3000 שירים על שעמום

הים לא שחור

(גם הדגל לא)

זיון ביום חמישי

זיון ביום שישי

זיון ביום שבת

החיים מעולם לא היו כה משעממים

הגלים לא מוותרים

זינוק לתוכם

הם עדיין לא מוותרים

הם רק נהיים יותר גבוהים

מלא מלח בעיניים

כי המשקפיים לא עובדים

מלח גם בגרון

והשעמום גובר

המאבק

כה מיותר

תמיד, כה מיותר

"מתי אהיה מואר?"

במלתחה

שמן השיזוף מרח את המכנסיים בלבן

לא נעים

השפשופים לא מורידים

הם רק מחזיקים

גם המים בשירותים לא ממש עוזרים

גם אין חגורה

המכנסיים נופלים

כולם מסתכלים

על הזלמן הזה

"אם ייפלו המכנסיים"

וההמשך ידוע

ייראו

את התחת המוצק מידי

את התחתונים שדרכם אפשר לראות

איבר גדוש מידי

לעזאזל

למה הדרך לדיזינגוף כה ארוכה?

אם היה איזה משהו באחד החצרות

שיכול לשמש חגורה

קנאה כה עזה בלובשי החגורות

הגאוותנים הללו!

הם נראים כה מרוצים מעצמם

עם החגורות שלהם

לא צריכים לאחוז את המכנס כל רגע

לא צריכים להיות בחרדה מתמדת, מהשפלה פתאומית

כוללת

סופית

וקו 5 לא מגיע

ורק עוד מונית שירות ועוד מונית שירות

ועוד ועוד קווים שלא מגיעים כשצריך

וכעת מגיעים בלי הפסקה

61, איפה אתה כשצריך אותך??????!!!!

באישון לילה, אתה יכול להיתקע שעות

וכעת הוא מגיע כל 5 דקות

ורק 5 לא מגיע

ואי-אפשר לעמוד

כי אז הם ייפלו

ואתה לא רוצה שייראו

שהבלונדה מימין, שאתה בטוח שהיא בלי חזייה

גרמה לזיקפה כה עזה

והשעמום, הוא שוב מגיע

ומרגיע הכל. גם את הים.

מסרב להתלפף סביב הצוואר

המבטים החודרים מאיימים מכדי

לעצור

ולהדק אותו

אבל החשש לא מפסיק לפעם

שעוד רגע המכנסיים ייפלו

והמבטים האלה

אל איזור החלציים

גורמים לחשוב

שודאי כבל הטלפון נחשף

אולי תיכף יבוא איזה מישהו

דילר

ויחשוב שאתה מחווט

ואז משהו מעניין ייקרה

אולי

אבל לא.

כולם מדברים צרפתית ולבושים יפה

אפילו ילדים משחקים בכביש בכדור (רגל) מעופש

ונעלבים מעלבונות קלילים ביותר (בקנה מידה ישראלי)

כבל הטלפון הודק היטב בקשר כפול

הפרפר נזנח מפאת חוסר יעילותו

התחושה כעת יותר בטוחה

והפלאפל ב-7 צ'קלז מפתה מעט

(אולי בחזור? אולי כבר עכשיו? לא, אין לזה פנאי)

יש איש מוכר בבגדים מהודרים בכניסה להשקה

אבל העיניים לא רוצות לפגוש בו ישירות

רק בזווית

הטניס חשוב יותר וצריך להספיק להגיע אליו

זה קצת פחות משעמם מזה

בחזור האומץ חוזר והעמידה היא לידו

לכמה רגעים העיניים נפגשות אבל אין הכרה

יש שם מישהי שמנסה נואשות להתחיל איתו

היא מספרת על הלימודים הלא מעניינים שלה

ומסרבת להניח לשיחה לגווע

יש שם מדף עם ספרים לקריאה ברחוב

ספר כלשהו ביד, מהעמדת פנים לשורות באמת יש משמעות

על תחרויות אבודות אסור לוותר

ורק השעמום הולך וגובר

והם נכנסים פנימה

והמבט שלך פנימה

על חלון הראווה

כתייר אקראי.

דלת תא המעצר עדיין מפחידה

התלונה מוגשת ביגיעה

וככל שהדקות נוקפות

(באופן שאיננו לגאמרי מוסבר)

השעמום הולך וגובר

אילו רק היה אפשר לקחת את הזמן

להושיב אותו בפינה

ולהתעלל בו ממש טוב

כמו בגוף בלי תודעה

או שינאה שמוציאה מהדעת

ייתכן שאז

כבל הטלפון

היה שב לייעודו המקורי.

הקושי לזהות/להכיר בשעמום

מוביל למסקנות שגויות

בנוגע לאובדנות/דיכאון

החדירה נמשכת (בדר"כ)

3 שירים של הפיקסיז

2 שירים של הסטרוקז

או שיר אחד ארוך של ניקייב.

באוטובוס,

בחצאית הקצרה המגיעה עד הברך

עטופה אישה בכחול

גוון פנים לבנבן עדין

חזה קטן

כבת 25

נחדרת, אבל לא בקלות

בשמלה פרחונית המגיעה עד הברך

עטופה אישה בלבן

גוון פנים חום זועף

חזה גדול במיוחד

כבת 28

נחדרת, בקלות

במכנס קצר המגיע עד הברך

עטופה אישה באדום

גוון פנים אפרפר אדיש

חזה בינוני,

כבת 32

נחדרת, בקלות רבה יותר מזו הקודמת

הפאניקה

הסטת המבט

לריצפה

לתיקרה

החוצה

ושוב

הכל חוזר חלילה

הבקרים האלה

הכל חוזר חלילה

הפה היבש

דפיקות הלב

השתיקות

הכל חוזר חלילה

הכל חוזר חלילה

קיום מטריד קיום

גב חושף חזייה שמתה להיפרם

הליכה פרבולית

כדי שקיום לא יטריד קיום

היגון נהיה לשעמום

לכן הוא החליט שכל מי שאני מעוניין בה לא תירצה בי

לכן הוא החליט שהחיים שלי יהיו כה אומללים

והלילות שלי יהיו עגומים

והבקרים שלי יהיו הלוואישלאהיו

בכל גווניו

מכיל שנאה

רוע

מוות

מאבק

ועוד מאבק

כולם נאבקים

מאבק תמידי

אף אחד לא נח לרגע

שום דבר לא נח

אפילו גלקסיות לא נחות

הכל נמצא בתנועה מתמדת

אל ההשמדה

הסופית.

שהדף הזה יהיה חלק.

אתה לא תאהב להסתכל על עצמך ככה.

אין בזה שום דבר טוב.

אתה לא תאהב להסתכל על עצמך ככה.

שהדף הזה יהיה חלק.

אין שום דבר טוב בלצעוק, להשתולל, לאהוב, לשנוא, או להתאהב.

שהדף הזה יהיה חלק.

ומה אם תאבד את זה לחלוטין?

העייפות הזאת, העייפות הזאת

אולי היא סוףסוף תשחרר אותי מעצמי

הכובל

המלקה

האכז'רי

כל המשפחות האומללות, אומללות בדיוק באותה צורה.

צ'כוב אמר את זה, הוא גנב מטולסטוי, שבתורו גנב מעצמו.

היא להיות עם עצמי

כמה שיותר

בלי קשר לזמן, חלל, או מרחב

ללא נזקקות

ללא כל יומרות

ללא צורך במימוש עצמי

או חירות, שהשאיפה אליה

אין כובלת ממנה.

"אני לא שמח-שמח. אני פשוט מרגיש מין הרפייה כזאת, רגיעה מסויימת."

"קרה משהו? אני מכיר אותך, אתה לא יכול סתם לא להרגיש את תחושת המיאוס העצמי הרגילה שלך. משהו בטח קרה."

"לא משהו דרמטי. סתם, הלכתי לים עם החבר הטוב שלי, הסתובבנו, הרגשתי רגיעה. אני לא באקסטזה. וזה טוב."

"כי אתה חושב שמזה לא תוכל לצנוח? האם אתה מנסה להתל באלוהי הרגשות (המתים)?"

"לא. אבל אני גם יודע שהקשר בין מה שקורה במציאות לבין מה שאני מרגיש הוא מקרי בהחלט. זה לא אומר אבל שאני לא צריך שלא להרגיש עצוב מזה שכנראה לא ארגיש יותר טוב ממה שאני מרגיש כעת."

"הקישור הזה שאתה עושה בין מחשבות לרגש הוא כשלעצמו מאולץ, כי יש משהו הרבה יותר גבוה מזה, יש רמה גבוהה יותר של הפעלה מודעת או לא מודעת, אוטומטית או לא אוטומטית, של תחושת הקיום הזו שאתה מכנה "רגש"."

"מה זה?"

"אני לא יודע, אבל יום אחד אדע."

"אז זו הסיבה שכל כך קשה לך להיות במחיצת האנשים? אז זו הסיבה לפחד התהומי מהאנשים? אתה לא רוצה שהאנשים יראו אותך כל כך מובס, כל כך אובדני. אתה לא רוצה שאנשים יראו אותך שאתה כל כך נהנה מהחידלון, מהשיכחון, מהקללה הנוראה ביותר שנודעה לנשמת האדם: הדיכאון.”

יא-סור יא-סרני יהה ולהה-מוות לא נתנני

אבל למה לא נתנני

למה לייסר בלי לתת את המוות לפחות?

איזה טעם יכול להיות בכל הייסורים האלה

אם המוות לא מחכה בסוף?

אתה זוכר את הקדושה?

הייתה אז הרבה קדושה.

אתה זוכר אותה?

אתה בטח זוכר.

אתה זוכר את אברהם ואת יצחק

אתה זוכר שהחלטת לנסות את אברהם

למרות שהיה לך ברור שהוא יעמוד בניסיון

רק היית צריך לתת לו קצת פוש לביטחון העצמי

שירגיש שהוא קיבל 100 במבחן

ויקים את העם הזה, ששומע בקולך

אבל האם הוא באמת שומע בקולך?

לא חושב שהייתה לך טעות

כנראה באמת מצאת בהם משהו

לא חושב שמישהו המציא את כל זה

כדי שיהיה לו אלוהים מחמד

אבל האם אי-פעם אמרתי לך

שאתה ממש ממש נחמד?

האם אי פעם הודיתי לך

על שמנעת ממני כל אפשרות לקיום סביר

ומילאת אותי בייסורים כה רבים

רק על מנת שאוכל להיות כלי למימוש רצונותיך הרבים?

20

אתה הולך לך ברחובות ביאליק, כה מנוצח ובלתי-מנוצח. הבדידות הזאת שנגזרה עליך, הטרגדיה הגדולה היא שהיא הייתה לך לאהובה. ואתה לא מסוגל להנתק ממנה, כמה שרק תרצה. אתה לא מסוגל לזנוח אותה, אפילו לרגע. חברויות נפש פוטנציאליות מתעבשות רק במחשבה עליהן. זוגיות למטרת מין סדיר, נראית כרעיון המטופש עלי-אדמות. אתה הולך לך ברחובות ביאליק, כה מנוצח ובלתי-מנוצח.

21

קרייג, אנחנו צריכים לשמוע הכל כל כך גבוה בימים אלה ולהיות רוויים באלכוהול, מה בעצם השתנה כל הזמנים האלה? האם אתה יכול להגיד לי? האם אי-פעם תסלח לי, על הסרת אשכיך? והלא אשכי הוסרו מימים ימימה! האם יודע אתה שפעם הייתי ידידן הטוב ביותר של הסירנות? האם יודע אתה שפעם הן יכלו להשכיח ממני כל צער ודווי, כל מחסור ומועקה, כל תחושה איומה של חוסר שייכות וכל דיכאון חסר מרפא? האם יודע אתה קרייג, שהיו ימים שכתבתי את "500 שירי מוות" ו"400 שירים על המוזה", שהרגשתי ממש טוב עם עצמי, שהרגשתי שאני ממילא את ייעודי? אתה נראה לי די עייף, עדיין מותש מהניתוח, לא מבין איך זה שרגע אחד היית חתול רגיל ושובב וכמה שעות אחרי מקיא וכלל לא מעז לזנק, מפאת החשש לכאב באשכים הלא קיימים. אתה חתול כה מחושב, קרייג. הכל מחושב היטב. אפילו בחלומות שלך אתה סובל, כשאתה כבר לא מסוגל לחלום איך אתה תופס ג'וקים וזבובים וכל שנותר לך הוא לבהות בהם, או גרוע מכך, להתהפך על הגב ולערסל הזנב ולקוות שאולי ביום מין הימים הם ייפלו אל ציפורנך, שנותרו חדות כשהיו. קרייג, ידידי, אנחנו הורגים את עצמנו בעודנו בחיים. אף פעם לא באמת היה לנו סיכוי בעולם הזה, ששופט אותך על פי מידת השתייכותך למגזר כזה או אחר, או על פי מידת האופנתיות של המילים שלך, שלצערי תמיד היו כל כך זרות לכולם. חוסר-כנות? אני לא יודע. תמיד הרגשתי שאני מבטא את עצמי כפי שאינני יכול במציאות, אבל אולי זה מספיק. אולי זה מספיק בשבילי, אבל בקנה מידה אובייקטיבי זה לא מספיק טוב. אני לא יודע, קרייג. מילים בלי מוזיקה, מה דעתך על זה? מילים בלי מוזיקה, באמת יכולות להגיע לאותה מידה של השפעה רגשית כמו מילים עם מוזיקה? מה דעתך על הביטלס? אתה אוהב את הביטלס? והתנ"ך? ממה אתה בוכה יותר, מה-white album או מספר תהילים? עכשיו אתה האמת. קרייג, אני רואה את המצמוצים שלך, אני מרגיש שאתה עייף. אתה רוצה לבכות, אבל אתה לא ממש יכול, אתה רק נאנח, ביללות שוברות לב. טוב, לפחות את ליבי. האמן לי קרייג, אם הייתי בוכה את כל הדמעות שאני יכול לבכות על כל השנים האחרונות. לא על עצמי בכלל. אם הייתי בוכה את הדמעות האלה, הייתי צריך לקנות קאנו בשביל לשחות ברחובות רמת גן.

23

"בגוף, בנפש, בנשמה, במחשבות, בשכל, בתודעה, בתחושה, אני לא מרגישה את השחרור הרצוי.”

"השחרור הרצוי?”

"השחרור הרצוי, שנוצר כתוצאה מהמעבר החד מהטומאה לקודש ובחזרה.”

"את תמיד חייבת לנוע בין הקצוות כדי להרגיש חיה.”

"התשוקה, התאווה, הזעם, קדוש קדוש קדוש אל עליון קונה שמיים וארץ, מאני פור נת'ינג אנד צ'יקס פור פרי.”

24

הוא רק ירד מהאוטובוס, ברחוב מנחם בגין ושכח את הסיפור שהוא רצה לכתוב. הוא רק זוכר שזה ממש התאים לתימה של "500 שירים על חוסר- השראה", הוא רק לא זוכר מה זה היה. זה כנראה היה סיפור על מישהו שרוצה לכתוב סיפור, אבל אין לו סיפור. אין לו שום סיפור. אז הוא חושב לכתוב על הלמוט קוהל, שרק ירד מהאוטובוס, ברחוב מנחם בגין ושכח את הסיפור שהוא רצה לכתוב. הוא רק זוכר שזה ממש התאים לתימה של "500 שירים על חוסר- השראה", הוא רק לא זוכר מה זה היה. זה כנראה היה סיפור על מישהו שרוצה לכתוב סיפור, אבל אין לו סיפור. אין לו שום סיפור. אז הוא חושב לכתוב על על הלמוט קוהל, שרק ירד מהאוטובוס, ברחוב מנחם בגין ושכח את הסיפור שהוא רצה לכתוב. הוא רק זוכר שזה ממש התאים לתימה של "500 שירים על חוסר- השראה", הוא רק לא זוכר מה זה היה. זה כנראה היה סיפור על מישהו שרוצה לכתוב סיפור, אבל אין לו סיפור. אין לו שום סיפור. אז הוא חושב לכתוב על על הלמוט קוהל, שרק ירד מהאוטובוס, ברחוב מנחם בגין ושכח את הסיפור שהוא רצה לכתוב. הוא רק זוכר שזה ממש התאים לתימה של "500 שירים על חוסר- השראה", הוא רק לא זוכר מה זה היה. זה כנראה היה סיפור על מישהו שרוצה לכתוב סיפור, אבל אין לו סיפור. אין לו שום סיפור. אז הוא חושב לכתוב על על הלמוט קוהל, שרק ירד מהאוטובוס, ברחוב מנחם בגין ושכח את הסיפור שהוא רצה לכתוב. הוא רק זוכר שזה ממש התאים לתימה של "500 שירים על חוסר- השראה", הוא רק לא זוכר מה זה היה. זה כנראה היה סיפור על מישהו שרוצה לכתוב סיפור, אבל אין לו סיפור. אין לו שום סיפור. אז הוא חושב לכתוב על על הלמוט קוהל, שרק ירד מהאוטובוס, ברחוב מנחם בגין ושכח את הסיפור שהוא רצה לכתוב. הוא רק זוכר שזה ממש התאים לתימה של "500 שירים על חוסר- השראה", הוא רק לא זוכר מה זה היה. זה כנראה היה סיפור על מישהו שרוצה לכתוב סיפור, אבל אין לו סיפור. אין לו שום סיפור. אז הוא חושב לכתוב על על הלמוט קוהל, שרק ירד מהאוטובוס, ברחוב מנחם בגין ושכח את הסיפור שהוא רצה לכתוב. הוא רק זוכר שזה ממש התאים לתימה של "500 שירים על חוסר- השראה", הוא רק לא זוכר מה זה היה. זה כנראה היה סיפור על מישהו שרוצה לכתוב סיפור, אבל אין לו סיפור. אין לו שום סיפור. אז הוא חושב לכתוב על על הלמוט קוהל, שרק ירד מהאוטובוס, ברחוב מנחם בגין ושכח את הסיפור שהוא רצה לכתוב. הוא רק זוכר שזה ממש התאים לתימה של "500 שירים על חוסר- השראה", הוא רק לא זוכר מה זה היה. זה כנראה היה סיפור על מישהו שרוצה לכתוב סיפור, אבל אין לו סיפור. אין לו שום סיפור. אז הוא חושב לכתוב על על הלמוט קוהל, שרק ירד מהאוטובוס, ברחוב מנחם בגין ושכח את הסיפור שהוא רצה לכתוב. הוא רק זוכר שזה ממש התאים לתימה של "500 שירים על חוסר- השראה", הוא רק לא זוכר מה זה היה. זה כנראה היה סיפור על מישהו שרוצה לכתוב סיפור, אבל אין לו סיפור. אין לו שום סיפור. אז הוא חושב לכתוב על על הלמוט קוהל, שרק ירד מהאוטובוס, ברחוב מנחם בגין ושכח את הסיפור שהוא רצה לכתוב. הוא רק זוכר שזה ממש התאים לתימה של "500 שירים על חוסר- השראה", הוא רק לא זוכר מה זה היה. זה כנראה היה סיפור על מישהו שרוצה לכתוב סיפור, אבל אין לו סיפור. אין לו שום סיפור. אז הוא חושב לכתוב על על הלמוט קוהל, שרק ירד מהאוטובוס, ברחוב מנחם בגין ושכח את הסיפור שהוא רצה לכתוב. הוא רק זוכר שזה ממש התאים לתימה של "500 שירים על חוסר- השראה", הוא רק לא זוכר מה זה היה. זה כנראה היה סיפור על מישהו שרוצה לכתוב סיפור, אבל אין לו סיפור. אין לו שום סיפור. אז הוא חושב לכתוב על על הלמוט קוהל, שרק ירד מהאוטובוס, ברחוב מנחם בגין ושכח את הסיפור שהוא רצה לכתוב. הוא רק זוכר שזה ממש התאים לתימה של "500 שירים על חוסר- השראה", הוא רק לא זוכר מה זה היה. זה כנראה היה סיפור על מישהו שרוצה לכתוב סיפור, אבל אין לו סיפור. אין לו שום סיפור. אז הוא חושב לכתוב על על הלמוט קוהל, שרק ירד מהאוטובוס, ברחוב מנחם בגין ושכח את הסיפור שהוא רצה לכתוב. הוא רק זוכר שזה ממש התאים לתימה של "500 שירים על חוסר- השראה", הוא רק לא זוכר מה זה היה. זה כנראה היה סיפור על מישהו שרוצה לכתוב סיפור, אבל אין לו סיפור. אין לו שום סיפור. אז הוא חושב לכתוב על על הלמוט קוהל, שרק ירד מהאוטובוס, ברחוב מנחם בגין ושכח את הסיפור שהוא רצה לכתוב. הוא רק זוכר שזה ממש התאים לתימה של "500 שירים על חוסר- השראה", הוא רק לא זוכר מה זה היה. זה כנראה היה סיפור על מישהו שרוצה לכתוב סיפור, אבל אין לו סיפור. אין לו שום סיפור. אז הוא חושב לכתוב על על הלמוט קוהל, שרק ירד מהאוטובוס, ברחוב מנחם בגין ושכח את הסיפור שהוא רצה לכתוב. הוא רק זוכר שזה ממש התאים לתימה של "500 שירים על חוסר- השראה", הוא רק לא זוכר מה זה היה. זה כנראה היה סיפור על מישהו שרוצה לכתוב סיפור, אבל אין לו סיפור. אין לו שום סיפור. אז הוא חושב לכתוב על על הלמוט קוהל, שרק ירד מהאוטובוס, ברחוב מנחם בגין ושכח את הסיפור שהוא רצה לכתוב. הוא רק זוכר שזה ממש התאים לתימה של "500 שירים על חוסר- השראה", הוא רק לא זוכר מה זה היה. זה כנראה היה סיפור על מישהו שרוצה לכתוב סיפור, אבל אין לו סיפור. אין לו שום סיפור. אז הוא חושב לכתוב על על הלמוט קוהל, שרק ירד מהאוטובוס, ברחוב מנחם בגין ושכח את הסיפור שהוא רצה לכתוב.

25

"אני רק אנמנם לי פה קצת" חשב ג'ון הנרי "מה הסיכוי שמישהו יקח לי את כרטיס הטיסה מטבורו של שדה התעופה, כשלו עצמו יש כרטיס טיסה?”

ג'ון הנרי הרגיש בודד, מאוד בודד, אבל היה לו נעים עם זה, כי זה איפשר לו לשקוע בתחביב האהוב עליו: התבוננות בבריות. לכל בריה יש את הפנים שלה, שמשקפות דבר-מה, למשל: השלכה של הפחדים שלו.

הוא הרגיש שעיניו מתות להעצם, אבל לא נתן לזה לקרות. הוא היה מוכרח לגמוע עוד קצת משלוות הנפש שנסכה בו ההתבוננות באיש כבן 60, עם זקן לבן קצר ומבע כשל מי שעוד נותרה בו תמימות, כשהוא לוחץ באצבעותיו במין נימה משועשעת על מסך הטאבלט, כאילו הטיס חלליות לירח. גוגול היה מתאר את זה טוב יותר. הוא ניסה לחשוב על עצמו, איש קירח בדיכאון תמידי שרושם בפנקס ורדרד קטן, לא רחוק מהמזרקה, בגלל טיסה שעוכבה. הוא ממש היה רוצה להניח את הראש על השולחן ולנמנם, כמו שעשה כל התיכון. אז, פחות היה איכפת לו איך רואים אותו, אך זה עדיין מנע ממנו לשוחח.

הוא חשב לקרוא בספר, אבל חשש שזה ירדים אותו מידי, אז המשיך להתבונן. הוא חיפש מישהו מנמנם ברחבה שסביב למזרקה, כדי שיתן לו לגיטימציה גם כן לעשות כן, אך לא מצא. היה נדמה לו שהוא רואה מישהי שפעם שכב איתה, ממוצא הולנדי. הוא ממש לא רוצה שתזהה אותו והיא בטח לא רוצה שיזהה אותה, אז הכל בסדר. זה נקטע בצורה מוזרה. דרכיהם נפרדו כשהבינה שהלהט שלו שכך בהרבה, אחרי ששלחה לו תמונה שלה בעירום בבריכה ולא הגיב.

האיש שאוסף שיירי אדם מהשולחנות נראה יותר כמו מנכ"ל מאשר מנקה. הוא לבוש חולצה מכופתרת, כבן 55. מבטו כשל מי שמשקיף מלמעלה.

26

"אם אתה לא פוחד לפגוע או להיפגע - אתה יכול להיות רגוע."

אבל הוא לא היה רגוע. הוא ממש לא היה רגוע. הוא הרגיש שהעיניים נעוצות בו, ביהודי הזה, איך הוא אוכל, מה הוא אוכל קודם, באיזה מהירות הוא אוכל, האם הוא שומר על נימוסי השולחן, האם הוא דברן או שתקן, האם הוא גרגרן או שהוא ישאיר יותר מידי אוכל להשליך לפח.

היו לו רעיונות, היו לו רעיונות לא רעים, לכתוב סיפורים דמיוניים ועוד ממש נפלאים. אבל הוא שכח, הוא שכח את כולם. הוא עלעל בדברים שרשם, בזמן הנסיעה וזה הזכיר לו את האימרות שהיה ממלא איתן פנקסים בעבר. "ניטשה דה-לה-שמעאטה."

27

ג'ון הנרי פסע ברחובות וולנדברוב (שם רוסי פיקטיבי), כשהוא מהרהר כיצד זה שאנשים לא הבינו שהבעיה היא לא בחוסר היותו חיובי, אלא בכך שאיננו יודע כיצד להגיע לשם. הוא נזכר כשכילד חיפש סולמות ולא הבין למה אנשים רוצים שיהיה דברים שהוא לא יודע איך להיות. "איך אהיה חיובי?" הוא שאל "כשאינני יודע איך?" הוא שאל. בסופו של דבר הוא נותר ללא כל מענה, בכל מקרה. הוא ניסה להיזכר על מה חשב, אבל לא היה מסוגל. לפתע החל להזכר, תחילה בעירפול גמור, אך בהמשך בהכרה שהלכה והצטללה. הוא הבין. אבל שוב שכח. לפתע זה חזר אליו. זהו, הוא ניסח זאת במילים "למה אינני מסוגל למצוא עניין בהצלחות, כפי שאני מוצא עניין בכשלונות? ההצלחות הלא כה נדירות ואני אינני מסוגל להתענג עליהן יותר מרגעים ספורים ואילו את הכשלונות אני נושא בחובי כל החיים". הוא העלה אפשרויות כמו גנטיקה וסביבה, הוא ניסה להאשים את כל העולם, מלבד את עצמו ואז לפתע פתאום זה היכה בו "אני אשם וזה לא כל כך נורא. אני יכול לגזור על עצמי תלייה, אבל זה בנלי נורא, אז אני פשוט אמשיך לחיות בחיים ללא עונג, כאסיר נמלט. הו, זה דווקא כיף!"

28

הזוכר אתה

את אותם הימים

ימי שיחות נלבבות עם כמרים?

לא, אתה לא זוכר

אתה כמעט כלום לא זוכר

שכחת הכל

אתה רק יכול לבהות בשלולית על הבטן, ממש מתחת לטבור

ולנסות לשחזר

איך זה היה

להנות מהבדידות

איך זה היה

להיות שיכור מהבדידות

איך זה היה

להרגיש כל מילה שיצאה ממך

נשימת אלוה

מתי הכל נגמר?

מתי כבר לא יכולת יותר להתנגד לקולות המביסים

מתי כבר לא יכולת לשמוע כלום

חוץ מאת המילים

אפס

כלב

מנוול

אפס

כלב

מנוול

אפס

כלב

מנוול

אפס

כלב

מנוול

אפס

כלב

מנוול

אפס

כלב

מנוול

אפס

כלב

מנוול

אפס

כלב

מנוול

אפס

כלב

מנוול

אפס

כלב

מנוול

אפס

כלב

מנוול

אפס

כלב

מנוול

אפס

כלב

מנוול

אפס

כלב

מנוול

אפס

כלב

מנוול

אפס

כלב

מנוול

אפס

כלב

מנוול

אפס

כלב

מנוול

אפס

כלב

מנוול

אפס

כלב

מנוול

אפס

כלב

מנוול

אפס

כלב

מנוול

אפס

כלב

מנוול

אפס

כלב

מנוול

אפס

כלב

מנוול

אפס

כלב

מנוול

אפס

כלב

מנוול

אפס

כלב

מנוול

אפס

כלב

מנוול

אפס

כלב

מנוול

אפס

כלב

מנוול

אפס

כלב

מנוול

אפס

כלב

מנוול

אפס

כלב

מנוול

אפס

כלב

מנוול

אפס

כלב

מנוול

אפס

כלב

מנוול

אפס

כלב

מנוול

אפס

כלב

מנוול

אפס

כלב

מנוול

חור שחור בנשמה, חור שחור בנשמה.

29

אני לא מרגיש כל כך אני לאחרונה

משהו בי התעמעם יותר מידי

אני כבר לא מביט בעצמי בטלסקופ

כמו על גלקסיה רחוקה

אני קרוב מידי לעצמי.

אני מרגיש מידי את עצמי.

לפעמים נדמה לי שאני אפילו מסוגל להריח את עצמי

בשנתי

אני מתחיל לשכוח

שלמעשה מזמן עבר זמני

אני מתחיל לחשוב

שאולי אני סופרנובה.

30

"אתה מבין" הוא אמר "מעולם לא ממש הבנתי את זה, למה גברים רוצים להיות עם נשים ולמה נשים רוצות להיות עם גברים. אני עדיין לא מבין את זה. כאילו, למה שיצור ענוג ויפה ירצה שיחדור אליו משהו של יצור מחוספס ומכוער ומאידך, למה שיצור מחוספס ומכוער ירצה להחדיר משהו ליצור ענוג ויפה? זה לא ממש ברור לי, זה לא ממש ברור."

"זה הטבע, הטבע עושה עלינו ניסויים."

31

"ממה אתה משתגע?"

"מה?"

"ממה אתה משתגע? מה משגע אותך בעולם? מה גורם לך להיות כל הזמן כל כך עצוב, מיוסר, בלתי מסופק? זה לא שאין לך כסף, או אין לך נשים. זה משהו אחר, נכון?"

"כן. היופי. אני לא מצליח למצוא את דמות היופי."

"פעם מצאת."

"כן, הצלחתי למצוא אותה, בכתבים הישנים. הצלחתי לנסח אותה."

"אז מה קרה?"

"לא יודע. כמה דברים נראה לי. זה שהפסקתי להתבודד לגמרי ואז המחקר נהיה פחות מלא, פחות הרמטי."

"אה, שהכרת ת'בחורה, שהרסה לך את החיים."

"היא לא הרסה לי את החיים. היא עשתה מהחיים את המקסימום שאפשר, באמת."

"אבל זה עדיין לא זה."

"לא, כי את דמות היופי אני יכול למצוא רק בדמיון, לא במציאות."

"אולי אתה לא יודע איך לחפש במציאות. אולי אתה פוחד מידי."

"אולי."

"אולי אתה פוחד למצוא אותה, במציאות. אולי בעצם מצאת אותה מזמן ולא היית מוכן להודות בכך."

"אולי, אבל מה כל כך נוח בדמיון?"

"שהוא כולו תלוי בך? שאף אחד לא יכול להרוס לך? שאתה לא כלי?"

"אני תמיד כלי, בידיו של בורא העולם."

32

האיש הזה, שפעם ראיתי. הוא היה קצת שונה, מהאיש הזה, שפעם אראה. הצרות שלו, הייתה להן צורה שונה, מהשפם שלו. אני היכרתי לו מישהי, אבל הוא לא רצה להכיר אותה. אמרתי לו שלעולם לא יקראו על שמו רחוב. הוא לא כתב שירים יפים, כמו ביאליק, או טשרניחובסקי. ניסיתי להכנס למוח שלו, אבל היה צפוף מידי בכניסה, אז ברחתי. אמרתי לו שאני יכול לדמיין אותו איך הוא היה בן 20. היום הוא בן 60. כשלאדם משתנה הגיל, כשהוא מתבגר או מצעיר, משתנים מעט תוי הפנים, אבל עדיין, הבסיס הוא אותו בסיס. תינוקים. שים אותם אחד ליד השני ויהיה לך קשה להבדיל ביניהם, אבל ברגע שתזהה את התינוק שלך, תוכל לראות איך הוא נראה בגיל 10, 30, 50, 70. זה עובד גם במספרים לא עגולים וגם בהפרשים שאינם של 20. אמרתי לו שיישב רגע ויירגע ואני אספר לו משהו מסעיר, אבל הוא לא היה מוכן לזה. הוא אמר שנמאס לו להסתער, שטוב לו להיות רגוע, שהוא כבר לא צרכן כפייתי של קת'רזיס. אמרתי לו שזה בסדר גמור, גם אני הפסקתי לדמיין שאני חבר בולווט אנדרגאונד או פורץ דרך בתחום הספרות. אני בסך הכל כותב את מה שהייתי רוצה לקרוא. זו לא מגלומניה. באמת שלא. זו מוגבלות. אם הייתי מסוגל לראות בכתבים של אחרים את המילים שאני אוהב לקרוא, לא הייתי כותב כלל. הזיעה, הזיעה הגושדנית הזאת, היא מאוד לא וורדסוורת'ית, אבל אני הישן היה יודע להפיק ממנה דברים טובים במקום סתם להתלונן.

"עצור רגע.”

"מה?”

"עצור.”

"למה.”

"אתה מסוגל ליותר מזה.”

מה יש לך להגיד על זה? “What's love got to do with it?” טענה טינה טרנר בצווחה נוקבת. ואכן, כאלה הם פני הדברים. זה לא חדש לך שאתה אמביולנטי, זה תמיד היה. אבל יש משהו שחדש לך ואתה עדיין לא ממש מעכל. הייעוד שלך בחיים זה לא "זיין כפי יכולתך". לא, זה לא מי שאתה. זה לא מתאים לך. אתה אוהב ארוטיקה, זה נכון. אבל אתה אוהב את האירוטיקה של הגילוי, של התגלית המילולית. מסקס, אתה די משתעמם, נכון? אבל כשיש נגיד אפשרות כמוסה לשכב עם איזו אלילה, זה יכול להעסיק אותך ממש טוב. אם נדמה לך שיש איזה סיכוי. אבל זה לא העניין, אתה קצת הולך לאיבוד פה. אני אנסה לכוון אותך. אנחנו דיברנו על אהבה. אתה יודע על מה אני מדבר, נכון? אתה מכיר את זה. שאתה מוכן לעשות הכל, אבל הכל, בשביל מושא אהבתך. שאתה יוצא לחלוטין מגידרך, בשביל מושא אהבתך. שאתה מוכן לעקור לעצמך את המעיים, בשביל מושא אהבתך. שהכל נהיה כל כך עלוב וחסר משמעות, חוץ ממושא אהבתך. ופה הפאק, חביבי. פה יש פאק רציני, נראה לי. אתה מהר מאוד מגיע למצב של חוסר משמעות ורע לך עם זה. אתה לא באמת מסוגל להנות מדברים חסרי משמעות, נכון? זה לא שאתה לא מסוגל להנות מהם, המצב הזה פשוט משרה עליך דיכאון כבד, שמונע ממך לתפקד. אבל היי, אל תדבר איתי על דיכאון כדבר רע, בסדר? דיכאון זה נהדר, דיכאון זה מצויין, כל עוד אתה יודע להנות ממנו. מה זה בכלל דיכאון? אני לא יודע מה זה דיכאון! כלומר, אני יודע מה זה, אבל אני לא יודע למה זה נחשב משהו כל כך רע ומפחיד ולמה יש הרצאות ב-TED איך להתגבר על זה ולמה אנשים לוקחים כדורים כדי לא להרגיש את זה. זה רגש! זה פאקן רגש! עדיף להיות בדיכאון, מאשר לא להרגיש כלום. זה ממש גרוע כבר. בעצם, גם להרגיש כלום, זה לא נורא כל כך. גם להרגיש לא-כלום זה ממש בסדר.

"אתה משעמם אותי.”

"וזה כל כך נורא?”

"אני לא אוהב להשתעמם. אני לא אוהב את התחושה שהמוח שלי מת.”

"שהתאים רק מתים ולא מתרבים?”

"כן. נו, זה ממילא קורה.”

"אתה רוצה לעשן משהו?”

"לא, עישנתי מספיק.”

33

עצום עיניים ונסה לדמיין לעצמך סיפור. אתה מסוגל לדמיין משהו? אני אתן לך כמה כללים מנחים, אבל אתה לא חייב ללכת לפיהם. יש לך דימיון. אני מאמין בך. אתה מסוגל לבנות תמונה ממילים, לא? אתה יכול. אני מאמין בך. אתה מסוגל לתאר מפלה, אתה מסוגל לתאר כישלון, אתה מסוגל לתאר הצלחה שמהולה בכישלון, אתה מסוגל לתאר גדולה שמהולה בקטונה. או כותנה. יש לך את היכולת, אני מאמין לך. אתה יודע לתאר חפצים? אתה יודע לתאר מקומות? אתה יודע לתאר רגשות, אתה יודע לתאר הבעות פנים. אתה יודע לתאר עצבים. אתה יודע לתאר זיונים. אני זוכר שפעם תיארת זיונים ממש טוב! טוב, זה היה לפני שזיינת. כעת זה יעד התיירות הנכסף, שכשאתה מגיע אליו אתה רק רוצה לחזור הבייתה. "כמה שיותר מהר.”

"”זהירות, עצלות.” אתה לא באמת עצלן, זו אחיזת עיניים. אתה פשוט תמיד בעבודה, אפילו שזה נראה שאתה כל הזמן נח. אתה למעשה לא נח לרגע. ואם אתה לא עושה דברים מסויימים, שאנשים אחרים עושים, כי באמת אין לך כוח לעשות אותם, זה רק בגלל שאתה שומר כוחות לדברים הבאמת חשובים, או מפנה להם זמן.

נשום עמוק ונסה לקחת את הנשימה הכי ארוכה שלך, מבלי לשאוף. מלחיטץ, כן. אבל אתה אוהב את זה. החושים שלך מתעוררים במצב הזה. אתה חייב את הלחץ. הרגיעה, הורגת אותך. או שלפחות זה מה שאתה מספר לעצמך. ראיתי אותך כבר בכמה מצבים ואני עדיין לא מרגיש שאני מכיר אותך. אני אגיד לך מה העניין, אתה השתנת במהלך השנים. לא באמת חשבת שזה אפשרי. השתנת, אבל אתה לא בדיוק יכול להגיד איך. כי זה לא שנעשית יותר פתוח, או יותר מוחצן, או שאתה תופס את העולם כמקום פחות עוין, או שאתה פחות עייף ורוצה למות. זה לא זה. זה משהו אחר. אני לא יכול להגיד מה זה בדיוק, או אפילו בערך. אבל משהו השתנה, באמת. אנחנו יכולים לשבת שעות ולנסות לחשוב מה זה בדיוק, אבל אני לא המטפל שלך, אתה יודע? אני אפילו לא יודע מי אני. אני אולי איזה מין קול כזה שבוקע ממך? אבל אתה הרי לא סכיזופרן. זה ברור. אם היית סכיזופרן לא היית מסוגל כל כך יפה ללכת לעבודה ולתפקד בעבודה. היית כל הזמן מדמיין דברים. אתה לא באמת מדמיין דברים, לא? טוב, לפעמים קצת, בזוית העין. אבל זה רק בגלל שאתה עייף, לא? לפעמים נדמה לך שכולם שונאים אותך, או שכולם אוהבים אותך. אבל זה כולם, לא? לא? אתה בכלל יודע איך כולם מרגישים, איך כולם תופסים את המציאות? אתה יכול לדעת משהו כזה בכלל? אתה בכלל לא מבין איך זה שאנשים מבינים זה את זה, ברמה הבסיסית. לדעתך זה הכל הונאה, לא? הם מסכימים שהם מסכימים, אבל אין באמת שום דבר ממשי בתקשורת האנושית, מעבר לעצם ההסכמה. זה מה שאתה טוען מגיל 14, לא? אתה זוכר שאמרת משהו על "פוינטרים", שכל קיומם הוא בהיותם מצביעים על דבר-מה, נקודת ייחוס לדבר-מה, אבל מה הוא הדבר-מה הזה? אז מי אני בעצם? אלוהים? יש בתוכך אלוהים? אתה מאמין באלוהים? האם אי-פעם האמנת באלוהים? אתה לא באמת יכול להאמין באלוהים. לאלוהים יש מצוות, לאלוהים יש סדר-יום. אתה לא מסוגל שיגידו לך מה לעשות ואתה בטח לא מסוגל שיכפו עליך סדר יום. כלומר, אם משלמים לך כסף על זה, אין לך ברירה, למרות שאתה שונא את זה, אבל מרצונך החופשי? באמת? לא, האלוהים היחיד שאתה יכול לקבל זה אלוהים שהוא מין תחנת דלק כזאת, שאתה יכול לתדלק ממנה אנרגיה, כשאתה צריך, זה הכל. אלוהים הוא תחנת דלק בשבילך ואם יש לך מספיק אנרגיה אתה לא צריך אותו, לא? או שאתה עדייין חושב שאתה נמצא באיזו שליחות? אלוהים הפקיר אותך על פני כדור הארץ, בשביל מה? בשביל לתעד. אתה? לתעד? למה דווקא אתה? יש היסטוריונים גדולים ממך, יש מדענים גדולים ממך, טיפוסים לוגיים ביותר, שלא נכנעים לרגש ונכנסים לפאניקה רק ממחשבה שאולי הפרדיגמה שלהם בחרה להתנפץ יחד עם קליפת הביצה שהכנת ממנה חביתה או ביצת-עין לארוחת בוקר. אתה מבין, כל המחשבות שיש לך, אלה בעצם הדרכים שלך לנסול להצדיק את הדרך הכושלת שבעצם לא בחרת בה, אבל אתה גם לא מסוגל לשנות אותה. אבל למה אתה לא מסוגל לשנות אותה. חשבת על זה? למה אתה משקיע כל כך הרבה אנרגיה בהצדקת הדרך שלך, במקום לנסות לשנות אותה? אולי בגלל שאתה יודע שאתה לא באמת מסוגל לשנות אותה, או שאולי אתה משוכנע בתוך תוכך שזו הדרך הנכונה, רק צריך להסביר אותה יותר טוב, לעשות לה יחסי ציבור יותר טובים? אבל באמת, לא יהיה פשוט יותר ויעיל יותר פשוט לנסות דרך אחרת? תחשוב על זה בבקשה? אתה מבטיח לפחות לחשוב על זה? “לא.”

34

הילדות שלו לא הייתה כל כך רעה, אבל גם לא כל כך טובה. הוא תמיד הרגיש שמשהו חסר וגם שזה לא משנה כמה יעשה דברים טוב, זה אף פעם לא ייתן לו סיפוק אם זה לא יתפרסם ויעשה אותו מפורסם. הוא לא אהב ללמוד, הוא לא אהב להיות בחברת אנשים והוא שנא במיוחד לקום בבוקר. אבל הוא קיבל ציונים טובים לגבי החיבורים שכתב. היה לו מין קטע כזה, שברגע שקיבל תשבוחות מהחברה עבור דבר-מה, הוא נהיה אובססיבי לגבי הדבר-מה הזה, כדבר היחיד שיכול לתת לו גושפנקא בחברה (מאוחר יותר זה התחלף בהורות). אז הוא החליט שהוא יהיה סופר. הבעיה הייתה שהספרים היחידים שאהב היו ספרי מדע בדיוני והוא לא ממש הבין במדע וגם היה לו קשה מאוד לחבר עלילות בדיוניות. הוא היה מסוגל לכתוב על החיים שלו וכל מיני הגיגים, אבל שום דבר מעבר לזה. בכל זאת, הוא ממש ניסה וכתב כל מיני דברים שהוא ראה בהם פילוסופיה (בעיקר ואריאציות על "הקדמות לחינוך למוסר" של ניטשה, הספר היחיד שהצליח לקרוא במלואו). הוא לא ממש התעסק בלמה זה, כי הוא היה עסוק בלבוז. לבוז לחברה, לבוז לאנשים אחרים, לבוז לכל מי שאי-פעם כתב לפניו. הוא חשב שזה מיוחד, הוא חשב שזה יעשה אותו מיוחד, כל הבוז הזה. אבל זה לא קרה. הוא שלח דברים להוצאות ספרים ותמיד קיבל אותן הודעות לקוניות שהוציאו אותו מדעתו. הוא באמת לא הבין את זה, כי הוא תמיד חשב שאם אתה כותב דברים מיוחדים וחדשניים אז כולם יאהבו אותך. הוא לא הבין איך זה ייתכן שאנשים כותבים דברים משעממים ומתפרסמים ואילו הוא כותב דברים מעניינים ואף אחד לא רוצה לפרסם אותו / את היצירה שלו. אז הוא פשוט הפסיק. הוא הפסיק לשלוח להוצאות ספרים וגם הפסיק לכתוב. הוא התחיל להרגיש גועל שהולך וגובר כלפי היצירה שלו, היצירה שלו הפכה להיות התגלמות הכישלון שלו, שהם חייו. ועדיין, מידי פעם, הוא המשיך לנסות, בתקווה שהתחושה תשתנה, אבל זה רק נהיה יותר ויותר גרוע, כי כל פעם שכתב הבין שלמעשה היום הוא כותב הרבה יותר טוב משכתב פעם ושכל הרגשות שהיו לו אז לגבי הכתיבה שלו היו משוללי כל יסוד ונטולי כל קשר לאיכות היצירה.

35

המסע בעקבות השעמום המוחץ, המסע בעקבות אותו אדם שלא נמצא ולא יימצא לעולם, מקור בל-אכזב לאכזבות לאינקץ.

36

"כל כך רע לי" אתה רוצה להגיד. אבל אז אתה רוצה להגיד לעצמך "אבל בעצם לא רע לך בכלל!" אתה יכול לשמוע שוגייזרז כל היום, לחלום על עולם מלא ביופי מתוק, לדמיין את עצמך יוצא מהים במיטב מחלצותיך ואת אצמך נושק לעצמך בלהט והתקשורת, התקשורת שכבר מזמן הפסיקה לעבוד. זה הרי כל כך מעייף כל הזמן לנסות להסביר את עצמך. הלוואי שהיית דרך לחיות את החיים האלה, מבלי להיות בתוכם.

37

כל מה שהיה יכול להיות, מכל מה שהיה

הלופים האלה במוח, שאותם אתה יכול לשבור

רק באמצעות כתיבת שורות, שעדיין לא ברור לך מאין הגיעו

ולשם מה הגיעו

ולאן יגיעו

אבל אתה בטוח, שמתישהו, תהיה משמעות לכל זה

וגם אם לא, לפחות נהנית מהדרך.

38

קראתי קצת מספר, שלא רציתי לקרוא, על ה"מיינד". זה לא היה על ה"מיינד", אבל המונח הזה "מיינד" הופיע כי המחבר, לטענתו, לא מצא בעברית מילה שמתאימה למילה הזאת "מיינד", MIND ככל הנראה. לא שכל, לא מוח, לא תבונה, לא תודעה, לא הכרה, לא מחשבה. "אמנות המחשבה" שלי. אהבתי אותה, אבל היא לא באמת שלי. הכל שייך לאלוהים בלבד, או לעולם.

39

"הזוכר אתה את אותם הימים

ימי שיחות נלבבות עם כמרים

מפינלנד, צרפת והפיליפינים

ניסית להראות להם את האמת על האלוהים

זה היה הרבה לפני

שהיית צריך להיזהר עם מה שאתה כותב

זה היה הרבה לפני

שהיית צריך לשקול כל אות, כל תו

זה היה הרבה לפני

שהיית צריך להכנס למוחות של שופטים, של שוטרים

ולחשוב מה הם יחשבו

האם הם יחשבו שאתה מסתיר משהו

שאפילו אתה לא יודע שאתה מנסה להסתיר?

האם הם יחשבו שאולי כל הגוף שני הזה והמרכאות

למעשה באים להסתיר את מי שאתה באמת?

אבל מי אתה באמת, אה?

איך אתה יכול להסתיר מי שאתה, כשאין לך מושג מי אתה?

איך הם לא הבינו

איך הם לא יבינו

שזה הכל מסע

מסע שיעדו לא נודע

שאלות

ותמיהות

לעולם אין פתרונות."

40

האם לא סיפרתי לך שהכל אבוד?

שהכל תמיד היה אבוד?

שאף פעם לא באמת הייתה תקווה?

האם מעולם לא סיפרתי לך, על הכאב שבאשלייה הזאת,

שלא הכל אבוד, שגורלו של העולם לא נחרץ לאבדון עוד מדיראון עולם?

וכל המילים האלה...

דיר-און, אב-דון, דיכ-און....

האם אי פעם... אי פעם... באמת היה סיכוי...

ראית את סצינת החדירה מ"האידיוטים" של לארס פון טרייר

הוא גם לא עושה כבר סרטים כאלה טובים

אולי גם הוא

משנת 1999

לא עשה איזה משהו טוב.

אז אתה בסדר. הכל בסדר.

41

הפחד. הכל מהול בפחד. שום דבר לא חף מפחד. הפחד, הוא בכל. הפחד, הוא המניע. הפחד הוא הסיבה והמסובב. הפחד, הוא תמיד נמצא שם. הפחד, הוא בך. הפחד, הוא בהם. הפחד, הוא באטמוספירה. הפחד, במילה שבקצה הלשון. הפחד, בתנועת הגוף החפוזה. הפחד, בהחלטה שלא התקבלה. הפחד, הוא שליט יחיד. הפחד, הוא אלוהים.

42

הפאניקה

התמידית

הרצון

לא להכנס

לפאניקה

התמידית

כשהוא נשבר לרסיסים

הפאניקה נעלמת.

43

היום מתחיל איפה שהיום הקודם נגמר

והכל נהיה מין מסכת ייסורים סיזיפית

היוונים צדקו

אני בהחלט לא צריך איזו אהבה יוקדת

רומנטיקה מלוטשת היטב, שלא הולמת מציאות כה פרקטית

אכזבה או הצלחה, זה ממילא תמיד מרגיש אותו דבר

מה שאני באמת צריך זה ידידות נפש

שנמשכת לאורך זמן

סקס הוא ממילא כה אוברייטד.

או לפחות שהוא טוב רק כל עוד היצר פועם

וממילא היצר כמעט שלא קיים כבר

וזה לא שווה להקדיש לזה זמן כה רב

למשהו שנמשך שניות כה מועטות

בזמן שידידות נפש מספקת לאורך זמן

וכל זמן שהיא קיימת.

44

כשאחדור אליך לא תרגישי דבר

בגלל שאת עשויה מסוכר ואבקת פיות

והגוף המגושם והכבד שלי

בכל כובד מגושמותו וכבדותו

נותר לו לעצמו.

45

"הוא הביט בי במין רשעות כזו

רשעות שהלכה והתחדדה

ככל שהמבט נמשך

והיה גם מין בוז כזה"

"בוז? איך מרגיש בוז, כשמביטים בך, איך מרגיש מבט של בוז?"

"היה בוז במבט, אני אומרת לך. אני הרגשתי את זה."

46

לוקח לי שנים לעכל דברים. לפעמים נדמה לי שיש דברים שלעולם לא אעכל (למשל: אובדן הבתולין). אבל לפעמים נדמה לי שהצלחתי לעכל משהו. הרבה פעמים שואלים אותי על הפרידה ואין לי באמת תשובה. אני לא באמת יודע, כי זה היה אירוע כל כך חסר חשיבות, עד שלא הותיר בי כל חותם רגשי ודברים שלא מותירים בי חותם רגשי היו כלא-היו. אבל בכל זאת, עכשיו כשאני חושב על זה, אני מניח שפשוט מאוד הוקל לי, כי ידעתי שלעולם לא אוכל לתת לה מה שהיא רוצה.

47

TEENAGER OF THE YEAR

באישפוז כפוי

בחדר המוזיקה המוזיקה הולמת ברעש מופתי

בחוץ מסתובבים כל מיני לונטיקים בדרגות שונות

אתה מרגיש נורמלי

"כעת זה בסדר להרגיש נורמלי"

אתה אומר לעצמך

זה מרגיש מיוחד

זה מרגיש שונה

זה מרגיש מרגש.

48

לפעמים יש לי תחושה של אין-אלוהים

לפעמים אין לי תחושה של אלוהים

לפעמים יש לי אלוהים של אין-תחושה

לפעמים יש לי אלוהים של תחושה.

49

הנלורה קוהל

אישתו הראשונה של הקנצלר קוהל

נאנסה בגיל 12 על ידי הצבא האדום

והושלכה אל מעבר לחלון

וגבה נשבר

מיד אחרי שהסתיימה

מלחמת העולם השנייה.

50

כל הלילה התהפכתי מצד לצד

גנבתי לעצמי את השמיכה איזה 20 פעם

בבוקר גיליתי שהסדין נשמט מהמזרון

זה היה ליל אהבה סוער

עם הסבל.

שיר מספר 51

משהו שפעם חשבת

שחשוב לכתוב

כעת אתה כבר לא מרגיש כל כך משוכנע

שזה היה חשוב בכלל

הכל נראה בערך אותו דבר

כשקוראים ברצף

אז מה זה כבר משנה

אם התחושה ייחודית בשעת הכתיבה?

שיר מספר 52

חוסר התחושה. הדיסת'ימיה הזאת. אולי זה מה שהיה לאבא שלך, אולי זה עדיין מה שיש לו. אולי זה הדבר הזה שגורם לך להרגיש שהכל אותו דבר, שלשום דבר שאתה עושה אין משמעות ולכן להכל יש אותה משמעות, לכן אפשר להיות נבזיים לאנשים אחרים, כי זה ממילא תמיד מרגיש אותו דבר, לא?

שיר מספר 53

השום כלום שהוא הוא

השום כלום שהם הם

השום כלום שאתה אתה

שיר מספר 54

הצורת חיים הזאת

שמורכבת מהרומן, המסות, השירים

וכל השאר המנוון

כשכל השאר המנוון

לא ממש מטריד אותך שהוא מנוון

למרות שכולם מאוד רוצים שהוא לא יהיה מנוון

אבל כנראה שזה "משרת", כמו שאומרים

כי אתה יכול לכתוב על זה הרבה

וזה אפילו יותר "משרת" כשאין קהל

כי אז זה ברור שהפונקציה היחידה

האחת והיחידה

היא העדר הפונקציה.

שיר מספר 55

יש לך חסך

יש לי חסר

אני לא יודע במה

אני לא יודע במה

אולי זה בסקס איכותי

אולי זה בכתיבה משחררת

אולי זה משהו שלא אכלתי ממנו מספיק

אבל משהו חסר

ללא ספק

משהו חסר

או הכל ביחד.

שיר מספר 56

לגדול ללא חום וללא אהבה

רק לרצות, בלי לקבל שום דבר

שיר מספר 57

לתלייניתי הנצחית

גוזלת כל הש[ר(א)]תי

וכספי

וכל האויר שאני נושם

מזוהם

בגלל

שהיא המיתה בו

את גוויתי

עוד לפני זמן רב.

שיר מספר 58

"הגהינום הזה קר מידי" היא אמרה.

אמרתי "נכון, ציפיתי שהוא יהיה הרבה יותר חמים."

"אבל ככה זה גהינומים." היא השלימה.

שיר מספר 59

הלוואי

שהייתי יכול

לשכוח את עצמי באיזה מקום

ולעולם לא למצוא.

שיר מספר 60

אין עוד שום דבר לראות, מלבד

נערות

יפות

נרצחות

בראש החדשות

שיר מספר 61

געגועים לבקרים

כשהאוטובוס היה מוריד אותי בקרית יובל

אחרי המפלצת

והייתי מסתובב עוד בגינה שם

כי תמיד הייתי מקדים באיזה חצי שעה

ונשכב על הספסל הצהוב

ומוציא את האוזניות

ושומע איזה MEW

ונהנה מהשמש החורפית

מכוסה כולי במעיל

מביט בגננים בלי לעורר חשד

ואחרי זה קם והולך

ויורד במדרגות

וחוצה את הכביש

ומביט אל הבוסתן

וממשיך עוד ללכת

וחוצה את הכביש

ונפגש עם האישה

שהיא במקרה עובדת סוציאלית

ומספר לה על כל הצרות עם האקסית

ובית המשפט

והרווחה

והיא תמיד מבינה

היא יודעת איך זה עובד

היא מכירה את המערכת המעוותת

והצער שלה אמיתי

והמילים שלה כנות

והקול שלה קצת צרוד

אבל זה בגלל שאיכפת לה

ולפעמים היא קצת נוזפת

אבל זה בסדר

היא רק מראה לך פרספקטיבות שפספסת

ואתה סומך עליה ב-100%

ועושה בדיוק מה שהיא אומרת

והיא תמיד יודעת בדיוק מה יהיה

כי יש לה היגיון כל כך ברור

וכשאתה יוצא, אתה מרגיש תחושה כזאת של זיכוך

ויודע, שדברים פחות גרועים ממה שחשבת

לפני שנכנסת.

שיר מספר 62

אני לוקח את הפנים שלי

לכל מקום שאני הולך

הם חלק בלתי נפרד ממני

ויש לי הרגשה שיש להם השפעה

אבל אני לא יודע בדיוק מה היא.

שיר מספר 63

הקהל שלי

שהוא בתוכי

הוא מריר ועצבני

ביקורתי מאוד

ואף-פעם לא מרוצה.

הוא מקיא אותי

כשאני מקיא אותו

והוא מעכל אותי

כשאני מעכל אותו.

שיר מספר 64

נקודת האל-חזור של המצברוח

אולי זו השעה

(17:00)

אולי זו התנוחה

(ישיבה)

אולי זה האור

(הדועך)

אולי זה משהו שאכלתי, או שתיתי

אולי זה המחשבה, המוח, התודעה

אולי זה הרגש, התחושה

המצברוח

משהו, השתנה

ואין

לי

על

זה

שום

שליטה