתא החולים שלי כשהם מתים ולא חיים, בזבז עוד זמן בספירת הדגים שתפס ידידך!"

מובן שלא קיבלתי את העצה המטופשת. פיניתי את תושבי הספינה מחדריהם, פרצתי את הקירות שחוצצים בין החדרים ואז נותר מקום רב, שלא ידעתי מה לעשות בו. את החלל הריק שנוצר ניצלתי לשם עריכת שולחן ארוך ועמוס דגים. נעלתי את דלתות החדרים ואכלתי לי בנחת את הדגים.

10. אחרי הארוחה

אחרי ארוחה שכזאת, נוהג אני, ממש כמו כולם, לבאר בפאתי העיר ושם להריק את קצת הנשמה שעוד נותרה בי. אחרי ארוחה שכזאת קצת קשה, נסו להבין אותי, בדיוק לדמיין את עצמי מקיא את קצת הנשמה שנותרה לי בבאר אפל בפאתי העיר. אחרי ארוחה שכזאת מרגישים כל כך רע, בטח גם אתם הרגשתם פעם ככה, שממש אין כוח לדמיין את עצמנו מקיאים את הנשמה בבאר אפלה בפאתי העיר באמצע חודש אוגוסט לוהט במיוחד.

אחרי ארוחה שכזאת רוצים להקיא את הנשמה. פשוט להקיא אותה, וזה בכלל לא חשוב איפה ואיך ומה מזג האויר ומה מידת מעלות החום. רצתי מהר לסיפון העליון, נעמדתי מול ידידי ופערתי את לועי. כשראיתי את הידיד פוער עיניו בתדהמה מהולה בפחד מלווה בתחושת אובדן וייאוש, סגרתי מיד את לועי וביקשתי ממנו שיעצום עיניו מיד או שאקיא עליו במקום להשליכו לים.

הידיד החליט שהגיע הזמן לשלוט בגורל, שנכפה עליו, ולכן המשיך לשתוק על פני אמירת דברים של טעם.

נשענתי על מעקה הספינה והחלקתי באיטיות למצב ישיבה אל מול ידידי הכבול בשרשראות ברזל. את שרשראות הברזל השגתי בחנות עתיקות שהייתה בעברה הרחוק אחד מתאי העינויים רבים במרתף הספינה. שאר התאים נשתמרו היטב, כיום ניתן להנות מהם ממש כמו בעבר הרחוק. לאט לאט שמתי לב שהמים באוקינוס כה שלוים היו. גמלה החלטה בליבי שהנה, הגיעה העת להירגע סופית.

הקשתי על הידיד. הוא נשאל:

"התוכל לומר לי מה השעה היא?"

"אדון יקר, רק שניה, אני רק צריך למצוא שעה להניח עיני על שעונך ואז אמוד את הדקה. אני מאוד שמח שאתה מתענין בשלומי, אדון יקר. אשמח מאוד אם תראה לי את מד הזמן בשעונך. כן, אני יכול לראות את התאריך, הוא כתוב כל כך בגדול. את השם שלי אני יכול לראות בבירור. למה השם שלי כתוב על השעון שלך? הרי זה השעון שלך! מה אתה מנסה לומר לי, אדון יקר?"

חשבתי; הכיצד אצא מהתסבוכת שהובלתי עצמי אליה.

ניסיתי לומר לו:

"אולי... שזה השעון שלך?

"היי, ניסית פעם להשתמש בדברים המדליקים האלה שקופצים מהרצפה כל הזמן, הם ממש מגניבים, נסה אותם פעם, אתה מוכרח לקנות אותם הם גם מאוד מאוד זולים. אה, סליחה, שכחתי שאתה צריך לחזור הביתה מוקדם היום. או, סליחה, אתה בכלל חושב שאני עומד לסיים את חייך הנוכחים עוד מספר רגעים ולא לחזור הביתה. אופס, מה אני מנסה לומר לך ידיד? אני מנסה לומר לך שאני כל כך אוהב אותך ומרוצה ממך ומאיך שאתה ממלא את תפקידך, על הצד הטוב ביותר ממש ובמקום הטוב ביותר, לידי. חבל שנצטרך להפרד. ממש חבל." ולא רציתי.

"מתי, מתי נפרד ולמה?" הוא ממשיך.

"אני לא יודע, אל תשאל אותי, אתה רציתי לשחק במשחק הזה. אני לא תכננתי את כל העניין הזה. לולא בחרת ללבוש את לבוש דרקולה באותו לילה, לא הייתי כלל מוצא עניין בך. אתה בדיוק כמוני - בכול. מה דעתך על מחר בשעה שש באיזו סמטה אפלה? אני אארגן מסיבת ערפדים ואתה תשחק את תפקיד הקורבן האולטימטיבי. מסכים?"

חשב וחשב ובסוף הוא חורץ את עתידו הקיומי ביקום:

"מצויין. זה בסדר גמור מצידי. ראה את העניין כחתום בדמי."

11. זה בסדר גמור מצידי

הנהנתי בראשי לאות הסכמה. לאחר רצף המאורעות האחרונים מצאתי את עצמי מנסה נואשות להירגע. ולא מצליח. כל כך רציתי להירגע מרצף המאורעות האחרונים, שמצאתי את עצמי בפינת הרחוב מנסה נואשות להירגע. רצף המאורעות האחרונים הניעו אותי לחשוב שייתכן ולעולם לא אחווה את אותם רגשות שחשתי באותו יום אפל. מוכרח הייתי לעצור את רצף המאורעות לפני שיהיה יום אפל ויהיה כבר מאוחר מדי. "מאוחר מדי" יכול לגרום לכך שאהיה אדיש להם ולא אהיה מסוגל להנות מהם כמו שאני אוהב.

יישרתי מבט לאופק וחיפשתי בעיני רצועת יבשה. נשמתי ונשפתי את אויר הים הצח והאורירי וה...מלוח. כל זאת לא מנע ממני מלהנות הנאה אמיתית ולחוש שלווה מלאה בנפשי. הרגשתי כל כך טוב. קמתי על רגלי ונשמתי ושאפתי את אויר הים הצח והאורירי וזו הייתה תחושה כה מספקת. הבטתי בזלזול בעיניו הדומעות של הידיד הכבול למעקה הספינה והרגשתי השתפרה.

העפתי מבט לרקיע ומיד החזרתי אותו ל"עץ מן הטבע". נענעתי ברגלי את הספינה והספינה לא זזה. אין לי כוח בשביל זה. שחררתי את הידיד משרשראות הברזל הדוקרניות. הוא רץ מיד לתאו.

כנראה חש געגועים עזים כלפיו בזמן שנעדר וסקרן אותו לברר אם לתא ולו יש את אותם התחושות. אדם לעולם אינו מאבד את הסקרנות שבו. מקרה זה הוכיח לי שהכלל נכון גם לגבי מצבים שבהם חש האדם הנאה בלתי פוסקת כרוכה באושר עילאי.

צפיתי בו רץ לתאו ונשארתי לעמוד על סיפון הספינה, תומך במעקה הספינה. ניצבתי שם עוד מספר שעות, נותן לרוח הים ליצור קשר משמים עם גופי הנוקשה. לקראת ערב נראתי כצל שחור מואר בפנסי הספינה. דמות יחידה על הסיפון. לו רק יכולתי לראות עצמי מהצד,הכל היה נראה אחרת.

12. שדה התירס המוזהב

השעות הראשונות של הבוקר. פקחתי את עיני ומיד רצתי למטבח. מצאתי את הטבח הראשי, מבקש ממנו שיכין ארוחה לאנשים רעבים במיוחד שאל להעמיס עליהם מטעמים לאחר שלא בא אוכל לפיהם זמן כה רב. המלצר הבין את הרמז ושואל ליד איזו דלת להניח את ה"משלוח". אני מברר אם הוא שמע על הידיד שלי. הוא עונה בחיוך שהיה מעדיף שלא שמע עליו, אבל קשה להתעלם מנוכחתו על סיפון הספינה.

עצמתי עיני בכוח וחזרתי למיטה. רעשים חזקים עוררו אותי. מכשיר הציתות פעל. הידיד קם משנתו.

יצאתי במהירות מחדרי ונקשתי על דלת הידיד. הרמתי את המגש. הידיד פתח את הדלת בחשש, הופתע למשך כמה שניות ואז חטף את המגש בפרצוף והשתטח סמוך למיטתו. לא עברו חמש שניות והוא כבר שב לאיתנו, נאחז בידיו בשולי השמיכה ונופל שוב.

הושבתי אותו על המיטה. הוא דאג לארשת הפנים הרצינית, המיושבת.

אני שואל אותו:

"נו, מה יש לך לומר להגנתך?"

"כלום."

"שדה תירס מוזהב?"

לפתע נראה מבולבל וחלש. הצעתי לו כוס מים שהחזקתי בידי עוד מזמן הגשת הארוחה (למה בכלל המשכתי לאחוז בה?). הידיד שלח בי מבט מעמיק ולא הגיב. תקע בי מבט מעליב, יש אומרים.

לפתע חייך והוסיף לדבר. הוא שר ומזמר:

"טוב, זה ידוע הסיפור עם שדה התירס המוזהב. זה הולך ככה:

"לאבא יש שדה. השדה הוא של תירס. והוא מוזהב.

לאמא יש שדה. השדה הוא של אורז. והוא מוטרף.

מי טרף את השדה של אבא? הזהב.

מי זהב את השדה של אבא? הטורף.

"נכון? לזה התכונת כששאלת אותי "שדה תירס מוזהב?"?"

לא ידעתי את אשר אומר לו - עד שאמרתי. הידיד הזה מוצא השראה ליצירת שירים אם אני קצת מלחיץ אותו. מי יודע אילו שינויים יתחוללו בנפשו אם אקח אותו לתאי העינויים במרתף? הוא כנראה יהפך ליצרן סיפורים. אם הוא מאוד ישתדל אני עלול לרצות לחשוב שהוא טוב ממני. ניקח אותו למרתף ביום אחר.

לאחר מחשבה ארוכה, אני משיב:

"לא, טעיתי, אתה צודק. מי אתה בכלל? אני בכלל לא מכיר אותך. רציתי להציע לך קורנפלקס לארוחת בוקר. יכולת לא להגיב, כמו שאתה לרוב עושה. לא היית צריך להמציא שיר. זה באמת היה מיותר."

"אני באמת לא יודע. אני סך הכל עושה מה שצריך לעשות. מחפש יבשה, מתמצא בזמנים ועוקב אחרי אנשים. כמו כולם. אני לא ניסיתי להתחכם איתך או להתחבב עליך. אתה מצאת בי עניין וזה גרם לי סיפוק כה גדול! האמת היא שאני גם מאוד שונא אותך, בין השאר."

התחלתי לגלות עניין בו ולכן אני מקשה:

"מרתק. אבל איך בכלל נפגשו דרכנו.אמור לי זאת ואתנהג איתך כמו שהתנהגתי עם מעסיקך. אגב, היכן הוא כיום?"

"אתה יודע, עבר שפן סלעים. התחילה פאניקה נוראית וכל מי שהיה למעלה נפל למים.

"פתאום אחז בי הדוד, ידו רטטה כשהרים אצבעו,כיוונה עליך ואמר:

"בני, מובטח לך כי תזכה לחוות את האושר הנכסף. בסוף תחווה את האושר הנכסף לזמן מה אם תלך בדרכיו של זה האדון.

"אני מעולם לא ניסיתי אפילו לחשוב על אושר. הסתכלתי בעיניהם של אלה שיורדים למצולות ואמרתי לעצמי שאני מוכרח להשיג קצת אושר לפני שאני יורד לשם. כולם אומרים שזה כל כך טוב ובריא לבריאות. אז הנה אני כאן איתך וכנראה שלזה הוא התכוון כשדיבר על האושר הנכסף. זה באמת דבר טוב - האושר הזה."

"לא שכחת משהו?"

"אה, הדוד..."

"לא. משהו היה מוכר ואפילו איכותי לחלוטין בסיפור שלך... את ה"אני" הוספת אתה. הדוד לעולם לא מתקשר לסיפור ישירות, לא ניתן לעשות שימוש נרחב בנתון זה. אני מתכוון לאופי הכללי של האגדה. הכל היה משופע בחוסר-חשיבה-על-המושגים-הבסיסיים וכל העניין עם "כולם" ו"זה באמת דבר טוב" - הדוד לעולם לא היה משתמש במילים כאלה. אלא אם כן..."

לפתע התכופף לעברי והביט מקרוב מאוד לתוך עיני, פותח פיו ומדבר במהירות, אומר דברים אלה:

"מה? תמשיך בבקשה, זה כל כך מרתק ומסעיר. אלא אם כן מה? שחק איתי, בבקשה."

"אלא אם כן הוא השתנה. מאוד השתנה.הדוד צריך מאוד להשתנות על-מנת להגיע למסקנות ברורות שאינן חסרות משמעות ביותר משני אופנים. תגיד, זה הסיפור של הדוד או שמא שלך?"

"כמובן. כן. שקרתי לך."

"טוב, תישכח ממה שסיפרתי לך לעת עתה ויותר מאוחר תיזכר בזה. אפשר לדבר על זה המון זמן, הידעת זאת? אבל אם שקרת אז... תישכח ממה שסיפרתי לך לעת עתה ויותר מאוחר תיזכר בזה!"

13. הרצון לנצח

חזרתי לתאי האפלולי בכובד ראש. תאי האישי דומה היה לשאר התאים בספינה, אני הדבקתי על קירותיו בדים צהובים עליהם צוירו ציורים משעשעים של דגים שוחים נגד הזרם לכיוון האוקינוס הגדול. כמה נחמד. ידעתי שמוכרחה להיות סיבה לכובד הראש הזה, שנחת עליי פתאום. אם אין לו סיבה לפחות אפצה אותו בכך שאעניק לו יעוד. מהר, מהר תפסתי אותו בין כפות ידי ולחצתי. שחררתי במהירות את אחיזת ידי, כשחדרה הבנת מעשיי לתוך ראשי. התכופפתי אל מתחת למיטה, הרמתי קצת את ראשי ואז ראיתי את זה. הרמתי, בהפתעה מלווה בעצב ושמחה יחדיו, את המזרון, והוצאתי משם חפץ מבריק ועתיק.

הנפתי את החרב באויר, חתכתי אותו לפיסות מידע זעירות, צועק את שבועת אמוני:

"יש לי הכוח! בהשתלבות של מספר כוחות מצומצם נוצר בידי כוח שעולה על כוחו של כל יצור חי שאי-פעם ארצה להתמודד עימו - בכל מובני החיים! כוח זה מגולם בעולמנו על ידי חרב נפלאה זו? כן! זוהי החרב סיקסטון, השוקלת משקל רב עד מאוד! מציאה אמיתית!"

עמדתי בארבע שורות השבועה הקדומה. נתקלתי בקשיים במהלך מאמצי הנואש להגיע למלוא ארבע השורות, לכן השתמשתי בשבועה המקורית וגם כך, כפי שניתן לראות, לא השלמתי את מלוא ארבע השורות.

קראתי לידיד לחדרי. נשענתי על הקיר שמול הדלת, כשהידיד פתח את הדלת באיטיות ופסע שלושה צעדים מהוססים לתוך החדר.

אני אומר לו:

"אתה רואה, עכשו יש לי כוח. אני משאיר לך ברירה אחת ויחידה: אני החזק מבין שנינו ולכן מוטב כי ישמרו קשרי ידידות ביננו. אני, אינני צריך לדאוג לקשרי ידידות עמך בגלל שלי יש את הכוח. אתה תישאר הידיד ותתעלם מכך שכוחי עצום משלך.

"אני רוצה לשוחח איתך ביחידות, אם אפשר. ברצוני לדעת יותר עליך, שיחה מנפש לנפש. יש לי סברה עקרונית אודות תפקידך בעולמי. היורשה לי?"

הידיד השתהה זמן מה בפתח החדר, לצד החלון העגלגל. החלון היה שקוף וצורתו העגלגלה בלטה לפנים החדר. החלון היה לבן בקצוותיו החיצוניים. כשראיתי שהוא חוזר לעצמו, לאחר שירד לסוף דעתי, אני ממשיך:

"חכה, חכה. אני יודע שהדברים אינם מובנים לך בזה הרגע. במשך הזמן תדע הכל. אני לפחות מקווה כך. אתה מבין, כוחי עצום משלך, אני לא רוצה לחשוב שאתה מבין את שאמרתי.

"דבר ראשון, תגיד לי מה השעה, פשוט תגיד את השעה עכשו, כמו שאתה יודע."

"השעה היא שעת ערב נעימה. לזה התכוונת?"

זחלתי במהירות מתחת למיטה. גיששתי אחר פתחים סמויים בקיר רך הסיד. הוצאתי משם את הארגז שמכיל את חפצי האישיים. זחלתי על בטני מתחת למיטה ושלפתי את מגן הפלדה האישי שלי.

"אתה רוצה להלחם נגדי. אתה יכול פשוט לומר "אני רוצה להלחם בידיעה שלך יש את הכוח". אני רוצה שתגיד לי מה השעה, תגיד מה השעה. כמו שאתה יודע, לא כמו שאתה חושב שאני רוצה שתגיד."

הוא התיישב על המיטה, ראשו מורכן. לפתע זקף ראשו מעלה, פער את פיו ואומר:

"אה! השעה היא שבע ועשרים ושתיים דקות, בשעה שבע בערב. מאוד נהנתי לומר זאת, עבד."

"אתה רואה, אתה מסוגל אפילו לראות את דמותי האמיתית שמסתתרת בחופזה מאחורי מעטה השריון העבה. אמרת את השעה, עכשו הגד לי את הסיבה לאמירת השעה בדרך זו דווקא?"

"ככה צריך להגיד. למרות שאני לא הייתי סומך על אמינות השעון..."

"נכון, לא חשוב לי. יפה מאוד נערי. נכון אתה רוצה שיהיה לך טוב בקשריך עם העולם?" אמרתי ומצמצתי בשתי עיני. הוא קרץ אלי בעינו הימנית. מבוכה פשטה בחדר. הוא מצמץ אלי חזרה.

"כולם רוצים את זה, דבר זה הוא אחד מיסודות החיים בעולם זה. זה אחד מחוכמות החיים. סודות קטנים, שלא מגלים וכולם יודעים. ידידי היקר, הדבר הזה כל כך ידוע, אין מה להתווכח פה בכלל. אני רוצה שיהיה לי טוב בקשרי עם העולם כדי שאוכל להרגיש טוב יותר עם עצמי, בתוככי פנימה, ללא שום צל של ספק. הדברים פשוט קשורים זה לזה בקשר של הנאה. אם אני משיג סיפוק בקשרי עם העולם אזי מובטחת לי מהות קיומי בתוך נפשי שלי. וזו שיחה מנפש לנפש."

חייכתי חיוך קטן. החזרתי את החרב לנדנה. הנחתי את מגני בארון. את השריון שפתאום קפץ על גופי, ממש מאי מקום, השארתי על גופי. הידיד נותר עזוב לנפשו. סימנתי לו לעזוב. לפני שסגר את דלת חדרי, שמרתי לעצמי את זכות התגובה הסופית.

אני מגיב את התגובה הסופית:

"מצויין. היית גדול ממני בכמה וכמה בחינות. הבהרת עצמך מצויין. ככה אני רוצה אותך. תהיה תמיד ככה. לעולם, אבל לעולם, לא תשתנה."

14. השינוי הגדול

היה זה יום שבו נשבו רוחות סערה חזקות בים הגדול. אני, כידוע, הייתי קשור באופן כלשהו לים הגדול. סערות בים הגדול משפיעות על גורמים שלוקחים חלק בתנודות הגלים בים הגדול. הים הגדול הוא כמו יצור חי גדול שמקיים סימביוזה טבעית עם גורמים שונים שקשורים אליו בקשר הדוק. הקשר ההדוק גורם לכך שהים הגדול מהווה השפעה מכרעת על הגורמים שקשורים אליו בקשר הדוק. תמיד יש קשר הדוק בין הים הגדול והגורמים שלוקחים חלק בתנודות הגלים בים הגדול.

הים הגדול מתקשר במיוחד עם השינוי הגדול. השינוי הגדול הוא השינוי שמתרחש כל פעם שנושבות רוחות סערה חזקות בים הגדול ולא מתרחש דבר. הסיבה העיקרית לכך שלא מתרחש דבר, היא שאף ספינה לא שוקעת למצולות. "עץ מן הטבע" יכולה להיות ספינה שעברה כבר הרבה שינויים גדולים. השינויים לא השפיעו עליה והיא נשארה כמו שהיא. שינויים גדולים הינם מקרים יוצאי דופן שבהם גלים גבוהים אינם ממלאים אחר יעודם. ברוב המקרים אם הגל גבוה דיו בכדי להשקיע ספינה תחתו למצולות ים, הוא אכן יעשה זאת.

שינוי גדול קרוי גדול משום שהוא גדול יחסית לשינוי קטן. שינוי קטן הוא פשוט שינוי ביחסי הגומלין בין הים הגדול לשאר החיים הכרוכים בו. שינוי קטן הוא שינוי שלא מתקיים בשינוי הגדול. השינוי הגדול גדול יותר משום שהוא מתקיים לעיתים תכופות יותר. שינויים קטנים, לעיתים רחוקות מבצעים את אשר הוטל עליהם לבצע. מכאן נובעים שמות השינויים.

חשוב מאוד לא לטעות בזיהוי שני השינויים. בהמשך הסיבה תעורפל יותר ויותר. במקרה שלנו, או יותר נכון, שלו, לא התרחש כלל שינוי בים. לא שינוי גדול ולא שינוי קטן. האוקינוס הגדול יאלץ לחכות לזמנים טובים יותרי לשינויי גדלים. מדובר כאן, כמובן, במקרה של שינוי אופי שמתרחש בעקבות אירוע טראומטי כלשהו.

האירוע יכול לקרות בכל עת וזמן. הוא יכול להתרחש ביום ובלילה ואפילו בשנים שונות. האירוע יכול, לעומת זאת, להתקיים רק כשבאמת מוכנים לזה. אם לא קיימת הכנה מוקדמת - הוא פשוט לא יבוא. מסיבה זו ואחרת אסור בתכלית האיסור. אסור, ממש במציאות, להיות מוכנים אליו. אם לא מוכנים אליו, סביר להניח שיבוא.

לשם המחשה מציאותית יש להשתמש בשני גורמים: הידיעה שהאירוע יבוא והרצון שהוא לא יבוא.

עצם קיום הידיעה אודות האירוע הטראומטי שעלול לבוא בתוך עולמו של הקורבן המוגן, גורר אחריה צפיה מתמדת לאותו אירוע נכסף. במחקרנו אחר הקורבן המיוסר במחשבות אודות האירוע, יש לקחת בחשבון, כי בסופו של דבר מודע הקורבן התוקפן, את מוגבלות אורך חייו וכן את העובדה שמועט מספר הרגשות שילקח בהם שימוש במהלך חייו.

כדאי מאוד ואף רצוי להבין כי במשך חייו, יופעלו כל הרגשות שעומדים לרשותו. הפרט המצער הוא שהוא יכריח עצמו לקחת בהם שימוש תדיר. הכוונה במילה תדיר היא בתדירות גבוהה במיוחד. הפרט המשמח הוא השימוש הנבחר שנעשה בכל הרגשות. משמח? כן. הסיבה לכך היא שקורבנות אחדים משתמשים ברגש שגורר אחריו שמחה ואושר, פעמים רבות במהלך חייהם. לכן פרט זה משמח. הוא פשוט משמח.

הפרט המשמח גורר לצידו, אך במישור מקביל, פרט אפל ומכוער. טוב, אפשר לקרוא לו בשמות רבים ומגוונים, אבל רצוי מאוד כלל לא לקרוא לו - אין לדעת אם יבוא או לא.

כדיי למנוע עיקובים וטרדות ביציאה מנמל התעופה רצוי לומר את האמת וכמה מרה שתהיה, יש לומר אותה. אפשר להתחמק ולואמר אותה במקום לומר אותה.

האמת היא: מפוזר מספר בלתי מוגבל של רגשות בעולמם של כולם, לכל גורם מוקצב מספר רגשות שווה והוא רשאי לעשות בהם כרצונו - לחייב עצמו לחשב את התאזנותם עם הרגשות הנגדיים.

*

יש הרבה מאוד ערפל על סיפון אוניית המלחמה. ערפל סמיך, יפהפה לעיני זר. בעיני הוא היה פשוט דוחה, הפריע את ראייתי והטריד את שלוות רוחי.

*

תמיד יווצר בעולם מצב שבו יקחו חלק בחברה רגשות מנוגדים. הטוב עם הרוע, השמחה עם העצב והאין עם האין. לשם עירפול המחשת הדבר במציאות דמיונית ניקח את סיפורם הקלאסי של האחים השובבים. ה"האחים גרים" הם מכונים - ולא בכדי. האחים גרים כתבו סיפורים כמיטב הבנתם. סיפורים פשוטים ויסודיים, גדושים רגשות בסיסיים. למרות המרכיבים הפשוטים לכאורה, ניתן למצוא בהם את מגוון דמויות הקשת בעולמם, מגוון הרגשות ומגוון המעשים, שנחשבו חורצי הגורל. סיפוריהם מאוד חושניים, פיסיים, וקיימת נטייה, אצל גיבוריהם, לבטא את רגשותיהם במעשים בלבד. מאוד מצערת העובדה שהגורמים שהוזכרו גורמים להם להיראות כה בהירים. אינם מותירים אפשרות חשיבה אחרת מלבד זו שמוצעת. אפשר אף לחשוב שקיים חשש מלהזכיר את צידם האפל של הדמויות ה"חיוביות".

ניקח לדוגמא את הסיפור שכוח האל: "הכיפה האדומה". סיפור זה מסכם את דעת החברה על עצמה במהלך כל השנים באגדה אחת. כיפה אדומה, תכונה מעתה - השרביט. השרביט הוא סמל התום והטוהר. היא אינה מודעת לצדדים האפלים של אישיותה ושל העולם הסובב אותה. מיותר לומר שהיא ממש מפיקה הנאה אמיתית מאי-מודעותה. "אי-מודעותה" - שלא מתוך בחירה אישית שגוררת אחריה בכוח עצום העדפה של אחד הצדדים הנדונים.

מנוגד לשרביט הוא הזאב. הזאב מודע רק לצד האפל של החיים בעולם. יש לזכור שמדובר כאן בזאב שאינו טורף מתוך אינסטיקט קיומי, שאינו נובע מרצונו החופשי. הזאב הופך את שיטת טריפתו את הסבתא הזקנה לאמנות ממש. קשה שלא להבחין מהנאתו מפגיעה מתוחכמת בקורבנותיו. הזאב מודע לכך שקורבנותיו מעולם לא היו פוגעים בו. הוא גם מודע לרוע מעשיו ולפגיעתו בחי.

לשניהם, לזאב ולכיפה, יש עוצמת כוח מסויימת שמאפשרת להם את זכות השליטה בכיפה. לשרביט יש את הכוח להתעלם מאזהרות בדבר הרוע בעולם. היא כלל לא מסכימה להתמודד עם כל הרוע והאופל. יותר נכון לומר שהיא מרוצה מאוד ממצבה הנוכחי וקיים בה פחד עמוק מפני השתנות. היא שמעה על הצד האפל של החיים אולם הידיעה מסרבת להיכנס לתוך מודעותה. היא כולה טוב וטוהר - היא לעולם לא תפגע באחרים. היא לא בחרה להיות כזאת - היא ניסתה להישרד במירוץ המטורף של חוקי המוסר המקובלים. אבל יש לחזור והזכיר שהיא לעולם, אבל לעולם, תפיק הנאה מרובה מאושרה ולו בגלל שעצם האושר משכיח ממנה את העצב.

הזאב הוא יצור מאוד מאוד רע. הוא מאמין בכוחו לשלוט על חייהם של אחרים ובאמת יש לו את הכוח לעשות כן. לכן, הוא יצור הרבה יותר הזקוק ל"שאיבת חברה" יותר מהשרביט שעסוקה כל הזמן הזמן בהנאותיה האישיות ובניצול שיטות האושר שלמדה מאמה. הוא לא בחר להיות כזה - הוא ניסה להישרד, כפי שהחוקים דורשים. הזאב, הוא לא ממש מאושר, יותר נכון לומר שהוא מאושר רק כלפי חוץ. בזמן ביצוע פשעיו הוא מאושר. לאחריהם הוא מרגיש ריקנות הולכת ומתמשכת, שנובעת אך ורק מתחושת אי-מימוש האושר.

לסיכום ניתן לסכם כי הזאב מסוגל להגיע לסיפוק מלא רק כשהוא משתמש בשירותיה הנדיבים של החברה. השרביט ניצלה כבר, בעבר, את שירותיה הנדיבים של החברה. כעת, מהות חייה - עצם קיומה, היא מקדישה את מהות חייה אך ורק לעצמה, ומפיקה כוח רב-עוצמה, אך עם זאת יציב וקבוע לאורך זמן, שממחיש את אושרה בכל פעם שהיא זקוקה לו. הזאב שואב כוחות במהלך הזמן והשרביט מנצלת את הכוח שיצרה היא לעצמה בכוחות עצמה. שניהם משלימים זה את זה, בצירוף מופלא יש לומר, בשיתוף כוחותיהם השוים.

מרגע שבחרו שניהם את כוחותיהם הרגשיים, לא ניתן לעשות דבר כדי להניע אותם לראות את הצד השני ולהבינו. ייתכן מצב שבו הם יחליפו צדדים, אולם דרך ניצול הכוחות לא תשתנה עבורם הטוב והרע איבדו כל חשיבות. הדרך למסקנה הסופית מחזקת להם את הביטחון בנחיצות קיומם. ביטחון שנחוץ להם הרבה יותר מהסיפוק שכרוך בעמידה באתגר המטרה הסופית.

+זה מה שטוען היה הדוד בינקותו.- ...מתוך "בראשית דרכו ודרכנו - תחילת עולם."

15. לאחר השינוי

"כוחי רב משלך ולכן אתה פוחד ממני. אם לא תפחד ממני תצטרך להאמין שאתה חזק ממני ואז אאבד את כבודי בעיניך ולא תהיה מסוגל להנות ממני כמו שאתה רוצה וצריך."

האויב הישן שלי, נשען על הקיר ואומר:

"מי שמראה לך תשומת לב - הוא זה שמנצל את אהבתו אליך, לא יעשה עבורך דבר, ללא תמורה כלשהיא מצדך. מי שמתעלם ממך - הוא זה שאכפת לו ממך ואינו מעוניין לנצל את רגשותייך לטובתו, מוכן לעשות עבורך הכל."

"הדברים שלך - היגיון מעוות, אם זאת מדויק להפליא. כל זאת מתקיים בתנאי שמדובר ביישויות נטולות כוחות השואפות לכוח מסוים - גבול כוחם האפשרי בנסיבות אלה. לאחר שהשיגו את הכוח הרצוי, הן מפסיקות את שאיבת הכוחות."

"כן, אפשר להגדיר את זה כעוד אבסורד הגיוני, לא?"

"כמובן."

"חשבתי רבות על השיחה הזאת - שלי איתך... לרוב אני לא מדבר לאחר מחשבה ארוכה."

"אני מבין."

"הדוד אמר לי להגיד לך את זה."

חשבתי מספר שניות כיצד עליי להגיב לטענה זו. האם יש חשיבות לאמיתותה או לאי-אמיתותה. בתשובתי אליו, הפגתי מעט את המתח השלילי שנוצר ביננו:

"הדוד מסרב לצאת לך מהסיפור, מה?"

"תבין מה שאתה באמת חושב שאתה רוצה להבין מדבריי, אם אתה לא צריך להבין - אל תבין כלום. אתה תמיד יודע מה להבין מדבריי."

16. אבסורד הגיוני לאחר מתח שלילי

קמתי בבוקר, בגלל שרציתי לחיות עוד יום אחד בחיי החדשים. רק עוד יום אחד. נאחזתי בשולי הסדין והרמתי את גופי לתנוחת ישיבה. הרמתי עיני לרקיע ומיד נזכרתי בריצפה. הריצפה הזו, שכה מגבילה אותי. אני ממש קשור לרצפה הזאת. יישרתי את מבט-עיני אל מחוץ לחלון וראיתי שם פרה. אני לא יודע למה דווקא פרה, אבל בחרתי לראות פרה!

יכולתי לראות דברים הרבה יותר מעניינים, אבל אני ראיתי פרה. לא פרה שלא חולמים, לא פרה שלא חושבים, לא פרה שלא מזלזלים, לא פרה שלא מתקיפים. אני לא רציתי להתקיף את הפרה המסכנה. אני מוכן להישבע בפני כל בית דין ארצי שבאמת לא רציתי לפגוע בפרה.

האויב הישן שלי, שאני מחליף לו שמות במוחי, רוצה לפגוע בה. האויב הזה רוצה לפגוע בכל דבר שלא קשור ישירות לחייו. הוא כזה אחד שאוהב את כולם ורוצה להתחבר עם כולם אבל הוא לא מסוגל לפגוע בפרה. פרה לא מעוררות אצלו שום אסוציאציות מענינות ומרתקות. לי אין כלום עם פרה, ממש כלום. אני גם בכלל לא רציתי לפגוע בפרה.

אולי אם הייתי מסוגל לקשור קשרי ידידות איתה. לא סתם לשבת ולהביט בה. קצת להנות ממנה, להרגיש שהיא שותפה אמיתית בעולם. להרגיש שהיא יחד איתי בעולם, לטוב ולרע. לשבת כשהאוירה האקלימית לא מוגדרת. לא חם ומחניק ומלא שכנים ולא גשום וסגריר ועצוב. לשבת איתה בערב או סתם לשבת איתה ולהסתכל ביחד עליה בהולכה, תוך כדי חיזוק כל שריר ושריר בגופה, אל הבאר לשתות מים. לשאוב מים בשביל שאר הצאן, להשתמש בדלי, זה מה שהיא באמת רוצה.

אני לא רוצה להגיע למצב כזה שאוכל לנצל אותה. אני לא צריך לנצל אותה. אין לי איתה כלום במשותף. אבל, מה היא עושה, לכל הרוחות, בעולם הזה? בעולם שלי יחד איתי. למה אני נמצאת פה, בעולם כל כך מלא הגיון בין ברואיו, ואני כלל לא מסוגל להבין אותה. בשבילי היא חסרת הגיון, חסרת חשיבות. מה אני בשבילה? הו, לשנינו ביחד אין היגיון, לאחד מאיתנו?

אני לא רציתי לפגוע בה. אני לא פגעתי בה.

האויב הישן שלי נכנס לחדר בפנים מחייכות.

"למה אתה מחייך?" אני שואל אותו.

"כי אין לי משהו טוב יותר לעשות. הרי יש לך יותר כוח ממני. אתה יכול אפילו להסתכל על פרות בבוקר. כל כך משעמם."

"למה אתה מתכוון. אתה מוכן להיות יותר ספציפי?" נעצתי עיני בריצפה.

"החרב. החרב שלך, היא נותנת לך הרבה מאוד כוח. אתה יודע את זה טוב מאוד. עכשו אתה יכול להיות יותר חכם ממני, יותר חזק ויותר טוב לאנושות."

"באמת, זו סתם חרב טיפשית, ואתה יודע את זה, על מה אתה מדבר?"

היסס האויב מספר שניות, לפני שמשיב:

"אני יודע מה השעה. אני יודע כיצד יש להתנהג ולדבר בחברה מתורבתת. ואתה, מה אתה יודע? אתה יודע דבר אחד. אתה יודע שלחרב הזאת יש כוחות, אתה יודע בדיוק אילו כוחות. אתה יודע שאין לה שום כוחות ושלך אין שום כוחות ושלי אין שום כוחות ושלשנינו יש כוח. אתה יודע שהדרך היחידה שלך להשיג כוח היא החרב. אותה אתה מנצל עד תום. אתה תראה, היא עוד תהבהב מרוב שימוש. אני משקר כל כך יפה. זה מקסים."

"כן. אתה עצמך אפילו נפלא. אני מאוד מאוד שונא אותך. אתה בטח יודע כמה קל לשנוא אותך. כולם יודעים."

סימנתי לו לצאת החוצה. הוא יצא החוצה. יצאתי אחריו. יצאנו למסדרון הרחב של הספינה. הוא סימן בידו הימנית לעברי בו בזמן שידו השמאלית הורתה על האולם הגדול שבניתי. חשבתי לעצמי כמה חסר חיים ניסיון האויב להידמות לשוטר תנועה, הוא עצמו אף לא היה מודע לכך.

כשנכנסתי ל"אולם כול דגי האוקינוס", לפתה אותי יד מסתורית, אל הקיר, לצד הדלת.

"יש הרבה מזימות אפלות בספינה. ממש הרבה. כדאי שנתחיל להתעניין בהם או לפחות להמציא כמה משלנו."

"על מה אתה מדבר, אויב יקר. אני בכלל לא מכיר אותך. אתה בעצמך מזימה אפילה!"

"נכון. אתה בהחלט צודק. על זה בדיוק דיברתי. מזימות אפילות, אתה מבין."

הושבתי אותו מיד במקום שראוי לו. כשריח הדגים עולה בנחיריו, אני שואל אותו מתי תבוא הסערה הבאה.

"היא יכולה להגיע בכל רגע. היא יכולה אפילו לתפוס אותנו לא מוכנים."

"איפה הדוד?"

"הדוד יהיה באי הבא שנגיע אליו. אני מאמין שתתרחש סערה. אל לך לחשוש, במוקדם או במאוחר נפיג את בדידותו."

"לא אנחנו."

הלכנו לסיפון, שם פגשנו מבטים רבים שהתרוצצו ביננו ללא מטרה.

"איך זה להיות אבן?"

"תלוי מי השואל."

"מזג האויר משפיע עליך, נכון?"

"הוא משפיע על כולם."

"גם אתה אבן."

17. "גם אתה אבן"

"אני כל כך לא מקורי."

"מה? גם אתה?"

"כולנו מושפעים מהדוד. כולנו מושפעים ממנו בדרך מנוגדת. אתה בדרך החיוב ואילו אני בדרך השלילה."

קצת מדברים ביננו, בלי משמעות. מדברים גם אם משמעות, לפעמים. אנחנו כל כך מרוצים מיושבי הספינה. הם מתנהגים כל כך יפה. אני מרוצה במיוחד מזקן אחד שיושב על רציף הספינה. כל יום בצוהריים. מידי יום ביומו. כול יום בערב, כל יום בבוקר. אלה הזמנים שהוא יושב שם.

העולם הרוחני שלי ב"עץ מן הטבע", כל כך עשיר ועני.

"איפה הדוד?"

"תלוי מי שואל..."

הנסיעה שלנו מתארכת הרבה מעבר למשוער. האורח הלא צפוי בספינה, משעשע את נפשי עד מאוד. אורח לא צפוי כרוך בהרבה שמחה וגיוון לחיי העלובים. אסור להתעלם מהעצב שהביא לחיי.

הדבר הזה צריך להיגמר פעם. זה אולי יגמר פעם, אם אמצא את הדרך הנכונה לצאת מהמקום הזה. זה לא יכול להימשך כך הרבה זמן, אני לא יכול לצאת מכאן. אני רוצה להאמין שבסוף הספינה תחדל מלנוע ונגיע לאן שאנחנו רוצים להגיע.

אני שואל את האויב:

"מה אתה חושב שנמצא בסוף הספינה?"

"אני מאמין שבסוף הספינה נמצא הזקן הזה. עם הזקן."

"מוזר, יכולת לספר לי על זהב. אני רוצה להאמין שבסוף הספינה תחדל מלנוע ונגיע לאן שאנחנו רוצים להגיע."

לפתע נראה זועם. הוא באמת זעם. זועם וצועק (וצוחק):

"נמאס לי כבר מהשטויות שלך. נגיע לאי של הדוד ולא: "לאן שאנחנו רוצים להגיע"! ולא, אינני מסוגל לקרוא את מחשבותיך."

18. קריאת מחשבות

מה הטעם לקרוא מחשבות אם אין מחשבות לקרוא? ומה הטעם לקרוא מחשבות אם לא יודעים לקרוא מחשבות? ומי הם קוראי המחשבות הידועים ביותר כיום? ואיזה מחשבות פופלאריות במיוחד אצל קוראי המחשבות? ומה הם חושבים על העיסוק הזה? ומי חושב מחשבות הכי יפות ומענינות בעולם?

"הקפטן עזב!"

"את הספינה בטח. אני מוכן להיות הקפטן."

"מתאים לך."

"שתי המשמעויות מתאימות לי."

האויב הנורא הזה הוא עכשו הקפטן של הספינה. הוא זה שיקבע לאן ניסע ולאן לא ניסע. בסוף הספינה בכלל לא נגיע לאי שאנחנו רוצים להגיע אליו.

ברור שהוא עבר דירה. הוא נטש את "היכל דגי האוקינוס המתוקים" לטובת תא הקפטן המפואר. התא היה מצופה בהרבה מאוד צמר גפן משני צדדיו. הדובים מונחים היו בפינת החדר. תמונות של כוכבים מגלקסיות רחוקות תלויות היו על תקרת התא. על הקירות הודפסו דגים מצוירים, עם סנפירים חדים ופה שמנוני. במסע הארוך בתוככי הספינה, שוכחים לעיתים קרובות את סוגה של הספינה. כנראה שבדרך זו ימשכו כל חייו. שינוי אחד קטן, בלתי מורגש.

אותיות דפוס רבות, נחרצו בעמל רב על קירות החדר. מבדיקת טביעות האצבעות על רצפת החדר, נודע כי רבות היו כאלה. על שולחן הקפטן פזורים היו דובים רבים. לפתע פרץ נער הסיפון המיסתורי את הדלת בגרזן, נכנס לתא בין השברים והניח חיות נוספות על שולחן הקפטן.

"אין צורך, נער מסתורי. אין צורך בחיות נוספות. אני לא אוהב את כל החיות. אני לא כל כך ילדותי," אומר הקפטן.

"לא. אתה פשוט טועה. עוד יחשבו שיש לך משהו עם דובים..."

גם אני הייתי שם. טיפסתי על סולם הספינה הפתלתל ובסוף הגעתי לחדר.

19. המקום הגבוה ביותר בספינה

זה היה המקום הגבוה ביותר בספינה.

"אל תשקר. אין לך כלום עם דובים ועם קופים ועם כול דמות של כול חיה אחרת על פני כדור הארץ. כול תכולת החדר שייכת לקפטן הקודם."

"שעזב."

ללא מחשבה וגם יחד איתה אני יוצר איתו קשר:

"כן, הוא עזב. זה מה שרצית ואת אשר רצית קיבלת. עכשו אתה הקפטן. מפה יכול לראות הקפטן: כמה רחוקה היא היבשה, איפה האי הקרוב ביותר ובכלל מה עתיד הספינה באוקינוס הגדול. החרב הוחזרה למקומה הקבוע, כדי שרק לך יהיה כוח. עכשו אתה הקפטן. עכשו כוחך רב משלי. עליך לנצל אותו בתבונה. אני הייתי מייעץ לך, אילו היה לי כוח, לא לנצלו כלל. תהנה מהשקר המענג. חשוב לעצמך שעומד לרשותך כוח רב ושביכולתך לנצלו אימתי שתחפוץ נפשך בכך."

"כוח מוגבל."

חל שיפור אצלו. סופו למות מבולבל.

"איך מזג האויר משפיע עליך?", אני שואל.

"אני מקווה שהסביבה הטובה תקל על חיינו במהרה."

דחפתי את נער הסיפון המיסתורי אל מחוץ לתא. הוא כמובן לא השמיע כל זעקה כשלא נפל על ריצפת הסיפון והתרסק בקול נפץ אדיר. לנער מיסתורי מתאימים תיאורים מיסתוריים.

"מפה רואים הכול, קפטן."

"מה?"

"קפטן."

לפתע נראה מבולבל. ממש כמו בפעם ההיא כשסוגיית הורדתו למרתף העינויים נשקלה. העפתי מבט לרקיע ומיד החזרתי אותו.

"לא. לא קפטן. תפסיק לייחס לי את הכינוי קפטן. אני קברניט."

"אני בכלל לא מכיר אותך."

ישבתי בפינת החדר, יחד איתו. העפתי מבט לרקיע. הוא העיף מבט בריצפה.

הוא אומר את מילותיו האחרונות:

"רק אנחנו קיימים פה."

"ואפילו זה לא מדוייק. אתה אבן גדולה ביותר עבור "עץ מן הטבע". יש גלים באוקינוס הגדול, אין ספק. למצולות הים."

20. אחרון היצורים החיים עלי אדמות

נעצתי מבט עוין בריצפה. הריצפה - זו שהביאה אותי עד הלום היא גם זו שעזרה לי בעת צרה. הוא שקע למצולות הים ואני עוד לא. למה זה בכלל מפתיע? אני הרי לעולם לא הייתי מוכן להקריב עצמי במקומו. מד הרוחות בתא הקפטן הראה שגל גדול מתקרב. וזהו. הוא טבע. הוא היה צריך לטבוע. אני לא צריך לטבוע במקום מישהו אחר. צריך? כששני גופים - שאינם מסוגלים לדעת את יסוד אמונותיהם האישיות וכתוצאה מכך שאיפותיהם לעתיד תועות בערפל - מתנגשים זה בזה, כלל ללא להבין את משמעותו הכוללת של הדבר בעולם, נוצרת תרבות שגויה מן היסוד. הדבר היחיד שלמדתי מאותו מקרה מרגש ונושן.

אחד מהדברים היותר הגיוניים שמתרחשים בעולם. למה זה לא הגיוני? זה כל כך צפוי שהוא ירד למצולות לפני. אני רציתי שהוא יירד לפני. הוא ירד לפני. אני רציתי שהוא יירד לפני? אין אף מושג יסודי שאני באמת יכול להשתמש בו ולקרוא בקול גדול: "כן, זה חלק ממני ואני מסכים בכל ליבי עם כל משמעות שנובעת ממנו". אבל, אני לא יכול להסכים עם כל המשמעויות, אני לא מבין את כל המשמעויות. אין משמעות אחת שאני יכול לבחור בה ולהגן עליה במילים: "היא תעזור לי בעתיד, היא טובה עבורי." אני לא יודע עם אני זקוק לעזרה זאת, אני לא יודע אם אני רוצה להיות מאושר, אני לא יודע אם אני צריך לרצות להיות מאושר, אני לא יודע אם אני צריך, אני לא יודע אם. ומי דיבר על אושר בכלל? אני, יורדים ליסודות הדברים ונטרפים בחוסר אונים, משווע לפיתרון שלעולם לא יבוא. אי אפשר לצאת מכאן, לעולם. מעולם לא היו לי את היסודות הדרושים לחיים חסרי רצון אלה.

עם ירידתו הוברר לי סופית כי אני והוא השלמנו זה את זה במשך כל שהותנו יחדו. עכשו הוא מצוי במצב יציב ושלו בקרקעית הים ואילו אני נתון לחסדי הטבע, למעלה, על "עץ מן הטבע". אני אאלץ להמשיך לחיות חיי לחץ תמידיים, מידי יום ביומו. אנחנו תמצית העולם כולו. עולם אפס...

ואולי לא. ואולי לא? אני כבר לא בטוח בכלום. מעולם לא התפניתי לחשוב על דברי הדוד ובטח שלא עכשו כשאני משננן אותם בטירוף לתוך ה"אוזן".

ה"אוזן" זה הוא פרוייקט חדיש שהכינו עבורי יושבי הספינה הניצחיים בהשראתי הברוכה. מקור השראתם. באפשרותי לומר ככל העולה על רוחי בפני יושבי הספינה ועליהם. הכנתי אותו בשבילם בעת ה"משבר הגדול" שאירע בעקבות התקרית המצערת "כול דגי האוקינוס". בזכות ה"אוזן", אין אני נדרש לצעוק על מנת שדבריי יועברו בין כל יושבי הספינה. ה"אוזן" היא בעצם האוזן של כל אחד ואחד מיושבי הספינה. כמובן שכשהם מגיבים, והם מוכרחים להגיב, באים הם זה אחר זה וזועקים לפני בחימה שפוכה את תגובתם הנחרצת.

עדיין ממשיכה להעסיק אותי המחשבה, המעיקה כשלעצמה. המחשבה המטרידה את מנוחתי. המחשבה שגוזלת ממני צורות חשיבה רבות ומשאירה לי רק אחת. המחשבה על "איך הוא בעצם נפרד ממני?".

אני לא מדבר על זה שהוא כלל לא נפרד ממני. הזמן דחק וקצת התבלבלו לו הדברים בראש, פעם אחרת הוא יעשה זאת. העניין הוא שחשוב מאוד לדעת "איך הוא בעצם נפרד ממני?".

יגיע גל שיסיט את ספינת המלחמה מעט הצידה והוא יפול.

או הגיע גל שהסיט את "עץ מן הטבע" והוא נפל מעט הצידה.

מעולם לא הבנתי אותו.הוא כה שנוי במחלוקת. אני מוכרח לאסוף יותר נתונים מהדוד. אני מוכרח לדעת היכן מקומו מונח בעולמי הצר והרחב. אםהוא טוב אם שמא רע - כדבריי אל הדוד באותו יום אפל.

21. הפגישה הסודית

חוץ ממני לא נשאר אף אחד. כולם הלכו, או נעלמו. רק אני נשארתי על סיפון הספינה.

סיפון הספינה הוא אחד מהמקומות היותר מעניינים ב"עץ מן הטבע". עבורי קיימים רק סיפון הספינה, תאי, האולם המורחב ותאי העינויים במרתף.

הים העלה על הסיפון פריטים נבחרים מגופו. הם השאירו עליי כתמים לחים ואני אהבתי את זה. נשארתי על סיפון הספינה עוד מספר דקות. חשבתי לרדת אבל לא יכולתי. רציתי להישאר עוד כמה דקות. להמשיך להנות מהריחות המשכרים באויר הלילה. רציתי להישאר על הסיפון עוד מספר דקות... אבל פחדתי שהרגש ימצה עצמו עד תום, מחליף לא יבוא ואני, הקורבן, אחוש ריקנות עצומה.

בדרכי חזרה, במורד המדרגות, חשבתי על דבריו הנבונים של הדוד. הדוד תמיד היה אומר:

"כל אחד צריך חברים, אבל חברים צריכים כל אחד."

כן, ממש ככה הוא היה אומר. מעולם לא הבנתי מה פירוש המשפט החד משמעי הזה. מה הוא ניסה להגיד לי? חברים זו כת שמגייסת אנשים לצרכי פולחנים אפלים? האם חברים הם בעצם ערפדים? ובכלל מה הטעם להפוך משפט שהוא חסר הגיון מלכתחילה למשפט רב משמעות?

אני מניף את ידי הימנית לרקתי ומצדיע לשבחו של היגיון הפרט. בטוח שעכשו לא אבין את המשפט הזה. אחרי שיש לי כל כך הרבה חברים וידידים בספינה. הדוד מסתנן לאיטו לסיפור. קשה לי להאמין שבאמת נעצור בסוף באי שלו.

הפלא ופלא.

ספינה אמיתית תעבור ליד "עץ מן הטבע".

לא נותרה בידי הברירה, מפענח המסרים נותר בבקתה, בסופו של דבר מוכרח הייתי לרדת את כל המדרגות.

לאן עליי לפנות עכשו? לתאי או למרתף העינויים? בתא אני יכול להתחיל לכתוב תאריך ביומן הקברניט. מעולם לא ביקרתי בתאי העינויים ואני כלל לא בטוח בקיומם המוחשי בארמון. אם הייתי מישהו אחר, סביר להניח שכלל לא הייתי מאמין בקיומם בתוככי ספינה שיגרתית שכזו. זו הרי לא ספינה עתיקה, זו פשוט אוניית קרב, מלחמה ונדושה.

אני מעדיף שלא להאמין בדבר קיומם של תאים כאלה. בשבילי גם אם הם קיימים אין להם שום משמעות עבורי. הרי אני לא מתכוון להשתמש בהם יותר.

אבל, בכל זאת, אני לא יכול לא להשתמש בהם יותר אם אף-פעם לא השתמשתי בהם. פירוש הדבר הוא מכה מוחצת לאמונתי בהם ובמיוחד במהותם בתוך עולמי. אני מעדיף לבחור בדעה הרווחת שאין צורך בתאי עינויים בספינה זו. אני יכול להחליט שאני רוצה שכל יושבי הספינה יבלו שם את שארית ימי חייהם...

כן. אני בהחלט מסוגל לכך. תמיד יש לי את הכוח הדרוש לכך.

לא. אני לא יכול. אם אני אעשה כדבר הזה, פירוש הדבר הוא חיסול מגוון הקשרים שלא יכולים להיווצר בינם לביני במהלך התקדמות הסירה בזמן.

אני עומד כל כך הרבה זמן במורד המדרגות. אינני מעוניין לעורר את חשדם של שאר דרי הספינה באשר למטרותיי האפלות ביום המחרת.

בסוף גם הייתי צריך להיכנס לתאי באנייה. הרגשתי מין צורך כזה להיכנס לתא. השהתי את הרגע ככל האפשר. אני צריך להפסיק לחשוב לכמה שניות ולעשות מה שכולם היו עושים אם היו מצויים במצבי הנוכחי. אני צריך להיכנס לתא הספינה. אני צריך להיכנס לתא הספינה ולעשות את הצרכיים הפיסיים שאופיינים לכל בני מיני.

פתחתי את דלת חדרי האישי. החדר היה אפל במיוחד. כנראה מישהו כבר היה פה מוקדם יותר. הארתי את החדר תוך כדי הרמת מתג התאורה לשעות חירום. לא נכון. הרמתי את מתג התאורה שבתא ואור פרץ אל החדר והפיג את האפילה ששורה בחדר. כן. עכשו הכול היה ברור. אני קמתי בבוקר לפני שהתחלתי לסדר את שאר ענייני הספינה. ענייני הספינה אומנם דורשים טיפול תמידי אולם קשה להתעלם מכך שהייתי פה כבר קודם. מוקדם יותר בשלהי היום הייתי והתקיימתי פה.

היו לי מספר עניינים לסדר. מלבד הסידורים היומיים היה דבר אחד שמשך במיוחד את תשומת ליבי. בכוונתי לכתוב ביומן. דבר זה היה יוצא דופן ולכן משך הוא את תשומת ליבי. מעולם לא כתבתי ביומן (לפחות לא מאז שהיא מתה). תאריך, כתבתי הרבה פעמים. השילוב של הכתיבה, הלא- שגרתית עבורי, ביומן יחד עם כתיבת התאריך - "התסיס את דמי". הדבר כה הלהיב אותי שפשוט הייתי מוכרח לא לעשות את זה. כן, לעזאזל האיזון האיום והנורא והגרוע מכל - הלא מפוענח, ההיגיון הדק נתון לטעויות רבות. לעשות את זה. ברור שהתכוונתי לעשות את זה, בגלל זה חשבתי על כך רבות במהלך היום. בגלל שאני צריך לעשות את זה.

שלפתי את היומן מכיס הספינה שלי. הינחתי אותו על גבי שולחן הכתיבה האישי שלי. התישבתי על הכיסא, שכבר מונח היה במקומו. ניתצתי בשלווה, בעזרת גרזן שהיה מונח לצד השולחן, את סוגר היומן. חיככתי. חייכתי לעצמי. מעצמי. מעולם לא הייתי כה שלו ורגוע. עצם קיום העובדה הזו נסכה שלווה אמיתית ונצחית על פני פניי. הוצאתי את העט שלו וניגשתי לבצע את מלאכת כתיבת התאריך. השילוב היה כה מרגיע. לתת לכל הדברים בעולם לאבד את חשיבותם במחי יד. ערפל פרץ לתוך חדרי והמשיך לשרור בו זמן רב לאחר מכן. רשמתי את התאריך באדישות מה. מודע הייתי לחוסר האתגר שבביצוע המשימה. מודע הייתי גם לכך שעושה אני זאת ללא קבלת תמורה. לכן הדבר היה כה מסעיר עבורי. ניגוד עצום למהלך האירועים של הימים האחרונים, והסוערים.

התאריך היה שגוי - לא נכון, אולי לא. עבורי, משמעותו הינה חסרת כל משמעות. חסר משמעות, לא בגלל שאינני מייחס חשיבות לתאריך. חסר משמעות מסיבה אחרת. יותר קיומית, מוחשית רק לאותו רגע משמים. ניתן לומר, עדיין בחוסר דיוק משווע, שחוסר-האתגר שבעשייה לשם אי-השגת מטרה לשם שיפור הנפש, ריתקו אותי וגרמו לי תוך כדי כך אושר בל-ישוער.

אני כבר הייתי עייף. כל כך רציתי לישון. אפשר לומר שהייתי אפילו "סחוט מעייפות". לא היה איכפת לי מכלום ויחד עם זאת אכפת היה לי מהכול. המשכתי לחיות לפי חוקי העולם. ידעתי שבבוקר אני עוד אתלבט בשאלה הנצחית: לקום או לא? להתעורר?

22. אין מספיק דובים ואת היער לא רואים

האוכל אזל. כמות מי השתיה בספינה פוחתת מיום ליום. במרתפי הספינה החלו אנשים למות. הם חיים מיום ליום, אולם אין בעובדה זו הוכחה ממשית לכך כי כמותם פוחתת (!). ריח הדגים ב"אולם כול דגי האוקינוס" פינה את מקומו לריחות פחות נעימים. טוב, ברור שאנשים החלו לפקוד את סיפון הספינה יותר ויותר. מי לא היה רוצה למות על סיפון הספינה?

הרבה ימים עברו. יכול להיות שהרבה ימים עברו. בהחלט אפשרי. הרבה ימים עברו וכל הזונות הרחמניות והשוטים הזקנים מתו יחד עם שאר בני הספינה. היה אחד שהיכרתי על הספינה והוא לא מת כמו שהבנים מתים עכשו, הוא ירד למצולות (הים?). לא כל כך פשוט להחזיק בספינה שכזאת לנצח לנצחים.

מידי פעם אני מטפס בעצלתיים לתא הקברניט. בפעמים האלה אני אוחז בידי משקפת ומשקיף על סביבות האי. הדוד מחייך בתוך אחת הבקתות באי.

כל כך הרבה זמן הספינה מתקדמת לה בסביבות האי ושוב חוזרת אחורה, כאוניית פאר רדופת שדים שנמצאה ללא רוח חיים בקירבת שירטון שבע ומדושן עונג. אבל, בראשית ימיה ניתנת לה ההבטחה ש"זוהי ללא ספק אחת מאוניות המלחמה הטובות ביותר שנשלחו להתקדם בזמן ולהחליף מקומות, בים הגדול".

הדוד לא לבד. זה באמת מוזר, יוצא דופן במידת מה. לא, זה לא "אי השדים". כבר יש דבר כזה, זה מוכרח להיות משהו אחר. זה כנראה - האי שבו מצא הדוד שלווה ומרגוע. מוכרחים לתת שם לאי הנפלא והמפואר. האי ניצב לו בפאתי הים הגדול, באחת מהסימטאות היותר צרות ואפלות שלו.

האי - מקום הימצאו של הדוד. זה מוכרח להיות: "עולם אחר, שמתקיים יחד עם עולמות אחרים, אך לעולם לא יוכל להיפגש איתם באותו עולם."

-סוף חלק ראשון-

אחד מהמארשים המוצלחים שנכתבו