חלק ב ("העולם בו אין אנו חיים")

חלק ב - בחזרה לאי המטמון

0. שובו של לונג ג'ון סילבר

1. סילבר מוצא את ההוכחות המרשיעות הדרושות

2. ביל הזקן שוב מאחר

3. "אתה אפילו לא מנסה להבין אותי!"

4. המפה של האי

5. כשהשמש שוקעת - הנפש מתעייפת

6. הולכים לבד לשפת הים

7. אדמה אסורה

8. מבט אחרון ממעוף הדוד

9. ראש השבט והטוחן

10.בתו של הטוחן

11.סוף הקיום הניצחי - המוות

12.הנשמה האפלה מסתובבת בעולמך ואינה מוצאת מנוח

13.המלך של האי

14.בחדר המלוכה

15.גרטה ויוזף אורבים בפינה של החדר הקטן

16.הערעור הקובע

17.חיים בהמתנה

18.המתנה לחיים

19.עונת הציד נמשכת

20.החששות מתאמתים

חלק ב - בחזרה לאי המטמון

0. הקדמה - שובו של לונג ג'ון סילבר

שמש. פקחתי את עיני. התעוררתי לבוקרו של יום חדש כששמש מאירה את פניי. הדוד מהר להתנהל בעצלתיים, בכבדות, לכיוון מיטתי. אני אומר לו שלום. הוא ישב על כיסא, סמוך למיטת חוליי. ניסה להסביר לי עד כמה חמור מצבי ועד כמה נואש קיומי.

אני חולה. סיבת מחלתי טרם גולתה לאוזני. אני אומנם חולה. את שם המחלה גם כן לא גילו לי. את המחלה שחליתי בה, אינני מסוגל לאתר. אני כלל לא מודע למחלתי. אני לא מרגיש חולה. אני חולה. אני נשען על כר, הכר הלבן משתלב בנחת עם הסדינים.

ירח. ירח וכוכבים ועוד כמה סממנים של הלילה, מסרבים להופיע. במקום הזה לעולם אין לילה ואין יום.

יש רק את הדוד, שיושב על כיסא, סמוך למיטת חוליי. אני לא רוצה להיות חולה. אני פוחד לחלות. אני אוהב לחלות ותמיד זוכר להעריך את הרגשות המיוחדים שנופלים בחלקי בשלהי התהליך.

הדוד יכול להיות חזיון ליל קיץ. הדוד הוא לא חזיון שנובע מטירוף. הוא לא נובע מרעב. מצמא. הדוד לא נובע אפילו מייאוש. אבל, חזיון הדוד לא נובע ממחלה קשה.

הדוד הוא אליל גיבור שמנחה את דרכי בעולמי, יחיד ואין עוד כמותו, אחרי הכל, ימלוך בדד. אינו קרוב של אף אחד - חסר משפחה. הוא אבי המשפחה. הדוד מנחה את דרכם של כולנו. בעיתות צרה הוא מופיע ומייעץ עצה מועילה לידיד ישן. אני מעריך ומעריץ אותו, למרות שבזמן האחרון הוא נראה לי די ממשי. יותר מידי ממשי ומציאותי. יותר מידי בשביל אליל גיבור שמנחה את דרכי בעולמי.

הדוד פוער את פיו באיטיות. הפעם הוא לא פיהק. לא הפעם. הפעם הוא אמר מילים חשובות ומועילות. הפעם הוא אומר:

"בני. בקשת ממני להוציא אותך מצרה ואני אכן עשיתי זאת. אני מכבד ומעריך אותך. את מעשיך אני מוקיר. אתה נראה לי אבן צעירה ובריאה עד מאוד. נועדת לגדולות! שמזג האויר ייטיב עימך.

"כל זאת אמרתי רק כמבוא לרעיון חדש שברצוני להעניק לך. הקשב לדוד רב הכוחות! הקשב והאזן לו, שמור את דבריו עמוק בליבך, לצד הלב, ואז לעולם לא ישכחו. דבריו יעזרו לך רבות בהנהגת עולם העתיד! הרעיון נוסה ובוצע על ילידי המקום.

"ילדי, ימיך ספורים, חלש אתה עד מאוד. אתה וכל שאר בני מינך מצויים בסכנת הכחדה ואתם אף לא מודעם לכך! ולכן לעולם לא תושמדו?

"אני סבור כי יש באפשרותנו, לפחות באפשרותי, לחזות את העתיד ולחוות את ההווה האמיתי. זוכר אתה את תיאורית איזון הרגשות, עולם אפס?"

"זוכר, אתה מסוגל לעשות את זה. היא בוטלה לא מזמן. חוסר הוכחות מרשיעות. אתה הוכרת בעולם ככישלון האולטימטיבי, הכיצד אוכל לשכוח זאת?"

1. סילבר מוצא את ההוכחות המרשיעות הדרושות

האוקינוס הגדול יסחוף, לאחר מסע מפרך בתוככי נפתלותיו צופנות הסוד, את "עץ מן הטבע" ליבשה בטוחה וצחיחה.

"אין זה זמן נאות לויכוחים עם מועילך החדש. מוחי קדח ימים כלילות בחיפוש אחר הוכחות שיצילו את התיאוריה הנושנה מהיעלמות מוחלטת מאויר העולם החדש.

"לפני מספר שעות נחתתי על האי. באי נגלו לי מספר סודות מפי ילידי המקום הידידותיים. בתקופת התפרסמותה הגיעה השמועה אודותיה לאי זה.תושבי האי הבחינו בכוחה העצום באי נידח זה. עמלו הם קשות לפיצוחה,טובי מוחיה חיפשו בכול האי, מידי יום ביומו, הוכחות מרשיעות להימצאותה התמידית בעולם.

"אני מצאתי אותם. אני רוצה להאמין כי לא היתה שורדת לולא מגיח הייתי לכאן. אתה יודע את הסיבה, נכון? אולי לא. אני אסביר לך. אם מישהו אחר היה מגיע לכאן או שאני לא הייתי מגיח לכאן, ברור שלא היתה שורדת במיקום היחיד שנותר לה סיכוי לשרוד.

"זה היה כוכב יפה שם? אדום וכחלחל? לא. זו התיאוריה שלי. התיאוריה שמתארת את עולמנו, עולם אפס. עולם שבו בדרך כלשהיא תמיד יתאזנו הרגשות אלה עם אלה. במגע היחיד עם הסביבה, הרגשות שיחוש, כלל אינם תלויים ברצונו. האחר הוא שקובע כיצד ישלימו רגשותיך את אלה שלו, בעולם אפס. צריך לרצות להרגיש ראשון? להאמין בכך, יש קשר לאמונה. אתה זוכר, בני? לשרוף את המיתה? צריך לרוץ? מחניק כאן?"

"קצת ביטחון, זו הכוונה?"

לא ידעתי כלל מה הדוד חשב באותם רגעים. הדוד עשה תנועות משונות בידיו וניסה להראות שהוא חשב או שהוא חושב. בעצם הוא תמיד ניסה לומר שלעולם לא אדע את כיוון מחשבתו לפני שיבטאה כפי שיצטרך.

"כן. מוכן הייתי לכך. עכשו אני צריך לומר לך שזה תואם את התיאוריה המנוסה שלי. תואם את התיאוריה באופן מפתיע? מה שנשאר לי לומר לך זה שניתן להניח בבטחון שכחלק מהזלזול שהופנה כלפי (אין לך כלל סיבה לזלזל בי ואתה יודע זאת), ניסית לערער את ביטחוני ואף לפגוע בי,בעמקי נשמתי. עכשו, תקשיב טוב לכמה דברי חוכמה, רבים יעריכו את משמעותם כחלק בלתי נפרד מהעולם המורחב. לכל רגש, כל דבר שכלול בטוב וברע, יש גורמים. הגורמים תלויים ברצונו הפרטי של האדם בלבד, זכור זאת. אני קובע זאת כמקור הקיום. אם משמעות המשפט היתה הפוכה, ביטחוני היה מתחזק. רגש חיובי היה מתפשט בקירבי. וגם שניתן לשלוט ברגש---"

ריר ניגר על פני מרחב שיפועי גופי. בגוון עורי החלו להופיע במשך הזמן כתמים יוצאי דופן. יוצאי דופן במהות הקשרם לתקופת הזמן הנוכחית. גובה מפלס הגאות הטבעית בים - אפשר להגזים ולומר שעלה במספר סנטימטרים. גופי השתנה ללא היכר עבורי. הופיעו כתמים מיוחדים ושונים באופיים. אינני כשהייתי עוד.

"ממש כמו בגורלות האדם! הו, הרי זה נפלא, דוד! זה מדהים! זה מדהים! זה מדהים, הדוד! והגורמים המשתנים שמאכילים את הרגשות קודמים לרגשות! והרגשות שמאכילים את הגורמים המשתנים קודמים לגורמים המשתנים?!"

"אני כבר לא יודע. מה לעשות בך? ומה העונש של ביל שמאחר לפעמים?" הוא שואל בטירוף מעורב בשמחה אמיתית, מחממת כל לב יגע.

אני מוכן לספר הרבה מאוד סיפורים על זה. אני מוכן לחשוב עם מרכאות ממש כמו בלעדיהם. אילו רק תינתן לי ההזדמנות הנאותה.

"ביל מאחר, כרגיל."

2. ביל הזקן שוב מאחר

ישבנו על שפת גדות הנהר. הדוד חייך. ולא חיכך. הדוד מונח היה על כיסא עגלגל בעל צורה מיוחדת אך עם זאת מגוחכת במידה רבה. הכיסא גרם לדוד שישב עליו להתנדנד כתנודת הכדור, בכל עת שחשקה נפשו ובכל מהירות אפשרית, שמוחו מסוגל להגביל.

הדוד חייך בשלווה שהיתה מאוסה בעיני, עת התגלגל באיטיות מלכותית על כיסאו האישי - מלאכת ידו בהשראת מחשבתו. הרים עיניו מהחול לרקיע ושוב הורידם ארצה. ביצע זאת שוב, הפעם בדיוק מרבי. פעמים רבות - הוא לא עשה זאת. התהליך חזר על עצמו שלוש פעמים. בפעם השניה פגשו עיניו את אלה שלי. הם חייכו בדרך שרק כאלה שחייהם הם רצף מתמשך של שמחת חיים משולהבת ואמיתית יכולים לחייך. אני ראיתי זאת. הם ניסו להסתיר את עצם העובדה. לפתע פשוט ראיתי זאת. הבחנתי בכך. הסוואה רשלנית ולא אופיינית.

נציג השבט פרץ מבין השיחים ונעמד מולי. הוא ירק על החול שלמרגלות תחתיתי.

"לא. זאת לא קבלת פנים נלהבת ואתה יודע שזאת לא ברכה כפי שרק אדם שכמותך יכול לדעת זאת. הדוד לימד אותנו רבות, עליך - אין אנו יודעים דבר..." אומר הוא, בקול אדיש לסובב אותו. קול שאינו הולם את מבנה עצמות לחייו. לאדם בעל מבנה עצמות שכזה אינני מאפשר לדבר בדרך זו.

הרבה אבנים אחרות פזורות היו על שפת הים. באופן טבעי, יש אבנים על שפת הים. כולם הקשיבו לשיחה שלנו. כדרך הטבע. חשתי עצב בליבי ואושר בנשמתי. אני אומר את אשר יש על ליבי:

"סיפר לכם. הכל? עצוב. מאוד עצוב. הדוד הספיק כבר לעבור על נשמותיכם האפלות. עכשו אתם מאושרים או לא? או שזה כלל לא חשוב בגלל שלדוד יש תיאוריה חדשה והוא יקח אתכם למשפט המשפטים שלכם, שזה יהיה בעצם מסיבה מטופשת ונטולת כל היגיון בריא נפש ואז יתפוצץ לכם השכל מרוב החידות שהוא ימטיר עליכם ודברי ההגות ותאהבו אותו ותעריצו אותו או שזה כבר קרה מזמן, כשהוא רק נחת כאן. יכול להיות שהדוד חושב שזה חשוב ויכול להיות שזה לא חשוב וזה נכון, או לא נכון."

"אתה כועס ובצדק. אני לא השתנתי, אתה לא השתנת," רוטן וזועף היראה לי בידו את סימני הרקיע וסימני הריצפה לסירוגין. "נשארתי אותו הדוד, אל דאגה. דבריך לא יגרמו לי לשאת נאום-וידוי השתנות מרגש. אתה כלל לא מאמין בדבריך. שמעת מישהו מדבר כך או שקראת בספר, זה כלל לא רלוונטי לשיחתנו הנוכחית... הדברים שהושמו בפיך כלל אינם קשורים למקרה שאירע כאן. אתה מעריך אותי, כמו כולם. לולא הייתי קיים כלל לא היית מודע למגוון הרגשות שנוכחותי מעוררת בך. הרגשות היחידים שעוד קיימים בך. הטימטום הגובר, הכעס האיום, האירוניה העצמית המדהימה. כולם חדשים ואולי לא? אולי הם תמיד היו טמונים בך גם לפני שהייתי קיים ואולי לא? ואולי לעולם לא תדע? כן.

"כולם פה כושים וצבעונים ומטומטמים. לולא הצבע, הגזע והמין כלל לא היו מבדילים בין יישות אחת לרעותה. והם רבים, הם באים בהמונים. הם כל כך טיפשים. רק הזכרתו של קפטן פלינט גורמת להם צמרמורת נוראה. וכשהם מצטמררים הם נראים ממש זוועה, יותר גרוע מאיך שהם מופיעים במציאות! הם לא מוכנים למרוד אפילו. ביקשתי מהם הרבה פעמים לנסות להטיל ספק בסמכותי, אבל הם לא מסכימים. הם מסרבים. אמרתי להם: "תיראו אותי, תעשו מרד ענק ונראה מה יקרה, אולי יקרה משהו שונה הפעם?". הם אפילו לא ניסו להבין אותי!"

3."אתה אפילו לא מנסה להבין אותי!"

מי הוא בכלל? למה אני לא מנסה להבין אותו בכלל? למה הניסוח שלו מבולבל ומסורבל כל כך? מה קרה לו? פעם הוא היה מתחכם כל כך יפה.

פעם הוא היה נמנה מלהשתמש בקלישאות. פעם הוא אפילו היה מדבר שפה אחרת. עכשו אנחנו מדברים בשפה המשונה הזו ואף אחד לא יכול להבין אותנו חוץ מאיתנו. אני מוכרח לתפוס פה מישהו ולנצל אותו עד תום ואז לזרוק אותו לאן שאני ארצה.

"הכפר מואר היטב. הוא גם מאוד מפואר ויוקרתי למדי. זה לא סתם גל אבנים. ומה קרה בסוף?".

הדוד הרהר בדבר מספר שניות והלך לדרכו.

הלכתי בינות לביתני הגינון הנפלאים של הכפר הקטן והנפלא הזה.

אני שואל את הממונה על ביתני הגן של הכפר:

"אני רוצה קצת לעבוד כאן, בגינה. אתה יודע, חבר, כמו בזמנים הטובים. הב לי מעדר ואני הוכיח לך עד כמה חרוץ אני."

אני לוקח מעדר בידי ומעבד את האדמה. אני חורש את האדמה הלוך ושוב. האדמה הולכת להיות אדמה שנוח מאוד לנוח עליה בימי קיץ חמים ביינות לעצי הברוש המוצלים. זה בדיוק מה שאני צריך!

חרשתי את האדמה חסרת-התרבות הלוך ושוב, לאורכה ולרוחבה. הכנתי את האדמה לקראת ימים טובים יותר. ימים שבם אף אחד לא מתקשר ואני כבר מסופק באשר לסיבה של זה האירוע. ימים רגילים, ככל הימים.

מעדרי פגש באבן באחת מהשדרות שטבעתי בשדה החרוש. ניסיתי למשוך זאת עד כמה שיכולתי, בסוף גמרתי ויצאתי משם. הוצאתי את המעדר ורחצתי אותו במים.

הייתי עייף לאחר העבודה הממושכת בשדה. אני מחזיר את המעדר למקומו וחוזר לביתי הדל בקצה הכפר. בדרכי חזרה פוגע בי אור עמום של שעות הערביים. אורות שכאלה מייפים את גופי ללא הכר. אני מתהלך בגאווה במורד הרחוב הראשי לקול צהלות העוברים ושבים.

"למה אתם צוהלים?" אני שואל.

"בגללך!" הם עונים.

4. המפה של האי

"היא אצלך?"

"מי?"

"המפה של האי."

לידי גר טיפוס מזוקן שרובו ככולו עסוק בחיפושים אחר המפה. יש מפה באי ויש גם מטמון. כל יום מתדפק על דלתות ביתי כחלק מחיפושיו המתמשכים אחר המפה. כל יום בבוקר אני מתעורר, רץ לפתוח את הדלת ומודיע לו שהמפה עדיין אינה ברשותי. אני ממשיך בחיפושים כל עוד אהיה כשיר לחיי החדשים.

חיי החדשים הינם חיים מאוד יוצאי דופן. יש ברחוב שלי הרבה מאוד אנשים טובים, מעניינים ונחמדים. אני בחרתי להתמקד באחד מהם. אחד מהמיוחדים שבהם. השאר הם דמויות משנה חסרות רוח חיים אמיתית. יש ביניהם אחד שכל הזמן מחפש את המפה של האי. הוא טוען הרבה מאוד דברים אחרים מעניינים בנוגע לאי. זקן הכפר יודע הרבה מאוד דברים שקשורים למקום מולדתו. זקן הכפר הוא מאוד חכם.

הכפרי הזקן מחפש את המפה בכל מקום שאפשר באי. הוא טוען שהמפה של האי מוכרחה להיות בתוך האי. הכפרי הזקן טוען שהאי הזה צריך להיות אי שטומן בחובו מטמון. הוא טוען שהאי עונה לכל ההגדרות של אי מטמון: נידח, לא מיושב באנשי תרבות, אין מבקרים אותו רבות. לפעמים, הכפרי הזקן, מנסה נואשות להתלוצץ בטוענו כי האי אינו מסוקר די הצורך על-ידי כלי התקשורת בעולם.

באחד הימים, לפנות בוקר, העירוני נקישותיו העזות של הכפרי הזקן על דלת ארמוני. אני מבקש ממנו להיכנס לתוך ביתי. הוא פותח את הדלת, חור נפער במקום שבו הייתה הדלת פעם, ומתישב על כיסא סמוך למיטתי.

"יש בעיה."

"מה?"

"אתה תושב האי!"

הכפרי הזקן אומר את דבריו כשחיוך נסוך על פניו, וכך הוא אומר:

"אני לא מכיר אותך, אבל קשה להאמין שאתה חושב שאינני מודע לכך. אני יודע שלעולם לא ימצא מטמון באי שבו אני עצמי יושב. צריך לבוא מישהו מחוץ לאי הנידח ולגאול אותו מייסוריו. אני סתם מחפש מטמון. לא בשביל למצוא אותו, כמובן. זה פשוט מאוד מעניין אותי למצוא מטמון. העיסוק הזה גורם לי להישאר בחיים בקלות, בלי לחשוב עליהם כלל. היית רוצה לראות אותי מת?"

"כל השאר שטויות מוחלטות. אבל... אתה יכול להראות לי אותך מת?"

"לא עכשו. יותר מאוחר תראה בעצמך. אתה רוצה לראות אותי מת?"

חשבתי על כך רבות. אני עונה לו:

אם אתה רוצה להרוג את עצמך, עשה זאת. אל תהרוג את עצמך במיוחד בשבילי!"

"למה, מי דיבר על מוות?"

"זו לא סיבה מספיק טובה."

"למה?"

"בטח יש לך בחיים מניעים הרבה יותר חשובים."

"לא. זה מרתק אותי למות רק בשביל שמישהו אחר יראה אותי מת."

"זה כלל לא ישפיע על רגשותיי לגביי מותך."

"נכון. זה לא ישפיע על הרגשות של אף אחד. אף אחד לא מכיר אותי. אין לי את זה. אני לא מהווה עוד חלק מרכזי מעולם אפס - עולם שבו מתאזנים רגשות החברה אלה עם אלה."

"גם אתה?"

"כולנו."

5. כשהשמש שוקעת - הנפש מתעייפת

ויש את הזקן של הכפר. הוא גר לצד הרחוב. אפשר למצוא אותו מחפש אנשים שמספיק ערים בשביל לומר לו היכן עליו לחפש את המטמון האבוד. אני שואל אותו, כל בוקר, כשאני פוגש אותו: "מה קורה כשמזדקנים ומאבדים את הצבע?"

הוא עונה:

"ילדי. יש לי דבר אחד חשוב לומר לך. אני רוצה שתדע שכשאנחנו מזדקנים הדברים לפתע נראים לנו כה ברורים. כל-כך ברורים. אנחנו מתחילים להביע תמיהה וחשד מפוקפק בספק שפעם התעורר בקרבנו כשחשבנו על העולם שלנו בתוך כל מכלול העולם הרחב. אני אומר לך ילדי, כשמזדקנים מפסיקים לשאול שאלות! ולא בגלל שאין שאלות לשאול. תמיד יש שאלות לשאול. ישנו הסבל והצער הרב שכרוכים בשאילת השאלות. לעולם לא נקבל תשובה שתספק אותנו ותמיד נטעה. אנחנו מגיעם למסקנה כי התחושה המתסכלת שמתלווה לכל שאלה על מהות הדברים, פשוט אינה שווה את המאמץ שכרוך בה. האם תחושה כלל אמורה להיות שווה מאמץ? שאלה אחת - פתרונות רבים, אין אפשרות להגיע לפתרון אחד ללא ידיעת המכלול כולו והפתרון הוא טעות מוחלטת באותה מידה שהוא אמת מוחלטת. מגיע הזמן שאנחנו שוכחים את כל השאלות שרצינו לשאול ובעצם - מפסיקים להיות מודעים למצבנו הקיומי. וכשהיום הזה מגיע, אנחנו כורעים על ברכנו, משפילים ראשנו לאדמה - ונכנעים. הקיום המתעתע גורם לכך שאף לא נהיה מודעים לכניעתנו. החיים עצמם נהפכים לידיעה אחת גדולה של מוגבלתנו הנצחית לדעת את האמת המוחלטת שהיא מרכז עולמנו. אנחנו נאחזים בפיסת מידע חסרת משמעות שעליה חיינו יהיו מבוססים - משמעותה, המציאות הברורה שנכפית עלינו לאחר הכניעה המוחלטת לעצמנו. הרצון שלך נהפך לרצון של... מישהו אחר. וזה לא שאתה שהופך אותו, הוא נהפך.

"אל פחד, ילדי הטוב. לי, לך ולו - זה לעולם לא יקרה. רק הם סובלים. רק הם חשים כך."

אבל אני ממשיך לחפש. אני שואב סיפוק רב מדברי הזקן וממשיך לחפש. מחפש את החוקיות שבי. כבר מזמן חדרה לתודעתי ההבנה שאין טעם לחפש את ההיגיון שבהם. בכל זאת אני ממשיך לחפש. משתדל לא להגיע למסקנות ברורות-נחפזות.

אנחנו ממשיכים ללכת במורד השדרה. השמש שוקעת לאיטה ובאויר יש תחושה קשה של התישנות. אני מציג בפניו את מגוון כלי הנשק שעומדים לרשותי. הוא מסמיק.

הכפרי הזקן טוען בהתלהבות:

"לא. אתה מאוד מאוד טעית. אין צורך ממשי בכל כלי הנשק האלה. אתה לא מתכוון לפזר התקהלות המונים! אתה הולך להשמיד מפלצת. מפלצת אחת ויחידה. ואולי..."

בקושי היכרת אותי כשירדנו אל הפעמון הגדול. לא רציתי להגיע איתו לתיגרה אלימה שבסופה אפצע ואראה את המוות קרוב אליי יותר מאשר אי פעם. לא נתתי למספר רב של שניות לעבור לפני שאני עושה את המוטל עליי וממשיך את דבריו:

"ואולי מה? זקן רב סוד וחוכמה."

"ואולי אפילו נמצא מטמון נסתר! אתה לא חושב בדיוק כך?"

"בטוח שנמצא מטמון. בטוח."

"תמיד אסמוך עליך כפי שתמיד סמכתי על דבריך, אני מקווה."

אנחנו מדברים מאוד יפה. השמים קודרים. היא תמיד אומרת:

"יש את הגורל שהוא קובע הכול. אף אחד לא יכול להימלט ממנו. לאן שלא תלך, מה שלא תעשה, תמיד יפגוש אותך הגורל. הגורל יפגוש אותך - אתה לעולם לא תפגוש אותו. זה מה שאני חושבת. אני לא מאמינה בזה, זה לא חלק מהאמונה שלי, אני פשוט חושבת שזה מאוד הגיוני שכך הדברים הולכים ותפסיקו אתם שניכם עם השטויות שלכם!"

בזמן שדיברה, רצינו לעקור לה את העינים. האמנו בכך ובאמת עשינו זאת.

קבענו להיפגש על שפת הים.

6. הולכים לבד לשפת הים

נפגשנו על שפת הים.

ברחוב זרוקה הייתה אבן גדולה ונטושה שרק במקרה לא הייתה אמי הביולוגית. הכפרי הזקן מושך אותי בכוח לכיוון שלה. הוא ממליץ לשאול אותה שאלה.

אני שואל:

"כדאי לברוח מכאן?"

"יש הרבה מאוד דברים שכדאי לך לעשות. אני מוכנה להרשות לך להפוך את כל המעשים שביכולתך לעשות לדברים כדאיים. אתה מבין, אדוני?"

"כן, גבירתי. מאוד חם ונחמד כאן. אבל את יכולה סתם להמליץ לי על האתרים הטרקטיביים באי, נכון?"

"לא. ובוודאי בתנאי שיישותי תיהפך לחלק ממך ולא אהווה יותר גורם זר עבור מהות קיומך."

"אני מאמין לכפרי הזקן."

היא המליצה לנו להשיג סירה ולברוח מכאן. לא יכולנו לברוח.

היה זה יום קיצי ושטוף שמש והמצפון אסר עלינו לברוח ביום שכזה. המצפון הוא אחד כזה שקובע את מעשינו ביחד עם מודעתנו. אנחנו מודעים אליו. אל לנו אף לנסות להילחם בו. המצפון הוא שארית קיומנו המוחשית והוא גם מזג האויר.

ישבנו על החול וחיכינו להתרחשויות שיבואו. עופות הים חסרי המקור נחתו מידי פעם על פני המים ושלו מהם דגים בכוח הכנף בלבד. דגים שחו על פני המים ולא צללו. רוח חזקה נשבה בקירבת החוף. פורסמה אזהרה לא לשהות יותר מידי זמן על פני החוף ולשהות יותר זמן על פני המים. ניסינו אבל לא יכולנו. המצפון אסר.

לפתע קרבה אליי עלמת חן נהדרת. אני שואל אותה מה כל כך רע בלא לזוז ולהישאר יפה.

היא עונה:

"צריכים לזוז בעולם שלנו."

הכפרי הזקו מתעקש להקשות על המסכנה. הוא שואל:

"מה רע בלא לזוז?"

"הדברים מוכרחים להתקדם. אסור לעצור. בשום פנים ואופן לא. לכול דבר יש התחלה ובשביל להגיע אל הסוף מוכרח להתקדם, להמשיך הלאה, ובמילים פשוטות יותר: לזוז," היא טוענת במרץ מוגבר שהסעיר את גוון ברק גופי. אני מנסה להחזיר לה כגמולה בשארית כוחותיי. הכפרי הזקן איבד את מעט העניין שניסיתי ליצור בשיחה. אני מוכרח לגמור איתה.

"ואם לא יודעים היכן ההתחלה?"

"אז?" היא צועקת בחושפה שיניים מבעיתות ומזרות אימה.

"אז אין בכלל התחלה, כבשה מטומטמת!"

"הבנתי אותך. לי זה לא משנה. אני בכל זאת לא מסוגלת לזוז יותר מרחק משהמצפון מקציב לי. חוץ מזה: מוכרחים. אל תחוש כלום. אני הרבה יותר מטומטמת ממה שאתה חושב."

מה קורה פה לכולם? אף-אחד לא הקשיב לדוד? כולם הקשיבו לדוד ולא הבינו אותו כלל? אין לאף אחד עותר מקורי, תקני של "כול דברי הדוד"? מי זה בכלל הדוד הזה?

לא עברו מספר שניות וצנחה מהרקיע מענה לכל שאלותיי.

היא הייתה מאוד עגולה וקצת שקופה.

היו עליה הרבה מאוד סימני אלימות, בכל זאת היא צנחה ממש ליד הכפרי הזקן.

הכפרי הזקן התעורר משנתו. אני אומר לו:

"תיראה מה נחת פה! הרי זה מה שתמיד חיפשת!"

"לא. אני חיפשת מטמון. זה מאוד ידוע שהדבר היחיד שאני באמת רוצה זה לחפש מטמון. אתה מוכן, בבקשה, להסביר לי את מהות הקשר בין היצור העלוב הזה למטמון?"

אני לוחש לו במיסתוריות חשאית, כממתיק סוד מר:

"לא. אולי הוא עצמו יוכל להסביר לך."

הוא שואל אותו:

"אתה מוכן, בבקשה, להסביר לי את מהות הקשר בין היצור העלוב הזה למטמון?"

"אני."

7. אדמה אסורה

לפעמים נתקלים בבעיה מסובכת במיוחד, בעולם, שלא משנה מה עושים, אין סיכוי להיחלץ מהתסבוכת ללא אי-חשיבה על עצם האפשרות האבסורדית שבהיחלצות ממנה.

כשעמדתי פנים מול פנים מול היצור ההוא חשתי בדיוק את אותה התחושה שלרוב אני חש בימים שכאלה. היה זה אחד מלילותיו הלוהטים של חודש אוגוסט הלח במיוחד. לפני ולפניו עמדה בעיה דומה: הכפרי הזקן. התקשורות ביני לבינו אינה אפשרית במציאות שאינה מוגדרת כיאות על-ידי מומחים מנוסים של שתי התרבויות הזרות.

הוא אומר:

"אני אולי בעצם שונא אותך ולעולם לא אהיה מודע לכך. הדברים שתאמר עלולים היו לחבבך עליי, אם הייתי יכול להיות בטוח שאינם נובעים מהתרשמותי ממך אף לפני שנוצר הקשר ביננו. מהמראה שלך, אתה מבין, ישנה אפשרות סבירה שלעצם היוצרות הקשר ביננו אין כלל משמעות עבורנו. בכוכב זטה-איקס-פור אין מקום מתאים להעלאת סברות שכאלה ובטח לא כאן - מקום שהגעתי אליו מרצוני החופשי. אני אולי נשמע כמוך - זה בגלל שאני אתה! תתכופף! זו מלכודת--- זו מלכודת--- זו מלכודת---"

לפעמים משעמם. לפעמים מאוד משעמם לגלות שלדוד כלים הרעיונות. גלקסיה אחרת, מקום אחר, הפתעה? עצוב, גם לגלות, שעבור הדוד לכניעה אין כלל משמעות. הוא יתקוף אותי עם הרעיונות שלו תמיד ברגע שאהיה מוכן. לעולם הוא לא יפתיע אותי. לעולם לא.

"לא. לא. גיבור אליל שלי. לעולם לא אפתיע אותך. לעולם לא."

חייכתי והבטתי מטה אל הריצפה. לא חיככתי. שקט.

"הפעם הפתעת אותי," אני משיב, שובר לבסוף את הדממה שיצרתי.

"נכון."

רציתי להגיד לו שיבוא איתי לפגוש את שאר תושבי האי.

"אל תשלה עצמך, זה יפגע בך מאוחר יותר. אתה מתייחס לשאר הגורמים, אלה שנראים לך זהים ליישותך בייסודם, בדיוק באותה דרך אמוציונאלית שאתה מתייחס לגורמים שאינם זהים לך. אתה לא מודע לכך. זוהי האשליה שהדבר יוצר במבנה התלול של רגשותיך, התנפצותה תגרום לך לתחושת אובדן בסיסית במסתרי עולמך הפרטי. אם תהיה מודע לכך, היא תבוטא אחרת, בדרך שונה. מובן שתצטרך להלחם בה גם אז. אולי באמת כדאי כלל לא להלחם בה, הרי זה מאבק ללא ניצחון. מלחמה לצורך מלחמה נוספת."

"כן,אבל דוד, הרי הנקודה הובררה משחר הבריאה. אם חושבים על טובת הפרט במהלך מאבק למען הכלל - אין לדבר משמעות."

הדוד חיכך בגרונו והתיישב על החול הרך.

"אתה מדבר שטויות. לא! זה כלל לא מה שהיה בכוונתי לומר לך. לא משנה, להתראות."

"לא נכון. מאז שהיא מתה, נחלשת מאוד. הם אינם שארית קיומך, אדוני. אין לך כוח להילחם, אתה שומע! אתה חלש דוד! אתה חלש מאוד!!!"

דבריי האחרונים נאמרו בדיוק באותו רגע שפרש הדוד את כנפיו והחל במעופו המתמשך לעבר השמש חסרת הגבולות.

8. מבט אחרון ממעוף הדוד

לדוד יש ספר אחד באמת מוצלח. לספר קוראים "כל דברי הדוד" והוא נמכר בכמויות גדולות מאוד בכל רחבי העולם. ספר זה מהווה בילוי מהנה מאוד לשעות הפנאי ורבים אימצו אותו אל חיק התרבות כבילוי הכרחי, ללא תחליף. הניסוח של הספר היה נתון למחלוקות עקובות מדם עד שהוחלט שהספר פשוט כה מופלא עד שאין הבנת האדם מסוגלת להכיר בגדולתו הפתאומית. העלילה מורכבת, משופעת בדמויות לא נשכחות ובמצבים מדהימים ומפתיעים. מהספר נאספו משמעויות רבות. המשמעויות שסתרו זו את זו - רק המחישו לחברה את האוצר שטמון בין דפיו המסורבלים. בהמשך הם עוללו הרבה יותר מזה.

התקציר. התקציר הוכר בעולם כ"כישלון הגדול של הדוד".

היו כתובים שם משפטים שמסבירים מושגים. ועדיין הכל חקוק מעל גבי אבן!

כתוב שם:

"חברה - מאגר כוח עצום. עוצמת הכוח מורכבת מעוצמת הרגשות של הפרטים שכלולים בו.

"תרבות - הנשק היעיל ביותר. בנשק זה מרוכזים כל משאבי החברה. אין אשר יעמוד לפניו ולא ישתחווה ארצה.

"עוצמה "טהורה" - ראה חברה."

רואים את זה כל כך ברור. הכובע שלו. הכובע שלו עומד לפול. אין לו שום סיכוי. זה קרב אבוד. למה הוא בכלל ממשיך להילחם? הנה נופל לו הכובע. ואחרי שנופל לו הכובע, מה המראה שלו? הוא נראה מבולבל? בטוח בעצמו? האם הוא חושף את קרקפתו החשופה או שיער ארוך גולש? האם זה הוא או היא?

זה בכלל בן-אדם? מה זה הדבר הזה? זה מוכרח להיות התשובה לכול? אבל... אבל למה נופל לו הכובע? למה הכובע נופל לו? למה דווקא הכובע? הרבה דברים יכולים ליפול, אבל דווקא הכובע נופל? למה מצנפת לא צונחת מראשו? נופל לו הכובע בגלל שהוא בן-אדם? האם הוא בכלל בן-אדם? הוא אבן?

ואיך זה קרה שנופל לו הכובע? האם הרוח העיפה אותו? האם מישהו הסיט לו אותו במזיד? או בשוגג? האם הוא עצמו בחר להסיר אותו בפראות יתרה? האם הוא הפיל אותו במזיד וניסה להראות שהרוח הפילה אותו בשוגג? הרוח בכלל יכולה להפיל כובע בשוגג? האם הרוח יודעת שהפילה את הכובע?

הוא יודע שנפל לו הכובע מהראש? האם הוא ממשיך ללכת כדי להראות שהוא לא מודע לכך? האם הוא ממשיך ללכת בגלל שהוא מודע לכך? הוא פוחד ממבטי הזרים לעברו? האם הוא מודע למבטי הזרים? האם הוא מודע לעובדה שנפל לו הכובע? הוא בכלל חושב על זה שנפל לו הכובע?

ואם הוא לא יודע שנפל לו הכובע. מתי יוודע לו שנפל לו הכובע? האם אי-פעם יוודע לו על כך? וכשיוודע לו על כך, זה יעציב אותו? ישמח אותו? האם הוא היה רוצה שזה אי-פעם יוודע לו? הוא בכלל יכול לבחור אם זה יוודע לו אי-פעם? מה יכול לקרות לו שיגרום לכך שהדבר לא יוודע לו לעולם?

הוא יכול למות. אם הוא ימות זה אומר שהדבר לעולם לא יוודע לו? למה שהוא בכלל ימות? האם הוא ירצה למות? האם הוא מאמין בחיים שאחרי המוות ומסיבה זו הוא בוחר להתעלם מהידיעה עכשו בתקווה שמאוחר יותר יוכל לדון בה בינו לבין עצמו בנוחות?

האם הוא אי-פעם ירצה לספר זאת למישהו? למישהי? האם הדבר יהיה שווה סיפור? אם זה הדבר האחרון שקרה לו בחייו הנוכחים, זה אומר שהוא ידון בכך רבות? האם הוא מאמין שהדברים האחרונים הם אלה שנחרתים בזכרון ולעולם לא נמחקים כל עוד הוא מצוי בתוך קיום כלשהו? האם הוא חושב שרק הוא צריך לדון בכך? ואם כך, איך זה שהוא האחרון שידון בכך? אם הוא כלל לא מודע לכך שהכובע נפל מראשו.

הדוד תמיד היה מוצק יותר מכולנו. הדוד הוא אחד כזה שחזק בכל הקטיגוריות שמציבים לו. אם חזק הוא בעל כוח אז הוא חזק. אם חכם הוא בעל כוח אז הוא חכם. הדוד לא נחשב כאחד בעל מוח גדול במיוחד. הוא מוצק ומאוד גבישי אבל לדעת רבים הוא לא שואל מספיק שאלות וקובע הרבה עובדות שכלל אינן מבוססת על המוסר המקובל. מפתיע הדבר כי את מעט המוח שנותר לו למחשבותיו האישיות, הוא מנצל לשם שאילת שאלות. השאלות האלו מכבידות עליו את החיים והוא מאוד היה רוצה להשיל אותם מעל עורו.

היה זה יום שבו גופנו אמור היה לספוק כוויות כפור רבות. לא אנחנו. הדוד שואל אותי:

"כדאי להיפטר מהם?"

"יותר מאוחר תזכיר לי, עוד נדבר על זה, אני מבטיח."

הדוד נראה כעוס במקצת.

"לא. יכול להיות שאני אתקיים לנצח. מוטב לגמור עם זה פעם אחת ולתמיד! נכון? גם אתה חושב כך!"

"כן. גם אני חושב כך. כשזה כבר משתלט עליך, מוטב לנסות לחיות עם זה, אי-אפשר להיפטר מזה, לעולם!" אני אומר וחושף חיוך שטני.

"שטויות. אפשר פשוט להפסיק לחשוב."

"כמו שאז עזבת אותנו לנפשנו?"

"הייתי מוכרח. לא יכולתי לסבול את הרעב."

כעסתי מאוד. למרות זאת אני משיב:

"אל מי אני מדבר? על מה אני מדבר? על מה אתה מדבר?"

"השאלות," אומר הכפרי הזקן, "זה סתם המצאה שלך ושל הדוד, נכון?"

"לא. הדוד באמת חושב כך. את האמת, מעולם לא חשבת בצורת שאלה?"

"אני לא מוכן להודות בכך. זה נכון," הוא מודה.

"אל-פחד. זה נכון לחשוב כך. כולנו חושבים כך."

"תמיד?" מקשה הכפרי הזקן, "תמיד? תאמר לי שזה לא כך. אמור לי שהדבר אינו לנצח."

בכיתי וזעקתי בנפשי, צועק אל הכפרי:

"אנחנו מעדיפים שזה יהיה תמיד!!! מעדיפים?!!!"

9. ראש השבט והטוחן

פך פך ופך. הם ניצבו לפני המשימה הסופית. זאת שהוצבה להם מראשית הזמן. זה היה כלי ענק שהתקדם מאוד מאוד מהר. על הכלי שלט הכפרי הזקן. הוא ישב לצידי מפכפך: פך פך פך. הדבר כה הרגיע אותנו. השלווה שהייתה נסוכה על פניו הייתה מדהימה ביופיה. המקום וזמן. המקום והזמן הינם חסרי כל חשיבות עבורו. הוא לא הגיע לכאן כשרצה!

עמדנו להיפגש עם שאר בני השבט. היה זה יום קריר ורדוף רוחות עזות במהירות מדהימה, הטמפרטורה הייתה מופלאה בקרירותה. אני מאוד התרגשתי לקראת המפגש המיוחל איתם. אני לא מתרגש לקראת המפגש, לא. בכלל לא. אני מתכוון להתרגש מהמפגש עצמו. אם בכלל ניתן לבצע דבר כזה... אני מסוקרן מהאפשרות שאהיה מסוקרן. אני נרגש מהאפשרות שאהיה נרגש. ורק שאלה אחת מנקרת במוחי ללא הרף: "האם בכלל ניתן לבצע דבר כזה?".

"אני יכול לגרום למותך בזמן שאני שולט בכלי המשחית. אתה מוכן להאמין שאני יכול לבצע דבר כזה?"

"דבר כזה?!" אני מקשה בלחישה רועמת.

"כן, נו, אתה יודע, שכולם יחשבו שאתה מת ואף אחד לא יהיה בטוח שאתה יודע את זה. דבר כזה."

"דבר כזה...?"

"שאני יושב יחד איתך כאן והכלי המשחית נפגע קשות ולמרות זאת רק אתה נפגע."

"לא."

הכפרי הזקן חייך בינו לבין עצמו. הוא יודע שאני מודע לכך שהוא מחייך.

"אז אתה באמת מאמין שאני מסוגל לכך. פוחד להפסיק להיות קיים?" מסכם הכפרי הזקן בשאלה סתמית.

"לא. אתה מבין," אני מסביר לו תוך כדי הנחתו במקומי "מעכשו, אני שולט בכלי. אינך מסוגל לגרום למותי ללא שליטה בו. ולא, אני לא פוחד למות. הסיבה היא שאני לא רוצה למות רק בגלל שמישהו אחר אחר רוצה שאני אמות."

המשכנו להתקדם ולהחליף מקומות בזמן. אנחנו מוכרחים להגיע בזמן לפגישה עם השבט. אסור לנו לאחר. ראש השבט יכעס מאוד אם נאחר. הכפרי הזקן הוא אומנם זקן. הוא מתגורר בכפר מיום הולדתו ומעמד רב קנה הוא לעצמו בקרב בני השבט. הוא הטוחן בשבט. לא הטוחן של השבט, הוא נוהג להדגיש, טוחן בשבט או טוחן השבט. מעמד מאוד לא מוגדר לדעתי.

הכפרי הזקן נם את שנתו. נישלתי אותו ממקומו והנחתי אותו על החול הצונן. פעם תעבור ילדה, היא תחפש אבנים יפות וכשתראה אותו, היא תרצה שהוא יהיה חלק מיישותה הכוללת, שיהיה רצונה, שלה.

"מכאן אנחנו ממשיכים ברגל," אני מודיע לו עם עלות השחר, ותחילת הציפייה לחמה.

"מה קורה פה? למה עשיתי את זה? היינו אמורים להיפגש עם ראש השבט בלילה שעבר. למה עצרת פה?"

"הנצח מתעתע בי לעיתים קרובות, אני חושש."

המשכנו בדרכנו על החול. עברנו מטרים ספורים לפני שחסם הכפרי הזקן את דרכי.

"לא. אנחנו לא ממשיכים ללכת. למה אנחנו בכלל הולכים? אתה יודע לאן אנחנו הולכים?!"

"לאט לאט. הפניתי מספר שאלות לעבר מהות קיומי---"

"תפסיק כבר עם השטויות האלה!", הוא צועק בזעם. "איפה נעלם הכלי המשחית?! איפה הנחת אותו? המצב שלנו רציני מאוד. והאות צריך להופיע בכל רגע."

"הכלי נעלם. הוא פשוט נעלם באויר הלילה... אתה מכיר את הכלים המשוכללים האלה. אתה מסובב את הראש לרגע והם פשוט נעלמים. הם רוצים להיעלם והם נעלמים."

"רוצים? אבל... אבל... אנחנו עלולים למות. לסיים את חיינו בחול הטובעני... זה לא הולם את אורח חיי... אתה יודע?"

"בבוקר הבא נדבר על זה, כשתתפקח. עד אז אל תחשוב אפילו על עצם העובדה שאנחנו מתעלמים זה מזה. חוץ מזה מה אתה חושש, אנחנו הרי נצחיים, שכחת אה?"

"נכון. איך יכולתי לשכוח. אני הוא "הכפרי הזקן הנצחי". צודק."

זה מאוד נחמד שיש כאלה שנותנים לך את התחושה שהם באמת מאמינים לך ויודעים בדיוק על מה אתה מדבר למרות שבעצם זוהי גם האמת הפנימית שלהם. הכפרי הזקן מוכרח היה להתנפל עלי במוקדם או במאוחר. הזעם העצור יכול היה להתפרץ בכל רגע. חיי עמדו בפני סכנת קיום חמורה. מעולם לא עמדתי בפני אתגר שכזה. התגעגתי הבייתה. לחמימות של הבית, לריחות הניחוח של תבשילי אימי הנטושה. התגעגתי אפילו לגעגועים עצמם.

מעולם לא הרגשתי את תחושת הגעגוע. מעולם.

10. בתו של הטוחן

"טוב. דבר ראשון מוכרחים לסלק את הגופה למקום שמיועד לה. לא, אני חוזר בי. ההוראה החדשה - לא לגעת בגופה, להשאירה במקומה. יש אחראי לכך והוא יסלק אותה למקום שראוי לה. פחות כפרי זקן... - לא נורא."

השבט הגיע אלינו. ראש השבט הוכיח בקיאות רבה בחוקים הכלל עולמיים. נשלחתי למעצר ללא הגבלת זמן. משפטי אמור לצאת לדרכו בכל רגע. שעת הפתיחה מאוחרת עבור ההוללים הצעירים.

"מי רצח את מי? אתה את הדוד, הדוד אותך, האויב אותך, אתה את האויב, הכפרי הזקן אותך או אתה את הכפרי הזקן? אתה קיים?"

"אני מעדיף שלא."

"בשבילי אתה לא קיים, אדון צעיר! בשבילי אתה לא קיים."

וכך שוחררתי מאחד מבתי הסוהר השמורים ביותר באי. לא ברחתי כי אם שוחררתי. האזור המערבי כולו חגג עימי את שחוררי. אני עברתי לאזור המזרחי. גם האיזור המזרחי חגג את שחרורי יחד איתי. ראש השבט, שמונה בעקבות המקרה למשרת המלך, הזמין אותי למשתה שכרות בחצר המלכות. הגעתי בזמן ושתיתי לשוכרה כמות עצומה של חומר משכר, עד שהתעלפתי. כשהתעלפתי הניחו אותי על שפת הים והתיזו מים על גופי ולמרות זאת לא הראתי להם את סימני הפיקחון שהיו דרושים להם. בבוקר חזרתי בגפי לתאי שבארמון המלוכה. אני רגיל לחיי מלכות כאלה. בעבר התגוררתי בטירה מפוארתי עם הדוד.

"אני רגיל לחיי מלכות כאלה. בעבר התגוררתי בטירה מפוארת עם הדוד."

"ספר לי עליו, הוא נשמע לי טיפוס מעניין מאוד."

"ואתה עוד לא ראיתי אותו, הו, איך שהוא נראה!!!"

כך מידי בוקר השוונו בין שתי הטירות. השימוש בלשון זכר חביב היה עד מאוד על המלך. לטירה הוא קרה טירה, אבל תמיד התייחס למשמעות המילה כאילו הייתה רק טיר. יחסי ריחוק תמידיים נרקמו סביב שמותנו. המלך היה זכר ואני הייתי נצחי. המלך היה זכר ולכן השתמש בלשון זו בתדירות כה גבוהה?

כאמור, לא היינו קרובים זה לזה במיוחד. עד לאותו יום אפל.

היה זה יום קיצי ושטוף שמש. השמש זרחה בשעה מוקדמת במיוחד. גיששתי בידי על פני גופה של בת הטוחן. מצאתי את בת הטוחן מונחת לצידי על המיטה. לא מתה. נושמת וחיה כמו שרק היא יודעת להיות.

בבוקר החזרתי אותה לטוחן כמו שקיבלתי אותה.

"אתה לא מוכרח לעשות בה דברים כאלה."

"זו סתם אבן זולה. "בת-הטוחן" - במקום הולדתי היו לי למשחק מאות אבנים אחרות יקרות ממנה ועליך לזכור ששם היינו זזים יותר ויותר מהר. ואני עוד עזבתי לפני שזה נגמר."

"בריצה?", שואל הטוחן כשמבט ספקני תלוי על לחייו ועיניו אינו מראות כל רגש.

"גם בריצה, גם בריצה."

"נחלשת. שמעתי עליך פחות ממה שאני רוצה לדעת עליך, אל תספר לי כלום יותר, אין צורך. הדוד לא סיפר לנו עליך כלום והוא אמר שגם זה יותר מידי עבור יישותך. אתה אפס."

"אתה מתכוון... עולם אפס?"

"בדיוק."

11. סוף הקיום הניצחי - המוות

היה מאוד מחניק כשהתעוררתי. האם היה זה הדוד שבא ומופיע לחליפות? האם הדוד הוא זה שגרם לי לחוש את תחושת המחנק הלא נעימה? האם זוהי תחושת מחנק שאופיינית לכולם או שרק לי זה קורה. אני מוכרח להיפגש עם ראש השבט ולברר פרטים אודות ערעורי. ראש השבט הוא אחר. קשה להאמין כי מייחסים הם חשיבות לפרט ביורוקרטי בלתי נסבל ומיותר זה. ראש שבט נשאר ראש שבט ולא חשוב מי מסתתר מאחורי המסכה המחייבת.

אני רוצה לעשות לי טיול קטן באיזור. בימים האחרונים ביליתי את רוב הזמן בלבלות ברוב הזמן. אני חושב שחשוב מאוד להכיר את סביבות איזור מגוריך.

השבט בחר לנעוץ את דגלו במקום יפהפה מעין כמוהו. האי ברובו אינו מלבב את העין, אולם מקום זה הינו יוצא דופן. הצמחיה נחשבת מרעישה בעוצמת קיומה המוחשי. הצמחיה באיזור כה עשירה, עד כדי כך שהיא גורמת לי לשכוח מכל צרותיי באמצעות עושרה - שהוא גורם לי שלא לנסות לאמץ את יגוני לשם השלמת החסר בה, וזאת באמצעות מה שקרוי בלשון אצולת השבט - הדמיון הפורה של כל אחד ואחד מאיתנו.

הייתי יורד בקלילות במדרגות הארמון הצרות אילו הייתי חוטא לאמת. בשבט מאמינים שאפילו הבקתה הקטנה ביותר יכולה להיות ארמון ללא מאמץ ניכר. אבל אני גר בארמון אמיתי. ארמון מפואר ביותר, כאמור. הארמון מתנשא לגבהים עצומים. אם מתרחקים ממנו מרחק רב ניתן לראות את הערפל הסמיך שעוטף את צריחיו חדורי תחושת הגאווה - אחיי הנאמנים.

היער. היער הוא איזור מלא עצים השוכן למרגלות הכניסה לבית המלוכה. אין כמו ללכת בין העצים לשיפור תחושת האושר שמקננת בקרבך ומחכה להזדמנות להתפרץ משם עם ירידת קרני השמש הראשונות על מצחך. הצבע השולט בין העצים היה ורוד מרחף הורוד ריחף משום שערפלי הבוקר טרם פסו מעם הריק ששרר באותו בוקר נפלא, כלוא בינות לעצים. המשכתי בדרכי ובעצם כלום לא השתנה. המשך הדרך דומה היה לתחילתה ולא נראו בשטח סימנים של כיעור. עד שהופיע הכיעור האמיתי.

"אתה צריך משהו? חסרה לך השראה?"

היה זה נסיך האופל של הבוקר. סיפורים רבים נכתבו וסופרו אודותיו. מעשיו המרושעים ליבו את דמיון ילדי השבט באותם לילות חשוכי שינה ורדופי צער. אין אחד שיכול לצפות במדויק את צעדו הבא. אחת מהאגדות הרבות שנרקמו סביב דמותו ההירואית, סיפרה את הלך התיכנון של מהלכיו הקרובים. מסופר היה שם על מקרה שבו כל בוקר מתבודד הוא לנפשו בפינת היער וחושב על המהלך הבא, המהלך שבאמת יפתיע את כולם.

"לא תודה. אני חושב להסתמך הפעם על מקרים בעבר."

הבנתי בדיוק את כוונתו, למרות זאת מוכרח הייתי להרחיב את דמותו. אני מסביר:

"אה, אני מבין. אתה יוצר יצירה מקורית שמסתמכת על יצירה קודמת ומשנה אותה במידת מה ויוצר את התחושה של יצירה מקורית ורעננה לחלוטין."

פילפל הוא בעיניו בתמיהה. הנושא סיקרן אותו.

"יוצר? בדיוק. זו אינה רמאות, אתה יודע."

"למי שמודע לכך זו אינה רמאות. אני יכול להבטיח לך שעבורנו, זו ללא ספק אחת מהדרכים הנשגבות ביותר שקיימות בעולמנו, ליצירת יצירה מהפכנית בסגנונה ובדעותיה."

הוא נשכב לצד אחד העצים.

"אני מוכן להישבע לך בשמי הטוב כי למי שאינו מודע לכך, זו בוודאי ובוודאי אינה רמאות. המשפט השני שלך... אסור לאף אחד לומר דבר כזה, לאף אחד ובטח שלא לך!"

"הדוד?"

"לא. נסיך האופל של הבוקר. שלך!!!"

12. הנשמה האפלה מסתובבת בעולמך ואינה מוצאת מנוחה

היא עושה זאת כבר שנים. וזה מה שבאמת מסוכן. אפשר לחפש ולמצוא אותה בקלות בכל מקום אפשרי בעולם. צריך לחפש היטב ואז למצוא אותה בקלות. נסיך האופל נחשב לאחד שמבין בעניינים כאלה. בדיוק חיפשתי אחד כזה ומצאתי. מצאתי לי שלווה ונחמה בצל גלימתו של נסיך האופל הנצחי. בין זרועותיו.

בועות של אויר דחוס שבקו חיים ועלו מהקרקע שרק התעוררה לחיים. ערפל לבן, יפהפה וסמיך, המשיך לשרור בין שנינו. שני ענקים שכמותנו. דמויות יחידות ביער המיסתורי. נפגשים לפני אור הבוקר. פגישה מסתורית או שמא עוד פגישת עסקים עם השטן?

נהר הזרים את מימיו וחצה את היער לאורכו. נזהרתי ממנו. אסור לי לתת לגורל להנחות את דרכי בזמנים דחוקים שכאלה. המים המשיכו לזרום בלהט ותשוקה. שמרתי את נפשי מפניהם. סובבתי את גבי לרגע. סובבתי את גבי לרגע והנה החזרתי אותו. הוא נעלם. נסיך האופל לא היה שם יותר.

רציתי לבקש ממנו להתרחק מהנהר ולומר לו שגם אני אתרחק ממנו. כנראה שהוא הבין זאת מיד. בינתיים תפסה אותי תנומה.

הם שוב הגיעו. היכו על פני נמרצות. משרתי המלך התעקשו להעיר אותי. אני מבקש מהם שירשו לי לישון עוד מספר שעות. הם אומרים שחשבו שאני עומד למות. אני אומר להם שזה נכון, הם הלכו, נעצבים על ליבם, לספר זאת לנשותיהם הנאצלות. התיישבו לידי ונרדמו.

אני שואל אותם:

"אתם גמדים."

הם עונים:

"לא. אנחנו משרתי המלך."

"דוגלים בטוב ובצדק! אה?"

"לא. נלחמים עד מוות למען איזון התחושות."

הסמקתי מבושה על בורותם.

"אתם מתכוונים - רגשות."

"מאז שהדוד נעלם שונו הפקודות. המלך ממלא גם את תפקיד הדוד וגם את תפקיד הטוחן וגם את..."

"תפקיד שוטה הכפר." אני משלים.

הם נענו, בגיחוך, להפצרותיי לפגשו בחדרו בארמון המלוכה. תמיד אני יכול לפגשו בארמון המלוכה. מעולם לא פגשתיו כשזרי פרחים סביב ראשי ואני מושא על כתפיהם החסונות של משרתי הכפר ועוד סתם אנשים שאוהבים לעזור. יש דוד חדש בכפר. יחי הדוד הנעלם!

13. המלך של האי

אני היועץ החדש של המלך. כולם בכו שהמלך מת, אבל עכשו הם שמחים. לא היכרתי אותו כל כך, אבל בדבר אחד הייתי בטוח מעל ומעבר לכל ספק - הוא היה ויהיה יותר חכם ממני, יותר חכם מהדוד ובטח חכם יותר מכל אלה שקדמו לו ולנו בעולם.

למלך הייתה ילדות קשה, לעולם לא קיבל את שרצה. כולם שנאו ואהבו אותו ואף אחד לא מוכן היה לומר לו את האמת. המלך מאוד רצה לדעת את האמת אז סיפרו לו כל מיני סיפורים והכריחו אותו להבין שזו האמת. המלך הקטן שיכלל את המופע והגיע איתו למימדים עצומים.

המלך של האי גדל בעיקר בשבי. יותר מדי פעמים שבו אותו. סתם שבו אותו. ללא סיבה. למלך לא היו כלל אויבים. אף אחד מהשכנים למעצמה לא הטריד את המעצמה. אף אחד מהשכנים לא קנה שטח באי על מנת להטריד את המעצמה.

כשהמלך גדל והגיע לממדים עצומים, הוא התנקם בכל אלה ששבו אותו. הם ניסו להניא אותו מלענותם ולרצחם. הם ניסו להסביר שהם בסך הכול ניסו לחשל אותו לקראת הבאות וקצת ללמד אותו את החוכמה המקובלת. המלך כעס ורטח וטען שהחוכמה כבר לא מקובלת והחישול נהיה הכרחי יותר ויותר מיום ליום ובמיוחד ביום הזה, כשהוא צריך להעסיק את מוחו במחשבות אודות העונש ה"מחשל" שהולם את מידותיהם של המחשלים.

זמן רב היה זה הסיפור החם ביותר של האי. מלודרמה מתקתקה שסוחטת את דמעותיהן של נשות משרתי המלך. כיום מספרים זאת לכל אבן שמוצאת את דרכה ונוחתת על שפת החול שלצד הים.

את אמונו של המלך קנתה אבן אחת ויחידה. במחיר לא קטן היא קנתה אותו. במחיר של "ההוכחות המרעישות הדרושות לתיאוריה של איזון הרגשות - עולם אפס". המוכר הנוכל, המרושע, החמקמק והמתמקח היה הדוד. לא. זה לא הוגן להגיד עליו דברים כאלה. הדוד נתן למלך את הבלעדיות על הוכחות התיאוריה ובתמורה ניתן לו שטח שלטון של שני שלישים מהשטח הלא מיושב. השטח נוצל היטב על ידי הדוד למטרותיו האישיות האפלות.

14. בחדר המלוכה

הם הניחו אותי שם, על כיסא המלוכה של המלך לשעבר. הם הניחו אותי שם ופסעו אחורה, לקרוא למלך שחיכה לי בשערי הארמון.

הדוד פתח את הדלת באיטיות כשנכנס. הדלת חרקה ברכות על ציריה. מזג האויר התבהר בחוץ. בפנים היה לח.

הוא אומר:

"אני רוצה להרוג אותך."

"אי-אפשר, אתה ניצחי. אל לנצח להתעסק עם המוות."

הסמקתי מדבריי. הדוד שאב במהירות את האויר מהחדר. הכחלתי.

הדוד אומר:

"פעם הייתי ביל ופעם הייתי טוחן ועוד הרבה פעמים הייתי כל מיני אחרים שאתה בכלל לא מכיר - לא רוצה להכיר. מי יודע מה אהיה בפעם הבאה?"

גיחכתי.

"זה לא חשוב. זה תמיד אותו אחד - אתה. ואולי לא?"

"ואולי לא. ואולי לא, ילדי? ומי יודע אם אני מסוגל לשלוט בעצמי ולא להפסיק את קיומך הנוכחי."

ניסיתי לפתוח לרווחה את אחת המגרות שהיו מחוברת לשרפרף לצד כיסא המלוכה. המגרה לא היתה נעולה.

"או, מה שאתה מחזיק שם! שובב..."

"אה." איבד המלך את עשתונותיו ואת שיווי משקלו.

כשהתהפך על צידו ובעצם קם על רגליו, הוא אומר:

"לא. הם לא שלי - הם של המלך."

"ואם הם שלך... ?"

"אני לא משתמש בדברים כאלה.

"יש לי את--- "

"שב!" אני פוקד אליו.

הוא ניסה נואשות לשבת אך לא עלה בקודקודו לעשות כן.

"אתה נראה מרושע במיוחד כשאתה מתהפך על גבך," אני משמיץ.

"כן. חכה רגע כשאני אסתדר למצבי הטבעי." חיכיתי.

הוא ממשיך:

טוב, זה היה לא רע סך הכול. עדיין זוכר את התעלולים הישנים עם המגירה, אה. זה היה באמת מצחיק. אתה משעשע אותי!"

"אתה המלך. אתה המלך."

מצב מסוכן מאוד.

הרוח תנשוב בעוצמתה הרגילה. גלים גבוהים יכנסו לתוך סיוטנו ויהיו חלקמהם בלילות הקרים. עד שבאחד הימים גאות גבוהה תיקח את כולנו למקוםאחר.

15. גרטה ויוזף אורבים בפינה של החדר הקטן

לא נורא. עברנו לאי אחר. זהה לאי הקודם, אבל בכל זאת - אחר. לא כולנו עברנו. האי הזה הוא אי שאפשר לעשות בו מה שרוצים. אין פה יצורים חיים , אם יש - מבחינתנו הם אינם. אנחנו התושבים הראשונים של האי הזה ולכן ניתנת לנו הרשות לעשות בו כאוות נפשנו. בעיקר אני.

אני התעוררתי בבוקר. גשם זלעפות ניתך על גג ביתי. עברתי לאי אחר, לא למצולות. זה אי אחר. מול האי שלנו ישנם עוד איים רבים אין שם פשוט ים דומם ומאיים. תמיד בסוף הים יש יבשה. הפעם הגעתי ליבשה. סביר להניח שגם בפעם הבאה אגיע לשם. יש סבירות מאוד נמוכה שלא אגיע ליבשה. לא כולם הגיעו ליבשה.

כן. מה לעשות? יש כאלה שפשוט מוכשרים בלצוף אל האי הבא. יש כאלה שפשוט שוקעים באמצע ואז מעיניהם בוקע אור בצבע חיוור, חולני ומרגש. הם משיגים את האושר. בטוח שפעם הם נהנו או סבלו. לא כולם מגיעים לאי הבא? הם בטח כבר הגשימו זאת פעם, אין טעם עבורם לבצע זאת שוב ושוב. לא אני.

אני לא כל כך צעיר אבל בכל זאת, היי! כבר קרה לי שעברתי מאי לאי, מיבשה ליבשה! היו פעמים שחשתי את צריבת החולות של קרקעית הים אולם מעולם לא נשארתי להשתקע שם. וכל פעם שעברתי את זה, זה היה מרגש ממש כמו בפעם הראשונה. אני מאוד מאוד מיוחד. כולם חושבים כך. אני מסוגל להנות בדרך שונה מאותה דרך שאני חוזר לביתי. תמיד אחזור באותה דרך ותמיד תהיה הנאתי מהדרך ממומשת בנפשי בדרך שונה ומיוחדת. אני מאוד מאוד מיוחדת.

נשענתי על דלת ביתי, סוקר בעיני את העוברים והשבים.

כשצריך להיפרד. קשה מאוד פשוט לעזוב כשיודעים שקיימת אפשרות סבירה שלעולם לא נראה זה את זה. אם עוזבים זה אומר שלא מרוצים? זה אומר שזה הספיק לנו? ברור שאף אחד לא עוזב מקום שהוא לא היה רוצה לעזוב אלא אם כן הוא עזב אותו כשהוא לא רצה לעזוב. לאחר שהיא מתה הכל השתנה.

אני שואל אותה אחת:

"אני מיוחד מאוד מאוד, אה?"

"גם מאוד מאוד מיוחד אפשרי לגביך? לא. מיוחם? אני בכלל לא מכירה אותי, אבל אני עוד אכיר אותך. כולם מכירים אותך! הקשרים שלך עם הדוד הם אגדה. הם נהפכו לממש אגדה. קשרים כל כך רופפים! הדוד משטה בך ללא הרף. אתה לא יודע איפה הוא יהיה... מי יהיה קורבנו הבא... חייו של מי יפסקו... הדוד ממש משטה בך. בעצם... --- "

"בכולנו," אני משלים ומרכיב לראשי את קסדת האמת החשופה המרושעת, כשדם רב זולג על שפתותי וליבי דואב מצער וחמלה.

חזרתי לענייני בתוך ביתי. פערתי את יומן הספינה לרווחה. בתוך היומן רשומים היו מספר עניינם חשובים שלא הספקתי לסדר במועדם ולכן עכשו יש לי את ההזדמנות לעשות כן. המקום שונה, אז אולי המועד הוא זהה. עוד מעט ואהיה מאוד מאושר להכניס קצת סדר בסדר הזמנים שלי.

16. הערעור הקובע

פרקתי את מרכיבי הכיסא, שקרובים לקרקע, שמונח היה לצד השולחן והכנתי ממנו כיסא במיוחד בשבילי. ישבתי עליו בכל כובד משקלי. עקרתי את זרועי והנחתי אותה לצידי השמאלי. את הזרוע השניה הנחתי לצידי הימיני. לא, לפחות לא בסדר הזה. אני לא מאלה שעוקרים זרועות וכעיקרון אני מתנגד לתופעה נמרצות. כל זאת מאבד חשיבות אל מול הערעור שעיניי פגשו בין דפי היומן הפעור לרווחה.

הוא בטח חושב עכשו ממש כמו שהדוד צריך ורוצה לחשוב. הוא מודע לעוצמת כוחי בגבולות באי. תאורית איזון הרגשות בוודאי אינה זרה לו. לכן, בוודאי ינסה לגרום לי לצער רב ככל האפשר על מנת לזכות בחלק מעוצמת הרגש הנגדי. הערעור... זה רעיון בכלל לא רע עבורו. מאז המשפט המפואר והידוע לשימצה שנערך לי, נראה לכלל שאר תושבי האי כי נפל בחלקי אושר רב שמתאזן עם אומללותם, לפחות המלך חושב כך. שינוי תוצאות המשפט הקובע יגררו אחריהם ערעור קובע שללא ספק יגרום לאיזון הפוך באי שדוגל ב"עולם אפס".

זה כלל לא מסוכן, זה אפילו לא עצוב, אבל זה אני. את המופע של האמת המוחלטת המלך החליט לבטל ברגע האחרון.

בארון הבגדים שמרתי לי ראי קטן, אסטתי, מגולח למשעי, ועגול. הראי אינו מקובל בהרבה איים נידחים בעולם - הוא לא בדיוק הראי שכולם מכירים ואוהבים. את הראי היה בכוונתי להעניק כערבון ליושבי הכפר באי הנידח - לילידים. הוצאתי את הראי מארון הבגדים והנחתי אותו מולי - על הריצפה. העפתי מבט לריצפה. הריצפה זו שעזרה לי בעת צרה היא גם זו שתראה לי את דמותי. העפתי מבט חטוף לריצפה. החזרתי אותו למצבו הטבעי, בזוית ישרה. ישר מולי, יופי.

הבטתי בראי והסמקתי. הכחלתי, חשתי מחנק מעיק. זה לא יכול להיות אני! אני נראה ממש מוגדר וברור, אין כלל מקום לשאלות נוספות אודותי. הנה אני. אני מביט בי ואני רואה ממש הכול. זה היה כל כך מביך. כל תוי האופי השקריים, התוים הסופיים - האומללים, כולם חרוטים כבשעווה על פני. אפשר, ללא כל שהות, לומר בדיוק מי אני, היכן נולדתי, מה הצעד הבא שאעשה, הכל? והמבט הזה. הו, המבט. המבט הזה אומר הכל, אבל לא את מה שהוא צריך להגיד, לא את מה שאני רוצה להאמין שהוא רוצה להגיד, שאני רוצה להגיד, את מה שאני חושב שאני רוצה.

הרי זה בכלל לא אני! אני עצמי הייתי מוכן להישבע תחילה שזה ללא ספק אני. עדיין קשה לי להניח שאין תשקיף זה שלי מתאר בדיוק רב את מהות קיומי. אבל לא, זה לא יכול להיות אני. זה בטח לא מישהו אחר, זה אני, אבל מלבד עובדה קיומית זו, אינני מוצא אף קשר אחד יחיד בין הדמות הניבטת אלי מהראי במלוא קיומה המוחשי - לביני.

בחנתי את תוי פניו בקפידה. הסתכלנו עמוק לתוך העיניים שלנו. זה היה מעניין. כן, אין ספק, זו הנשמה שנשארת - לה לעולם לא אוכל לעולל דבר כזה. העיניים קרבו אותי אליה, אך לעולם לא אוכל לראות את דמותה הקיומית הנוכחית, זו שאני כלוא בתוכה. הוא אדם אחר. אדם שלעולם לא אוכל ליצור איתו קשר. אין לו שום קשר לקיומי הפנימי.

מי שאני רוצה להיות, מי שחשבתי שאני, מי שאני עדיין חושב שאני - בטח שהדמות המטופשת שבראי לא תשנה את דעתי. באותו יום ארור, הנפתי את החרב גבוה מעל לראשי, ונשבעתי לשארית בשרי לעולם לא לחזות יותר בתשקיף דמות קיומי האמיתי בעולמנו.

הערעור. אני מוכרח להיפגש עם המלך ולדון איתו אודותיו.

17. חיים בהמתנה

הוא פתח בהתרגשות את דלת חדר המלך וביקש לדבר איתו ביחידות. הוא טוען שהוא לא קבע פגישה אבל עכשו הוא עושה זאת ולכן על הפגישה להתקיים עכשו, ברגע זה. זה היה הכפרי הזקן. הכפרי הזקן הזה - מציב לי אתגרים שאפילו אני לא מסוגל לעמוד בהם.

קראתי למלך לחדרי. הדוד נכנס לחדרי. כניסה מרשימה למדי.

הדוד אומר:

"הערעור. מישהו צריך ערעור? המצב שלי לא טוב? מי אמר שהמצב שלי לא טוב?"

"אתה מוכרח להרגיש רע, מלכי. אני מרגיש מצויין עם עצמי."

הדוד ניסה לארגן את מחשבותיו בראשו.

"כן, חכה רגע. צריך סיבות בשביל להרגיש טוב עם עצמי? לא. אתה מזמין אותי לכאן, אני בא. רק שנינו בעולם. אתה שולט בי, אני נשלט. אתה נהנה לשלוט בי, אני סובל מכך. אתה נהנה לשלוט בי?"

"בוודאי, אך אין זה אומר שאינך מאושר מעניין שונה לחלוטין וכי יחסי הכוחות ביננו הם כל מהות קיומך. מה אתה רוצה ממני בכלל?! התיאוריה היא בעיקרה שלך, זוכר?"

הדוד פישפש בראשו ודם לא זלג.

הוא חייך בשביעות רצון ואומר בכעס:

"אה. זה מה שיפה בה, שהיא שנויה במחלוקת, הלא כן?"

פרצתי בצחוק אדיר והדוד החביב הצטרף אליי. הכפרי הזקן פרץ לחדר עם שמע הצחוק וצחק גם הוא למשמע צחוקנו. המלך הפסיק בפתאומיות את צחוקו, אני המשכתי, אבל לא עבורו. הכפרי הזקן נהלם דום.

"מחר, הערעור הקובע!" הוא פוסק.

"לא נכון, אתה לא תעשה לי את זה. זה יגרום לטבח המונים! הרבה אנשים עלולים לצאת חיים ולטבוע ולשקוע למצולות מפחד השלטון המיועד להם."

באותו יום התחננתי על נפשו.

"לא משנה. ביום אחר נבצע זאת."

"לעולם לא! אתה שומע? אתה תשכח מזה כבר מחר ולא תרצה להיזכר בתבוסתך בפני הכפרי הזקן. כשתיזכר בה תזכור גם אותי, תמיד. מבטיח?"

"אני מוכן להבטיח עבורך הכל, ילדי. ולא לקיים דבר אחד יחיד."

"כמו כולם." אני משמיץ.

"לא!!! כמוני. כמו שאני רוצה ובוחר להיות. ככה."

את שאר היום בילינו, אם אפשר לקרוא כך לישיבה בשמש לוהטת, מחוץ לבניין העתיק - הארמון. ערכנו תחרויות ריצה רבות ומגוונות ברחבי היער. ישבתי לי יחד איתם ובהיתי בעצי היער. נסיך האופל כבר עזב את המקום ופינה את מקומו ליפה מכולם.

היא הייתה מונחת לבדה במרכז קרחת היער וצחקה צחוק רם ומטריד. לו לציפורי היער היה קול, הם היו שותקות בתדהמה מהולה בפחד איום מפני הבאות. עזבתי את הכפרי הזקן והדוד לבהות ביגון בעצי היער וניגשתי אליה.

"זה בגללנו?" אני שואל בצער.

"הוי, תפסיקו אתם. אני הורגת בכמויות מאז שהגענו לאי, אני לא יודעת מה קורה לי. עוד מעט ואהרוג אפילו אותך - לא את האויבים שלך. בכלל, לא מוצא חן בעיני שאתה יושב איתם. אתה יושב איתם כלומר, הם אויבים שלך, זה ברור. שום דבר לא ברור."

דחפתי אותה על העץ. אני אומר:

"כן. זה ברור כחלק ממערכת של "שום דבר לא ברור", לזה התכוונת. אז, אני לא מבין, איך זה שלא חשבת על "תיאורית איזון הרגשות"? זוהי התיאוריה ששלטת במקום הזה עכשו, אי אפשר להתנגד לה. את הורגת כי אין אף אחד אחר שהורג וכנראה שזה מוצא אצלך ביטוי שמתאים לכלל הרגשות שמשלימים אותך עם רגשות הכלל."

"כן. אני יודעת ---" היא מנסה לומר, אני מפסיק אותה באלימות גופנית אגב הבהרה חשובה. אני מבהיר במהירות מרגשת:

כן, את יודעת, אותי אי אפשר בכלל להרוג, אני ניצחי, הנצחי מכולם!"

היא גיחכה. גיחכה עוד קצת. בסוף פרצה בצחוק מתמשך. אני לא הצטרפתי אליה.

"די!!!" אני זועק.

היא ממשיכה ברשעות. הייתי עייף, לא הייתי מוכן לדבר כזה. כמה תושבים יש באי בכלל? איך קורה שיש תנודות רגשות חריפות כל כך? אני מוכרח לטפל במלך יום אחד. לשאול אותו כמה שאלות בנוגע לחרב הקסומה שלו.

"אתה יודע למה צחקתי? אתה יודע?" היא שואלת כשרצונה בחל בכך ואזל לה האויר.

"כי זו הייתה בדיחה." אני משיב בחיוך שטני.

"אה, כן? אני חשבתי שאתה באמת חושב כך, זה נראה כאילו אתה חושב כך. יכולתי להגיד גם שזה בגלל שאני הורגת. אתה יודע, איזון הרגשות שהוא בעולם אפס..."

היא לא המשיכה כך זמן רב. אני עזבתי אותה לנפשה ויצאתי לצוד את אויביי החדשים.

18. המתנה לחיים

למה אף אחד לא אוהב לשמוע שירים עצובים כששמחים, שירים שמוציאים לנו את היגון והעצבות ששוכנים בשלטון השררה שבקרבנו ורק מחכים להזדמנות נאותה לפרוץ, לבטא עצמם, למרוד? למה כולם אוהבים לשמוע שירים שמחים כששמחים? האם הם באמת שמחים בשני המקרים? שאלה מצויינת לכל הדעות?

לא כך חשבו החברים הטובים שלי. הם עזבו אותי לנפשי, הניחו אותי להתמודד עם מצבי הטבעי. להתמודד עם כל הקלישאות שעפות באויר הקסום והמקפיא של האי השומם. אם רק אצליח לתפוס אחת מהם ולעולל לה את אותם הדברים שאעולל להם, הו! נראה איך היא תגיב! הם בטוח לא יגיבו, אבל היא בהחלט תגיב. לבדי ביער רב הנפלאות. "היער המיסתורי" זה שמו מעתה.

"שלום!"

"מלחמה!"

"לא שמעתי מעודי על דבר כזה."

חייכתי. הדבר ליבב את רוחי עד מאוד. אני אומר:

"נחמד מאוד. באמת נחמד מאוד. אתה גם נראה נפלא. פשוט נפלא, אדוני! אני מאוד מתרשם ממך עד עתה ומהמילים שלך אף יותר."

לפתע נראה נלהב מדמותי. המשכתי, אומר דברים קשים להבנה בטון מרגיע:

"אני פשוט לא יכול לסבול אותך יותר, אתה מודע לכך? אני מאוד אוהב לטפס על הרים. זה מריץ אצלי את רגש הרחמים לשיאים חדשים, "עד לפיסגה" כמו שאומרים."

"אני בסדר! זה בסדר גמור מצידי, אני דווקא נהנה מתפיסת חפים מפשע. אני לא יכול לסבול אותך. ואתה יודע מה אני עושה אחרי שאני תופס אותם?" הוא שואל.

לאחר שאמר את דבריו, המתין בסקרנות למוצא פי.

"יורה להם בראש?!" אני פולט לבסוף. "זה יכול להיות טיפול עדין ונחמד."

בזמן דבריי, הוא חשב על כך ארוכות.

"זה הגבול בשבילי. אני יורה להם בראש ומחכה לתוצאות. תמיד קורה משהו אחר מפתיע שאני לעולם לא מכיר... ולעולם לא אכיר."

"אני עושה את זה כל יום, באמת. אפילו אותי זה מדהים לפעמים... בטח שאותך זה מדהים."

שיחתנו הופסקה למספר רגעים על מנת לאפשר לו לחשוב על הדברים.

לבסוף הוא פוסק:

"אני סובל כשמכים אותי. כשלא מכים אותי אני לא נהנה."

"עזוב, זה מסובך מידי בשבילי, זה גם בכלל לא מוגבל. יום אחר בסדר? עם הסבל לכדתי אותי, אבל זה מחוץ למשחק, אתה יודע."

הוא שלף כידון מגבו וכיוון אותו לצידי.

"לפני שאני מיידה אותו אני רוצה לומר לך משהו מאוד מאוד מפחיד. אני לא משחק! אני מרגיש מוזר עם זה, אתה אומנם משחק אבל אני לא. אני מודע לכך שאני לא משחק."

שלפתי את הכידון ותקעתי אותו בזעם באדמה לצידי.

"לא נכון. זה לא יכול להיות. אסור להם לעשות לי דברים כאלה, להם אבל לא לי. לא, לא." אני רוטן, אימה נשקפת בעיני, מופתע מהתלונה המגוחכת שהרגע העליתי לדיון.

"תמשיך, בבקשה."

"בהחלט כן, גבירתי. סליחה, אדוני. יש לך שם?"

"לא."

19. עונת הצייד נמשכת

את לילותי לנתי בצידי דרכים אפלות. היער הנפלא סיפק לי השראה רבה באשר לאופי צעדי הבאים. התהלכתי לי לבדי בימים הקודרים, שואב סיפוק רב מקרני השמש הבלתי נראות לעיני. מי יודע, אולי יום אחד, בסוף הטיול אמצא אותם? אני אמצא אותם יושבים להם, שמחים לעצמם ורק דבר אחד חסר להם. ליד הנהר. הם רוצים שהוא יתפוס אותם. הם מיחלים לכך בקוצר רוח, בשנתם הם אינם מעיזים לחלום.

הגעתי לסוף הטיול. זה הסוף למסעותיי המרתקים - שהרבה הפסידו את אשר לעולם לא ירצו לדעת ואני הרווחתי - זכיתי בפרס הגדול שלי. אומנם ביושר?

כמה עוצמה מחזיקה ברשותה השמש הזאת? עוצמה נעלה, עוצמה שלעולם לא אבין ולא אנסה להידמות לה. עוצמה שכזאת, כוחות שכאלה, מוכרחים להוביל לגוף שממצה עצמו עד כלות כוחו. גוף שכזה אינו מסוגל להתקיים קיום נוסף מלבד הקיום שגורם לו להפגנת עוצמתו הרבה, מיצוי כוחותיו הנעלים. אין לי שום רצון אף להתחכך עם גוף שכזה, גוף שניתן לומר עליו כלום ובעצם הוא עצמו מהווה את הכול. עצי היער הסתירו מיישותי את השמש עצמה, אך כוחותיה החלושים, שעדיין הראו את קיומם, המחישו לי את עוצמתה האמיתית הגדולה, מחוץ לעצי היער.

השמש המשיכה להטריד אותי, מחפשת תשומת לב אולי, אה? הנה הם יושבים להם. שמחים הם לעצמם. אחד ליד השני, יושבים ליד גדולים וחזקים מהם. לא לבד. אני אמשיך אל הנהר שבאופק, נראה אם יאזרו אומץ לבוא אחריי. אני עוד אעבור לידם, שיהיו חייבים להבחין בי ולהודיע על קיומי בפני העולם כולו.

ליד הנהר. יש הרבה מאוד יצורים משונים שבהם לשתות שם, יחד איתי. אני רוצה להיכנס אליו, אבל אני לא יכול. אני לא רוצה להיכנס לתוכו, המים יפגעו בעורי. אני לא רוצה להיכנס אליו, צורתי החיצונית כלל אינה מאפשרת זאת.

עברתי את הנהר בהליכה איטית, מבוהל עד עמקי נשמתי. הו, כל כך פחדתי. פחד עצום. רציתי שהם יראו אותי הולך בינהם. הם היו חזקים ממני בהרבה, מוכנים לקרב עתידי נגדי. הם לא חששו כלל מפני. כרעתי על ברכי לצד הנהר וכיסיתי את פני בידי. חששתי שהם יחליטו לחסל אותי לפני שאדע זאת אפילו. יצאתי מתחומם בהליכה רועדת, עצבנית.

20. החששות מתאמתים

כמעט נפלתי. צלעתי קלות. נפלתי. מעדתי קלות שוב. ושוב. קמתי על רגלי והמשכתי בדרכי. לא חששתי עוד מפניהם. ידעתי כי אני מסוגל להתמודד איתם ולנצחם בקלות. חששתי שיחסלו אותי כלל ללא חשיבה על משמעות הדבר. אני בכלל רוצה שהם לא יפסיקו את קיומי? איך לא חשבתי על זה? הם בכלל מסוגלים לפגוע בי? אבל עובדה אחת ביטלה את כל השאלות ללא השארת צל של ספק באויר הלוהט. הם רצו לפגוע בי, הם רצו לגרום לי כאב. אני לא רציתי להיפגע, הם לא רצו לגרום לי כאב? אה, אני רציתי לחסל אותם, לפני שחששתי מהם. כשנסתי על נפשי באימה, הם לא רצו לפגוע בי. לולא הייתי בורח הם היו תופסים את מהות קיומי וגורמים צרות צרורות לגופי המוצק, אם הם בכלל מסוגלים לעשות דבר כזה.

המשכתי בדרכי, מדדה רוב הדרך. לאן אני הולך, לעזאזל? באיזור שבו עברתי ירדו גשמים עזים במשך השנה. האדמה הייתה בוצית, ואני לא הייתי בוץ. לאחר מספר ימים נפער חור מיסתורי באדמה הבוצית ואני נפלתי למערת אוצרות מיסתורית וחשוכה.

אדמת האי תהיה לביצה לאחר גשמים עזים שיירדו ללא הפוגה חודשים רבים.אני אשקע באחד הימים בתוך האדמה ואפול במרכזה של מערה אפלה, מלאת טחב ונטולת רוחות מן העבר הרחוק שלי.

-סוף חלק שני-

כן. החלק השלישי מגיע העירה

חלק ג - שומר האוצר

0. עולם בו אין אנו חיים

1. העיירה הקטנה אליה כולם באים

2. מראה עיניים לא ידבר

3. במורד דרך אבק ושיממון

4. עוגה לבנה

5. מעגל המוות

6. אימת האורב

7. שלולית הצער

8. עליונות הריצפה

9. עמק של סובלים

10.נסתר מעין כל

11.צריך לזכור להישמר מהשקיעה

12.פגישה מלבבת לאור היום

13.פגישה מלבבת לאור ירח

14.איזורים לא מיושבים

15.רציחות, נעלמים אחרים

16.רסיסים קטנים משתלבים יחדיו

17.פנינת הכתר

18.ארוחת שחיתות טעימה

19.יש את ההיגיון של כולם

20.נחש המים

21."ילדים טובים, הישארו כך"

22.החטאים הטובים מועילים עימי

23.הביטוי שונה כל פעם, ביחס לרגש

24.נחש המים