400 שירים על המוזה - חלק א

400 שירים על המוזה

מוקדש לאהובה של אף-פעם

שיר מספר 1

זונות~

זונות~

זונות~

זונות~                                                    6 פעמים "זונות"~~~~~~

זונות~                                               זונות יפות עושות חשק לבכות

זונות~                                                    בכי מר כמו שפיך נמהר אבל אין לרובי דמעות

אתן זונות,  פשוט זונות                          וצר לי על כך עד מאוד

פשוט זונות.                 

נשמה שלכם טמאה, נשמה שלכם מזוהמת

נשמה שלכם מהמוות נמלטת ואל האין שואפת

זו לא אמנות אוונגרדית

זו אמנות בשיאה

זו אמנות..

זו אמנות שמבטאת את החיים

זו אמנות בדיוק כמו שאמנות צריכה להיות

זו אמנות של רובי בשביל רובי

זר לא יבין זאת על אף ש

ידמה בנפשו דימויים כוזבים לרוב                                          אה-אה!

להבין לא ידע                                                                  לא לא

שיר מספר 2

ירכיים.

ירכיים מתקפלות.

ירכיים זעות-נעות, לשום מקום. לשום מקום.

ירכיים מפושקות.

ירכיים לבנות-לבנות, ירכיים שבא לצבוט. ירכיים חמות.

ירכיים שמציצות מתחת לשיפולי החצאית שאף את רפיון התחתון-על-הישבן חושפת

ירכיים שבד הג'ינס הגס שעוטפן בנקל מסגיר עליונותן המונומנטלית על שאר חלקי הגוף הנשי

ירכיים ממני לאלוהים; ירכיים של אלוהים ורק של אלוהים.

ירכיים.

ירכיים.

שיר מספר 3

המממ, הממ.

אני לא יכול לחשוב על שום ריגוש יותר גדול מכתיבת שורות אלה.

המממ, הממ.

אני לא יכול לחשוב על שום ריגוש יותר גדול מכתיבת שורות אלה.

המממ, הממ.

אני לא יכול לחשוב על שום ריגוש יותר גדול מכתיבת שורות אלה.

המממ, הממ.

אני לא יכול לחשוב על שום ריגוש יותר גדול מכתיבת שורות אלה.

שיר מספר 4

טוב. כולם כאן? אוקיי. נתחיל. אבל קודם. נדמה לי שפעם שעברה אמרתם שיש איזה-משהו שלא לגמרי ברור לכם, נכון? אז אולי כדאי שאני אנסה להסביר לכם במילים פשוטות - כדי שתבינו.

מה שאני בעצם מנסה להגיד, ומה שבעצם תמיד ניסיתי להגיד, זה שבעצם, אם לדבר במילים פשוטות, בכלל לא נראה לי, אם יותר לי להרהיב עוז ולטעון כדבר הזה בסגנון הגדול הזה, שאי-פעם, ואולי אפילו לעולם, לא אהבתי להשתמש בסוגריים בשביל השירה שלי, שהיא שירה מאוד מאוד נכונה, וגם מאוד מאוד מדוייקת, והיא בעצם שירה שגורמת לכל להחוויר לעומתה והיא גם שירה שמאפילה על הכל, כי זו שירה שרלטנית בעצם, כי זו שירה שנולדת בחטא ומתה ביגון כבד, כי זו שירה שנכתבת מתוך דלות איומה, דלות של הכל, של כל מה שיכול להקנות משמעות לחיים, של מחשבה וגם של רגש, כי זו שירה שהיא כמו הטריו האחרון שכתב שוברט, אופוס מספר 100, שהוא יפה מכל וגם שירה זו יפה מכל, ומה שאני בעצם מנסה להגיד בעצם, ואולי אפילו לומר, שהיא זו שגורמת לי להאמין שיש משהו בעולם שהוא יפה ואמיתי, משהו שלא יגרום לי לרצות להרוג את עצמי כשאני מרגיש שאני חווה אותו, שאני מודע שאני נמצא בתוכו, שאני חווה את ההרגשה שלו, שאני יודע שהוא הדבר, שהוא: דבר מלבד דבר מלבד.

שיר מספר 5

הוי. אני כל כך מאוהב בעצמי. כל כך מאוהב. זה ממש עצוב כמה שאני מאוהב בעצמי. טרגדיה רומנטית.

והכל בזכות מי, הכל בזכות מה? הכל בזכות היצירה, בזכות היצירה!הו הו, יה יה.

שיר מספר 6

מגיע להם.

מגיע להם שיזדיינו.

שיזכו לאותה אינטימיות נאצלה, כה נחשקה, שאני רק יכול לשאוף לה!

המבטים הבתוליים, הדיבורים הבתוליים, שלא יובילו אותי לתכלית הנשגבת של האנושות - הזיון.

אני רואה אותה ואני יודע. אני יודע שהיא לעולם לא תהיה שלי. ולו בגלל שאני רוצה בה. מאוד מאוד מאוד.

שיר מספר 7 - השוואה בין מושאי אהבה (נחשקים ושאינם)

המוזה היא אלה די פילאית.

היא פילאית במובן הזה שלאהוב אותה זה לאהוב את אלוהים, כי כשאתה אוהב את המוזה אתה יודע למה אתה אוהב את המוזה. זו אהבה שיש לה סיבה מאוד מאוד ברורה. זו אהבה שמתוך ידיעה ברורה.

ואתה אוהב אותה לא רק בגלל שהיא עושה לך טוב (לא לא!), אלא בגלל שהיא מה שהיא, שהיא מה שהיא.

         אני אנסה להסביר את זה ככה:

                                 כשאתה אוהב בחורה,

                                 אתה בעצם לא יודע למה

דווקא,                        התכונות המסוימות האלה

(שמצאת בבחורה הזאת)

                                 גרמו לך להתאהב בה -

                                 נכון? יופי, נמשיך הלאה.

אם כן, עם המוזה זה שונה לגמרי!

                     אני אנסה להסביר את זה ככה:

                                 כשאתה אוהב את המוזה אתה יודע.

בגלל שהיא מה שהיא והיא ה-כ-ל.

שיר מספר 8

אני יושב רחוק מידי מהאותיות,

אנא אדוניי שמע קול תחנוניי.

אני כמו שוויצרית ילידת סלובקיה שמשחקת טניס,

אני כמו מרטינה הינגיס.                             מרטינהינגיס מרטינהינגיס, אני אוהב את מרטינה הינגיס!

אני יושב רחוק מידי מהאותיות

אני בקושי רואה מה אני כותב

אבל את המעט שאני רואה אני מאוד אוהב

אני יושב רחוק מידי מהאותיות

אנא אדוניי שמע קול תחנוניי כי הלב שלי כבר לא שומע והריאות שלי מזמן מתות.

שיר מספר 9 - "מה שרובי הכי אוהב ושונא": שיר הלל בשבח הגדולה הראובן-ויטנברגית.

אני האדם שרק מרחוק אנשים מכירים.

אני על פוסטרים של תחנות אוטובוס,

אני בגודל של 14 עד 34 אינטש,

אני בצידה השני של הכריכה.

כל מי שהכיר אותי מקרוב לא הכיר אותי ממש

הוא אמנם חשב שהוא מכיר אותי

                     רימהו ליבו

 הוא הכיר רק תדמיתי השדופה-פה-פה

                                 שכלו הונאו

כי את הכותבנה הגדול רק מרחוק אפשר להכיר!

שיר מספר 10

שלווה של מים, על פני מים על פני מים על פני מים

שיר מספר 11

חבל ההצלה ושמו "אמנות שלי" הולך ומתהדק סביב מיפרקתי

והוא מכביד על נשימתי עד מאוד.

אני מרגיש שכתיבה של היא כמו גילוי עריות,

                                  כמו אונס קטינות,

                                  כמו משכב עם חיות,

                                  כמו סקס עם גוויות.

שיר מספר 12

רצח. לרצוח. חשבת על המניעים? ועל התוצאות? וההשלכות? חשבת? איך תצדיק? איך תישא באשם?

שדות של דרום דנמרק, איזור פיין. הכל ירוק ירוק ירוק.

היית מסוגל? היית מסוגל? אפילו בדם קר? אפילו בדם קר? ומותר כשזה לא מחושב?

אופניים. ילדים דניים על אופניים בשבילים אינסופיים. עץ כורע לצד: חורשה המשקיפה אל חול: הים, הים.

שיר מספר 13

יש אנשים שיש להם דימיון -

הם לא צריכים לחוות דבר

יש כאלה שאם יעשו מעט יחיו יותר טוב -

ואם לא יעשו כלל אזימותו

יש כאלה שאוהבים את מוצארט -

ושונאים את בטהובן

אני מחוסר דימיון -

וכל מעשה מצערני עד מאוד

אני צריך לחוות הכל     הכל, הכל, הכל, הכל

עד מאוד, עד מאוד צריך שיהיה על מה לכתוב

שיר מספר 14

התחושה הנעימה של אחרי

התחושה של אחרי

אחרי שגמעת

אחרי שרוקקת

אחרי שאת נשימתך האחרונה לבורא השבת

הייתה סערה? הייתה סערה?

השקט בא רק אחרי הסערה

ואחריו בא:

ציוץ ציפורי גן העדן

ומלתעות האליגטורים של הגהינום

שיר מספר 15

הכוס של אחותך

 הכוס של אחותך

המפתח נמצא בכוס של אחותך

הכוס של אחותך

 הכוס של אחותך

כל סודות היקום בכוס של אחותך

 אני רוצה להיות בכוס של אחותך

שיר מספר 16

תפיסה של רובי את המציאות:

רגשנית מידי.

אני לא רוצה לשנוא את השירים האלה, אני לא רוצה.

אלוהים - תעשה שאני לא אשנא את השירים האלה, תעשה? לא מחר ולא לעולם  לא.

שיר מספר 17

שירה צריכה לזעזע בגלל שהקיום מזעזע, אז למה היא לא עושה את זה? למה?!

ל-מ-ה ה-י-א ל-א ע-ו-ש-ה א-ת ז-ה!! למה.

שירה שלא די בה, שירה שלא די בה! | שירה שמבטיחה כל כך הרבה ומקיימת כל כך מעט

           מספר השורות לא אינסופי        |              מספר השורות מוגבל ממילא

 כעת נעבור לנתיב החד-סיטרי,    |      שם אני מקווה שאור השמש אותנו לא יקיץ.

כעת אני לא אוהב יותר לכתוב שירים כאילו הם קורים מתישהו

כאילו, אי-פעם נכתב משהו טוב מזה? אה-אה!

כאילו, יש איזה משהו שלא מבאיש? בבקשה - אל תצחיקו אותי..

ואיך קורה שזה מבאיש? איך קורה?

אם שמים אותו בשמש יותר מידי

או סתם אם החתולים לא מלקקים אותו כלל

אבל בלי זמן ובלי מקום אולי זה יחזיק מעמד בכל זמן ובכל מקום

כאילו שיש איזו דרך שאינה מובילה לאבדון

(אין דרך, אין דרך)

אשליות, חברים, אשליות

כל מה שיש לכם ואין לי, כל מה שיש לכם ולי - אין

כן. כן. כל מה שיש לכם לי אין. אין. (אין לי דבר).

וגם אשליה שהפכה לאמת היא עדיין אשליה.

כן. אתם צודקים: הנאצים צדקו. לא טוב לחשוב, עדיף לעבוד.

הרגש מת. המחשבה מתה. כל שנותר: לנעוץ המסמר והאיזמל לפרזל.

חזרות מיותרות על מילים משומשות, חזרות מיותרות על מילים            משומשות.

חזרות מיותרות על מילים משומשות, חזרות מיותרות על מילים            משומשות.

שיר מספר 18

מפרכסים. השמיים. השמש. מפרכסים. גם. הירח. שמש. מפרכסת. שמיים. מפרכסים. ירח. מפרכס. כולם.

השמיים.

השמש.

מפרכסים.

גם הירח.

שמש מפרכסת.

שמיים מפרכסים.

ירח מפרכס.

כולם מפרכסים.

השמיים.

השמש.

אפילו הירח.

שיר מספר 19

שירה שלי היא בלונדה שבדית

שפגשתי בלינאה והיא גילתה לי

איך אני מגיע למיזללת ביג-מאני

אבל אני בכלל לא הייתי רעב לאוכל

אלא לסקס.

שיר מספר 20

מבטים רושפי אהבה

לא מופנים לעברי

אבל אני כותב עליהם

וטוב לי

אפילו יותר מלזה

שאוהבים אותו

שיר מספר 21

מה אפשר למצוא בפח זבל?

אני לא מתכוון לפחים שיש מכסה מעליהם

אלא לאלה שפעורים לרווחה

מגנטים מלאי פסולת נחשקת שכאלה

אלה שבדיעבד מצטערים המסתכלים לתוכם

טינופת, טינופת, טינופת, טינופת, טינפות

מלאה הנפש טינופת והגורל כה אווילי ועז מכל

                                                טינופת, טינופת, טינופת, טינופת, טינפות

הגורל שלי הוא הנפש שלי והנפש שלי היא הגורל שלי

שיר מספר 22 - הפחד מאבא

אני פוחד לפגוש את האדם שיזכיר לי את אבא,

אני פוחד ששוב לא אוכל להתמודד,

לא איתו - אלא עם הפחד.

אני פוחד מאנשים כל כך,

אני פוחד שאחד מהם יהיה אבא,

אני פוחד שהוא יזכיר לי כמה אני פוחד,

אני פוחד לפגוש את האדם שיזכיר לי את אבא.

שיר מספר 23

אהבה של שוטים בגן-עדן של שוטים.

שטים השוטים בספינת משוטים

משייטים ומשתטים, משייטים ומשתטים

לאן הם שטים בספינת השוטים; לאן הם שטים?

אהבה של שוטים בגן-עדן של שוטים.

שיר מספר 24

תנו לי לאהוב... ולמות!

שיר מספר 25 - שיר בשם "ורוח אלוהים מרחפת על פני תהום.."

אני לא אוהב לחיות - אני רוצה למות.

כל הדברים שצריכים לקרות לא קורים,

ואם אני כבר פוגש בחורה אז היא לא בשבילי,

לא בגלל שאני לא רוצה בה אלא בגלל שהיא לא רוצה בי.

אני אנסה לתאר איך אני מרגיש באופן מטאפורי:

אני ניצב על פי התהום

ומעברה השני של התהום יש בחורה נחשקה

יש רכבל שיכול להעביר אותי לצד השני של התהום

הכל בסדר גמור עם הרכבל

אנשים משתמשים בו כל הזמן

גם להם יש בחורה נחשקה אי-שם

אבל אני יודע שזה יהיה כל כך יפה

אם בזינוק אחד גדול עם אהובתי אהיה

אבל בשביל לזנק למרחק כה גדול צריך לקחת הרבה תנופה

לרוץ מהר מאוד ולצבור תאוצה

וגופי חלש ונירפה מפאת תלאות הזמן

ונפשי הדוויה והנידחה שוב מטה-מטה צוללת ובדממה מתנפצת

שיר מספר 26

אני לא גבר                 כי אני לא מזיין

אני לא אנושי              כי אני לא פוגש אנשים

אני לא מטאפיסי           כי עזב אותי אלוהים

אני לא חייזר               כי אני לא מכיר אנשים מהמאדים

מה אני מה אני מה אני מה אני מה אני מה אני

אני האלוהים של האנשים שאין להם אלוהים? לא. הרי זה אבסורד וכמעט אפילו פרדוקס. אני לא-דבר אני.

שיר מספר 27

אני לא מסוגל לחטוא יותר -

לא בחיים;

פעם חשבתי שגם ביצירה אני לא מסוגל לחטוא -

היום אני כבר לא כל כך בטוח. רע לי כל כך. נשמתי נאכלת עוד ועוד וכבר לא נשארו פירורים אפילו. לא נשאר דבר; מלבד כאב חד-חד-חד שדבר לא יקההו ובוודאי שדבר לא יעלימו. אין לי עוד שאיפות שיכולות להכחיד רצון לאובדן. אין לי עוד דבר, אנשים יקרים שלי. ואתם באמת כל כך יקרים לי. באמת באמת. ירא אני לקרוא בספר תהילים, פן אף שם לא אמצא מבוקשי. כיצד זה שכה הרבה סובל אני בעבור מאום?

שיר מספר 28

ישבתי באוטובוס, קו 9, ומולי ישב גבר צנום וחצוף. הוא שאל אותי אם הציצים שלי הם כמו שהיו לפני 20 שנה. אמרתי לו שהוא יכול לראות ולבדוק. ולמשש. ולדחוף את הזין שלו ביניהם. ולהשפיך לי בלוע, אחרי שהזין שלו יתגרה יתר-על-המידה מחמת השפשוף.    

שיר מספר 29 - דימיונות על הריונות (1) 

היא על הראש;

לא לגמרי עושה עמידת ראש;

כי שוקיה נוטות מעט כלפיך;

ואתה עומד ודוחף לה;

שיר מספר 30 - על החלום ששדים נכנסים לתוך גופה של אהובתי

אז זה הולך ככה:

  1.  אני הולך עם אחי בגבעה של עמק המצלבה, ליד מוזיאון ישראל

  2.  אנחנו הרגע יצאנו מאיזו מסיבה שממנה יש לנו חוויות די נעימות

  3.  אבל מאז אנחנו כל הזמן בעיצומו של מרדף

  4.  רודפים אחרינו שדים, מהסוג שאוהב להיכנס לורידים של אנשים

  5.  אנחנו מגיעים לצומת ניות ושם אני פוגש את אהובתי

  6.  יש לה שיער שחור-שחור ומבנה העצמות של הפנים שלה: מעודן ביותר

  7.  אחי מסתלק מהחלום

  8.  אנחנו הולכים לאורך רחוב הרצוג, החל מבנק הפועלים

  9.  מגיעים לביתי, הראש שלי רוחש מזימות-זימה-בסלון

10.השדים מנסים לפרוץ מהחלונות ומהמרפסת

11.אני מנסה לחסום בגופי את כל הכניסות והודף החוצה את השדים

12.אבל הידיעה שאין הדבר מן האפשר לאורך זמן מרפה ידיי

13.אני חדל ממאמציי הקדחתניים לרגע

14.ומביט אחורה לעבר המיטה של ההורים

15.ושם שוכבת אהובתי כשפניה מעוותים

16.לבשו גוון אדמדם שרק הולך ומחריף

17.היא נראית מכשפה זקנקנה-אדמדמה

18.אני מתעורר בבעתה

שיר מספר 31

זה שמילים שלי עבשים זה לא אומר שאין לי חיים.

זה שאותיות שלי הנידחות מטות ליפול זה לא אומר שאני חרגול.

זה שמשפטים שלי לא במקום זה לא אומר שזנחתי לטוב את קול המרעום.

שיר מספר 32

למצב רוחי אין שם ואין כתובת,

כך שבכלל לא פשוט לעשות ממנו מטאפורה.

ואני גם פשוט מוכרח להודות שאני פשוט מוכרח להודות.

וכשאני מוכרח להודות אז אני עושה הכל כדי למצוא למי להודות.

וכשאני מוצא למי להודות אז אני מודה שאני לא מי שעלול להראות שאני.

אני מוכרח להודות שאין לי שום מושג איזו מילה צריכה לבוא אחרי איזו מילה.

שיר מספר 33 - דימיונות על הריונות (2)

רגליה מפושקות, ישרות וצמודות לריצפה;

ירכיך מונחות על גבי ירכיה;

היא מרחיבה פישוקה יותר ויותר;

ככל שאתה דוחף לה בקצב מהיר יותר;

שיר מספר 34

שכולם יילכו להזדיין.                                                                                             לכו זדיין;

שיר מספר 35

ישו לא האמין באלוהים

הוא האמין באנשים                                               ובעיקר ב: נשים וזאטוטים.

שיר מספר 36

אני אדם מסוכן. הרחיקו ממני ילדים ונשים. תרחיקו ממני דמויי גברים. ואם אתם לא תעשו אני אעשה.

שיר מספר 37

האישה היא התגלמות האשליה:

אחוז בה ואחוז בה -

לפני שתתמוסס; 

כל רגע ברך וקדש,

והתפלל -

לפני שתתמוסס.

שיר מספר 38

יש פה איזה מונותאיסט ביננו? אין תגובה.

האישה היא האלוהים של הבשר,

הכסף הוא האלוהים של הבשר,

האושר הוא האלוהים של הבשר.

שיר מספר 39

מילים שלי אין בהן הועיל. גם לא במוזיקה היפה של שובארט. דבר לא יכול להועיל. גם לא המדיטציה של המוזיקה שמפיקים הביצים של אלוהים. לאן תימלט נפשי, לאן?

שיר מספר 40 - מאוד מאוד לא

ריקנות איומה זו שפושה בנשמתי: מה היא מבקשת? מה היא מבקשת?

האם מבקשת היא ממני עוד ועוד כתבים שלב איש לא ירטיטו? (והכתמים של הדיו רק את הנייר מזהמים?)

מה היא מבקשת? מה היא מבקשת?

אלוהים, אם אתה אכן קיים, האמן לי שאינני יודע מה היא מבקשת.

אנא אמור לי. כי אינני יודע. אינני יודע.

האם אין די במה שעד כה עשיתי? האם יש ביכולתי לעשות יותר?

מה היא מבקשת?

האם חטאתי? ואם כן - במה היה חטאי? אנא אלוהים, רוצה אני להיטהר. מאוד מאוד רוצה.

אמור לי שלא הכל היה לשווא. אנא אמור לי.

אנא אמור לי. כי אינני יודע. אינני יודע.

אני סופר מספר השורות עד לסוף העמוד ומה טוב בכך? מה טוב?

אין בגיבוב זה של אותיות ולא כלום עבור הזולת. האם טוב הדבר לך?

בשביל הנצח? בשביל הנצח? אני עושה הכל בשביל נצח?

ומה הטעם בכל זה אם טעם הדבר איננו ידוע לי? מה הטעם?

אנא אמור לי. כי אינני יודע. אינני יודע.

מאובדן ריכוז מוחלט לאובדן ריכוז חלקי, הלא כבר מזמן אבדה לי תחושת ההתלהבות שבשליחות, העליזות נטולת הדאגות ומשכיחת המועקות שהיתה תוקפתני עת שרוי הייתי בספירת המרומים והיא הייתה לי מתת אלוהים.

רואה אני על פניהם של אנשים ובדיבורם כי ידוע להם מה עמוקה התהום לתוככה קרסה נשמתי.

אמור לי שלא חטאתי, אמור לי.

אנא אמור לי. כי אינני יודע. אינני יודע. מאוד מאוד לא יודע.

שיר מספר 41

אני מעריץ את המאבק.

שיר מספר 42

טוב; תקשיבו טוב. אני חשפתי את המזימה. אתם כל הזמן מראים לי בסרטים ותמונות נשים חדורות כדבעי ולמשעי כדי שאני אחשוב שיכול להיות תענוג מיני יותר גדול מלהביא ביד. אבל אני יודע שאין לדבר כל אחיזה במציאות. אז אני אמשיך לאונן להנאתי עד סוף הימים ואתם תמשיכו "להזדיין" בסרטים ובתמונות.

שיר מספר 43

היא לא אוהבת גברים.

היא לא אוהבת נשים.

היא אוהבת רק בעלי-חיים.

היא אוהבת להרגיש את החיה שבפנים.

היא אוהבת להרגיש את החיה בפנים. היא אוהבת את החיה בפנים. היא אוהבת את החיה בפנים.

סוסים, כלבים, חמורים, תיישים, שוורים, טלאים, אווזים, קיפודים - כולם מוזמנים

ל"הילולת כל-חי עם כל חי, שעתו הגדולה של הפין הצייתן".

שיר מספר 44

התעלות-כדבר-שבשגרה

התעלות-כדבר-שבשגרה

התעלות-כדבר-שבשגרה

באמצעות התחביר, באמצעות הכתיבה;

הרבה דברים לא יפים נאמרו על הכתיבה שלי, הרבה דברים יפים לא נאמרו על הכתיבה שלי

לא לי להעלב, לא לי.

שיר מספר 45

אין טבעי מהעל-טבעי.

שיר מספר 46

היצירה - אמצעי או מטרה?

אמצעי וגם מטרה.

שיר מספר 47

יש דברים שפשוט אי-אפשר לבטא ואלה הם החשובים לנפש מכל (כי בלעדיהם היא לא יכולה לחיות) ואת נטולי-החשיבות שאפשר לבטא יש לבטא אבל אין להזיז שיפתות המילים המתות כך שייראו מחייכות או עגומות.

ולכן:

אל תפרשו; זה לא טוב. נא לא לפרש.

אני אומר בדיוק מה שאני מתכוון להגיד.

אין דרמה במעשה היצירה ואין מיסתוריות בתוצאה.

שיר מספר 48

עולם ללא משפטי חיווי                                                      וללא שמות תואר

עולם ללא משפטי חיווי                                                   וללא שמות תואר

עולם ללא משפטי חיווי                                                      וללא שמות תואר

עולם ללא משפטי חיווי                                                      וללא שמות תואר

עולם ללא משפטי חיווי                                                      וללא שמות תואר

עולם ללא משפטי חיווי                                                      וללא שמות תואר

עולם ללא משפטי חיווי                                                      וללא שמות תואר

עולם ללא משפטי חיווי                                                      וללא שמות תואר

עולם ללא משפטי חיווי                                                      וללא שמות תואר

עולם ללא משפטי חיווי                                                      וללא שמות תואר

עולם ללא משפטי חיווי                                                      וללא שמות תואר

עולם ללא משפטי חיווי                                                      וללא שמות תואר

עולם ללא משפטי חיווי                                                      וללא שמות תואר

עולם ללא משפטי חיווי                                                      וללא שמות תואר

עולם ללא משפטי חיווי                                                      וללא שמות תואר

שיר מספר 49

אין מילים שיתארו אכזבה כה עזה. אין מילים. וגם לו היו ודאי לא היו אלה מילים שלי.

שיר מספר 50

אל תמעיטו בערכה של ההרגשה,

(הדקה-כנוצה-מתיזת-דיו ופריכה מליטוף של אהוב)

אל נא תעשו כדבר הזה!

ליבי רוטט ופרק ידי רועד

אבל אין זה אומר שנשמתי חוטאת.

הלוואי שהייתי יכול להסביר לכם, הלוואי!

אבל אני מרגיש שלבוז וללעג אזכה בכל אשר אפנה,

ככה יעשה לאיש אשר את נשמת אלוה בקירבו להחיות מבקש!

שיר מספר 51

נוטה למות אנוכי.

שיר מספר 52

יישות נלעגת ומבוזה הנני

וגם נקלסת                                  וגם "ראויה לשמד"

מילים שלא די בהן, מילים שלא די בהן

יישות יפה וענוגה הנני

וגם נערצת                                  וגם "מאוננת למוות"

שיר מספר 53

מדוע אין רגש בעולם המתים?

הדס שליט אכזר.

מדוע אין רגש בעולם החיים?

זאוס שליט אכזר.

שיר מספר 54

מעטים הם האנשים שיידעו..

יש לי אופי איום.

ומצר אני על כך שאבות אבותיי לא נטבחו בשואה.

ומה היה קורה לו יודעים היו הנאצים שולד שכמוני יצא לעולם?

ודאי היו מתחילים הכל ממש מכאן:

הרצוג 37 דירה מספר 2.

וצאצאיהם חסודי-הלב וטהורי-המצפון שורצים הם בינות לציפורניי השחורות ויודעים גם יודעים הם

שאני באתי    לעולם כדי למגרם

שיר מספר 55

עת נטרפה דעתי חשבתי

מה נפלא יכול היה להיות

לו נהנים היו מכתביי הבריות

שיר מספר 56

אחרי שכתבתי 500 שירי-מוות ו55 שירים על המוזה אני חושב שמוטב שאבהר לאלה שלא ברור להם את הדבר המובן מאליו שהוא גם הנעלם. אני הייתי רוצה להרחיב את הדיבור על הדומיננטיות ההכרחית של המבנה הנפשי בתפיסת המציאות.

יהיו חלושי-הרוח ונטולי-כושר-ההבחנה-באמיתות-גדולות שיאמרו שאמירות כגון "אין-לי חוויות עונג" או "אני, למות, היום" אין בהן אלא עדות למצבי הנפשי הקשה. שוטים יהיו הם אלה שיאמרו כדבר הזה. שהרי הנפש היא הפוסקת האחרונה בענייני התודעה. על עיבודם הצורני של רכיבי התודעה אמון השכל. אולם תובנות לוגיות-חיצוניות הן ריקות ממשמעות תודעתית לולא הנפש מאיישת להן משמעות זו, בכך שהיא אומדת ערכן או בכך שהיא מייחסת להן הרגשה. כך שהתיאור המדוייק ביותר של הלכי הנפש הוא למעשה האמירה הפילוסופית העמוקה ביותר.

האדם, הגרעין של העצמיות, אונו מוקדש למאבק בלתי-פוסק. כל ימי חייו הוא בעיצומה של מערכה הרת-גורל. יש תנועות פיסיקליות ויש תנועות גיאומטריות שמאיימות להטביעו תחתן. והתנועות האלה נושאות את רעיונות רוחו שלובשים טבע חיצוני (גורלי, קבוע) וטבע פנימי (עצמי, משתנה), כשהטבע החיצוני כפוף לטבע הפנימי ואילו השליטה על הטבע הפנימי נתונה בידי האדם, הגרעין של העצמיות.

שיר מספר 57

מהלך בנמרצות בהולה בשדה קרב זרוע גוויות מרוטשות|

אובד עצות והנה עוד רגע גם הוא יהיה חלק מהנוף המזוויע|

מהלך בשדה קרב זרוע גוויות מרוטשות|

הצלתו שהיא ניצחונו היא הברירה|

מהלך בשדה קרב זרוע גוויות מרוטשות|

והוא בורר-לו את היפה והנעלה|

        והוא אוהב.

       הוא אוהב את עצמו ורק את עצמו.

אבל הוא אוהב גם את כל מה שמזכיר לו את עצמו.

שיר מספר 58 - הכמיהה לשיבה לביצה

השדיים הם חלב האם והכוס? הרחם                         הישבנים גדולים כשהם בריאים  

גם ילדים גדולים שקועים בתאוות בשרים                הנקבים מתכווצים כשהם ננעצים

שיר מספר 59 - הטרגדיה שבכתיבה

אני כותב רק מה שאני מרגיש    

                     אני מרגיש רק מה שאני כותב                            

שיר מספר 60 - ההמתנה למתנה

אני מחכה שהלא ייתכן ייתרחש ושהבלתי-אפשרי יהיה אפשרי.

מחכה.

בקוצר רוח, בקוצר רוח.

מחכה.

מחכה.

מחכה. אבל לא בקוצר רוח.

שזה כבר יקרה.

משהו.

שמשהו, יקרה, כבר.

כבר לא - מאוחר מידי.

לא.

לא לא. מעתה רק למוות אני מחכה כי כל שנותר הוא למות.

שיר מספר 61

הילולת נכאים זו הילולת נכאים זו הילולת נכאים זו הילולת נכאים זו הילולת נכאים זו הילולת נכאים זו הילולת נכאים זו הילולת נכאים זו הילולת נכאים זו הילולת נכאים זו הילולת נכאים זו הילולת נכאים זו  הילולת נכאים זו הילולת נכאים זו הילולת נכאים זו הילולת נכאים זו הילולת נכאים זו הילולת נכאים זו

שיר מספר 62 - שיר בשם "הפעם האחרונה שראיתי את אניטה"

היא הייתה בודדה. בודדה כל כך.

היא לא רצתה בבדידות אבל הבדידות רצתה בה והלכה איתה יד-ביד לכל מקום ועם כל גבר.

פגשתי אותה ברחוב וידעתי שאפגוש אותה שמה וידעתי שאפגוש אותה.

היא הייתה זכה ומזוהמת, טמאה וטהורה.

אני שבתי אליה מסטוקהולם אבל בעצם ויתרתי עליה כבר במאלמו.

את שיפולי שדיה הצנומים חשפה החזיה שכאילו-בטעות ניגלתה

ועליה מעיל העור השחור (שאחריו פעם נשרך עידו נפעם בניגוד לרצונו)

והיא גם גילתה את סיפורה וסיפרה אותו הכי טוב.

היא קיבלה ממני 50 קרונות בשביל שירשו לה לשיר.

האחות התאומה שלי נבלעה בפאב אפלולי ויותר   לא   ראיתיה.

שיר מספר 63

אני

יכול

להסביר

למה

שירה

של

אחרים

נחותה

לעומת

שירה

 שלי.

אבל ההסבר שלי הוא כשלעצמו יהיה שיר.

שיר מספר 64

את המוות. את המוות היא רוצה. האהובה האבודה.

לכבוש. לכבוש את המוות. אפשר רק אם רוצים. אבל אפשר.

שיר מספר 65

אני הוא האלוהים

של הגופים הרכים, של הגופים הכריים

אני הוא האלוהים

של הנופים הקרים, של הנופים הריקים

אני הוא האלוהים

של הבשר הנפרך, הנכרך, הנחרך.

אני הוא האלוהים

אני הוא האלוהים

אני הוא האלוהים

אני הוא האלוהים

אני הוא האלוהים

אני הוא האלוהים

שיר מספר 66

אמרתי לאישתי:

זוכרת איך רגשתי כשאחז בי הקריז

"בואי יקירתי, טסים לפריז"

ואת ביקשת ממני לא להפריז

והבטת בי בעיני עגל

כשציטטתי את שלייגל?

שיר מספר 67 - מכתב פוסט-רומנטי לעצמי

שלום לך רובי,

אני מבקש לסלוח לי על העגמומיות שעתידה לשרות במכתבי וגם על כך שלא יהיו מילות פרידה בסוף (חושש אני להיפרד עד מאוד). עליך להבין: אני לא במצב כל כך טוב. כלל וכלל לא. אני רעוע, נידח, תלוש, מוכה וחבול. וכל הדווים שספגתי בעוז בשנים רוויות צער חד כתער שבים ומכאיבים לי כאילו היה זה רק אתמול שהסבל הפגיע. אבל מי יודע אם יש לעצבותי פשר? הייתכן איזה מצב-מציאות שבעיתו לא תהא נפשי אפופה עצבות? נוטה אני לחשוב שלעד תעקר העצבות כל שמץ מחשבה מעשית. 

יש כל כך הרבה שאני רוצה להביע ואני לא יכול. וזה מתסכל כי אני מרגיש שיש בי עוד כל כך הרבה דברים יפים לספר אבל יש איזה משהו שמונע ממני, אבל מילא ממני - מהעולם, מהנצח, מתכלית הבריאה - האין זה נורא? אמור לי אלוהים: האם זו גזירה שהאנושות תוכל לעמוד בה? ? ואולי מאבקי ההשרדות היומיומיים של נפשי רווית-צלקות-הקרבות בניסיונות של השקר והזיוף הסובבים אותי לקנות בי נחלת חינם הם אלה שגוזלים ממני שארית כוחותיי.

אבל לדאבוני עודני חי וזעקתה של נשמתי מעולם לא הייתה יותר זכה בנואשותה ונואשה בזכותה על אף שהדיה חלושים כמאז ומתמיד. ואולי שברירי הסיכוי לאושר ארצי השבים ועולים בי ברגעי תרדמת האלוהים שבי ובמהרה דועכים עם הימוג שעת הדמדומים - הם הסיבה ליגון ממאיר הנפש. אינני יודע אבל אני מקווה. אני מקווה שאלוהים יודע.

שיר מספר 68 - תיאור סכמטי של משחק הניגודים של הנפש שמוביל לאפסות תנועה

עצלות קיצונית                             חריצות קיצונית

חולשה קיצונית                        עוצמה קיצונית

פגיעות קצינות                         חסינות קיצונית

אהבה קיצונית                         שנאה קיצונית

שכלתנות קיצונית                     רגשנות קיצונית

                     לאהוב את אלוהים                                לזיין את כל הנשים

אל-מוות                                 מוות

שיר מספר 69

הספריה היא מקום רווי מתח אירוטי;

מספר

תאי הזרע

המופרשים בספריה

בתוך גוף בודד

די היה בו

כדי להרביע

את-כל

נשות

הרפובליקה העממית

העממית

של

סין.

שיר מספר 70

אני ראוי להיות משוקץ ודחוי - הם הנעלים. המזדיינים.

אני ראוי להיות מרמס מנומס - הם הנעלים. המזדיינים.

אתם לא תגידו לי שזה לא טוב שאנלא עוקף בצד שמאל - אתם לא תגידו לי. מזדייינים.

כי יש דבר אחד שאתם עליו לא יודעים וזה: אין לי מכונית. מזדיינים.

כן. ועוד משהו לסיום. יש לי מרחפת. מזדיינים.

(ואתם כמובן לא יודעים מה זה, אבל אני לא מתכוון להסביר!)

מזדיינים.

שיר מספר 71

ברגע שהאוננות תהיה לגיטימית אנשים יפסיקו לחייך

והם גם יפסיקו לקיים יחסי-מין

וזה יהיה עולם הכי מושלם שיכול להיות

כי האנשים האלה יכירו את עצמם כל כך טוב

עד שהאוננות שלהם תהיה מטאפיסית לגמרי

והם לא יהיו תלויים בדבר

ואפילו לא בגבר או אישה

ולכן כולם יהיו חברים של כולם, באמת.

שיר מספר 72

שדיים, חמוקיים, ציצקעאלך!

תחילת מלאכת הרמייה הסבוכה של האישה

ובסופן של כל התלאות המביכות והמבישות

ומרוב שלביאה תהיה הרגשה לא נעימה

למרבה החרדה תדמה בגופך ששכבת עם אמך!

[ואתה לא צריך את פרויד כדי להבין

שתכלית משחקה

להשפילך

(לגרום לך להצטער שאתה בכלל קיים)]

שיר מספר 73

אני מת להירצח

לא איכפת לי איך

אני מת להירצח

לא חשוב איפה

אני מת להירצח

עכשיו, עכשיו, עכשיו

שיר מספר 74

למה להרגיז? למה להרגיז?                                                למה להרגיז? למה להרגיז?

ולמה לעצבן? אה?                                           ולמה לעצבן? אה?     

למה לא לתת לי את מה שאני הכי רוצה?                  למה לא לתת לי את מה שאני הכי רוצה?    

כוס רטוב-רטוב שיינזל לי בין האצבעות הדביקות        כוס רטוב-רטוב שיינזל לי בין האצבעות הדביקות

או מוות שהוא לוע מערבולת                               או מוות שהוא כלוע מערבולת

שהולכת ומסתחררת                                              שהולכת ומסתחררת    

אור, חושך, אוררר                                                אור, חושך, אוררר      

חושך, חושך, חושך                                               חושך, חושך, חושך     

שיר מספר 75

אני נרגש. ואני תמיד אהיה נרגש.

ומדוע אני נרגש? מפאת העדר ניסיון החיים אני נרגש? לא.

אני נרגש כי העולם מרגש אותי.

וביום שהוא לא ירגש אותי? ודאי ארצה לחיות.

שיר מספר 76 - הזיון האלוהי שאין לאלוהים ובגלל זה הוא עצוב עצוב עצוב

חיוכים לפני ואחרי

מעיל גשם שלי תמיד ספוג זיעה

הזיעה שלי טובה לי

והיא רעה לאלונה קימחי -

כי היא לא מבינה באמנות בכלל

שיר מספר 77

הנוגה הילדותי שבעיניה לא חמק והוא גם לא יחמוק לעולם.

הנשמה טרם חמקה.

לצערה.

גם היום, כשהיא בגיל 26,

היא בתולה.

ולא משנה באיזו קלות

היא מתהפכת

כשתדמיתה מתרופפת

ממושא תשוקה עזה מנשוא

ללא יותר מפיסת בשר ליד סדין רטוב,

שכובה דוממה ליד עוד פיסת בשר, ליד סדין רטוב.

גם היום, כשהיא בגיל 26.

שיר מספר 78

כל האהובות האליליות שלי שהכזיבוני

טוב שעשו כן, טוב שלא רצו בי!

טוב שיישותי המעונה הבאישו מרה               ומר-לי מר-לי

כי כך את צלמן האדירו

בעוד אני מהלך בצל המוות                                                         המוות המוות המוות

וחזיון חזותה הנעלה של הנשיות הבלתי-מושגה

היו היה לי לחזיון תעתועים נלבב                                                      המוות המוות המוות

בו אני הוגה

עת אין עוד מרפא

שיר מספר 79

איברים עגלגלים ורכים

בד שנצמד לאיברים העגלגלים והרכים

את כל תשומת ליבי הוא גוזל

את ההתבוננויות שלי בנצחיות של הבריאה

הוא מפר

הוא מרטש

הוא מחבק את הרה הרעה חיבוק חם ואוהב

הוא דימוני ממש

הוא השטן: בכבודו ובעצמו.

שיר מספר 80

אנא אימרו לי אנשים טובים:

הכיצד זה

שמיצוי כל אותן תכונות בזויות לי מקנה גדולה?

אנא אימרו לי, אנשים טובים:

הכיצד זה

שמיצוי כל אותן תכונות נלעגות לי מקנה שלוות-נצח?

אנא אימרו לי.. אנשים טובים:

הכיצד זה

שמיצוי כל אותן תכונות נשגבות הוא נבזה ונלעג עבור האנשים השוטים?

שיר מספר 81

מוות שלי, מוות שלך? מוות שלי שהוא גם שלך? המוות שלי הוא המוות שלך?

מוות שלי היה פעם מטאפיסי גם!

כן כן.

והיום? הוא רק פיסי, רק פיסי!

אהובה של אף-פעם

הו הו

אהובה של אף פעם,

אהובה של אף פעם לא תמצוץ לי

לא לא - אהובה של אף פעם מתה, אהובה של אף פעם מתה.

שיר מספר 82 - שיר בשלוש שורות (1)

מחר כריסטינה בת 72 ואין מי שיידאג לה

אין מי שיטפל בה

אף גבר לא מתחרמן לעברה כשהיא נטמעת במדרכה, מאוינת מפאת בלתי-נחשקותה.

שיר מספר 83 - שיר בשלוש שורות (2)

הפנים של השכן מזכירים לי את הפנים של העבר ושל העתיד

שאני כל כך רוצה לשכוח ולא יכול                                   לשכוח את פני הזולת, לשכוח פני אבא

שרציתי מזמן-מזמן לשכוח מחמת מיאוס                              לשכוח את פני היגון

שיר מספר 84 - שיר בשלוש שורות (3)

מנופפים בידיהם ומשמיעים קולות שיורדים ועולים וגם גוערים ומצייצים - ומשהים הדיבור ומדגישים ההברה ולחכמים שלהם הם קוראים פרופסורים

והפרופסורים שלהם יודעים כמעט הכל אבל לא מבינים. כמעט דבר

שיר מספר 85 - שיר בשלוש שורות (4)

בהלה עמומה שלי, מילים שלי שלא מיתרגמות טוב

מילים שלי שהן (לא-תירגום-מדוייק-של-המציאות)

בהלה עמומה שלי, החשש שאין לו קץ מהיציאה מהקונכיה!

שיר מספר 86

הגדולה הפתאומית שלי.

הגדולה שאיש איננו מכיר בה והלוואי שאיש לעולם לא יכיר

היא לי מקור של נחמה וערגה והיא לי גם הרצון לחיות והרצון למות

היא לא עושה לי טוב בדרך כלל - היא עויינת אותי לעיתים קרובות מידי

היא לי בוראת עוד ועוד מילים עבשות, עוד ועוד מילים שאני פוחד לראות

וכל כך צר לי שבגללה אנשים כה רבים שלא-במתכוון ציערתי

שיר מספר 87 - אמנות בניית השיר הרע

היא צריכה להיכתב על-ידי הומוסקסואלים ולסביות

(כי הם אוהבים את המין הלא נכון)

היא צריכה להיות משופעת מילים נדירות, פעלים מסובכים ותחביר כאילו-מורכב

(כדי שלא ישימו לב שאין לה כל ערך)

היא צריכה להיות אבסורדית

(כדי שלא ישימו לב שאין לה כל משמעות)

והיא צריכה לא-להתיימר

(כדי שלא ישימו לב שהיא לא מסוגלת)

שיר מספר 88 - שיר בשם "כל עוד את זמינה"

לא משנה אם את זונה רוסיה או ממוטה שרמוטה

כל עוד את זמינה

לא משנה אם יש לך עטינים של פרה או כמו של ילדה בת 12 (שרק אמש, ללא הודעה מראש הניצו שדיה)

כל עוד את זמינה

כל עוד את זמינה

כל עוד את זמינה

כל עוד את זמינה

כל עוד את זמינה

כל עוד את זמינה

רק תביאי לי כתובת ואני בא -

וכשאני אצא אל תישכחי להביא מספר טלפון גם.

כל עוד את זמינה

כל עוד את זמינה

כל עוד את זמינה

כל עוד את זמינה

אני לא מתכוון לשלוח פרחים

אני לא מתכוון להרקיע שחקים

כל מה שאני צריך זה זיון (ועדיף בחינם כי אתמול פיטרו אותי מהעבודה)

שיר מספר 89

משהו ממש לא בסדר עם הכתיבה שלי

חסר בה הרבה שתמיד היה בה

יש בה הרבה שתמיד מנעתי שיהיה בה

משהו ממש לא בסדר עם הכתיבה שלי

משהו ממש לא בסדר עם הכתיבה שלי

חסר בה הרבה שתמיד היה בה

יש בה הרבה שתמיד מנעתי שיהיה בה

משהו ממש לא בסדר עם הכתיבה שלי

משהו ממש לא בסדר עם הכתיבה שלי

חסר בה הרבה שתמיד היה בה

יש בה הרבה שתמיד מנעתי שיהיה בה

משהו ממש לא בסדר עם הכתיבה שלי

שיר מספר 90

אין לי דרישות מוגזמות, כל שאני מבקש הוא שתניחו לי לחיות.

הניחו לי את עלטת הליל להקדיש כל כולה להרהורי נפשי ואת הבקרים ליגוני.

ובמה חטאתי כלפי החברה בזה שאת פירות אוני אינני חולק, לכל המרבה במחיר? במה?

האם לא ראוי לו לאדם שיעשה כן רק עם הראוי לו? טוב מותי מחיי, טוב מותי מחיי.

והלא בעניין זה אף אין חטאי כלפי הטבע, שאף הוא תדיר ממאיר לקראת מותו, תכליתו.

הבינו, חיי איוולת וחטא הם חיי - כחיי כל בריה נידחה אחרת על פני כוכב נטול-אל זה,

אבל אמנותי היא בעיני תכלית הבריאה ואין טבע בריאתה חטא כפי שאין טבע הבריאה חטא הוא.

מרחפת גוויתי המצחינה בין שמיים לארץ ופרקי ידי אוב מעלים ושדוני פלצות את אימתי מעוררים.

אל-נא תגידו שלא איש של מעשי חסד אנוכי כי כל מעשיי מן החסד נובעים.

אל-נא תגידו שהרוע והכיעור קנו להם אחיזה בנפשי, שהלא מן העון והדכי חומק אני משחר היוולדי.

שיר מספר 91 - שיר על החברים המזדיינים של אלוהים

ההמונים בלתי מזיקים,

ההמונים אוהבים להשתובב;

ההמונים מקיימים יחסי מין,

ההמונים מתחברים עם אנשים זרים;

ההמונים לא אומרים לא למיני תענווגים,

ההמונים מהמוות מפחדים;

הם לא יידעו:

התעלות של הנפש

ושל הרוח

יחד,

הם לא יידעו:

טוב, יופי וטוהר.

שיר מספר 92 - "ערגה סדיסטית לקיומו הממשי של האחר"

אני רוצה לאהוב אותך

כי אני כל כך רוצה לרצוח אותך

כי אני רוצה למצוץ לך את הדם

כי אני רוצה לקטוף לך את האוזניים

כי אני רוצה ללוש לך את השדיים

עד שינשרו

עד שינשרו

אני רוצה לומר לך שאתה אדם טוב-לב ולהיות נחמד אליך עד בלי-קץ

כי אני כל כך מת לתקוע לך כידון בישבן

כי אני רוצה את הבשר שלך משופד על האש

כי אני רוצה שתצווח כשאני אכה אותך על האף במקל

כי אני רוצה ללעוג לך עד שתמות מבושה כשתימעד בלשונך

שיר מספר 93 - תיאור צייד ממוטות (1)

יש לו את מי לנשק

הוא חובק בזרועותיו

בחורה בלונדה אבל עם מראה-פנים יבשושי

הוא חופן אליו את כתפיה הגרומות

זו לא בחורה שלי, שתבינו.

זו אינה בחורה שלי.

זו בחורה של מרעין-בישי.

שיר מספר 94 - תיאור צייד ממוטות (2)

יש לו חלומות על ממוטות

יש לו חלומות על ממוטות

הוא חולם שהן יפות

הוא חולם שהן רכות

הוא חולם שהן רוצות שהוא יכתוב שיר 3

שיר מספר 95 - תיאור צייד ממוטות (3)

ידו מונחת על זרועה

יד שתלטנית על גוף נשלט

תשוקה

ערגה

כמיהה לאהוב

יד שתלטנית על גוף שלא יודע להגיד לא

גוף חלש

גוף של אישה

גוף שלא מסוגל אפילו ליצר להיכנע

(סתם לשחק משחק חברתי מטופש

והוא לא יודע כמה המשחק מטופש)

יש לו אותה                 כן-כן -

יש לו את זה, לאידיוט.

שיר מספר 96 - שיר על דם והרג, שלא יתוארו

אני מתכוון לכל אותם מקרים שהנפש מתכווצת

בפני הכוח הריבון, שאין באפו חרון

אני מתכוון לכל אותם מקרים שהקרב אבוד

מפני הכוח הריבון, שאינו שוחר מדון

שגם אם אתה לא נכנע לו הוא מכריח אותך להאבק עימו

כי זה הכוח שרוצה שתזיין כמה שיותר

שיר מספר 97 - שיר לכבוד אהובה של אף-פעם

שיר לכבוד אהובה של אף-פעם.

שיר מספר 98

האשכים שלי, הנפלאים, הם גדושים זרעונים מלוא היקפם, הם כמו ביצים של שוורים.

הזין שלי, הוא עומד, הוא הזקיף, הזקיף שעל משמרו לעולם אינו נם.

שיר מספר 99 - שיר שמתאר את העליונות של החוויה המילולית לעומת החוויה החוץ-מילולית

כל הדברים שקורים לי ואני לא כותב עליהם - מה יהא עליהם?

אני חושב שיש לי תשובה, אני חושב שיש לי תשובה שאפילו תספק אותי.

לעכשו, ואולי אפילו למחר וגם לעוד הרבה הרבה מחרים.

והרי התשובה: השפה לא יכולה להתקיים ללא העולם, אלא אם היא לא נולדת מאותו עולם שהיא מתארת.

שיר מספר 100 - שיר בשלוש שורות (5)

להפקיר עצמך לשיגיונותיה הזדוניות של האישה?

להפקיר עצמך להפכפכותה הארצית של האישה?

להפקיר עצמך לניגוד הכואב בין טוהרה החיצוני ומזוהמותה הפנימית?

שיר מספר 101 - שיר בשלוש שורות (6)

רובי, אני רוצה להודות לך על כל יצירות המופת שלמעננו כתבת

וכן אני רוצה להודות לך על שלימדת את אישתי בלי תחתונים ללכת

כך שבכל פעם שהיא עושה עמידת ראש אני דוחף לה והילדה מלקקת

שיר מספר 102

טוב מותי מחיי

כי חיי הם עצי ברוש עבותים בלילה שכולו אפל                               אפל  אפל  אפל  אפל

טוב מותי מחיי

כי חיי הם סופגי בוץ ורפש זדון ועון                       רעים לנשמה טובהטובהטובהטובה

טוב מותי מחיי

כי..

חיי הם חיים שרעים אפילו למתים

חיי מאיימים, מרתיעים וכשהם מקיימים

את אחיזת החנק שלהם הם לא מרפים

שיר מספר 103

האלפים והפיורדים הם לי נהרות שוצפי דגים מתים

המדבריות והחולות הנודדים הם לי שפכי מפלי מים דלוחים

התפיסות החושניות שלי של המציאות הם כמו המוזיקה של בטהובן

ואוצר הדימויים שלי מעיד על נגע הנחשלות המחשבתית בו לקיתי

שיר מספר 104

"למה בחרת לך דווקא את הלה שיפליא בך מכותיו?"

"כי הוא יודע להרביץ."

"אבל למה דווקא הוא?"

"כי הוא גם מצליף טוב."

"אבל הוא לא משפיך."

"אבל איכות הזרע שלו לא מעניינת אותי!"

שיר מספר 105

לא חלומות, לא הזיות

לא אשליות, לא חזיונות

לא גומי לעיסה, לא גומי למניעה

דבר מלבד דבר מלבד

מה שיעשה לי טוב, מה שיעשה לי רע

מה שעלוב, מה שנדכא

הכל:

דבר מלבד דבר מלבד

דבר מלבד דבר מלבד.

שיר מספר 106

הו, לוצפיר. לוציפר היקר שלי. לוציפר הארור שלי.

אז זה אלוהים שלח אותך? אה? זה אלוהים? אלוהים אכזר הוא האלוהים ששלח אותך. אלוהים אכזר.

הו, לוציפר: אתה הגורל העוין שלי. אתה שר ההווה הכשלוני שלי והאין-עתיד של העתיד שלי.

אבל מה באשר לפורטונה? פורטונה הכירה לי גם פיה אחת ואתה מכיר לי רק שדות ושדונים!

היא בשנת שבתון? או שהיא מתה? פורטונה המסכנה. כעת יש לי אותך. ענה אותי למוות. קדימה.

שיר מספר 107 - על חוסר הייתכנות של תפיסת הדבר-כלשעצמו שהוא מה שהוא ואין עוד כמוהו

התגלמות של התגלמות של התגלמות של

בדמות של בדמות של בדמות של

התגלמות של התגלמות של התגלמות של

בדמות של בדמות של בדמות של

שיר מספר 108 - "אהובה של אף-פעם"

אהובה של אף-פעם אהובה של אף-פעם אהובה של אף-פעם אהובה של אף-פעם אהובה של אף-פעם אהובה של אף-פעם אהובה של אף-פעם אהובה של אף-פעם אהובה של אף-פעם אהובה של אף-פעם

אהובה של אף-פעם אהובה של אף-פעם אהובה של אף-פעם אהובה של אף-פעם אהובה של אף-פעם

אהובה של אף-פעם אהובה של אף-פעם אהובה של אף-פעם אהובה של אף-פעם אהובה של אף-פעם

שיר מספר 109 - המשך רגשני לשיר מספר 108 (עם אותו מסר + איזכור של המוות)

אף אחת לא תאהב אותי, אף אחת גם לא תחבק אותי, אני אמות בקול דומיה רועשת.

אני לא מבקש שמישהי תאהב אותי באמת - מספיק שתעשה כאילו.

אני אמות בקול דומיה רועשת.

אני לא צריך שהיא אפילו תרגיש משהו כלפיי.

אני אמות בקול דומיה רועשת.

אפילו לקפקא היו חיים יותר טובים!

אני אמות בקול דומיה רועשת.

אני אמות בקול דומיה רועשת.

זה עצוב שאני אמות מבלי שמישהו ישים לב;

את הספרות הזניחה שלי איש לא יקרא;

ואני האחרון שיודע שהיא קיימת;

שיר מספר 110 - שיר בשם "דומיה עבה" שהוא המשך ריאליסטי לשיר מספר 109

דומיה עבה, דומיה עבה.

עבה כמו החלל העצום שאני מנסה לעטוף בכפות ידיי.

דומיה עבה, דומיה עבה.

עוד מהימים שהייתי ילד קטן שהולך לגן יודית וכמעט נדרס במעבר החצייה.

דומיה עבה, דומיה עבה.

הדמויות השקופות האלה, בועות סבון עצומות, אימתניות. מת לעסות החלל הזה ולא יכול.

דומיה עבה, דומיה עבה.

עבה כמו הריק העצום שאני מנסה לעטוף בכפות ידיי.

אני רואה את זה שט על הזכוכית של החלון כשהעיניים מצטמצמות. אני מדמיין את זה בחלומות,

אני מדמיין שאני מנסה, זה שלי ורק שלי אבל אני לא יכול לתפוס את זה.

זה מפחיד אותי, אני לא יכול לאחוז בזה

זה כל כך גדול, זה מפחיד אותי

(כל כך גדול)

ואין לזה צורה אבל זה מוחשי ואני לא יכול לאחוז בזה

זה גדול

זה כל כך גדול

כל כך גדוללללל

וזה מפחיד אותי

כי זה הרבה הרבה הרבה הרבה יותר גדול ממני

שיר מספר 111 - מי דופק את מי:

החנווני את הקופאית בסופר                                                       הקופאית בסופר את החנווני                  

הרבי את החסידים שלו                                                      החסידים את הרבי שלהם               הפוליטיקאי את כל מה שזז                                                 כל מה שזז את הפוליטיקאי

הדודה יוכבד את דוד יצחק                                                  הדוד יצחק את דודה יוכבד

הכרטיסן את הנהג                                                            הנהג את הכרטיסן                   ליצן החצר את נגן החצר                                                           נגן החצר את ליצן החצר

אבל את מי אני דופק?

את מי?

המ"פ את המ"כית                                                            המ"כית את המ"פ

הבוס את המזכירה                                                                    המזכירה את הבוס                  

הרודן את ההמון                                                               ההמון את הרודן

אבל את מי אני דופק?

את מי?

הדוגמנית את הכדורגלן                                                  הכדורגלן את הדוגמנית

כוכב הפופ את הגרופה                                                       הגרופה את כוכב הפופ

איקסון את הענן                                                               הענן את איקסון

אבל את מי אני דופק?

את מי?

שיר מספר 112

כשאני חושב על אובדן אני נזכר באילונה פאהטרו

וכשאני נזכר באילונה פאהטרו אני נזכר בעבר

וכשאני נזכר בעבר אני נזכר בכנסיה של יום שבת

וכשאני נזכר בכנסיה של יום שבת אני נזכר ביוהנה

וכשאני נזכר ביוהנה אני נזכר בפינלנד

וכשאני נזכר בפינלנד אני נזכר בדנמרק

וכשאני נזכר בדנמרק אני נזכר בקופנהאגן

וכשאני נזכר בקופנהאגן אני נזכר בטיבולי

וכשאני נזכר בטיבולי אני נזכר בקופנהאגן

וכשאני נזכר בקופנהאגן אני נזכר באניטה

וכשאני נזכר באניטה אני נזכר שאני מסוגל לאהוב

וכשאני נזכר שאני מסוגל לאהוב אני נזכר באילונה פאהטרו

וכשאני נזכר באילונה פאהטרו אני נזכר בעבר

וכשאני נזכר בעבר אני נזכר בכנסיה של יום שבת

וכשאני נזכר בכנסיה של יום שבת אני נזכר ביוהנה

וכשאני נזכר ביוהנה אני נזכר בפינלנד

וכשאני נזכר בפילנד אני נזכר במעבורת של סיליה-ליין

וכשאני נזכר במעבורת של סיליה-ליין אני נזכר בנורדים שיכורים

וכשאני נזכר בנורדים שיכורים אני נזכר בסונדבורג

וכשאני נזכר בסונדבורג אני נזכר באלווירה מדיגן

וכשאני נזכר באלווירה מדיגן אני נזכר באילונה פאהטרו

וכשאני נזכר באילונה פאהטרו אני חושב על אובדן

שיר מספר 113 - שיר על החלשותו של הרגל

מול התיבה הוא ניצב מידי ערב שבת

תחילה ברגליים כושלות הוא כרע בפני אדוניו

עבר חודש, חלפו שנתיים והנה אף מורא הקהל עליו לא חל

וקולו הלך והשביח וקיבל גון ייחודי משלו ואילו נעימות המיזמורים הלכו ונתפייטו

והנה אף גילה שלא היה לו כלל צורך להקדיש מחשבה לנעשה והתפילה מתחילתה ועד סופה בראשו קלחה

והיה משהה תנומת הצהריים עד לדקות ספורות לפני התפילה

וסידור התפילה היה לו מדבר מותרות לדבר טפל (ומיותר בתכלית)

וההתאמה המושלמת בין תנועות הגו ומיתרי הקול הייתה למובנה מאליה

עברו עשרים שנה, חלפו חמישים, נקפו השנים וגם הקמטים

קולו הצלול להיסדק החל ואת ההלל נבוך היה בראש חודש לרונן כאילו קינת איכה היה

זכרונו בגד בו לא פעם והוא חזר לקרוא מסידור התפילה כמבראשית

קרה פעם שאפילו שכח להתעורר בזמן לתפילה והחליפו אחר, צעיר ממנו בשנים הרבה

והנה הרגעים הולכים ומתארכים והיגון מוטטו ב"לכה דודי" והביאו בינו ולבין עצמו למלמל:

"להיכן פרחה לה יציבתה האיתנה של האצבע המורה?"

ובשבוע שלאחר מכן הבין כי מה שללא כל מאמץ נעשה אתמול איננו מן האפשר היום

ובשבוע שלאחר מכן במקום ללכת לבית-כנסת הוא פשוט מת

שיר מספר 114

הצל של בעלת הבית שלי

ממשיך לרחף כצל בתוך נשמתי

והצל של נשמתי

ממשיך לרחף כצל בתוך הצל של בעלת הבית שלי

שיר מספר 115 - "אמנות הפישוק"

הזרוע מלופפת סביב אגן הירכיים,                                                    המרפקים כפופים

נכנסת מצד אחד ויוצאת מהצד השני -                                    כף היד מתעקלת

הפישוק מתרחב.

הזרוע מלופפת סביב אגן הירכיים,                                                    המרפקים כפופים

נכנסת מהצד השני ויוצאת מהצד האחר -                           כף היד מתעקלת

הפישוק מתרחב עוד.

גם הפתח הצר הולך ומתרחב - בכוחות עצמו ממש!,

מרמז על חדירה קלה ורכה - שבעוד רגע בוא תבוא.

שיר מספר 116

מעולם לא ידעתי אישה, בשבילי האישה היא אם האלוהים.

אני זוכר איך העברתי מהמרק שלי למרק של רותי. אני זוכר איך את אניטה חיבקתי וליטפתי.

מעולם לא ידעתי אושר, בשבילי האישה היא אם האלוהים.

אני זוכר איך..

לא חשוב. לא חשוב.

שיר מספר 117

אתה לא מבין? זה אנסמבל.

אתה לא מבין? אתה לא מבין?

זה אנסמבל.

אתה לא יכול לעשות את זה לבד.

כה אמר שר המדע, כה אמר שר המדע.

שיר מספר 118 - שיר בשם "מי אמר שהנרקיסיסטים עושים חיים?"

לא זר לי הצער - לא, לא!

וגם הכאב לא - לא, לא!

וייסורי התופת לי הם בני-בית ממש

ועדיין אוהב אני את עצמי אהבה עזה ממוות

אהבה שאהבת אישה לעולם לא תישווה לה

אז מי אמר שהנרקיסיסטים עושים חיים?

שיר מספר 119 - האידיאל של הנשיות

עמנואל ביאר.

שיר מספר  120 - "האמנות היא המהות, החיות היא האיכות"

זה נכון מה שכתוב בכותרת. אבל אתם יכולים רק להאמין שזה נכון.

שיר מספר 121 - גברים-שאסור-להם-להשיג-זיון-בממלכה-המאוחדת-של-רצונות-חופשיים-הכפופים-לשל-שלי:

גברים שאין להם:

עיניים בצבע כחול-אפור

גבות דקות-דקות

שיער שטני

גברים ש:

נמוכים ממטר שמונים וחמש

גבוהים ממטר שמונים וחמש

מסתרקים מידי בוקר

יודעים להשיג זיונים

יודעים להשיג זיונים.

שיר מספר 122 - "אני מבין"

דברים שהם בלתי נתפסים

         אלה הם הדברים שהכי מפחידים

                     כמו הרוע והטמטום וזחיחות הדעת

                                 כמו היקום האינסופי וחסר הגבולות

                                                כמו אהבה שאין לה שם ואין לה דמות

                                                            כמו מילים יפות שלא אומרות מאום

                                                                     כמו הרמוניה מופלאה שהיא התגלמות הלא-כלום

                                                                                    כמו הגלים של הים שהולכים ומתקרבים                                                                                             כמו הרטט הקל של "אני מבין",                                                                                                       כמו דבר מלבד דבר                                                                                                                      מלבד.                                                                                                                                                                                                                                                                           

שיר מספר 123

אהבהשלי גדולה גדולה שאני כל כך פוחד לבטא                  האם פרויד ידע עליה? האם הוא ידע?

אהבהשלי צמאת-דם שאני כל כך פוחד לבטא                     האם פרויד ידע עליה? האם הוא ידע?

אהבהשלי רעבה וערבה שאני כל כך פוחד לבטא                 האם פרויד ידע עליה? האם הוא ידע?

אהבה שלי נחשלת ונחשקת שאני כל כך פוחד לבטא            האם פרויד ידע עליה? האם הוא ידע?

אהבהשלי - היא האהובה האמיתית שלי.

שיר מספר  124 - על החיים ועל המתים

אני חי בתוך ספינה, האם ידעתם זאת?     

והספינה שלי שטה-לה ברחבי האוקינוס

לפעמים אני יוצא מהתא שלי לסיפון

אני משקיף על שחפים

אני הוזה אווזים

אני מחקה דייגים                           אתמול לכדתי בכלוב שמונה סרטנים

לפעמים אני יוצא מהתא שלי לסיפון ואני קופץ למים

ושוחה עם כרישים

וצד לוויתנים                                                                    לפעמים אני יוצא מהתא שלי לסיפון

ומשוחח עם דולפינים                 על החיים ועל המתים     ואז הספינה שוקעת - בלו בלו בלו

שיר מספר 125

חשיכות המרפא שלי לא מציקה לי יותר                             היא החברה הכי טובה שלי כעת

אנחנו עושים סקס ביחד                                                      היא אפילו מרשה לי לזיין אותה בתחת

אנחנו מדברים על פוליטיקה ועל סמים                                   ולפעמים אפילו מרכלים על כבשים פתיים

שיר מספר 126 - אסור לגעת בנצח, אסור.

החיוך שלה הוא הנצח, כל מילימטר בגופה הוא הנצח, הצליל שמיתרי הקול שלה מפיקים הוא הנצח.

אסור לגעת בנצח, אסור לגעת בנצח.

השפתון שמרוח בהגזמה הוא הנצח, היד שנוגעת בקלילות בלתי מכוונת בקווצת השיער היא הנצח.

אסור, לגעת, בנצח. אסור.

אבל רוצים. מאוד מאוד מאוד רוצים.

שיר מספר 127 - הסתכלות

דרקונים מעופפים בשמי יבשת אירופה הרחוקה כל כך           כנפיהם הפרושות מגירות דם של ענקים

מיפלצות הלוך נס מגיחות בסערה מאגמי ארץ הגבעות           פירצי מים ניתזים לכל עבר (גם לכל צד)

טולי הרגע התקשרה אליי כדי להזכיר לי שאין לי עתיד         היא אמרה לי: "רוביל'ה - אין לך עתיד."

שיר מספר 128 - "להיות נחמד"; העיקרון הטרגי של הנחמדות:

אם לא תהיה נחמד, למה שמישהו יהיה מעוניין בחברתך?

ואם תהיה נחמד, הרי שהיית כלא היית. וככה מתרגשות להן הילכות עולם

והעולם איננו מתמהמה לקראת קיצו. ובכלל, איזה עניין לך

 בנחמדותו של האחר, אך האם היית רוצה שיהיה-לרועצץ למשפגשתו? ודאי שלא. לו אנשים היו

חושפים את עצמיותם

 בפני הזולת, או לפחות משתדלים-לעשות כן, ישר לכשהם נפגשים

אזי הייתה נמצאת

 דרך מופלאה ואמיצה לפיתרון כל-עימות ומועקה.

ומי יודע?

 אולי אפילו עוסקים היו אנשים בבעיות של-ממש ולא במיני קטנוניות.

זוהי חומת הנחמדות שמאמללת את האדם.

זו חומה שאין-הזמן יכול לה וגם המעשים לא.

לא תמיד תהיה נחמד עם האדם-שפגשת, אבל החומה לעד תהא.

ועד שלא

תיבקע

לרסיסים

חומת הנחמדות

אין בדעתי לפתוח במשא ומתן (וגם לא בדוח-שיח של איכרים).

שיר מספר 129 - אין אושר אלא במוות

אין אושר אלא במוות

אין אושר אלא במוות

אין אושר אלא במוות

אין אושר אלא במוות  

שיר מספר 130 - שיר בשם "התנאי ההכרחי להצלחה"

הכישלון שלי הוא ההצלחה שלי

הכישלון שלי הוא ההצלחה שלי

הכישלון שלי הוא ההצלחה שלי

הכישלון שלי הוא ההצלחה שלי

זה לא כל כך מסובך להבין. אני פשוט מאוד טוב בלהיכשל. אני מאוד מוצלח בזה. מאוד מאוד אפילו.

הכישלון שלי הוא ההצלחה שלי

הכישלון שלי הוא ההצלחה שלי

הכישלון שלי הוא ההצלחה שלי

הכישלון שלי הוא ההצלחה שלי

שיר מספר 131 - תיאור הגדולה האלוהית

הכל אמיתי, הכל נכון, הכל תקף - בכל מקום ובכל זמן.

כי כה אמר אלוהים.

אני אמרתי? אתה אמרת? מי אמר?

מי רוצה לשחק היום בתפקיד אלוהים? אה? מי רוצה? זה די פשוט. זה דורש יכולת משחק מיזערית ממש.

פשוט תגידו משהו, פשוט תגידו משהו!

יש לזה ערך פואטי בכלל? יש לזה ערך פואטי?

הכל אמיתי, הכל נכון, הכל תקף. בכל מקום ובכל זמן.

שיר מספר 132 - כרוניקה של אונס ללא עונש, כרוניקה של רוע שלא ניתן למנוע

הרגשה די מחורבנת.

הרגשה זוועתית אפילו. וככל שעובר הזמן זה רק מרגיש יותר ויותר נורא.

היום חוגגים לה יומולדת 17 ואתמול נחגגה השפלתה כשהיא בכתה ובכתה ובכתה.

איש לא ראה, איש לא שמע והיום הוא שלח לה מתנה.

אבל היא לעולם לא תישכח, לא תישכח איך הוא מעליה גהר.

גבר אסרטיבי וחביב על הכל, הירשה לעצמו קצת יותר מידי הפעם.

הוא נושא בתוכו את לב השטן אבל רק עוד אחד יודע מזה. אחת.

אסור לתת לגברים להלך חופשי ויותר היא לא תיתן לאף גבר להיתקרב אליה.

הוא נבלה, הוא זונה, אבל הוא יחייך גם לבחורה הבאה.

והבא שלה לא יחייך לפני.

שיר מספר 133

"יש משהו מאוד מושך במבנה של הכוס - שמת לב לזה?"

"כן. בזמן שדחסתי זין שמתי גם לב."

"זו משיכה ששונה מהמשיכה אל האישה בשלמותה."

"המממממ..... כמובן, זו משיכה לכוס."

"לא לא. אתה לא מבין. זו משיכה למבנה של הכוס. הכוס כשלעצמו איננו אטרקטיבי כלל וכלל."

"השפתיים."

"מה??"

"השפתיים המדולדלות - הן מושכות אותך. מפתות אותך. גורמות לך לרצות להיכנס פנימה."

שיר מספר 134

"בשביל מה אתה כותב שירים. זה גורם לך להנאה?"

"כן."

שיר מספר 135 - יש לקרוא את השיר הבא 3 פעמים רצוף ולעמוד על רגל אחת תוך-כדי

זה הטקסט המטאפיסי לגמרי הראשון שלי ואני די נרגש לכתוב אותו; אודה לכם באם לא תגחכו קלות.

אני אספר פה כמה לא איכפת לי מזה שאין לי חברים ושכולם בינוניים.

אני אספר פה כמה לא איכפת לי מזה שאין לי חיי-מין ושחברות שלי טובות רק לשיחות נפש.

אני אספר פה כמה לא איכפת לי מזה שאני לעולם לא אחיה בג'ונגלים של ברזיל.

אני אספר פה כמה לא איכפת לי מזה שהניסוחים שלי עילגים ושהמציאות שלי תמיד קטסטרופלית.

אני אספר פה כמה לא איכפת לי מזה שאפילו ביחס לאנשים אחרים, ולא לנצח, אני ירוד.

אני אספר פה כמה לא איכפת לי מזה שאני דוב זקןןןןן ופיל עצלללללל שפוחד מאשליות כי רק הן הנאות.

אני אספר פה כמה לא איכפת לי מיוהה-פקה ומיוהנה וממלרוז ומטולי ומכריסטינה ומאהוד ברק.

אני אספר פה כמה לא איכפת לי מהגזירה האיומה שלעולם לא אוכל לשאת בה והיא: נחשלותי הטבעית.

אני אספר פה כמה לא איכפת לי שהקירות מתקלפים כשאני מסתכל עליהם וחוזרים לתיקנם כשאני מפסיק.

אני אספר פה כמה לא איכפת לי שהשורות הקודמות נראות לי לפתע כה קודרות משום שהן כה עבשות.

אני אספר פה כמה לא איכפת לי מיום הדין.

אני אספר פה כמה לא איכפת לי שאני בעד זיון קטינות (ובייחוד כשהקטינות מזדיינות עם חיות).

אני אספר פה כמה לא איכפת לי שאני לעולם לא פוגש את האנשים היחידים שיכולים לספק אותי מינית.

אני אספר פה כמה לא איכפת לי שאני לעולם לא פוגש את האנשים היחידים שיכולים לספק אותי נפשית.

אני אספר פה כמה לא איכפת לי.

אני אספר פה כמה לא איכפת לי.

שיר מספר 136 - "השיר שאותו איש לא ישיר"

אני הייתי.

אני הייתי מחלק את המציאות ל3 מציאויות:

 1)  מציאות פרוידאנית. מציאות שיכולה להיות מוסברת על-ידי השכל באופן שיכול לעורר את האשליה שניתן להתמודד איתה ולנצח.

 2)  מציאות ראובן-ויטנברגית. מציאות שאין בה מקום לאשליות - יחסיות או נצחיות.

 3)  מציאות אלוהית בתכלית ובמהות - מציאות שהיא מעבר לתפיסות האנושיות הנלעגות של "רגשות מוצלחים" ושל "מימדים של ההוויה". מציאות שאנחנו בני-תמותה מזילי-ריר וזערורי-יכולת רק יכולים לחלום לחוות אותה (ולא - "לחוות אותה בחלומות שלנו").

שיר מספר 137 - שיר נגד אנשים זרים (כולל קרובי משפחה)

הם יכולים להיות מאוד מוזרים - אנשים זרים. הם הולכים לבנקים והם מדברים בטלפונים סלולארים גם. יש להם כלמיני תארים רשמיים מהאוניברסיטה ומהמשרד לרישום פטנטים וגם תארים בלתי-רשמיים מטעם עצמם. חלק מהאנשים הזרים האחרים מכבדים אותם וחלק מהאנשים הזרים האחרים בזים להם, אבל הם ידעו מזה רק כשהאנשים הזרים האחרים יחשבו שיכול לצאת להם משהו מזה שיידעו אותם.

שיר מספר 138 - מסה מרוששת-תובנה על טבען של הצורות; השוני הקריטי בין להכיר ולדעת

אני חושב שבשלב זה ראוי להרחיב את הדיבור על הטבע של הצורות. ובכלל - להרחיב.

אני חושב שאם אנחנו בוחנים את טיבה של הסביבה החיצונית שלנו רק על-פי החיצוניות שלה אז זה יכול להיות מענג למדי, אם כי מובן שבכך אנחנו עוולים (עושים עוול) כלפי עצמנו בכך שאנחנו מעלימים-עין במכוון מהפנימיות שלה שהיא מהותה - אבל מי אמר שבכלל יש לנו גישה לפנימיות של הדברים?

האם המהות היא לא-צורנית?

האם לא ייתכן שמהות הדברים, הפירוש המוחלט והאמיתי של חומרי המציאות (כל מציאות) היא הצורה?

האם החתירה לכמה-שיותר פנימיות, להבנת הדברים ברובד כמה שיותר פנימי, לא מסיחה דעתנו מחווית ההווה החיצוני אך המוחלט ואמיתי בטבעו הצורני?

האם לא מוטב לזיין בחורות כוסיות בלי מילים מאשר לנסות להכיר אותן טוב יותר ולעולם לא לדעת אותן?

שיר מספר 139 - האשלייתיות.

היא טובה כשהיא בלתי מזיקה                                                         היא תמיד מזיקה

היא טובה כשהיא בלתי-מודעת                                                        היא תמיד מודעת

היא טובה כשהיא בלתי מזיקה                                                         היא תמיד מזיקה

היא טובה כשהיא בלתי-מודעת                                                        היא תמיד מודעת

שיר מספר 140 - הפריבילגיות של אנשים מתים:

לעשות חיים.

שיר מספר 141

יש דבר כזה שהוא לא - הונאה עצמית?

יש דבר כזה?

אה?

יש איזה משהו שאתה לא יכול להסביר באיזהשהו אופן שהוא הונאה-עצמית?

במילים אחרות:

יש לנו סיבה אמיתית להרגיש טוב או רע?

במילים אחרות:

איך אתה בכלל יכול לקבוע שיש איזה-דבר שהוא אמיתי באופן לא-יחסי?

שיר מספר 142

אני עדיין מרגיש שמשהו חסר בשירים שלי.

אולי אני מצליח להחצין את הראובן-ויטנברגיות כמעט במלואה אבל זה לא מצדיק את הדיכאון הממאיר שאני שרוי בו בזמן שאני לא כותב שירים - וזה גורם לי להרגיש שמשהו חסר בשירים שלי.

אני עדיין מרגיש שמשהו חסר בשירים שלי.

חסרה בהן אותה תחושה מרוממת-נפש שיש ב"יצירות גדולות באמת".

חסרה בהן אותה תחושה שהיוצר ממש הצליח "לתפוס-בביצים" (!) את ההוויה האימפרסונלית.

חסרה בהן אותה תחושה שלפנינו "עוד קלאסיקה מרהיבה בשלמותה ומשמימה בהשפעתה".

שיר מספר 143 - תיאור אינסטרומנטלי של הרגע המביך בחיים

הרגע המביך בחיים הוא:

הרגע

בו

אתה

צריך להסביר

לאנשים שאתה יודע

שלא-משנה-כמה-יפה-תסביר-להם-לעולם-לא יבינו

שמה שאתה עושה הוא בעל-ערך.

שיר מספר 144 - שיר בשם "אני לא יכול להסביר למה זה קורה אבל זה תמיד קורה"

אתם מכירים את ההרגשה הזאת?:

אתם כותבים משהו, כן?

אתם מעבירים את הסקרול אחורה כדי לראות אם זה שווה משהו, כן?

אתם מתלהבים, כן?

מעתיקים את הקובץ לדיסקט, אפילו לשני דיסקטים!

אחרי 20 דקות אתם פותחים את הקובץ (אחרי שקצת התאוששתם מזעקותיה הנואשות של המוזה)

מעבירים את הסקרול קדימה, לסוף

מעבירים קצת אחורה, מתחילים לקרוא - ונחרדים.

שיר מספר 145

בחדר קמוץ אור שוכנת נזירה מאוננת.

היא אם-המנזר - היא האמא של כל הנזירות

והיא לא חדלה לחשוב עליהן אפילו בלילות.

והיא חושבת על הגוף המתוק שלהן

ועל הפיטמות הבלתי-ניראות

ועל השדיים שכל כך רק-מרומזים.

והיא רוצה לגעת אבל היא לא יכולה.

אז היא רק מדמיינת.

היא מדמיינת איך היא דוחפת את האצבע העבה שלה לתוך הכוס שלהן.

במיוחד לשל אחת מהן -

הנזירה תרזה

זו שכל כך יפה שרה את השיר על האדון ישוע שסבל בשביל כולנו,

זו שכל כך יפה מפשקת רגליים תוך-כדי שהיא

בידיה הקלילות את פיסת הלחם דוחסת עמוק פנימה

בתנועה איטית, כשקצות האצבעות לרגע-קט ניצחי נוגעות בלשונה

ושפתיה לוגמות בתשוקה את היין

והיא מניחה את הגביע בחזרה על השולחן כשהיא גומרת.

שיר מספר 146 - מחשבה נעימה

דמיינו לעצמכם שאתם נמצצים במציאות על-ידי כוכבת הוליוודית נחשקת

והיא כל-כולה שקועה בעינוגו של קצה-קצהו של האיבר החביב עליכם בגופכם

ועכשו נעבור לשירים ההירואיים הנפלאים שלי שכל כך הרבה זמן אני מרגיש אותם; מפעמים בעורקים ובנימים של יישותי המנבאת הומלסיות. ואילו רק היום אני מרגיש שאני סוף-סוף יכול לבטא אותם על הנייר באופן שיניח דעתי.

רצף שירים הירואיים:

שיר מספר 147 - שיר בשם "רובי שוב נאבק בטחנות רוח - ומנצח"

אהממממ... אז הסיטואציה היא כזו:

אני ניצב בלב-ליבו של שדה תירס עצום-מימדים -

הוא גדול לא רק משום היקפו אלא משום עוצמתו המוחשית הצהובה כל כך..

טחנות רוח חולשות על האופק הניגלה לי ויש די-הרבה מהן (מספיק בשביל בילוי של אחר-צהריים שלם)

אני שולף חרבי "רובינה" ומסתער על הטחנה שהכי קרובה אליי

אני מרגיש אתלטי להפליא (וזו הרגשה ממש נפלאה)

אני מרגיש עליונות-על-פני כל

אני מרגיש שיש בי די כוחות כדי להביססססססססססססס

לכן:

אני מזנק באויר

לצדדים

אני פוצע את עצמי

החרב שלי חותכת את האויר

אני מדלג על אבנים

אני מנצח

אני שולף חרבי "רובינה" ומסתער על הטחנה הבאה אחריה;

אני מזנק באויר, לצדדים, אני פוצע את עצמי, החרב שלי חותכת את האויר, אני מדלג על אבנים, אני מנצח.

שיר מספר 148 - שיר בשם "רובי שוב מציל נסיכות פתיות"

לנסיכה שלי קוראים אילונה פאהטרו והיא כלואה בחדר הצריח של הטירה של מלך מונטהזומה

אני שוב יוצא לחלצה כשחרבי נשלפת מנדנה עוד לפני שאני יוצא את טירתי שלי

אני דוהר על סוסי טריטון, חולף בדרכי על פני חורשות עבותות ואגמים מוזהבים

סוסי טריטון צולח מי נהר גועשים והנה אנו על הגשר המוביל לטירה וטריטון מסתער אל-תוך שער הטירה בעודי מנפנף בחרבי, מחרף נפשי ועורף תוך-כדי את ראשי השומרים ואת ראשו של מלך מונטהזומה הערל אני מפלח בדוקרני אלומיניום והדם זב לו לאיטו עד שבאה אישתו ואני כמתנת פרידה מגיש לה אותו

השם שלה אילונה פאהטרו, אתם מבינים?

השם שלה אילונה פאהטרו.

לנסיכה שלי קוראים אילונה פאהטרו והיא כלואה בחדר הצריח של הטירה של מלך מונטהזומה

אני שוב יוצא לחלצה כשחרבי נשלפת מנדנה עוד לפני שאני יוצא את טירתי שלי

אני דוהר על סוסי טריטון, חולף בדרכי על פני חורשות עבותות ואגמים מוזהבים

סוסי טריטון צולח מי נהר גועשים והנה אנו על הגשר המוביל לטירה וטריטון מסתער אל-תוך שער הטירה בעודי מנפנף בחרבי, מחרף נפשי ועורף תוך-כדי את ראשי השומרים ואת ראשו של מלך מונטהזומה הערל אני מפלח בדוקרני אלומיניום והדם זב לו לאיטו עד שבאה אישתו ואני כמתנת פרידה מגיש לה אותו

והיא אומרת לי:

"אבל רובי! אני בכלל ציפיתי לז'אן-פייר!"

שיר מספר 149 - פרנץ יוזף

הוא היה גלגול די מוצלח של לודוויג מלך בוואריה אבל הוא לא ידע זאת

הוא היה נורה כמו טיל מקנה של תותח והיה נוחת כשאיבריו מפוזרים על שפת הדנובה האוסטרית

הוא היה ממציא נוסחאות מתמטיות שהסבירו את העולם הפיזיקלי אבל זה הכל היה די טריוויאלי בעצם

הוא היה חונק את עצמו, מטביע את עצמו ותולה את עצמו לו רק היה יודע

לו רק היה יודע שהוא בכלל לא היה אמור להיות קיים

הוא היה בבואה, הוא היה אשליה, הוא היה הזיה - הוא היה כמעט בדיה!

הוא היה אליגוריה רומנטית על כוחה של שאיפה בלתי-מושגה.

ובזאת תם הרצף ההירואי: ביי ביי!

שיר מספר 150

אי-שם

באי נידח ושכוח-אל

בפאתי האוקינוס האטלנטי

אזיע ואזיע ואזיע ואזיע

וארגיש כמו ילד בן שנתיים שאיבד את הרגל של אימא

והתושבים המקומיים ינסו לעזור לי ולא יצליחו

הם לא יבינו

הם לא יבינו שחם לי

כמו שלהם לעולם לא יהיה

ואני אומר להם:

המיתוני. המיתוני מיד,

כי רק כך

לכם ולי ייטב.

שיר מספר 151

הייתי רוצח את מי שהמציא את המילים הבאות:

"חָברה"

"זיון"

ו"כסף"

כי אלה הן המילים

שגורמות

לי

להבין

כמה

איבה ורוע

יכול

לב גדוש

לעורר

שיר מספר 152 - שיר אפולוגטי על מיקסמי הבשר

20,000 נקבות?

אני לא יודע אם זו כמות הבשר שתספק אותי.

40,000?

המממ.... אני לא יודע אם זו כמות הבשר שתספק אותי.

800,000?

פףףףף... אני לא יודע אם זו כמות הבשר שתספק אותי.

אני לא יודע אם יש בכלל איזו כמות של בשר שיכולה לספק אותי!

אתם מבינים? ?  זה לא שמלאה נפשי מיניות מזוהמה! כלל וכלל לא.

כשאני רואה בחורה שאני נורא רוצה לזיין אז

אני חווה מחדש את התחושה המתוקה של כתיבה נעלה

העניין הוא פשוט: שדיים מוצקים הם לי מימוש של רעיון נשגב

שיר מספר 153 - שיר בשם "שיקברו אותי איפה שהם רוצים!"

שיחרפו אותי

שיגדפו אותי

שימצצו דמי

שירקדו

על קברי, על קברי

הכל שיעשו - על קברי.

ושיקברו אותי איפה שהם רוצים.

שיר מספר 154

אצבע, כוס

אצבע, כוס

אצבע, כוס

כוס, אצבע

אצבע, כוס

אצבע, כוס

שיר מספר 155 - הפתולוגיה של הנשיות המודרנית

הבוס לא בא היום למשרד אז היא יוצאת לצוד גברים

היא "עסוקה" בקניות

היא לא נעמדת במקום לרגע

(בין אם יתחיל איתה גבר רצוי ובין אם לא

היא תהיה אדישה לו

בין אם יהיה זה נסיך חלומותיה או העארס המקומי

היא לעולם לא תאמר לו "אני רוצה אותך"

ולא בגלל שהיא רוצה להכיר אותו יותר טוב

כדי לבחון האם הוא אכן הגבר הראוי לה

לא לא -

פשוט ככה ציוותה אותה החברה לנהוג

והיא לא רוצה שיחשבו שהיא.. "בלה בלה בלה בלה!"

וזה יכול להיות גבר שיופיה כה היממו

עד כי לראשונה בחייו לא הלמו האלם

והרגש לא שיתק מהלכי מחשבתו)

ולאחר בדיוק מחצית השעה היא חוזרת למשרד

בהילוכה היא בודדה, מהותה כולה שטופת בדד

שיר מספר 156 - שיר על סבר הפנים הדכאוני של רובי

אני לא יודע בדיוק איך זה נראה אבל אני יכול לתאר:

המבט המבויש תמידית, הבלתי-ממוקד

(או המתחמק מההוויה באמצעות בהיה)

הפנים המקומטות משום ריבוי הטרדות

(או משום המאמץ העיקש להתמיד בעצב)

אבל יש סיבה לעגמומיות הקודרת הזו של הפנים.

כן כן.

היא נועדה לשרת 3 מטרות מאוד-מאוד הרות-חשיבות מאוד-מאוד-חשובה:

 1)  להרחיק אהובות פוטנציאליות

 2)  למנוע חיבה שיטחית של הזולת

 3)  היא טובה בחשיפה אינטואיטיבית של הרבדים השונים של האשליה הזו שקרויה מציאות!

שיר מספר 157 - שיר

מנסים לקבע את הבלתי ניתן לקיבוע

מנסים להנציח את הבלתי ניתן להנצחה

מנסים לאייש את הבלתי ניתן לאיוש

מנסים להיטיב את הבלתי ניתן להטבה

מנסים להחכים את הבלתי ניתן להחכמה

ולא מצליחים                                                       לא לא

לא מצליחים

מנסים להתייחס לחומרי כאילו היה רוחני

מנסים להתייחס לשפל כאילו היה נשגב

מנסים להתייחס לארצי כאילו היה שמיימי

שיר מספר 158 - אהבה אמיתית היא אשליה שאי-אפשר להתפכח ממנה

ברגע שהאשליה מתפוגגת - האהבה מתפוגגת יחד איתה

והאשליה לא מתפוגגת רק אם זו אהבה אמיתית

שיר מספר 159 - סוד הקסם של הניכור

כל הפרצופים האלה שאתה לא מכיר

הם גורמים לך סבל רב אם אתה חושב

שאחד מהם היה יכול להיות בעל גוף מספק

אתה לא יכול לסבול את זה

זו חוויה מאוד בלתי-נעימה

לא לדעת

מי מהם עלול היה להיות

חורש רעתי לו רק היה מכירני?

אז כל מה שאתה יכול לעשות

זה פשוט להתענג על זה

להתענג על הניכור

וכמו כל עינוג אחר - זה ממכר

הו כן, זה ממכר!

וזה בילוי מומלץ לפרנואידים

ובילוי בלתי-מומלץ לחולי-לב

שיר מספר 160

יהא מעתה מותי כשלוני היחיד

לא עוד אכזבות שלאחריהן עוד אכזבות

שיר מספר 161

אני רוצה להירצח באמבטיה

אני רוצה להירצח באמבטיה

אני רוצה אדים של דם

אני רוצה קצף אדום מבעבע

אני רוצה להירצח באמבטיה

אני רוצה להירצח באמבטיה

אני רוצה להירצח באמבטיה

אני רוצה להירצח באמבטיה

אני רוצה להירצח באמבטיה

אני רוצה להירצח באמבטיה

שיר מספר 162

המילים אילמות. אפילו הרווחים אומרים יותר.

שיר מספר 163

אילונה פאהטרו, אילונה פאהטרו

ראי איזה שיר מרגש אני כותב במיוחד לכבודך

ואת בכלל לא יודעת עברית!

אילונה פאהטרו, אילונה פאהטרו

ראי איך אני דומע מילים

ואת בכלל לא יודעת עברית!

אילונה פאהטרו, אילונה פאהטרו

ראי איזו מחווה נאצלה לאהבה מצחינה

ואת בכלל לא יודעת עברית!

אילונה פאהטרו, אילונה פאהטרו

את כליותיי ואת ריאותיי הייתי נותן

בעבור הסיכוי שוב לראותך

לשבריר שניה

וגם את ליבי הייתי נותן (לולא היה מת)

בעבור הסיכוי שוב לראותך

לשבריר שניה

בטרם אני מת