המסות החדשות

מסה על הורות באקלים מוטה מגדרית

התחלה מחדש. RE-START. הגירסה הקודמת לא הייתה מספיק טובה. משהו על האפוריזמימים של ניטשה ועל הלימבו של החלטות חדשות. לא מעניין. בכל אופן, זה מין יום כזה של התרגשויות בינוניות, של תחושה-מדמה-קת'רזיס ושל רצון לשחזר את המסות הישנות, את כל ה-30. אלא שהפאתוס כבר די נעלם וגם חדות המחשבה ("אמנות המחשבה"). לא כל מסע גדול מתחיל בצעד קטן. יש מסעות גדולים שמתחילים בצעד גדול.

השקט והשלווה. עמעום האורות המתבקש, לשם הוצאת המוזה ממרבצה, אבל הלא היא ממילא קיימת, אז לשם מה נחוצה התפאורה? אולי כדי לשמר אותה? אולי כדי לחגוג את ניצחונה, על האיוולת המרטיטה שבנושא המסה.

חשבתי על כל הדברים שעושים אותי מי שאני, אבל אין בעצם אפילו דבר אחד. אולי המחשבות שלי. אני יכול לנסות לצייר תמונת עולם אידילית של חופש מחשבה, של אסתטיקה צרופה, של קיום שבו ניתן למצות את כל יכולותיך ולזכות בהכרה/הערכה של החברה. אבל מה הטעם בכלל לחשוב על כל זה, כשהמציאות כה רחוקה מכך? לשגות באשליות שווא ואז להתמרמר מעצם קיומן? מה שונה הדבר מלהאמין שפיות קיימות ולהתאכזב מאי-קיומן?

המחשבות, האסתטיקה, החופש. לא בהכרח בסדר הזה. יכול להיות שהם לא אוהבים את הרעיונות שלך, יכול להיות שהם לא אוהבים את האסתטיקה שלך, יכול להיות שהם לא אוהבים את החופש שלך, אבל האם ייתכן שישללו אותך בגלל משהו שבכלל לא תלוי בך? (וכן, אמנם גם את המחשבות, החופש והאסתטיקה אתה לא יודע מי/מה שתל בך דווקא בצורה הזאת שהם מתגלעים).

אבל כן, בעצם. כאילו, יש דברים שאתה לא יכול להיות בטוח לגביהם. דברים חיצוניים כאלה, שאין לך שליטה עליהם. נגיד, מה ההשפעה של צבע העור שלך? מה ההשפעה של גוון הקול שלך? מה ההשפעה של צבע העיניים שלך? מה ההשפעה שלך הגובה שלך? מידת הרזון או השומן? מה ההשפעה של הפנים שלך? אתה לא יכול להיות בטוח לגבי זה, כי ההשפעה לא קבועה. יכול להיות שעל אדם אחד הם ישפיעו בצורה שונה לגמרי מעל אדם אחר.

אבל יש דבר אחד, הדבר האחד הזה, שלפני 20 שנה, כשכתבתי את "אמנות המחשבה" לא חשבתי שיכולה להיות לו חשיבות כל כך גדולה. לא חשבתי שלמין הילוד יש חשיבות גדולה. הנה, אמרתי את זה. לא חשבתי שיכול להיות מצב שזכויותיו של אדם, או יותר נכון: הזכות לשלול מאדם את זכויותיו, תלויה במה שיש לו בין הרגליים.

כלומר, פרעה אמר "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", אבל היה בזה היגיון. גזירה זו, איומה ככל שתהיה, נועדה למנוע מעם ישראל להתעצם, או למנוע את היוולדו של משה, אבל לא היה בה משום אמירה מעברה להקשרה בנסיבות היסטוריות מאוד מסויימות. אין כאן אמירה אוניברסלית. אין כאן אמירה שיש דברים שמגיע לזכרים ולא מגיע לנקבות, או שיש דברים שמגיע לנקבות, אבל לא מגיע לזכרים.

כשהחזקתי את בתי בזרועותיי, מיד אחרי שנולדה, לא חשבתי על הדברים האלה. גם לא כשחתכתי את חבל הטבור. החוויה האישית הייתה עוצמתית מאין כמוה, אבל לא חשבתי שיש משהו מיוחד בזה שנקשרתי אליה. גם כשבכל בוקר יצאנו יחדיו בטיול כשהיא בעגלה, גם כשהכנתי לה את רסק הפירות האהוב עליה מכל הפירות שיכולתי לאסוף, אפרסק משמש בננות תפוח וקיווי ועוד כמה, לא חשבתי שיש בזה משהו מיוחד. באמת שלא. כשעשיתי כל דבר, כל דבר שהורה עושה, בגלל שאיכפת לו מילדו, בגלל שהוא "בשר מבשרו" (אבל בלי החלק השחוק של הביטוי), בגלל הקשר הזה שאין לו מקבילה לשום קשר אנושי אחר. והכל נעשה מתוך אהבה טהורה, שמבטלת כל אילוץ אחר, כל שאיפה סותרת, כביכול או שלא כביכול, לא חשבתי שיש בזה משהו מיוחד. באמת שלא.

החוק. יש חוקים במדינה. אנחנו מרגישים את מעורבות החוק. אנחנו יודעים שאם עשינו משהו לא בסדר – המדינה תעניש אותנו, או לפחות תנסה להעניש אותנו, או לפחות אם לא נתחמק מספיק טוב – נקבל עונש. מה זה אומר לעשות משהו לא בסדר? האם זה מספיק שלא לנהוג לפי הנורמות כדי לעשות משהו לא בסדר? לא. צריך לפגוע, צריך שתהיה כוונת זדון. וכל עוד, אינך עושה משהו שפוגע במישהו אחר, המדינה לא תפעיל כלפיך סנקציות. לא תשב במעצר, לא תשב בכלא, חירותך לא תוגבל בשום צורה שהיא.

מדינה דמוקרטית. שמעתי הרבה על זה. אני לא מבין בזה הרבה. בעיקר מסרטים, שם האמריקאים הם הדמוקרטים, הנאורים וכל השאר הם לא. הרוסים, הנאצים, רפובליקות הבננות וכו'. בתחושה שלי זה תמיד היה ביטוי לאיזו הערכה לאדם, להתייחסות לאדם כאינדיבידואל, כמישהו שראוי ליחס אישי, שיש לו זכויות נוסף לחובות, כמו הזכות למשפט הוגן, כמו הזכות שלא להיות מופלה לרעה בשל שייכותו למגזר כזה או אחר באוכלוסייה, כמו הזכות שהמדינה לא תתערב בחיים שלך, רק אם ממש אבל ממש אין ברירה. כלומר, מדובר בעניין של חיים ומוות, או שקרה משהו ממש גרוע. שאתה עשית.

טוב, זו הייתה התחושה לפחות.

עד שהגיע הרגע הזה. הרגע הזה בו אתה מבין שהכל התנפץ, שהכל נגמר, שכל מה שחשבת עד היום היה שגוי מיסודו. כמו בסרט "האשליה הגדולה" - La Grand Illusion. רק שפה, אין סוף טוב.

כן, זו הייתה אשליה. אשליה גדולה. אשליה אחת גדולה. בהתחלה אתה לא לגמרי מבין את זה. אתה חושב שלא יכול להיות שכולם ככה יהיו נגדך, מגוייסים למטרה אחת נגדך, מבלי שהם בכלל יודעים משהו עליך. זה נראה משהו שמתאים יותר לסרט זומבים ((B-MOVIE ולא למציאות. אולי לסרט של היצ'קוק, כמו "מזימות בינלאומיות" שהפך להיות "האיש שידע יותר מידי". אתה לא מבין איך זה הגיוני שמאדם אלמוני לחלוטין, שמעולם לא נחשד בדבר, אתה הופך להיות החשוד העיקרי - בכל פשע שהוא ובייחוד בקשים שבהם.

אתה לא מבין איך זה הגיוני שאתה יושב מול חוקרת משטרה, שמביטה בך במבט מזר אימה, תוך שהיא מדברת על "SOS" ולא, היא לא מדברת על השיר האהוב עליך של אבבא. היא מדברת עליך, כאבא. כן, היא מייחסת לך פשעים מאוד חמורים. לאף אחד מהפשעים אין ראיות, או שניתן שיהיו ראיות. די בעצם העלאת החשד כדי לעצור אותך. או כל אחד אחר.

בהתחלה נראה לך שזה רק השופט בבית המשפט לענייני משפחה שפסק לה חזקה מלאה ומזונות גבוהים מגובה המשכורת שלך - נגדך, אחרי זה שרק פקידת הסעד שכתבה תסקיר מוטה לחלוטין ומתעלם מהעובדות - נגדך, אחרי זה שרק הפסיכולוגית "מסוגלות הורית" (תהליך בזוי בפני עצמו) – שידוע לך שמראש החליטה את היד של מי להניף ושל מי לשמוט – נגדך, אחרי זה שרק המנהלת שלה שבאה לדיון בבית משפט להעיד נגדך מבלי שבכלל ראתה אותך - נגדך, אחרי זה שרק חוקרת המשטרה – שחקרה אותך על דברים שאין להם שום קשר אליך - נגדך, אחרי זה שרק מפקד תחנת המשטרה – שהתעלם מכך שהסברת לו שמדובר בתלונת שווא ואסטרטגית גירושין בנלית ושחוקה - נגדך, אחרי זה שרק העובדת הסוציאלית בבית המעצר – שדיברה איתך כאילו באמת יש סיבה אמיתית שאתה נמצא שם - נגדך, אחרי זה שרק השופט בבית משפט השלום – שקבע הרחקה ללא שום סיבה - נגדך, אחרי זה שרק השופט בבית משפט מחוזי – שסירב להקשיב להגיון הפשוט הזועק ולראות שמדובר בתלונת שווא – נגדך, אחרי זה שרק השופט בבית משפט העליון – שלא התערב ומחה על אובדן חופש הביטוי – נגדך, אחרי זה שרק העובדת הסוציאלית במרכז הקשר – שהמשיכה ללוות אותך לכל מקום כמו צל ולהקשות על המפגשים גם כשהיה ברור שמדובר בתלונת שווא - נגדך, אחרי זה שרק המנהלת במרכז הקשר – שהתרשמה עמוקות מהצגות ודיברה על "קשיי פרידה" במקום לראות את המציאות - נגדך, אחרי זה שרק הפקידה בביטוח לאומי – שהתייחסה מאוד ברצינות לחוב המזונות הדמיוני - נגדך, אחרי זה שרק העורכת דין בלשכת הסיוע משפטי – שאמרה לך שאין לך שום סיכוי משפטי, מציאות שהם עצמם יוצרים בסירוב לשנות את המציאות ולייצג גברים - נגדך, אחרי זה שרק השוטרים התורנים בתחנת המשטרה – שהשליכו לפח 7 תלונות על הפרת זמני השהות שהגשת - נגדך, אחרי זה שרק שוטרי הסיור – שלא טיפלו בתלונה על הטרדה והשגת גבול ולעומת זאת טיפלו במהירות ויסודיות ראויות להערצה בכל תלונה מהצד השני, גם ללא סמכות – נגדך, אחרי זה שרק האחראית מדור רישום במשרד החינוך – שהתייחסה מאוד ברצינות לשטות שנקראת "משמורת" וסירבה לבטל מעבר מרשות לרשות - נגדך, אחרי זה שרק העובדות הסוציאליות לסדרי דין – שאפשר לשבת איתן ולדבר איתן שעות אבל ברגע שצריך התערבות לטובתך הן נעלמות – נגדך, אחרי זה שרק הממונה על מחלקת המשפחה במשרד החינוך – שכלל לא טרחה להתייחס לטענות שלך על ההתעלמות ממך כהורה בבית הספר - נגדך, אחרי זה שרק המורה – שבאופן אוטומטי לקחה את עמדת האם - נגדך, אחרי זה שרק קצינת ביקור סדיר – שהשתוממה שכלל אתה מעז להציב עמדה נגדית לאם - נגדך, אחרי זה שרק מנהלת בית הספר – שאמנם הראתה תחילה הקשבה אבל ברגע האמת הפכה לשופר של האם - נגדך ועוד רבים וטובים המאורעות והאנשין; ואז אתה מבין – כולם נגדך.

ובאקלים החמסיני, השטפוני, הוולקני והמקפיא, אתה מנסה לשמור על שפיותך, להיות כל הזמן בהכרה צלולה, לא לאבד עשתונות אף לא לרגע קט אחד, כי למעשה – זה כל מה שנותר. בחוץ, מהומה גדולה, אבל בפנים – אתה חייב לשמור על שקט נפשי עמוק. אתה חייב להיות מנותק, בספירה משלך, לתת לברקים ולרעמים לרחף מעל ראשך, כאילו אתה לא שם. אסור לך לתת לדברים להשפיע עליך. אין לך את הפריבילגיה הזאת. לא לך. לא לא. טעות אחת קטנה והכל חוזר לנקודת ההתחלה ועדיין, אתה לא יכול להימנע מפעילות, אתה חייב להמשיך לפעול. הרבה אנשים אומרים לך "תהיה חזק", כאילו יש בכלל אופציה אחרת, כאילו מדובר באיזה גורל אישי שנגזר אליך. כן, זה הכל מאוד אישי, אין מה לעשות – הדברים האלה קורים לך, אבל בעצם זה גם מאוד לא אישי, כי כמו שזה קורה לך, זה יכול לקרות לכל אחד.

ואתה בכלל לא האישיו, כמו שנאמר לי. אתה בכלל לא האישיו. אם היית האישיו, מזמן היית מוותר על כל זה. מי צריך את כל זה? מה אתה משיג מכל הייסורים הבלתי-נמנעים הללו? מהמאבק הדון-קישוטי? איזה סיפוק אתה מקבל מזה? איזה צורך זה ממלא אצלך? שום סיפוק ושום צורך. אתה עושה את זה כי אתה חייב לעשות את זה. אתה עושה את זה כי אם אתה לא תעשה – אף אחד אחר לא יעשה את זה. כי זה לא בשבילך ולכל דבר שקורה לך, יש לו השפעה על מישהו אחר, שיקר לליבך יותר מכל וממנו – לאף אחד לא איכפת. להיפך, במודעות מלאה או בעיוורון מלא, הם יעשו הכל כדי לפגוע בך, בידיעה או בהתעלם מכך, שלמעשה לא אתה הנפגע העיקרי.

ולפעמים, אתה פשוט שומע את השיר של ג'ון לנון Watching the wheels ומצטרף למילים "I just had to let if go".

Let it go.

מסה על המחלה של חיות הטרף

התנועות האלה, החתוליות, של החתולים. אבל גם אתה חתול. זה הנושא של המסה. התנועות האלה, החתוליות, של החתולים, תיראו איך הם מניעים את האיברים! הזוהי אצילות? האם הם ניחנו במידה הטובה? האם הם יעזרו לאדם בשעת צרה, האם הם יצילו יהודים בשואה? האם הם יראו מידות נשגבות, רומנטיקה מקולקלת של ונגר או זו הבריאה של שינדלר?

התנועות האלה, החתוליות, של החתולים. אבל גם אתה חתול. זה הנושא של המסה. אתה לא מבין מספיק באנטומיה, כדי לדעת מה גורם לכל תנועה שלהם להראות כה מדודה, אפילו כשהם רעבים, ברחוב, בגשם, בכפור. אפילו כשהם בקושי יכולים ללכת, זה תמיד נראה שהם משחרים לטרף, זה תמיד נראה שכל עצם בגוף וכל שריר, נועדו לרגע הזה, לשבריר של הרגע הזה, לשבריר של השבריר של הרגע הזה, שבו הם מתבייתים בטרף ומזנקים. ושאר הזמן, מין GARBAGE TIME איטי ומייסר, שנמשך תקופת חיים אחת, לפעמים שתיים, לפעמים 8.

התנועות האלה, החתוליות, של החתולים. אבל גם אתה חתול. זה הנושא של המסה. אתה מבין, בוא אני אגיד לך משהו, אין בזה שום אציליות. באמת שאין. זה בסך הכל איך שאלוהים ברא הכל, או איך שזה נוצר. גם החום, גם הקירבה. גם הרצון להיות נאהב. אמבות, זה הכל אמבות. היקום צריך את זה לעזאזל. הוא צריך את הדבר הזה "אהבה" והוא צריך את הדבר הזה "חרדה". לשם מה הוא צריך את זה בכלל? אני לא יודע, אבל הוא צריך את זה!

התנועות האלה, החתוליות, של החתולים. אבל גם אתה חתול. זה הנושא של המסה. לא? אתה מבין, אתה מכיר את התחושה הזאת שבין לבין, אתה מכיר את הנמנום הזה, את הדיסת'ימיה התמידית הזאת (היי, איך דיסת'ימיה יכולה להיות תמידית!), את הרגעים המתים האלה, שבין לבין, את התחושה הזאת "נו, שהכל כבר יעבור!", אתה מבין, אתה מכיר את התחושה הזאת, לא? ואז יש את הדחף הזה לנעוץ את הציפורניים בדבר-מה, אבל אין במה!

התנועות האלה, החתוליות, של החתולים. אבל גם אתה חתול. זה הנושא של המסה. כן, אבל זה לא חייב להיות. הטרף, אתה יכול שיהיה לך טרף גם במחשבה. את מי תטרוף היום, אה? אתה חייב שזה יהיה טרף ממש טוב. טרף זריז, טרף עקשן, טרף שיש בכוחו לגבור עליך. זה צריך להיות טרף שיעמיד את החיים שלך בסכנת חיים. זה חייב להיות טרף שיעורר בך תחושות אובדנות, כי זו הדרך הטובה ביותר להרוג אותך, לא? כן, מבפנים.

התנועות האלה, החתוליות, של החתולים. אבל גם אתה חתול. זה הנושא של המסה. אתה יכול להפסיק עם הרעש הזה באוזניים. אתה מבין, זה תמיד הרבה יותר מעניין לחיות את החיים בדמיון. כשאתה מנסה להיזכר בכל מי שטרפת, אתה לא באמת זוכר משהו. אבל כשאתה מנסה לזכור בכל מי שניסיתי לטרוף ולא הצלחת, אז הזיכרון מוחשי. אתה זוכר בדיוק למה השתוקקת, אתה זוכר בדיוק מה ניסית לעשות, או חשבת לעשות, אתה זוכר בדיוק את התחושה של מפח הנפש, של המפלה הגדולה ולאחריה – הדיכאון.

התנועות האלה, החתוליות, של החתולים. אבל גם אתה חתול. זה הנושא של המסה. אתה מבין, הם אולי נראים שהם יודעים מה שהם עושים. אבל אין להם מושג, תאמין לי. זה בסך הכל מקבץ של אינסטינקטים שמוצג לתפארת. אין להם שום מודעות ולכן אין להם שום כוונה, לגמרי במקרה זה נראה לך כה אצילי, איך שהם נעים. באותה מידה הם היו יכולים להיות דובים. דובים מגושמים. האם גם אז היית מזדהה איתם כל כך? נראה לי שלא, או אולי בעצם כן. אתה אוהב לישון די הרבה, לא? וגם דובים, בסך הכל, 90% מהזמן, אולי אפילו יותר, מאוד משועממים וזה עוד בתקופה שהם פעילים!

התנועות האלה, החתוליות, של החתולים. אבל גם אתה חתול. זה הנושא של המסה. אתה מבין, אני לא רוצה שתחשוב שאני רגשני, אלה לא הרחמים העצמיים שמדברים ממך (למרות שאפשר להתפלש בהם ולמצוא בהם עולמות מרהיבים, כמו שעושה הכי טוב מוריסי), אבל אני פשוט נורא עייף ואני מנסה למצוא איזה הסבר לעייפות הזאת, אז אימצתי את התיאוריה הזאת, לגבי החתולים, סליחה, חיות הטרף, לגבי מה שאני מכנה "הזמן החסר" של החתולים וזה בטח לא מאוד מקורי, או חדשני, או שבכלל יש לזה איזה ערך, אבל כמו שאמר אוסקר ווילד... הוא בטח אמר משהו על זה, לא?

התנועות האלה, החתוליות, של החתולים. אבל גם אתה חתול. זה הנושא של המסה. אתה מכיר את התחושה הגועלית הזאת, של הטרף המובס, מתבוסס בדמו, מה שהיה מושא של תשוקה חייתית, הופך להיות לחזות העליבות, הגועל, הריקבון. אתה מכיר את התחושה הזאת טוב מידי ואתה יודע שהדרך הטובה ביותר לא לחוש אותה, היא להפנות את הטפרים כלפי עצמך, אבל אתה חייב להיות ערמומי עם עצמך, כי עצמך מכיר כבר את כל התכסיסים, את כל הטריקים המלוכלכים, אתה חייב למצוא לו דרכים שהוא לא מכיר, או יותר נכון: שהוא לא מודע לכך שהוא מכיר אותן.

התנועות האלה, החתוליות, של החתולים. אבל גם אתה חתול. זה הנושא של המסה. בוא אני אגיד לך משהו שאולי ידוע לך ואולי לא. אתה מוכן לשמוע את זה? לא, לא חשבתי שתהיה. אתה מכור מידי ל-COMFORT ZONE לפחד הזה מהחריגה הכי קטנה מהטריטוריה המוכרת לך. כי זה מוות בשבילך, להיכנס לטריטוריה לא מוכרת. אתה לא תשרוד. ואתה פוחד, אתה פוחד מהמוות, כמו כל חיה שרוצה לשרוד. הנה, הוכחתי לך, אתה בסך הכל חיה כמו כל החיות ואתה רוצה לשרוד, כי אתה פוחד מהמוות, או שאתה פוחד מהמוות, כי אתה רוצה לשרוד.

אבל העניין עם המחלה הזאת, שהיא לא ממארת. היא אפילו לא מחלה קשה. היא בקושי מחלה. היא כמו הצטננות קלה. בעצם, אפילו לא זה. היא מין תכונת אופי כזאת, שהופכת להיות מחלה, אבל רק שאין לה סימפטומים, אבל גם אין לה תרופה.

מסה על עוצמה שאיננה תלויה ביכולת

הדבר היחיד שיכול להשית משמעות, בקיום חסר-משמעות אינו אלא הדאגה לאחר. אתה, עצמך, אינך אלא קליפה דקה וריקה. ככל שתעמיק לחקור אל תוך עצמך – לא תגלה דבר. ככל שתאמין שביכולתך לגלות דבר-מה, כך תהא אכזבתך מרה. יהיו אשר יהיו התכונות שהינך מייחס לעצמך, אין בהן כל תועלת אם אינך יכול להאציל מכוחן על זולתך. היהלום הבוהק ביותר, יבלע בעלטת היקום.

עצום עיניים והאזן למוזיקה – זו לא המוזיקה שלך. לא אתה יצרת אותה, אתה בסך הכל המאזין. אבל אם תעצום את העיניים ממש חזק, תוכל להרגיש אותה בכל נימי נפשך. המוזיקה, לעולם איננה קיימת בפני עצמה. היא יכולה להלהיב, היא יכולה לשלהב, אבל אין לה כל קיום בפני עצמה. היא יכולה לגרור אותך לעשיית מעשים גדולים, להגיית מחשבות נשגבות, אבל אתה צריך להיות מוכן. כל הזמן מוכן. אסור לך להרפות לרגע, אתה חייב לייצר לה את התנאים האידיאליים להשתקע בנפש – אחרת, אין בכך כל הועיל!

ההמונים, הם צריכים את האמון שלך. הם צריכים אותך, שתשפיע עליהם מרוחך, שתגרור אותם לעשיית מעשים גדולים. הם צריכים את המעשים הגדולים שלהם, זה עושה להם טוב לעשות מעשים גדולים. הם צריכים להרגיש את התחושה של הקולקטיב העוצמתי. זה עושה להם טוב להרגיש את התחושה של הקולקטיב העוצמתי. התפקיד שלך, זה לתת להם אפשרות להשתמש בתכונות שלך, על מנת לממש את התחושה שהם כה חושקים בה.

באמצעות הדאגה לאחר, אתה מגלה בתוכך את היכולת לא רק לחשוב על מישהו אחר, אלא גם לפעול לטובת מישהו אחר. אבל היכולת הזאת, אין בה כדי לספק עוצמה. את העוצמה אתה משיג מהסיפוק בכך שגילית שהתכונה הזאת קיימת בך, שאתה מסוגל להיות בר-תועלת עבור יצור-מה ביקום, גם אם עבור עצמך אתה חסר כל תועלת. אתה יכול לראות את הגבולות של האחר, את המינון המדויק של הדאגה הנחוצה ואת האופן המדויק שבו אתה יכול לספק את צרכיו של האחר. והערפל התמידי נמוג קמעה.

המוזיקה, המשלחת אותך למסע אל תוך עצמך, היא לא רק הדימיון המוביל אותך לתחושת המסע. היא כוללת בתוכה גם יעדים וגם פתרונות. במובן הזה, היא לא רק המניע, היא גם הפעולה עצמה. היא לא רק הצורה, היא גם התוכן. היא האופן היעיל ביותר להגיע לתחושת הזיכוך (קת'רזיס), אולם כשהיא איננה עשויה בצורה המשרתת מטרה זאת באופן הטוב ביותר, מוטב שלא שתהא קיימת!

הזרות הגמורה, היא נחוצה לשם השלמת המשימה. האנונימיות. אתה, מי שהינך, פועל על דעת עצמך, למען מטרה שכלל לא ידועה לך. אתה זר לעצמך, כפי שהינך זר לכל אחד אחר ובייחוד – למושא העזרה שלך. הביצוע המושלם ביותר של השליחות הנעלה ביותר, חייב להתבצע מתוך זרות גמורה – הן לעצמך, הן לאחר והן לעצם המטרה. הרגש, התחושה והיצר, חיים ועוצמתיים ככל שיהיו, אינם יכולים לבוא במקום מילוי התכונה הנפשית הדרושה למילוי המשימה, שאין לה שם ולא יכול להיות שם, אלא רק ניתן לתארה במושג שהוא כותרת המסה "עוצמה שאיננה תלויה ביכולת".

מסה על התנהגות חברתית

כשאני קורא את הטקסטים הישנים, כאלה שכתבתי לפני עשרות שנים, אני לא חושב שהם רעים. למעשה, אני חושב שהם די טובים. בייחוד השירי-מוות. הייתה בהם איזו דחיקות (Emergency), שלא מספיק קיימת כעת. ובאמת איזו תקווה להתאהב, או לפחות היכוות ממש קשה ומוחשית מאהבה נכזבת. אני מנסה להביא את עצמי למצב נפשי דומה, אם לא זהה, על מנת לעורר את אותה המוזה, אבל נראה שהמוזה ההיא כבר נעלמה מזמן. ואולי טוב שכך.

כשאני יוצא ביום שישי למסע הקניות שלי, שכולל חלה ולפעמים גם טונה, אלכוהול כלשהוא המכיל לפחות 40% אלכוהול ופיטתות ולפעמים אם חסר לי לספגטי גם רסק עגבניות ובצל – אני בוחר בקפידה את המקומות אליהם אני נכנס. זהו מסע רווי היסוסים. יש מספר מאפיות ברחוב ביאליק. ברור שהמחיר חשוב וגם איכות המוצר, אבל אני גם מנסה לחשוב איך אני ארגיש בזמן הכניסה לחנות, בזמן השהייה בחנות והכי חשוב – בזמן היציאה מהחנות. אני לא יודע אם זה כולם ככה, אבל מאנשים שדיברתי איתם ואם אני יכול לסמוך על קריאת ההבעות, נראה לי שלא. כלומר, אני לא מזהה אצל אנשים אותה מידה של הססנות רוויה. אבל אולי זה פאק שלי.

אני מנסה לחשוב למה אני משתעמם כל כך מהר מאנשים ואין לי ממש תשובה. אולי יש משהו שאני מחסיר פה. אולי יש איזה עולם עשיר ונפלא, שאני לחלוטין מחמיץ אותו. אולי עם כל זה שאני מחשיב את עצמי לבעל אינטלגנציה גבוהה למדי, אני אידיוט גמור בעניין הזה. אולי יש דברים שאני פשוט לא רואה, שהיו יכולים להפוך שיחה אקראית או ידידות, למשהו בר-משמעות עבורי. ואולי, כל המאמצים שאני משקיע, במשך שנים, לפענח את העניין הזה שנקרא "התנהגות חברתית", שלא לומר: לנסות לסגל לעצמי מאפיינים של הדבר הזה "התנהגות חברתית", הם בגדר מאמץ חסר תוחלת, שלא לומר: בזבוז זמן מוחלט. ואני נעצב מעט, כשאני חושב איך יכולתי להשקיע את האנרגיה הזאת בדברים אחרים, בדברים שיש להם משמעות עבורי, בדברים שייגרמו לי להרגיש חי, להרגיש שאני ממצה את עצמי, בבדידותי.

כשאני נכנס לחנות, אני קודם כל מנסה לגרום לכל מי שנמצא בחנות לחשוב שאני לגמרי בסדר. לגמרי לגמרי בסדר. שאין בי שום דבר יוצא-דופן או מעורר חשד. אני לא מחייך, כי אני לא מסוגל לחייך, בגלל הלחץ. אני לא ניגש מיד ולוקח מה שאני רוצה, כי קשה לי מאוד לחשוב בבהירות, בגלל הלחץ. אני מנסה לבצע את כל הפעולות במידה משביעת רצון, כלומר: שכל מי שנמצא בחנות, בייחוד המוכרת, יהיו מרוצים. כשאני ניגש עם החלה, למשל, למוכרת, אני משתדל קודם שיהיה לי בדיוק את הסכום הנכון, כדי לחסוך ממנה להחזיר לי עודף ולמען שלימות הפעולה. במידה שיש תור בקופה, אני מתלבט אם להוציא את הארנק, על מנת שלא לגרום עיכוב לכשיגיע תורי או שמא הוצאת הארנק כשלעצמה תגרום עיכוב. כשאני רואה בעיני רוחי כיצד אני מעכב את מי שמאחורי, אני חש מועקה גדולה. אני כבר מרגיש את העיניים שלו/שלה נעוצות בעורפי וממתינות שאעשה את הטעות, שתגרור חוסר-שביעות-רצון. וחוסר-שביעות-רצון תתגלגל להאשמה והאשמה תתגלגל לגזר-דין ידוע מראש – הוא אדם רע ותמיד ידענו את זה, אבל בכל זאת, רק לשם המשחק שבדבר, הענקנו לו שוב הזדמנות לזכות בחפות, אבל הוא שוב פספס את זה.

בפסיכולוגיה, קוראים לזה "עיוותי חשיבה". כלומר, יש דרך מסויימת שהמוח אמור לעבוד והצורה שאני חושב היא מעוותת (לפעמים נדמה לי שהעיוות הזה ממשיך גם לתחומים אחרים, אבל זה משהו אחר). כלומר, יש את המציאות, יש את מה שאנחנו יכולים לדעת ולפעמים הרגש (הלחץ, המתח, ההתרגשות) גורם לנו לעוות את המציאות. ויש את הסבירות. נגיד, זה לא סביר שבאמת כל חנות שאני נכנס אליה מלאה באנשים שכל מה שמעניין אותם זה לבחון את ההתנהגות שלי. מין הסתם, לאנשים יש דברים אחרים להתעסק איתם, שיותר מעניין אותם, מאשר לבחון, לבקר ולשפוט התנהגות של אדם זר שנכנס לחנות. מעבר לזה, אני לא באמת מסוגל לקרוא את המחשבות של אנשים אחרים. כלומר, יש כאן שני דברים: 1. סבירות המציאות. 2. הערכת היכולת שלי. כלומר, בשורה התחתונה, יש כאן איזה מצב מעוות, שדורש תיקון. אבל, בשביל לבצע את התיקון עליך להאמין שהעיוות הוא בגדר אמת מוחלטת.

אני, לא מאמין בזה, כי אני בכלל לא מאמין שיש אמיתות מוחלטות. אני לא חושב שזה פחות סביר, ושבכלל אפשר להוכיח את זה, שהחיים שלי הם לא סוג של The Truman Show (היה פעם סרט כזה עם ג'ים קרי על מישהו שכל החיים שלו הם בעצם סדרת טלויזיה מבויימת בקפידה) ושכל הפוקוס של העולם הוא בעצם עלי. כלומר, אפילו שבמהלך 40 שנה נוכחתי, שלפחות לגבי דברים טובים, העולם לא ממש מתעניין בי, זה עדיין לא מוכיח שמעל הכל לא פרושה רשת סבוכה וערמומית ביותר, שנועדה לגרום לי "להירדם בשמירה" ולא להיות מודע לכך שבעצם בכל רגע נתון אני במרכז החשיבה של כל ברייה בעולם. כן, זה יכול להשמע פרנואידי, קונספירטיבי במידה לא שכיחה, אבל גם כשנעצרתי מעצר שווא והתייחסו אלי כאל פושע עלוב, זה לא היה מופרך פחות. ועוד מספר מקרים אחרים. כלומר, אם דברים רעים קיצוניים מתרחשים לך, אדם שפעילותו עלי-אדמות מתמצה בחוסר-עשייה בעיקרה, ללא שום סיבה נראית לעין וללא שום אזהרה מוקדמת, מדוע שדברים לא-רעים, נייטרלים, לא יתרחשו באופן יומיומי, רק שאינך יודע על קיומם?

וכאן, אנחנו מגיעים לסעיף 2, עניין היכולות. כן, אני מסוגל לקרוא מחשבות. כלומר, לא לקרוא מחשבות ספציפיות, אבל אני מסוגל להרגיש שאנשים חושבים עלי דברים רעים. נכון, זה לא נשמע סביר שכל אדם זר, שמעולם לא פגש אותי, יחשוב עלי דווקא דברים רעים. כלומר, אני לא חושב שאני מכוער במיוחד, או לא נעים במיוחד, או שנודף ממני ריח רע במיוחד, או שיש לי תכונות מוסריות שליליות במיוחד, שגורמות לאנשים לריאקציה כזאת. אבל עדיין, העובדה היא שאנשים ממשיכים לחשוב עלי דברים רעים. וכן, אני משתמש במילה "עובדה", למרות שאני לא יודע על אף אחד מהאנשים שהיו בחנות בוודאות שהוא חושב עלי דברים רעים. כלומר, מעולם לא קרה שאיש זר בא ואמר לי "תשמע, אני חושב שאתה אדם רע ורק לפגוש אותך גורם לי לסלידה." אבל התחושה, היא עובדה. והיא לא סתם עובדה, היא עובדה שחזקה יותר מאשר אם כל אדם ואדם היה בא ואומר לי את ההיפך הגמור, כי היא עובדה שלי, היא עובדה שאני יצרתי, היא עובדה שאני לא אתן לקחת ממני.

אבל, זו לא התנהגות חברתית. כלומר, זו לא התנהגות שיש לה איזו שהיא משמעות בעולם החברתי. זו לא התנהגות שגורמת לך להרגיש בעל ערך בחברה וזו לא התנהגות שגורמת לחברה להרגיש שיש לך ערך.

כי בעצם, מה המשמעות של קיום בעולם חברתי? לשם מה נחוצות התנהגויות חברתיות? מי הסוחר הגדול של התנהגויות חברתיות, מי בעצם מרוויח מהן? מדוע לאנשים יש צורך להתנהג בצורה חברתית, אם לא כדי להרגיש בעלי ערך בחברה? לשם מה דיוויד בוואי החליף זהויות, אם לא כדי לקבל את ה-O.K. מהחברה? לשם מה אנשים מתחתנים בכלל? לשם מה אנשים רוצים להצליח? מה טוב בלהיות מאושרים ועמוסי תרופות נוגדות דיכאון? אם לא כדי לקבל את אותו O.K... מה כל כך קסום ב-O.K. הזה?

אז לא, ה-O.K. הזה לא קסום. הוא לא יכול להיות קסום. אין לו ערך פוזיטיבי. הדבר היחיד שהוא יכול לעשות זה להרגיע את החששות מהעדר ה-O.K, מאות הקלון שבהעדר ה-O.K., מהתחושה המרה שאתה לא מתנהג בסדר, שאתה לא עושה מה שמצפים ממך לעשות, שאין לך מעמד ראוי בחברה או בכלל מעמד, שכל החיים שלך לא מיועדים לזה שאדם זר יסתכל עליך כשאתה נכנס לחנות ויחשוב שאתה בסדר גמור.

מסה על היווצרות האמנות (מדוע אני יוצר?) - TAKE2

לפעמים אני מנסה לחשוב לעצמי אם יש אמנים גדולים, מתחום הספרות, המוזיקה והקולנוע, שאני חש ביופי הטהור בו אני חושק כשאני חווה את אמנותם. והתשובה היא לא (כן, יש לפעמים רגעים שאני חש ביופי הטהור, אבל לא בכל היצירות ולא לכל אורך היצירה). ואני מתאכזב מהתשובה הזאת, כי לפעמים אני קורא על השפעות של יוצרים והרבה פעמים יש רשימה ארוכה של יוצרים שמהווים מקור השפעה (או אף "מודל לחיקוי" - נורא בחקיינותו ככל שזה יישמע). אני מתאכזב כי זה גורם לי להרגיש מגלומן, זה גורם לי להרגיש כאילו רק אני, מכל יוצרי האנושות, מסוגל לבטא את היופי הטהור. ואני לא אוהב את ההרגשה הזאת.

אבל האמת שאין זה כך. אין זה כך בכלל. אין בי כל יוהרה, או סממן כלשהו לאגו, כשאני יוצר. זה פשוט העניין הזה של החוויה של האמנות. ייתכן מאוד שיוצרים אחרים ביטאו את היופי הטהור בצורה לא פחות מוצלחת משאני עושה זאת, אולם בחוויה שלי זה לא נקלט כך. והלא מלכתחילה, כל מהות היצירה שלי, הכתיבה שלי, הייתה מתוך תחושת האין, מתוך התחושה שהדרך היחידה שלי לחוש את היופי הטהור, הוא באמצעות הכתיבה. והצורך, כמו הצורך של הג'אנקי, הוא לעולם לא נגמר, כל עוד סיפוקו מקנה תחושה כה נעימה.

חשבתי לכתוב מסה קצרה, של שתי פיסקאות בלבד, אבל אני מרגיש שהנושא הזה דורש הרבה יותר מזה. זה צריך להיות משהו שנבנה מהיחסים בין ההתחלה, האמצע והסוף, בין הרעיונות המזוקקים יותר והמזוקקים פחות, בין הרגש המובהק, המובהק פחות וצלילות המחשבה. פעם כתבתי 30 מסות בשם "אמנות המחשבה" שלא באמת היו בנויות כמו מסה, הן היו יותר אוסף של אפוריזמים שמושפעים מניטשה ומקירקגור. אהבתי את זה בזמנו, אבל כיום אני לא חושב שזה מספיק טוב. שום דבר לא מספיק טוב. כשמשהו "מספיק טוב", זה אומר שאפשר להפסיק עם הכל.

האמנות כת'רפיה היא משהו שפעם התביישתי בו, אבל היום אין לי בעיה עם זה. אין סתירה בין היותה של האמנות ת'רפיה, גרפומניה, מגלומניה ובין היכולת להנות ממנה. כלומר, באופן תיאורטי אני יכול לתאר לעצמי מצב שמישהו, לא בהכרח אני, כותב רק על מנת לרפא את עצמו והדבר גורם לעצמי לעונג גדול. אני לא רואה באמנות "מוצר", או איזה משהו אובייקטיבי, שניתן לייחס לו ערך כמותי, לדרג אותו, לציין אותו באיזה ציון לשבח או לגנאי. לא פעם מצאתי את עצמי משועמם מול יצירות שנחשבות "קאנון" ואילו מול יצירות שאיש לא טרח כלל (חמקו מתחת לרדאר, מהסיבה שליוצרן לא היה די יחסי ציבור, או פשוט בגלל חוסר-טעם של מי שאמור להיות בעל טעם ולהמליץ) לחוותן מצאתי את עצמי נפעם או לפחות נרגש מעט.

האמנות כידוע, היא דבר מיותר, כשם שהנפש היא דבר מיותר. הדברים שאנו מרגישים או לא מרגישים, אין להם חשיבות נגיד על הבנקים, או על מחירי הירקות והדירות. לכאורה. למעשה, בעולם נטול רגש כלום לא נעשה, שהרי הרגש הוא זה שמניע את הרצון. אילמלא רגש, הרצון איננו אפשרי. אם לא תרגיש משיכה, או תשוקה, לדבר-מה, מדוע שכלל תעשה דבר-מה על מנת לממש את המשיכה או התשוקה? לפיכך, על אף האמירות שהאמנות היא דבר מיותר, למעשה אין דבר יותר חשוב ממנה. לא בכדי כל הדיקטטורים של המאה ה-20 היו בראש ובראשונה אמנים. יש הרבה יומרה באמנות, שהרי מדובר בשינוי סדרי עולם, דבר שאין המדעים המדוייקים מסוגלים לעשות, אלא רק להתחקות אחרי סדרי העולם.

אני חשבתי שיש צורך להרחיב את המסה, שלא תהיה רק שיר פאנק, או שיר מתקתק משנות ה-50, אלא יותר משהו בסגנון שיר של 4, אולי אפילו 5 דקות, לא מוזיקה פרוגרסיבית חס ושלום, אבל מוזיקה שגורמת לך לחוש שעברת תהליך כלשהו ולא רק חווית תחושה כלשהי, שנולדה, התקיימה ואבדה לעד. אני מרגיש את הצורך לסיים. הפעם באמת.

מסה על ההרגשה הטובה שבהתנהגות הרעה (ועל ההרגשה הרעה שבהתנהגות הטובה)

אני זוכר היטב את כל אותן פעמים שעשיתי מעשים ממש רעים והרגשתי ממש טוב עם עצמי. כמובן שיש את הצד המוסרי, המלקה, האמונה באלוהים, שהרי אני שליח האל אחרי הכל, שייסרה אותי קשות לאחר מכן וגרמה לי להיות שרוי בבושה מתמדת לאורך כל ימי חיי ועדיין – אינני יכול להתכחש לתחושה המתוקה. ולעיתים, אני שואל את עצמי, מדוע התחושה מתוקה? כמובן שיש את התשובות הבנליות, שהרי משום עצם עשיית הרע אנו חשים טוב (זכור לי שאוגוסטינוס התלבט בזאת והגיע גם הוא למסקנה זאת), בין אם זה משום תחושת השחרור/הפורקן שבהפרת צו חברתי ובין אם זה משום הפרת צו פנימי (וגם אז התחושה דומה), אבל לדעתי יש בזה הרבה יותר מזה.

אני חושב ומרגיש שהמצאת ה"טוב ורע" נועדה על מנת להמציא לנו חיי רגש. אני לא רואה אפשרות אחרת לקיום הרגש, מעבר להגדרות האלה. כשאנחנו עושים משהו רע, אנחנו אמורים להרגיש רע וכשאנחנו עושים משהו טוב אנחנו אמורים להרגיש טוב? לא, זה לא עובד ככה. אנחנו נהיים עצובים ומדוכאים כשאנחנו עושים טוב ומרגישים טוב, או כשאנחנו עושים רע ומרגישים רע. זה הורג את חיי הרגש.

כפי שנדמע מרוב שיעמום כשנצפה בסרט שבו הכל מתרחש בדיוק כמו שאמור להתרחש, כך לא נוכל לסבול מצב שבו יש הלימה גמורה בין הרגש והמעשה. כמובן שבאופן אמיתי אין טוב ורע, יש רק מה שאנחנו מגדירים לעצמנו כדבר שטוב לעשותו ומולו יש מה שאנחנו מגדירים כדבר שרע לעשותו. עבור הנאצים ורוצחים סדרתיים למיניהם, הרצח הוא דבר טוב (לפי רמות שונות של ספציפיקציה) ועבור האחיות הרחמניות למיניהן הטיפול בחולים ונזקקים הוא הדבר הטוב. במקרים האלה, ההתנהגות הרעה של הראשונים היא הטובה של השניים ולהיפך.

יחד עם זאת, באופן שקרי יש טוב ורע. יש התנהגויות מסויימות שהן אסורות בחברה, למשל רצח. זה לא פחות מופרך מצוים אלוהיים. אנחנו לא באמת יודעים למה אסור לרצוח. נגיד שמה שעומד מאחורי זה החשש שהמין האנושי ישמיד את עצמו: מדוע שלמין האנושי תהיה דאגה שלא להשמיד את עצמו? זה לא ברור. וגם אם מדובר בחשש יומיומי שאדם כלשהו ירצח אותך, זה לא מצדיק לגרום לזה להראות כדבר רע באופן מוחלט וקבוע, שהרי ייתכן שביום מין הימים גם אתה תרצה לנהוג כך. ומדוע זה שקרי? משום שאלה הגדרות חיצוניות, בלתי-משכנעות, שאדם איננו יכול להסתייע בהן כדי לקיים את חיי הרגש.

ההתנהגות יכולה להיות תוצר של הרגש אבל היא יכולה גם לגרום לרגש. התנהגות שאין לה קשר לרגש, היא התנהגות רובוטית, אוטומטית, מלאכותית גרידא. בני-אדם מסוגלים להיות אוטומטים, המוח שלנו בנוי ככה שנוכל להיות האוטומטים המופלאים מכל ועדיין – לאורך זמן, זו התנהגות שמקנה סבל רב. אנחנו מעדיפים להרגיש רע, ממש רע, מאשר לנהוג באופן אוטומטי. הצורך ההישרדותי היחיד שלנו הוא לקבוע מתי נרגיש רע כשנעשה טוב ומתי נרגיש טוב כשנעשה רע, אך לשם כך יש לקבוע, באופן משתנה, מתי המעשה הוא טוב ומתי הוא רע וחשוב מזאת – מתי ההרגשה היא רעה ומתי ההרגשה היא טובה.

ההרגשה הרעה וההרגשה הטובה הן לא ניתנות לכל הגדרה שהיא, מאחר שהן אינדיבידואליות לחלוטין וכל שם תואר שננסה לייחס להן יהיה כוזב. הרגשה רעה היא לא באמת משחררת, או מתוקה, או מרה. לא ניתן להשתמש במילות תואר שאנחנו מייחסים לחושים או לפעולות פיזיות ולהשליכן על טיבן של הרגשות. אנחנו יכולים באופן מטאפורי לתאר הרגשות, אבל אנחנו לא יכולים להגיד מדוע התחושה הבסיסית של הרגשה היא טובה או רעה. האם שמחה היא טובה? האם עצב הוא רע? ככה נהוג לחשוב, אבל מובן שאין זה כך. שמחה יכולה להיות רעה מאוד כשם שעצב יכול להיות טוב מאוד.

ובכל זאת, אנחנו מגדירים לעצמנו מתי אנחנו אמורים להרגיש רע ומתי אנחנו אמורים להרגיש טוב. אנחנו מאלפים את עצמנו להרגיש רע בנסיבות מסויימות, כשעולות בנו תחושות מסויימות ולהרגיש טוב בנסיבות אחרות, כשעולות בנו תחושות מסויימות.

מסה על בית המשפט לענייני משפחה

כשאתה מגיע לבית המשפט לענייני משפחה, נדמה לך שזה בית משפט כמו כל בית משפט. גם אם מעולם לא היית בבית משפט ורק ראית בסדרות טלויזיה או בסרטים, זה נראה די דומה. יש מקומות ישיבה לשני הצדדים ויש את המושב המוגבה של השופט ולידו יש קלדנית. גם כשהדיון מתחיל והשופט מצווה עליך ועל עורכת הדין שלך לשבת בצד של ההגנה אפילו כשאתה התובע, אתה חושב שזו עוד פרוצדורה שכיחה שחמקה מעיניך. גם כשהשופט מאפשר לעורכת הדין של הצד שכנגד להפליא במעללי שווא נגדך ואילו כשעורכת הדין שלך נחלצת להגנתך הוא בולם את פיה, אתה עדיין חושב שהדברים הם בגדר התנהלות תקינה של בית משפט.

שום דבר לא הכין אותך שלמעשה אין שום קשר בין המקום הזה ובין בית משפט. במקום הזה אין שום חשיבות לראיות, הוכחות ובטח שלא צדק או אפילו הוגנות בסיסית. אתה, הנאשם ואין לך שום אפשרות לצאת זכאי, כי האשמה שלך כבר הוכחה בעצם זה שאתה שם, חי וקיים ו – זכר. העורכת דין שלך מנסה לאחות שברירי אנושיות לדמותך, כשהיא מספרת איזה אב מסור אתה ומדגישה "הוא לא אב רגיל", אבל כשהפנים של השופט רק מתכרכמות יותר לשמע המילים, אתה מבין שזו אסטרטגיה שגויה. אתה אב רגיל, כולנו אבות רגילים, ללא שמות וללא פנים. לא, אסור להאניש את איון האבות, אסור לתת לשופט תחושה שהוא פוגע בבני-אנוש, בשר ודם ממש כמוהו, הכל חייב להיעשות כבפס ייצור, כשכל אדם, ולד, הוא בסך הכל חומר גלם למכונה המשומנת.

"פלנטה אחרת". אתה נזכר שוב במילותיו של ק. צטניק. המילים הללו לא מרפות ממך, כשאתה מביט בקירות, בתיקרה, בקלדנית, במאבטחים בכניסה, בגלימת השופט, בפטיש. הכל נראה מאוד מסודר, מאוד סטרילי. השופט אפילו מגיע באיחור קל שבקלים לדיון והוא מכתיב לקלדנית פרוטוקול בצרידות לאה. והקול הצרוד הזה מעורר בך אימה עמוקה, כי המילים, התכנים, מלאים במליצות על טובת הילד והפניית אצבע מאשימה, במילים קשות של תוכחה ותרעומת, כלפי ההורים על שהם לא מסתדרים, כאילו יש איזו אפשרות להסתדר כשהורה אחד חפץ בנישול מוחלט של ההורה האחר מחיי ולדו.

ולפתע הוא פונה אליה, לזו שרק לפני כמה חודשים יצאה לה לבלות לילות ארוכים, כשהיא מותירה אותך עם ילדה ימים רבים, ללא כל חשש וכעת מבקשת להפכך לאידיאה של הרוע, לאב-דרקולה שטני במיוחד, מסיפורי פנטזיה כה מעוררי חלחלה, עד שאיש לא העז לכתבם. אבל, הכל הולך. הכל זוכה להתייחסות רצינית של השופט. ובכלל, ללא שהשאלה כלל התעוררה, הוא אומר "ובאיזה סכום תרצה האם שיהיו המזונות?" והיא, מעמידה פנים שהדבר כלל איננו מעניין אותה, נוקבת בסכום מסויים, ביודעה שאין ביכולתך לשלם סכום זה, מאחר שהוא כמעט כגובה המשכורת והשופט מיד מסכים ושוב שואל אם היא רוצה יותר.

למרות שסיכמת על חלוקה שווה של מה שמכונה "הסדרי ראייה", הוא מחליט שהמשמורת תהיה שלה, על פי "חזקת הגיל הרך". העורכת דין שלך מנסה לגרום לו להבין שדברים השתנו, שועדת שניט קבעה שיש לבטל את חזקת הגיל הרך, אבל הוא, כאילו מנסה להראות מתנצל, אומר שהוא מחוייב לשפוט על פי החוק. כשהיא מתעקשת ואומרת שעמדתו לא עולה בקנה אחד עם מחקרים מודרנייים והמציאות החברתית המודרנית, הוא מתרגז ואומר שאין זו עמדתו כלל וכלל, אלא עמדת המחוקק.

ואתה נשאר לתהות, מה בכלל המשמעות של המשמורת הזאת, מדוע כל כך חשוב בחברה שיהיה הורה אחד מסוג א' והורה אחד מסוג ב'. אתה נזכר בלימודי ההיסטוריה, בימי רומא העתיקה, אז היו אזרחי רומא ועבדים. אתה נזכר בסידרה "ספרטקוס", איך העבדים הגלדיאטורים היו נלחמים זה בזה, בשביל שביב הסיכוי לזכות בתהילה גדולה כגלדיאטור ולהיות אזרח. אבל במי אתה נלחם? במי אתה אמור להילחם?

מסה על אלמנט הסודיות שבהשמדה

הנאצים שמרו בסוד את עניין ההשמדה. הזונדרקומנדו, המכונים גם "נושאי הסוד", היו למעשה היחידים שידעו על ההשמדה, מלבד הנאצים. אדם יכול לתמוה מדוע מכונת מלחמה, שהיא גם מכונת השמדה, שהיו לה שאיפות לכונן שילטון עולמי של 1000 שנים צריכה לשמור בסוד השמדה של גזע שבמשך שנים טיפחה את שלילת האנושיות ממנו? הלא בסך הכל, שנאת היהודים הייתה "טיקט" רציני ביותר בתעמולה של היטלר וסייעה רבות לעלייתו לשילטון. זה לא שידיעת ההשמדה היא משהו שהעם הגרמני היה נדחה ממנו, להיפך. סביר להניח שידיעת ההשמדה הייתה מעלה אף יותר את הפופולריות של היטלר.

ואם הדבר נועד למנוע את בריחת היהודים, הלא ממילא היהודים ברחו בידיעה שגורלם יהיה רע ומר תחת שלטון הנאצים. אם הדבר נועד למנוע מהעולם לדעת, הרי ממילא העולם ידע שגרמניה הכריזה מלחמה על העולם כולו ויש לה כוונות לכונן שילטון של הגזע הארי, תוך יצירת היררכיה של גזעים והשמדת הגזעים הנחותים. ואם הדבר נועד למנוע מגרמניה לתת את הדין על פשעי המלחמה, בדיעבד, כיצד זה מסתדר עם הודאות של היטלר לגבי ניצחון הרייך?

הסודיות והרוע הם חברים טובים. אתה לא יכול להילחם נגד מה שלא קיים. הדברים הרעים ביותר נעשים במחשכים. גם אם יש תמיכה מלאה של האוכלוסייה למעשים הנפשעים ביותר, עדיין המעשה יבוצע בשלימות רק תחת מעטה הסודיות. זה כמו בסרט על הילדים שקוברים גוויות של בעלי חיים בהסתר, " Jeux interdits", או "משחקים אסורים" בעברית. זה גם חלק חשוב מאוד מאלמנט הסדיזם. סדיזם, כשהוא נעשה לאור יום, איננו כסדיזם שנעשה באפילה.

דיונים, החלטות, פסקי דין, גורלות שנגזרים כהרף עין, לגבי הורים וילדיהם, מתקבלים כמו סרט נע ב"בית המשפט לענייני משפחה". החברה בישראל, בשלה להכיר בכך שיש אפליות שהינן אסורות ויש אפליות שהינן מותרות. בספר החוקים של מדינת ישראל יש אפליה בשם "חזקת הגיל הרך", שקובעת שאך ורק על בסיס מינו של אדם יקבע אם הוא בעל זכות להיות הורה.

בכל עניין ועניין, שמובא לפתחו של בית המשפט, הנחת היסוד היא שיש סוג אחד של אדם שהוא בעל זכויות ויש סוג אחר של אדם שהוא נטול זכויות: נקבה וזכר. יש סוג אחד של אדם, שיש להתחשב ברצונותיו וצרכיו ויש סוג אחד של אדם שיש להתעלם מרצונותיו וצרכיו. יש סוג אחר של אדם, שמראש נשללת ממנו אנושיותו ולפיכך כל דבר רע, שהיה נחשב ללא-מוסרי אילו נעשה כלפי הסוג האחד, לגיטימי כשהוא נעשה כלפיו ואף זוכה לעידוד. והכל נעשה בדלתיים סגורות, בחשיכה, בהסתר, בסודיות גמורה.

מסה על הראיה לבריאות נפשית באי-אהבת המדינה

האדם, מטבעו (בהנחה שיש להם דבר כזה "טבע"), שואף למצות את סך יכולותיו. האדם, בהיותו אזרח מדינת ישראל, נולד לתוך מציאות שכל ייעודה למנוע ממנו למצות את סך יכולותיו, על מנת שהיא תוכל להמשיך להתקיים. אין לו לאזרח מדינת ישראל, אפשרות אחרת מלבד להיות בין הפטיש לסדן. מדינת ישראל נולדה בצער גדול ומתקיימת בצער גדול. ביום השואה, אנחנו נזכרים כיצד טבחו בנו, ביום הזיכרון לחללי צה"ל, אנחנו נזכרים כיצד מתנו בקרב (או לפחות תוך לבישת מדים) וביום העצמאות אנחנו שמחים על כך שיש לנו מדינה ומביעים את אהבתנו למדינה.

שמחים? אוהבים את המדינה? מדינת ישראל מוקפת אויבים. זו קלישאה, אבל זה נכון. לעולם יש תחביב עתיק להרוג יהודים. זה נכון. אבל, מה אמור אדם לאהוב במדינה, המצויה תמידית בקונסטלציה בה גיוס חובה הוא תנאי הכרחי להמשיך קיומה? אחינו גיבורי התהילה, אשר חירפו נפשם למעננו, לא ניתנה להם אפשרות הבחירה – האם להיות גיבורים, או לא. הם נולדו, ממש כמונו, לתוך מציאות אין-ברירה, מציאות שבה תכלית כל השאיפות היא לשרוד. קיומה של מדינת ישראל הוא כורח וכל דקה שהיא מתקיימת היא מכוח הכורח. והכורח, הוא דורסני. הוא דורס כל שמץ ביטוי לאישיות עצמאית.

ומה יש לאהוב במציאות אין-ברירה, כיצד ניתן לשמוח על קיומה של מציאות זו? מהי התגובה הראויה למציאות שכזו, מלבד צער קודר ויגון כבד? כיצד יכול אדם להיות בריא בנפשו ולאהוב מציאות זו? האם יכול אדם לאהוב את מי שכופה עליו להיות באבל ובסבל, מבלי להיות שבוי בתסמונת שטוקהולם?

מסה על החופש

אני מרגיש שעבר די הרבה זמן מאז כתבתי משהו. הזמן, הוא לא בהכרח משהו לכתוב עליו, אבל דברים קרו במהלך הזמן. אני מרגיש שהחופש שלי נפגע, או שמא עלי לומר "תחושת החופש"? מובן שמדובר בתחושה שאותי היא מטרידה, אך האם החופש איננו יותר מאשר תחושה זמנית, חולפת? "כמו כל דבר בעצם".

דברים, אינם מצטברים. הם קיימים ואז נעלמים. אפשר לכלוא אותך לרגע ואז לשחרר ואז שוב לכלוא ואז שוב לשחרר ועדיין, אתה לא תרגיש שאתה נמצא ברוטינה של כלא/שחרור, כלומר: כל פעם תחווה מחדש את הכלא ואת השחרור. אני מניח שאלה החיים שלי כיום, בין הבית לעבודה, בין החופש והכלא. וגם הבית עצמו הוא סוג של כלא לפעמים ולפעמים הוא חופש. וגם העבודה, יכולה להיות חופש ויכולה להיות כלא. וגם הורות וגם זוגיות. כל דבר בעצם, יכול להיות חופש וגם כלא. ולפעמים אפילו באותו זמן.

ועדיין, כשאני צריך לחשוב על משהו שמשחר נעוריי חתרתי אחריו, שאפתי לו יותר מלכל דבר אחר, יהא זה החופש. לא הכסף, לא התהילה, לא מימוש הצרכים הבסיסיים. באמת. אני יכול לחיות בלי כסף, אני יכול לחיות בדלות רוחנית, אני יכול לחיות בלי סקס. אין לי שום בעיה עם זה. הדבר היחיד שאני לא יכול לחיות בלעדיו זה החופש. כלומר, אני יכול לחיות בלי החופש, אבל אלה יהיו חיים ארורים במיוחד. ואני לא יודע אם אני רוצה את זה.

ואם אני מנסה למצוא רגעים בחיי, שהם יחסית נסבלים, הם הרגעים האלה של ההארה, בהם אני חושב לעצמי "אני חופשי". אבל החופש, יכולות להיות לו התגלמויות רבות. גם כשהייתי כלוא, ממש כלוא, במובן הזה, שלא הייתי יכול לצאת ממקום מסויים גם אם ממש הייתי רוצה, בשלב מסויים התחלתי להרגיש את החופש, קצת לפני ששוחררתי. התחלתי להרגיש איך אני מצליח למצוא את הסדקים בחומה, איך אני יכול למצוא את הדרך לבטא את עצמי, בתוך כל השחור הזה. אז כן, חופש מתקשר לי עם ביטוי עצמי, לכן אני צריך לבטא את עצמי כדי להרגיש חופש ולכן אני מרגיש חופש כשאני מבטא את עצמי.

מסה על ערך החיים

לעיתים, בחברה המערבית, זה נראה אלמנטרי לדבר על ערך חיים, אל מול העדר ערך החיים בחברות לא מערביות. מובן שלנו כמערביים יש לחיים ערך משל עצמם, אל מול הלא-מערביים שעבורם לחיים אין ערך משל עצמם ולפיכך הם ששים להקריב את חייהם ואת חיי זולתם. אך, האם זה אכן כך, או שמא מדובר בעוד סממן של צביעות הטמועה היטב במין האנושי?

מה זה בכלל אומר שאנחנו נזהרים מאוד שלא להרוג חפים מפשע (או לפחות מצהירים שכך אנו), בעוד "הם" משתיתים את תורתם על הרג חפים מפשע? ומדוע עם, שמקריב את נעריו בהגיעם לגיל 18 בגיוס חובה לצבא, מעריך את החיים יותר מעם שגם הוא מקריב את נעריו, רק באופן פחות שיטתי?

ואולי מוטב לשאול – מה יש בחיים האלה, שהופך אותם לערך כשלעצמו? האם אלוהים, או יישות כלשהיא, או הטבע עצמו, ברא אותנו רק בשביל עצם החיים? האם הטענה שהחיים של כולם שווים, רק בגלל עצם זה שהם חיים, איננה בעצם טענה שאין לנו כל ערך מלבד עצם היותנו חיים? האם, נורא כפי שזה נשמע, לא נכון יהיה לטעון שיש אנשים בעלי ערך יתר ובעלי ערך פחות, בין אם זה משום תכונותיהם ובין אם זה מעצם מוצאם?

והאם, איננו עושים זאת בעצם, כשאנו סופדים למפורסמים עטורי התהילה במשך ימים לאינספור ובציונים שונים ומשונים ולעומת זאת אנו אדישים למות האלמונים הקשישים כאילו היה מדובר בחתולים שחצו את הכביש במקום הלא הנכון? המתים בשדה הקרב מתוארים כמלאכים בשר ודם, בעוד אלה שמתו מסרטן או תאונות דרכים, כלל אין להם שם, בקושי גיל.

המוות, הוא זה שעושה את ההבדל. בניגוד למה שהיינו רוצים, לחיים אין ערך משל עצמם, למוות לעומת זאת יש הרבה ערך משל עצמו. כשם שהלידה היא זו שיוצרת את הציפיה, המוות הוא זה שנותן את המשמעות. כשאנחנו מתחילים לראות סרט, אנחנו מתמלאים ציפייה וכשמופיעה הכתובית THE END , אנחנו מנסים לחשוב: מה בעצם ראינו? אנחנו מנסים למצוא איזו אמירה לסרט, או לפחות מאפשרים לרגשות שהסרט עורר בנו לחלחל לעומק, לפני מה שאחרי המוות.

מה אחרי המוות? המוות שלנו? לא, המוות שלנו מופיע רק במערכה השלישית וזו רק המערכה הראשונה. במערכה הזאת אנחנו עסוקים לחשוב מה היינו רוצים לחשוב על החיים של אחרים, כדי שנדע מה אנחנו רוצים לחשוב על החיים שלנו. האם החיים האלה שלנו, הם באמת החיים שלנו, או שמא אנחנו כאן רק בשביל להעביר איזה מסר, או אולי לעורר איזה רגש, אצל מי שבאמת חשוב?

ואם לחייך היה ערך משל עצמם, מה היה הערך הזה, נטול כל תכונות, נטול כל מעשים, נטול כל ייחודיות, נטול כל דבר שיכול להקנות להם משמעות, ממש כמו הכוכבים הנידחים ביותר, בגלקסיות הנידחות ביותר ביקום, שחייהם הם בעצם "קיום" והקיום הזה, במה הוא שונה מהקיום הארעי של כל יצור חי, שאיתרע גורלו להיוולד, בין אם זה במפץ סופרנובה, או בדרך כל בשר, או אולי סתם אבן שמונחת בדרך, כמו הרומן הישן הנושן, המסופר מנקודת המבט שלה.

מסה על האכזריות שטמונה בחיים החברתיים

לעיתים, בעת שאני מהרהר על הדברים שהיו לי ושאינם ועל הדברים שרציתי שיהיו לי ומעולם לא היו לי, אני מהרהר על אנשים שהייתי רוצה להיות כמותם ואינני. פעמים רבות אני מוצא עצמי מזדהה עמוקות עם דמויות הנבלים בסרטים ובסדרות. יש משהו שמקרבני לתחושת האותנטיות הטמונה בי, כשאני חש בעוצמות האיד כשהן בלתי-מרוסנות.

החברה מלמדת אותנו להיות טובים. אנחנו אמורים להרגיש טוב כשאנחנו מתנהגים בצורה נורמטיבית, כשאנו חונקים-עצמיותנו ועושים את המעשה הנחשב "המעשה הטוב". הבוז שאנו חשים כלפי הללו שבאופן מופגן אינם עושים את "המעשה הטוב", נובע מכך שהיינו רוצים להיות כמותם, אך איננו יכולים, מאחר שאנו כבולים. הקנאה. הבוז מתחזק כשהללו מובלים בשלשלאות, שהלא אז אנו מקבלים את הרציונליזציה להתנהגותנו הפחדנית ("הנה, זהו העונש על התנהגות לא נורמטיבית וכזה היה עונשי אילו הייתי נוהג כך!") ומאידך, זוהי ההזדמנות שלנו להניח לרגש הכבוי להידלק באחת, כביכול על מנת להרחיק מאיתנו את הנגע הרע, אך למעשה על מנת לאמצו אל חיקנו, כבן האובד שתמיד התכחשנו לקיומו.

הרצון להרע, מתחיל עוד מלידה והוא רק הולך ומתגבר ככל שהאדם גדל. המריבות בגני ילדים בגיל שנתיים, לכאורה מרובות ואלימות יותר מהמריבות של אנשים מבוגרים, אבל למעשה הן מתקיימות רק משום שמנגנוני החברה לריסון הנפש, טרם הופנמו במלואם. כשהאדם מתבגר, הוא מוצא את זה קשה יותר ויותר, להביא לידי ביטוי את האיד העצום הרובץ בלב הנשמה. ועדיין, יש כאלה שמסוגלים לעשות זאת. קוראים לזה "סובלימציה", נדמה לי. הם מסוגלים להיות רעים, מבלי שרואים עליהם שהם רעים. ואז, הם חיים את החיים במלואם.

אבל, יש כאלה פחות מוכשרים. יש כאלה שפשוט לא יודעים איך להיות רעים ועדיין להישאר במסגרת הנורמות של החברה. הם האומללים. הם הללו שאלוהים לא הכשיר אותם בכלים להיות אותם "רעים מוסווים". הם חיים כצל חולף על פני האדמה הזאת, כחיים-ללא-חיים, שכל יום מימי חייהם מוקדש לריסון היצר, שרק הולך ומתגבר ככל שהמאמצים לרסנו מתגברים. לבסוף, זה מוביל למצב של דיכאון מתמשך ולחרדות אינסופיות.

מסה על אורח החיים האסתטי

אבא שלי לא הבין אותי. אף אחד לא הבין אותי.

פעם חשבתי שזה משהו ילדותי, אבל נראה לי שאמות עם זה.

אנשים, הם פשוט לא מבינים.

אבא שלי חשב שאני פחדן. זה נכון. אבל פחדתי ממשהו שהוא לעולם לא יבין איך אפשר לפחד ממנו.

לא, לא מהרוע. הרוע לא מפחיד אותי בכלל. אני חבר טוב של הרוע (עשיתי בעצמי מעשים רעים ואני עדיין נהנה לעשות אותם).

גם מעצמי לא פחדתי. אני אוהב את עצמי, מאוד מאוד.

אבל הגועל. התחושה הזאת בבוקר כשהכל רווי גועל. אני פשוט לא מסוגל לסבול את זה שיש סביבי דברים לא יפים. זה מגעיל אותי.

ו"דברים יפים" זה לא חומרים. מבחינתי כל המכוניות בערך אותו דבר וגם כל הבחורות. אני מתכוון לדברים מופשטים. לתפיסות, או תפישות. אין דבר שיותר מפחיד אותי מלהיפגש עם אדם עם תפיסה צרה, אדם שלא מסוגל להכיר בעושר ובמורכבות של החוויה האנושית. נגיד, אנשים שחושבים שדברים צריכים להתקיים בצורה מסויימת, שלא מסוגלים להבין שהשרירותיות רודה בכל ודברים הם כפי שהינם באופן מקרי לחלוטין. אני מסוגל לחיות רק ביקום שמתקיים על טהרת הטלת הספק.

עצם הקיום מגעיל אותי. גם כשאני שומע קולות גבוהים מידי, או נמוכים מידי, זה מגעיל אותי. מנייאריזם, הוא מגעיל אותי. אנשים שלבושים בצורה מסויימת. אנשים שמאמינים באמונות מסויימות. אנשים שחושבים שאלוהים הוא אל קבוע, שהשפיות אפשרית, שיש איזה משהו קבוע בעולם, או שצריך להיות. אנשים שחושבים שיש איזה משהו רציני, או קומי, במשהו מהחיים האלה. אנשים שחושבים שיכולה להיות איזו סיבה לחיים האלה, שאנחנו לא קמים בבוקר פשוט בגלל שאנחנו יכולים, שאי-פעם היו זמנים טובים, שלא הכל רע מיסודו, שלא הכל טוב מיסודו. זה פשוט מגעיל אותי.

מסה על אי-העשייה

את המסה הזו אני כותב אחרי הרבה זמן שלא כתבתי דבר. כתבתי בטעות "מסע" במקום "מסה" בכותרת למעלה, אבל אולי זה לא בטעות. אני מייחס מעט מאוד משמעות למשמעות של האותיות במילה, או לעצם המילים עצמן. מילים, נועדו להביע רעיון ותו לא. הלוגיקה הפנימית של המילים, של מי שחיבר את המילים, בחר בהן בדמותן, לא מעניינת אותי.

הייתי בכמה קבורות לאחרונה. בעצם, באחת. זה לא גרם לי למחשבות עמוקות, מעבר לכך שבאנו מעפר ואל עפר נשוב. העפר הוא האמא והאבא שלנו. אנחנו סוגדים לעפר בשל כך. הדבר היחיד שמבדיל בין הנצח והיותנו עפר, הם החיים. החיים, הם חריגה. אבנורמליה. המצב הטבעי שלנו הוא העפר. האם זה אומר שעלינו "למצות את החיים"? מה זה אומר בכלל "למצות את החיים"? האם לא די בכך שאנו שואפים ונושפים כדי למצות את החיים? הלא זה מסוג הדברים שלא נוכל לעשות, כשנהיה עפר. לא, באנג'י לא מעניין אותי, גם לא מסיבות, גם מעט מאוד בחורות.

אף-פעם לא אהבתי לעשות דברים. זו האמת. אפשר לקרוא לי "עצלן". פעם זו הייתה מילת הגנאי האיומה ביותר עבורי, אולי כי הייתה בה אמת שלא יכולתי לקבל. אילו היו קוראים לי "שודד" או "גנב" הייתי פחות נעלב. אבל אולי בעצם גם הייתי נעלב, מהעלבון שבעצם כך שלתאר אותי כך זה עלבון, שהרי אני הנני יותר מזה. אני קצת שודד וקצת גנב, האמת. אבל אני בעיקר עצלן. מאוד עצלן. אולי מלך העצלנים. אבל להגיד "מלך העצלנים" זה כבר לא עלבון, זה תואר אצולה. יותר מתואר אצולה, זו מלוכה.

אז אני כבר לא נעלב כשקוראים לי עצלן, כי השלמתי עם זה שהכי טוב לי לא לעשות דברים. כי פשוט אין לי שום צורך לעשות דברים, מלבד הכתיבה. אבל הכתיבה, היא לא באמת עשייה. הכתיבה היא פנטזייה. הכתיבה נועדה לטרנסצנדנטציה. כן, מילה קשה. אבל נראה לי שאייתתי אותה נכון. באמצעות הכתיבה, אני מתעלה מעל חדגוניות היומיום, מעל מה שנקרא "הדיכאון". אבל אני לא קורא לו כך. כי איך משהו יכול להיות מדכא, כשהוא רק משחרר אותך, גורם לך לנסוק לגבהים יותר ויותר גבוהים? אבל האם באמת גבהים יכולים להיות "יותר גבוהים"?

אני אוהב את השקט שבאי-עשייה. את הדממה דמויית המוות שבה. זה באמת אי, למרות שממש במקרה המילה הזאת נמצאת שם. זה אי, שמבודד מהאנדרלמוסיה, מהצורך המוזר הזה של אנשים להתגבר על תחושת האשמה שבאי-העשייה באמצעות עשייה בלתי פוסקת. אבל, אין מה להיות אשמים! אין שום עוון בלא לעשות דבר, בלא לעשות לא-כלום. אמנם אלוהים אמר "בזיעת אפך תאכל לחם", אבל זה פאקן עונש! שלא לומר: קללה. אלוהים קילל הרבה בספר בראשית. קללות אמיתיות. לא גידופים. קללות, הופכות למציאות. הן למעשה, נבואה שחורה. אבל מדוע הקללה הזו הפכה למציאות? מה יש בה שגורם לאדם להרגיש, לא רק לחשוב, שהיא כה מחייבת, עד כי באמת, הדרך היחידה לברוח ממנה, היא לבצע איזה פשע, עוון, עוולה ואז, כמובן, להרגיש אשמה, כמתחייב.

זה הדבר הזה, בפנים. כמו שמישהי תיארה שיש לה זאבה צמאת-דם בפנים, שגורמת לה לרצוח אנשים. נראה לי שגם לאנשים האלה, שלא מסוגלים ללא עשייה, יש בפנים איזה משהו כזה. אני לא אומר "ריק", כי "ריק" הוא משהו לא אקטיבי. אולי חור-שחור. חור-שחור הוא אקטיבי. חור-שחור שכדי שיוכל לגדול, לאכול עוד ועוד יקומים, הוא חייב את העשייה. אבל, אולי זה בעצם פרזיט. פרזיט של הנפש, או הנשמה, תלוי איך מסתכלים על זה, שבעצם רובץ בתוכה וחי מהעשייה.

כי בעצם, אין שום תועלת בעשייה, אין שום היגיון בלנקוט בה. העשייה, איננה מהלך פוזיטיבי, היא לא מקנה לנו משהו. אנחנו לא נהנים מהעשייה, אלא מעצם העשייה, מעצם כך שהרגענו את רגשות האשמה, שקיימנו את הקללה, שאנחנו בסדר. להיות בסדר, זה לא מספיק בשבילי. זה אף-פעם לא היה מספיק בשבילי. אני לא הפסקתי להיות עפר, בשביל להיות בסדר. גם עפר, יכול להיות בסדר. וכשאשוב להיות עפר, גם אהיה בסדר. אז אני עצלן. וגאה בזה.

מסה על תענוגות וייסורים

לכל אורך שהותי עלי-אדמות רק שאלה אחת טרדה את מנוחתי והיא: האם מוטב לסבול סבל רב-משמעות מאשר להתענג עינוגים חסרי-משמעות? מצאתי את עצמי מזה זמן-רב תוהה כלל אוכל להתענג עינוגים חסר-משמעות, מרגע שגיליתי שהקדרות קוסמת לי בעוד העליזות משמימה.

ומדוע בעצם צריך להיות זה כך? מדוע שהתענוג לא יהיה בעל משמעות ודווקא הסבל יהיה חסר משמעות? מה יש בו בסבל שגורם לנפש לנהור אחריו, לתחושות להתעדן, לרגש להגיע לכדי אקסטזה? ומדוע התענוג הינו כה דל, כה רגעי, כה ריקני?

שנים ארוכות חשתי שמשהו איננו בסדר בי, כדברי מוריסי משוררי הנערץ. כשהבטתי על האנשים הנהנים מהתלוצצות דחוקה, משיחה בעלת טונים עולים ויורדים ללא סיבה, מיחסי-מין להם הם מתעקשים לשווא ליחס משמעות, תלבושות מהודרות, תהלוכות חגיגיות, מסיבות נוצצות, "לשם מה כל זה בכלל?" הייתי תוהה ביני ולבין עצמי ואף מתרה וממשיך "מדוע השותפים הללו לגזירת האנושיות לא מכלים את זמנם בדברים הקודרים המשמעותיים במקום להתמכר לדברים העליזים חסרי המשמעות?"

שנים ארוכות תהיתי, כיצד זה שאנשים לא מזנקים מרצונם לאוקיינוס של היגון, לאגמים הגדולים של העצב, לימים של האבל ולנהרות הקדרות? מדוע הם כה עסוקים בלהשיג את הדבר הזה "אושר", כשלמעשה האושר האמיתי כל הזמן נמצא לידם, לא, לא לידם, איתם, בתוכם. מדוע לו לאדם לשאוף "למצות את הקיום" וכדי-כך להתנסות באינספור הבלים בלתי-מספקים לנשמה, במקום לגמוע בשקיקה את מימיה הטהורים של האובדנות, בגוף ובנפש?

משמעות. מהו טיבה של המשמעות? מהי טיבה של המשמעות? מדוע הנפש קמלה, לעיתים באופן מידי, כמו במגע עם גזע רעיל, כשהיא איננה מקבלת את מנת המשמעות? מדוע הנפש איננה מסוגלת להתקיים ללא משמעות, רק תוך ריצוי הצרכים הבסיסיים, חירבון, השתנה, אכילה, גמירה? מה יש בנפש הזה/הזאת שכל כך מייסר אותנו כשאנחנו נוברים בתוכנו ולא מוצאים שם דבר? ומהו הדבר הזה שאנחנו מחפשים למצוא ולא מוצאים? איך אנחנו בכלל יכולים לדעת מה אנחנו מחפשים, כשאף פעם לא מצאנו את זה?

מכתב לשופט,

אני לא יודע אם אתה זוכר אותי. הייתי רואה אותך פעם, בדרכך לעבודה. עוד לפני שידעתי איפה אתה עובד. רק ידעתי שאתה שופט. היית הולך לבית המשפט באותו קיצור דרך שאני הייתי הולך בו, פוסע קלילות מעל הגדר החיה. חשבתי אז שזה מגניב, ששופט מגיע ברגל לעבודה. פעם גם שוחחנו קצרות וחשבתי שאתה אדם נחמד. אולי בעצם אתה זוכר אותי. נדמה לי שפעם ראיתי אותך בבית הכנסת. אני בחרדה שאראה אותך שנית. דעתי עליך השתנתה, מאז שהבנתי איפה אתה עובד ומה אתה עושה בעבודה שלך. ניסיתי להבין מה גורם לאדם לעבוד במקום שהוא בית מטבחיים ליותר מחצי מהאוכלוסייה.

האם זה משהו מהילדות? האם זה קשור לזה שאדם בוחר שלא להביא ילדים לעולם? האם קל יותר לאדם שאין לו ילדים, לפגוע בילדים של אחרים? אולי אבא שלך לא תיפקד? אולי הוא שנא אותך? האם הוא הלקה אותך? ומדוע כולנו צריכים לסבול בגלל זה? אולי אתה לא מתפקד כאבא? וליתר דיוק: מה בדיוק הדבר הזה, שגורם לך שלא להכיר בזכותו של אב להורות? או ליתר יתר דיוק: מה בדיוק הדבר הזה, שגורם לך שלא להכיר בזכותם של ילדים לאב?

אחרי הרצח הראשון, אתה מרגיש ניקיון כזה בגוף. אבל אחרי הרצח השני, זה כבר נהיה רוטינה. איך אתה יכול להמשיך לשמור על עניין? מה אתה עושה כדי לשמור על עניין? לא נראה לי שאתה זוכר אותי. כולנו אותו דבר בדיוק: פרצוף אחיד של אב מיוסר, רגע לפני שהוא מבין שגורלו לשחיטה, רגע לפני שהסכין משסף את גרונו והוא נותר קפוא לנצח בהבעת הלם.

אולי מה שאתה אוהב זה איך הכל נעשה נקי. במילים יפות. איך אתה מוצא דרך לכנות "אמין" תסקיר מוטה לחלוטין, רצוף שקרים בוטים וחסר לוגיקה פנימית, שגם בלי להכיר את הנפשות הפועלות, די לראות איך לאם מיוחסות כל הנפלאות ולאב מיוחסים כל הנוראות, איך האב מועלם אל מול רצון האם, כשלפעמים אפילו מיותר לציינו, לא רק לפוגשו. ובית החרושת של השקר והאימה יכול להמשיך להתפקד כרגיל כשיש מי שנותן לו את הגושפנקא ואף מהלל את מקצועיותו לעילא ולעילא, כאילו מדובר באיזה הליך אובייקטיבי.

אני זוכר שהייתי מאזין באימה לצרידות החולנית בקולך, כשהכתבת לקלדנית עוד החלטה מרושעת, שמבוססת על דברי הבלע של אם הוזה בנפשה וחושב לעצמי "האם הוא נהנה מהרוע הזה?" ולעיתים היה נדמה לי שאינך נהנה מעצם הרוע, אלא מכך שאתה חושב שאתה באמת ובתמים עושה עבודתך נאמנה שומר על הסדר הקיים. ומהו הסדר הקיים? שלאב יהיו פירורים, של חדווה מילדיו ורצון להמשיך לחיות. ככה זה מספיק. לך לא אבל. אתה באמת ממשפחה עשירה, ככה קראתי בעיתון. מעולם לא היה חסר לך דבר. הסכומים האלה שאתה גוזר, הם כאין וכאפס לעומת מה שיש לך בבנק.

אבל אתה יודע, כשאני חושב על זה, נראה לי שזה לא מקרי שבחרת במקצוע הזה. זה יותר, כמו שאומרים: המקצוע בחר בך. ממשרד עורכי הדין הכושל שפתחת, לגלימה המתנפנפת ולפטיש ביד, יש בכל זאת פער די גדול. לא שאי-פעם היית צריך ללמוד את זה. לא לומדים להיות שופט, זה אתה.

מסה על הריח הלא נעים

הריח, הלא נעים, הוא תמיד שם, גם אם הוא לא באמת שם. הוא שם, כאיום. הוא שם, כהבטחה רעה. אתה תמיד יודע שהוא יופיע מתישהו ובצורה הכי לא צפויה. אין משהו שאתה באמת יכול לעשות, נגד הריח הלא נעים. הוא יופיע ויתפשט באויר, כשאתה הכי פחות מוכן אליו. אתה לפעמים חושב שהנה הוא מתחיל להתפשט באויר, אבל זה עוד לא שם. אבל זה לא משנה, כי אתה כבר מרגיש אותו, אתה מדמיין אותו. אחת ההפרעות הכי קשות, היא דימיון ריחות. כשאתה מדמיין ריח, אתה למעשה חש אותו, כפי שהוא. זה לא משנה אם הוא שם, או לא, כי ממילא, כל החיים שלנו מתנהלים בדימיון. אנחנו ממש חשים את המציאות, מעט מאוד. רק אולי כשאנחנו נופלים ממש חזק ומקבלים מכה. יכול להיות שגם כשאנחנו מתים, אנחנו לא חשים את המציאות. המוח שלנו, הוא כל הזמן עסוק בלגרום לנו לחיות בדימיון. גם כשאנחנו חושבים שאנחנו נופלים ומקבלים את המכה, זו למעשה נפילה של פעם ומכה של פעם, או שמעולם לא באמת נפלנו והוכינו ותמיד חשנו זאת רק בדימיון. אבל הריח, הוא הכי חמור במובן הזה. לריח יש תחושה של מוחשיות חזקה במיוחד ובייחוד לאנשים שרגישים לשלילי, ריח לא נעים זה הדבר הכי גרוע שיש.

"איך אתה מרגיש עם עצמך כעת?"

"בסדר."

"אתה לא נמצא בלחץ מסויים?"

"יש לי קצת הרגשה שאני אמור להיות בפאניקה כי דברים קורסים."

"אתה רוצה להיות בפאניקה?"

"כן, לפעמים זה נחמד, התחושה הזאת."

"אתה לא מרגיש קורבן במצב הזה?"

"קורבן של הנסיבות? כן, יכול להיות. אבל אני אוהב להיות קורבן של הנסיבות."

"למה?"

"זה נותן לי תחושת כוח."

"כוח? איזה כוח?"

"הכוח לחוש שאלוהים אוהב אותי."

"כי הוא הנסיבות."

"כן."

המחשבה, שהדברים האלה ייקראו אי-פעם, בעתיד, על ידי כותבם וייחשבו למטופשים, גורמת לתחושה לא נעימה. הניסיון העיקש וחסר כל הסיכוי, לגרום למחשבה הזאת להעלם ובמקומה למחשבה "זה לא כל כך נורא" להגיע, דומה מאוד לריח הלא נעים. הריח הלא נעים, מבקש ממך להתכחש מקיומו, אבל כמו כל פיל אדום/לבן קלאסי, עצם הניסיון להתכחש לקיומו רק מחזק את קיומו, שלא לומר: בורא אותו. אתה מנסה לחשוב על עצמך, באטמוספירה הזאת של בני-אדם, של מחשבות קדומות, של דעות, אידיאולוגיות, צורות דיבור מקובלות ומגלה שבעצם אף-פעם לא היית שם. אף-פעם לא היה לך ריח, נעים או לא נעים. זו הכל אשלייה, אבל כמו כל אשלייה, זו אשלייה שלא באה לעולם סתם ככה. הייתה לה סיבה. אולי הייתה נקודה בזמן שרצית שלקיום שלך יהיה משמעות בעיני אחרים. אבל זה אבד. זה כבר ממש לא משנה לך.

מסה אודות משמעות הנוסח "האב רשאי"

במסגרת הליכים משפטיים, לעיתים נתקלים בנוסח החלטה או פסק דין, כגון "האב רשאי לקחת את ילדיו בימים שני ורביעי, בין 15:00 ל-19:00". מה זה אומר בעצם "האב רשאי"? האם זהו נוסח שנותן לאב חירות, או שמא זהו נוסח שמגביל את חירותו? ומה בנוגע להורותו של האב - כיצד המדינה רואה אותה, כפי המשתקף מנוסח זה?

מחד, אילו היה כתוב "האב חייב", ניתן היה לומר שכופים על האב לקחת את ילדיו, בימים מסויימים ובשעות מסויימות. ומכאן ניתן להסיק, מאחר שהגיע הדבר לבית המשפט ומכאן שלא ניתן בהסכמה, שייתכן שימים אלה ושעות אלה אינן מקובלות על האב (ייתכן שניסה לשנות את זמני השהות ולא עלה הדבר בידו, ייתכן גם שלא). מאחר שלא מדובר בחובה, משחררים האת האב מהכפיפות לזמנים אלה. וייתכן גם, באופן היפותטי, שישנו אב שכלל איננו מעוניין בהורותו ואז השופט מקל עליו, בכך שאיננו מחייבו.

מאידך, אילו היה כתוב "האב חייב", ניתן היה לומר שבית המשפט רואה בזמני השהות חובה של האב, לא פחות משהוא רואה במזונות, למשל. מכאן, שאב שאיננו מקיים את זמני השהות, מוטלות נגדו סנקציות כפי שמוטלות על הורה שאיננו משלם מזונות. החובה, מראה שבית המשפט לוקח ברצינות את עצם זמני השהות ומכאן גם את עקביות ותדירות הקשר עם ילדיו. החובה, מראה שבית המשפט רואה בקשר של הילד עם אביו, לא חשוב פחות מהקשר של הילד עם אימו.

ומה בעצם אומר "רשאי"? מתי אדם רשאי למשהו? האם צריך לומר על אדם שהוא רשאי לנשום חמצן? האם צריך לומר על אדם שהוא רשאי לפסוע בעולם? מתי בעצם צריך לומר על אדם שהוא "רשאי"? כשאדם נגיד הולך לשחק טניס ובפתח מועדון הטניס יש שלט שאומר "מנויים רשאים לשחק בין השעות 12:00 ל-22:00", מה הוא מבין מזה? שבשאר שעות היום, נאסר על מנויים לשחק. הרשות מתקיימת לצד האיסור ואין לה כל משמעות אילמלא האיסור.

אותו דבר לגבי זמני השהות, הנגזרים ממשמורת האם. ישנם פרקי זמן מסויימים, אשר בהם האב רשאי להיות עם ילדיו. לעומת זאת, בשאר הזמן, אסור לאב להיות עם ילדיו. אילו היה רשאי האב להיות עם ילדיו כל הזמן, אולם חובה עליו היה להיות בפרקי זמן מסויימים, הנוסח "רשאי" היה נתפס כנוסח משחרר והנוסח "חייב" היה נוסח כובל. מכאן, שלמעשה בנוסח הגדרת זמני השהות, בית המשפט קובע שהמשמעות של המשמורת, איננה רק בכך שהילד נמצא במקום מגורים אחד רוב הזמן, אלא שלמעשה הזמן כולו נתון בידי האם, למעט אותם פרקי זמן מסויימים בהם האב רשאי להיות עם ילדיו.

מסה על המשמורת

זה לאחרונה פחות מעניין אותי. אני מרגיש שמיציתי את הנושא בכתיבה. זה לא שהנושא לא כואב לי ואני לא חי אותו מידי יום (ואני גם רחוק מאוד מלהשלים איתו). אבל באמת, אני לא מרגיש שאני יכול עוד להשתמש בו (=יכול לעשות איתו משהו מעניין). אבל בכל זאת, יש עוד איזה משהו.

הרומאים המציאו את "הפרד ומשול", נראה לי. שמעתי מישהי שבאה לפה, פנסיונרית שבאה לפה והיא דיברה על זה שפעם המנהלת נהגה פה בשיטת "הפרד ומשול" (זה היה נשמע לי משהו אינטלגנטי מידי להגיד, בשביל מישהי שעבדה פה. ועוד מוצאת עניין בלבוא לפה, אחרי שהיא לא עובדת פה). האמת שלא חשבתי שבאמת "הפרד ומשול" זה משהו שמישהו יכול באופן מכוון לעשות, זה נשמע משהו שנעשה מעצמו, שהרי אנשים מטבעם הם בעלי אינטרסים שונים וטבעי שיריבו – גם ללא יד מכוונת. ועדיין, לפעמים נדמה לי שזו באמת סוג של צורה שלטונית.

המשמורת. ה-משמורת. יש לי חבר שקורא לזה "משמרות" במקום. אני מתקן אותו. זה נשמע זילות של המושג, כאילו אנחנו עושים משמרות, כאילו אנחנו במין בית חרושת. עושים משמרות. אבל אני יכול להבין למה הוא מתבלבל. זה נשמע משהו כבד. גם המשקל של המילה כבד. "משמורת", כמו "אשמורת". שמירה. על מי שומרים פה, או יותר נכון: מפני מה שומרים? או מפני מי?

כי זו בעצם שאלת המפתח. חכמים ומבינים ממני ניסו להבין: מה זה בעצם אומר? הרי על פי חוק, שני ההורים הביולוגיים הם בעלי מעמד שווה. למה צריך את עיטור הכבוד הזה? מעבר להנחה בארנונה, או הקלות שבה ניתן לשבש את זמני השהות (וביננו, זה לא באמת מה שגורם למשטרה להתייחס ברצינות לתלונה של אישה ובחוסר-רצינות לתלונה של גבר). חייב להיות משהו יותר מזה. כי מילא שנשים נאבקות על זה (שהרי אישה שאין לה משמורת, כשהמשמורת היא 99% אוטומטית, מרגישה שיש בה משהו פסול ובזאת היא בעצם נאבקת), מדוע גברים נאבקים על זה? הרי תכלס, גם אם זכית ל"משמורת אב" או בשמה המודרני "משמורת משותפת", הדבר היחיד שזה אומר שהיה לך עורך דין ממש טוב, או שופט סימפטתי, או שפקידת הסעד ממש שונאת את האישה. זה לא שאתה הורה יותר טוב מכל הורה אחר במדינה. וכאילו האם באמת מלבד אלוהים או הטבע עצמו, מישהו יכול להגיד איזה הורה מיטיב יותר לאדם מסויים (כן, מפתיע ככל שזה יישמע, ילדים הופכים להיות אנשים!)? ואם כן, אז לשם מה קיימת האבולוציה בכלל?

הפרד ומשול. זה החלק שמגיעים להפרד ומשול. וגם, מחזיר אותנו לרומא. היישר לגלדיאטורים. הפרס הגדול של הגלדיאטורים, זאת אני יודע על פי צפייה בסדרות טלויזיה בנושא, הוא בכך שהפכו להיות אזרחי רומא. הגלדיאטורים, כעבדים, היו מוכנים להרוג זה את זה, רק ש... רק ש... ייתנו להם כבר להיות אזרחי רומא. וככה בעצם, מעבר לזכויות האמיתיות שהיו לך כאזרח רומא, לא היית יותר עבד. כי מרגע שמגדירים שיש אדם אחד שהוא סוג א ויש אדם אחר שהוא סוג ב, ברור שכל אדם יירצה להיות סוג א. מה שזה לא אומר (וזה באמת לא אומר כלום).

מסה על חוסר היכולת לחוש דבר מלבד צער

"אני מרגיש לא מתוחזק מספיק."

"מה? מה זה אומר "לא מתוחזק מספיק"?

"אני מתבייש להגיד."

"אל תתבייש."

"אני לא יכול."

הפחד. אם יש משהו שקורה כשמתבגרים, זה שהפחד לובש צורות חדשות, בתדירות יותר גבוהה. אם פעם ידעת שאתה הכי מפחד מאנשים וכשמדובר באנשים אתה הכי מפחד מאירועים חברתיים, היום אתה מבין שיש עוד דברים שאתה מפחד מהם ולא פחות.

כשאני נזכר בכל הפעמים שבהם חשתי קורת-רוח מסויימת מזה שיכולתי להביע את עצמי בדרך הסודית הזו "הכתיבה", אני לא יכול שלא לחוש מטופש. לחשוב שאי-פעם רחשו בי אילו-הם רצונות, דחפים, יצרים, שהיו צריכים להגיע לכדי מימוש וכעת, תודה לאל, אין בי דבר.

בסופו של דבר, אתה משלים עם זה, שכבר לא תרגיש משהו מלבד צער וגם את (ה)צער עצמו, אתה כבר לא ממש מסוגל להרשות לעצמך להרגיש. מה שאתה יכול לעשות זה לשכב בשקט שעות מתחת לשמיכה ולנסות ממש חזק לחשוב אם אתה נהנה מזה שאין לך בשביל מה לקום מהמיטה, או שזה מייסר אותך לא להרגיש דבר ולהגיע לבסוף למסקנה שאף אחת מהתשובות לא ממש משנה.

הרומנים שחשבת לכתוב, מתוך השפעה של כתבי טולסטוי, צ'כוב וגוגול, כבר לא ייכתבו. גם לא הסיפורים הקצרים. זה נראה מטופש לבחור לספר עלילה מסויימת, כשבכל רגע נתון מתרחשות אינסוף עלילות ואין עלילה אחת עדיפה על רעותה.

אתה מחייך, מנסה לחייך, מנסה לגרום לעצמך לחשוב שזה בסדר שרואים את השיניים שלך, גם בתמונות ונבהל מהמחשבה שתראה את עצמך בראי, אבל נבהל יותר כשאתה מביט בו ומגלה שזה הרבה פחות גרוע ממה שחשבת ושוב המוח/הדימיון/המחשבה משטים בך יותר מידי.

אם היה משהו שפעם באמת רצית, אתה זוכר רק במעומעם מה זה היה ולא מצליח להיזכר למה כל כך רצית את זה. זה נראה מושלם להיות אלמוני. רצית להיות מעל כולם כדי שלא תצטרך לדבר איתם, אבל ממילא אתה לא באמת צריך לדבר עם אף אחד. הם לא אוהבים את זה, אבל הם היו ממש שונאים את זה, אילמלא היית אלמוני.

"אז מה נשאר מהאהבה של טולסטוי? האם עדיין אינך מסוגל לאהוב את אחיך בני האדם במקום פשוט לפחד מהם?"

"לא, אבל אני בסדר עם זה."

"ככל שאני חושב על זה, אני חושב שהמסקנה הבלתי-נמנעת היא שאם אתה רוצה לחיות חיים של אהבה וחופש, אתה חייב להשתחרר מהפחדים שלך, אתה חייב לחשוב על זה שגם כשהתרחיש הגרוע ביותר יתרחש, זה שממנו אתה מפחד יותר מכל, זה עדיין לא יהיה רע כלל וכלל ולכן אתה יכול להמשיך בדרך האהבה והחופש, ללא כל חשש."

"כלל ועיקר, כן."

"כלל ועיקר."

"אתה מנסה למצוא דרכים לחיות חיים יותר נסבלים. אני לא אוהב את זה."

מסה על התבגרות

אני בעיקר עייף, מלהתעייף. זה לא חדש. האמת, האותנטיות, פינו את מקומם לניסיון לעמוד באיזה רף. דמיוני לחלוטין, כמובן. להיות "בסדר". לקבל את החותמת "בסדר". את הגושפנקא, מהמשפחה, מהסביבה. "אז מסתבר שהוא לא כזה מוזר כמו שתמיד חשבנו".

ומה זה משנה, מה הם חושבים? הם לא באמת חיים יחד איתך. ואתה לא צריך לחיות יחד איתם. כשתמות, הם ימשיכו לחיות, או שכבר מתו מזמן.

כשאתה לבד, כשאתה לגמרי עם עצמך, זה לא קל להיות עצמך, אבל כשאתה לא לבד, זה בלתי- אפשרי. בכלל, מה זה אומר "להיות עצמך"? פעם חשבתי שזה אומר תחושה. השתמשתי במילים גבוהות כמו "מטאפיזיות" ו"טרנסצנדנטליזם", שאת משמעותן אני לא ממש יודע, כדי להביע זאת. אולי לא הייתי מדוייק במילים, אבל התחושה הייתה מדוייקת. ניסיתי להגיע למקום שאני יודע שהוא המקום שלי, כי אני מרגיש שהוא המקום שלי ולו בגלל שלאף אחד לא יכול להיות המקום הזה.

שפה. ייחודיות. אתה מאמן את המוח לחשוב. אתה מאמן את המוח להשתמש במילים. אתה מאמן את המוח לתת לך הרגשה טובה, כשאתה משתמש במילים מסויימות, בתחביר מסויים. אתה מאמן את המוח לתת לך הרגשה רעה כשאתה לא משתמש במילים הנכונות, או כלל לא משתמש במילים.

אבל מתישהו אתה מתעייף מהמשחק הזה ואתה מבין שלמעשה זו הונאה בתוך הונאה בתוך הונאה. אין שום דבר שאתה באמת רוצה לעשות. אין שום דבר שאתה באמת שואף אליו. והדבר היחיד שמחזיק אותך בחיים זה "תסריט יום הדין", כאילו יש איזו קטסטרופה שאתה צריך למנוע וכל קיומך מוקדש למניעת הקטסטרופה הזאת. אבל בסופו של דבר, בתוך תוכך אתה יודע, שגם אם תתרחש הקטסטרופה הזאת, זה יהיה הרבה פחות נורא מכל היגיעה הזאת שמוקדשת למניעתה.

וכל הסחות הדעת האלה, שהפכו להיות לפס הקול העיקרי, הן לא באמת מאפשרות לך להרגיש שאתה עושה משהו עם עצמך. אבל מה זה "לעשות משהו עם עצמך"? אם אני יכול לחשוב על רגעים בחיים שעשיתי משהו עם עצמי, אלה הרגעים שעשית הכי פחות. הרגעים שהייתי הכי קרוב ללא לעשות דבר. אבל באמת. לא סתם לשבת ולשמוע מוזיקה או לשחק, באמת לרוקן את המוח לחלוטין. סוג של מדיטציה, להרגיש איך הכל מתרוקן ממשמעות ומה שנותר זה רק להיות. וזה לא כזה קשה, כשזה כל מה שעושים.

אבל הנושא של המסה, מה זה בעצם אומר? אני מניח שזה אומר להבין שכל מה שאי-פעם רצית כבר לא יהיה וכל מה שנותר זה איכשהו להשלים עם ההווה. למצוא דרכים פחות מייסרות, או מייסרות בצורה מענגת, להשלים עם ההווה. לבוז לעצמך הישן. איך אפשר לבוז לעצמך הישן, כשאתה בעצם עוד עצמך הישן? אולי לדעת שאין משהו שאתה יכול לעשות ולכן להרגיש פחות תסכול, פחות צער. להבין שבעצם עשית כל מה שאתה יכול לעשות ואין משהו שאתה יכול לעשות. אין שום דבר שאתה צריך לעשות. לדעת שהמילים האלה שאתה כותב כעת, לא תהיה להן כל משמעות מחר. או אולי כמו בשיר של JESUS AND MARY CHAIN - So what if I run?

Where would I run to?

מסה על היתרון שבלא לחוש כלום

אני זוכר כששכבתי, על הספה, בחושך. לא הרגשתי כל כך טוב. והיה כבר מאוחר. ואחי בדיוק חזר מהצבא ולא הבין למה אני בסלון, על הספה, בחושך. במקום בבסיס. אבל לא התחשק לי לחזור לבסיס.

אני זוכר שהרגשתי מעט. מאוד מעט. כבר אז, הייתי מרוקן מכל רגש, כמעט. אבל הרגשתי טוב. כמו מישהו ששותה ממש הרבה, עד שהוא לא מרגיש כלום, כמעט.

אבל, עדיין, מרגיש משהו.

רציתי להרגיש מעט. זה טוב להרגיש מעט. אי-אפשר ממש לא להרגיש דבר. אבל להרגיש מעט – זה אפשרי. זה נסבל. זה לא מביא אותך למצב של פאניקה, זה לא גורם לאובדן עשתונות, זה לא גורם לך להרגיש שאתה מאבד שליטה.

דברים יאבדו. מופעל מספיק לחץ של כוחות הרשע/התהום כדי שהדברים היקרים ביותר לך יאבדו. ככל שאתה מרגיש יותר כלפי משהו או מישהו, הסיכוי שהוא יאבד גדול יותר. יהיו כאלה שיכנו זאת "פחדנות". אני מכנה זאת "הישרדות".

אני לא מעריך הישגים. אני לא חושב שאפשר באמת להשיג משהו. אני חושב בדיוק כמו פרמנידס. המצב הנכון של העולם הוא חוסר-תזוזה ולפיכך כל פעם כשאנו מזהים תזוזה זו אשליה.

גם לגבי ההרגשה, התזוזה היא אשליה. מעולם לא הרגשתי טוב יותר, או גרוע יותר. וגם כשאני אומר שאני פוחד לאבד דבר-מה, זה רק אומר שאני שקוע באשליה. אבל לא איכפת לי, כל עוד האשליה לטובתי. כנראה זה משהו שאני צריך.

"הונאה-עצמית. אתה מרגיש יותר מידי. לכן אתה מותש."

מסה על בריונות

חשבתי לכתוב "מסה על אלימות", אבל אז הבנתי שהדבר שיותר מעניין אותי לכתוב עליו הוא "בריונות". אני לא בטוח שאני יודע למה, אבל לדברים שאני כותב ב-16 השנים האחרונות (מאז שנת 2000, אז כתבתי את הרומן "ירושת כל פרליני המחר"), יש פחות חשיבות. אולי זה בגלל שאני מקנה להם פחות חשיבות, על מנת שלא לאצור בהם את גרעין קיומי ולהתאכזב משאינם חיים במקומי חיים אלה, או שאולי יש לי תפיסה אובייקטיבית ("סובייקטיבית") של הדברים ומבחינה זו הם פחות חשובים.

הגבתי על פוסט של מישהו שאני לא ממש מכיר, שהגעתי אליו (אל הפוסט), מעוד מישהו שאני לא ממש מכיר. בפוסט הושמעה הטענה שהפמיניזם הרדיקלי הוא לא אלים, בגלל שלא מופעלת אלימות פיזית כלפי הקורבנות שלו. ובכן, זו טענה שאפשר לראות בה נכונה. כלומר, הפמיניזם הרדיקלי, כפי שהוא מתבטא בחקיקה של חברות הכנסת מטעם "ארגוני הנשים", מכוון לפגוע בגברים בכלל ובאבות בפרט, אבל הוא לא נותן להם אגרוף בפנים. הוא עושה את זה בדרכים אחרות.

בריונות. זו מילת המפתח. מיהו בריון, או BULLY באנגלית? או במילים אחרות, מה עושה אדם לביריון? מה מפריד בין אלימות סתם, שיכולה גם להיות מתוך הגנה עצמית ובין אלימות ביריונית? ביריון, כפי שאני רואה זאת, הוא אדם שיש לו כוח רב יותר ומשתמש בכוח הזה כנגד הזולת, אך ורק לשם מימוש העליונות שלו. המחשבה הראשונה שלי היא על הבריון בביצפר. הבריון בביצפר לא נטפל לכל אחד, הוא מחפש את החלשים ביותר, מזהה אותם ונטפל אליהם.

האדם נמצא במצבו השברירי ביותר, לא כשהוא עומד לאבד את חייו, אלא כשהוא עומד לאבד את היקר לו. במצב הזה נמצא אדם בהליכי פרידה, שיש לו ילדים. במצב הנורמלי של הדברים, ללא בריונות, אדם יכול להיות בטוח, שיהא אשא יהא, ילדיו לא יופרדו ממנו. במצב של בריונות, האדם, במצבו השברירי ביותר, כשהתלות שלו במוסדות המדינה – הרווחה, מערכת המשפט, המשטרה – היא מוחלטת, כי להם יש את הכוח לקבוע אם יראה את ילדיו אם לאו, הוא הקורבן הראשון של הבריונות הפמיניסטית רדיקלית.

כאמור, בריונות, בשונה מאלימות, היא מאפיין ברור של יחסי כוח של חזק מול חלש. לכן, להיות קורבן לבריונות, זה דבר שיכול לגרום לסימפתיה גדולה מאוד של הסביבה, במידה שאתה "הקורבן המידי" (קרי: אישה) ומאידך יכול לגרום לניכור גדול מאוד של הסביבה, כשאתה ה"תוקפן המידי" (קרי: גבר). במקרה הראשון, קל מאוד להבין איך מישהו שנראה חלש נפל קורבן לבריונות, במקרה השני קשה מאוד להבין איך מישהו שנראה חזק נפל קורבן לבריונות. במקרה הראשון, האינסטינקט הוא להושיט יד, במקרה השני, האינסטינקט הוא לגדוע את היד המושטת.

מסה על הדרכים למניעת שחיקת הרגש ("מסה על הדרכים למנוע שחיקת הרגש")

מתישהו, אתה מתעייף. לפעמים זה קורה מוקדם מאוד, ככה בגיל ההתבגרות. לפעמים זה קורה מאוחר יותר. אבל מתישהו, אתה מתעייף. לפעמים זה קורה כשאתה עוד ילד. המעמסה הרגשית, גדולה מידי. אתה מגלה שאתה מסוגל לחייך, או לבכות, רק כשאתה מזייף את זה.

אז אתה מתחיל לשמוע מוזיקה. אתה שומע מוזיקה של החברים של אחיך הגדול. סוויד, ניקייב, פיקסיז וקצת סוניק יות'. וזה עושה לך משהו. ואתה מרגיש רגש. הרבה רגש. ואתה מתחיל לראות סרטים, של החברים של אחיך הגדול. לינץ', גרינוואי, ונדרס ו"ליבו של אנג'ל". ומתפעם. ובחורות. היצר יודע מעולה לעבוד על הרגש, לגרום לך לחשוב שאתה מרגיש משהו שאתה לא באמת לא. לא באמת לא = לא מרגיש דבר. בחורה ברונטית עם מבטא רוסי כבד ועיני בדולח, משתתפת בסמינר "כפר וחברה כפרית במזרח-אירופה במאות י"ז וי"ח".

ואז, יום אחד, בלי להתכוון למשהו, היא מספרת לך שהיא רבה עם החבר שלה ואתה מקווה שהם נפרדים, אבל שבוע אחרי זה אתה מבין שזה לא קרה ועדיין, אתה זוכה רק לנזיפות על הצהרות האהבה שלך (ואתה, עוד בכלל מתאושש מפרשיית האהבה הכואבת ההיא עם אילונה פאהטרו). ואז אתה מפסיק הכל, טוטאל שאט דאון, מרגיש שאחרי הכל אבא צדק ונשבע לעצמך יותר לא לחזור לזה, במילים "זה יותר לא ייקרה". או משהו כזה.

אז אתה מתחיל לעשות דברים. משהו בתוכך מנסה בכוח לנער את הרגש, להקימו ממרבצו. לפעמים נדרשת ברוטליות עזה לשם כך. זה דורש יערות, מערות, בתי-קברות, הסחות-דעת לאינספור, הכל כדי למנוע הישנות המחלה הממארת הקרויה "אהבה נכזבת". אבל בעצם, זה סוג של פרדוקס, אתה מבין. כי למעשה אתה מנסה לא להרוג את מה שכבר מת (מזמן).

אבל, אתה בטח כבר מבין, אין באמת דרך למנוע את הישחקות הרגש. הרגש, נועד להישחק. האונות הקדמיות, הן לא יעזרו לך במקרה הזה, לא משנה כמה הן יהיו מפותחות. אתה מוכרח את הרגש שחוק, אתה אוהב אותו שחוק, אתה מסוגל להתמודד איתו רק כשהוא במצב הזה: "שחוק".

"אתה בעצמך מאמין במה שאתה כותב?"

"לא."

"אתה היית יכול לחיות חיים כפולים או משולשים, אולי אפילו מרובעים, נכון?"

"כן."

"היית יכול להיות מאהב, בן-זוג ואב, הכל באותו הזמן, אבל אף אחד מהם לא במסירות הדרושה, כי לא היית יכול להיות אף אחד מהם בנפרד."

"לא הייתי יכול להיות אף אחד מהם בנפרד."

"היית יכול להיות עם הרבה רגש ובלי רגש בכלל ואין בזה סתירה."

"כבר דיברנו על העניין עם האמביוולנטיות, שהקיום תלוי בה."

"כן, מזמן."

"זה עדיין תקף?"

"כמובן."

"מזמן."

מסה על נחיתות מדומה לשם עליונות ממשית

"אני למטה." אתה מסמס ומקווה שהיא תבין את זה כפי שזה. אבל לא. אין שום סיכוי לזה. אף אחד לא רוצה באמת להיות למטה, אתה חושב לעצמך. אף אחד לא רוצה להיות המגן המפלס את דרכו משערו שלו לשער היריב. כולם רוצים להתחיל מלמעלה. אבל אתה לא אוהב את הלמעלה, אף פעם לא אהבת את הלמעלה. הלמעלה, הוא מנצ'סטר יונייטד, הוא רוג'ר פדרר, הוא לברון ג'יימס, הוא מזוייף, חסר-השראה. הדברים האמיתיים, הם למטה, במצולות.

אתה זוכר הפעם ההיא [טקסט כלשהו]. אתה זוכר שחשבת וידעת, שכבר לא תהיה יותר למעלה. חיכית שמשהו ישקע אותך, היית שקוע עמוק בתוך האדמה. זו אפילו לא הייתה אדמה, כי אדמה היא משהו פוזיטיבי. אתה לא היית משהו פוזיטיבי, אבל גם לא נגטיבי. יש איזו דרגה של תיעוב עצמי, של דה-הומניזציה, שלמעשה מחסן אותך בפנים העולם. ואם אין דרגה כזו, אתה מוכרח להאמין שיש, כי אחרת נגמרו לך כל האסטרטגיות.

אבל לך נעים שם, למעלה. אתה רוצה להיות הפלנקטון של בובספוג שכולם דורכים עליו ונדבק לנעל, אבל זה רק מדרבן אותו לתכנן עוד ועוד תוכניות לשלוט על העולם. אבל אין לך באמת עולם לשלוט עליו, אתה רק מנסה קצת לא לאבד שליטה על העולם שלך, אבל זה קשה, קשה מנשוא. וכל פעם שנדמה לך שהנה, אתה לא יכול לרדת יותר משאתה נמצא כעת, "כי אני פאקן הכי למטה?!" מסתבר לך שאתה יכול לרדת עוד.

תמיד אפשר לרדת עוד. זו האשליה, שבבסיס האסטרטגיה הזו. נדמה לך שהיא מקנה לך את השלווה שביציבות, אבל בעצם לא, היא לא פחות אשליה מהאשליה של להיות למעלה, כי כמו שתמיד אפשר לעלות יותר, אפשר תמיד גם לרדת עוד. ומתישהו, באיחור אופנתי, אתה מגלה את זה, שלמעשה אתה לא מחוסן יותר. אתה פגיע, לעזאזל, פגיע לא פחות מאנשים עם פרופיל גבוה ולמה זה מגיע לך לעזאזל?

הרי כל הזמן עשית הכל כדי להיות פיסת הלא-כלום הבלתי-מאיימת בעליל שהינך, להיות זה שאף אחד בכלל לא יכול לדרוש ממנו משהו, כי הרי לכלום אינך מסוגל? אבל לא, זו הייתה הונאה-עצמית ואף פעם לא באמת האמנת בה. תמיד חשבת שאתה עושה הצגה, שאתה לא באמת מי שאתה חושב שאתה רוצה שיחשבו שאתה. וכשכתבת "אני למטה", למעשה התכוונת "אני למעלה".

רצית שכולם יהיו רגועים, ישנוניים ואז, כשהם הכי פחות מצפים לזה, לנשוף בהם את נשיפת המוות והם לעולם לא יידעו שלשווא היו רגועים לגביך. או סתם, לעלות לגדולה באופן בלתי-צפוי לחלוטין, למרות שתמיד היית שם. אבל למעשה, מעולם לא באמת היית שם. המקום היחיד שהיית בו זה המקום השנוא עליך ביותר – באמצע, יותר גרוע: ממש באמצע. בשורה הכי אמצעית. כן, עם כל ההמונים. אלה שהם לא מספיק עשירים בשביל להיות קרוב לבמה והם לא מספיק עניים בשביל להיות בשורות האחרונות.

וגם הפחד, תמיד נשאר. אם זה לא פחד מכישלון, אז זה פחד מהצלחה. אבל הוא תמיד שם, לובש לעצמו צורות לאינספור ומגוחך בעיניו שאתה מנסה לשטות בו באמצעות האסטרטגיות הכושלות הללו. "אז אתה רוצה להגיד לי שאתה מסכן כעת, שאני אעזוב אותך? אבל אין בי רחמים, אתה מבין? אני לא אעזוב אותך, להיפך! ככל שתהיה יותר חלש, אני אהלום בך יותר, כי אתה מבין, החולשה שלך רק מעירה בי את צימאון הדם!"

לא, אין רחמים. כמו שאמר הדרוזי הזה מהצבא "אם תהיה למטה ידרכו עליך". שנאת אותו, כי הוא אמר לך משהו בזוי, ששנאת לשמוע. אבל זו האמת. זה לא כמו בכדורגל, זה לא כמו בטניס. אי-אפשר באמת להגיע מאחור. אי-אפשר לעבור מהגנה להתקפה בהרף עין. כשאתה בהגנה, אתה תקוע בהגנה, אתה מפתח מנטליות של מגן וזה משהו אחר לגמרי ממנטליות של תוקף. אתה מתרגל. אתה שונא להיות למטה, אבל אתה מתרגל ואתה מוכן להרוג כל מי שישנה לך את ההרגל, אפילו שזה כשלעצמו הורג אותך.

מסה על הצניעות

כשהייתי ילד, רצתי מאוד מהר וקפצתי מאוד רחוק. אני זוכר שפעם ההורים שלי היו באסיפת הורים וכשהם חזרו הם סיפרו לי שהמורה לספורט אמר שלא די בכך שאני הטוב בכיתה בספורט, אני גם לא מתרברב. אפילו לא מדבר על כך. עם אף אחד. "הוא צנוע", אמר להם המורה לספורט. וזה עשה לי משהו. אני לא יודע למה, אבל אני זוכר שזה גרם לי להרגיש שההישגים בספורט שוליים, לעומת ההצטנעות.

(לפעמים קשה לדעת למה דברים מסויימים משפיעים עליך כל כך. אולי זה בגלל איך זה שזה נאמר? אולי בגלל שזה באמת נוגע לחלק מהאישיות שלך? אולי בגלל שזה משהו שנוח לך לראות את עצמך ככזה, או שאתה מנסה להיות ככזה?)

ומה זה אומר: להיות צנוע? והאם זו באמת צניעות, או סתם ביישנות? ביישנות היא תכונה מושמצת. ביישנות היא לא יעילה בחברה. ביישנות, כפי שאמר מוריסי, היא נחמדה, אבל מונעת ממך להשיג כל מה שאתה רוצה. צניעות, לעומת זאת, יש בה איזה משהו מיוחד. והיא לא בהכרח תכונה רעה. כלומר, מבחינת החברה.

מה זה אומר להיות צנוע? זה לדעת את מקומך ביקום. להיות בכל רגע נתון במצב הזה שאתה שוכב על הדשא הרטוב בלילה חשוך במיוחד ומביט בכוכבים ומבין שאי-שם, באחד הכוכבים המנצנצים, מישהו שוכב על הדשא בלילה חושך ומבין שאי-שם, באחד הכוכבים המנצנצים, מישהו שוכב על הדשא בלילה חשוך במיוחד. וזה אתה.

אבל, אני לא יודע. כמו שאני מנסה להיות ההורה הטוב ביותר, כי פעם אמרו עלי שאני הורה טוב, אני מרגיש שאני מנסה להיות הכי צנוע כי פעם אמרו עלי צנוע. הפרדוקס הוא, כמו אמני התענית מימי הביניים, שבעצם הניסיון להיות הכי צנוע, יש משהו לא כל כך צנוע. זו מין סתירה פנימית כזאת. אז, לפעמים אני אומר לעצמי שאני לא צנוע, לפעמים אני אפילו מתגאה בדברים, רק בשביל שלא ייצא שאני מנסה להיות צנוע מידי. "מנסה מידי להיות צנוע".

אבל זה לא אמיתי.

זה הכל אשליה.

אתה לא באמת יכול צנוע, כשאתה בכלל לא חושב שיש משהו להתגאות בו. הריצות ההן שהיית ילד, הן חלפו מזמן. גם הקפיצות ההן. מאז, החיים הם רק רצף של כשלונות. אז במה בדיוק אתה יכול להיות צנוע? בזה שאתה לא מתגאה בכך שאתה לא קופץ מהחלון מידי בוקר? בזה שאתה לא מתגאה בכך שאתה לא חותך ת'ורידים? בזה שאתה לא מתגאה בכך שלפעמים אתה מסוגל להגיד משפט בלי לגמגם? בזה שאתה לא מתגאה בכך שלפעמים אתה מסוגל להרים את המבט מהריצפה לכיוון המשוער של האדם שממנו יוצא הקול שמדבר אליך? בזה שאתה לא מתגאה בכך שאיכזבת ואתה ממשיך לאכזב את מעט האנשים שמכירים אותך?

(בקיצור: השאלה היחידה שרלוונטית בפסיכולוגיה ובפילוסופיה היא: מדוע אני רוצה לחשוב שאני כפי שאני? ככל שאדם מנסה להבין עצמו טוב יותר, הוא מגלה עוד ועוד פרדיגמות שהוא כלוא בתוכן, עוד ועוד ציפיות שיש לו מעצמו, שמעולם לא נועדו באמת להתקיים. שהן זרות לו, כפי שהוא נעשה במהלך השנים זר לעצמו, מאחר שהוא השתנה, הוא רוצה דברים אחרים, חשובים לו דברים אחרים, אבל הציפיות מעולם לא השתנו, הן נשארו כפי שהן, בגלל שלא היה שום דבר אחר שיחליפן. משהו שפעם היה חשוב מאוד להגשים, הפך להיות חסר-חשיבות ומשהו שהיה חסר-חשיבות, הפך להיות משהו שחשוב מאוד להגשים. ובכלל, האין-רצון, האין-אנרגיה, כמה שהם נראו מגושמים, מתגלים כאלסטיים להפליא במרוצת השנים והם לובשים צורות שונות ומשונות, ממש כפי שהייסורים עצמם, מתגלים כבעלי יכולת שרידות גבוהה במיוחד, ממש כמו החיות האלה באפילת מעמקי הים, שאין להן סימטריה או דימיון כלשהו לחיות אחרות.)

מסה על העיקרון הלא-מתמטי של האהבה

ההיסטוריה הוכיחה שאני לא יודע לאהוב ולארע בלהיות נאהב. עד לפני בערך 20 שנה, הייתי מסוגל להידלק ולהיות "משוגע לדבר". כנראה מתוך ריקנות, רצון למשמעות בחיים. דווקא קיבלתי את זה טוב שזה נעלם. זה היה מביך. אני אומר "להידלק", אבל אולי זה מה שאנשים אחרים מתכוונים ב"להתאהב".

בעיני זו עיסקה מאוד גרועה, במידה שכל הרצונות כנים. זה דבר טבעי לאהוב את ולדך, כי אז האהבה מהווה את המזון לתשומת הלב הנחוצה, שאולי הייתה נמנעת, אילמלא הייתה האהבה. זה אמיתי לאהוב מישהו חלש, שזקוק לעזרתך. זה נותן הרבה סיפוק לאהוב מישהו חלש, שזקוק לעזרתך.

יש בזה אפילו משהו קצת חולה, בשני אנשים מבוגרים שאוהבים. כאילו, מה בדיוק יש לאהוב? האם יש איזה תכונות/נטיות שראויות לאהבה? כלומר, לרגש החמקמק הזה שקשה להגדירו. האפשרות היחידה היא התאהבות-עצמית שגורמת להשלכה. בעצם, יש עוד אפשרות. והיא סוג-של האפשרות ההפוכה, שאותה ציינתי בפתיחה, שדווקא מתוך ההדחקה, השלילה, הריק הגדול, אדם נגרר לתוך הרגש הזה, שהוא מטבעו בולען-אישיות.

אבל, תמיד מפעפעת התחושה/מחשבה הזו "אולי הם יודעים משהו שאני לא יודע?" "אולי הרגש החמקמק הזה, שקשה להגדירו, חסר בי, בגלל שמזמן איבדתי את הרצון לחיות, לעשות דבר-מה בחיים, לשאוף לדבר-מה והסיבה היחידה שאני חי היא שאינני מסוגל להמית את עצמי?" אבל אז התחושה/מחשבה הזו נדחית באחת, כשאתה מהרהר ב"ייסורי ורתר הצעיר", שהרי האהבה הגדולה, הרומנטית, היא דווקא ניזונה בדיוק מסוג זה של תחושה/מחשבה.

אבל, כאמור, אני לארע בלהיות נאהב. מה זה אומר? שנעים לי להרגיש נאהב, זה נותן לי תחושה, גם אם רגעית וארעית, של ביטחון. זה אולי סוג של מלכוד שאהוב עלי. שהרי, כשאתה מפקיר את רווחתך הנפשית בידי אדם אחר, אינך יודע האם יתייחס אליך יפה או מכוער. מדובר באובדן-שליטה מרצון. כביכול.

אתה מקשיב לנשימות הקצרות שלך ומבין כמה היית רוצה להיות הרחק מכאן. יש אנשים שכל כך רוצים לאהוב ולהיות נאהבים ואתה רק רוצה להיות כמה שיותר רחוק מכאן. לפעמים אתה חושב שאם יש קללה גדולה יותר מלא לאהוב ולא להיות נאהב, זה להיות נאהב מבלי יכולת להחזיר אהבה. אתה זוכר את הימים שכל זה לא עניין אותך בכלל ומקווה מאוד שהימים האלה יחזרו. "זה קשה מאוד לעבור ממצב שהמחשבה שלך נשואה לאינסוף, למצב של דאגה מתמדת שלא חצית את הגבולות". אבל זה בעצם המצב לאשורו, כשאתה אחראי למישהו, חי עם מישהו, מתמודד עם היותך חלק מהחברה. נותר רק לבהות בחלל האוויר ולנסות להבין מה אלוהים רוצה ממך ולהגיע למסקנה שאין לך מושג.

זה בעצם מין מצב כזה

שבו אתה נמצא במכלול של נסיבות

שנקרא "מציאות"

שאתה לומד להאמין שהוא מפעיל אותך

כמו סרט שאתה רואה, רק שזה "אמיתי"

ואתה אמור להיות עצוב כשדברים עצובים קורים

ושמח כשדברים שמחים קורים

מסה על הפרדוקס של הזוגיות

מכל הפרוייקטים האנושיים שנועדו לכישלון, זוגיות היא ללא ספק הכישלון המפואר והמהדהד ביותר. בזוגיות מתרקמים להם כל אותם מרכיבים הבלתי-אפשריים לאדם שלא בחברת עצמו: שפה (תקשורת), חלוקה (אגו) ורגש (תשוקה).

"אולי אני מקשיב יותר משאת חושבת", ממלמל/שר/אומר סולן נשיונל מאט ברנינגר, אבל הוא בעצמו יודע שאין דרך אחרת לתאר את הפיאסקו הזה.

אתה מנסה לחשוב, אם אי-פעם היה בזה איזה היגיון ואתה מבין שלא.

"לא, זה לא באמת אפשרי."

הכל בעצם מתרסק, כשהשברירים של מה שחשבת כ"עצמי" (עצמך) אובדים. אתה יכול לצרוח אל תוך האסלה, אתה יכול לגרד את עצמך בטירוף אפילו שכלום כבר לא מגרד כי כל הקיום הוא גירוד אחד גדול שלא ניתן לגרדו, אתה יכול לגרד את הקירות בשאריות הציפורניים שהיא איפשרה לך וזה עדיין לא ירגיש כמו קרמטוריום 3. זה ירגיש הרבה יותר גרוע מזה.

תמיד רצית את המוות, כי במוות יש הבטחה לסוף (אני באמת לא חושב שזה בטוח, החיים מלאי הפתעות רעות וזו בהחלט יכולה להיות אחת מהן). אנשים מזילים ריר על האינסופיות של היקום אבל אותך זה רק מדכא. כלומר, אתה בכלל לא יכול לראות איך זה אפשרי, הרי האדם הוא סופי, אז כיצד הוא בכלל יכול להבחין באינסוף? אתה לא יכול להבין למה שייקספיר ועידן "הנאורות" ראו באדם איזה יצור נעלה, הדבר היחיד שהאינטלגנציה יכולה להבחין בו הוא שהאדם הוא הוא לא נחות ולא נעלה, מאחר שאין באמת קנה מידה למדוד אותו לפיו. כאילו שיש דבר כזה בכלל "אדם".

אבל ה"זוגיות" מניחה כל מיני הנחות, שכולן שגויות. שפה, למשל, האם אנחנו בכלל מסוגלים להבין אחד את השני? אין לי מושג. תמיד חשבתי שאנחנו מקסימום מסוגלים להסכים שאנחנו מבינים כשאנחנו משתמשים בסמלים מסויימים, מילים וגם מהסכמה זו אי-אפשר להסיק דבר, מאחר שלפעמים אנו מסכימים כשאנו משתמשים באותן מילים ולפעמים לא, אז למעשה אם אפשר להסיק משהו זה שדווקא שפה זה משהו חסר-שימוש. אדם יכול לכתוב לעצמו, גם לדבר אל עצמו, לחבר לעצמו שירים. לפעמים אנשים אוהבים, לפעמים לא. אבל זה לא משהו שיכול לשמש לתקשורת, כאמור.

ולמשל כל העניין של שותפות. אני לא חושב שיש דבר כזה "אגו". לדעתי זו שגיאה של פרויד, כמו כל ההתעסקות במין. אני חושב שטבעי שהדחף המיני יהיה די חזק בגלל העניין האבולוציוני (אם לא נרצה לזיין אז האנושות תכחד וכו'), אבל מעבר לזה? נו ב'מת. גם ה"אגו" די דומה. באמת שלא איכפת לי אם לחיות או למות, אבל עדיין מעניין אותי מידי פעם להינות ולא כל הזמן לסבול. זה פשוט מרגיש פחות כיף. זה אומר שיש לי "אגו"? אם לדבר כזה יש אגו, אז גם לחתול כשהוא מזנק על זבוב יש אגו. אבל האם החתול יירצה שעוד חתול אחר יזנק איתו על אותו זבוב? לא, זה לא באמת חמוד. זה אומר תחרות מיותרת, זה אומר להרוס את הפאן, זה אומר זוגיות.

ורגש. תשוקה, כמובן שאין דבר שהורג אותה יותר מאשר לחיות עם מושא התשוקה. אז למה בעצם אנשים מחפשים זוגיות? חוץ מאשר הצורך הלא ברור להיכנע לתכתיבים חברתיים, לעטות על עצמנו את התפקידים המזוויעים שהחברה ייעדה לנו – "אתה תהיה גבר, שולט!" "את תהיי אישה, נשלטת!" ולשחק איתם בצורה מייגעת כזאת, עד שהתפקידים מתהפכים, או שכל מה שהייתה לו משמעות מאבד ממשמעותו, או סתם תירוץ לשלול מאנשים עם פין לגדל ילדים. זה לא ברור כל זה, אבל הדבר היחיד שברור שאנשים, משום מה, רוצים את זה. למה הם רוצים דבר שללא כל ספק יהרוס אותם לחלוטין מבפנים? אולי כי אין שם שום דבר מבפנים? אולי כי דווקא הרצון הרומנטי, הקיטשי, אך יווני למרבה החלחלה, "למצוא את החצי השני", מה שירכיב את השלם, למעשה מבטא את הרעיון לאבד את עצמך לחלוטין וככה בצורה לכאורה חלוצה, להשתעבד לעצלות הגדולה ביותר: אי-חקר-עצמך.

מסה על המתח המתמיד בין רגשות האשם והצורך ביופי

סוקרטס אמר שיש רק שאלה אחת מהותית בפילוסופיה והיא: האם מוטב לספוג עוול, מאשר לעוול בעצמך? לא, הוא לא באמת אמר את זה. אף אחד לא יודע מה הוא אמר. אפלטון אמר שהוא יודע, אבל מי מוכן להאמין לאדם מת? ובכלל, בעיקר ישנתי בשיעורי פילוסופיה באוניברסיטה העברית, ב"אולם ה-300" ונדמה לי שזה היה קאמי שהעמיד הכל על שאלה אחת, שאלת ההתאבדות. אבל, עניין אחר לגמרי.

אבל באמת, ככל שאני חושב על זה. זה כמו הגירוד. היוונים התחבטו בשאלה האם הגירוד מכאיב או מהנה. ובכן, הוא שניהם. אבל מה יותר? זה תלוי בבנאדגם. אז מה הקשר בין רגשות אשם לשנאה עצמית? נגיד, כשאני צריך להחליט אם לקחת את האוטו, לחסוך מעצמי התרוצצות באוטובוסים/רכיבה מפרכת באופניים, אבל בזאת בעצם לגזור זאת על זוגתי האהובה ועל עצמי? רגשות אשם. אני לא בסדר. ובגלל שאני לא בסדר, אני צריך לשנוא את עצמי. מחוייב המציאות.

ואם לא הייתי עושה את זה? היה לי רע מסיבה אחרת. אתה שונא את עצמך כי אתה לא חי טוב כמו שאתה חושב שאתה צריך לחיות ואתה שונא את עצמך כי אתה חי טוב על חשבון מישהו אחר. זה עניין רגשי בסופו של דבר, אבל מזה בכלל התחילה כתיבת המסות "אמנות המחשבה". האסתטיקה של המחשבה, אבל בעצם אין דבר כזה "מחשבה", כל מהות המחשבה ביטוי של רגש. גם בניסוח הודעה לקונית על אי-קבלה למכרז יש רגש, טמון רגש, איפשהו. מישהו רצה או רוצה, או מעוניין, או יש לו איזה דחף. הרגש, הרגש הוא ההתחלה והסוף של כל דבר, כל הליך מחשבתי.

הוא מכה בך איפה שהכי כואב. משתק אותך לחלוטין. אתה רק רוצה שכבר ייפסק כי זה פאקן כאב, מה אפשר לעשות? לא משנה מה, אתה תמיד אשם. היא תמיד מוצאת דרך להאשים אותך, כמו שאבא תמיד מצא דרך. אבל אין צורך בהם, זה כבר עובד על אוטומט. לא משנה מה, תמיד אתה מרגיש שקיבלת את ההחלטה הלא נכונה, אבל אילו רק הייתה דרך לא לצאת אשם כל הזמן! אבל אין, באמת שאין.

אבל, שום דבר מזה לא באמת אמיתי. מה שאתה מכנה "רגשות אשם" זה רק מסווה לחוסר-היכולת להחליט. אתה מחפש את זה. תמיד חיפשת את זה. זה נוח מאוד לברוח לזה. להאשים הכל ב"רגשות אשם". אז, כל החלטה היא בעצם ההחלטה הנכונה, כי שילמת עליה. שילמת עליה, את המחיר הכבד ביותר שאפשר לשלם. שילמת עליך ברגשות האלה שאוכלים אותם מבפנים, מכלים כל חלקה טובה של חשיבה והרגשה, כמו בכותרת הסרט "עלי: הפחד אוכל את הנשמה".

זה נוח מאוד שיש את מי להאשים. והנה, מצאת את מי להאשים. הקורבן האמיתי בכל הסיפור הזה זה לא אתה, אלה רגשות האשם. כל דבר אתה מטיח עליהם והם כבר לא יכולים יותר. הם מתמרדים. הם אומרים לך "רובי, אנחנו לא מסוגלים יותר, אתה צריך להפסיק להשתמש בנו כל כך הרבה, אולי תנסה פעם להרגיש שאתה לא אשם אבל גם לא "לא אשם"?"

אז אתה מנסה, אתה ממש מנסה. אבל זה לא הולך. כי זה כמו הבקהאנד הדפוקה שלך. אתה לעולם לא תוכל לסגל לך בקהאנד טובה, כי כמה שהיא דפוקה התרגלת אליה ואתה יודע שכולם משתמשים בה ומנצלים אותה לרעה, אבל בכל זאת אתה לא מסוגל להפסיק איתה, כי אתה לא מכיר משהו אחר. אתה לא מסוגל ללמוד משהו אחר. השרירים אמנם עובדים, אבל המוח זקן והמוח של השריר כבר מת מזמן.

אבל, אתה מבין, זה הכל נובע מהמחשבה השגויה שיופי אפשר לייצר דרך הרגש. זה לא נכון. זה משהו שהלעיטו אותך עם המוזיקה המתקתקה והסרטים שחודרים לנשמה. שום דבר מזה לא נכון. ליופי אמיתי אין קשר לרגש. זה יישמע אולי קיצוני להגיד את זה, אבל הרגש, גם הוא מסתווה לדבר יפה, בייסודו של דבר הוא שואף לכיעור. הרגש, הוא נוגד-יופי. הרגש, יכול להוביל להנאה, הוא יכול להוביל לתחושת מיצוי, אבל ביסודו של דבר הוא הצד השטחי, האשלייתי, של החיים. החיים האמיתיים, כפי שהם מתגלעים במלואם, שהרי היופי הינו חשיפת פלא הבריאה, אין בהם רגש. 

מסה על התנודות (הבלתי-רצוניות) של הנפש

לפעמים אני מאושר מזריחת החמה ולפעמים אני מדוכא ממנה. לפעמים אני מרגיש שכל דבר שבעולם יכול לפגוע בי ולפעמים אני מרגיש ששום-דבר שבעולם לא יכול לפגוע בי. לפעמים, לא משנה מה, אני לא יכול אלא להיות ממש עצוב ולפעמים... לא משנה מה... אני לא יכול אלא להיות...  שמח. לפעמים אישתי אומרת לי שהיא חושבת שבאתי מכוכב אחר, אני לא יודע אם זה בגלל זה. אבל, אולי.

יש דברים שקורים יותר מדברים אחרים. דברים נוטים להתרחש יותר ב-DOWN-SIDE של החיים. לא יודע למה זה, אבל ככה זה. אבל עדיין, אם תמיד הם היו שם, היה הרבה יותר לקבל את ה-DOWN-SIDE. מה שגורם ל-DOWN-SIDE להיות כה-קשה לעיקול זה שהוא לא תמיד שם. לפעמים, דברים קורים בצורה שאיננה ממוטטת אותך לחלוטין.

פעם כתבתי על זה מסה, המסה הראשונה למעשה, המסה שגרמה לי לכתוב את כל המסות, אי-שם בגיל 20, המסה על הקיום הטבוע באמביוולנטיות (נדמה לי שזה שמה). היה נדמה לי ש"עליתי" על משהו מאוד בסיסי, אם לא בקיום האנושי, אז לפחות ביקום שלי. בניסיון של אדם להגדיר אם הוא טוב או רע, אדם בסופו של נאלץ להודות שהוא גם טוב וגם רע. זה הרעיון בפשטותו. אבל זה היה יותר מזה. זה היה לחץ בלתי-פוסק שהרגשתי מהסביבה לבחור, להגיע למסקנה חותכת.

ובכן, כאמור, אין באמת אפשרות בחירה. כי הכל כבר נמצא. אם נדמה לנו שאנחנו בוחרים זוהי למעשה הונאה עצמית. לא משנה באמת מה נעשה, בסופו של דבר נעשה את הדבר שהכי פחות נכון לעשות ומאידך, אם היינו עושים את הדבר ההפוך, גם הוא היה הדבר שהכי פחות נכון לעשות. ולהיפך. אנחנו לא באמת יכולים לטעות (ואין "אנחנו", כמובן. אני לא חושב שיש). כלומר, דואליות, בינאריות, מה שזה לא יהיה, היא בלתי-נמנעת, אבל עדיין, דברים יכולים לקרות רק פעם אחת. או שמא...

אז כאמור, בכל מה שנוגע לרצון, הדברים הם חסרי כל-משמעות. אבל עדיין, מרגישים דברים. כלומר, אפשר להרגיש שמחה מהולה בעצבות, או עצבות מהולה בשמחה, אבל בסופו של דבר אחד הרכיבים חזק יותר, גם אם במקצת.

"לדעתי אתה טועה. כל מה שכתבת לא נכון. גם כל ה"תמיד" הזה והנחרצות המזוייפת."

"אז אתה חושב שאין תנודות?"

"לא, אין בכלל. הכל בקו ישר. לפעמים אתה פשוט יודע יותר טוב לנסח מה אתה מרגיש ולפעמים לא, אבל אתה בכל מקרה מרגיש דברים שונים ואף מנוגדים. סה נורמל."

"אתה אומר שזו המודעות שמשטה?"

"משטה, או מאירה."

"משטרה."

"סוג-של."

"לכן אתה כל כך פוחד מהמשטרה. המשטרה, לא מאפשרת לך את החופש שבחוסר-ההחלטה."

"אתה חייב להחליט מי אתה ואם אתה לא מחליט את זה, לפחות תחליט מה אתה מרגיש."

"אני לא יודע מה אני מרגיש, אף-פעם."

"וזה מטריד אותך?"

 מסה על השיגעון כמזור לתחלואי הנפש

אולגה חושבת שאני בסדר גמור, או שהיא יודעת שאני לא, אבל בסדר גמור עם זה. אני זוכר שיום אחד היו צריכים להגיע אורחים / ושרטתי את כל הפנים. לפעמים הרגשות גואים.

אבל אף-פעם לא הגעתי  לבית חולים, בגלל זה. טוב, בעצם, הייתה פעם אחת. וזה לא היה כזה נעים. מאז הבנתי: צריך לחיות על אש קטנה / להשאיר את הרגשות כמה שיותר קטנים.

במהלך השנים, הפכתי לאי של רגשות קטנים. אני לא מרשה לעצמי להרגיש הרבה. אני מנסה מאוד להרגיש כמה שפחות. אני יודע שזה יכול לא להיגמר פה / אני יודע שזה לא יכול להיגמר יפה.

לפעמים נדמה לי שלאנשים יש אובססיה לקשרים אישיים. אני לא מסוגל להתחבר לזה. רק תניחו לי להביט בירח או בעננים. זה "מכאיב לי מאוד" כשדורשים ממני משהו שאני לא יכול לתת.

בכל פעם שניסיתי להחצין את מי שאני, זה נגמר באישפוז או מעצר. מאז הבנתי: צריך לשמור הכל בפנים, אסור שהעולם יידע. "אתה נשק גרעיני חזק מידי בשביל העולם" – אף אחד לא אמר.

אני אומר שאני לא מקנא באף-אחד, אבל האמת שתמיד קינאתי באנשים שמרשים להם להיות עצמם. אני צל-חיוור של עצמי. אף אחד לא מכיר אותי כפי שאני / אבל אולי כולם ככה.

אתה לומד להתעלם מכל המחוות מסביב. אנשים מתחבקים, מתאהבים ואתה מבין "זה מין קטע כזה של אנשים". אין לך שום נגיעה לדברים האלה, אתה רק מנסה לסבול מעט עד שתמות מוות טבעי.

אולי כשהיה לך משהו, אז אתה מחפש אחריו כל החיים. נגיד מישהו שפעם הרגיש אהבה, אז מחפש את זה. אבל אם אין לך מושג מה זה בכלל / אז למה שתחפש את זה?

בכל רגע השיגעון יכול להתגלות. צריך כל הזמן להסתיר אותו. לפעמים אנשים מרגישים, חשים. יש אנשים עם אינטואיציות – הם הכי מסוכנים. הם יכולים לראות מבעד למסכה.

ואתה כל הזמן מרגיש שאתה לא עושה את זה טוב. אתה מרגיש שככל שאתה מנסה להסתיר את זה יותר, זה יותר גלוי. השתיקות המוזרות האלה, הברכיים הנעות, המבטים המתנועעים לצדדים.

אבל זה מקיים אותך, אתה לא יכול להפסיק. לפעמים נדמה לך שעצם ההסתרה היא השיגעון, שכבר אין שם באמת מה להסתיר, כי כמו גידול סרטני, זה כבר מת יחד עם בעליו.

אבל עדיין, כאיזה מין רפלקס, אתה ממשיך לנסות, ממשיך לנסות להעמיד פנים שהכל בסדר איתך, שהכל בסדר. "אם על אולגה זה עובד, אולי זה עובד על כולם?" אבל אולגה יודעת.

אבל איכשהו הזיק הזה באמת מאפשר לך להמשיך לשרוד, כמו הכותרת של המסה. איכשהו הוא גרם לשאר הדברים להיראות מאוד קטנים. הוא באמת גרעיני, הוא באמת סרטני, הוא באמת ---

"בולע הכל."

"כן."

"אתה יודע, זה כבר לא משנה מה תעשה. הם עלו עליך. הם יודעים עליך הכל."

"לא נראה לי, אני עדיין מצליח. הם עוד לא עלו עלי."

"הם עלו עליך מזמן."

"הם יודעים שאתה לגמרי משוגע."

"אבל אני עוד לא יודע."

 מסה על אפסות כוחות

ב-1997 התחלתי לכתוב את "500 שירי מוות" כי התעייפתי מלרצות למות בלי יכולת לעשות משהו בנידון. לאחר מכן כתבתי את "400 שירים על המוזה" כי התעייפתי מלרצות בחורות בלי להשיג אף אחת. לאחר מכן כתבתי את "שירים על חיי העולם הבא" כי התעייפתי מלהתלונן שאין בעולם שום דבר יפה, אז החלטתי ליצור יופי בעצמי.

כשהלכתי פעם לסבתא שלי לעשות קניות ביום שישי, הרגשתי שאני ממצה הרבה יותר מידי מהכוחות שלי. שאני לגמרי על הרזרבות, על האדים האחרונים של הדלק. יש לי איזה מד דמיוני כזה של כוחות. גם פעם אמרתי לאיתמר, שיש איזה סף. אבל הוא לא האמין. פעם גם אמרתי לרופא, אבל הוא אפילו לא שלח אותי לבדיקות שינה. הוא טען שזה נפשי. אולי זה נפשי.

עצלות, פינוק, או סתם דיכאון, מה זה משנה.

פעם חשבתי שאולי זה הדבר הזה שגורם למוטיבציה, כמו שמלחמות עולם גורמות להמצאות (ככה אבא שלי תמיד טען לפחות). אבל לא'דע. בשנים האחרונות, כלומר, בערך ב-20 השנים האחרונות, זה לא ממש גורם למשהו, מלבד לאנשים להתייאש ממני. תמיד קיבלתי תגובות מוזרות מהבוסים שלי. האחרון אמר "אני מקווה שתמצא יותר עניין בעבודה הבאה". כאילו שזה אפשרי.

כל מה שאני רוצה לעשות כל היום זה רק לשכב באיזה מקום. וכל פעם שמישהו לא מסתכל אני באמת נשכב. אם יש שולחן בסביבה אז אני נשכב עליו, אם יש ריצפה קרה אז אני נשכב עליה. זה יכול להיות כל דבר. אני מתגבר על העכבות שלי בנוגע לבני-אדם ולפעמים גם נשכב על ספסל באמצע השדירה. החולשה, היא הרבה יותר חזקה ממני.

הרגעים המעטים שאני איכשהו מרגיש שאני לא סוחט מעצמי הרבה יותר מידי אנרגיה משיש לי, הם הרגעים האלה שאני שוכב ומנסה להירגע. אבל זה קשה, קשה מאוד. המחשבות הטורדניות לא מרפות ואין שום דרך שירפו, הדרך היחידה להיפטר מהן היא לתת להן להתיש זו את זה. אבל לפחות בזמן השכיבה כל הזירה שלהן, אז אפשר לתת להן למצות את הכוחות, זו של זו ואולי ההכרעה תתגלם בדמות התנומה.

וזה משפיע, לא ככ טוב. כי אתה רוצה להיות שם, אבל אתה לא יכול. אתה איזה צל של עצמך, משהו שקיים רק בתודעה של עצמך. כלוא בתודעה של עצמך, בלי יכולת לפרוץ החוצה. וכולם כועסים ומאוכזבים כל הזמן כי כנראה הם קולטים איזה שברירים של עצמך ולא מבינים למה אתה יכול לתת כל כך מעט מעצמך. "אבל זה בכלל אמור להיות כלום" אתה לא אומר.

זה לא נורא כשאתה רק עם עצמך. אתה מסגל את עצמך לחיים בהתאם ליכולת שלך. זה לא דבר יוצא דופן. וכל מה שלא נעשה, בשבילך זה פח-זבל גדול של אי-עשייה, אבל בשבילה זה מכרה זהב. משחק האשמה מתחיל. היא יודעת שאתה לא מסוגל לעשות דבר, אז היא עושה הכל. היא יודעת שזה ממלא אותך אשמה וזה קלף מנצח בכל ויכוח, אז היא עושה יותר מהכל.

 וגם לזה אין לך כוח. לזה יש לך הכי פחות כוח. כי בתוך תוכך, אתה יודע שזה מה ששואב ממך את כל הכוח. אשמה, משאירה אותך מרוקן לגמרי. ואולי אם אי-שם בילדות או לאורך הדרך, האשמה לא הייתה מפילה אותך ככה, אולי היית קם בבוקר עם קצת אנרגיה. אבל אולי לא, אולי הרופא טעה, אולי זה בכלל לא נפשי. אבל למי איכפת בכלל.

בסופו של דבר, הדרכים לפתור את הבעיות, תמיד פחות מעניינות מהבעיות עצמן, כפי שהתיאור של הבעיה, הרבה יותר מעניין מהבעיה עצמה, כפי שהציור יותר יפה מהמשמעות שלו, כפי שהצבעים יותר יפים מהציור, כפי שקץ העולם, יותר מעניין מהדרך שבה הקיץ, או כיצד זה בדיוק נראה, כשסוף סוף העולם תם ונשלם.

 מסה פילוסופית על "איך אנשים מתפרנסים?"

כשאני מנסה לחשוב בצורה צלולה, אמיתית או מדומה, אני מנסה לחשוב למה אלוהים גרם לדברים בחיי להיות ("להיראות") כפי שהינם. אישתי לפעמים מאשימה אותי באגואיזם, אבל זה לא נכון. המטרה שלי היא לטובת הכלל, לטובת "האנושות". הדרך שלי היא דרך עצמי, כי אני מרגיש שרק את עצמי אני יכול להכיר (אולי זו מחשבה שצריך לאתגר אותה, אבל בינתיים אני עוד לא שם) ורק דרך הכרת עצמי אני יכול לתרום לכלל (אולי זו מחשבה שצריך לאתגר אותה, אבל בינתיים אני עוד לא שם). אני מייחל ליום בו אומר "טעיתי, אחרי הכל" ("אלוהים לא באמת קיים ובטח שאיננו עימי") והאמת, אני קצת מגזים, כי היו לי כבר די הרבה ימים כאלה. אבל בסופו של דבר הבנתי שאלוהים נטע בי את הרצון לחפש את הדרך הקלה, רק כדי שאתייסר יותר מהדרך הקשה, כי רק דרך הייסורים תיתכן למידה.

האמת שאף פעם לא הבנתי איך אנשים מתפרנסים. כולם רוצים לעסוק במקצועות מגניבים כמו משחק ושירה, אבל בסופו של דבר השוק מאפשר רק למתי-מעט מהם להתפרנס בזה, אז כולם נתקעים במקצועות משמימים כמו ראיית חשבון. הם גם אפילו לומדים את זה באוניברסיטה. והם עושים את זה בגיל 20 ומשהו. כלומר, די מהר האדם מבין שהוא לא הולך לחיות בהתאם לנטיותיו, אלא בהתאם לדרישות השוק והוא מציית לחלוטין. ובסדר, זה מובן, כשאדם ניתן בין שתי ברירות: לעשות מה שהוא אוהב ולחיות בעוני, או לעשות מה שהוא פחות אוהב / לא אוהב ולחיות בעושר, הוא יעדיף בדרך כלל את האופציה השנייה. גם אם זה אומר שהתחרות יותר קשה – למשל בתחום עריכת הדין, ההיצע עולה על הביקוש. אבל, כאמור, לגבי מה שנוגע לכלל, יש לי אינטואיציה, שאולי היא נכונה ואולי לא, אבל אין לי את הרגישות שיש לי לגבי עצמי, שלגביה אני יותר בטוח, בצדק או שלא בצדק.

אף-פעם לא ממש חשבתי על פרנסה. כלומר, לא עשיתי מאמצים מיוחדים למצוא לעצמי מקצוע. נדמה לי שהיה לי רעיון על פרנסה כשחיבורים שלי התחילו לקבל ציונים טובים בכיתה ה'. כן, היה לי איזה מין חלום סודי כזה. חשבתי שככל שאכתוב יותר, אני מגביר את הסיכויים שלי להתפרנס מכתיבה. כאילו מדובר בלוטו וככל שאתה ממלא יותר טפסים הסיכוי שלך גדל. לפעמים נדמה לי שאני עדיין חושב ככה. אבל נדמה לי שזה לא עובד ככה. כלומר, כל הסימנים מראים שזה לא עובד ככה. כאילו, זה כמו מלצרים בלוס אנג'לס או ניו-יורק. כולם רוצים להיות כוכבי קולנוע, או לפחות שחקנים, אבל מעט מאוד מצליחים. אבל מה הם עושים כשהם נכשלים שוב ושוב? ממשיכים לנסות? ממלצרים עד מותם? מוותרים על החלום, כנראה. הולכים ללמוד להיות רופאים, או אינסטלטורים.

פרטנרים אקראיים לטניס שואלים אותי לפעמים אחרי המשחק "במה אתה עוסק?" ואין לי ממש תשובה. "מידען." אני אומר בקול רפה. "מה זה?" "כמו ספרן כזה." ולפעמים אני אומר עוד לפני שהם שואלים, בידיעה שהם לא יבינו מה זה. גם אני לא מבין. וזה לא כמו ספרן. אני פשוט לא יודע מה להגיד וזה נשמע לי כמו שקר טוב. כאילו, זה קצת קרוב לזה. אני לא באמת יודע מה זה, מה שאני עושה. "ספרן במאה ה-21", זה מה שהייתי אומר בדייטים. אבל כבר אין דייטים. ורק המחשבה על דייטים מעוררת בי חלחלה. בגלל שהמוות לא מפחיד אותי, אני יכול לעשות שינויים דרמטיים ביחד. כלומר, לפעמים נדמה לי שאם אני עושה שינויים הם חייבים להיות דרמטיים. קשה לי לשאת את המחשבה שאשתנה קצת, אבל אני יכול לקבל את זה שאשתנה לחלוטין. זה אפילו טוב. זה כמו המחבט הזה, שמשנה את המשחק שלי ב-180 מעלות. זה בדיוק מה שאני צריך. האמת שזה לא היעדר פחד מהמוות, זה אהבה של המוות. אבל זה לא המוות במובן של השחרור הרוחני או הפיזי, זה המוות במובן של ההיפוך המוחלט של החיים. כל מה שמוציא אותך מדעתך בחיים, לגמרי מתקבל על הדעת במוות. זה כמו שני יקומים הפוכים. אבל זו פנטזיה כמובן. כמו הרצון לחזור לאייטיז דרך המוזיקה של האייטיז. אבל זה לא באמת לחזור לאייטיז, זה לחזור לעולם שבו דברים היו יותר פשוטים ולכן קל היה לשייך אליהם רגשות פשוטים וגם אם היו מלוכלכים, הם היו מלוכלכים בצורה ראשונית. אבל בסך הכל, כשאני חושב על זה, כשהייתי בגיל 20 ולא ידעתי איך להתפרנס... זה לא שהיום אני יודע איך, אבל איכשהו הגעתי עד הלום מבלי לדעת איך להתפרנס, אז אולי זה לא כל כך גרוע בסך הכל.

 מסה על האמנות הגדולה מכולן

אני מחייך כשאני חושב על זה, אבל זו בסופו של דבר האמנות הגדולה מכולן. שנים חשבתי שזה בנלי, כשאנשים אומרים את זה. אבל, בעצם, זה לגמרי נכון. לגמרי נכון. אפשר לכתוב שירים, אפשר לכתוב יצירות ארוכות עם משפטים ופסקאות, אפשר לחבר מוזיקה, אפשר לכתוב אופרות, אפשר לצייר ולפסל ולחשוב על מבנים מפוארים בדימיון ולממש זאת בדיוק מופלא. אפשר להיות שייקספיר, או רמברנדט, ויטגנשטיין, או איינשטיין, אבל בסופו של דבר אין אמנות גדולה מהחיים.

אתה יכול לחשוב על משהו שירגש אותך, או ירגש אחרים. משהו שיש בו מהגרעין האישיות שלך, או שגורם לך להרגיש שמחבר לאיזה יופי עמוק. משהו שגורם לך להתעלות גדולה ולכן נדמה לך שכולם יכולים להידבק בה ואז אולי תרגיש פחות לבד (כי די בעצם המחשבה שזה אפשרי כדי לגרום לך להרגיש פחות לבד) וגם תביא גאולה לעולם. ומי יודע, אולי גם תזכה לתהילת עולם, שתגרום לך להרגיש קצת פחות אפס לכמה שניות?

שוברט גמר רע מאוד. נראה לי. ואני מאוד אוהב את היצירות הקמריות שלו. זה לא שינה לו שהוא כתב יצירות כאלה גדולות. לא נראה לי שהוא בכלל היה מודע לזה. הוא מת עם הרבה גלמודיות ובעוני. גם מוצרט, עם כל זה שהיה תאוותן, בסופו של דבר נהיה די מלנכולי. גם דיוויד בוואי, לא נראה לי שחי כל כך טוב עם כל הסמים שהיה צריך לקחת, רק בשביל להיות מסוגל לסבול את עצמו. לחיות עם עצמו.

כי, בסופו של דבר, האתגר האמיתי הוא: לחיות עם עצמך. לחיות עם הכישלונות שלך, עם האכזבות שלך, עם התיסכולים שלך, עם ההחלטות הרעות שלך, עם המצפון שלא מפסיק לרגע לנקר בך. עם העוררות הפתאומית באמצע הלילה, כשלפתע מפלחת בך הידיעה המרה, הבוהקת ולופתת את גרונך במילים "זה הכל היה לשווא, זה הכל לשווא!".

אתה מבין, בזמן שאתה טובל את עוגיית השוקולד-צ'יפ שלך בתה ושוב מחייך, נראה לי שזה אירוניה שאני בכלל אומר משהו על "החיים". הבריחה מהחיים, זה מה שעניין אותי הרבה מאוד שנים. החיים, זה משהו שהוא אנטי-יופי והמהות של האמנות זה היופי, אחרי הכל. אבל גם משמעות. לאמנות בלי משמעות אין ערך. לא משנה כמה היא תהיה יפה. אבל החיים, בסופו של דבר, הם לא יפים ולא משמעותיים, אז איך הם יכולים להיות האמנות הגדולה מכולן???

בדיוק בגלל זה! כי בסופו של דבר היומרה של האמן היא תמיד כוזבת. ולא משנה כמה אנשים קונים את התמונות שלו, קוראים את הספרים שלו ומורידים באייטיון את השירים שלו. כולם כבולים באותה רשת חמקמקה של כזב, מרמה, הולכת שולל, הונאה ואשליה.

אתה מבין, נראה לי שאתה מחייך בפעם השלישית, כי נדמה לך שאתה לא מסוגל יותר להחזיק יותר בהלך-החשיבה הזה. אבל אתה צריך לחשוב ג'זי, לא קלאסי. בטח שלא רוק. צ'יל-אאוט כזה. זה צריך להיות סגנון הכתיבה וגם, אגב... סגנון המשחק! הכוח, צריך לבוא מתוך הרוגע המוחלט. זן. כמו אחיזת האצבע של מסטר שיפו!

השרירים, חייבים להיות רפויים, כדי להיות מתוחים. שיא העוצמה, מגיעה מתוך הרוגע המוחלט.

אבל, אלוהים, באמת, תוך כדי שאתה שותה תה! העניינים לא רגועים מידי לאחרונה? אתה מבין, יש איזה חיבור מיסתורי בין רגיעה מוחלטת ודיכאון. אתה צריך את הביצה הרוחשת, כדי למצוא את הכוחות לצאת מזה ותוך כדי לגלות שבכלל יש לך כוחות. כי, אתה מבין, בדרך כלל, אתה בכלל לא מרגיש שיש לך כוח כלשהוא. "I ain't got the power, anymore". אז כל העניין הזה, זה מין משחק עדין מאוד, שהרבה כוחות צריכים להיות פעילים בו. טוב, נו, כעת שוב השלפוחית. אז לך לשירותים ואולי בדרך, או אפילו שם, תקבל השראה.

אולי טיול קצר. משהו לעשות. להרגיש קצת חי. להרגיש את השמש. את האוויר. שום דבר לא באמת מקובע בזמן, או במקום. אתה יודע, אני מחייך כשאני חושב על זה, בסופו של דבר.