500 שירי מוות - חלק 3

שיר מספר 400

את עצמך דע היטב היטב

כך לימדנו הגיבור ההלני הקדמון

"ובבוא העת את עצמך שנא מכל הלב"

כך מלמד אנוכי האביון

בגדי המטולאים אל-נא יוליככום שולל

יבושת-פי אין היא אלא צליל המגף

הדוחק בסוגר השער שהיה-אך מוגף והנה

גבכם-ראה ונטרק - וניגלה האור, ראה!

וכשהדלת על צירה סובבת

"הס!" אומר לכל דבר איוולת

הגו כופף מעט והראש הטה אחור

לטף בחיבה מהוססת את האור

בהינד-עפעף האור ישטוף פניך ממעל

והנה מזדככת כל יישותך תוך כדי כך

מסונוור מגווניו הנוגים

מחלחלת לתוך הוויתך ההכרה העליונה:

האלוהות כל כך סקסית

וחשקה בך כה מעוררת!

מיטיב לכל הוא האור

מקור כל טוב הוא האור

שיר מספר 401

בני כלאיים!

גמל וסוס חברו לנשמה אחת

חזיר ותנשמת דרים בגוף אחד

האוזניים - החרישו

העיניים - בכפות ידיכם כסו

הכל בפני דם תולעיותו מתרפס

ומחר - בשלולית רוקו יתבוסס

היש משכן נאה ללב מהנפש?

הו, לבי לבי - היש דבר-מה נשגב ממך בישותי?

את ערגת המדומן מהללים ומקדשים

ומחר - ערש תנוקות מייללים יהא לערש נשמות מצווחות

וכשיכה הוד מלכות השמיים 3 פעמים בחמה

דוע תדעו כי הגיעה עת מלחמה

שיר מספר 402

כולה יופי והמיית מחשכים

ארס או ארוס - אין זה משנה

זעם האלים או תשוקתם

ידיי לא ירפו

והיה אם תיקרה עת צרה

אזחל על גחוני מרצוני החופשי

וודאי יושבי צל-אלמוות תוהים אודותיי ומצחקים

ברי וידוע לי טעם האלמות האל

לקול תחינותיי

ברובו תבונתו וטוהר-ליבו

ברי וידוע גם לו

כי אם את בקשותיי הטובות יתרצה וימלא

אזי גם על-גורלן של הרעות יהא להיות זהה

וכשניצב שר המוות אל מול שר החיים

לעולם יגבר זה האפל והמאפיל על הבורא והמבריא

ובקול-שוררי מעמעם אפילת-עון אקרא:

"כל אותם חינוני מורך לב של רצון חלוש את הטבע לשעבד

אינם אלא הפלשתים והעמלק של נפש שאת אחיזתה באלוהים חפצה להדק

ואם בזאת חטאי, יהא זה חטא מולידי ואף אחרף ואומר - קוני

ואם לרצות יותר מידי זה חטא אז עליו בגן עדן אשלם

רק אל-נא את העט מבין אצבעותיי בתקו

שהלא חריקותיה דמי-ובשרי נושאת-היא על כנפיה

ואם לא תהא זו קליפסו שתגיח ממעמקי תהום

ורגליה צחורות כליקוי לבנה מלא

וגופה הבוהק כחרבי המלובנת לא תמסור בעבור יצרי הלוקד

יהא אז מאז מותי ממאיר והולך"

שיר מספר 403

הו, נטול-אלים אנוכי -

יען כי במרומי האולימפוס הבדידות כה מזהרת!

היאך? אלוהים ללא כס מלכות?

הו הו - חידות היירוגליפים מנידות עפעפיי וזה כה נלבב!

עיניי לישון מבקשות

אך עולצת נשמתי עודה - בעליבות סוררת ובשגב יוקדת

וכל עוד יהיו עצמותיי רוויות-און ועוז-רוח

רק בשנתי מכאוביי ינומו

על הכל ברוח טובה להיעשות

אף המטלות הנבזיות והנקלות

ברוח צחוק, קלילות ובדיחות-דעת

יבואו לידי פעולה ומיצוי

מוות לא יהא עוד

לא של מחשבה ולא של רגש!

יהיו חופשיים הכל -

ללא מורא וללא שיינזק איש -

מפני שאי-אז לא יהיה הנזק אפשרי!

החיים הם חוק שלטון מלכות השמיים

שם רוע ועון לא שורדים אף דקותיים

שיר מספר 404

מוות

מוות מוות

מוות מוות מוות

מוות מוות מוות מוות

צו אחד חוזר ומצפון הבריות מייסר לכשאינו מתמלא:

את רובי נותיר בדד

בדד בדד

בדדבדד בדד

בדד בדד בדד בדד

למען תדע הלבנה בנוגה גוונים של עצב ורוגע

תכול הפשתן

לובן האדרת

סגול השני

כתום הארגמן

מוות מוות מוות מוות

מוות מוות מוות

מוות מוות

מוות

שיר מספר 405

פרספונה - ערפד יערות שלי!

מדוע שלא תגיח לכאן ודמי תישאב מתוכי עד כלות?

כעת אינני חושש מפניך כלל - לא יאונה לי דבר

אבל

איפה האמברוזיה שלי? איפה האמברוזיה שלי?

הדס שליט הוגן למדי - יש לומר!

אני חי בשאול, אלים יקרים שלי.

אני ישות רפה, חסרת כוח ובינה.

הספינה שטה והגשרים זה מכבר הורדו.

חלפתי על פני חורשות של צפצפות ותרזות

הצטערתי בשוטי בנהר אכירון

מגבעתי עלתה באש בנהר קריסטון

דמעותיי טבעו בנהר טוקוסטוס

ושכחתי הכל בנהר לאקס

כל הזכור לי מרגע ששכחתי הכל:

אודיסאוס שוחט שני איילים שחורים

ושותה דמם ואז מופיע תיזיאס

והוא מנבא לי "אין לך עתיד, חבר!"

דנאירות מסכנות שותות מכדי חרס שבורים

סיזיפוס מגלגל אבן - ומגלגל ומגלגל..

כבדו של טיטיוס נאכל ואבוי - הוא כה חסר אונים!

(ממש כמוני!)

וטנטלוס? עולם ומלואו מבטיח הוא לי

לו רק את הפירות לשפתיו השדופות אקרב...

שדות האילוזיום לי טובים-טובים

לא לא

אני יצור נאלח-לח-לח-לח

מה לי ולחיי טוהרה?

הו, הנה בא אורפיאוס - מנגן בנבל שלו קינה לירית בלהט ודבקות.

ואוקסיון אותי היה רוצה לרצוח אבל

לא לא

הוא כפות לגלגל עינויים

עכשיו הוא כבר לא כל כך נמשך לעננים בדמות הרה..

הו, יותר מידי טוב לי בשביל לכתוב שירים!

הרמס - תודה על הטרמפ!

כארון - קח מטבע ו.. שוט לי מ'עיניים!

שיר מספר 406

בהמולת הרחוב נבלעת המולת רחשי הלב

מערבולת ההמון מחרישה מערבולת הנפש

שאון הלמות הלב הולם בשאון הלמות הלב

הו, מתמזגים הבקרים עם האפילה במין הרמוניה מופלאה שכזו

ואט-אט מתפשטת בהכרתי הידיעה האפלולית -

מה מופלא הוא האדם שללא טעם ותוחלת נוע ינוע!

שהלא לכל ידוע כי לנצח לא ניתן, אלא רק לספוג עוד תבוסה ניצחת

כזאת שתותיר נפשנו דוויה לנצח ותקמול חיי שאיפות נצח

וגם ידוע לכל בר-דעת כי לחינם שפתנו נסדקת

בכל פעם שאנו על כבודנו מוחלים

ובידו של פעוט הערך אנו משימים שרביט המלוכה

וכדי-כך מפלסים דרכו לכס המלוכה

שהלא הלה אשר ויתר פעם אחת על הגשמת הנשגב

לעולם יוותר על כל אשר עלול להקנות טעם לחייו

התעלו, חברים - התעלו!

הבליגו על כל יצר נקלה -

כי אז, ורק אז, שפתי לא תהא לכם לזרא!

אוויר פסגות יספגו ריאותינו כטוב-ליבה של האלה מוזה

לא יהא זה המדע שימאיס נחיתות גופנו על רוחנו הנעלה

(המדע: גולם מעשה ידי-אדם, שוכן במעבה האדמה, בן-בלי-בית)

שהלא רק את הטבוע מראש יכול המדע לחשוף

וגזירתו אחת: להיות משועבד לשרירותיות חוקי טבע

ורק מכוח ההסכמה ממשיך להתקיים קיום מלאכותי שכזה..

והלא אימרו לי בריות טובות: היש איוולת גדולה מזו?

לעוד 94 שירים מיותרים אניח לשרוץ על הלובן התם

על גבי דפים מזוהמים מקיא, שתן ורוק

ונתחי-חיים-מדממים יילעסו בשקיקה

בטרם אשקוט לתמיד - ואי-אז יהא העונג כה גדול!

שיר מספר 407

איציק בנבנג'י מתנהג כאילו לא היה זה אך הלילה

שפקדני בחלומי והתרוצץ-ריחף כשדון זדוני מעל ראשי

מנוחתי הטריד במיני מועקות ארציות כגון בצע וסקס

ועוד הרבה עניינים-של-החיים שלא יאה אודותם לספר..

וגם נעמי לוינסקי יודעת

שהיא שותפה-מלאה לפנטזיות-סוטות שלי

ולכן מבט-רך-שלי המבקש לחדור לנבכי נשמתה

(ודרך-שם בתקווה, בהמשך לחדור לתוכה)

כלל וכלל איננו תמים בעיניה...

בוקה ומבולקה, בוקה ומובלקה!

הפואטיקה של רובי-ויטנברג:

היא פואטיקת הלב היגע -

היא פואטיקת נדכאי-גזירות-ים-סוף!

וכל כך נעים להתכרבל איתה ביחד מתחת לשמיכה

עור גופה כה חם - אף יותר מגופה של השונמית!

ונשימתה אינה מהבילה - מה טוב! עב פסגות מדיף פיה - מתקתק!

היא פואטיקה שטוב לקנות איתה מצרכים-בסיסיים במכולת

היא פואטיקה שטוב לעשות איתה ביזנס בוול-סטריט

היא פואטיקה עזובה

חדל.

העלה זכרון אהוב ומקווה אני שימתק בעינכם (כטוב-בעינכם)

אגד אגיד איך עם רד הליל בקרחת יער רדוף המיות ינשופים

עדת דימונים שובבים קיפצצה מעץ לעץ - והלא לא עצי קוקוס אלה!

ופרצופים טרוליים מלעיגים טרוניה ילדותית החוו זה כלפי זה

ואני חשבתי: לומי לומי לומי לומי

מי ייתן ושר היער יחרץ להיפגש פה היום עם רובי

ונגלגל דיון נלבב ומפולמס אודות החיים-סתם והחיים-של-ממש

וסעודה דשנה לאור ירח קיבתנו תסיח ותדיח

ולאחר מכן יתקינני על מזבח מוזהב משל היה סרקופג רומי

מעוטר בחזיון דמותו הנלהבת של ארס עת הוא משגל

את אפרודיטה הנלבבת לקול מצהלות האלים

המשתהים-קמעה ושוב חגים את המשתגלים הנבוכים

ואחרד מעט למראה המזבח - כי דם קודמי טרם יבש על דפנותיו

אולם לא לאורך ימים הרבה להתמסר לרגשותיי ירשני השר

יען כי צווארי ימלוק בנחת סטואית בלא להקדים הגה

ונשמתי תילקח בדיוק להיכן שנלקחה זו של וולפנג-פון-גיתה.

שיר מספר 408

מרובות בחיים אי-הבנות מצערות

נצל זאת לטובתך ידידי הטוב!

אם דבר-מה עכור וארור דעתך מייסר

או את דעת רעך, פשוט אמור:

"אי-הבנה זו היתה!"

והכל לך ימחלו עד מאוד

ואף זר מרגניות יעטירו

ונפשך לא תדע מרוב שובע ורוגע

עד הפעם הבאה בה תאמר

"לא היה זה אני שדיברתי - זה הלוע!"

שיר מספר 409

רינוני יום טוב ותלית ושמה תכלת

פרצופים חושניים של נשים נטולות-רגש

מושכנו הפיתוי אליו ולא מרפה

מושכנו כמשוך האלמנה השחורה את זיווגה האומלל

צבתותיה בשרניות, מלתעותיה ריריות

לועה משוח ארס

וכמשוך אלמנת גמל השלמה את הגבר שלמוות היתה לו תמימותו

והנה - המחושים הדקיקים - ירוקים-זכים!

היו מהתגלמות האלוהות בטבע להתגלמות היד המשחתת של השטן שבאישה

הזהרו-נא מנשים, הזהרו-נא מנשים

הן תלכודנה איברי-מינכם בפתח הצר

כדלת הנטרקת על קצות אצבעות מגששות

כמלכודת עכברים ענקית הננעלת על כפות רגליים זערוריות

הזהרו-נא מנשים - הזהרו-נא מנשים!

כחכוחי-לשון במילים יפות

גלגולי-לשון במילים יפות

נשים מכישים, נשים מכישים כמו נחשים - כמו נחשים מכישים -

כמו נחשים

מעטה שלג כבד רובץ על זגוגית חדר האמבטיה

השקיטה האם תינוקה, בטרם ירד עליו הליל

הריסים סגרה - שלה וגם שלו

כה טובה היא האם, יחשוב הוא בין עצמו ולבינו

הנשיות היא ברכה, ימלמל מתוך שינה

להתאפר היא יודעת, ריחה משכר, סדינים היא פורשת

כולה טוב טוב טוב טוב!

כך יחשוב לו הכסיל התם

כמחשבת הצרצר

רגע לפני שבשרו הרך נחרך קרץ'-קרץ'-קרץ'

מאוחר יותר פורטונה לאוזנו תלחש - "כל הנשים זונות"

וינבא לו לבו-לאחור כי מאריה הבתולה אף היתה זונה

לפני שרוח הקודש לה את המוח זיינה,

סיפרה לה שזה תירוץ טוב לומר:

"ישו הוא הבן שלי,

"ואלוהים הוא בעלי."

שיר מספר 410

יתקשו תמימי-הרוח להאמין

אבל גם הכעורים משיגים זיונים

הרבה-הרבה פעמים מספור

כלו עיני וחישבו לדמוע

על-שום חזיון תעתועים מערל-לב זה:

אלה ויהודי פוסעים שלובי זרוע

מה אשיר ומה אמלל,

כיצד אפאר גבורת האל?

לא אדע עוד, לא אדע

חברים - לי אין

צוררי נפשי היו לי לחברים

חברים היו לי לצוררי נפשי

אז אימרו לי, לשם מה לי לכתוב-בחיי עוד מחזה עילוגים?

חברים? יש לאלה שרפויה רוחם עד אימים

וכדי לאטר האין הנפער והולך בחברותא חושקים

ומה באשר לבנות ענוגות?

אם כן,

אינני יכול שאת המחשבה שיצור כה מזוהם ובלתי-שלם

בשרה של הנשיות - הנשגב שבטבע - יהיה לו לעינוגים

הו, ידידים נאמנים וברי-לבב

אנא חיו-נא מעט-כמה-שניתן!

שהלא נכזב קיום זה מכל הקיומים

(והלא אף במארס רושף-העון מוטב הקיום..)

ושאיפתה של הנשמה להסתלק

אין מוצדקת בנצחיותה ממנה!

היו קשובים לי, בריות נלבבות

אל-נא תניחו לשאיפות כזב לפרות ולרבות בחשכת מעייכם החולים;

גחמות של רגע

רצונות שרירותיים

האמת היא אחת

והיא: רק המוות טוב לאלוהים

שיר מספר 411

קורקבנים מקרקרים

בגרוגרות של חתולים

שמחר הכלב שלי יגרגר בגרונו

תיאורים פלסטיים

של בנות כפר בוואריות

ואן-אייק לא ידע איך הן נראות -

רמברנדט רק יכל לנחש

כה רב מספר מאהביהן

עד כי המילה "להזדיין"

נשחקה מידי וכבר איננה נחשקת

ורק משתגלות הן עם בן-הטוחן

או עם הנפח הפיסטוס הגרומי ורב הדווי

או סתם משגלון בלתי-מחייבון עם הנפח המקומי

ואשוב ואומר שוב ושוב

לא לחינם גובר יצרי על שנתי

יען כי באמת ובתמים סבור אני

שהמוות הוא ידידי הטוב ביותר

ולהפסיד ידיד שכזה זה כמו לאבד נישמת-האף

זה כמו לחדול להיות מחרה בנחשלות מפוארת

את המנטרה של הוד אדירותה, רבת-התעצומות

כל בזויי איננה(INANNA)ומבזיה חשקו שפתיים

עת היא אמרה:

"היש אל שיכול להתמודד מולי?"

ובזאת הפעם נפל הכיור לאסלה

ומברשת הצבע לשפך אמושקגה

שיר מספר 412

אהבתי לי אינה יודעת גבולות

ואף לא גבולות של הטבע

חוצה ביעף אגמים זהובים

מרחפת מעל פסגות הרים מושלגים

בשבילה האלפים השוויצרים זה מגרש משחקים

ומדלגת היא בקלילות מגורד שחקים לגורד שחקים

להתנהג כיאות כדי לחיות נכון

זה רעיון שמעורר בי חרון

יהא זה טירוף-חושים או טירוף של המחשבה

להכחידני - לא ייצלח איש; ולנסות לעשות כן -

יהא גדול מטירופי שלי,

ומיהו אלכסנדר מוקדון לעומתי?

למחצני בחיבוק שמהתהדק יותר ויותר

ככל שזמני הולך וקרב לתומו

כך מרחף אני בספירת מוסיקת המרומים המהדהדת בראשי

בהרמוניה מרטיטה יותר, בווליום גבוה יותר

ואהבתי לי - היא אינה יודעת גבולות

שיר מספר 413

אין לי חיי מין

בשבילי האישה היא אלוהים

כמו שהמאדונה הייתה בשביל רפאל

מאריה היא האלוהים

אלוהים יתום

מאריה היא האלוהים

אלוהים יתום

עור כה צחור וענוג, לציירו ודאי היה תענוג

את גופי הייתי מוסר בעבור הצצה מקרוב

במיסתרי המיסטריות של הגוף האנושי הלז

היה זה מודל או יציר כפיו של גאון מתבודד?

הו - בין ובין כך הוויה אלוהית טמונה היתה ביוצר

במידה כה גדושה עד כי מפליא הדבר שלא הירבה לאונן

שיר מספר 414

ספרות קלושה שלי נועדה להסביר לכם למה אני מפאי"ניק

למה אני מצדד בכינון ממלכה מאוחדת

של רצונות חופשיים שכולם כפופים לשל-שלי

ספרות קלושה שלי נועדה להסביר לכם כמה אני רציונליסט

כמה אני בעד ששביב מחשב יחשוב במקומי

יחשוב-לי שאני נחות בגלל שאני אמוציונליסט

הרבה הרבה אלהג בשבח הגדולה הראובן-ויטנברגית

וכמה שתסער ותגעש המולת המלל המהלל לא אשורה נב

לאמוד מידותיה של דמות מופת חד-ייתכנותית זו בגלקסית שביל החלב

ממין אלה שניקרות בדרכה של ההיסטוריה אחת למאה שנה בקירוב

או אחת לאלף או אף אחת למיליון - ואם אזכה בחסד האל

אולי אף מיליארדי שנות אור תרבוץ נשמתי בתכלת הישימון

אין לי חוויות חושניות -

בחשכת הליל אליליות נורדיות (=נורבגיות חרמניות)

יורדות חיש לרגע קט מפסגת קלואלה

משחיתות זרעי לריק - ולשווא - ולחינם

אין לי התגלויות אלוהיות -

בחשכת הליל שפתותיי מלחשות תפילה זכה מכל!

..אבל: דום.

קול אין והאין כהרגלו הוא אין

(וגם אין מי שישמע לולא היה אין - רק אין ואין ואין ואין)

אני מבקש מאלוהים.

אנא אלוהים - עשה שהקיום לא יהא כה מאמלל!

וגם:

אנא אלוהים - עשה שהבלתי-נסבל יהא נסבל!

וגם:

אנא אלוהים - עשה שרצונך יתמלא על-ידי שליחך הנאמן - רובי!

וגם:

אנא אלוהים - עשה שהמחר לא יהיה, שלא אקום משנתי עוד!

שיר מספר 415

עמל את הנפש, פרך את הנפש

עשה אותה לידענית גדולה בכל מה שנוגע ל

אי-עשייה, אי-ידיעה, אין-אונות

למד אותה על הזין

עת שריריו המשורגים נמתחים

תר נואשות אחר כוס מזדמן

לא ידע מנוח עד שריפיון ידע

והביצים לוחצות-לוחצות מחשבות להתפוצץ ממש!

(החיה שבאדם זה-מכבר החלה להתעלל בגווית האדם שבחיה)

כל רצונו: כוס ושפתיו אדמדמות שאת הלילה יצבע בדם

דם של פלחי אחוריים שייבקעו בקול נפץ חרישי

למד אותה על כוחן הורדרדי של הפיטמות הזקורות

זעות אנה ואנה ואל-על, לשון חמה ומצלול נגיעות

יפות כמו זין הניעור בבהלה

ראשו פעור ועל פניו שפוכה בעתה

עת השפיך הופיע ובצבץ ללא אתרעה

והנה מתפתל הזין במבוכה במבוכה של אישה

ללא תכלית, ללא מוצא

ללא שאיש יאמר לו לאן

ומה יעשה לכשיגיע לשם?

גניחה מרטיטה, אנחה נואשה, הכאב שבעינוגה

חשה האישה בסמיכות הדביקה

הנוטפת ממנה והחוצה על הריצפה

חמלה על בוהק השיש מיד היא אצה

מלקטת בלשונה שאריות השפיכה

רק כדי לגלות שבכורעה על ארבעה

זימנה תקיעה נוספת בישבנה

גניחה רוטטת, העונג שבכאב

שיר מספר 416

עצבות קודרת שהולכת ומקדירה עם הופעת שברירי חמה

הידיעה כה נושנה ועדיין ממאנת לחלחל

היא מעולם לא אהבה אבל גם לעולם לא תאהב

אילונה פאהטרו אבדה לי וגם מעולם לא הייתה

בין הדמדומים שוטטתי בדד וקמלתי כליל עם רדת הליל

במכתביי: בשרי דימם מילים, פי דימם הברות ולבי דימם משפטים

אמרתי לה שאני אוהב אותה ושהיא הכי נפלאה

אילונה פאהטרו אבדה לי וגם מעולם לא הייתה

וכשפשטה החשיכה יגעתי וכרעתי ארצה באפלולית פנס פינת הרחוב

להשקות ולדשן אהבה מתה או כזו שטרם נולדה

היא מעולם לא אהבה וגם לעולם לא תאהב

אילונה פאהטרו אבדה לי אבל גם מעולם לא הייתה

שיר מספר 417

בגדיי נוסכים עליי אווירת אבל

ארשת פניי יגון קודר

דוחקתני הליכתי לשולי המדרכה

יימתק העשב שבפיך - רוזן המוות העירה הגיע

הסוסים רתם לעגלה ומיהר-מיהר לכאן בחופזה

מוטט הוא עליי מיתה ממארת - מיתה אהובה!

מיתה שתלטפני כמו הייתי גוזל רך ונחשוליה יציפוני חדווה צוהלת

הו, מה רב החסד שעימה תביא עימה המיתה המבורכה

אנחת רווחה אל מול ידיעת ודאות מותי הקרב

ייחר גרוני בבואה של הגאולה ללפות צווארי

נשימה מיותרת אחרונה וחסל

ודבר אינו מדכדכני יותר מהיות לי ידוע

שגם לאחר מותי העולם על צירו ימשיך לנוע

שיר מספר 418

היד האחת רושמת בשצף קצף,

השניה מגששת מטה-מטה.

מתחת לשולחן,

מתחת למכנסי הזמש השחורים הצמודים,

מתחת לתחתוני התחרה האדומים הרפויים,

ננעצת האצבע בחריץ הבשר -

מבטה הנעוץ בי הנערץ

הוא הסיבה ללחלוחית כוסה.

המרצה נושך סנטרו

קלחת מלל חסר פשר מחללת החלל

לא מסיטה ידה מלחתור

לחתור אל פיו הפעור של עוד עינוג שמיימי

חזותי הנשגבת היא לה השראה

מתרחבים האישונים וגלגל העין ענק

מדמה היא בדמיונה את זייני

שלוף

כאקדח מול פניה שעוד רגע ימלאו זרע

כל אותו זמן

מחשבה נודדה תוהה אודותה

איך היא מוצצת? איך היא מוצצת?

אני רוצה לדעת

איך

היא

מוצצת

האלוהים שבאישה -

מה עז הרצון לבתקה!

שיר מספר 419

מה חרד אני כי כל אותם רגעים של תנומה מדומה

יידמו בעיני אהובתי לחידלון המחשבה

או לאובדן ההרגשה

מה חרד אני כי כל אותם רגעים שדוהה נפשי במרומי מרומים

יידמו בעיני אהובתי לתום תשוקתי

מה חרד אני כי כל אותם רגעים של דומיה מעיקה בציפיה להארה

יידמו בעיני אהובתי לקץ מילותיי

מה חרד אני כי כל אותם רגעים שכה חושק אני בה

יידמו בעיני אהובתי למותי

שיר מספר 420

גורלך המר הוא גזירה ממעל -

אל לנפשך לחכוך באפשרות שינויו בדעתך.

התעמרות פורטונה בך

זו דרכה של האלה מוזה

לזקקה לאמנות גדולה

היש חוכמת מעשה? ודאי

היא הכושר להיות

בזמן הנכון - במקום הנכון

עם האדם הנכון (רק אם מוכרחים לאהוב!)

ואיפה אני?

בכל הזמנים הלא נכונים

בכל המקומות הלא נכונים

וגם עם כל האנשים הלא נכונים!

כי בכל הסתגלות יש אלמנט של כניעה -

כניעה ללא תנאים לתנאים שרירותיים!

כניעה עצובה..

לא-זכה כלל וכלל -

לא לא, כלל וכלל לא.

כל החוויות הבונות של חיינו היו

סופה של דרך ייסורי אהבותינו

כשכל גילוי של רגש נתפס כרמייה

לא מותירה האישה לגבר ברירה

אלא להתנהג כמו בהמה

שיר מספר 421

הגדולה הראובן ויטנברגית

מתבטאת בהרמוניה

שבין החוטים המושכים

לאובייקטים שהם מושכים

ובהרמוניה בין התכלית לדרך הפעולה

בין יופי מידותיי המוסריות ויופי יצירותיי הספרותיות

הו - הרי זו ההרמוניה השמיימית של ההיפעלות הראובן-ויטנברגית!

יש משהו בחסכנות הראובן-ויטנברגית.

יש משהו בקמיצות במטאפורות ואימרות כנף,

(ובזה שהחרבתי את פוזת המשורר שיושב על ענף),

שימחישו לקורא ואני כמה אני והוא אומללים,

למרות שאנחנו בכלל לא מכירים!

יש יופי בהרג היופי המלאכותי לשם חיי היופי הטבעי

שיר מספר 422

משוטטת נשמתי חסרת מנוח בעולם עיועווים זר ועוין

הבושה איננה מרפה מאחיזתה החונקנית ביישותי הדלוחה

בושה בכל

בושה בחיים, בעצם היותי חי

בושה בפנים

פני-דג, פנים דלי-מבע, נידפי און

בושה בכל מה שהביאני עד הלום

בושה בסגולתי המפוקפקת לזכך העכור

אין מילים בפי לתאר גודל הבושה

אין מילים בפי.

גם כי היא גדולה מכל וגם כי יבשו המילים

וגם כי אני מתבייש לדבר עליה

אלוהים איננו עימי וכל עולמי חרב

מבט נוקב בבחורה של אף-פעם

מתאהב בה יתר על המידה

מוודא שההתאהבות נואשה, חסרת סיכוי

כזו שמתחילה אחרי 20 שניות

ונגמרת אחרי 23

כשהיא מהאוטובוס תרד

מבטי יוותר בדד-תלוי בכיסא שרק לשניה התרוקן

אבל תמונה זו של האין המושלם

לנצח תהא חרוטה בזכרוני המייסרני עד מאוד

כדימוי עילג שנועד להביע הכל

אבל מפאת גוויעתו הנחשלת של משורר

לא מביע דבר

שיר מספר 423

החופש להעלב

החופש להיפגע

פגיעה סופנית - ללא מרפא

ללא מרפא

הסוף יפה, אני מקווה

הסוף יפה

החופש לקמול

לצמוח עד כלות

שיא הפריחה ו-נבילה

כליה קמילתית

החופש להיות

מושפל

עלוב

מדוכא

מצורע

מדמנת בשר

החופש להיות ולא לא להיות

1) חופשי אבל קיים, לא-קיים?

2) קיים אבל לא-חופשי?

3) לא קיים ולא חופשי?

שמתי אתמול פתק בכותל

"אלוהים - אני שונא את רובי.

תעשה שרובי ימות

תעשה שרובי ימות."

עצם השאיפה מעידה..

על חוסר שלמות!

האל הכל יכול..

לא זקוק לדבר!

לא רצוי הרצון להשביח נפש..

שאין מפואר ממנה בנמצא!

לא הקיים הוא שמייסרני

לא לא - תנו לי להסביר בבקשה. בסדר? לא תתעלמו ממני?

יש להתייסר רק בשל אין אשר אנו יודעים

ועל הידוע אסור להתענג!

רק כך אולי פעם נהיה בני-בית בהיכל אלוהים

יש להתייסר רק בשל איננו

ןאין להתענג על הקיים!

רק כך אולי פעם נהיה בני-בית בהיכל אלוהים

הו, רובי האמיתי מטורף לגמרי היום

רובי האמיתי מטורף לגמרי!!

שיר מספר 424

כוס חורך, כוס חורך

אל מותי אני דועך

הנשיות חושפת ישבנה ברבים

הנשיות ערוותה כולה גלויה וכה מפתה

כה מפתה

בשר מכה בבשר, בקרוב השפיכה

מגבירה הנקבה את קצב הזרימה

כשאחורה היא מניעה את ישבנה

בא הזין הטיטאני כולו אל תוכה

וכאילו לא בא

היא מחייכת אל המצלמה

נוזל חם מציץ בין לסתותיה

נוזל חם שוקע בטבורה

רואים עליה שלא ידעה די

לכן גם נקב עכוזה זוכה בחסד בועלה

מתענגת היא על הרגע ואין בה חמלה

כשתנועותיה הקצובות מייחלות לגאולה

כוס חורך, כוס חורך

המוות שלי

אף אחד לא יזכור אותי, אף אחד לא יזכיר אותי

אמא שלי תשים בשקית זבל צהובה גדולה כל מה שכתבתי.

על השקית תהיה פרסומת של איזו חנות נעליים אופנתית אני משער -

משהו באיטלקית ככל הנראה.. ריבנאלי, בוטיצ'לי, מרמלדי, גריבאלדי

אולי היא אפילו תתחיל לדפדף ולקרוא ותחשוב "הו, מה מביך הדבר!"

ואז תשליך אותי לפח יחד עם קליפות הפיסטוקים והאפרסקים הרקובים.

אל מותי אני דועך

שיר מספר 425

מוטב שלוח ידך בנפש

מאשר אבד עצמך לדעת

אל יכמרו רחמכם על חסרי הישע -

יען כי ממילא האל חומל על הבריות תועות,

אל תעשו דין אמת עם הצדיקים -

יען כי ממילא האל הבטיח שיבוא יום ויבואו על שכרם,

אל תיטיבו חסד עם ברי הלבב -

יען כי ממילא אלוהים אמר שהוא אותם אוהב יותר מאת כולם,

אבל התעללו כאוות נפשכם בעושי העון -

יען כי בהם ככל הנראה אלוהים איננו מטפל.

שיר מספר 426

מחזה אימים הם החיים

לחיות בלי אהבה לא ניתן

היש דוגמא טובה ממני?

אמנם דוגמא מתה - אך דוגמא!

אני בקרוב מת, ידידיי הטובים.

אני בקרוב מת, לא נעים להגיד.

לבשר הבשורה בפני אנשים זרים.

כה אמר לי איש הקרפים, כה אמר לי איש הקרפים.

ומה רבה דאגתי לעתיד!

כי איש הקרפים לי הומלסיות ניבא

ודומני שהמוות מוטב, דומני שהמוות מוטב.

שהלא השאיפה לטוב וליפה

היא זו שבקירבנו את הנצח מחייה

ולמה אשאף ולמה אייחל?

האוקינוס לא גדול

רוח לעולם לא נושבת במפרשים

הספינה פשוט עומדת במקום

או שהיא נדה קלות לאחור

בכוח הרצון את המחר לא לראות

יבשה? אין

יבשה - אין

בעולם בדיה דלת-דימיון זו

רעות רוח רודה בכל

העלילה נעה בין

חיים ומוות

הכל ולא כלום

אפס רכוש וקניין גדול

רוב חידלון ורוב שיגיון

אהבה לאינקץ ובדידות מזהרת

כיצד הנצח אבקש?

אנא אימרו לי ידידים יקרים!

האם אתם התשובה יודעים?

הלא ככל שנפשי במרחבים נטולי-אופק ובשמיים מכוכבים תחשוק

רק בסיפוק יצר כלה וחשק מכחיד רגש תימצא מזור לרגע כה פעוט

עדות אלים בדמות בשר ודם שבאו מקום נורא זה לפקוד

סבל בן-אנוש ונצחונותיו זרים לי עד מאוד

הו, ייסורי הגיהנום..!

הלא תיאורי התופת

שקראנו בספרים וראינו בציורים

הם כאין וכאפס לעומת אלה

של החיים

האמת של הרגע תמיד את האמת של הנצח תנצח

הבו לי גלגלים מחודדים חודרי-עצם ששינהם יגלגלוני עד בלי די!

שגופי יהיה חידודין-חידודין עד כלות הדם בנימיי!

הבו לי להבות שיתמרו ויהיו לעבים אדומים עת בשרי יחרך לאפר!

שיר מספר 427

לאילונה פאהטרו יש ארמון בגן עדן

ויש לה הרבה הרבה משרתות

שכל היום והלילה לה מוצצות

אף פעם לא ישנות, אף פעם לא ישנות

ואילו אני בנבכי שאול מתגורר

אין לה יצרים, אין לה תאוות ניקלות

וכשהמשרתות לא מוצצות לה הן בגללה מאוננות

היא משתינה רעיונות מופשטים אודות ידידות אמיצה וחיבה יתירה

היא אוכלת לחם בארוחות ערב ליל חג ושבת וגם בסקרמנטים נוצריים

והיא טוענת שמזדיינים רק עם אלוהים

ואילו אני בנבכי שאול מתגורר

וכל מה שיש לי זה קסית דיו ונר

שיר מספר 428

אני זוכר איך קירטע האוטובוס

בנינוחות של אחר צהריים דני

לאורך האי הארוך, לנגלן

אני זוכר דשאים אינסופיים

בגוונים שעושים חשק לחיות

ועצים כפופים בערגה בשולי השדות

והשדות כה נאים עד שבא לבכות

אני זוכר..

הו, שוב הרהורי-שווא משטים בי

ומבטי תלוי כהוזה בכל הניקרה וגם בתיקרה

כמו אז כשחשבתי

כמה נפלא ודאי לחיות

באי לנגלן, באי לנגלן

לא היה איכפת לי, לא היה איכפת לי כלל

את האנושות לא לשלול כלל אלא להלל

את החיים לשבח כמתת האל

וגם אם הדניות לא ישפיעו חסדיהן

גם אז לא היה לי איכפת

טל בוקר ומארג עננים טלאי יקדמוני

עת בפסיעות רכות ארמוס העשב השבע ומרשרש

כמו נהמה רפה של אישה מעונגה

דממה מתוקה מקיפה אותי מכל עבר

בגן עדן של האנשים הטובים השקט מולך

הלוך אלך אל לב ליבו של הירוק

יכה הגשם ללא רחם, יקפא שד עצמותיי

יכה הגשם ללא רחם, אני מכאן לא זז

שיר מספר 429

אוזיריס שוקל הלב

ומוצא שהלב איננו

ערפל שלאחר גשמי סער פושט באויר,

דיבורי רחש אט-אט נשמעים,

הקברנים משוחחים.

"אהמממ. לא קברנו את הרגליים לפני הראש?" שואל איש מקברי א'.

"המממ... לא לא. דומני שלא. זה לא נראה לי כמו הרגליים שלו - זה רק הנעליים. אני חושב." עונה איש מקברי ב'.

"אתה בטוח? לי זה נראה יותר כמו כפפות." מפקפק איש מקברי ג'.

"לא לא. זה לא כפפות. זה רק הנעליים." עונה איש מקברי ב'.

"בסדר. אני מבין. אני מבין הכל כעת." מפקפק איש מקברי ג'.

"אהמממ. לא קברנו אותו עם בגדים?" שואל איש מקברי א'.

"הו! לא לא. לא יכול להיות. וגם אם זה מה שעשינו אז זה לא מספיק גרוע בשביל אדם שכמותו."

"היה לו זר קוצים סביב הראש?" עונה איש מקברי ב'.

"כן. היו לו קוצים סביב הראש." מפקפק איש מקברי ג'.

"נדמה לי לפחות. אתה בטוח?" שואל איש מקברי א'.

"לא." מפקפק איש מקברי ג'.

שיר מספר 430

הטיפוס אל פסגת הפסגה המשוננת

גלידי קרחונים מחליקים תחת ידי

אני מטפס הרים מנוסה - נא לא לדאוג

אך להביט מטה אינני יכול הימנע

וכשעושה אני כן אני נופל

מוכרח להמשיך להביט מעלה

שיר מספר 431

אני מבהיר את עצמי טוב מידי בשביל לטעון שלא מבינים אותי

אני חרד כי אני טיפש.

אני מהסס כעת כדי שיהיה לי על מה להתאכזב לאחר מכן.

אני מתבייש עכשיו כדי שיהיה לי על מה להצטער אחר כך.

כדי שיהיה לי על מה להצטער לאחר מכן,

כדי שיהיה לי על מה להצטער לאחר מכן.

לא יודע, יש לי כל מיני תחושות מוזרות ביחס ליצירות שלי.

אני חושב ששירים שלי הם בנים לא רצויים -

שנולדו כתוצאה מזיון עם רוח הקודש,

ושמסות שלי הן בנות לא רצויות -

שנולדו כתוצאה מזיון עם מאריה הבתולה -

ואני, ואני חושב שהאשכים שלי פשוט נפלאים - פשוט נפלאים!

אז למה זה כולם לאושר שואפים?

זה בגלל שאין להם משהו טוב יותר לעשות, כנראה ואולי בכלל

מוטב לחיות באשפות מאשר לא לחיות?

הגידו לי אזרחי אתונה היקרים: יש למישהו בעיה עם זה?

שיר מספר 432

2 שירים על הנשים כמייצגות המוות

2 שירים שיגרמו לי ללטף לחיי בעונג מוסווה

2 שירים שישיבו לי את אהבתי

2 שירים שלא יהיו של אף אחד מלבדי

1) תביעת האישה מבן זוגה?

שיהיה משכיל ובעל מקצוע.

ואילו מה הגבר תובע?

שלא יהיה לה כוס חמקמק, שלא יהיה לה כוס חמקמק.

אז אמרו לי בריות טובות, נבונות ויראות אלוהים:

מיהו הכסיל ומיהו החכם במשחק תפקידים זה?

2) שדה הקרב האמיתי ניטש במערכה על כיבוש לב האישה

ונינטש על ידי מיום היוולדי

יען כי לדחות את העון חפצתי

כי כדי שהאידיאל לעד יחיה הוא מוכרח להיות בלתי מושג

והצורך לספק יצר המין ע"י אישה הרי לא בנקל יהיה לאידיאל

שהלא כבר מגיל 4 ידעתי:

שכל הארצי שואף לכליה ודינו אבדון,

ושתאוות הבשר לשווא הנפש מייסרת,

ושדה הקרב שוצף נהרות של דם של גופות מרוטשות

כי בקרב הזה רק להפסיד ניתן -

וזה גם הדבר היחיד שמותר לעשות.

שיר מספר 433

שאני גל שאני גל שאני גל

ארכב על גל לתהום הנשיה

ארכב על נחשול אירודיפלי לתהום השיכחה

ארכב על גחוני ההירופסומי למעבה האדמה

לא אדע דבר לא אדע דבר לא אדע דבר

רק דבר שלא מזיק לתבואה

שלא מטריד את הסביבה

דבר שהרמס היה שמח לבשר לי

דבר שאת'נה היתה בעוזה משיגה בשבילי

אישה שזאוס היה חוטף בשבילי

אני רוצה לנאוף כמה שיותר

תנו לי לנאוף, הבו לי ניאוף

אני רוצה שהזיונים שלי יהיו ניאופים

ושהם יהיו רק ניאופים ודבר מלבד ניאופים

אני רוצה ששירה שלי תהיה נורא פופולארית

ואני רוצה שהיא תהיה רק פופולארית

אני רוצה שלא יהיה לה ערך כלל

מלבד הערך הפיננסי שלה

והוא יהיה הערך הנשגב ביותר

ואני רוצה שאבא ואמא ואח ואחות -

אני רוצה שכולם יהגרו לבוואריה היום

ואני רוצה שהם יהיו המשפחה האומנת שלי

ויום אחד הם יגלו שאני בעצם הנסיך לודוויג

המשרתת האלבנית תגלה להם בזמן שהם ירחצו את הסוסים

ואני כמובן אכחיש כמובן

אז הם יטילו על עוגבן החצר לרצוח אותי

והוא יעגוב על המשרתת שאהבה אותי במקום לרצוח אותי

ותהיה שערוריה גדולה במשפחת המלוכה - עד שמישהו ימות

וסוסים יצהלו בפחד גדול ועיזים ישייטו באויר המעושן

ואלוהים ירקע ברגליו שלוש פעמים

ושטן בשם יהוחפץ יספר לכולם כמה טוב יהיה להם בגהינום

ואחותי תשקשק ואמא שלי תדע שזה הסוף

אבל לא לפני שיערפו ראשים של עגלים פתיים

על שפת האגם בו היה אמור ראשי לשוט על רפסודה

והקץ יושהה עוד ועוד עד שכולם ימותו מרוב ציפיה

שיר מספר 434

שמות רבים לו למוות וכולם מהפנתיאון המיצרי.

אמון - ארור ונוכל, נכלולי וארמי - לא אתן לך את אישתי.

איזיס - את יפה כמו זגוגית מתנפצת של חנות לממכר פרוות.

ת'ות' - ראשך נשר אך ליבך כשל תולעת, מי יתן ותדע רק חוסר נחת.

רא - לא לשווא היית נחבא אל הכלים לפני שטירופך נגלה לכל איש.

איזיס - את רעיה ומלכה, את טובה לכל מטרה, את משתגלת כמו אלה!

ארוביס - ערמומי כתן תכסיסן כתן עצתך כמגבת הטחובה מתחת למיטה.

אטן - מי ייתן ולא היה.

מהט - שרוכה ממורמרה עטופה במלנכוליותה, נועם פניה איש לא ידע.

את'ור - מחושקך אוניותך, יד הפלא לא תגדע גרומיות החזיון הנלבב.

הורוס - שוקע יגונך כשקוע התנין במי הביצה כשהבהמה מתקרב.

פטח - מחשבת זד תנחהו, החנית דרוכה ומכוונת אל עבר הציד המזדמן.

סת' - השליט הבלתי מעורער, עבד לגחמות אלוהיות.

שיר מספר 435

רישולי עלבון, גבינות צאן, עלבונות משפילים, ילדים מבזים, רוחות נושבות, אנשים מלובנים, חרבות נדנות, נבליות מרוסקות, אלוהים מנוזל, שקיות דם, מחבטי רפש, רטינות חיבה, אהובות סרק, לשונות מנודות, גופות לבנים, כוויות מלבניות, רישומי תעלולים, חתולים מיוסרים, לוחות מלוכלכים, מפיות דם, רכבות ריקות, פסים מדושאים, לבבות בורגניים, בחורות נורבגיות, מיתות מענגות, בקרים עצובים, יקומים מאוינים, זונות בחינם, דלתות מצוטטות, אזיקים משחררים, תנשמות מפתות, ריצודי נשיות, קירות סחרחרים, מפלחים אגסים, מרכלים על אלוהים ושותים דם של עיזים.

שיר מספר 436

אני צריך לחיות בטבע עם אריות ונמרים אציליים

ולא עם בריות שוטות שצלמן שדוף ומלא תבן

אני צריך שחמה יוקדת תקיצני ונחילי נמלים ירבצו על גביני

ולא שקול תרועת ההמון המכחיד כל הטוב והיקר ילווה נשמתי לאבדון

אני רוצה שהצער הפעוט שבפעוט יעלה דמעות של חמלה

ושהעונג הדל שבדלים יעורר שאגת התפעלות ופליאה

אני רוצה שהעורמה לא תהיה נחוצה כי הכל יהיה לכולם

ומחשבתם של אנשים תשקד רק על בחירת הרצונות הנשגבים

שאת חייהם יעשו למפוארים מחיי האלים ולעתירי און גדולה נעלה

והמדע לא יוכל לאלוהים כי אלוהים יבטל את גזירות הטבע והעבר

וגם הגורל לא יהיה וכך דבר לא יוכל לסכל חזיונות הכותבנה

שיר מספר 437

את עמל יומי אני עושה בידיים חשופות ומיובלות

ידיים חשופות ומיובלות שעם כלות הליל יהיו מאוננות

מאוננות כאילו הפעם השחר לא יואיל לעלות

אלוהים הניס את האלה המוזה

מוזה לא אוהבת נוגשים לא אכזריים מספיק

כאלה שלא אומרים

שלום כשהם באים

להתראות כשהם הולכים

יורדים העירה ללא אתרעה

מתריעים על לא דבר

דבר מלבד דבר מלבד

לא מכנפים מרזבים

יש שלטים על המרזבים? שלטים המרזבים, שלטים המרזבים!

מבקשים ממני להיות נחמד לאנשים זרים

מבקשים ממני להיות זר לאנשים נחמדים

הראש והאבן של האמבטיה אחד הם

נראה לי שמחר יהיו לי:

יהיו לי עוד ועוד מחרים

מחרים מיותרים כמו רגלי עכבישים

עכבישים שלא יורדים לי

לא יורדים לי ללא סילונים רגישים-רגישים

רגישים מידי מכדי להיות בחיים

חיים של דבר מלבד דבר מלבד

כמו חרדת הגרון הניחר לפני נאום חשוב-חשוב

כמו חרדת הגרון הניחר לפני פוטנציאל לזיון

כמו חרדת הגרון הניחר אחרי שהנוזל הלבן נגמע

יד שמאל הזין בכפה והיא טובה לו כל כך

מראות של שפיכה גדושה רודפים דמיונה

והיא עייפה ורצוצה, לרוץ יותר לא יכולה

(כמו יין קוניאק מבציר 78' שעולה על גדותיו)

אז היא קוראת ליד ימין לעזרה

ויד ימין נרגשה

בין חיים למוות מפרפרת

מפאת גודל המעמד עוד רגע והיא מתמוטטת

גמירה, שפיכה

גמירה שפיכה, גמירה שפיכה גמירה

גמירה שפיכה גמירה שפיכה גמירה שפיכה

שיר מספר 438

אדמה חרבה

לא תצמיח דבר

אף אם יפערו ארובות הרקיע

וימטירו גשמים לבלי די

לא תופרה האדמה

שוכב אני על מיטת עץ

בחדרון ויקטוריאני דהוי אור

חמימות זרה פושטת בי

ידיי זוממות להפשיט

היא שכובה ארצה

עורה רך והיא כה ענוגה

ידיי מגששות בתוכה

עורה רך והיא כה ענוגה

כל כולה גופה

כל כולי גופה

ידיי מגששות בתוכה

קר מגע השד

היא נמה או מעולפה

אני נהנה ממנה

עורה רך והיא כה ענוגה

שוכב אני על מיטת עץ

היא תחתיי

הידית מתפרקת עוד רגע

עורה רך והיא כה ענוגה

הדלת נפתחה

באים לחלצה

מה רבה הבושה

יותר לא אהיה שטוף זימה

שנאה שלי לאנושות היא שנאה שלי לעצמי

כשאני נזכר שאנושי אני:

אנושי אני, אנושי אני!

שיר מספר 439 - שיר בשם: "הגירוש מגן-עדן"

יצורים קלושי רוח,

נרפי שכל.

מדוע את רובי לא ידעתם

רובי של הנסיכים המתים

רובי של האגמים הקפואים

רובי של הנביאים הזועמים

רובי של האנשים הנשואים

רובי של הכבישים השוממים

רובי של ההרהורים התמוהים

רובי של המתנות לאביונים

רובי של הבורגנים הנכלולים

רובי של העינוגים המתים

רובי של הייסורים הזכים

רובי של הדמדומים הרכים

רובי של הדימומים של הבקרים

רובי של הקרחונים הנמסים

רובי של המבטים הנוגים

רובי של הניאופים

רובי של הריגושים האינסופיים

רובי של הטונים הגבוהים-גבוהים

רובי של הפנים היפים-יפים

רובי של מנעמי החיים

רובי של הרחובות הריקים

רובי של עלובי החיים

רובי של הימים הנוראים

רובי של הלילות הרטובים

רובי של הגשרים שאף פעם לא מורמים

רובי של הגשמים שבעיתם לא יורדים

רובי של הדרמות הנואשות

רובי של הבחורות הבתולות

רובי של הנשיפות הליליות

דבר לא יחסר לי, לא יחסר לי דבר

כשתהיה לי אישה -

עד אז האוננות תהיה מושלמה!

שיא השלמות - האוננות;

השלמות היא האוננות:

האוננות היא השלמות.

רובי לנצח נצחים

שיר מספר 440

אתמול הוא מת

אני מרגיש כאילו מעולם לא היה קיים

מסכת כזב של רב אומן

מעללי אישיות חודלנית ושדופה

ואולי מעולם לא היה

שיר מספר 441

חיצים של קופידון פגעו בי! חיצים של קופידון אותי לא מחטיאים

חנית משוכה ברעל ננעצה ברקתי ואיש לא יוציאנה משם

מנוקב הבשר וכל האיברים הלא-חיוניים, חיצים חדרו לעצם

לא חיוני

דם פורץ מכל נקב, ניתז על עמוד התליה האישי שלו

שירה נחותה, דחויה ומשוקצת

יש לי חורים בכפות הידיים, אבוי!

יש לי חורים בברכיים, אבוי!

יש לי חור בלחי השמאלית, מה זה הדבר?

יש לי חור בעמוד השדרה, אבוי!

יש לי חור בלב, אבוי!

אני כולי משפריץ דם - אני כולי משפריץ דם!

מפלץ כדת אבל לא כדין, גוער בלכלוכית, אני מגיע היום בשעה 5

היה לי קרי לילה הבוקר, היה לי קרי לילה הבוקר, אל תהיו שם

אנא, אל תהיו שם.

עוד מעט יפשטו עורי ממני

למה מילים שלי לא מתים, למה?

עוד מעט יהיה לי קצת יותר טוב עם עצמי להיות עצמי

זה יהיה נעים ורטוב לחוש שוב את בשרי הרטוב

אני אערוג.

אני אערוג לעור טוב יותר של מישהו אחר טוב יותר

טוב יותר, טוב יותר

אני אערוג להרוג

להרוג עור יותר רך משלי, נעים יותר מעורה של אהובתי -

יש לי סימנים שחורים בכפות הידיים, למה לי את זה?

אני מראה אותם לאנשים, מה אעשה?

לוע שחור נפער, כיף לצלוב.

הם נבלעים בתוכו ולעולם לא חוזרים. לעולם לא חוזרים.

כמו חילזון יהיה החידלון

בצינוק רב-שחוק אכרע אפיים

שותת דם, הדם יתנקז לשלולית גדולה-קמוטה

בה אטבול ואטבע ואקום לתחיה בהונדורס

הרכסים, הרכסים

שיר מספר 442

מערכת הנמקות-יפות רציונליות-מאוד שיצדיקו הכל-הכל, הכל!

שיצדיקו לטיפות דביקות

קינאה

שינאה

בינה

מערכת הנמקות שיצדיקו כישלון

ניצחון שלי על הצל של בעלת הבית שלי

ניצחון שלי על עוגת יומולדת של אחותי

אחות של אניטה, אניטה לא שלי

לא לא

עולם בו איש אינו אומר "נעים מאוד"

עולם בו איש אינו אומר לא נורא

עולם בו איש אינו הקוסם מארץ עוץ וגם לא הארנב המאחר

שאף פעם לא מאחר

עולם בו איש אינו מלטף ישבנים לבנים כמו הנצח

שלי הוא הנצח, שלי

עולם שלי כולם גרים בו ובתוכי

חוץ ממני

אני חושב שאין עולם טוב מזה

אני חושב שזה עולם שטוב להגיד לו "ביי ביי ואל תחזור לפה שנית!"

עולם שלי, כולם שלי, חברים הכי טובים שלי

מהכיתה, מהצבא, מגן הילדים ומהתנועה

עולם שלי כולם אומרים מה הם חושבים

ומרגישים

וגם מה שהם לא!

ובעיקר מה שלא

כי הם ממציאים רגשות נעלים=רגשות בזויים

אין להם כאלה

כי אין להם

אין להם דבר בעצם

אודיסאוס רב התלאות אנוכי,

אני יורד אל ארץ הדס,

לוציפר מקבל פניי,

הוא מבקש שקל - אני לא נותן,

אז תנו לי דם של תיישים -

תנו לי דם של תיישים,

אני צריך דם של תיישים,

אני פרומתאוס - משיב האש לבני האדם.

שיר מספר 443

קרב והולך מותי

קרב והולך

קרב

והולך

קרב

והולך

קרב והולך מותי

אני רוצה לומר לכולם כמה נפלאים הייתם

לעטור סביב ראש זב דם זר דפנים בוערים

קרב והולך מותי

קרב והולך

קרב

והולך

קרב

והולך

קרב והולך מותי

אני רוצה לומר לכולם כמה נפלאים הייתם

לפצוח במחולות בהלוויתי ולשיר על קברי

שיר מוות נכלולי לבתולות של כל הזמנים

קרב והולך מותי

קרב והולך

קרב

והולך

קרב

והולך

קרב והולך מותי

שיר מספר 444

נולדת היצירה בחטא

וביגון כבד היא מתה

מיותר המיתר הנימתר

ומניע הקלידים

מותר למתור מיתרים

סביב הצוואר אפילו מותב

מיתה מיתרית לא מיותרת

כלל וכלל לא

לא להטריד רובי לא להטריד רובי

להטריד, רובי, להטריד

רוביהמתועברוביהמתועברוביהמתעוברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתעוברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתעוברוביהמתעוברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתעוברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתעוברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתעוברוביהמתועברוביהמתעוברוביהמתעוברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתעוברוביהמתועברוביהמ

תועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתעוברוביהמת

רובי רואה בחורה ונזכר:

רוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתעוברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתעוברוביהמתועברוביהמתעוברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתעוברוביהמתועברוביהמ

תועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמת

רובי רואה משהו שכתב ונזכר:

רוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתעוברוביהמתועברוביהמתעוברוביהמתעוברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתעוברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתעוברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתעוברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתעוברוביהמתועברוביהמ

תועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמת

רובי נזכר במשפחה ונזכר:

רוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתעוברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתעוברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתעוברוביהמתועברוביהמתעוברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתעוברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתעוברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתעוברוביהמתועברוביהמ

תועברוביהמתועברוביהמתעוברוביהמתועברוביהמתעוברוביהמתועברוביהמת

רובי נזכר שהוא רובי:

רוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתעוברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתעוברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתעוברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתעוברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתעוברוביהמתועברוביהמ

תועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמתועברוביהמת

נולדת היצירה בחטא

וביגון כבד היא מתה

שיר מספר 445

מח עצמות ניגר לעפר

נספג בעפר

אין אפר - אין אפר,

לחבק

לחבק את אגממנון

אבל רק כשאודיסאוס לא רואה

לא צריך ללבוש ערדלזין, לא צריך

זאוס אוהב לעשות סקס רק עם אנשים יפים

אליסיון

מעיים, בשר

פתיתי אדם

בלוע של פיליפמוס

מתאבלים הפתיתים

מתערבלים הפתיתים

תלושים

תלושים האיברים

הפורצים החוצה מהלוע

אנדרלמוסיה של כיעור יפה, כאוס הרמוני

מקריחים, מסריחים, מגועלים בצואת חד-קרן

הקיא של פוליפמוס

אתמול הוא טרף קנטאור

דם של בני תמותה הוא מקיא

מי שכח פה מגף? מגף גדול ולבן כזה, למי שייך

אין איש, אין איש?

איש אינו יודע מה מבחילה היא התופת

מה נורא מכל הוא הדבר

דם של בני תמותה הוא קיא

דם של בני תמותה הוא הקיא

אין איש, אין איש

פוליפמוס האדיר הארץ מרעיד

אבל שלוותי לא יחריד

מח עצמות ניגר לעפר

אליסיון

אליסיון! אליסיון?

אין איש בכל אשם

אין איש אשם בכל

שיר מספר 446

אני כל הזמן מאבד דברים - בקרוב,

בקרוב גם נשמתי תאבד לי!

עננים תכולים במרום הרקיע חומדים לצון עם החמה,

האין הם יודעים שאין זו העת להפציע?

ברושים צמרתם נישאת בגאון ניחוח שחקים אף הם רוצים לדעת,

האין הם יודעים שאין זו העת לגעת?

רפה היא הבריאה

רפה הכותבנה

שפה רפה,

אני ישות רפה - חסרת כוח ובינה

רומנטיקה זה טוב רק בשביל הרומאים והגרמנים

אף אחד לא הרג אותם ובכל זאת הם מתים

למה הם מתים למה הם מתים למה הם מתים

שיר מספר 447

אורגזמה

מוות

האורגזמה הנעימה ביותר

אורגזמה המוות הוא האורגזמה הנעימה ביותר?

מוות

אורגזמה

האורגזמה הנעימה ביותר

מוות

המוות הוא האורגזמה הנעימה ביותר? האורגזמה הנעימה ביותר

אורגזמה

מוות

מוות מוות מוות מוות

מוות מוות מוות מוות המוות הוא האורגזמה הנעימה ביותר? מוות

מוות

אורגזמה האורגזמה הנעימה ביותר

אורגזמה האורגזמה הנעימה ביותר

המוות הוא האורגזמה הנעימה ביותר?

שיר מספר 448

לאן נישמתי תילקח, לאן?

מי ייתן ויהיה זה גן עדן או גיהינום

שהיתי די בפרוגטוריום

לאן נישמתי תילקח, לאן?

אני מתגעגע לרובי הטוב והישן

אבל הוא כבר מת מזמן

לאן נישמתי תילקח, לאן?

דוי בלי נשוא - גזירת שוחר היופי

עצב ללא קץ - גזירת אוהב החוכמה

לאן נישמתי תילקח, לאן?

רובי של היום הוא רובי חרמן

גוברת תאוותו על כל עניין

לו היה עובד בבניין

על הפיגומים ודאי היה הסולטן

נשים לחלל, לחלל בנשים, לחלל נשים

לחולל נשים, נשים לחולל

חלל גדול, שאין לו מימדים

נפער בי כשאני חושק בנשים

נשים זה טוב רק בשביל הלא-שלמים

לאן נישמתי תילקח, לאן?

לחם וחמאה מקדשים כל עוול,

כל שאני מבקש: חסד וחמלה,

לאן נישמתי תילקח, לאן?

מצברוחטוב מכחיד כל טוב,

כל שאני מבקש: חסד וחמלה,

לאן נישמתי תילקח, לאן?

לאן נישמתך תילקח יא רובי?

אבדתי.

אבדתי פעם,

אבדתי עכשיו,

אבדתי לעד;

אבדתי.

שיר מספר 449

השמיים מבשרים רעות

הלב מבשר מוות מתוק

נבלע לי החצץ בנעליים

בשעה שש ודקה אני עולה לשמיים

לבש הכל גון ירוק חיוור

העצים מטים ליפול, שר היער קם משנתו

אין זה ירוק של טבע מלבלב

זה ירוק של טבע נובל וקמל, נובל וקמל!

השמיים מבשרים רעות

הלב מבשר מוות מתוק

נבלע לי החצץ בנעליים

בשעה שש ודקה אני עולה לשמיים

חבר מרעיי היו לחבר שוחרי רעתי

צילי אדם לי לא אומרים דבר

מילים שלהם באויר פורחות ומיד מתפוגגות

עפות מעלה-מעלה לשום מקום או למאדים

בכל מקרה, אנשים כבר לא גורמים לי להאדים

השמיים מבשרים רעות

הלב מבשר מוות מתוק

נבלע לי החצץ בנעליים

בשעה שש ודקה אני עולה שמיים

שיר מספר 450

יומת רובי יומת!

הוא אזרח בלתי רצוי של העולם הכי יפה בעולם

יומת רובי יומת!

אני עצוב כשהוא חי

אני אשמח כשימות

הוא אדם לא טוב

קשתו דרוכה, הוא יורה בחמה, האש שלה חמה

הוא נכווה ומת ושוב קם לתחיה, למה הוא לא מת?

הוא איש רע ומרושע!

היא נוקמת בו, משלחת בו קרן קטלנית והוא מת התסריט המושלם

שיר מספר 451

עירום ועריה, עירום ועריה

כורע בפני הדף הלבן, לגופי פיסת בד דהויה

ונפשי הדוויה כולה חשופה

לא לא, אל תיראוני יציר עולם הבדיה!

אל תקצצו כנפיה השבריריות של האלה המוזה

גועשים וסוערים מי צלופחים וכרישים

בחורה שלי מפשילה תחתונים

היא לא שלי - היא של חבר שלי

הוא רב חובל רב מעללים

הוא לא קיים, הוא יצור מיתי

אני נשבע שבאמנותי מעולם לא רימיתי

מילים שלי לא מסמלות דבר

כל ייעודן לנקב בבשר קר-קר

שיר מספר 452

אילונה פאהטרו, כריסטינה רסמוסן, אניטה סבווארה

כל הבחורות שלא נגעתי בהן

כל הבחורות שהיו שלי

כל הבחורות שגזלו ממני תשומת ליבה של אהובתי האמיתית

אהובתי ליבנת הזקן

אהובתי זכת השד

אהובתי אהודת האלים

שנואת נפשו של אלוהים

שנואת נפשו של רב-המגהנמים שנואת נפשו של ממשיל האביונים

אל-נא תניחו לי להיות עוד

אני עוד מעט יוצא ליער לבדוד

מי ייתן ולא ארחיק נדוד

בטרם אחלוף לקיום מלא הוד

שיר מספר 453

הובטחת לי כבר מזמן הובטחת לי כבר מזמן הובטחת לי כבר מזמן

כסות שופעת עדנה לי אליך חיבה יתירה מי אוקינוס אדומים

מגע שדייך מפעים אין טובה ממך בלהקסים מי ייתן ותמותי מיד

זאוס ברק הרעים ציידת נשמות בודדות בגללך אני עושה ביד

מקדשים רק את המתים שעות איתך כה ארורות! קדושת המוות זכה מכל

שיר מספר 454

המתמטיקה של החרמנות הטבעית

שבע נקודה שמונה, שבע נקודה שש תשע נקודה ארבע

רוצה לזיין יותר. רוצה פחות? בבוקר. באור יום? בלילה? בחשכה

האשליה של האישה הנחשקה חושבת שהיא גם טובה לאהבה

כשלמעשה היא רק מעוררת היצר לתקוע לה

רצון למות מרוב תשוקה חבל שלא מספרים לה שהיא רפש

אולי אז היתה גם נאהבת, יודעת שהטבע הוא לא אלוהים של הנפש

הפיסיקה של המשיכה לאידיאל

הנצחי - הוא לא חבר שלי, הוא לא חבר שלך, הוא חבר של כל מי שלא מכיר אותי - אנשים זרים שלא רוצים להיות חברים שלי, בריות שוטות שלא מודות שהן מאוננות, אנשים כפריים שאין להם חלקת אדמה לטפח וגם אינם מגדלים יבולים, שותים מי בוץ וניזונים מאויר נקי-נקי עד להחליא וטוענים שאין דרך חיים עילאית מזו שאישיותם הדלה בזזה ואישיותו הדלה עוד-יותר של הזולת תבזוז בחזרה בבוא היום.

שיר מספר 455

אני נהנה לחיות הוויה מצערת זו.

פרצופי שיטנה בולעים אותי מכל עבר

לשונות ערלות בחיך דביק מתגלגלות בלוע בולע בלע בולע בלע

כל יום אני מאבד איבר ועוד איבר

דומני שהמוות מפתני בלחישה "בוא אליי, בוא, ילדי היקר!"

שואל עצמי את אני מהי אמנות נעלה ואין בידי תשובה

לו יודע הייתי התשובה ודאי לא הייתי חושק ביצירה

מה מעטים הם הללו שיודעים מה תשוש אנוכי

מה מעטים הם הללו שיודעים נסתרי נפשי

בדרך כלל כל שזוכה אני לו זה זלזול ובוז

הלוואי ואמצא דבר-מה שיצדיק

שיצדיק אשמתי

או לפחות ייסורי האשמה

מי ייתן ואדע לאשורה שאמנותי נחותה

שיר מספר 456

לו נפרץ היה סכר הדמעות

היה העולם כולו נשטף

והעולם החדש בחסד היה נעטף

אבל עד אז - בעצב ליבי נאפף

עולם מזדיין

אנשים מזדיינים

רובי מזדיין

רובי לא מזדיין

למה כולם מזלזלים ברובי?

למה כולם שוללים את רובי?

לא טוב שהעולם לא מתנהג יפה לרובי,

כי רובי כל נשמתו נותן למען העולם.

הזרועות כמעט ולא זזות,

האצבעות כבדות, בקושי מקלידות.

רובי עייף. הו, כמה שהוא עייף.

רובי עייף כמה לתנומה הסופית, הטובה, היפה.

הפילוסופיה איננה העיסוק הנשגב ביותר

שירפו את כל המסות

שיר מספר 457

בא-לי לרצוח את כולם וקודם כל את עצמי

רעיונות דלוחים של אנשים בלתי-חשובים זוממים לקנות אחיזה במוחי

אנשים בלתי-חשובים כמו:

פרויד ויונג פרוסט ודקארט ניטשה וקאנט יוזף שטראוס והיידן מיכאלנג'לו ודונטלו היידריגר וקירקגור סרטר וישו

ועוד הרבה הרבה אנשים אחרים, בלתי-חשובים עד כדי כך שאני אפילו לא מזכיר אותם (ואולי זה בגלל שהם לא באים בזוגות).

עצבות שלי אינסופית עצבות שלי אינסופית עצבות שלי אינסופית

שיר מספר 458

תקוות שווא של רובי,

נשימות אחרונות מיותרות שלו.

אני מקלל את החיים הארורים שלי!

חיים בני-זונות, חיים מאניוקים!

אתה - כן אתה! אה-אה.

קורא אווילי שקורא שורות אלה:

חיוך לעגני נסוך על פניך הזחוחות -

דע לך שמצבך אינו טוב משלי!

לא-לא, כלל וכלל לא!

אתה כלב נטוש שאיש אינו רוצה בו,

משום שאין לך מראה של כלב חמוד ומתוק.

פח זבל

פח זבל שמעורר הזדהות מוגזמת

פח זבל שמעורר

הזדהות מוגזמת

מבט מושפל פנימה - פח זבל שמעורר הזדהות מוגזמת

חיים שלי בתוך הפח הזבל

פח זבל

שמעורר הזדהות מוגזמת

אני מת בקרוב

ההנאה שבהגשמת ההכרח רובי אוהב את אלוהים

מותי הוא הכרח

הכרח מהנה למדי

לא קיים

דבר-מה

שאני

רוצה ממנו

שיכיר בגדולתי

שיר מספר 459

קרעים של חולצת פשתן סגולה לא תרקום לי מיתה טובה יותר,

קפלים של מחצלות כותנה לא ירננו שירים של חרקי תשעה באב,

לא יהיה דבר שלא יהיה שופר או עגלה או מרכבה רושפת גיצי פחם,

לא יהיו כנפי השמיים שיירבצו בנאות עליון קיתוני איבה ידף זעמם

ארובות שאין להם תחתית ואת פי-הארובה לא יוצא עשן,

עננים שהם תרכובות מנצחות של רגשות חסד וגבורה מוגזמים,

כרובי בלונד ובת-צחוק נלבבת ושובבה תלויה על שפתם,

דוהרים הסוסים, איש לא יגף מאוצם, רודפים הם את לוע ברית החמלה

האיילים רגליהם משכלים ופותחים במירוץ אל החמה היוקדת

יצוץ עשב השדה, מדושני עונג הארנבונים והנברנים, הודפים

הם את כל אשר דרך העפר יסולל לדרך חתחתים של זפת יצוקה

חלומות של עשירים, הזיות של נביאים

אני הנחשלות, עד סוף הימים

שיר מספר 460

הייתה זו אהבה עזה וזכה

רובי שוב לא רציונלי

רובי אויב מספר 1 של מטאפורות שובות לב, ריאות וכליות

רובי אויב מספר 1 של מטאפורותשובות לב, ריאות וכליות

לרובי יש חברה

לא אחת -

הרבה חברות

רובי לא רוצה למות

רובי רוצה למות

לרובי יש הרבה חברות

לרובי אין בכלל חברות

רובי חשב שיהיה נאהב בפעם הראשונה

כעת אין לו בשורות טובות כשהוא נכנס הביתה

והוא מתחמק במבוכה משפילה מסקרים בנושא זוגיות

והוא לא יודע מה זאת אהבה

לא לא

הוא לא יודע מה זאת אהבה

איום ונורא שורר בכל

איום ונורא שולט בכל

אורפיאוס ידע לנגן הכי יפה בנבל,

אז מה לעזאזל הוא עושה בשאול?

אילונה פאהטרו אותי לא אהבה

רק מה שאני עושה בעל ערך

ואפילו זה לא שווה הרבה

הו, כמה נעימה-לי שנאה עצמית של רובי את רובי.

שנאה עצמית של רובי (=אתם אוהבים אותי? אתם אוהבים אותי?)

כל אחד נוטל לו חירות לעולל ככל העולה על רוחו

דומים האנשים זה לזה בכך שהם נוטלים חירויות דומות

רוחו של רובי ביקשה מרובי לתת לה לבטא רגש,

חירות אבודה שזמן כה רב ייחלה להיות חופשיה,

וכשהצוהר אך לרגע קט נפתח נחפזה להימלט מבית כלאה,

לי את אילונה פאהטרו גרמה לאהוב אהבה עזה וזכה,

הו, כך התברר לי מה ארור נטל החירות הראובן-ויטנברגית.

שיר מספר 461

"את יודעת למה אמנות שלי עשירה?"

"לא יודעת. למה באמת האמנות שלך עשירה?"

"כי חיים שלי דלים; נורא נורא דלים. אני חי רק דרך האמנות בעצם. כן-כן. ואני חושב שזה די עצוב בסך הכל. די עצוב."

"לא נורא - בקרוב תמות והכל יישכח."

"אכן. רק השיכחה תצילני מאבדון."

"שיר מספר 92."

שיר מספר 92

מיזה באך ומיזה מוצרט לעומת היצירות הגדולות שלי?

מיזה גיתה ומיזה שילר לעומת היצירות הגדולות שלי?

למי יש סיבה יותר טובה משלי לחוות אושר עולמים?

למי?

הרי כולנו יודעים שאין אחד כזה.

כולנו יודעים שאני הוא הכותבנה הגדול ושאין בילתי.

כולנו יודעים.

"כולנו יודעים."

שיר מספר 462

אני נזכר בערגה מנומנמה באותם הימים

ימי שיחות נלבבות עם כמרים

בלגים, צרפתים, ומפינלנד - איכרים

עשיתי הכל כדי לספר להם את האמת על אלוהים

דבר מלבד דבר מלבד, דבר מלבד דבר מלבד

חוקים טובים רק עבור נרפי הרוח וחלושי הדעת

דפיקות הלב שלי מואצות כשהיא מתקרבת

מואצות יותר ויותר ככל שהיא קרבה

מואצות יותר ויותר ויותר

מואצות יותר ויותר ויותר ויותר יותר ויותר ויותר ויותר

אני מרגיש ששואה גדולה מתקרבת האפוקליפסה לבסוף הגיעה

צפירות של אמבולנסים לא נשמעות יותר,

אל חלל האויר מחלחלות שריקות רפות של רכבות,

בהמולה שקטה דוהרות דוהרות,

דרקון עם שבע לשונות משוטט ברחובות,

זורע הרס ונוטע בהלה,

בתים רבי-קומות על סף קריסה,

כל מעשה ידי הבריאה והאדם - האש עיכלה,

משפחה שלי לא השכילה מבעוד מועד להימלט על נפשה,

מה טוב, מה טוב!

אהובה שלי איננה,

השואה החדשה - היננה!

שיר מספר 463

הייתי מעדיף למות,

אני שונא לחיות.

הייתי מעדיף למות

כשישבתי בספריה של האוניברסיטה העברית, בהר הצופים, בקומה 5, התהלכה בין השולחנות בחורה בלונדה שרצתה לשאול אותי שאלות "בנושא זוגיות" והיא הזכירה לי את אילונה, כי הייתה נורא דומה לה.

אנינת-לב ועזה ממוות כמו הפרק השני של הסונטה לפסנתר הלפני-אחרונה של שוברט,

זכה ויפה כמו האודה "תיקעו בחצוצרות" של פרסל שכתב לכבוד יום השנה להכתרת המלכה מרי,

היא המיית מחשכים מרטיטה כמו פתיחת הפרק הראשון של הרביעיה הדיסוננסית של מוצארט,

משככת זעם סוער ומעוררת איבה טרופה ועצב נוגה כמו הפרק השני של החמישיה לכלי קשת השניה של שוברט.

אף אחד לא אוהב את רובי אף אחד לא עוזב את רובי

אף אחד לא עוזב את רובי אף אחד לא אוהב את רובי

אף אחד לא אוהב את רובי

אף אחד לא עוזב את רובי

אף אחד לא אוהב את רובי

הייתי מעדיף למות.

שיר מספר 464

זדון הגורל, זדון הגורל, זדון הגורל.

הגורל הזדוני שלי: לי הוא הוריש תפקיד קלוש ביותר בחיים אלה של דבר מלבד דבר מלבד. שורות מעטות ביותר וגם דלות מעש מחרידה ביותר. משפטים שאין להם משמעות מעבר להוויה הזמנית, מעבר למה שהייתי רוצה לחשוב.

מעבר למה שהייתי רוצה לחשוב.

טרילולי רצון-טוב ספק-אלוהי ספק-לא?

השכמות לילה-טוב של תבונה נעלה-לא-לה?

לא די. לא די בשאלות. הממ, הממ.

"אירוניה":

שנים רבות תהיתי לגבי משמעות המילה הזו,

כעת יש לי מושג ברור מידי.

יותר מידי ברור לי שהמילה הזו מסמלת

יותר מכל דבר אחר

את שגשוג שגיונות פורטונה מחוללת הטרגדיות

כשגחמות הגורל האכזר מצליפות בבשר החי ללא רחם

בערב יום שישי לנערת הכפר הפגיש הגורל

גבר חלומות שהיה למקור אומללות

ריטש הבשר החי והצורח עד שמפאת השכרות צנח ונם

לא מניח הגורל ליפה לפרות ולרבות

אויב תחבולן הוא למרחיק ראות

גם אם תנצחו יותיר בך צלקות

מכלה כל הצומח שלא דבקה בו הרישעה

מכלה הסולד מדעת איוולת

מקים לתחייה עוולות העבר שכמעט ונשכח

תקוותי האחרונה גזל כשאת אהובתי גזל

חושף אני שיניים לעגניות מחודדות כלפי

הגורל שצחק וצחק וצחק וצחק

צחק עד שנשתנק

שיר מספר 465

קודר וארור ספל יגוני המר

לשווא אגמע רבבות תנחומיי

מי ייתן ולא הייתי (נבהלו עצמותיי)

לא הייתי רוכל של דברי מתיקה

מהלך הנה והנה בערוגת מחילות שוק הבשר

מפתה קטינות קלות-דעת בהלצות שחוקות

פריז עיר האורות הייתה להיכל אורוות

גרוני ניחר, מבקש אני שיבותק

קרקפוני ואת אפרי מחו תימחו בחול

בערה בי התשוקה כלוני להפשיל

צנינות גופה להפשיר במגע

בלשוני-הינומה של שתיקה לעטוף שדיה

בלהט הבל פי יבערו עצמותיה

שיר מספר 466

מי יודע אם לעת הזו הגענו

מי יודע אם כלל לא הקדמנו

מי יודע אם לא בדרך טעינו

מי יודע מתי יבוא אובדננו

שדיים צחורים ופיטמה בודדה-ורודה-זקורה במרכז

שדיים נעים קלות מצד לצד, בתנועה כמעט בלתי מורגשת ממש

שדיים של נשים זרות, מותרות

שדיים שטוב בהם לנגוס ובביס אחד לבלוע

שיר מספר 467

לשכנע אותם לשחק, לשכנע אותם לשחק.

לשחק את המשחק שלך ואז יאהבו אותך.

כמו שאתה רוצה שיאהבו אותך.

כמו שאתה רוצה לחשוב שהם אוהבים אותך.

כמו שאתה רוצה לחשוב שאתה רוצה שיאהבו אותך.

כמו שאתה רוצה לחשוב שאתה רוצה שיאהבו אותך כמו שאתה.

כמו שאתה רוצה לחשוב שהם אוהבים אותך כשאתה רוצה להיות נאהב.

שיר מספר 468

זו הייתה מערכה עקובה מדם. ועתה נעבור לספירת הנפגעים והפגעים:

1 נפש שדרך מנהרות ענק מחלחל דמה הבוצי וגועש החוצה,

1 גוף שהגפת צוי הטבע התישתהו עד כלות,

1 רוח רצוצה, על ערש דווי.

שיר מספר 469

כל אותם חוליים משוקצים של הבריות השוטות לי נותנים הבנה ברורה ומלאה של היקום.

שיר מספר 470

רצון להירצחחחחחחחחחחחחח, רצון להירצחחחחחחחחחחחח

אני מבקש יפה... אני מבקש יפה... אלוהים, בבקשה, תעשה לי טובה.

אני זוכר איך

היא נמסה לי בין הזרועות

אני זוכר איך

מרוב עונג לא יכולתי לראות

הו, האי-רציונליות של היקום!

לולא חוסר היכולת לצפות התוצאות הייתי למאושר באדם.

שיר מספר 471

אני אדם חוטא.

חוטא, בשל חטא היופי.

חוטא, בשל חטא האמת.

חוטא, בשל חטא הטוהר.

חוטא, בשל חטא החסד.

חוטא, בשל חטא השגב.

חוטא, בשל עצם היותי.

שיר מספר 472

מישהי שנראית כמו דבי הארי עלתה לאוטובוס. ברקע משמיעים בלונדי. אני מרגיש כמו בסבנטיז, אטומיק! "אטומיק" מהרדיו בוקע. נדמה לי שדבי מביטה לעברי, אני חושש שגם היא בי חושקת - הו כן, או שגם היא חושקת בי - הו לא. אני מקווה שהיא תביט בי שוב ותחייך ולי יהיה בלילה על מה לפנטז וגם על מי.

אני חש חשש מוחשי ביותר לחיים, כי החיים שלי כה חשובים. כה חשובים. אולי בקרוב אחדל להתקיים, לפני שנגלה לי האל בשנית. לא בנקל יכריעו את רובי שיגיונות רוחו הרעה של הזולת הזד או כורח נסיבות מאמללות, אבל בפני גזירות האל הוא כורע ברך בלב חפץ.

החיים הם הרגל מגונה, הרגל שמוכרח מיד להיפסק. ראיתי בימי חיי כל כך הרבה אנשים שמוטב היה ולא היו קיימים כלל. לעיתים כה קרובות ביקשה נפשי להיות מתה, להיות כלא-היתה ומה מעטים היו הפעמים שאת מבוקשה השיגה לעומת אלה בהן השמיעה חירחורי גסיסה שאוזן אנוש לא תשמע. ומה רוצה הייתי לומר לכל אדם חדש שאי-פעם פגשתי: מה מופלא אתה - איש רב-חסד! אולם מעולם לא פגשתי אדם שהיה ראוי לכך ואף אם היה ראוי לכך, הצביעות וחוסר-היושר היו כרשת חונקנית שלכדה אותו בה החברה שטופת-העון ובכך מנעה ממנו להיות סועד על שולחן עמוס מאכלי מלאכי אלוהים, שסר טעמם בעיני ההמון גס הרוח ויערבו רק בחיכו של האיש שאת ליבו השותת טומן הוא בעריסת כף ידו ונושאו לכל אשר יילך, בטוב וברע.

שיר מספר 474

אני זוכר

איך

אילונה

פאהטרו

הגישה

לי

תנ"ך

בכנסיה

ביום

שבת

בבוקר

אחרי

שלא

ראיתי

אותה

חודשיים

שיר מספר 475

את המעגן של קופנהאגן. הספינות עטורות תרני הנחושת, הסיפון המוזהב, הירכתיים משובצות אבני הברקת. מכאן יוצאות מעבורות למאלמו העיר השכנה. הגשר עולה ושריקות עליזות נשמעות. שריקות של דנים טובי-לב (יושבי קבע של בתי הקפה והמסעדות הפזורות לאורך השדרה הסמוכה הנלבבת) ושריקות של מעבורת שבשל ספניה כל כולה רוח טובה.

קופנהאגן, קופנהאגן.

את אניטה היפה בנשים. אותה אהבתי יותר מכל הנשים. הכי הרבה שאפשר לאהוב לאישה.

אניטה, אניטה.

את האגמים של קופנהאגן. התום והטוהר של הברבורים.

קופנהאגן, קופנהאגן.

את הבתים הצהובים, התכולים, האדומים, הסגולים, הורודים. אחרי הליכה של שעות במדרחוב שאין חלקת אדמה קסומה ממנו.

אניטה, אניטה.

את אניטה זהובת השיער. הזכה. השרלילית.

אניטה, אניטה.

את קופנהאגן העזובה, הבוכיה. גן העדן האבוד. איכה ישבה בדד?

אניטה, אניטה.

את קופנהאגן הנוגה והענוגה. קופנהאגן.

אניטה, אניטה.

שיר מספר 476

המוות הוא ברוטאלי,

המוות הוא אכזר.

המוות הוא כניעה. למשאלה הכי עזה.

שיר מספר 477

מוזה חמקמקה, מוזה חלקלקה.

כשאתה לא שם לב היא מתגנבת ללב

ולא מניחה לא שמת לב? לא שמת לב?

לא מרפה ממך

ואחיזתה רק מתהדקת עוד ועוד

אבל זה לא אומר שהיא לא תניח לך למעוד

מוטב לך שתשחררה - היא חונקת אותך.

וכשאתה רוצה בה יותר מכל היא לא שם

מעמידה פני נעלבת, מתמסרת לאיונותה

היא לא תבוא היום, היא לא תבוא

לא לא לא לא

מוזה שברירית שכזאת.

הזהר לא לרמוס אותה

בהינף עט חופזנית

לא לא לא לא

המחשבה הטורדנית הרחק הרחק הרחק

אסור שהמוזה תינזק

שיר מספר 478

אני שונא את רובי

שיר מספר 479

רובי פאסיבי מידי. בקרוב יעיפו את רובי מהאוניברסיטה. רובי מרגיש רע מאוד עם עצמו. רע מאוד.

אילונה לא רצתה להיפגש איתו. ומאז הוא ברגרסיה מתמדת.

הו רובי, הו רובי.

פאק. אולי המורה האיטלקיה בכלל ניסתה להתחיל איתי. אולי המורה האיטלקיה נדלקה על השארם האובדני-מלנכולי של רובי. לא - לא יכול להיות בעצם. כולם שונאים את רובי. אפילו אני שונא את רובי. כל כך שונא.

הו רובי, הו רובי.

תחושה חמימה של שנאה עצמית זדונית מתפשטת בגופי. אני רובי.

וכולם שונאים את רובי. כולם שונאים את רובי.

הם אומרים: היום נטבח את רובי, היום נטבח את רובי.

ואני מאוד מקווה שאכן יעשו זאת. אני מאוד מקווה שזה מה שיקרה.

שיר מספר 480

רובי על סף קטסטרופה

משהו רע מאוד עומד לקרות לו

ויש לו סיבה מוצדקת להרגיש רע

כי אמש הוא שוב התנהג כמו ילד רע

שיר מספר 481

אני מתחיל לראות את האור.

"תגיד, אתה חושב שגן עדן זה מקום שקט ופסטורלי ושהגהינום רועש וקטסטרופלי? ושבגן עדן יש הרבה מרחב לכל אחד ושבגהינום צפוף?"

"אני לא יודע. אני ממש לא יודע."

תגיד, לדעתך המפלות שלי יחשבו לי לחטא?"

"אני לא יודע. אני ממש לא יודע."

"תגיד, אתה חושב שבגן עדן מותר לחיות?"

"אני לא חושב שזה צריך להדאיג אותך - אתה לא תגיע לגן עדן."

שיר מספר 482

האישיות האוטיסטית של רובי

מה מבחיל מראי בעיני הזולת ודאי

שיר מספר 483

רובי עלובי, רובי עלובי

הסוף יהיה מאוד לא אסתטי מאוד לא אסתטי

רובי עלובי, רובי עלובי

הסוף יהיה מאוד לא אסתטי מאוד לא אסתטי

רובי

עלובי

רובי עלובי

סוף לא אסתטי

סוף

לא

אסתטי

שיר מספר 484

הו אלוהים אני כה אובדני

אנא עשה שאמות ממש ברגע הזה

בטרם תהרוג אותי אובדנותי

שיר מספר 485

נושאים שאני רוצה לדבר עליהם אין לי עם מי לדבר עליהם

נושאים שאני לא רוצה לדבר עליהם כולם מדברים עליהם

וגורמים לי לרצות למות בגלל זה

נושאים שאני רוצה לדבר עליהם אין לי עם מי לדבר עליהם

לי העיסוק הנשגב ביותר

רק מה שאני אקבע שקיים יהיה

שיר מספר 486

זכיתי לחוות סבל נורא

אבל גם אושר גדול

על שלתאר את הסבל יכולתי

שיר מספר 487

אמנות מכוערת.

לא אמנות שמביעה כיעור -

לא אמנות שהיא הכיעור -

אמנות מכוערת.

קרעים קרעים

תפרים תפרים

אמנות מכוערת.

זוהי אמנות מכוערת, ככל אמנות.

שיר מספר 488

מעטות השעות שנותרו לי לחיות ואת כל מעשיי מעתה אני בורר בקפידה, על אף שגם בזאת זר לא יבחין. אמנתי המעשית היא: לא להזיל דמעה שלא במקום, לא לחייך חיוך חסר פשר או לגעות בצחוק קולני, לא להביע כל רגש. לחיות כרגיל. לנהוג כאילו עוד לא התקבלה ההחלטה. לנהוג כאילו עדיין כל מאורע הפעוט שבפעוט הוא מאורע מעורר אימה מאין כמוהו.

שיר מספר 489

דם

דמדמ

דממה

דממה דמדמה

ההתרגשות היחידה הראויה

היא הכתיבה

שיר מספר 490

בשר חושק בבשר

בעוד בשר

להפשיט

להפשיט עוד

להפשיט עוד ועוד ועוד ועוד

אני תלוי לחלוטין בחסדיה של האלה המוזה

היא לא רק אומרת לי מה לכתוב

אלא גם לאן ללכת ואת מי לפגוש

היא הגורל הנצחי שלי וההווה המזדיין

להפשיט

להפשיט עוד

להפשיט עוד ועוד ועוד ועוד

זה

היה

יכול

להיות

כל

כך

יפה

אם

כל

אחד

היה

מדבר

בשפה

שרק

הוא

יכול

להבין

להפשיט

להפשיט עוד

להפשיט עוד ועוד ועוד ועוד

שיר מספר 491

יצור אפסי

אני יצור תכליתי, אני יצור תכליתי.

תכלית החיים: המוות.

חטא היא המלנכוליה, חטא היא.

רק בקבר אוכל להתמסר לחלוטין לבדידות הנצחית שלי

רק בקבר

רק בקבר אוכל להתמסר לחלוטין לגדולה הפתאומית שלי

רק בקבר

חטא היא המלנכוליה. חטא היא.

למה אתה עושה לי את זה, רובי? למה אתה עושה לי את זה.

שמיים קודרים, מחשבות קודרות. שמיים תכולים

שמיים קודרות, מחשבות קודרים. אור השמש

זה טוב לעשות להם טוב. יחי אור השמש

זה טוב לעשות להן טוב. תחי האוננות של ימי הילדות

שמיים מאפירים

מאפירים עוד ועוד

עוד ועוד ועוד ועוד

חכו לי כאן רגע, טוב? בקשה אחרונה של רובי בקשה אחרונה של רובי.

רגע לפני שרובי בנבכי מחשבותיו יוצא לנדוד בדד

חכו לי כאן ביי, ביי

אור השמש

היד שלי רועדת

אור השמש

אני בקושי מצליח לאחוז בשפופרת

שיחה אחרונה עם אהובה של אף פעם

אני אגיד לה בפעם האחרונה

אני אגיד לה שאני אוהב להגיד את האמת

אני אגיד לה שאני אוהב - זה מה שאני אגיד.

חכו לי כאן רגע

חכו לי כאן

היד שלי רועדת, היד שלי רועדת

נראה לי אני על סף התמוטטות עצבים, חברים.

אני על סף התמוטטות עצבים. אני ממוטט עצבים. ממש כך.

אני ממוטט. זה עצוב, חברים. זה עצוב. כי רובי מת.

אור השמש איננו. אור השמש איננו, אור השמש איננו.

שיר מספר 492

העט שלי מדמם דיו טיפות גדולות גדולות גדולות

כבר שבועיים, ויותר ויותר כף ידי מגואלת בדם הדיו

שיר מספר 493- להדפיס שוב

תענוג אחרון ודי

עד השפיכה

תענג חתיכת הבשר הנוקשה כאמנות הנעלה ביותר

אבל השפיכה היא זו המבדילה

בין אוננות לאמנות

שיר מספר 494

צער

צער גולגלתי

צער על זה שאני לא יודע דבר

צער על זה שאיש איננו יודע עליי דבר

צער על זה שבכלל נולדתי

צער על זה שכל חיי באשפה התגוללתי

צער על זה שהצער תמיד אהבני

צער על זה שמעולם לא נאהבתי

צער על זה שלחיות עם עצמי לא ידעתי

צער על זה שלחיות את עצמי לא אהבתי

צער על זה שלאהוב ולדעת זה לא אותו דבר

שיר מספר 495

תבינו. אני מבין דברים. אני רואה דברים. ומה שאני מבין ומה שאני רואה מצערני עד מאוד מפני שלולא היה מצערני לדבר לא היה ערך ואם לדבר לא היה ערך אז חיי לא היו מיותרים ואם חיי לא היו מיותרים אז לדבר לא היה ערך ואם לדבר לא היה ערך אז חיי לא היו מיותרים. כי מה אני בעצם לולא אני הכותבנה הגדול? ישות רפה, חסרת כוח ובינה. ואם לא הייתי מגבש במוחי תפיסה שמחייבת או שוללת את המציאות, כל מציאות, מה טעם היה לקיום המציאות, כל מציאות? ואם לא היה טעם לקיום המציאות, כל מציאות, אז חיי היו מיותרים ואם חיי היו מיותרים אז לדבר לא היה ערך ואם לדבר לא היה ערך אז חיי לא היו מיותרים.

שיר מספר 496

שאול;

שאל נפשו למות שלח יד בנפשו

שם נפשו בכפו טרף נפשו

איבד עצמו לדעת התאבד

שיר מספר 497

שנאה עצמית של רובי לרובי.

הוא מת לדפוק שוב את הראש בקיר בטון (מזויין או לא, שכולם - "יילכו זדיין")

הוא מת לדפוק שוב את הראש בקיר.

הקיר לא שביר, הקיר לא שביר, הקיר לא שביר

אני אשבור את כל מה שמציק ומעיק, אני אשבור את גבה של דודתי

אני אשבור את כל מה שאת לילותיי הערים מחריד

את אשבור את סוכת המציל של האלוהים של השוטים

אני אשבור את מפרקתי. מחר. יום שלישי. שעה 6 בערב. תבואו.

שיר מספר 498

אני לא יכול לעמוד יותר בפיתוי. לא-לא. סלח לי אלוהים הטוב. סלח לי. אבוי לי ואבוי לנשמתי.

פח זבל טוב מראה, פח זבל סקסי. הו, כמה סקסי! כמה סקסי.

להכיר טוב יותר את כל פחי הזבל של העולם. להכיר מבפנים.

אני לא יכול יותר לעמוד בפיתוי.

לו רק להציץ. אבל לא רק להציץ. ממש לבחון כל פריט אשפה. להשיג אמפתיה מלאה. כן-כן.

לו הייתי אותי רואה מהצד ודאי קינאתי בי הייתה מיתולוגית. ודאי הייתה גם מעכלתני חי. כן-כן.

אבל מאחר ומכיר אני אותי רק מבפנים רבה-רבה השנאה העצמית שלי לעצמי.

אני רוצה למות, אני רוצה למות. מין המולה הילולית נעימה שכזו. לא מתוקה כלל אבל עדיין - אין בה כל רע.

שיר מספר 499

לא לשחק עם לב

של גבר

אל תיפגעי

ברגשות

עזבתי בית חם

נקשרתי רק

א-ל-י-ך

שיר מספר 500

כה מבחילים הם האנשים. כה מבחילים. גברים ונשים כאחד. דלי רגש וחדלי אישים.

הותירוני ללא פה, ללא עיניים ואת עורי הפשילו מעליי.

אם נגזר עלי למות בעודי חי מוטב שאפר גזירה זו בכך שאמות כי רצוני בכך.

מי אמר שאף פעם לא הייתי חי?

אות החיים שלי הוא המוות שלי.

מילים שאין בהן יופי עוד. מילים שאין בהן יופי.

"היה זה יום סגרירי, גשום, ומושלג. "יום חורף"? יום זה מרגש מיום חורף. "יום חורף". רוחות סערה נשבו סביבי בעוצמה אדירה - עקרו עצים ממקום מושבם הקבוע, ממקור ראשית היוצרות החיים. ענפי העצים שלטו בהם כרצונם - ולא הרעידו את נפשי. גשם שוטף ניטח על האדמה הלחה, חלחל בנחרצות לתוך כל מרחב מעמקיה, ופגע ברכות בצווארי ולא בי. ואני הבנתי שאכן זכיתי לבסוף לחוות את האושר הנכסף שהובטח לי, עם סילוק השכנים סביב גופי. החופש מטרדות, החופש מקרובים ומטפילים אחרים." (קיץ 92)