מחזה עתידני ללא גסויות - חלק א

תכתוב. תכתוב. אף אחד לא יכתוב. אף אחד אחר לא יכול לכתוב את זה.

הדינוזאורים באו, הדינוזאורים הלכו, החברה הזאת, על החוקים המשונים שלה, גם היא תבוא, גם היא תלך.

אבל אתה, יש לך תפקיד.

אתה המתעד.

אז תכתוב, תכתוב. אל תפחד. רק בלי גסויות הפעם, בסדר?

*

הדמויות:

מדען אבולוציה בשם טרי

פינגווין קיסרי בשם ג'ון

אישה בשם אישה

גבר בשם גבר

מערכה ראשונה

ג'ון: אני ממש כבר קורס מכל מה שקורה כאן, מכל הניסיונות שלי בכל זאת לאתר איזה תמצית של עצמיות בתוך ים ההמון האדם הזה, הצמא לממש תכונות אישיות שאינן ממש אישיות.

טרי: למה אתה מתכוון?

אישה: אני יודעת למה הוא מתכוון.

ג'ון: למה?

אישה: למערכות האלה שמתקיימות בפני עצמן, שמוחקות את זהות האינדיבידואל, שהן פשע בפני עצמו ופשע כלפי האנושות.

גבר: מדוע פשע כלפי האנושות?

טרי: מפני שהאנושות יכולה להתקדם רק כשכל אינדיבידואל ממצה את סך היכולות שלו ולא רק מתוך הסיפוק שבעצם שיתוף הפעולה, שבעצם השייכות לקולקטיב.

ג'ון: אני מעולם לא הרגשתי שייך. תמיד הרגשתי שאישתי, ג'ינה, רוצה להיות זו שתדגור על הביצים.

*

הרובי-כרובי-של-המתים כבר לא יכול יותר. הוא מת מגעגועים. הוא רוצה לכתוב עוד מערכה ועוד מערכה. הוא כל כך אוהב את העולם הזה, שהוא רוצה לתרום לו עוד ועוד. אבל הוא פשוט לא יכול יותר. הוא כל כך מתגעגע! והגעגוע, חונק כל מחשבה, כל רגש.

*

טרי: האבולוציה התפתחה כך שאתה, ג'ון, תהיה מסוגל להיות האיש, יותר נכון לומר – הפינגווין הקיסרי, הראשון על המאדים. אך לשם כך היה עליך לוותר על יכולותיך ההוריות.

ג'ון: ברגע שנולדתי הוכתב לי, על ידי הטבע, שאני אהיה זה שאדגור על הביצים.

טרי: אכן, אך באמצעות הטכנולוגיה החדישה יכולנו לפטור אותך ממטלה זאת, בקלות רבה, ללא שתאבד כהוא-זה מזכרותך.

ג'ון: אשר היא חסרת כל חשיבות.

גבר: האם אתה משתנה, ג'ון?

ג'ון:  אני כבר מרגיש שונה. אני מגלה בעצמי יכולות, שלא חשבתי שכלל קיימות!

*

אין שום דבר שיכול לאטר אין כה גדול, אין שום דבר שיכול ללמד, או למחות. הרובי-כרובי-של-המתים תמיד מוכן לפעולה.

*

טרי: אנחנו חיים בעידן שבו המין האנושי למעשה הפסיק להתרבות. אין יותר אתרי הכרויות, אין יותר משפטי פתיחה, אין יותר חתונות. המין האנושי הגיעה להחלטה מושכלת שהאנרגיה הזאת שמושקעת בזוגיות מיותרת בתכלית ומוטב להשקיעה באפיקים אחרים.

אישה: זה עידן של הגאונות.

גבר: אכן. כולנו גאונים.

*

כמו הרזיסנסטנס, בצרפת, במלחמת העולם השניה, הם חיו מתחת לאדמה. הם הסתתרו משאר האנושות, כי הם הבינו שהם לעולם לא יבינו אותם. העולם הרגשי שלהם היה מורכב בעיקרו מהחרדות של הדורות הקודמים מהולות בתקוות הכזב של הדורות הבאים. היו מחוברים אליהם שנורקלים ענקיים, שהיו מהבהבים בכל פעם שנכנס חמצן. אל השנורקל היה מחובר דלי, שאליו היה נשאב החמצן וממנו היה מועבר ישירות לריאות. לג'ון היה דלי אדום, לטרי היה דלי כחול, לאישה היה דלי בז' ולגבר היה דלי ורוד.

ג'ון ברח אל הצוקים, כשטרי ביקש ממנו להשתנות. הוא לא יכל לסבול את זה. הוא שונא שינויים ועוד יותר מזה – מעברים. כשהביט אל הים מהצוק הוא ראה את הנשמה שלו צפה והבין שהגבר נועד לספק את האישה ולא להיפך.

*

טרי: האם תראה ג'ון, כיצד שיחררת אותך מייסוריך? כיצד גרמתי לך לראות אל תוך תוכך, את האני האמיתי שלך, שהמדינה ביקשה להכחיד? הלא במשך שנים כה רבות ניסית להתנרמל, במשך שנים כה רבות רצית להיות מובן, מקובל, בעל ערך בחברה ואילו כיום אתה הינך מי שאתה, כה רחוק ממי שתמיד שאפת להיות ועדיין – כה מאושר!

גבר: אכן, הימים האלה הם ימים שבהם ג'ון איננו יודע עצב יותר, מאחר שהשלים עם כך שגורלו איננו חתום כפי שסבר מלכתחילה וכמו עוף החול הוא קם מחורבן מוחלט לתחייה מפוארת!

אישה: אילו רק יכולתי אני למצוא דבר-מה אשר היה פוקח את עיני, אשר היה גורם לי לראות שלשווא חייתי בדמדומי תודעה כוזבת.

טרי: ג'ון, אל לך להתעצב. משפחה לא בוחרים, אבל זה לא אומר שצריך להישאר איתה כל החיים.

ג'ון: אני יודע, אבל עדיין... לא'דע... קשה לי להסביר. קשה לי להשתחרר לחלוטין מהקונספט הזה.

טרי: הם שם והם רק מזיקים. אפילו שאין להם בכלל כוונות רעות.

ג'ון: אני יודע, אבל ג'ינה. אתה יודע, היא לא אישה רעה.

טרי: אני לא יודע מה זה בכלל אומר "אישה רעה", אבל תראה, במוקדם או במאוחר היא הייתה הורסת אותך עד היסוד.

*

הסיגנון הישן. הסיגנון הישן והטוב. בלי יומרות להתחרות בג'יימס ג'וייס, אותו מעולם לא קראת. בלי יומרות להתחרות בארנסט המינגוואי, אותו מעולם לא קראת. בלי יומרות להתחרות באיש, אלא רק משחק באש בלתי-נגמר, שאת תוצאותיו איש לא יידע.

*

אישה: אני בודדה כבר יותר מידי זמן.

גבר: כולנו בודדים, כל מה שיש לנו זו אשליית התקשורת הזאת, התחושה הכוזבת שישנה זהות בין מידת הודאות שאנו חשים לגביה ובין יכולת ההבנה של הצד השני.

אישה: אתה לא באמת מבין מה שאני אומרת? אתה לא נראה מבולבל.

גבר: אני לא. אני לא מבולבל בכלל. אני מבין טוב מאוד מה שאת אומרת ועדיין אין לי יכולת לדעת אם אני מבין מה שאני מסוגל להבין, או מה שאת אומרת ובכל זאת זה לא פוגם כהוא-זה בתחושת ההבנה שלי.

אישה: כן, אני בודדה כבר יותר מידי זמן. אני תוהה האם המכשיר הזה עושה משהו.

ג'ון: הוא עושה. אני ניסיתי אותו פעם. הוא מעביר מחשבות.

אישה: אבל לאן?

ג'ון: למקומות לא רצויים בגוף.

אישה: אז עדיף לא לנסות.

ג'ון: לא.

*

הקריסה הגמורה, חסרת התקנה. היה נראה שהכל הולך כשורה, עד שהיא התחילה. קודם הפסיק להגיע הלחם ואז הפסיקו להגיע המים ואז הם הכריחו את כולם להיות על הברכיים ואז המהלומה ניחתה והם דיממו למוות.

*

ג'ון: אני לא מרגיש כלום.

טרי: גם אני.

ג'ון: זה כנראה משהו באויר, שמקהה את הרגש עד שהוא נעלם לחלוטין.

גבר: אולי זה משהו שאכלתם. אני מרגיש הרבה.

אישה: מה אתה מרגיש?

גבר: סבל. אינסופי. ורצון עז בהדחקה.

אישה: אתה חושב שאנחנו בשואה?

גבר: הנשמה שלי נולדה בשואה.

*

טרי הרגיש שהוא מאבד לאיטו את השמיעה. שום דבר לא הכין אותו לזה. רגע אחד הרגיש כה מאושר, כה נטול דאגות ורגע אחרי זה הרגיש שהנשמה שלו הולכת ונאטמת, הולכת ונחנקת. כל הידע שצבר, כל המחקרים חובקי העולם שכתב, כל הפרסים שבהם זכה, הם היו חסרי-ערך, אל מול הריק הגדול שהלך והשתלט על נשמתו.

*

גבר: את לא פתוחה מספיק, בשביל להרגיש את כל הכאב הזה.

אישה: בשביל מה אני צריכה להרגיש את כל הכאב הזה? כאב הוא בזבוז זמן.

טרי: היקום נוצר מכאב. המפץ הגדול, הוא הכאב של היקום. כל מהות הבריאה היא הכאב. האלקטרונים, הניוטרונים, הפרוטונים, האטומים, הם כולם נעים מכוחו של הכאב. לפעמים מתנגשים, לפעמים סובבים זה את זה, לפעמים נוגעים ולא-נוגעים, לפעמים רק מרכלים, לפעמים אלימים, לפעמים לוחשים תשוקה. אבל הכל, מתוך כאב.

*

טרי אף פעם לא התאושש באמת. הוא מדבר על מחקרים גדולים, על פרסים, אבל למעשה הפרס היחיד שזכה היה בגיל 16 עבור מאמר ששלח ל-SCIENTIFIC AMERICAN אבל בגירסה האוסטרלית שלו, כביכול. למעשה אין גירסה אוסטרלית. הוא גילה את זה רק כשטס לאוסטרליה, בכסף שחסך מעבודה בשליחויות פיצה בחופש הגדול.

טרי אף-פעם לא הצליח להבין למה זה אף-פעם לא קרה לו. הוא הרגיש שהוא גילה תגליות גדולות בתחום האבולוציה, אבל הן היו כל כך רוחניות, מופשטות ומעל הכל – אישיות, שהעולם לא היה יכול להכיר בהן. זה לפחות מה שהוא חשב. הוא נהג לומר "זה פשוט טרי מידי, זה הכל". והמשיך לעבוד בשליחויות פיצה, גם אחרי שנגמר החופש הגדול.

*

ג'ון: בשביל הניסוי, למה אתה לא מוכן?

טרי: אני לא מוכן, בשביל שום דבר ואתה הופך את כל זה לחומר קריאה משעמם במיוחד.

ג'ון: אבל למה בעצם צריך להיות איכפת לי אם זה מעניין את מישהו לקרוא את זה, אלה החיים שלי!

טרי: אני לא מרגיש ביטחון מספיק בשיקול הדעת שלי. אני אלך לשכב קמעה. אולי זה ייקח דקה, אולי זה ייקח שנה, אולי זה ייקח חיים שלמים, אבל אני לא יכול לבצע דברים כשאני ככה.

אישה: פרפקציוניסט.

גבר: לא, סתם עצלן.

*

ג'ון: אני כל כך רוצה למות, טרי.

טרי: מה יש לך, ג'ון? תנשום עמוק, תעשה יוגה.

ג'ון: אני לא יודע, זה לא עוזב אותי. תמיד היה נדמה לי שהדחף היחיד שיש לי בחיים זה כלפי המוות.

טרי: כלפי האין.

ג'ון: לא, כלפי המוות. האין משעמם. גם ההרס, העצמי והחיצוני. הם משעממים. אבל המוות, הלא-כלום הגלום במוות, הוא מעניין אותי, אליו אני נמשיך בכל מאודי.

גבר: אולי פשוט לא הכרת את האישה הנכונה.

אישה: אני לא חושבת שזה קשור לזה. נראה לי שזה משהו עמוק באישיות שלו. יש לו אבל מזל שהוא חי בתקופה הזאת, שמותאמת לאישיות מהסוג הזה. אין עליו את הלחץ שהיה נגיד במאה ה-21, להתחתן ולהוליד ילדים ולראות בזוגיות, ב"אהבה", את המזור לכל התחלואים.

גבר: כן, לפחות הוא יכול להרגיש אובדני ודכאוני, אבל שלם עם עצמו.

אישה: זה סוג של חופש, כשאני חושבת על זה.

ג'ון: אני כל כך רוצה למות, טרי. אני כל כך רוצה למות.

*

אישה הייתה האדם האחרון שהיו לו ילדים. זו הייתה תקלה. זה לא היה אמור לקרות. וברגע שזה קרה, לקחו את התינוק ומחקו מזכרונה כל זכר לדבר.

זו הייתה תקופה שאנשים לא מתו. הם גם לא חיו לנצח, כי בהעדר מוות, אין אלמוות. גם החיים לא היו בדיוק החיים שאנו מכירים. לא היו עבדים או משרתים, גם לא בשכר מינימום או בכלל. גם לא היו מכונות בכלל. כל הצרכים הבסיסיים נעלמו, באמצעות הנדסה גנטית. אנשים חיו ביקום שונה מאוד, מזכיר מאוד את זה שחי בו רובי-כרובי-של-המתים, בהיותו מושתת על אמנות ופילוסופיה.

אבל, היא התחילה להיזכר.

*

ג'ון: זבוב, אני אצטרך להרוג אותך. אתה מזמזם סביבי כבר שעה ונמאס לי. אמנם, טיפשות היא לא סיבה להרג, אבל, כנראה שפשוט לא נועדת להיות פה איתנו יותר.

טרי: אתה לא אתה לאחרונה. לזבוב הזה הגיעו עוד יומיים, שעתיים, 3 דקות ו-22 שניות לחיות.

ג'ון: אני יודע. עשיתי גם אני את החישוב.

טרי: אני חושב שאלך לשבת במרפסת, עובר עלי יום לא כל כך טוב. אני בדרך כלל הפכפך במצב רוחי, אבל היום במיוחד.

ג'ון: אולי אין לך את השליטה שאתה מחפש.

טרי: אולי.

טרי: זו הייתה צורה בשבילי, להגיע לקת'רזיס, אבל זה נהיה קשה יותר ויותר, עד שזה נעלם לחלוטין. בשיחות עם נשים, לנסות לשתף במאמץ הזהת שנדמה תמיד כה מיותר לבן-השיח ולמעשה זה אכן כך, כי רק בקונטקסט של האמנות יכולה להיות לזה משמעות.

ג'ון: אבל אתה מדען, לא  אמן.

טרי: המדע הוא האמנות שלי והאמנות שלי היא המדע.

*

ג'ון עדיין לא היה רגוע. הוא כבר לא זכר מתי היה רגוע, עד שהיה נדמה לו שבקנה מידה שלו הוא דווקא די רגוע. הוא חיפש את הצוקים אבל לא מצא אותם בשום מקום. לפתע היה נדמה לו שלמעשה מעולם לא היו צוקים. הם היו סרט שמוקרן על בדת או אשליה אופטית. הם לא היו. לא היו צוקים, לעמוד על פיהם ולהביט על האוקיינוס הגדול ולשקול אם לצנוחף אם לאו.

*

גבר: אני מתחיל להעריך את הסגנון שלך, המאופק. הרגשנות שלי לעיתים קרובות מידי מוציאה אותי מדעתי. התשוקה שלי, שברירית מידי, עוד לפני שהיא באה על סיפוקה, היא נסדקת ונשברת לחתיכות.  

טרי: אני חושה שהיא לא מאופקת, היא מדחיקה משהו ואולי אפילו באופן מודע.

אישה: לא ניתן להדחיק באופן מודע.

*

כמו ילד שחוטף מכה מפינת השולחן והכאב גורם לשחרור של כאב גדול יותר, שהיה שם עוד לפני, התייפחה אישה בבכי מר. היא רצתה לספר, אבל לא ידעה מה. היא רצתה לחשוף עוד ועוד מעצמה, אבל לא ידעה מה. אבל היא הרגישה, היא הרגישה שיש שם משהו, שגם אם לא יתגלה היום, הוא יתגלה, באחד הימים.     

*

גבר: אני עוד קצת בתוך החרדה.

אישה: מה?

גבר: אני מרגיש חוסר-נוחות תמידית כזאת.

אישה: אה. אבל אתה לא מכיר משהו אחר, אז איך אתה יודע שזו החרדה?

גבר: כנראה שאת צודקת. אבל כשזה גובר, אני מרגיש את זה יותר.

אישה: אולי זה גובר בגלל הדיכאון.

גבר: כן, הדיכאון הזה של הבקרים, שנמתח לכל היום. אבא היה אומר עלי "עובר מספה לספה". אני לא חושב שאי-פעם השתחררתי מזה, או אשתחרר. 

*

טרי בנה לג'ון מכונת זמן. ג'ון לא ביקש. הוא בכלל לא רצה את זה. הספיק לו ההווה. אבל טרי בכל זאת בנה. הוא ידע כמה ג'ון מרותק לתקופת מלחמת העולם השניה, בייחוד לשואה. הוא ידע שג'ון לא יעמוד בפיתוי ויום אחד ישתמש במכונת הזמן. אבל זו לא הייתה סתם מכונת זמן. זו הייתה מכונת זמן שאיפשרה להיכנס לגוף כלשהוא. ג'ון אכן לא עמד בפיתוי ולעיתים היה נכנס לגוף של קצין אס אס מתוסכל המסתובב ברחבי מחנה השמדה ויורה ביהודים בשעמום הולך וגובר ולעיתים היה נכנס לגופו של יהודי שרק לפני שלושה ימים הגיע לאותו מחנה השמדה וכל כך הרבה השתנה בו.

*

ג'ון: בכל יום אני מרגיש שאני מאבד משהו מעצמי ושום דבר לא נוסף.

טרי: זה בגלל כל השינויים האלה. השינויים האלה מתישים אותך.

ג'ון: אני כה מותש. אני לא מצליח להנות מכלום וזה לא בגלל שאני בדיכאון.

טרי: אתה בדיכאון. הפחד והדיכאון הפכו להיות מהות קיומנו ואנו נאחזים בה בשארית כוחותינו.

ג'ון: הם הדבר המתוק הזה שמחבר אותנו לחיים.

טרי: כשכל השאר עבר מן העולם באמצעות הנדסה גנטית.

ג'ון: אני קורא לה "שואה גנטית".

*

האלכוהול היה יקר מידי. שר האוצר יאיר לפיד החליט להעלות את מחירי האלכוהול על מנת להעשיר את כספי המדינה. המשמעות הייתה קשה מנשוא לגבר. הוא התרגל מידי שבועיים לשכב באמבטיה ולשתות פאסטיס במינון של שליש פאסטיס ושני שליש מים. הפאסטיס עלה אז 40 דינרוז, כעת הוא עולה 120. יום שישי הגיע והוא הרגיש מצוקה הולכת וגוברת, אבל 120 דינרוז היו יותר מידי בשבילו. 10 כיכרות לחם בשביל החופש ממחשבות ממעיקות, שהיה יכול להשיג רק באמצעות אלכוהול, זה היה יותר מידי בשבילו. הוא שוב החליט להתחרות ברובי-כרובי-של-המתים ולכתוב את היצירה האלמותית, שתשחרר לא רק אותו ממחשבות מעיקות, אלא גם את האנושות כולה.

"באמצעות הכתיבה."

באמצעות הכתיבה.

*

גבר: אני חושב שהיא מתחילה להבין, מה שעשינו לה.

טרי: אני חושב שאתה מתחיל להבין, מה שעשינו לך.

גבר: אתם רציתם להשמיד את האנושות, באמצעות מעצרי.

טרי: רצינו לגרום לך להרגיש שהאמנות שלך לא רק בלתי-סחירה, אלא גם מסוכנת לחברה. כלומר, מי שכתב אותה.

גבר: אבל היא הייתה אמורה להושיע את האנושות.

אישה: היא כבר לא תושיע את החברה. המקסימום שהיא תעשה זה לספק שעשוע כוזב לכמה בטלנים ערומים ששומעים אינטרפול וג'ון דיוויז'ן בערבי שישי.

      *

ואולי אלוהים מהתחלה לא רצה את היצירה ואולי אלוהים לא חשב שהיא מספיק טובה ואולי אלוהים לא חשב שהיא טובה לאנושות, או שאולי הוא חשב שהיא יותר מידי טובה לאנושית. ואולי אלוהים בכלל רצה שתכשל כדי שתעבוד בכל העבודות שאתה שונא ותחיה את כל החיים שאתה שונא, רק בשביל שהעוצמה של היצירה תתגבר / היא תהפוך להיות יותר שוללת את האנושות.

   *

אישה: אני זוכרת משהו. מתישהו. קרה שם משהו. משהו ששינה הכל, משהו שנתן טעם לחיים.

טרי: מעניין מה זה יכול להיות. מה הדבר הזה שנותן טעם לחיים. אני כבר שנים מנסה למצוא. ולא ממש מצליח.

ג'ון: אני פעם ידעתי, אני בטוח שידעתי. אבל הכל אבד, מאז שאיפשרתי לג'ינה, אישתי, להיות זו שדוגרת על הביצים.

גבר: המשפחה שאהבתי ולא אהבה אותי. אני זוכר שבאופן בלתי רצוני עט היה חיוך על פני כשהייתי רואה את אימי ממרחק וככל שהתקרבתי אליה, התאמצתי למחוק את החיוך, כי זה פשוט לא היה מתאים למשפחה הזו. זה פשוט לא היה מתאים. וניסיתי, שמחיקת החיוך תהיה כמה שפחות מאולצת, כדי שלא יהיה במחיקה איזה מאמץ גס שכזה, אלא איזו מין שיגרה של צינה. 

אישה: "שיגרה של צינה" זו גם מה שאני חשה. אבל משהו בי אומר שזה לא תמיד היה ככה. סוג של געגוע, שאני לא יודעת מה. סוג של כמיהה לדבר-מה, שאני לא יודעת מהו ואם כלל אי-פעם היה קיים.

 *

הצינה, שעליה היא דיברה, לא הייתה כל כך נדירה. אלה היו זמנים, שהמבנה הנפשי של הרובי-כרובי-של-המתים, היה שכיח ביותר. אף אחד מהם לא סבל מ"טראומת גיל הנעורים", אף אחד מהם לא סבל מפחד עמום ומוחשי מאנשים אחרים ומהסביבה בכלל ועדיין כל אחד ואחד מהם, פיתח נטיות של מתבודדים אמיתיים. הם הפיקו הנאה מצפייה בפורנו ומשחקי מחשב וכמעט שלא היו יצאו מפתח ביתם. למעשה, רב-השיח, שהוא הוא המחזה, נכפה עליהם וכל אחד ואחד וכל אחת ואחת מהם, היו מעדיפים להעביר את הערב בחברת משקה אלכוהולי צונן. לא בירה, כי הפסיקו לייצר אז בירות. היה להם משהו אחר, משהו שלא משמין בכלל, אבל יחד עם זאת גורם לאותה תחושה של עירפול חשים ואף לעיתים מביא להתלהבות חושים, אילו רק משתמשים במינון הנכון. הכל היה שאלה של מינון, זה הכל.

*

טרי: אני נעשה רדום, ג'ון. אני באמת לא יודע  עוד כמה אני יכול להמשיך לשמור על עניין בחיים האלה.

ג'ון: יש משהו בחיים האלה, מאוד לא מעורר עניין.

אישה: אני מרגישה שאנחנו פקידים במשרד ממשלתי, עסוקים כל היום בשיחות על כמה משעמם ורק מחכים לרגע שנוכ לגשת לשעון ו"לדפוק" את הכרטיס.

גבר: גם לי תחושה כזאת, אני לא יודע לאן נעלמה התשוקה.

אישה: אולי היא מעולם לא הייתה קיימת.

גבר: כן, יכול להיות.

ג'ון: אני חושב שהיא הייתה פעם קיימת, אבל איכשהו מרוב שמערכת המגננה הנפשית כל כך מוצלחת, היא דיכאה כל התרגשות שהיא, כל שאיפה שהיא, כשהקריטריון העליון הוא הפחד מלהיות ילדותיים.

טרי:  אבל להיות ילדותיים, זו המהות של החיים. האנושות קיימת רק כמה אלפי שנים, שבמונחי היקום אנחנו אפילו לא ילדים, אנחנו בקושי פעוטות, אנחנו רק הרגע יצאנו מהרחם של אמא שלנו.

ג'ון: או אבא שלנו. אני לא מרגיש כל כך טוב. אני חושב שאני אלך לשכב.

אישה: אפשר לשכב איתך?

ג'ון: זה מחזה נטול גסויות, השכחת?

*

המשפחה, המשפחה שלנו. אנחנו נשמור עליה, בכל מחיר. אנחנו, לעולם לא נאבד אותה. את המשפחה שלנו. היא מקור החוזק שלנו, היא מקור המשמעות שלנו, היא מקור הרגישות החיובית שלנו. אנחנו לעולם לא נאבד אותה, את המשפחה שלנו. היא תמיד תהיה איתנו. היא תמיד תשמור עלינו. היא תמיד תיתן לנו את התחושה הטובה, הנעימה, הברוכה, כשאנחנו קמים בבוקר והיא תנסוך עלינו שלווה, לפני שאנחנו הולכים לישון. המשפחה שלנו, היא בקירבנו, היא בליבנו, היא תמיד איתנו. המשפחה שלנו, היא ג'ון, היא טרי, היא גבר, היא אישה. המשפחה, תמיד מלוכדת, תמיד שם.

*

ג'ון: אני החלטתי שנמאס לי מזה. עם זה, כלומר.

טרי: ממה נמאס לך? או עם מה.

ג'ון: נמאס לי לנקות אחריכם. אני מרגיש שאני לא עושה כלום, חוץ מלנקות אחריכם.

גבר: אבל אתה לא מרגיש קצת, תחושה של משפחה? אתה לא מרגיש שכולנו מאוחדים למטרת מסויימת? להאבק נגד הזמנים הארורים האלה?

ג'ון: הזמנים האלה אינם כה ארורים. ההנדסה הגנטית, שיפרה רבות את איכות חיינו. אנחנו לא חיים כפי שחיו האנשים במאה ה-21. אנחנו איננו משועבדים לכסף, לעבודה, לשררה. אנחנו חיים במטרה לנצל את האיכויות המיוחדות של כל אחד מאיתנו. מי שרוצה להיות משורר – יהיה משורר. מי שרוצה להיות נגר – יהיה נגר. מי שרוצה להיות נפח – יהיה נפח. ומי שרוצה להיות מנכ"ל – יהיה מנכ"ל ועדיין, אין בזה כהוא-זה מהטוטליטריזם של הקומוניזם.

טרי: נכון הדבר, ג'ון. ועדיין, אנו מוצאים את עצמנו מורדים. יש משהו בדעת ההמון שאיננו מוצא חן בעיננו.

אישה: אולי זה כרוך בכך שהכתבים של כותב המחזה אינם מפורסמים כלל.

גבר: אולי אין בזה אין בזה בעצם דבר, מלבד גחמה ארעית, של אדם ארעי, אי-שם, במנותק מכל מגמה היסטורית ספרותית, או תו-תקן מסויים של איכות ספרותית, או בכלל איכות כלשהיא, של כתבים ספרותיים. ייתכן שאין לנו כלל קיום, מעבר לטקסט מסויים, בקובץ מסויים, בתוכנה מסויימת, במערכת הפעלה מסויימת, במחשב מסויים.

אישה: ועדיין, אני חשה שיש איזה דבר-מה מסויים שעלי להיזכר בו, איזו עוולה שמדירה שינה מעיני. מוכרח היה היה להיות רגע מסויים בהיסטוריה שבו יכולה הייתה להיות משמעות לחיי והיא אבדה, לנצח.

*

הזיכרון, איננו מרפה כה מהר. כמה שהיינו רוצים, הוא נמצא, הוא נשאר שם. ישנם אנשים שאינם רגישים דיים, ישנם אנשים שמגנים על עצמם על ידי התוקפנות של דחיית הזכרונות הכאובים, אבל ישנם אנשים שהזיכרונות לעולם אינם מרפים מהם. כמו אותם אנשים שסבלו את מוראות השואה ועלו לארץ ישראל וחיו כאחד האדם, אך עדיין בלילותיהם לא פסקו זכרונותיהם, מהותם, להעלות תמונות מאותן זוועות, גם אישה, לאט לאט, בהדרגה, ללא כל תמונה ממשית, החלה להיזכר באשר נעשה לה, בעידן זה, אשר בו הכל פתוח, הכל נאור, הכל נעשה למטרת קידום האנושות וללא אינטרסים אישיים וללא מטרות אפלות, בעידן זה, נעשה לה הגרוע מכל.

*

אישה: אני מתחילה להרגיש משהו. זה עדיין לא זה, אבל אני מתחילה להרגיש משהו וגם הזכרונות מתחילים לצוף. אני זוכרת בית חולים, אני זוכרת מנחת מסוקים. אני לא יודעת למה אני זוכרת את זה, אבל אני זוכרת את זה.

גבר: אולי נפצעת, אולי עברת איזה ניתוח.

אישה: לא, זה לא זה. זה משהו אחר. כרוכה בזה בושה גדולה, אבל אני לא יודעת מה.

גבר: אולי ההורים שלך היו ניצולי שואה.

אישה: לא, הם בכלל נולדו בארץ. זה לא קשור לזה. היה שם איזה משהו. משהו שבאמת כרוך בניתוח, אבל לא מתוך פציעה, משהו שציפיתי לו מזה זמן רב. אבל זו לא הייתה פציעה, לא. לא דבר כזה. זהיה משהו אחר. משהו אחר לגמרי.

טרי: אולי שתלו בך משהו, איזושהיא יכולת מופלגת, שלא הייתה לאף אדם לפניך. אני יודע על מקרים, שבאמצעות הנדסה גנטית, אנשים התקרבו מאוד להיות אלוהים.

אישה: לא, זה לא היה זה. זה היה משהו אחר. משהו קדמוני.

טרי: אולי השתילו לך מחדש זנב, בעצם הזנב, על מנת שתוכלי לשוב להיות כמו הקופים.

אישה: לא, בדקתי הרגע וזה לא זה. זה משהו שכרוכה בו הרבה מאוד תקווה ולכן כעת האכזבה היא כה קשה, התיסכול קשה מנשוא, אבל אינני יודעת מה זה הדבר ועצם אי-הידיעה רק עושה את התחושה הרבה יותר קשה.

*

זו הייתה תקופה שאנשים יכלו לחיות הרבה מאוד חיים במקביל. עוד לפני המצאת מכונת הזמן של טרי. אדם יכל להיות בחוף הים, במגרש הטניס ובעבודה הרוטינית, בו-זמנית! ככה עד אינסוף. ובכל חיים שכאלה, הוא היה מודע לכך שאלה רק חיים מתוך אינסוף חיים, אבל יחד עם זאת התודעה שלו לא הייתה מפוצלת, הוא כל כולו היה בתוך החיים הנוכחיים. וככה קראו לזה: "החיים הנוכחיים".

הג'וי דיוויז'ן של הנשמה. חטיבת השמחה. השמחה הגדולה, של ההמון, של הקטל, של ההשתלהבות, של הבסדר, של הנורמה, של מעצר השווא, של השואה האמיתית.

*

טרי: אתה מרגיש יותר טוב כעת?

ג'ון: כן, קצת יותר טוב. אני לא יודע למה אמרתי מה שאמרתי. אולי שתיתי יותר מידי.

טרי: כן, אולי שתית. יש לך נטייה לעשות שטויות כשאתה שותה.

ג'ון: כן, או שאולי זה פשוט יותר אני משאתה יכול לקבל.

טרי: יותר "אתה" משאני לא יכול לקבל.

ג'ון: יותר "אני" מש"אתה" יכול לקבל.

טרי: כן, זה מה שהתכוונתי.

ג'ון: מודאג מאוד ממך, שתדע.

טרי: זה הפלורוסנט הזה, הוא לא מאפשר לי להגיע לקת'רזיס.

ג'ון: אתה בן 20? אתה אמור להיות אמן אמיתי.

טרי: מדען אמיתי, לא אמן אמיתי. אמן מזוייף. מיוסר עד עמקי נשמתי, אבל מי יודע למה ומדוע.

ג'ון: אבא שלך, כנראה. אבא שלך, תיסבך אותך קשות. תיסבך אותך בתסבוכת כזאת, שבחיים לא תצא ממנה, לכן גם הגילויים המדעיים שלך תמיד יהיו מפוקפקים, כי תמיד יהיה חשוב לך למרוד באבא, לעיתים על חשבון ההליך המדעי והאמת המדעית.

טרי: כן, חוסר-יכולת לעשות דברים בצורה המקובלת. אפילו שהיקום, לעזאזל, הוא מתנהל בצורה מקובלת, בדרך כלל. יש חוקים, לעזאזל.

ג'ון: כן. אל תקלל. אבל ככה זה, באמת. יש את הכאוס, כמובן. אבל מה לך ולכאוס, מעלה קליפים מטופשים שלך לפייסבוק כשאתה במצב כזה רגיש, איך כעת תירדם בלילה?

טרי: אה, כן. אני לא ארדם כנראה. אבל איך ידעת שאת במצב רגיש, זה לא משהו שהמספר מספר, או סיפר.

ג'ון: אני יודע הרבה דברים, שלא מופיעים בסיפור.

*

ואכן, טרי היה במצב מאוד רגיש. מבין כל ה-4, הוא היה במצב הרגיש ביותר. רדפו אותו ללא הרף, על כל בדל רעיון. לא בגלל שחשבו שהרעיונות שלו מסוכנים, או בגלל שחשבו שבכלל יש ערך כלשהוא לכביכול גילויים המדעיים שלו, אלא פשוט בגלל שזו הייתה תקופה כזאת שהיה מסוכן מאוד לא להיות בנורמה. חריגות, משמעה היה מוות. אוטיסטים וגאונים – היו באותה קטיגוריה. זה לא ממש שינה אם אתה יודע לחבר משפט, או אם אתה מזיל ריר מהבוקר עד הערב וצריך ללכת עם חיתול כדי לא ללכלך את כל הבית, שלא שלך בכלל. מבחינת המשטר, היינו היינו הך.

אני אומר "היינו", כי גם אני הייתי שם. אבל זה היה בעבר, לא בזמן של הסיפור. בזמן אחר לחלוטין. בזמן עבר, אבל אמיתי, לא בזמן של הסיפור. אני יליד המאה ה-20, שחי במאה ה-21 וכותב מחזה על המאה ה-24. זה מי שאני ולכן אני אומר "היינו", כי גם אני הייתי שם, רק לא ממש שם. אני הייתי שם, רק בזמן עבר. כן.

*

אישה: נדמה לי שפעם היה לי ילד.

גבר: הנה, היא זוכרת הכל כבר.

אישה: כן. היה לי ילד. והם לקחו אותו, המדינה. הם כנראה ממש היו צריכים אותו.

גבר: כן, המדינה הייתה צריכה את הילד שלך.

אישה: אבל בשביל מה הם היו צריכים אותו? זה לא שהוא היה נהיה איזה פיהרר. הוא בסך הכל הילד שלי, מהגנטיקה הדפוקה שלי.

ג'ון: לכי תדעי, גם הגנטיקה של היטלר לא הייתה מהמפוארות.

אישה: אז אתה חושב שהוא היה נהיה היטלר?

ג'ון: אני לא יודע. אבל אולי המדינה יודעת משהו אנחנו לא יודעים.

טרי: אתה באמת חושב שהמדינה יודעת משהו שאנחנו לא יודעים?

ג'ון: אני לא יודע, טרי. כל מה שאני יודע זה לשיר בקול גבוה, אבל לא מאוד וגם אז זה נשמע מתאמץ.

טרי: כן, אין לך את הבריטון של הזמרים של הנרי פרסל.

ג'ון: אני בסך הכל פינגווין קיסרי, שנמנע ממנו לדגור על הביצים. זה הכל.

טרי: בשביל מה אתה חי בכלל?

ג'ון: לא'דע. בשביל לראות את השמש עולה על עוד יום מיותר. אני מניח שבשביל זה.

טרי: לא תתאבד יום אחד?

ג'ון: עזוב, טרי, זה כבר גובל בגסות מה שאתה שואל כעת.

אישה: אני מתחילה להיזכר. אנחנו חיים בעידן שאסור ילדים, נכון?

גבר: לא.

גבר: כלומר כן. אסור ילדים.

*

הפלורוסנט המשיך לעבוד, אבל לא ממש הייתה להם ברירה. הם היו נתונים לאור הפלורוסנט ונכנסו לרגשות קשים של אשמה. טרי הרגיש אשמה בשל כך שייצר את מכונת הזמן, שגרמה לג'ון להתייסר מכך שהוא קצין אס אס שמתעלל מידי בוקר ביהודים חפים מפשע. ג'ון הרגיש אשמה מזה שלא מסוגל היה להתגבר על הסקרנות ועל יצר הסדיזם ובחר יותר ויותר להכנס לגוף של קצין האס אס ולא לגוף של היהודי המעונה. אישה הרגישה אשמה מזה שלא עשתה די כדי להגן על ולדה. וגבר הרגיש אשמה מכך שלא העז לגלות לאישה את מה שידעה מהרגע הראשון והיא נאלצה להתייסר במשך שנים ארוכות, עד שגילתה זאת בכוחות עצמה.

*

אישה: כל יום שלא מתרחשת איזו קטסטרופה נוראית, אני מרגישה שהיקום נטה ממסלולו.

טרי: ליקום אין ממש מסלול.

אישה: ועדיין, אני פשוט לא מבינה איך זה שהשואה לא מתרחשת מידי יום. כל כך הרבה שנאה מסתובבת באויר.

גבר: כסף. בגלל הכסף. הכסף מאפשר לאנשים להשיג עוצמה מבלי להרוג. אילמלא הכסף, כולם היו מתים. אף אחד פה לא היה איתנו. הכסף הורג, אבל את הנשמה, רק של אלה שאינם שרדנים מספיק בשביל להשיג אותו, כפי שכולם משיגים, כפי שתמיד השיגו.

אישה: איך?

גבר: העדר. לראות מה כולם עושים ולעשות אותו דבר ועדיין, לשמור על המשחק, להעמיד פנים שזה הצעד המקורי שלך, שזה פרי האישיות שלך. חשוב מאוד שתהיה אישיות. אנשים אוהבים שמישהו עם אישיות דורס אותם, לוקח מהם את כל הכסף.

ג'ון: אתם מדברים שטויות. לא, סליחה אני מדבר שטויות. השפעת האלכוהול מתפוגגת ואני מרגיש שעשיתי יותר מידי שטויות ודיברתי יותר מידי שטויות. לא חושב שבאמת יש בי משהו אלוהי. אני סתם עוד אחד, זה הכל. וכעת החיבור לאינטרנט התנתק ולא חוזר ואני במצוקה גדולה, כי העליתי משהו שרציתי מיד להוריד.

טרי: לא כזה נורא, זו לא גסות. בסך הכל אתה בלי חולצה שר ומזייף את השיר CALIFORNIA BOUND. לא חושב שישימו אותך בכלא בגלל זה. ואולי יום אחד העולם יבין שאתה אמן אמיתי. תחשוב, זה בעצם הצ'אנס האמיתי שלך. אין לך שום צ'אנס אחר חוץ מזה. אתה לא איזה נואם, או איזה טכנאי, או איזה אשף של יחסי אנוש. אתה רק יודע לייצר אמנות, שאתה בערך היחיד שאוהב, זה הכל. אבל אם עוד מישהו יאהב, אז יש לך סיכוי, כלשהוא.

ג'ון: אף אחד לא יאהב. לא נראה לי. זה מוזר מידי, זה עילג מידי, זה לא מתחבר לשום מסורת של אמנות, ספרות, זה לא שנון, זה לא אוסקר ווילד וזה גם לא אדגר אלן פו, זה שום דבר שאנשים יכולים להתחבר אליו ולהעריך. אולי זה קצת גוגול, אבל גוגול היה מוכשר, בנאדגם, גוגול באמת כתב סיפורים, עם עלילה, על גלימות ואפים. כן, הייתה לו גם תנופה מיוחדת כזו, אולי קצת דומה, אבל הוא גם הבין ביחסי אנוש, הוא ידע לקרוא מחוות של אנשים, ידע להבין מה אנשים מתכוונים, אבל אצלי זה הכל פחד מהול בפחד, בתוך פחד, שמהול בתוך עוד פחד. גם קפקא. היה שם משהו מעבר לחרדה האינפנטילית.

טרי: כן, אתה צודק. אתה באמת יכול ללכת לך להתאבד בשקט ושלווה.

ג'ון: שוב התחלת? זה מחזה נטול גסויות, בחייך.

*

ואכן, זה מחזה נטול גסויות. מהסיבה הזו, הוא ממוקם בסביבה נטולת מיניות והאלימות, היא גם כן מרומזת בכלל, אם היא כלל קיימת. האמת שבתקופה הזאת קיימת שלא הייתה אלימות. לפחות לא במובן שאנו מכירים אותה. באמצעות ההנדסה הגנטית, האנשים נוטרלו מהיצרים האלימים. לא היו כלי-נשק בכלל ולאנשים לא היה כל חשק להכות זה את זה. כשטרי מדבר על התאבדות, הוא מתכוון להתאבדות לא אלימה בעליל. פשוט היה אדם מסויים, שהיה אפשר ללכת אליו ולבקש ממנו להפסיק.

*

החרדה. היא חפרה לה בור מאוד עמוק בנפשו של ג'ון. ג'ון כבר לא היה מסוגל לדבר יותר. מעתה והלאה, הוא יהיה שתוף סמוי במחזה. הוא פשוט לא היה מסוגל יותר להוציא הגה מפיו. החרדה, שיתקה אותו כליל. היו לו מחשבות. הוא חשב שהוא יכול לתרום לשיחה, שאולי אפילו יחשבו שהוא מועיל למחזה, אבל הוא פשוט לא היה מסוגל, לא היה מסוגל יותר. במאה ה-21 קראו לזה "חרדה חברתית", אבל במאה ה-24 זה היה נפוץ כל כך שפשוט קראו לזה "חרדה".

ג