עם רוע / בלי רוע

עם רוע / בלי רוע

אתה מכיר את זה שדברים רעים נעשים לך ואתה מרגיש שאתה כולך מטומא מהרוע הזה, אבל אתה פשוט לא מסוגל להתנכר לו, כי אתה כל כך רוצה להרגיש בבית, אז אתה נהיה חלק ממנו? לא. אז החלק הבא הוא לא בשבילך.

*

"האמנת שיום אחד תכתוב סיפור על מוסר?"

"תמיד הרגשתי שאני כותב סיפורים על מוסר."

"אז על מה תכתוב כעת?"

"משהו שמעניין אותי?"

"מה?"

"על דברים שקורים ללא כוונת זדון, ללא כוונות מכוון."

"רוע בלתי מכוון? שגגתי? כתבת על זה פעם, אפילו יש לך שיר בשם הזה."

"נכון, אבל אני לא מתכוון לכתוב על זה."

"אז על מה?"

"אני בעצמי עוד לא יודע."

"מיסתורי."

"כן."

*

הדברים תמיד הלכו לה קל מידי. היא לא ידעה איך זה, אבל זה תמיד היה נורא קל. זה גרם לה להאמין שלא באמת צריך להתאמץ כדי להשיג משהו. הרוע. היא לא האמינה ברוע, אבל היא גם לא האמינה בהיעדרו. היא לא האמינה שהיא מסוגלת לרוע, בגלל שהרגישה חסרת כל-ערך. כעת נעצור. זה נשמע קצת מוגזם. מי היא בכלל? בת כמה היא? מאיפה היא באה? יש לה שם בכלל? זה לא משנה.

*

הדברים תמיד הלכו לה קשה. היא ידעה את זה, אבל לא ידעה למה זה. היא ידעה שהיא רוצה שהכל יהיה טוב, אבל איכשהו זה לא יצא. היא התחילה להאמין שהיא הרוע, שהיא מקור הרוע ושזה טוב שדברים לא יוצאים כמו שהיא רוצה, כי אחרת זה היה ממש נורא. היא הרגישה מאוד משמעותית בעולם, אבל יחד עם זאת ככל שהשנים נקפו היא החלה להאמין שזו תחושת שווא, "שיגעון גדלות" שכזה ולמעשה היא די אפסית. אבל עדיין, היא לא יכלה לגמרי להאמין בזה. השם שלה סוזי, היא בת 28, היא באה מגבעתיים וזה מאוד משנה.

*

אני כבר בסדר. הכל בסדר. מאולף לחלוטין. אני לא אדגר אלן-פו, כי אין לי עניין בעלילה, דרמה ואימה מאוד משעממת אותי. זה לא שהיא התכוונה שזה יגיע לזה, באמת שלא. אבל זה הגיע לזה, זה ממש הגיע לזה. היא בסך הכל רצתה להציל את עורה, כמו שאומרים באנגלית. המילים שלה היו נראות לה מושאלות, היא לא האמינה שאלה המילים שלה. היא הרגישה שהאמון שלה אובד, שהאהבה שלה אוזלת. היא העריצה את אבא שלה, אבל הוא מת מזמן. הוא היה פרופסור גדול בבוכרה ומת בגיל 52, בשעה 2 בבוקר, כשחזר הביתה מהחתונה של בתו, 10 מטרים מביתו. ככה לפחות שמעתי מהמנקה.

*

היא התכוונה שהוא יסבול, יסבול ממש קשה, כי מישהו צריך לסבול ואם זה צריך להיות מישהו, אז עדיף שזה יהיה הוא ולא היא. למה שהיא תסבול? היא חשבה שהיא לא אוהבת לסבול, אבל האמת שהיא ממש אהבה לסבול. היא הייתה כמהה לסבל אבל לא לכזה סבל. זה היה "סבל חסר משמעות" כפי שהיא כינתה אותו, זה היה סבל ששעמם אותה, שייגע אותה, כפי שניסח זאת פרננדו פסואה. אבל היא לא רצתה שיידעו, היא רצתה שיחשבו שהכל בסדר איתה, היא ידעה שבחרה יש לגיטימציה לנקמה של אישה, לדמעות הגופרית של אישה, הניטחות על הגופה המבעבעת של בעלה.

*

הימים היו ימים מאוד קשים, עכורים וחסרי תקווה. בכל מקום שהלכת, יכולת לדעת שהדברים עומדים להסתיים בקרוב. לכולם היה ברור שזה הסוף והם ידעו בדיוק מתי זה ייגמר. כולם התנהגו רע מאוד אחד כלפי השני, כי ידעו שלא יישאו בתוצאות. העור שלהם הפך ונהיה שדוף מיום ליום והעיניים שלהם דמעו לעיתים תכופות והתייבשו ונפלו. ועדיין, הם לא האמינו שהסוף יגיע כל כך מהר. הם חשבו שעוד יהיה להם מספיק זמן לבטא את עצמיותם הכוזבת בחברויות בלתי-חברותיות ובמעשים בלתי-מעשיים, אבל זה נגמר, זה מהר מאוד נגמר.

*

"אז אתה מאמין ברוע."

"לא, זה לא יהפוך להיות דיון על רוע."

"למה לא?"

"כי זה משעמם ומזכיר לי את השנה הראשונה בחוג לפילוסופיה."

"היית גרוע בפילוסופיה."

"אני עדיין גרוע."

"אז מה? זה לא אומר שאסור לך להתפלסף. אתה אוהב להתפלסף."

"מותר לנו לעשות דברים שאנחנו גרועים בהם!"

"נכון. גם כתיבה."

"אה כן."

"אז מה לגבי הרוע? הוא מפחיד אותך?"

"מאוד..."

"מה, כשהוא בא ממך או כשהוא מופנה כלפיך?"

היא שמעה בראש את "heave, heaven is a place, where nothing, nothing ever happens" וחשבה לעצמה כמה זה נכון ובאיזו קלות היא יכולה להביא את עצמה למצב שבאמת כלום לא מתרחש. כלומר, דברים תמיד מתרחשים, צרות פנימיות וחיצוניות תמיד קיימות, אבל אפשר גם בקלות להתעלם מהן. כלומר, לא להתעלם, אבל לראות את זה כמו סרט שמרצד מול העיניים על המסך הגדול או בטלויזיה והוא שם, כן וקורים שם מלא דברים, אבל זה שם, זה לא באמת קורה. שום דבר לא באמת קורה, כי גן עדן הוא המקום שבו דבר לא קורה.

*

"את זוכרת איך היית באה אליו?" "אל מי?" "אל הפסיכולוג שלך." "כן, עם האוזניות הגדולות. רציתי לשמוע מעט מאוד מהדרך ותמיד הרגשתי כשהתיישבתי על הספות שלו, שזה מרגיש לי אבהי מידי." "ואת שונאת להיות ילדה." "מאוד." הייתה אתמול התעלסות לא רעה. יכולתי להרגיש שזו יכולה להיות התחלה של רומן לא רע. חשבתי כל הזמן על התיאור של ההתעלסות, איך אפשר לתאר את הדחיפות שבהתעלסות, את הדרך שהאיברים משתלבים זה בזה, בתשוקה, מבלי שזו תהיה הפורנוגרפיה שאהבתי פעם לכתוב והיום אני מרגיש רע לגבי זה. "הם גרמו לך להרגיש רע לגבי זה, זה היה הדבר שהכי אהבת פעם." "כן, כי זהיה מטאפורי לגמרי." "אבל הם לפעמים לא יודעים להבין מטאפורות." "מי זה "הם"?" "הרשויות." "אין רשויות, יש רק אנשים רעים שמשתמשים בכוונות הטובות של אנשים בתוך הרשויות." "נראה לך?" "כן, יום אחד אני אספר על זה לכל העולם."

*

היום אני נראה לוחמני, אבל פעם ויתרתי. ויתרתי הרבה מאוד. בשביל הילדים. ויתרתי על הכל, מראש, רק כדי שהילדים לא יחוו את האש המאכלת, את המהלומה הממוטטת. באמת, ויתרתי על הכל. יכולתי להיאבק, אבל בחרתי שלא. לא בגלל שלא חשבתי שמגיע לי פחות, לא בגלל שחשבתי שמגיע לה יותר, לא בגלל שחשבתי שמגיע לילדים פחות אבא מאמא, פשוט חשבתי שמגיע להם שקט. וככל שאני קורא יותר, אני מבין שלא מספיק כתוב על זה, שאף אחד לא באמת יכול לתאר לעצמו את גודל הציניות, הרוע המכוון, שכרוך בלהגן על מי שנחשב חלש, תוך הפקרת מי שבאמת חלש. אז אני אכתוב, אני אכתוב הרבה, אני אכתוב כמה שרק אפשר, בתקווה שאולי חלק מזערי, מיקרוסקופי של המילים, ימצא את דרכו ללב תמים, שיבין.

*

היא חשה בפחד והוא היה המניע הראשי שלה, למרות שאף אחד לא היה יכול לראות את זה. כלפי חוץ, היא הייתה האישה החזקה והאמיצה ביותר. היא דיברה בנחרצות והחלטיות ולא היה נראה שכלל יש לה ספק לגבי הדרך שלה, כל שכן מילותיה. ההרס הפנימי הפך להרס חיצוני, כשהיא גילתה שכבר אין שם מה להרוס. היא גילתה שהעולם מציע לה דרכים רבות ומגוונות להרוס, את מי שעד לפני רגע אהבה יותר מכל. היא לא ידעה למה ולא ידעה מדוע, אבל היא ידעה שהיא חייבת לעשות את זה. הייתה לה את התחושה הנעימה הזאת כשיודעים, שגם אם כל העולם חושב שזה לא נכון, זה הדבר היחיד, שהכרחי לעשות והפחד, הפחד המשיך להיות המניע, אבל זה היה הפחד מזה, שלא תוכל לממש את ההרס והיא החליטה להיכנע לפחד לחלוטין, בזה שתיכנע ליצר ההרס.

*

הדרך להתנהל, ללא מצפן, ללא אמות מוסר, ללא משהו מלבד ניסיונות אבודים מראש לשקם אגו פצוע, מובס, נרקיסיזם שאין לו מרפא, מפגן ראווה של נורמליות, שליטה, חיים בורגניים לעילא, אבל מתחת לכל זה תהום פעורה. הכניעה הגמורה לשלד הרעוע, למחשבות של אנשים אחרים, לדעות של אנשים אחרים. הכל נכון, הכל מובהק, רק שום דבר שבא באמת ממך. הם יודעים יותר טוב, הם כנראה היו שם יותר ממך. כעת, בפרספקטיבה של זמן, את מבינה שלמעשה שום דבר לא באמת היה הרה גורל, כי זה לא באמת משנה מה היה קורה, הכל היה אמור להוביל לתחושה הזאת, heaven is a place where nothing ever happen.