מחזה עתידני ללא גסויות - חלק ב

מערכה שנייה

כל הבוקר ג'ון ניקה את השטיחים עם שואב האבק. יש לו שלושה שטיחים בבית. האבק היה מחובר לצינור שהיה מחובר לדלי, שאם לא היה מחזיק אותו בזמן השאיבה, היה הצינור משתחרר ממנו והשאיבה לא הייתה מתבצעת. לאחר השאיבה שמח ג'ון להרגיש מחנק בגרונו, כי הבין שזה האבק שחדר לריאותיו לאחר שפתח את הדלי, על מנת להתרשם מכמות האבק וניקה את הספוגית שואבת האבק באמצעות עור כף ידיו.

ג'ון (יניב) יושב בשדרות רוטשילד וחושב איך להתחיל. הוא מודע מאוד למבטים. הוא בטוח שכולם חושבים שהוא "תמהוני להכעיס", עם הדף הקרוע שלו, בעיר הזרה. והוא שוקע במחשבות על איך זה היה לפני 20 שנה ואיך הוא חוזר לאיטו לאני האמיתי ("האני האמיתי") והאם בעצם לזה ההורסקופ התכוון כשסיפר לו על התפתחויות רוחניות עמוקות? הוא יודע שאם הוא חושב, מתכנן, זה לא נקרא "מוזה", זה מה שעושים עורכי-דין, רופאים, מהנדסים, בנקאים וכו'. טוב לו רק כשהוא ילד, עם המוזה שלו ואז הוא מרגיש שמישהו חולף מולו כשעיניו שקועות בדף והנוכחות של אותו אדם כולה אומרת בוז לכתיבתו, לעצם קיומו, אז הוא ממהר לקפל את הדף ולטחוב אותו לכיס מכנסיו.

כל אדם שחולף מציג סוג חדש של פחד, לעולם. לכל אדם יש את הריח שלו, הריח החדש שלו, של הפחד האישי שלו, שהוא מציג לעולם. בכל אדם יש איום. לפעמים האיום גלוי, לפעמים הוא מוסווה. הזבובים תוקפים והוא מרגיש צורך להראות שהוא מתגונן בפניהם, למרות שלא באמת איכפת לו מהם. הזבובים תוקפים אותו והוא מתחיל להיות מותש. באיזה מין אופן מיסטי, דווקא שדרות רוטשילד מעוררים בו את ההשראה. הוא מבין שהתסכול שחש במעצר נבע מכך שגם המעצר עורר בו השראה גדולה ואילו רק היה בידו דף ונייר, בדקות ספורות היה יכול לשאוב מתוכו מה שכעת הוא לא יכול בחיים שלמים. בחוף הים זה לא ייקרה, כנראה. בכל הפעמים שהיה זה לא קרה. אבל אולי כעת... הוא מתעצל לבדוק.

הניסיונות הנואשים במהלך השנים, להבין מה אנשים באמת חושבים, מה עליך לעשות כדי להצטייר כחכם, מה עליך לעשות כדי להצטייר כמבין, מה עליך לעשות כדי להצטייר כמו אבא, אבא שלך – הם כולם הובילו לרגע הזה. כלום כלום. הרגע הזה, כלום כלום. "ירושת כל פרליני המחר" הייתה השיא והסוף. ג'ון (יניב), עוצם את עיניו ברכות, כאילו מתוך עייפות ומניח לרוח ללטף את גביניו העבותים, מדמה שהיא חזקה בהרבה משהיא באמת, מדמה שהיא יכולה לסחוף אותו השמיימה. לפתע, הוא רואה מישהו רוכן לצד ארון חשמל ורושם דבר-מה, הוא לא יכול לראות מה. לאחר שהבחור הולך, הוא ניגש לצד ארון החשמל ולא יכול להבין מה משמעות האותיות.

ג'ון יושב בכיסא הספסל מקופל מכאב. הוא לא מסוגל להחליט האם להתחיל לכתוב בפנקס הכתיבה מיד אחרי הכריכה או כמה עמודים אחרי וחשיבות ההכרעה מכריעה אותו. הוא מתחיל לכתוב בכתב מסולסל כל מה שקורה. הרגע היה אצל אחראי המחשבים וכשהיה אצלו בחדר ניסה לדמיין איזה איש הוא היה יכול להיות, אם היה לאחראי המחשבים נחמד לדבר איתו. הוא לא מסוגל להסיר את הכובע מראשו והכאב איננו מרפה. הוא מנסה לחשוב שהכובע דווקא יפה ומתאים לו, אבל לא מצליח להשתכנע.

הוא מתחיל לחשוב שכל התקופה הזו רק הונה את עצמו. למעשה, ההדרדרות היא קשה והיא מתנהלת ללא כל שליטה ובקצב מעורר דאגה. דווקא בגלל שההדרדרות כה קשה, הוא ממשיך לספר לעצמו ולאחרים שהכל בסדר. זה לא היה ככה לפני כמה שבועות, או כמה ימים. אז הוא היה מסוגל להגיד שהכל רע.

ג'ון מריח את החול שבאמצע השדירה. זה מזכיר לו את חול הים. אבל הים רחוק ואין לו כוח ללכת. הוא מביט לשמאלו ורואה שיושבת שם יפהפיה. יש לה פנים מתוקות, ילדותיות משהו, רגליים ארוכות. היא צעירה, אבל לא מאוד. יש קמטים סביב הפה. הוא מרגיש שהיא חושקת בו, אבל מפחדת להראות זאת. היא לעולם לא תראה זאת והוא לעולם לא יפנה אליה. הוא מנסה לחשוב איזה איש הוא נראה עם הכובע וכמה לא מעניין אותו לנהל שיחות סרק. הוא לא מסוגל להסיר את הכובע מראשו ומרגיש שהכובע הוא משקולת שמכריעה את נשמתו.

ריח מוכר מאוד אך בלתי מזוהה עולה באויר. ג'ון חש שהוא עשוי היה להרגיש טוב יותר, אילו רק היה מזהה את הריח, מעצם הצלחת הזיהוי. מידי פעם הוא מפנה את ראשו הצידה, כאילו במקרה, למעשה בכוונה גמורה ומוגזמת, על מנת לספוג משהו מהיופי הזה שעל הספסל ליד. הוא מודע לבושה בכך שזה תימרון שקוף והיא ודאי מודעת לכך ובזה לו על הצצות חטופות פחדניות אלה, בכל ליבה.

הוא מהרהר בכך שהתלותיות של הכלבים באדוניהם היא זו שגורמת להם להיות חמודים, אך למעשה זו חמידות עצובה מאוד, אכזרית ואלימה, אבל כאלה הם תמיד פניה של ההישרדות.

הוא מרגיש את הפחד מחלחל לתוכו והחרדה הולכת ומתעצמת. הוא לאחרונה חזר לגמגם והניסיונות להחניק את הגמגום מביישים אותו מאוד. לעזאזל הנ' הזה בראש מילה, לעזאזל הת'. הוא בוחן את צורת הישיבה שלו ומרגיש שאיננו יכול לשנותה כלל. "מכונס בתוך עצמו" הוא כותב. איש דתי מזוקן הולך עם שקיות מלאות שטרות. כעת הוא חוצה גם את הכביש מהשדירה לרחוב שיינקין.

היא יושבה רגועה, מחוייכת, אך יש מתח בחיוכה. ככל ששהותו נמשכת, מבעה נעשה עגמומי ואף קודר. היא קולטת אליה את רוחו הרעה. הנערים רצים לאורך השדירה וכשמגיעים לפני מעבר החצייה, ריצתם נעשית מעגלית, על מנת לעבור לצד השני של השדירה.

לפתע היא מתרוממת בנמרצות מהספסל, הולכת בהליכה מיועדת לכיוון מעבר החצייה כאילו ראתה מכרים אהובים ואז הוא מבין כמה היא באמת יפה וכמה זה היה יכול לעזור לו, אילו  היה במחיצתה עוד קצת. אבל הוא רואה שבאמת יש שם חברים שמחכים לה וכשהם חוצים את הכביש הם נראים נלהבים פחות ממנה לראות אותה ולכן גם ההתלהבות שלה פוחתת והעגמומיות ששאלה מג'ון שבה אל לחייה, אבל עדיין המתיקות והטוהר נוכחים. ממילא, היא נראית צעירה מידי בשבילו.

"כל האנשים האלה טהורים" הוא חושב. "בלתי-נגועים באישיותם המכאיבה, בנוכחות הבשר ודמית שכה קשה להכיל. הם כולם שם, אבל רק בגופם. בנשמתם הם שייכים לי." הוא מרגיש שההשראה גדולה מידי ומתקרב השלב שבו היא נעשית חסרת-תוכן והופכת לחרדה, שהולכת ומחלחלת לנפשו, לכן הוא מרפה באחת מהכתיבה.

ג'ון חושב על הרובי-כרובי-של-המתים. כמה הוא ודאי היה מתענג על הצרות האלה, הדכאונות הקיומיים האלה, האכזבות הצפויות מראש. מכוח אישיות כבויה, אישיות נטולת תעוזה, אישיות שהיא כל כולה קודש למעצורים של היקום. ג'ון יכול להרגיש את הרחמים העצמיים הולכים ומתפשטים באיבריו, "אלה הרחמים העצמיים של הרובי-כרובי-של-המתים" הוא אומר בשקט לעצמו ומחייך חיוך מדושן עונג. אבל הוא יודע שזה לא זה, שזה אף-פעם לא יהיה זה.

ג'ון נאלץ לחלוק את חדרו עם שותפה דמיונית ושמה איזבל. הוא מרגיש שנוכחותה גוזלת משנותיו ובגלל מחשבה זו הוא ימות צעיר מחנק. "אין דבר מסוכן יותר מלדעת על אנשים יותר מהניגלה במבט השטחי ביותר" הוא כותב. "הדימיון מפעילנו לראות באנשים דבר-מה נשגב בהרבה משהם מסוגלים לממש".

ג'ון מופתע מאוד כשמביט בראי המעלית ומגלה שהוא דווקא בחור די נאה ולא הדמות מעוררת הבעתה שהוא מרגיש שהוא לאורך כל היום. ג'ון תוהה אם זה מין רגע כזה, שהוא נראה בסדר, או שהדימוי העצמי שלו מעוות. ג'ון חושב שלא היה לו אי-פעם סיכוי לגדול להיות נורמלי במחיצתו הדכאונית. הבדידות הגמורה הזאת, צריכה להיות זרה לעליצות הילדותית, בתקופה היחידה בה אדם יכול לחוש דבר-מה שקרוב לתחושת החירות של פרפר בן-יומו.

הרצון להיות אדם שיש לו חשיבות כלשהיא לחברה, כבר נעלם מזמן. כל שנותר הוא ניסיון עיקש להסוות את הויתור הגמור על החיים ועל צלם האנוש. ג'ון כותב "החיים שלי הם מחקר מתמשך בבדידות", כשלפניו ילד גרמניה וילד גרמני מתרוצצים סביב משחק כדורת צרפתי של שני צרפתים לצהלות סבם וסבתם.

ג'ון היה שקוע במהלך היום הזה במחשבות על חוסר-השלימות ההכרחית של היקום השואף לרגיעת הנפש. הוא שם לב שדווקא באותם ימים שבהם הגיעה להשלמה אמיתית עם חוסר-השלימות ההכרחית של היקום הוא היה שליו ורגוע ולעיתים אף מלא השראה. דווקא באותם ימים שבהם דבר לא התנהל כפי שציפה וכל קיומו היה אכזבה גדולה – הוא הרגיש שהוא חי ונושם וחופשי. חופשי מרודנות הרצון, שנדמה כה הכרחי ונצחי, אך למעשה אין מקרי וארעי ממנו.

ג'ון מתקשה להבין מדוע הוא סובל מהחופשים. הוא התענה מהעבודה, אבל החופש גם הוא היה עינוי מסויים. הוא מבין שהוא חי בשביל החופש אבל אסור שהחופש יהיה כל החיים, כי אז יאבד ממשמעותו. בדרך זו הוא מבין שהמוחלטות של הדברים פוגעת ביכולת להנות מהם.

לפתע אישה שחורת-שיער עזת מבע משתהה ליד ספסלו, מתנשפת בקול עז, שגורם לג'ון להניף את מבטו ולתור אחר גורם פוגעני למעלה. הוא לא רואה דבר ומבטו כמעט שנתקל במבטה, בדרך למעלה. הוא מצטער שהיא איננה אטרקטיבית דיה, כי אי-אז אולי הייתה נוצרת סוג של משאלת אינטימיות עימה, שסופה להיכזב. כשהיא מניחה את העציץ הגדול לצידו על הספסל, תוך חדירה גסה ובלתי מודעת בעליל, לטריטוריה שלו, רק על מנת לפשוט מעליה את הסוודר-וסט הסתוי, נדמה לו שהסודר-וסט הלז הוא זה שגרם לה להאנק, בחום העז של תחילת נובמבר.

ג'ון מוכרח להשתין. אבל כל השירותים תפוסים והוא כבר מת לצאת להפסקה ולכן נאחז בזיכרון איך היה מנצח בריצות קצרות כשהיה ילד, דווקא כשהשלופחית הייתה מלאה עד תומה. הוא מוותר על השירותים ויוצא לשדירה.

בתקופה ההיא, אלוהים היה בשר ודם. היה אפשר לבוא אליו ולשאול אותו שאלות. הוא לא היה משיב, אבל די היה להביט בו קלות כדי לקבל את התשובה. ג'ון חשב שאלוהים לא אוהב אותו מתבודד, אלא בין אנשים, אבל במינון לא גבוה מידי, כשהם שותקים ולא מלחיצים אותו בדיבורים. הוא שאל את אלוהים "תגיד אלוהים, אתה כבר אוהב אותי?" ואלוהים אמר לו שכן.

ג'ון מרגיש שהשלפוחית שלו תתפוצץ, אם ימשיך במחשבות האלה ובלנסות להאבק בתשישות הזו שנפלה עליו ובכאב הגרון. כשהוא מרים ראשו מהדף נוכחות כבדה, גבוהה, מעיקה, ספורטיבי חולפת והוא איננו מבין כיצד זה ייתכן שאביו הולך בתל אביב, אבל בכל זאת מעמיק מבטו, למרות הסכנה, כמין התגרות באפל מכל ורואה שזה אמנם איש בן גילו של אביו, במכנסיים קצרים ופנים דומות וגובה דומה.

ג'ון חש שהוא מתחמם מקרני השמש יתר על המידה ומתבייש בעצמו שלא עבר קודם לכן לספסל ליד, בצל. הוא מרים את משקפי השמש מהספסל ועובר לאיטו, בתקווה שאיטיות התזוזה תהווה הסוואה גמורה לעצם התזוזה, כדי שלא תהא זו הודאה בטעות.

לפתע מגיח אופנוע משטרתי, עם שני גלגלים לפנים ואחד מאחור וחונה ממש ממול. נשימתו של ג'ון נעתקת לרגע, כשהוא מנסה להראות רגיל. הוא מנסה להראות כאילו גם אין לו חשש להעצר והוא מוכן לכל חקירה שהיא, אבל ככל שהשוטר משתהה בתחיבת הקסדה לתא האחורי ומוציא את הקלסר מאותו תא תוך מבט חודר לעבר ג'ון, ג'ון מבין שזו אופציה סבירה ביותר שיתושאל ואף ייעצר, ככל שעגמומית היא. השוטר הולך לדרכו וחוצה את הכביש לכיוון שיינקין.

ג'ון משתדל שלא להמשיך לחשוב על זה, כי כבר מילדות שם לב לכך, שכשהוא חושב על דברים רעים – הם מתרחשים.

יש לו היום פגישה עם מטפל חדש, בעניין החרדה החברתית. האיש הוא פסיכולוג אבולציוני בהשכלתו וג'ון מתרגש מאוד לפגוש אותו וכבר הוא חושב מראש מה יספר לו, בין השאר איך עצם המעבר נתן לו ביטחון, אבל לאחרונה הוא שוב מרגיש אובד והביטחון צנח והוא חוזר לגמגם ולא מסוגל לחייך.

הוא נזכר שפעם היה בתירגול פסיכו-דרמה והציג את החרדה שלו בשיחה לפני אנשים ולאנשים מסביב ממש כאב מכמה שהיה לו קשה להשתתף והם ביקשו מהמנחה לחוס עליו, לכאורה מתוך רחמים עליו, אבל למעשה מפני שלא יכלו לשאת בחודרניות הסבל שנשקף ממנו, אל נשמתם שלהם.

ג'ון רואה ילד על המושב האחורי של אופניים ומכה בו התחושה שכל מה שהיה יכול להיות איננו.

ג'ון מבין שורד נשלחה לעקוב אחריו. היא חוצה במהירות לא אופיינית לגילה, כ-60, את שדרות רוטשילד והוא מזדרז לחצות לכיוון יהודה הלוי כשהוא רואה אותה חולפת ליד היכן שישב. הוא מרגיש חולה, מותש, עם החום, גם בפנים.

הרעיון שמישהו עשוי לחבבו עורר בו פלצות, כשפסע לכיוון הספסל השני לאחר מעבר החצייה המוביל לשדרות רוטשילד. אישה שומטה תיק כשהולכת עם חברתה ועגלת תינוק ותינוק בתוכה. כשהיא ניגשת להרים את התיק, ג'ון מצטמק קמעה במקומו. לפתע נשמע "סליחה", מלוות בכיפוף גו קל והבעיה משתוממת, שספק אם מחוסר מודעותה מהחדירה למרחב הפרטי שלו או מעצם כך שנדרש ממנה כלל להתנצל רק בגלל תגובתו המוגזמת. ג'ון מבין שההתנצלות הגיעה מכך שחברתה העירה את תשומת ליבה, אך הוא לא הבחין בכלל שזה אכן נעשה ולכן זו נותרת בגדר ספקולציה בלבד.

ג'ון פגש את טרי כשטרי עוד היה צעיר. הוא ראה מודה בעיתון שמחפשים משתתפים לניסוי בדיכאון מאז'ורי. לג'ון לא היה דיכאון מאז'ורי. למעשה, לאף אחד כבר אין דיכאון מאז'ורי. זו הייתה תקופה שבה הבינו שלמעשה הדיכאון איננו קיים, מכך שהכירו בכך, שמצב נפשי שבו אדם מעדיף לעשות פחות או לא לעשות בכלל, או אפילו להרהר הרבה, מעט, או בכלל, איננו משהו שהוא בגדר הפרעה וגם אם היה, לא כל הפרעה דורשת טיפול.

ג'ון הופנה למטפל בשם טרי. הוא קרא אודותיו באתר האינטרנט שלו, אליו הפנה אותו טרי עוד לפני הפגישה. מסתבר, שטרי הוא חוקר בפסיכולוגיה אבולוציונית ומטרת המחקר שלו היא בחינה האם ניתן להשתמש בפסיכולוגיה של בעלי החיים על בני אדם. ג'ון חשב שזה מעניין מאוד ולכן כשטרי התקשר אליו, הוא קבע איתו פגישה מידית, אפילו שהדבר העמיס על סדר יומו.

בפגישה, ג'ון ירד בצורה רועדת במיוחד במדרגות העקלקלות כי השקט של הדירה זעזע אותו. הוא הושיט יד רועדת לטרי שחיכה לו שם כאילו עמד שם מימים ימימה. טרי מיד הבחין שהבעיה העיקרית של ג'ון היא הפרעת החרדה מחברה. טרי הראה לג'ון צילומים מתערוכה שערך בשם "קמטים בזמן". ג'ון ידע שזה מונח בתיאורית הקוואנטים, אבל התבייש להגיד שהוא יודע זאת, כי אז היה צריך להגיד שהוא יודע זאת, בגלל שיר של אחד Frank Black, יוצר בן המאה ה-20. ג'ון, לא היה מסוגל לבדות.

ג'ון הבחין שהוא כמעט מפספס את הספה כשהתיישב מהר מידי לאחר שנפגשו, מפני שטרי שאל "איך עבר השבוע שלך?" עוד כשהם עומדים זה מול זה, מיד אחרי שנכנס לדירה ולא היה לו נעים לדבר כשהוא עומד וטרי יושב.

ג'ון מאוכזב מטרי. טרי אמר "אתה הומניסט,אני ריאליסט" ובכך בעצם הפרידו מקהילת המדענים, ה"ריאליים", בעוד ג'ון רואה בעיסוקו/עצם קיומו מדע, מהבחינה הזו שאת הגילויים הוא מוריש לאנושות והם עתידים לשרוד את מבחן הזמן.

ג'ון מדמיין שהכובע שמונח לצידו על הספסל הוא קיא והוא שמונע מנשים לשבת לצידו. הוא היה מוכן לעשות הכל כדי להתחמק מהמחשבה שיש משהו שאישיותו מקרינה או מראהו שגורמים לדבר גרוע מדחייה – התעלמות.

זוג לזביוט שלובות ידיים חוצה את השדרה. אחת מהן נועצות בו מבט מתריס, כאילו אומרת "נכון שזה מגרה אותך? אבל אתה מחוץ למשוואה" אבל למעשה הן רק גורמות לו להזכר בזוג הוומואים מאתמול, שגם הם החזיקו ידיים ולתהות מה יש בנטייה החד-המינית שגורם להחזקת הידיים.

האילוף. ג'ון תוהה כיצד זאב, חיה אצילית וכוחנית, הגיע למצב הזה שהוא שמח להיות כבול בחבל, משועבד לחלוטין לגחמות אדונו. מהי משמעות האילוף אם לא רצח הנשמה? ג'ון מרגיש פעימות בכף רגלו וחושב שהוא משתגע. הוא מבין שלא ייתכן שהנעל נושמת אבל גם לא מרגיש שיש חפץ שלוחץ עליה. ג'ון מבין שכישורי ההסתגלות שלו תמיד היו נמוכים ולכן לעולם לא התאים עצמו לעבודה, לאישה, לבית או למקום ולכן בכל חברה שהיא היה נטע זר ובכלל, ביקום כולו.

אנשים הישגיים בנויים כך שיחוו את הכישלון בצורה הרבה יותר חזקה מאנשים לא הישגיים. אך יחד עם זאת, אנשים הישגיים מועדים פחות להצליח, מפני שהפחד מכישלון גורם להם לקיבעון-מוחי, זהירות-יתר וחששות אחרים, שאינם מאפשר הצלחה. מה שקורה למעשה זה שדווקא האנשים הפחות הישגיים, אלה שהפחד מכישלון איננו מהווה גורם עבורם, הם אלה שמצליחים.

ג'ון (יניב) לא הצליח להירדם בלילה כי הרגיש שהגרון שלו נעשה חנוק בצורה כה קשה שאם ודאי ימשיך לשכב עוד במיטה, אולי לא ירדם, אבל יש סיכוי די טוב שיחווה את המוות הנכסף. הוא כבר ראה את עצמו בבוקר מנסח את המחשבה "מהלילה הוא שכב במיטה, בלי להירדם, עד שנפטר".

כשהוא יושב על ספסל הוא מיד מתמלא במחשבות על איך הפילוסופיה החדשה שלו אמורה להיראות וחששות שלא תהיה חובקת עולם מספיק, שיהיו בה כשלים מבחינה מדעית ושהאסתטיקה שלה תהיה רחוקה מלהיות מושלמת.

הוא מתגעגע לשיגעון שבעבר היה נאחז בו בקלילות, לפי הזמנה וכך היה חומק בנקל מהבלי העולם. הוא מתגעגע באופן עמוק אך בלתי-מודע לנרקיסיזם, למגלומניזם, לאובססיביות חסרת התקנה, להערצת כל מה שרקוב וחולה, אך בעל סקס-אפיל בלתי נלאה וסובל מהרס עצמי או סביבתי, רק משום שהוא קשה. כעת ג'ון מת. הוא אזרח טוב לכאורה, אך כשהוא מעוקר מאהבת הרע אין בו כל הועיל.

ג'ון יצא להפסקה מאוחר מידי ולכן הוא נאלץ לשבת בספסל רחוק יותר מהצומת כדי שהשמש לא תגיע אליו וכך עולם החוויות שלו מצטמצם.

הרעב המיני העצום, עדיין ללא גסויות, שהוא נתון בו, בתוספת להעדר פעילות גופנית, הובילו לכך שאוכל הפך להיות מרכיב מרכזי מידי בחייו והוא הולך ומשמין ובוש עד כלות נשמתו בבטן שהולכת ותופחת והנה עוד רגע הוא אחד מאותם גברים כרסתנים בתחילת שנות ה-40 לחייהם.

את הנזלת הוא מדביק לשפם על מנת שלא יראו אותו מקנח אפו ותדמיתו תישבר לרסיסים. לפתע הוא נשבר, שולף מכיס מכנסיו קצוות נייר טואלט מהשירותים בעבודה ומקנח את אפו ואז נוכח, משלא נשמע קול קינוח מביך בעוצמתו, שלמעשה אוזניו היו סתומות כל הזמן הזה, כאילו נסע מירושלם לת"א. זו לא הפעם הראשונה שהוא שם ליבו לכך, שלעיתים סתם ככה באמצע היום נאטמות אוזניו, תופעה שהתחוללה מרגע שעבר לגוש דן.

לפתע ג'ון מבין שהתצפיות שלו על כלבים היו מיותרות מאחר שהאבחנות לא היו יכולות להיות מדוייקות, מאחר שלכלבים של תל-אביב יש אופי שונה בתכלית מהכלבים של ירושלים, או של כל עיר אחרת ולא מדובר באופי אוניברסלי של כלבים כפי שייחל. הכלבים של תל אביב הם משוחררים יותר במזגם ושמחים יותר. הם חווים את תל אביב ללא עול העבודה ודי בעובדה זו כדי לשמחם לאינקץ.

לפתע מגיח בחור צעיר ומזוקן ומבטו משתהה על ג'ון בנימה מזלזלת. הוא אוחז בידו בקבוק "גולדסטר" ריק וג'ון תוהה מה יש בנוכחותו שגורם לזלזול. אולי הוא מזכיר לו מישהו שגרם לו לשתות את בקבוק הבירה? אולי הוא מגיב כלפיו כפי שהוא לא העז להגיב כלפי האדם ההוא? ג'ון נמנע מלהעלב מכיון שהוא מניח שהמבט הממושך מעיד על השפעת האלכוהול, יותר מאשר על אישיות האיש המתבונן או על אישיותו שלו.

בזוית העין ג'ון מבחין בבלונדה גבוהה עם חזה טבעי גדול. היא מתקרבת לעברו והוא מסלק את המחשבה "הנה מגיעה האטרקציה הגדולה" על ידי שהוא לא מביט בה ישירות, אלא רק מניף מבטו קמעה להרף עין וממשיך לראות רק בזוית העין, כי להביט בה ישירות זה מעשה המוני, אבל המחשבה רק מתחזקת, "כמו להביט ישירות בשמש".

ג'ון מרגיש טוב, לשם שינוי. הסופה שהשתוללה כל הלילה השפיעה עליו באופן לא-מודע וגרמה להתעוררות החיים בקירבו. הוא כבר איננו חש חלוש ובעל כאבי גרון. הוא חש שהוא מסוגל להתמודד מול העולם ואיננו נדרש יותר לתירוצים. לפתע נשמע קול חיכוך בעץ והוא חש שהספסל עומד לקרוס תחתיו ולהותירו בפוזיציה מגוחכת, אך נזהר שלא להראות חששו, על מנת שאם הדבר לא יתרחש, לא יראה מגיב כאילו זה מתרחש. הוא מביט הצידה, כדי לגלות קריסה גמורה של שלבי הספסל, או לפחות בקיעים עמוקים ובמקום הוא מגלה את מכשיר הטלפון הסלולרי שלו מונח על הספסל בפוזיציה לא טבעית.

ג'ון חושב לקרוא ליצירה הבאה שלו "מדעי הספק", כשם חלופי ומהרהר אודות כך שהפילוסופיה שלמד באוניברסיטה לא התיימרה להיות מדע מדוייק כמו מדעי הספק שלו, שהרי הספקנות היא אמנם נובעת מהרגש ולכן כאוטית מיסודה, אבל יחד עם זאת היא מדוייקת מאוד.

איש אחד קירח שנראה כמו גירסה חסונה יותר שלו בעוד 10 שנים, ניצב בחוסר-מונח באמצע דרך הולכי הרגל בשדירה. הוא נראה תר אחר דבר-מה. הוא מביט במכשיר הטלפון בידו, מה שגורר מחשבה שהוא רק עושה עצמו תר אחר דבר-מה ולמעשה הוא מנסה להסתיר את קוצר-רוחו, או שמא הוא עומד במקומו על מנת לצלם את הספקטקל: האיש הצעיר ממנו ב-10 שנים ופחות חסון ממנו, הישוב על ספסל בשדירה ואיננו חדל לרגע לרשום בספרונו האפרפר.

האיש הזה, הוא נראה כמו מישהו מפורסם. מישהו שפעם הוא היה רואה בטלויזיה. לפעמים רואים אנשים מפורסמים בתל אביב. ג'ון לא מצליח לזהות אם מדובר בצלם, שחקן או במאי. הוא ניגש למישהי שבמבט ראשון נראית סתם מישהי, אבל כשהם מתקרבים לעבר ג'ו, ג'ון מבחין שגם היא נראית מפורסמת. המגע ביניהם חם ובטוח וידידותי מאוד. היא נראית כמו ג'ודי ניר מוזס שלום, רק יפה יותר.

לפתע חולפת מישהי שחורת שיער, בערך בגילם והאיש מתנפל עליה בחיבוקים ונשיקות וחיוכים ועורך הכרות "יעל, ג'ודי". לאחר מספר שניות האישה ממשיכה בדרכה ומביטה עמוקות בג'ון כשהחיוך טרם הספיק לימוג מעל פניה. ג'ון מבטיח לעצמו לבדוק בלוחית המתכת מגלה הכל, המקבילה לרשת האינטרנט של המאה ה-21, אם יש היגיון במה שראה.

ג'ון מרגיש שלוות נפש שלא חשב שהוא מסוגל להרגיש. הוא שוכב על המיטה שלו אחרי שבוע העבודה ומבין עד כמה המערכת הרגשית שלו זקוקה למנוחה הזו, ממש נואשת לה. הוא יודע זאת מהדרך שבה היא סוחטת כל דקה ורגע, מהמנוחה, לטובת הריפוי.

איש הביטוח אמר עליו שהוא "עדין מידי", אולי כדי לגרום לו להסתער בחמת זעם על סוכנות הביטוח שלא הפרישה את הכספים עבורו לחברת הביטוח, כדי לערבו בריב בין סוכנויות ביטוח, אך למעשה הוא עשה זאת מתוך עיוורון לכך שג'ון תמיד עושה הפוך ממה שמצפים ממנו לעשות או דוחפים אותו לעשות. ובכל זאת, במילים האלה "אתה עדין מידי" היה איתגור כה גדול ואפל, שנגע בנקודות עמוקות בנשמתו, שגם אם היה בוטה וישיר ושקוף, ג'ון החליט להקדיש חייו למסע צלב להשבת כספי הביטוח האבודים.

כלב גדול ושמן ושעיר חולף, מפנה ראשו הצידה ומביט בג'ון במבט שכולו חמלה וטוב-לב.

ג'ון מרגיש שהמכנסיים נופלים ממנו, אבל עדיין לא מעז לעשות עוד חור בחגורה בנוכחות אנשים. הוא אומר לעצמו שזה בגלל שלא הצליח לחשוב על כלי מחודד מספיק שיכול לעשות זאת מבלי להשחית את החגורה.

הוא נזכר בפגישה אתמול עם המטפל ומנסה להבין מדוע יצא עם תחושת החמצה/אכזבה אפילו שהשיחה הייתה ארוכה וניתן לו להתבטאות הרבה. הוא מניח שזה בגלל שדווקא כשהיה לו מעניין במיוחד לדבר, הרגיש שהוא מגיע לאיזה שיא, פתאום טרי הפסיק את השיחה והיה נדמה לו שבכלל לא שם לכמות ההתרגשות שג'ון היה נתון בה בדיבורו, אלא רק לשעון. טרי לא היה מטפל מנוסה והוא לא באמת ידע איך להתמודד עם אישיות משונה במיוחד כמו ג'ון. הוא מאוד רצה להראות אמפתיה, על מנת שג'ון לא יפסיק את הטיפול, אבל מטבעו הוא היה מדען ולא אחות רחמניה. טרי ניסה להתקרב אל ג'ון באמצעות שיתוף החוויות האישיות שלו, הקשיים שלו, אבל כל פעם שעשה זאת זה רק גרם לג'ון להכנס לתחרות מסכנות איתו שנכפתה עליו ועוד עם המטפל שלו ועוד אחת כזו שבה הוא תמיד מנצח, אפילו כשהוא לא רוצה. טרי דיבר על התחרויות של ג'ון, מה שגרם לג'ון לחשוב שיש בזה משהו אמיתי. ג'ון מרגיש שהוא צריך להגזים בתיאורים שלו, להקצין את תיאורי מצבי הרגש ולנקוט במילות תואר כמו "מאוד" ו"גדול" ו"הרבה", כאילו שהוא הולך לרופא וכדי שהרופא יתייחס אליו ברצינות ויתן לו את הטיפול ההולם הוא מגזים בסימפטומים. ודאי אחרי הטיפול טרי רושם "הנה, מטופל מדומה. אדם נורמלי לחלוטין, הנהנה להעמיד פנים שהוא משוגע."

יש צעירה שנראית עובדת עצות לפני מתקן האופניים של העיריה "תל-אופן". ג'ון מנסה למזער את נוכחותו ומתחיל לפיכך לרשום כדי שהיא לא תפנה אליו, תראה בו פוטנציאל לסיוע ותווכח שהוא אובד עצות אף יותר ממנה ותגרם לה מבוכה גדולה. הוא באמת ממש לא מבין איך כולם מסתדרים כל כך טוב וחלק עם המתקן הזה. פשוט באים ולוקחים את האופניים, תוך שניות, כשעוד מעורב בזה תשלום. ועוד הם מספיקים לעשות עוד כמה פעולות טכניות קטנות הנוגעות לשחרור האופניים מהאדנים, באוטומטיות נונשלנטית.

ג'ון מבין שלמעשה העניין שלו במנעמי החיים ובדברים הבסיסיים הולך ומתמעט, משום שהוא מצוי בעיצומו של פרוייקט כתיבה, שאיננו מאפשר לו התרכזות בדבר אחר מלבדו. הוא זוכר איך "הרובי-כרובי-של-המתים" היה מכנה עצמו "יצור מטאפיזי לגמרי" בסוגריים ימ"ל ומבין שלא היה הוגן כלפיו כשלעג לו. הוא מבין שכל הבחורות שלא הצליח להשיג, כל הדייטים שנגמרו במפח נפש, למעשה נועדו להיות כך, מפני שהוא כה שונה ומיוחד ובעל אנרגיות לא שכיחות, שלנשים קשה מאוד להזדהות איתן, או לראות עצמן חיות חיים משותפים עם אדם שכזה. "הכל טוב ויפה!" הוא רושם.

אחרי הישיבה בעבודה – ג'ון מרגיש שההתפרצות שלו כלפי רחל על אי-לקיחת מייל מעורך דין, על מנת לחזור אליו מאוחר יותר, הייתה מוגזמת ובקלות יכלה להתפרש כאישית, משום המתח שהיה צבור בו כל הישיבה מכך שחשש שהוא נתפס כמי שאיננו יודע להתבטא, או איננו מסוגל לתרום לישיבה, או שסתם העבודה לא מעניינת אותו אפילו שהוא יכול לתרום ואכן, גם בגלל שלא הצליח להסתיר את הסליעה העזה והעמוקה מאישיותה ההמונית של רחל, שנראית כאישה צעקנית וחסרת תרבות ודווקא היא מדברת על "עמך שבאים אלינו" ומכאן ברור שהיא חיה בהדחקה עצמית קשה. ואז הוא חושב על מה שאמרה מנחת הסדנה שאם משהו שמישהו אומר מציק לנו, זה אומר משהו עלינו, לגבינו, שקשה לנו להודות בו מרוב שהוא עמוק ואין לו פיתרון מידי, אבל מבין שהסדנאות האלה הן גיבוב ניו-אייג' שממש לא נוגע לחייו, או לחיים כלשהם. היא סתם מרגיזה באופן אבסולוטי והוא ככה הצדק והעצבים תפקידו להיות ססמוגרף של אנשים כאלה.

ג'ון התרשם עמוקות מיכולתה של יעל לדבר חצי שעה רצוף, להגיד את כל הדברים הנכונים ולהיות עם התשובות המוכנות מראש לכל אחד ועדיין לא להגיד משהו שירגיז מישהו או באמת ישנה סדרי עולם במשרד. בייחוד מצאה חן בעיניו סגנון השאלות שגוררות פקפוק בדעות הנחרצות של טועני הטוענות, כאילו הייתה סוקרטס בן ימינו, אלא שבניגוד לסוקרטס היא גם יעילה.

ג'ון יודע שהאינטנסיביות שבה הוא חווה את העולם תרד פלאים לאחר שיקיים יחסי-מין, אי-אז תעטוף אותו תחושת שלווה אולימפית. אולי זה יהיה רק לכמה רגעים, אולי שעות, אבל לא ימים. וגם אם לא תגיע לעולם, זה לא כל כך נורא. הכמיהה, הערגה, הם החומרים הכמוסים והעוצמתיים ביותר של קיומו.

ג'ון עובר לספסל מוצל, המאפשר זווית צפייה נוחה יותר לעולם השליו של הירכיים החשופות הנעות על מושבי האופניים. זו לא גסות. הוא פשוט מלא הערכה לאסתטיקה הגלומה ברכיבה על אופניים - יצרים לא משולהבים כתוצאה מכך.

ג'ון מרגיש שהוא לא יכול יותר לטעות. שמותר לו לטעות. שטעות היא לא סוף העולם. נדמה לו שהוא אפילו מחפש לטעות, שהוא אובססיבי לטעות. מהטעויות נחשף הטבע האמיתי של העולם, הוא חושב. הוא מקבל בשמחה כל טעות שהוא טועה, כשיריקה נוחתת ליד הספסל.

ג'ון מרגיש שהכל היה יכול להיות בסדר עם ג'ינה, אילו רק הייתה מקבלת שהוא לא בו הזוג האידיאלי עבורה ומערכת היחסים שלהם לעולם לא תהיה אידיאלית, אבל הם נורא מתאימים. ג'ון, בליבו, מעולם לא ויתר על ג'ינה, מפני שהראת כלפיו אהבה ונדיבות, שלא חשב שקיימים כי לא הכיר והוא מטבעו רוצה לחשוב דברים טובים על האנושות, אז הנטישה שלה למעשה מכריחה אותו לחשוב שהאנושות רעה.

ג'ון רואה אישה לבושה בסחבות יוצאת מבית מפואר כשברור לו בעליל שהיא איננה מנקה, אלא דיירת, מצורת הליכתה והמבט הנשוא למונית הקרובה ותוהה כיצד זה שאנשים בעלי מראה לא עשיר ומראה שאיננו מעיד על הצלחה כלשהיא מתגוררים בבתים אלה, כשתחושתו מתגברת בעוד הוא רואה מבעד לחלון אישה דתיה עבת בשר מגיפה וילונות משי יפהפיים, בתגובה למבטו.

ג'ון יודע שהמצב לא ישתפר בהרבה והחיים שלו הם בדעיכה שרק מופרת מידי פעם על ידי תקוות שווא, שרק מוסיפות לכאב. הוא מביט בשתי טינאייג'ריות שנפגשות ליד מעבר חצייה, מנסות לרשום דבר-מה בטוש שחור על עמוד חשמל, אבל לא נראה שמשהו נרשם. הן משחקות במכשיר הסלולרי וכעבור מספר דקות, אחת מהן מקבלת שיחה והולכת לדרכה. הן שמנמנות וצחקניות, כדרכן של הטינאייג'ריות

ג'ון יודע שזוגיות הייתה משנה את חייו לחלוטין. הוא יכול לראות עצמו שקוע לחלוטין בבת-זוג, מסור לחלוטין לגחמותיה, בעבור מספר שעות של חוסר-בדידות. הוא איננו מבין כיצד בעבר סלד מזוגיות והיה מכור לבדידות כמו לממתק שאין בו די, כמו אלכוהול שכל לגימה ממנו מיטיבה ולעולם איננו גורם לכאב ראש או לשיכרות המלווה בתחושות לא נעימות.

ג'ון מחליט לכתוב על "הרובי-כרובי-של-המתים", אשר כמעט איננו ישן כלל ונורא רוצה להיות עובד מצטיין ועל כל ההתעקשויות שלו, הבוסית חושבת שהוא תבוסתן כשהוא מתקשר להנרי, הנרי לא עונה והוא מיד מוותר, אבל לא בגלל שהוא באמת חושב שהנרי איננו בר-השגה אלא בגלל שאיננו מעוניין להטרידו ככה על הבוקר בדבר של מה בכך, לפני שהגיע לעבודה.

ג'ון כה מזדהה עם דמות ספרו, עד שהוא חי אותה לפעמים, כפי שפעם קרה שעושים שחקני אופי כמו רוברט דה-נירו. הוא בוחר דווקא לחיות את חייו של הנרי ולא את של מחבר "הרובי-כרובי-של-המתים".

ג'ון מרגיש שהבחורות מסתכלות עליו מוזר, כאילו ה"חנות שלו פתוחה", כאילו הן בוחנות אותו, אבל הוא מודע שזו בסך הכל השלכת ראי של הדימיון של שלו כי הרי בכל הפעמים שניסה ליזום מפגשה "למטרה רומנטית" היוזמה נכשלה.

ג'ון רואה ילד כבן 12 רץ במעגלים מסביב לשדירה ונזכר בו עצמו בגיל הזה. יש במבטו של הילד אותה התכנסות עצמית ועצבות גולמית שהייתה בו, אבל יחד עם זאת היא איננה מוחלטת וניכר שיש בילד עוד שמחת חיים וחיוניות ורצון לאושר, אבל אולי גם הוא יהיה ככה כשיגיע לגילו, אם יגיע.

מנקה הרחובות שחום העור אוסף מהספסל לידו פיסת דף מודפס ומביט בו קצרות אם לא עמוקות, מיומן בכך שאילו זה היה פיסת הדף שלו, די היה במבט כדי לדעת זאת. ג'ון מרוצה שהדף בידיו מקופל ולכן איננו צריך לראות עצמו כאילו הוא עשוי להוות חשד לבעליו של אובייקט ניקוי עבור המנקה.

ג'ון מרגיש נוכחות שצופה בו, מתיישבת בספסל הסמוך. הוא מרגיש שזו אישה חטובה וארוכת כפיים, אך במקום זה הוא מגלה גבר צעיר, מגולח למשעי, בעל חזות מזרחית.

ג'ון מרגיש שהוא מצליח להסוות היטב את הקריסה, כל עוד הוא לא פותח את הפה ומדבר עם אנשים. ברגע שזה קורה, השפתיים מתחילות להתייבש והמודעות הגוברת לכך גורמת להאצות ההתייבשות ואז המוח כאילו נעשה מרוכז בדבר אחד והמשפטים נעשים קצרים וקטועים ושוב, המודעות לכך שרמת התקשורת נעשית אפסית גורמת לכך שכל הריכוז הוא בניסיון להסוות מודעות זו ולשדר עסקים כרגיל, בעוד העסק למעשה כבר קרס.

הטפטופים באים והולכים לאורך היום וג'ון מתפתה לקרוא לזה "מזג אויר לונדוני". אבל הוא היה בלונדון, הוא יודע שבלונדון יש גשמי זעף ואילו הטפטופים הנעימים הללו הם ישראליים. ג'ון רואה את סולן להקת The National מסתובב בעגמומיות, חוצה את הכביש, הודף בכתפיו פועלת זרה אל הריצפה ונעלם אל רחוב שינקין.

ג'ון מרגיש שהוא לא ישן מספיק מכוון שהוא מעוניין לצמצם את מרחב התודעה על מנת שלא לחוש את כל התחושות בתקווה כמוסה שיום יגיע ויהיה גורלו כמו של אותה משפחה איטלקיה ימי הביניים שנספתה בגין חוסר שינה של מספר חודשים.

ג'ון מרגיש שהוא שהעדפת האפל וההרס המודעת שלו תמיד תרחיק ממנו אנשים וכיוון שרוב האנשים גם אם בתוך תוכם הם כמוהו, אך כמובן לעולם לא יוכלו להודות בכך, מפני שהחיים בשקר משתלמים, בכל מה שנוגע לחיי חברה וקריירה וקיומו הוא ראי שהם מעוניינים לנפץ.

ג'ון מצטער שהוא לא רע לגמרי, כי אז היה יכול להיות בשלום עם הרוע. הוא עדיין מצטער מאוד לראות חתול או מת או סבל של חסרי ישע, ילד שמתנהגים אליו לא יפה, או כל עוול שנעשה תוך ניצול חוסר השיוויון בחברה.

ג'ון מחליט לעשות טיול בתל אביב. הוא הולך את רוטשילד עד נחלת בנימין, נכנס למתחם נחלת בנימין אז פונה לאלנבי וחוזר לרוטשילד דרך שינקין. הוא מנסה לכמת את תחושהת החרדה והבלבול שחש בכל מקום ומבין שמקומות הומים, בטח ליד שוק הכרמל, לעולם לא יהיו מקומות שבהם יוכל לשבת על ספסל ולכתוב מבלי שהבושה והחרדה יסרסו אותו לחלוטין.

ג'ון מרגיש שמשהו בסיסי ביותר ממה שהוא משדר לסביבה לקוי ביותר ועדיין מתקשה להבין איך האדם החביב שהוא רואה בראי זוכה לכל כך מעט הצלחה בחיים.

ג'ון מרגיש שהייתה נקודה בזמן שיכל להחזיר את הגלגל לאחור, אבל היא אבדה לעד ויחד איתה גם נקודת הציון שלה.

ג'ון חושש להגיד שהוא מאוהב בתחושת הניכור של העיר הגדולה.