ירושת כל פרליני המחר

יומיים/

יום א'

"ר.ו. ניגש לאסוף ספרים מהשולחנות. בוחר את העגלה שבמצב הכי טוב - זו הבהירה וללא הסימנים של הלחמה. בראשו, מרגע שהוא מתחיל בסיבוב ועד שהוא חוזר להתחלה: יש לוודא שאין תיק ליד שולחן - כדי לא לקחת ספרים של מישהו שעוד נמצא ואז הוא יכעס, יש לשים לב אם מונח דף עם כיתוב כמו: "נא לא לקחת" "להשאיר עד.." "אני מיד חוזרת, בבקשה לא לגעת" "אבקש להשאיר את הספר עד 10:30, אשוב עוד שעה להמשך". נתקל ב"בבקשה לא להחזיר את הספרים - אני כבר חוזרת". בודק את התאריך על הפתק כי חושב שזה יהיה חכם לבדוק אם התאריך עבר כי ודאי שאר העובדים שעברו ליד הפתק הזה נהגו כפי שהוא נוהג בדרך כלל ולא התעמקו לבדוק אם התאריך כבר עבר. "13.12", זה מחר. יש יותר מידי ספרים על השולחן והם מצויים בריחוק זה מזה וחלקם מסודרים זה על גבי זה. לוחץ על pause. "כשהעגלה נעצרת היא משמיעה קול של חתולה מיוחמת שנמתח לקול המיית יונים ונפסק באחת." רושם בראשו. שואל "את צריכה את כל הספרים האלה?" היא משיבה: "כן." אבל מראשה הנד הוא מבין שהיא לא צריכה. לוחץ על play. אם היה שואל "אפשר?" ה"כן" היה לעניין. הוא לא צריך להסתכל על הכפתורים של הדיסקמן - הוא ממשש ומרגיש איזה מהם הוא צריך ללחוץ לפי מיקום הכפתור. יש הרבה ספרים על אחד השולחנות. אוסף את כל הספרים אחד אחרי השני כי לא מצליח לחשב אם יצליח לקחת הכל בבת אחת. מחליט לאסוף שניים-שלושה בכל פעם: לו היה אוסף הכל בבת-אחת היה מרגיש שאנשים מתרשמים. לפעמים מוסיפים על ה"כן" או "לא": "זה לא שלי" ולעיתים נדירות "אני לא צריכה". ר.ו. מתפלא שעד עכשיו לא הבין שיש הבדל בין "אני לא צריכה" ו"זה לא שלי" כי הראשון מתיחס לספרים שהיא כבר השתמשה בהם והשני לספרים של מישהו אחר. יש ספרים שמונחים פתוחים והפוכים על גבם ואין תיק לידם. ר.ו. לא נוגע בהם: אולי מי שזנחם יחזור וילך לדלפק והספרן יפנה אותו ל”סידור ראשון “ושם ר.ו. יואשם שלקח ספרים מהשולחן כאילו איש איננו שם והרי הנה הוא עומד פה לידו, חי וקיים - אבל אם הם מונחים באיזור של האנציקלופדיות הוא אוסף אותם כי שם צריכים להיות רק אנציקלופדיות. ובכל זאת הוא זוכר איפה הוא שם אותם בעגלה (בקומה האמצעית, בראש הערימה הימנית קיצונית) כדי שבמקרה צורך מיד ישיבם ולא תהיה המבוכה גדולה מידי. יש כאלה שהוא יודע שרואים אותו מרים ספר מהשולחן למרות שנראה שהם שקועים בחומר הלימוד ולכן לא צריך להעיר תשומת ליבם ללקיחה, לא צריך לשאול "אפשר לקחת?". הם מבחינים בו במבט חד מהיר כשהם שומעים את חריקות העגלה. כדי להגיע לצד שם פינות הישיבה האישיות הוא עובר דרך הגוש האדום, בין העמודות. רואה ספר על הריצפה, בין העמודות, קרוב לסוף, לקראת היציאה לצד השני. "בשביל זה יש סידור מדף" רושם בראשו כשהוא מתקרב עם העגלה אבל אז נזכר שלאחרונה בקושי עושים סידור מדף כי יש הרבה עבודה כך שגם הבא שיבוא אחריו, כנראה בשעת החזרת ספרים למדף, יגיד דבר דומה אבל לא יעשה דבר - לכן מרים את הספר ומחזירו למדף. "לאט יחסית לספר שמוחזר בהחזרה רגילה." לפני כשעה עשה סיבוב האולם והוא מרגיש טוב עם זה ששוב עושה סיבוב כי עדיף לעשות סיבובים במרווחי זמן כמה שיותר קצרים כדי שלא יספיקו להצטבר ספרים. יש שני ספרים על השולחן שלפניו ימינה. הספרים לא רחוקים מזו שיושבת וגבה אליו והם גם בכיוון שלה: ר.ו. מחליט לא לשאול אותה אם אפשר לקחת כי זה רק שני ספרים. שואל "את צריכה את הספרים האלה?" היא אומרת "כן, זה שלי." במבטא לא מוכר. מישהו מסתכל. ר.ו. חושב שזה ששאל "את צריכה את הספרים האלה?" ולא "אפשר לקחת?" יכול היה להישמע כהעדפת הפניה שמציינת את זהותה המינית בגלל התעניינותו בה כאישה יותר מאשר כמרכיב בעבודתו (אנושי או לא) - ולכן ההוא הסתכל. ספר פתוח ואין תיק לידו - יכול להיות שזה של מישהו שבא בלי תיק אבל סביר להניח שלא וגם אם כן יהיה קל להסביר שר.ו. לוקח ספרים משולחנות שאין לידם תיק ולכן היה עליו להשאיר סימן שלא הלך; לוקח את הספר וזוכר "עמוד 193", למקרה הכי גרוע. 193. מגיע לאיזור של ספרי יע"ן. מונחת שקית מקופלת, נראה שיש בה תוכן מועט. היא נראית כמעט ריקה ואולי היא אפילו ריקה לגמרי ורק הקיפול יוצר רושם של נפח. יש כיתוב “Azora”. "193", עוד לא שכח. זה נראה חשוד כי זה לא תיק ויש לזה מראה נטוש. לא בטוח אם זה חפץ חשוד או לא. לוקח את הספרים שעל השולחן ליד השקית כי אולי השקית תתפוצץ אבל זה לא אומר שצריך להצטבר עומס בסיבוב הבא שיעשה. כדי להמשיך לאסוף ספרים מאיזור ספרי יע"ן יצטרך להיכנס לגוש הכחול, כי אם לא יעשה כן יחמיץ את איזור פינות הישיבה האישיות והדרך חזרה תהיה ארוכה: הוא יכול להתחיל לעשות סיבוב ואז לקטוע דרך הגוש הכחול ולעבור לאיזור של פינות הישיבה האישיות ואז לקטוע שוב ולחזור לאיזור של ספרי יע"ן ולהשלים את הסיבוב או שהוא יכול להשאיר את העגלה לפני האיזור של ספרי יע"ן ולאסוף בריחוק מהעגלה מכל השולחנות או שהוא יכול לוותר על איזור ספרי היע"ן עכשיו ולעשות אותו אחרי שיעבור על איזור פינות הישיבה האישיות: מחליט לעשות סיבוב חלקי ולהשלים אותו אחרי שיגמור עם איזור פינות הישיבה האישיות. ככה הוא מעדיף בדרך-כלל. פלורסנט מזמזם. ר.ו. מסתכל למעלה ורואה שהפלורסנט לא מהבהב, רק מזמזם. דפים עם בקשות על שולחן בפינת ישיבה אישית: "נא לא לגעת!" "מקום תפוס!" לא מתקרב כדי לא להיות קרוב לגעת ומבין שבעל או בעלת המקום מגנים על שתי טריטוריות באמצעות הדפים. יש הרבה ספרים על כוננית שבפינת ישיבה אישית. נראה שהאיש הצעיר מגודל הזקן וחובש הכיפה משתמש בספרים כי הם כולם באותו גודל וצבע וחלקם פתוחים. מחליט שלא לשאול אותו אם הוא צריך את כולם. מאחורי פינת הישיבה יש ספרים. כשר.ו. אוסף אותם הוא רואה את יד האיש הצעיר הדתי אוחזת בספר מעל ערימת הספרים בכוננית ולרגע נדמה לו שהיא מושיטה לו את הספר ולכן שואל "אתה צריך את כל הספרים פה?" ובאמצע השאלה רואה את הספר מונח בראש ערימת הספרים ומבין שלא פירש נכון את תנועת הספר ומבחין שהאיש מופתע מהיותו שם ומהשאלה ור.ו. מובך כשהוא מבין מהפתעתו של האיש שהאיש ראה אותו קודם כשעבר עם העגלה ויודע שכבר אז יכול היה לשאול אותו ולא שאל כי התבייש ולכן מבין שבעצם עכשיו ראה מה שרצה לראות רק כדי שיוכל לשאול וכך הביך עצמו - ומתגובת "אלה הספרים שלי." הבטוחה ר.ו. מבין שהאיש לועג לו בקירבו ומקווה שלא יותר מידי כי ר.ו. לא היה מבוהל כל כך, רק נבוך. מישהי מבחינה שהוא אוסף ספרים ומסמנת לו בראשה להתקרב. אוסף ספרים משולחנה כי הם נראים מרוחקים ממנה מספיק כדי להסיר ספק, לפחות חלקם. כשלוקח את הספר שהכי פחות רחוק ממנה שואל "את צריכה, את הספר הזה?" למען הסר ספק, כדי שתשים לב שלקח את שאר הספרים ("את כל הספרים האלה") יותר מאשר בגלל שדווקא לגבי הספר הזה היה לו חשד שהיא משתמשת בו. חושב שזה טוב שיש אנשים שמבחינים שהוא לא סתם חוטף ספרים מהשולחנות - שזו העבודה שלו, אבל לא מרגיש נוח עם המבטים שלהם כי לא יכול להיות בטוח שכולם רוצים לעזור. בוחן את מספר האנשים בשולחנות שליד הגוש האדום ונדמה שהיום יש פחות מאשר אתמול באותה שעה - בסיבוב הבא שיעשה ודאי הרבה מאלה שישנם עכשיו לא יהיו. "אבל יבואו חדשים במקומם והם יהיו רבים מאלה שעכשיו כי כעת זה שתיים ואז יהיה ארבע. כעת אין זו שעת עומס." רושם בראשו. צלצול סלולרי נפסק לפני שמאתר מקורו. הצליח למצוא שביל פנוי, בין העמודות, דרכו יסיע את העגלה אל השביל המאוזן החוצץ בין שני חלקי הגוש, כשנשמע צלצול סלולרי מאחור, קרוב. הוא מפנה מבטו לאחור ומבחין שעל שני שולחנות יש ספרים - ספר על כל שולחן: זה לא מספיק בשביל לחזור לאחור. מבטו מתעכב על הספרים שבעגלה. עיניו חושכות לנוכח כמות הספרים שעליו לפזר. רק לרגע דימה שכעת עליו לפזר את הספרים ולא לאספם והוא מוצא שביל פנוי חדש שמובילו לפינות הישיבה האישיות. פנוי - אין בו שרפרף שחוסם את מעבר העגלה. עמודות = כונניות מתכת הצבועות בצבע הגוש ומכילות שישה מדפים לאורכן ושבעה לרוחבן. יש הרבה ספרים ליד מישהו עם מחשב נייד. הספרים לא הפוכים על גבם והם מופנים לכיוון של זה שיושב ליד השולחן, הם מונחים בערימה אבל לא בקצה השולחן. ר.ו. לא חושש לקחת מהאיש את הספרים כי יודע שלו הספרים יהיו נחוצים לו הוא ייזעק חמס, "שלא יהיה מוכן לוותר על הספרים בקלות כזו". הוא שמח שאף אחד לא חושב כמוהו כי רק כך אפשר לעשות משהו מקורי. "אפשר לקחת?" "זה לא שלי." "טוב." ר.ו. מבחין שאכן הספרים מופנים לכיוון הנגדי לאיש היושב, בכיוון אלה שיושבים מולו שלא מראים עניין בנעשה. הספרים מסודרים ב4 ערימות ישרות כך שקל לאסוף אותם ולכן "טוב". אחרי שהוא מחזיר כמעט את כל הספרים לעגלה הוא רואה תיק בצד השולחן שקרוב אליו. "מישהו יושב פה?" שואל בחרדה קלה גלויה ואלה שיושבים מול האיש אומרים "כן. אבל זה לא שלה." "טוב." לרגע חשש שלא ידע אילו ספרים להעביר חזרה מהעגלה לשולחן והוקל לו מששמע שאין לו צורך לעשות כן ולכן "טוב". ר.ו. אוסף ספרים ליד הגוש הירוק וכבר בקושי יש מקום בקומות העליונות של העגלה: מבין שיש די הרבה ספרים לאסוף באולם ומקווה שזה אומר שלמעלה ולמטה אין הרבה, שבסיבובים הקודמים שנעשו בקומות 1 ו3- ובאולם הוזנח האיסוף באולם לעומת שאר האיסופים. לא בטוח אם זה היא או הוא כשהוא שואל "את צריכה את כל אלה?" מרגיש שזה היא אבל לא בחן את הפנים. לרגע נאפף פחד עמום שטעה. לא בטוח שזה היא כי השדיים לא בולטים וחושש שאם זה הוא נשי שגם הוא עצמו לא בטוח בגבריותו אז ההוא הנשי לא יתקן אותו כי לא יוכל לומר בביטחון שהטעות איננה מוצדקת ויתעצב כי הטעות בזיהוי תגביר את ספקותיו באשר לזהותו המינית ותאושש ממשותן. על השולחנות באמצע האולם אין הרבה ספרים כי הם רחוקים מהמדפים כך שמי שיושב שם יושב בדרך-כלל כדי ללמוד מהמחברת. בידיו הוא מרים את הספרים מהשולחן ובעיניו הוא בוחן את השולחנות הסמוכים - אם גם שם יש ספרים. הוא מבין שיש הרבה ספרים כי כבר באמצע הדרך צריך להשתמש בקומות התחתונות של העגלה (שבדרך כלל שם הוא שם את הכרכים של כתבי-העת שנמצאים רבים מהם בשולחנות שסמוכים לגוש הכחול). שומע ספר נופל לצד השני וחושב שזה טוב ששמע אותו נופל כי לולא היה שומע היה מסיע את העגלה והספר היה נופל על הריצפה תחת הגלגלים של העגלה והעגלה היתה נעצרת כשגלגליה היו מנסים לטפס על הספר כי היא כבדה והיתה מבוכה מוחשית. מחלק את הספרים שבקומה האמצעית של העגלה המונחים במאונך (לרוחב, זה על גב זה) שווה בשווה בשני צידיה כך שיהיה איזון - גם כדי שהעגלה תיסע ישר אבל בעיקר כדי שהספרים משני הצדדים יחסמו זה את זה כך שאף-ספר לא יגלוש לצד שמנגד. קבוצת סטודנטים יושבים סביב השולחן ומדברים, לא בקול: ר.ו. מתאמץ לחשוב שתכלית החברותא טובה, שהם צעירים שוחרי-טוב. "יש רק מחברות על השולחן ולכן הם אנשים טובים." נזכר בעובד האמריקאי הגבוה הקירח שכבר לא עובד פה שהעיר לו כשהיה מניח את כל הספרים במאונך כך שאי אפשר היה לראות את המספרים שלהם אבל אז ר.ו. הבין שיש מידה של צדק בדבריו (למרות שלא יכל שלא להשמיע התנגדות שאיננה לגמרי מנומקת שהוא לא זוכר כרגע) והקפיד שהספרים שהוא אוסף בקומה 2 יהיו מונחים במאוזן בקומה העליונה ורק באמצעית במאונך - כי אי אפשר לראות את המספרים בקומה האמצעית: את הקומה השלישית, התחתונה, הוא מקפיד להשאיר ריקה כמו שיוסי הורה לו כשהדריך אותו פעם ראשונה ולא כמו שראה שיש עובדים שעושים - כי יודע שאם הקומה התחתונה תהיה מלאה העגלה תהיה כבדה מנשוא. בעצם, לא בטוח שככה יוסי אמר לו שצריך לעשות - אבל זה נראה הגיוני. יש מישהו שמניח ספרים במאונך בקומה העליונה  - דווקא עובד טוב - חרוץ: אולי הוא נוהג כפי שראה את ר.ו. נוהג כי הוא נראה חסר-ביטחון ולא הבחין שלאחרונה ר.ו. שינה מנהגו. לא נעים להעיר לו ואולי זה רק יבלבל אותו כשזה יבוא ממנו. באיזור שיש הרבה שולחנות בין הגוש האדום והירוק יושב חרד מעל גיל 40 עם כיפה שחורה שמכסה את כל ראשו. ר.ו. מתפלא שהוא חובש כיפה גדולה כל כך כי הוא נראה אדם רציני ולא פריק, "אולי מתחת לקפוטה לכולם יש כיפה שחורה גדולה שמכסה את כל הראש." מרגיש לפתע מוזר כשהוא מושך את העגלה אחריו - מרגיש כמו בימים הראשונים כשהיה נבוך ליסוב עם העגלה בין השולחנות כשהליכתו עם העגלה מסגירה שתכליתו במקום שונה מתכלית אלה שמסתכלים וגם אז ככעת היה תוהה אם העגלה היא כלי רכב - כי לא ראה עצמו נוהג בכלי רכב - ולא יכול היה להיות בטוח אבל ידע שזה טוב שהוא בכלל יכול לשאול עצמו אם הוא נוהג בכלי-רכב - ואם הוא נוהג בעגלה. יודע שההרגשה המוזרה תתפוגג מעט רק אם יפסיק לחשוב על זה אבל לא תחדל. מישהו השאיר כמה ערימות ספרים מסודרות על השולחן: אדם טוב. ר.ו. מרים ביד אחת ערימה של כ4-5- ספרים בגודל בינוני והוא מרגיש שזו שיושבת ליד השולחן עם צמה בלונדית מתרשמת ולכן הוא לא מראה מאמץ ומניח את הספרים בעגלה במאונך כשהיד ישרה (מנצל את היותה בלתי-יודעת את האופן הראוי להנחת ספרים בעגלה בקומה העליונה - במאוזן). ר.ו. מרגיש בריא, מרגיש שהיה מזיין אותה לו היתה מאפשרת לו. היא קמה ולוקחת את התיק והוא כבר זז לשולחן אחר עם העגלה אחרי שהרים את כל הערימות אבל כעת הוא יכול לראות מה שמקודם ראה רק בזווית העין. הוא מבחין בשיערה שהוא שיער יבש ומכווץ. היא אישה מבוגרת והמאמץ לשווא היה. לפני שהוא שואל מישהי עם שיער שחור מתולתל אם היא צריכה את הספרים שעל שולחנה הוא לא בטוח שהיא היא בגלל שהוא לא רואה את הפנים שלה/שלו בגלל שהיא/הוא שקוע/ה בספרים וכדי לא להפריע לו/לה וגם כדי שהיא/הוא יביט/תביט בו בזמן שהוא מתחיל לדבר ואז ידע איך לפנות אליו או אליה. הוא שואל בלחש "את צריכה את הספרים האלה?" והיא אומרת "כן" כשהיא עוד שקועה בספרים והוא מבין שהיה צריך לשאול "אפשר לקחת?" למרות שזאת אכן היא, כדי למנוע טעות. מרגיש שהלך הרבה ולא בטוח שזה חכם מצידו להעדיף סיבוב באולם על החזרת ספרים למדפים - לא בטוח שזה פחות הליכה, שלא לדבר על ריבוי כיפופי הגב בכל פעם שהוא שוטח ידיו על פני השולחן. נזכר שכשהיה פה בזמן סיבוב באולם לפני כמה שבועות ראה שעוד עובד עושה "סיבוב-אולם" וכשהוא התקרב אליו למרבה המבוכה ראה שההוא גם הצליח למלא קומה וחצי והיה לו ברור שגם לעובד ברור שזה מראה שודאי היו ספרים שהזניח, כי לא ייתכן שכל כך הרבה אנשים ישאירו ספרים במרווח זמן כל כך קצר. פלסטיק לבן בצורת מנסרה מונח על כיסא ועליו הכיתוב "נא להחזיר ספרים לעגלה." מעולם לא ראה חפץ הזה ותוהה אם זה באמת חדש ואם יש אנשים שתפקידם הוא להגות חפצים כאלה, עם כיתוביות כאלה. זה נראה יותר משעשע מאפקטיבי אבל בכל זאת: אין כל רע בזה שזה מונח שם, על כיסא - אולי מישהו יבחין בזה וכך יהיה פחות אי-סדר במדפים וגם אין לר.ו. רעיון איפה לשים את זה. חושש לשאול איש כושי שראה כבר כמה פעמים יושב באותו מקום אם הוא צריך את הספרים כי אם יישאל באנגלית הכושי יכול לחשוב שר.ו. חושב שכושי לא יכול להיות ישראלי ולהעלב, ואם ישאל בעברית והאיש לא יבין אותו כי הוא לא יודע עברית תהיה אי-הבנה שיכולה לגרור מבוכה, ואם האיש יודע כמה מילים בעברית אבל הוא יודע שהוא יכול גם לדבר אנגלית כי רוב האנשים בישראל מבינים אנגלית ור.ו גם הוא יודע אנגלית די-טוב אבל לא ירצה לפגוע באיש בכך שיעבור לאנגלית בעוד הוא מנסה לתרגל את העברית שלו במטרה להפוך אותה לשפה שמישה ושניהם יידברו עברית עילגת ולא יבינו זה את זה - ואז המבוכה תהיה אפילו גדולה יותר. צילצול סלולרי. ר.ו. חושב על כתביו האחרונים ומרגיש שזה טוב שסיפורים לא מסתיימים בסוף. ר.ו. מביט בזעם בגבו של זה שהפלאפון שלו צלצל והוא לא יצא מהספריה אלא נכנס אל בין עמודות הספרים ושם הוא מדבר. ר.ו. אמור להשגיח שכל הפלאפונים יהיו מכובים והזמן הנכון לעשות את זה הוא בזמן איסוף הספרים מהשולחנות, אז הוא עובר בכל רחבי האולם ויכול להשגיח על כולם. כשהוא מגיע לספרי היע"ן הוא נזכר שכשזה שהדריך אותו הסביר לו ששם יש להם איזה משהו הוא אמר מילה בלועזית: מילה שר.ו. לא מצליח להיזכר בה כעת אבל הוא זוכר שהוא הרגיש נחות לעומתו כי ר.ו. לא הכיר את המילה וידע שגם זה שמדריך אותו ודאי יודע שהיא נשמעת לר.ו. במקום, ואולי גם שהיא חסרת מובן בשבילו. יש די הרבה ספרים של “Journal of Economics” ובגלל שהגוש הכחול סמוך לספרי היע"ן ר.ו. שוקל להחזיר אותם למדפים כבר עכשיו אבל נזכר שקיבל החלטה שלא להחזיר ספרים של הגוש הכחול שנמצאים על השולחנות באיזור של ספרי יע"ן כי אחרי "סידור ראשון" הם יהיו מסודרים יותר וגם יהיה קרוב יותר להחזיר אותם כשהעגלה נמצאת בתוך הגוש הכחול. שומע דלת נסגרת וננעלת וצעדים ויודע שזה יוסי יצא מחדרו כי זה הצליל של הדלת שלו וגם כי רק הדלת שלו ננעלת. רואה כריכה אחורית של ספר שירים של "מנחם בראון". על גב הכריכה האחורית כתוב שגבריאל מוקד אמר עליו שהוא כוח עולה. ר.ו. מתפלא שלא שמע עליו. מתפלא שהוא לא ידוע היום. אולי מת ונשכח? קורא את השירים הראשונים ורואה שזה לא הכי מהפכני וגאוני אבל מתרשם מזה שהשורות האחרונות של כל שיר הן הראשונות של השיר הבא. טריק מבני מעניין. הופך שוב את הספר על גבו ומביט על הכריכה האחורית. יש תצלום של מנחם בראון הולך. בחור יפה. יש מדבקה קטלוגית עליה כתוב "מנחם בן." מבקר, היום בלי שיער. מרגיש לא טוב עם זה שהוא לובש צבעי-אדמה (מכנסיים חומים וסוויט-שירט ירוק) אבל יודע שהיה מרגיש מגוחך לו היה לובש צבעי-אש. מרגיש שהוא במצב נפשי שיאפשר לו תגובה מידית למקרה שמישהו יגיד לו משהו מעליב או יתלוצץ איתו. נדמה לו שהוא רואה פיסת נייר מעל ערימה של ספרים אבל הוא רחוק מידי בשביל להיות בטוח. מתקרב ורואה באותיות ילדותיות "להשאיר עד 7/3/2000, יום שלישי, 12:00." כשהוא מתקרב לעמדת הסידור הראשון - סוף הסיבוב הוא מבחין ליד הדלפק ב “World Atlas”ולא מניח אותו בעגלה אלא מחזיר אותו למדף ביד כדי שמי שמסתכל יראה שהוא עובד ביעילות - אוסף ספרים ומחזירם בו-בזמן (וגם כי אטלסים לפעמים לא נכנסים בעגלה וכשהם נכנסים הם נכנסים בקושי ותופסים מקומות של ספרים רבים). הוא מחזיר את האטלס “Oxford: Atlas of the World” ביד אחת כאילו איננו עושה זאת כדי להרשים, כדי שיחשבו: "הו, בשבילו זה דבר של מה-בכך להניף ביד אחת אטלס כל כך עבה ורחב, הקלות שבה הוא עושה זאת מעידה שזה בא לו בטבעיות גמורה." משולחן שזה עתה חלף על פניו מישהו קם בבהלה. ר.ו. מביט אחריו ורואה אותו שולף מכיסו טלפון סלולרי וממשיך בצעדים מהירים אל עבר הדלתות הראשיות וכשמגיע מושך את הדלת השמאלית כלפיו ולא את הימנית כי לא רוצה להראות בכך שייסוג לימנית שלא האמין שיוכל להקדים את הבחורה שבצד השני של הדלת. ר.ו. חוזר עם העגלה ל”סידור ראשון” כשהיא מלאה בקומותיה האמצעית והעליונה לגמרי ויש בקומה העליונה ספרים שלא נכנסו בקומה האמצעית והעליונה והם מונחים במאונך על-גב הספרים שנכנסו בקומה העליונה.

הדלת ה3- משמאל שליד הקיר המרוחק בשירותים פתוחה, בכל קומה. יש מגבעת לבנה על הקולב הימני. הפקס מחרחר כשהוא מניח את התיק ולא יוצא נייר. פעם חשב שזה בגלל שהוא מנתק את חוט הפקס מהחשמל כשהוא מניח את התיק: עכשיו הוא מניח את התיק במקום אחר, ליד הקיר שממול הפקס והפקס עדיין מחרחר. יש בגוש האדום דלת דרכה יוצאים ונכנסים, אחרי זמזום אלקטרוני, אנשים שאותם אף-פעם לא רואים ורק שומעים. אפשר לדעת שהבוס נמצא בחדרו לפי הרשרושים. הספריה שקטה דיה כדי שיהיה אפשר לשמוע מה קורה מאחורי הדלתות הסגורות. אם לא מתלחשים ממש בשקט אפשר לשמוע כל מילה שנאמרת.

ר.ו. מביט בשעון הקיר שבחזית הדלפק. השעה שלוש עשרים. נשארד עוד פחות מ6- שעות. לפני 4 בצהריים: אם יש 3 עגלות אז סימן שזו שמדביקה מדבקות עם מספר קטלוגי לקחה אחת, אם יש 2 עגלות אז גם אחד הסטודנטים משתמש באחת ואם המצב הוא כפי שהוא עכשיו: יש רק שתי עגלות ורק הוא נמצא אז יש בעיה: כנראה מישהו שכח עגלה בקומה 3 או השאיר עגלה בקומה 1 או שמישהו זנח עגלה באולם כי מיהר להחתים כרטיס נוכחות או מסיבה אחרת – צריך לחפש כדי שלא יהיה מחסור בעגלות כשיגיעו עוד עובדים. מישהו מתקרב, "'שלום'. 'שלום'. 'תם פרק הדיבורים להיום' רושם ר.ו. בפנקסו." רושם ר.ו. בראשו. חושב שזה טוב שאין לו קשרי ידידות עם העובדים כך שבמקרה שיעזוב לא יצטרך לעשות מסיבת פרידה ובמקרה שיפוטר לא יצטערו עליו. ספר עומד ליפול. הוא לא מונח טוב. הספר שעון על ספרים שמחליקים וגם הוא מחליק אבל הוא יפול מהמדף. נופל. ר.ו. מחווה מבע "מופתע למראית עין". לא היה בטוח שהספר יפול (אולי בגלל שקיווה שלא יפול כי היה רחוק מידי בשביל להצילו) אבל את המבע תירגל הרבה. עכשיו כשהוא חושב על זה היו שתי חבטות כשהספר נפל והוא ידע שהוא נפל רק בגלל שתי החבטות, אבל למה היו שתיים? חבטה אחת של הנפילה מהמדף וחבטה אחת של המפגש עם הריצפה? או שהספר נחבט פעמיים בריצפה, בשני צדדיו? או בצד אחד פעמיים? רוצה להסתכל במערכת השעות אבל מחכים אנשים ליד הדלפק ואם יעבור מהצד הפנימי של הדלפק אחרי שהוא התעסק עם העגלות הם יחשבו שהוא ספרן וישאלו אותו שאלות שהוא לא יכול לענות עליהן וכמה שינסה רק יטעה כי הם ייסמכו על דבריו כעל דברי ספרן מקצועי ולא יהיה לו נעים לומר את האמת כי "אני לא ספרן, אני רק מחזיר ספרים.. עובד פה" יישמע כהצהרת עליבות שתחייב אותם להשתתף בצער עליבותו כדי להיות מכובדים בעיני עצמם - ובכלל, הוא לעולם לא ניגש למערכת השעות שלא דרך הצד הפנימי של הדלפק. הספרנית מגיעה והוא הולך לדלפק. מסתכל במערכת השעות שמונחת מתחת לניילון שקוף בקצה הימני של הדלפק. הוא זוכר אותה בעל-פה כבר מיום שלישי שעבר, אז פורסמה. רגע לפני שמסתכל נדמה לו ששכח אבל ברגע שמסתכל מבין שלא שכח ושחשב ששכח בגלל שהוא רוצה שהמערכת תפתיע אותו כדי להיראות כאילו הוא באמת מסתכל וגם כי הוא רוצה שהיא תפתיע אותו ולשם כך נחוצה שיכחה. הוא מסתכל כדי להעביר את הזמן וגם כדי להראות שהוא עסוק בעבודה, או לפחות בעבודה של מחר. רואה שרשום "יעל" על הקו שמתוח בין 8:00 ל14:00. לרגע מרים מבטו מהדף ללא סיבה ומצפה לראות את ר.ו. נכנס עם רעמת שיער מוקרחת. מבין שזה שגוי ונזכר שהחליף עם יעל. חושב על העובד שצריך ללכת עוד מעט. הוא ודאי עייף ואל-לו לצפות ממנו לעבוד בנמרצות, כפי שעליו לצפות מעצמו - שהרי רק הגיע. "3:40". עייפות עייפות, אבל ודאי שלא היה מסרב ר.ו. להתחלף בעייפות זו. מביט בשעון: 3:42. 9-3 =6 אבל זה כבר יותר קרוב ל4-, לכן זה יותר קרוב ל5-. יש שם חדש במערכת של יום חמישי. אתמול מישהי שאלה אותו "מי האחראי?" והוסיפה שהיא מחפשת את מי שמקבל עובדים חדשים כדי שיגיד לה מתי הוא נמצא. ר.ו. מיד הבחין בחוסר יופיה. אולי זאת היא שרשומה. בזמן שדיברה איתו לא ניסה להראות כאילו הוא נהנה מהעבודה. אחרי שדיברה איתו חשב שלא צריכה היתה התנהגותו להוות שיקול עבורה אם העבודה כדאית או לא ולכן זה לא משנה איך התנהג: מרגיש שאז היה שונה מאיך שהוא כעת ושלא היה הוא.

           מרגיש שמישהי מאוד גבוהה אבל מאוד יפה מביטה בו. מרגיש ששרירי צווארו נמתחים ונבוך לרגע אבל מבין שזה דווקא יהיה טוב אם היא תבחין בכך ותדע לפרש זאת - כי זאת הודאת אהבה שחוסכת מילים. לוחץ על “pause” ושומע את חבטת הספר במתכת העגלה תוך שהוא מנסה להמשיך את סידור הספרים בעגלה באופן ההחלטי ביותר ותוהה אם הניח אותו חזק מידי בגלל שחרה לו על שהרגע הפסיק לשמוע מוסיקה וחושש שהיא ודאי חושבת שהחבטה חזרה בגלל שמעדיף היה שלא לענות לה ואולי אפקט עוצמת החבטה התעצם בגלל הדממה שבאה אחרי המוסיקה הרועשת ולפני החבטה. "מה?" "שלום, קודם כל." אומרת ומחייכת ור.ו. מבין שהיא הרגישה שהיא מפריעה לו ומקווה שלא יפתח עוינות אישית כלפיה ולא יעזור לה כפי שהוא יכול, לכן ה"שלום" הוא מעין התנצלות והכנה לחילופי דברים בלתי-אישיים. היא שואלת איפה זה BF. היא שואלת בחשש-מה אם אפשר לשאול כי הוא נראה עסוק ומוטרד ומה"כן" העצבני-משהו היא מבינה שלא היתה צריכה לשאול. הוא עונה בשקט: "בגוש הצהוב." מבין כמה זה טוב שכל כך שקט בספריה כך שהוא לא צריך להגביה את קולו ויכול לדבר בקול הרגיל השקט שלו. אחרי דקה הוא רואה אותה נשענת על הכוננית של איזור האנציקלופדיות. הוא עובד לידה לכאורה כדי לסדר את האנציקלופדיות, למעשה כדי לודא שהיא יותר גבוהה ממנו. הוא מטר שמונים וחמש, היא קצת יותר.

הוא הולך לשתות מים. נכנס דרך דלת צדדית כי הוא כבר קרוב לדלת ומחכה שזו שמשתמשת בקולר תגמור למלא את בקבוק המים המינרליים. שותה. מתקרב לדלתות הראשיות. יש שתיים. לכל דלת מתקרב מישהו מבפנים. בוחן מי מהם יותר קרוב לדלת. מחליט לפתוח את דלת הכניסה השמאלית, שמול הדלפק. היא מחכה שיעבור ור.ו. מחכה שהיא תעבור. הוא מבחין שיש לה שדיים גדולים ופונה לדלת הכניסה הימנית. גם לזאת שעומדת לפתוח את הדלת הימנית יש שדיים גדולים והוא גם מבחין שהיא לובשת חולצה אדומה דקה ויודע שהיא תערער אותו יותר אבל מאוחר מידי לפנות לכיוון הדלת השמאלית לכן הוא ממהר כלפי הדלת לפתוח לפניה את הדלת ומושך בידית כי כתוב "משוך" והדלת כמעט פוגעת בו והם כמעט מתנגשים. רושם בראשו: "עדיף שאף-אחד לא מתקרב לאחת הדלתות, חבל שזה לא תמיד קורה." הודף את הדלת קדימה בכף ידו המושטת לפנים, בגובה הראש; חשוב שזה שעובד בדלפק יראה אותו כדי שלא יחשבו שהוא לא נמצא.

העגלות מקומות 2,3,1 לא מתמלאות באותה מהירות כך שלא צריך להקפיד לעשות את 3 הסיבובים באותו זמן או בזמן סמוך. עולה לבדוק אם יש עגלה מלאה בקומה 3. יהיו ספרים כי כעת 16:15 ולסטודנטים יש הפסקה והם מנצלים זאת כדי לשאול ולהחזיר ספרים, במחלקת השאלה בקומה 3. לוקח עגלה במצב גרוע לתוך המעלית. לוחץ "3". מקרב ידו לכפתור "סגור" אבל המעלית נסגרת לפני שמספיק ללחוץ והוא מבין שהוזמנה. שומע את הדלת נפתחת ומטיח את היד מטה מקווצות השיער הקופצניות שניסה ליישר ונדמה היה לו שהוא מתחיל להשתלט על הקופצניות ולשוות לשיער צורה כשהרגיש שיש מישהו ליד הדלת שרואה אותו נוגע בשיער ומקווה שכשיביט בערך מולו יזהה אישה ולא גבר כי אז זה יהיה מביך יותר. בקומה 3 עקרו את הידיות של הדלת כדי שבכוח העגלה תיפתח הדלת וזה שסוחב אותן לא יצטרך לעצור ולפתוח. חוטי חשמל מצופים פלסטיק לבן משתלשלים מהתקרה ומשאירים מרווח צר לעגלה לעבור ועדיין צריך שהעגלה תעבור מעליהם או עליהם. מנסה להרים את העגלה מעליהם במאמץ הרקולסי ומצליח להעביר את הגלגלים הקדמיים אבל לא את האחוריים והחוטים נפרעים וחוט אחד מסרב לחזור למקומו בקווצת שאר החוטים. ר.ו. מקווה שאיש לא הבחין בנסיונו המגושם אבל יש לו הרגשה שדווקא כן הרגישו. "לפחות זו היתה הצלחה חלקית ולא כישלון גמור." מסיט את העגלה ביד אחת כלפי הגוף פנימה והודף ימינה קדימה, ביד ימין - היד החזקה, ומרגיש שהבנות שיושבות בדלפק מסתכלות ויודע שהן לא יודעות שהיד הזו חזקה באופן ניכר מהיד השמאלית (עם השמאלית הוא לא יכול להוזיז דף נייר) והוא יכול להסיע עגלה כבדה ביד אחת תודות למשחקי הטניס שחיזקו את פרק היד (לולא הטניס לא היה מסתכן בכאב ובושה). ר.ו. מפנה את הספרים מקומה 2 על השולחן שליד העגלות המיועד לכך ולוקח את העגלה של קומה 2 - זו השלישית - שהכי מרוחקת. רואה F בעגלה שלקח ומבין שמי שסידר את הספרים של קומה 2 ראה את זה בטעות כ-BF. מניח את הספר על השולחן לצד העגלות ומקווה שמישהו יהיה עירני דיו כדי להבחין בעירנותו וביעילות עבודתו. העגלה כמעט צמודה לכיסה של זו שעובדת בדלפק ומאשרת השאלת ספרים. הוא נזהר מאוד שהעגלה שלו לא תתחכך בשאר העגלות ושהעגלות שליד לא ייפגעו בכיסא שלה וייגרמו לה אי-נוחות - ובכל זאת החלל צר מידי והיא מוזיזה את הכיסא שלה מעט קדימה כשהיא מרגישה את מגע אחת העגלות: צר לר.ו. על כך אבל זו לא פעם ראשונה שזה קורה אם כי זו גם לא פעם ראשונה שהוא עושה כמיטב יכולתו להימנע מכך. "מחנה" את העגלה שהעלה מהקומה שלו במקומה של העגלה שלקח. מצמיד את 3 העגלות (של קומות 5,4,2) אילו לאילו בתנועה מהירה ולכאורה רק סמלית, אך גם דייקנית. העגלה כמעט ריקה והוא מגלה שאיננו נצרך לשרך דרכו במעבר הצר שהחוטים הלבנים מותירים לו אלא שהוא יכול לעבור על קווצה אחת בלבד. הוא מחליט שהוא לא ינסה להרים את העגלה מעל הקווצה אלא יעבור במהירות וכך המסה לא תורגש. הוא עושה כן ואכן החוטים לא מסתבכים בגלגלי העגלה. הודף את הדלת עם העגלה, כשהוא אומר לעצמו שלא רק שלא איכפת לו להיראות תקיף אלא שזה עשוי לעשות רושם טוב. לא בטוח שהחליף עגלה אבל מרגיש שכן: מקווה שאכן החליף כי פעם הם התקשרו לדלפקנית של קומה 2 כדי להעיר שהעגלה היתה בצד (לא מאחורי שתי העגלות של הקומות האחרות) והדלפקנית העירה לו על כך ור.ו. קיבל זאת כנזיפה אבל לא נפגע כי למרות שעדיין חושב שזו קפדנות מיותרת לא לקבל טעויות קטנה שכאלה (קפדנות שמעידה על עצלות) ושזו עילה קטנונית להתקשר (במיוחד בשביל זה) - אבל מוטב להימנע. לפני שהוא נכנס למעלית נכבה האור בחוץ ור.ו. יודע שאם לוחצים על המתג בחוץ אז זה קורה אבל לא מספיק לראות אם מישהו עומד שם ולוחץ, אם כי ברור לו שכשנכנס לא עמד שם איש. כשיוצא מקומה 2, כשהמעלית נפתחת מבחין בשברירי אור ושוב חושך, אבל לא רואה מישהו שלוחץ על המתג. כשמגיע לעמדת “סידור ראשון” הוא מגלה שחסרה עגלה. הוא נזכר שלפני שעלה לקומה 3 אחת העובדות חזרה מסיבוב באולם. היא ראתה שאין ספרים במדף "לקומות אחרות" והבינה שהוא בקומה 3 ולכן נותר רק לרדת לקומת הצילום ולאסוף שם ספרים - היא חכמה. הוא רואה שהיא הכינה לה עגלה מסודרת וגם זה היה חכם מצידה כי יש הרבה ספרים בגוש השני שעמד לבחירתה - הגוש הכחול. ר.ו. נעלם בגוש הצהוב כדי לרשום. "ר.ו. אוהב לחוש את הרוח בשערו. הוא לא היה כותב "לחוש את הרוח בשערי". כדי לחוש את הרוח בשיער צריך לרוץ. לרוץ מהר מאוד. ר.ו. היה הכי מהיר בכיתה לפני שעבר לתיכון ובתיכון היה בין המהירים. לפעמים, אחרי שהוא מסיים להחזיר את הספרים למדפים הוא בודק שאף אחד לא מסתכל ואז פותח בדהרה עם העגלה. ר.ו. לא מדמה שמחובר אליה סוס והוא מצליף בו כי הוא אוהב בעלי חיים: הוא מדמה שנושבת רוח כשהוא רץ והוא חש את הרוח בשערו. וככל שרץ מהר יותר הרוח חזקה יותר. אבל האויר בספריה יבש."

בעמדת “סידור ראשון” אחת הספרניות, מבוגרת למדי אך חביבה, שואלת אותו "אתה היית כאן קודם, ראית שיש שם בורקסים?" ר.ו. עונה "כן. כן." ומנסה להראות כאילו איננו רק מנסה להיפטר ממנה. הוא שם לב כשהגיע שהיה בקבוק דיאט אשכוליות שהוא לא אוהב ובורקסים שנראו קרים. לפעמים יש שם אוכל אבל הוא לא נוגע. לא נעים. הוא מרגיש שהיא אילצה אותו לומר "כן." על השאלה אם היה קודם בכך ששאלה גם אם ראה את הבורקסים שיש שם: לו היה עונה "לא." היתה מראה לו את מה שכבר ראה וזה היה אפילו פחות נעים. הוא יודע שהיתה מסיבת פרידה לעובד. היא הודיעה לו עליה אתמול ואמרה שהוא יכול לבוא גם אם איננו נמצא באותה שעה. כבר אז לא הבין למה זה חשוב לה שהוא יהיה במסיבת פרידה לעובד ההוא וכעת הוא מבין אפילו פחות מדוע היא מתעקשת שיאכל ממה שנשאר מהמסיבה. כששאלה היה נדמה לו שהיא מנסה לרמוז שהוא צריך להרגיש אשם על זה שהוא לא הכיר את העובד ההוא, כדי שיהיה לו חשוב מספיק לבוא במיוחד למסיבת הפרידה (כדי לכפר על האשמה). ר.ו. יודע שגם לו מסיבת הפרידה היתה בזמן שהיה עובד היה נמנע מלבוא אליה (ושלמעשה הוקל לו שהמסיבה לא היתה בשעות העבודה שלו ולכן לא היה צריך להתחמק) - אולי היא הרגישה בזה ולכן זה גם לא צריך להפתיע אותו אם יסתבר שהיא מודעת לזה שהיא מוגדרת כמבוגרת למדי. הולך לדלפק ועושה כאילו הוא בוחן את לוח שעות העבודה - כדי שזאת שבדלפק תיראה שהוא נמצא.

הולך לעמדה של “סידור ראשון” כדי לראות מה לעשות. אין עגלות ואין הרבה ספרים על המדפים (באף גוש אין מספיק ספרים בשביל למלא יותר מצד אחד של קומה של עגלה והוא לא רוצה לעשות כמה גושים בעגלה אחת כי זה הרבה התרוצצויות). סידור-מדף מתיש ולוקח הרבה זמן ובגלל הזמן הרב נוצר רושם שהוא לא נמצא - מוטב לא לעשות. ר.ו. הולך בין העמודות של הגוש הכחול כדי שלא יראו אותו עומד במקום ורואה זוג מתנשק בלהט ליד עמודות המדפים, קרוב לישיבות הפינה האישיות, בגוש הכחול. זו נשיקה אלימה בשבילו. הוא רואה אותו אוחז בעורפה ובתנועה חדה מצמיד את הפנים שלה לשלו - והיא חלשה מכדי להתנגד. הוא ממשיך ללכת בין עמודות המדפים וגם הם הולכים במקביל ומתנשקים. הוא הולך ומסתכל עליהם עד שהוא חושש שיחשבו שהוא מסתכל עליהם אז הוא מפסיק ונכנס אל בין העמודות. כשהוא חושב שהצליח להתחמק ממבטם מפתיעה אותו אחת העובדות. במבטא רוסי כבד היא מאשימה שלא החזיר ספרים כמו שצריך בגוש הירוק. חבר שלה איתה. היא מספרת בטון פסקני שיש שם ערימות של ספרים לא-מסודרים לצד הספרים המסודרים. היא מסבירה שיש שם די הרבה ערימות. "זה לא אני. זה מישהו אחר." הוא אומר בהחלטיות ומרגיש מוזר כשהוא מדבר כי הוא יודע שחשוב לו להגיד את המילים הנכונות אבל יודע שייתכן שירשום מה שהוא עכשיו אומר ולכן אולי לא יכולות להיות אלה המילים הנכונות במציאות ואולי זה באמת הוא שהשאיר שם ספרים לא-מסודרים. מקווה שהעובדים לא שמים לב שהוא מנסה ללקט כל פרט משיגרת העבודה בספריה - החשש הוא סיבה טובה להמעיט בדיבור איתם - אם בכלל. "אטלס גיאוגרפי של ארץ ישראל" מאת משה ברור - צריך להיות ליד המילונים, אבל המספרים שם לא עוקבים והאטלס קטן במימדיו לעומת אלה שבמספרים שקרובים אליו - אולי הוא צריך להיות בG- של ספרי יע"ן? מניח אותו במדף העליון ולא חושש שהספרנית שבדלפק תשים לב כי למרות שהיא במרחק טווח-עין לאיזור האטלסים היא לא יכולה לראות מהדלפק את המספר. הזוג שהתנשק רואה אותו ליד העגלה ור.ו. יודע שהם יודעים שהוא עובד פה ומבחין שאז כשחשב שהם לא מבחינים בו הם הבחינו כי עכשיו כשהם יודעים שהוא עובד פה הם חושבים שהוא עושה את זה כל הזמן ולכן המבט שלהם לעגני. יש רעשים של חיוג דיגיטלי. ליד שולחן באיזור ספרי יע"ן יושב זוג שעושה רעש. "אסור להפעיל פה מכשירים סלולרים." "אה.. הוא משחק." היא אומרת. "אה. אבל בכל זאת, אסור להפעיל." לא בדיוק הבין איך אפשר לשחק, אבל מניח שיש שם משחקים במכשירים החדישים. מבין שהיה צריך להגיד: "אתם לא חושבים שזה יכול להפריע?" הספרנית ההיא שוב פוגשת אותו ושואלת אם לחמם את הבורקסים, בעצבנות מה שגורמת לו לחשוב שזו שאלה הרת גורל שהוא עוד איננו מכיר בחשיבותה כי לא ידוע לו מספיק. "כן." "אתה חושב שכדאי?" "כן. כן." "כי יש כאלה שיש להם בעיה עם כשרות." "לא. זה בסדר. אין בעיה." אומר ומשווה לפרצופו הבעה בלתי-ממוקדת כאילו משהו חשוב בהרבה משיחתו איתה מטריד אותו כי יודע שאם יביט בפניה יוכל פחות להתרכז בדבריה וגם יודע שהוא נראה בלתי-אמין או חסר-ביטחון כשהוא לא מביט בפנים. ועדיין, היא מדברת מהר והוא לא מספיק להחליט אם יש לו בעיה עם כשרות והוא מרגיש לא טוב עם זה שהוא לא רוצה את הבורקסים ובכל זאת יוצא כאילו העדיף ללא עוררין את הבורקס החם על הבורקס הכשר. יש לו הרגשה שהוא אומר יותר מידי "אין בעיה.", שכל פעם שהוא אומר "אין בעיה." זה ברור למי ששומע את זה שהיתה יכולה להיות בעיה ואולי אפילו ישנה בעיה, אלא שהוא מתגבר עליה רק כדי לרצות אותו: אבל הפעם אולי זה טוב שאמר, כי אולי צריכה להיות בעיה, של כשרות: אולי היא רואה בו תאוותן והיא צריכה מישהו שיגמור את הבורקסים כדי שלא יצא שלחינם קנתה. 

מטפס במעלה גרם המדרגות הסיבובי לקומה 3. "טיפוס מואץ מעלה, במדרגות." חיברו ידית לדלת. לא מתחשמל מהידית למרות שקצת חושש אבל רגע אחרי שהוא מפעיל כוח כלפי מטה על הידית הוא מבין שלא היתה לו סיבה לחשוש. אין שם הרבה ספרים אז אולי אפשר לקחת את כולם בידיים, בלי לעלות את העגלה במעלית - אבל זו כמות קטנה כך שאין טעם לטרוח בכלל והספרים יכולים להשאר שם עד שיהיו הרבה. כשהוא חוזר לקומה 2 הוא מגלה שהדלת סגורה ולכן הוא צריך לעבור דרך הכניסה הרגילה, של הסטודנטים הלומדים. עומד באפיסת כוחות שעון לעמוד-בטון מאחורי אחד המדפים ושמצלצל פלאפון מעמיד פנים שעד עכשיו היה בציפיה לצלצול הפלאפון כדי שיוכל לרדוף אחר בעליו, להשתלח בו ולשסות בו זעמו, לומר לו "אתה לא יודע שאסור להפעיל מכשירים סלולרים בספריה!" - אבל במקום זה הולך לקולר בפעם העשירית תוך שעה בערך. בוחן את הבחור הנמוך והמתולתל שמשתמש בקולר ונזהר שלא להביט על חלק פניו התחתון כדי לא לגלות שהוא מצמיד את פיו לפיה. כשחוזר לעמדת הסידור הראשון הוא לא מצליח להיזכר במחשבה שהיתה לו כשהלך לקולר. הוא הולך שוב בתקווה שהתחושה תשוחזר ויחד איתה גם המחשבה. יש לו הרגשה שמחשבה הזו היתה פותרת הכל - שזו המחשבה שתמיד חיפש. אבל בגלל שההליכה היא לתכלית היזכרות הוא לא מצליח לשחזר את התחושה ונאלץ להשלים עם היותה אבודה - השלמה שנעשית קלה כשהוא רואה במעלה המדרגות את זו האמריקאית עם העיניים הגדולות והשפתיים החושניות שכל פעם שהוא מביט בה היא מחזירה מבט ילדותי כאילו איננה מבינה פשר מבטו, או שבאמת איננה מבינה.

 "לא לספור שעות, לא לספור שעות" - מנסה לא לספור שעות כי אז הזמן עובר לאט יותר. מביט בשעון ורואה שנותרו עוד 5 שעות, כפי שהרגיש. בדרך לשעון, עבר ליד זה שעובד בדלפק ונזכר שפעם היה אומר לו שלום כשהיה רואה אותו לראשונה היום והוא מצטער שהוא לא מסוגל להגיד לו שלום ובכך מעורר ללא-סיבה חשד שהוא כועס עליו מאיזו סיבה.

"ר.ו. עובד בספריה, בקומה 2 - של מדעי החברה. הוא מרגיש רע מאוד היום. הנזלת דולפת ללא הפסק: הוא מרגיש גוסס ושלא משנה כמה גדולה תהיה כמות הנזלת שייסחט וכמה חדה תהיה ההרגשה שיותר מזה לא יכול להפיק גופו - בפעם הבאה יותר ייסחט. ר.ו. מתנהג כאילו הוא בריא לגמרי כדי שהספרניות הקשישיות לא ישימו לב ויספרו לבוס והבוס יפטר אותו (לקשישות יש ניסיון רב במחלות וכשהן נתקלות באחת מהן הן לא מפספסות)."

יש עובד חדש ואתמול לפני שהלך הוא נשק לזו שעובדת עכשיו, בזמן שר.ו. סידר את הספרים בעגלה. ר.ו. עשה כאילו הוא לא רואה - אבל הוא ראה. לא בפירוט, אבל מספיק כדי לשמוע ולהרגיש שזו היתה יותר מסתם נשיקה - זה היה מיזמוז.

ר.ו. יכול לשמוע את סרפר רוסה של הפיקסיז רק איפה שיש מעט אנשים כי הוא מוכרח לשמוע בווליום הכי גבוה וזה מרעיש ואנשים מעירים ואם הם לא מעירים אז הם מביטים והמבטים שלהם מאוד מעיקים. כשהוא מוציא את סרפר רוסה מהקופסא הוא נבוך כי על העטיפה יש תמונה של אישה ערומה ולכן מוציא מהר את הדיסק מהקופסא, מניח מתחת לדיסקמן את הקופסא כשהוא אוחז את שניהם בידיו באויר ומצטער שלא שם את הדיסק בקופסא אחרת או שלא בא איתו כשהוא בתוך הדיסקמן. הגוש הצהוב מחולק לשניים, כשהעגלה עוברת באמצע, רחוק ממקומות הישיבה. ר.ו. מסדר את העגלה של הגוש הצהוב כשאחת העובדות מבקשת שייתן לה לסדר את הגוש הצהוב. היא רואה עליו שהוא מוותר בחוסר רצון ומסבירה לו שרק שם אפשר לקלוט רדיו, הוא אומר "אז ככה זה?" היא שואלת אם לא איכפת לו, הוא עונה שלא איכפת לו. הוא שוקל איזה גוש עדיף - הירוק או האדום. שניהם דפוקים, יש יותר מידי ספרים להחזיר, ואת הכחול מסדר כבר עובד אחר. הוא שומע אותה אומרת "אני אומרת לך, רק ישראלים יכולים לעשות כזה בלגן. הגוש הכחול ממש שדה קרב." "הישראלים הזונות." ר.ו. יודע שזו אשמתו. קורה לא פעם שהוא לא מחזיר כרכים של כתבי-עת בדיוק למיקום הנכון - בגלל הצורך למהר הוא לא תמיד מקפיד על מספר הכרך - אבל הוא לא מקפיד רק אם הוא רואה שהכרכים במדף מפוזרים ממילא. הוא מתרוצץ בין העמודות ויודע שהוא ודאי נראה מוזר בעיניה כי היא יודעת בדיוק מה ההתלבטות שלו ויכולה להבין שהיא שיבשה את התוכנית שלו ולראות אותה מבינה זה עושה אותו אפילו יותר מוטרד ונראה שלא יצליח להחליט. לבסוף מחליט לקחת את הגוש הירוק, כי שם יש פינות של מקומות ישיבה אישיים ויש גם פחות אנשים (אפשר לשמוע מוסיקה). הוא גומר לסדר את הספרים במדפים של העגלה. מרוצה מזה שסיים לפניה. הוא פונה לגוש הירוק. אנשים מסתכלים עליו כשהוא שומע מוסיקה בווליום גבוה ומסיע את העגלה לכיוון הגוש הירוק. לר.ו. יש הרגשה שמסתכלים עליו, שמישהו מנסה למשוך את תשומת ליבו. הוא מביט לכיוון פינות הישיבה האישיות ומבחין במישהו שעומד ומסמן לו בידו סימן לא ברור. ר.ו. שוקל להתקרב אליו ולברר פשר הסימן אבל מגיע למסקנה שאם ייתקרב אליו וכל מה שהוא רוצה זה שינמיך את הווליום זה יהיה מגוחך. הוא מנמיך את הווליום והבחור חוזר לשבת. רושם בראשו: "בן-זונה מזדיין, מגיע לו מכות!" אבל הוא יודע שהוא צריך להשלים את הרומאן בחיים ולכן אסור לו להסתבך עם אף-אחד. לא חשוב - כשיסדר בגוש הצהוב או הכחול שוב יגביה אבל עד אז עליו למנוע מעצמו הנאה כדי למנוע מבוכה. ר.ו. עוזב את העגלה כדי לשתות מים, חושב שהשארת העגלה תמשיך את המוסיקה המפריעה ולכן נעצר שניה במקום לרגע ואז תופס שזה לא זה. הולך לקולר. כשהוא מתקרב לדלת היציאה מהקומה הוא מגביה קצת את הווליום של סרפר רוזה וכשהוא ממש מטרים ספורים לפני הדלת הוא מבחין שיש אנשים שלומדים מהאנציקלופדיות והוא מגביה לפול-ווליום ואין לו צורך לבדוק את תגובת הסטודנטים כפי שלא היה לו צורך לבדוק את תגובת הילדים שהיה מפיל בגן בנעיצת מרפק חדה ודיסקרטית בצלעות. הדלת עוד לא סגורה ובקצות האצבעות הוא פותח אותה במשיכה מהירה וחזקה. מקווה שמישהי ראתה, או מישהו. חוזר לגוש הירוק. כשמתחיל לסדר הוא מבין שעשה טעות: היה צריך לסדר בצד השני של הגוש האדום - שם גם יש פינות ישיבה אישיות אבל המרחק גדול יותר בין המדפים לפינות הישיבה – פחות הפרעה. מידי פעם שולחים בו סטודנטים מבטים אבל הוא עושה כאילו הוא לא מבין ואיש לא ניגש אליו. ר.ו. בוחן את אלה שלא שולחים מבטים ולא מתפלא שאלה הם כי הוא מאבחן בתוי-פניהם משהו שמזכיר לו אותו. רוצה ללכת לקולר אבל לא יכול כי יוסי לא אוהב את זה.  אחרי שיגמור להחזיר ספרים ילך. יוסי פשוט לא אוהב לראות עגלות נטושות, ללא עובד לידם (אולי כי זה מעורר חשד מטריד שאיזה עובד משתמט). חבל שלא הלך לפני שהתחיל לפזר. למרות שיוסי לא כאן. גוש ירוק - שוב לא בטוח אם וי בא לפני איקס. חשב שכבר נפטר מזה. מחפש HX. הוא רואה את HX (בעמודת HV 6431”  - HX 20") מתחיל רק בסוף HV. כשחוזר לסידור הראשון הוא מגלה שגמר ראשון ויש עוד את הגוש האדום לסדר. ר.ו. רושם בראשו: היא נהנית מזה שהיא יכולה לשמוע רדיו, הוא נהנה מזה שיש לו אותה למזמוזים - שאחד מהם יעשה את הגוש האדום. הוא יוצא לשתות מים. כשחוזר, הספרים של הגוש האדום מסודרים בעגלה אבל איש מהעובדים לא נמצא בסביבה. לוקח את העגלה של הגוש האדום וניגש לפזר. כשמסיע את העגלה לאורך הגוש האדום עד JA (שם מתחיל הגוש) הוא נזהר שלא לפגוע עם העגלה במי שיצא מבין העמודות אבל יודע שהוא לא יכול לראות כשמישהו מתקרב לצאת לכן מסיע את העגלה לאט תוך מחשבה שבכך הוא נוקט את מקסימום הזהירות. ועדיין, יודע שזו תהיה אשמתו המלאה לו לא יבחין כשמישהו יוצא מבין העמודות וייפגע בו. העגלה לא יציבה ומאלצת אותו ללכת לא-ישר ולהטות אותה במאונך כדי שיוכל להתקדם איתה ישר. מרגיש שמסתכלים בגיחוך על התפתלויותיו לנוכח שיגיונות העגלה ומתעלם מהם. מרגיש שחייב לרשום אבל לא יכול כי מרגיש שהסכנה גדולה מידי ושאם ירשום מיד מישהו יגש אליו וסביר להניח שזה יהיה אחד העובדים. הפעם, לראשונה, הוא יסדר את הספרים מהצד של פינות הישיבה האישיות. צריך להתרגל שהמספרים הפוכים אבל זה לא בעיה כי בכל מקרה הוא תמיד נעצר ומסתכל על המספרים שמצויינים בדופן כל עמודה ולא מסדר באופן אוטומאטי. אחרי שהוא שם את העגלה בצד של פינות הישיבה האישיות הוא שם לב שפינות הישיבה קרובות יותר מאשר השולחנות בצד השני ופה יש שלושה אנשים ושם יש רק שניים והם בשולחנות שלא קרובים למדפים. מסיע את העגלה לצד השני. מישהי נועצת בו מבט עצבני במיוחד והוא נאלץ להודות שהוא מבין את מבטה בזה שהוא מנמיך את הווליום. לא היה צריך להסתכל לאחור - לא היה צריך להגיב לתחושה שננעץ בו מבט. פלורסנט מזמזם. ר.ו. מסתכל למעלה ורואה שהפלורסנט לא מהבהב, רק מזמזם - לא צריך להודיע ליוסי (קרה לפני שלושה ימים שהשאיר לו הודעה על פתק מנועץ ליד החדר שלו, בנוגע לתאורה לקויה). לרגע הוא שוכח שמהצד הזה המספרים עולים ככל שהוא נכנס יותר אל בין העמודות ומיד אחרי זה הוא לא בטוח שבאמת שכח וחושב שהם דווקא יורדים. צריך להחזיר JA 81.5 A2: זה בתחילת העמודה השניה (זוכר שהעמודה הראשונה היא עד JA80 – ובודק שזכר נכון) והוא בודק איפה יש רווח ושם הוא דוחף את הספר ואז מסתכל ורואה שזה צריך להיות ימינה מהרווח וחושב שזה טיפשי מצידו שעדיין הוא עושה את הטעות הזו - לא דוחף את הספר ימינה מהרווח - שלא לפי היגיון היווצרות הרווחים (שאומר שהספר צריך להיות שמאלה מהרווח כי המספרים מסודרים משמאל לימין) אלא לפי היגיון הניסיון. שומע את העובדת אוספת ספרים מהשולחנות ומבין שגמרה לפזר את הספרים של הגוש הצהוב ולא נשאר לה מה לעשות והרגישה שהיא צריכה לעשות. לפי הרעש המרוסן של לקיחת הספרים הוא יודע שזאת היא ולפי רעש גלגלי העגלה הנקטע מידי כמה שניות הוא יודע שמישהו אוסף ספרים. מסוכן לרשום כעת, היא יכולה להגיח מכל צד - ייתכן שהיא עושה כפי שהוא עושה לפעמים, "מחנה" את העגלה רחוק מהשולחנות מהם היא אוספת ספרים. אחרי שמחזיר ספר למדף, בוחן מקרוב את המדבקה ומחליט להחזיר את הספר ל"תיקוני מדבקה": זה ספר שהמדבקה שלו לא ברורה והוא יודע שזה טיפשי ומסורבל להחזיר עכשיו אחרי שהספר כבר כמעט במדף אבל זה נראה מחוייב. את הספר יניח בקומה האמצעית של העגלה, הריקה, בתקווה שלא ישכח ממנו כשיחזור ל”סידור ראשון” - לא זוכר שפעם שעברה זכר לשים את הספרים שהיקצה ל"תיקוני מדבקה" או "לכריכה" במקום אבל אולי לא זוכר נכון. בדרך לעגלה מבחין שכריכת דופן הספר קצת קרועה בצדדים וחושב שאולי מתאים יותר להניח את הספר ב"לכריכה" אבל מביט במדבקה והיא נראית די קריאה וזה חבל להעמיס על הרוסיה והיא ודאי תרגיש שמתעללים בה בארץ אם תיראה מדבקה שאפשר לקרוא אותה, והרי יש לא מעט כאלה - אז את כולם ישים ב"תיקוני מדבקה"? מניח את הספר בשולי מדף. כשהוא מנסה לדחוס ספר שכריכתו הקדמית מרפרפת על כריכתו האחורית של הספר שבפנים מימין וכריכתו האחורית נאבקת בכריכתו הקדמית של הספר שבפנים משמאל מישהי נכנסת בפתאומיות אל בין העמודות. לרגע הוא חושש שהיא עומדת לשאול אותו משהו אבל נרגע שמבין שיהיה לה קשה להבחין שהוא עובד בספריה ולא סטודנט שצריך הרבה ספרים כי כדי להבחין אם הפעולה היא לקיחה או החזרה נחוצים מספר מבטים רצופים כלפיו והיא עסוקה בלמצוא את הספר שלה. מישהי קמה ממושבה וניגשת לכיוונו, היא נעצרת ליד העגלה. ר.ו. חושש שהיא באה להעיר לו על הרעש שבוקע מהאוזניות אבל נרגע כשרואה שהיא רק מחפשת ספר בעגלה. איש זקן עם שפם לבן ומראה מאוד מכובד מושיט בהיסוס אל מול עיני ר.ו. פיסת נייר. ר.ו. מוריד את האוזניות. "מה?" JO 1825 I 865 M8. "ראית את זה במקרה?" גון קולו של הזקן צעיר אך מלומד, נמרצותו בולטת לנוכח חזותו. ר.ו. מכיר את ה-JQ ויודע שרובם 1825. הוא שמח לעזור לאיש. האיש נראה מתחשב ושהתחשבותו היא ההתחשבות בכל פרט קטן שיכול לסייע ליצירת תיזה גדולה, לשמה. הוא שם לב שהוא מגיע לשם די מהר ושמח אף יותר כשלא היה צריך ללכת יחד איתו. כשר.ו. מתקרב לאיזור עם העגלה האיש שוב ניגש אליו ומראה לו אותו פתק. מוריד את האוזניות. "מה?" JO 1825 I 865 M8. "ראית את זה במקרה?" ר.ו. מחפש בעגלה ולא מוצא. האיש מבין מהר מאוד שזה לא בעגלה. כשהוא הולך ר.ו. ממשיך לחפש בעגלה מקווה שהוא לא רואה שהוא עוד מחפש, שלא היה בטוח שזה לא נמצא. מרגיש את האיש מביט בו. מתקדם עוד. כעת הוא קרוב לאמצע  הגוש, למדפי JQ המבולגנים תמידית. לפני שהוא נכנס בין המדפים להחזיר ספרים הוא שוב רואה את האיש. מוריד את האוזניות. "מה?" JO 1825 I 865 M8. "ראית את זה במקרה?" ר.ו. מחפש את הספר במדפים ולא מוצא. מחפש במדף העליון. כשהוא חוזר לעיסוקיו הוא תוהה אם האיש היה נמוך מידי בשביל להגיע לשם: הוא נראה מספיק אינטלגנטי כדי להשתמש באחד השרפרפים: יש שם כזה בלגן עד שמעלה סבירות שאם מחפשים הרבה זה יימצא איפשהו באיזור. אולי אם היה מחפש בשורת המדפים הימנית למטה - אולי שם זה היה נמצא. אבל כעת מאוחר מידי. הפעם הרביעית היא יותר מידי: האיש יצטרך לדאוג לעצמו. כשמחזיר את JQ 1825 I85 C64  מבחין שזה "המשפט" של חיים ב' הכוהן ומרגיש שצריך לחשוב על זה ביחס ל"המשפט" של פרנץ קפקא וחושב ומחליט שמבחינת ייצוג המציאות המשפטית התיאורטית "המשפט" של חיים ב' הכוהן ודאי עולה על "המשפט" של פרנץ קפקא. נתקל במישהי בידו כשהיא מנסה להיכנס בין העמודות וספר בידה. לא מבקש סליחה וחושב שהוא לא בטוח שלא ביקש סליחה כי היה עם אוזניות והמוסיקה הסיחה את הדעת, את הזיכרון לטווח-קצר ואם לא ביקש סליחה זה בגלל שידע שאם יבקש סליחה לא ישמע את עצמו וכדי לשמוע את עצמו יהיה עליו ללחוץ על “pause” ואז כבר יעברו כמה שניות שייגרמו לסליחה שלו להישמע מיותרת - ואולי הרגיש שזו היא שאשמה בהיתקלות בגלל שלא פינתה לו מקום לעבור ולכן אם יש יבקש סליחה יהיה זה בבחינת עיוות הנסיבות - ואולי הרגיש שחרף הנסיבות לא יצא קול. דוחס ספר קטן לקצה מדף ומיד שולף אותו החוצה כדי "לתת אוויר" כשמבין שאם מישהו יוציא ספר מהמדף הזה הספר הקטן הזה יפול ואולי יהיה הספר הראשון במפולת של ספרים - מתפלא על עצמו שלא חשב על כך לפני שדחס את הספר ועל כל הפעמים שדחיסת ספר במדף צפוף מאוד נחשבה להצלחה בעוד ייתכן שלא פעם המיטה אסון. מנסה לחכך בשיניו התחתונות את השפה העליונה כדי לנשל פיסת יובש ומוצא שהשן נאחזת בקווצת שפם ויש כאב קל, חד וקצר. מוציא פנקס ורושם תוך שהוא משגיח שלא יושב מישהו ליד שולחן שיכול לראותו אותו: "אינטימיות מדומה - גוש אדום. מתקרבת מישהי יפה, בלונדה מקורזלת, היא מחפשת ספר באיזור של ספרי פיסיקה בזמן שהוא מחזיר ספרי פיסיקה, ממש באותו מדף, ממש אותם ספרים שהיא מחפשת בהם, יש איזו אינטימיות בינהם בגלל שהספריה שקטה והם צריכים להיזהר שהידיים שלהם לא ייפגשו, נופל ספר על הריצפה והוא מרים אותו ושואל "את צריכה את זה.. או שאני אחזיר?", לפני שהיא שומעת את סוף השאלה היא לוקחת את הספר ואומרת "אני לא צריכה" ודוחפת אותו למדף בערך איפה שהיה והולכת משם. ר.ו. מבין שהיא הבינה שהאינטימיות לרגע נהיתה גדולה מידי כי היה נדמה שיש לה פוטנציאל ממשי לכן הגיבה כך: היא לא הבינה שהכוונה שלו היתה מקצועית-גרידא - שרצה לדאוג שהספר יחזור למקומו ולא להגיש לה סיוע ג'נטלמני - למרות ששמח שנפל לה הספר כי זה נתן לו הזדמנות לסיכוי לקשר איתה. מחזיק בידו את הספר שהחזירה: אכן, כפי שחשב שראה היא לא החזירה את הספר למקום. מחזיר את הספר למקום." שומע צעדים. סוגר את הפנקס. שם את העט בכיס, מוציא את המכסה בין השיניים, שיכסה את פיית העט כדי שלא יוכתם עוד זוג מכנסיים. הצעדים ממשיכים, אבל בעמודה ליד. חושש שאת המילים האחרונות רשם לא ברור כי רשם מהר - יודע שבערב יצטער, אבל כעת צריך להמשיך, אין זמן לתקן - וזה מסוכן מידי. רואה שתי כוסיות יושבות זו ליד זו ומבין שרק נדמה לו שהן מביטות בו, אבל לא יכול שלא להרגיש שהן מאוד סקסיות - ואולי הן באמת מסתכלות? בשביל האפשרות שכן מנסה לעבוד במיומנות כמה שיותר גדולה אבל יודע שזה רק יאט אותו אם ינסה לכן מנסה לעבוד כרגיל אבל כבר לא יכול ומבחין שלוקח לו יותר מידי זמן למצוא את הספרים המתאימים לעמודות שליד העגלה ומקווה שזה נראה להן שהוא עושה עבודה מדוקדקת ולא שהוא איטי. מקווה שהן חושבות שהוא ספרן סקסי ושזה מביך אותו שהן מסתכלות - ומבוכתו רק עושה אותו נחשק יותר. באיזור שלJX מוצא ספרים על הריצפה - שלושה - זה על גבי זה. מרים אותם. אולי הפיל אותם כשהחזיר ספרים בצד שני מבלי ששמע. מבחין שהמספרים שלהם קרובים למספרים של המדפים שליד והם רצופים ולכן יהיה קל להחזיר אותם ובכלל - הוא לא יכול להשאיר ספרים זרוקים על הריצפה. מרגיש שצריך לרשום את שם אחד הספרים כדי שהתיאור שלו יהיה אמין יותר. רושם “JX 1977 G6556 G65” וכשרושם מגלה שלא החזיר נכון את הספר הזה. תוהה כמה זמן גזלו הרשימות מזמן העבודה ונדמה לו שיותר ממה שהוא מרגיש. מוצא ערימה מאונכת של ספרים, נראית מסודרת. אולי זה שלו, אולי המחשבות בילבלו אותו והסיחו דעתו מהעבודה. הספרים לא מסודרים. אולי זה בגלל שלא סידר כמו שצריך על העגלה ושכח שלא סידר כמו שצריך. לא יכול להיות שנפלו לו וסידר מחדש, אבל זה קרוב להיות מסודר - אז אולי זה שלו. וגם אם זה לא שלו: מותר לו פעם לסדר של מישהו אחר, בייחוד כשרוב הסיכויים הם שזה שלו והוא שכח או לא סידר כמו שצריך או שניהם. ר.ו. מסדר את הספרים על מדף הספרים. זה לוקח יותר מידי זמן אבל יש לו הרגשה שהוא עובד טוב, שהוא משקיע, שזה טוב שזה לוקח זמן כי אם זה היה מהיר אז משהו היה לא בסדר, משהו שלא ידוע לו כעת. "רק בגלל שהיו מונחים במאונך." באמצע העמודה של LA-LB מישהו עומד מול המדפים שמכילים ספר שר.ו. צריך להחזיר (LA 20  S2). ר.ו. מחליט לוותר ומניח את הבוהן מתחת לספר הזה וממשיך לספר הבא.LB 80.5 A22 . נשאר להחזיר רק את הספר הראשון בערימה שבידו והאיש עדיין עומד מול המדפים. ר.ו. עומד לידו במקום מספר שניות והאיש מיד זז. ר.ו. מצטער שלא ניסה זאת קודם - כך לא היה צריך להחזיק את הספר הראשון בין הבוהן לאצבע שלצידה כל זמן שהחזיר את שאר הספרים וההחזרה היתה מהירה יותר ומעייפת פחות. מביט במישהי שיושבת בפינות הישיבה האישיות, דרך הרווחים שבין שתי עמודות וחושב שאם היה מתפתח משהו בינהם, ולו הקל שבקלים, היה מין האמת באמירתו להיא מהאינטרנט שיש אווירה אירוטית בספריה (שלא הגיבה לאמירה זו, מפני שלא היתה חשובה בעיניה או מפני שדחתה אותה אבל לא היה נעים לה להמרות כנגד מי שחשבה כמבין ממנה, או בכלל לעורר ויכוח מכל סוג שהוא - בגלל שבקושי ישנה או בגלל שזו היא הרגילה). הולך בין העמודות ומחפש עמודות שמבינהן לא רואים שולחן ולידו יושב מישהו - כדי שלא יראו אותו רושם. מוצא אחת כזו בשולי הגוש. מוציא בלוק-הכתיבה הקטן מהכיס, רושם ולאחר מכן לא זוכר איפה הניח את הספרים ולא בטוח שבכלל אחז ספרים בידו ומבחין שמישהו יושב שם בשולחן שהוא רואה מהעמודה ומתפלא שלא הבחין קודם אבל הוא נראה שקוע בספרים וודאי לא הבחין שרשם. וגם אם הבחין, הם יכולים לראות את היד זזה ולנחש ניחוש מושכל שהוא רושם וייתכן שהדבר נראה תמוה בעיניהם, אבל תמוה פחות מאשר לו היו רואים גם את העט והפנקס - אז התמיהה הייתה פחותה כי משמעות המראה היתה ברורה יותר. חושב שזה טוב שהוא כבר עובד שעתיים ובקושי רשם כי זה אומר שהוא סלקטיבי וגם יהיה פחות להעתיק למחשב בלילה. ובכלל, זה טוב שהוא עובד לאט - אסור שיחזור מהר מידי לסידור הראשון - שהם יעשו את העגלה הבאה. עוד באוטובוס לעבודה חשד שהחגורה מלופפת בגב אבל לא יכל לבדוק כי זה היה דורש ממנו למשש באיזור הגב התחתון וזה היה יכול להביך. כעת הוא ממשש ומגלה שאכן הוא צריך ליישר את החגורה. נכנס בין העמודות כשהוא מוודא שאף אחד לא יכול לראות אותו מהצד הנגדי ומסדר את החגורה תוך שהוא מוציא חלק ממנה מהאבזם ומוכן במקרה שמישהו בדיוק ייכנס לעמודה לומר "עוד לא התחלתי במופע הסטרפטיז - אני רק עושה הכנות." או פשוט יותר: "אני עוד לא מתפשט." מישהי באה עם עגלה, אוספת ספרים בקומה. הספיקו להצטבר עוד ספרים כנראה. היא אומרת משהו על איסוף ופיזור שמזכיר לו את המילים לציון פעולות טכניות שהוא מרבה להשתמש בהן ברומאן. אולי הוא עובד לאט מידי. הוא לא יכול לראות כמה ספרים יש לה בעגלה אבל רואה שהעגלה ריקה מצד אחד. זה לא חכם לפזר כל כך מעט ספרים: אם מפזרים עדיף שתהיה כמות כדי לחסוך את הסעת העגלה עד לגוש. רואה מישהי שמחזירה ספרים למדף לא לפי המספרים שמצויינים על דפנות העמודות, לפניהן, אלא מניחה את העגלה באמצע הגוש ולוקחת כמות מסויימת של ספרים בידה. ר.ו. חושב "היא נראית ומדברת כאילו היא טיפשה ממני אבל למעשה היא יותר חכמה." שלשום ראה אותה מדברת בחדר הספרניות. ואולי דווקא השיטה שלו היא חיסכון של תנועה כי בכל מקרה צריכים להיכנס אל בין עמודות ספרים מסויימות כך שלמשל בשביל להחזיר ספר אחד היא עושה מרחק גדול יותר משהוא עושה כשהוא מוזיז את העגלה בהתאם לציון המספרים על דפנות עמודות הספרים  וגם אם מדובר בהרבה ספרים שיש להחזיר בעמודות ספרים שאינן קרובות זו לזו - ספק אם התנועה הרבה שנייחות העגלה מחייבת אותה מכפה על העדר תנועת העגלה. ממשיך להחזיר ספרים למדף. ספר מאוד עבה בקושי נכנס למדף. ר.ו. חושב "לא נורא, גם אם מישהו יוציא ספר אחר במדף הזה הספר העבה לא יפול כי רובו בתוך המדף והוא רק יתרווח ביתר נוחות." "אתה עובד פה?" שואלת מישהי שלפני רגע הביט בה והבחין שהיא סקסית. "כן." "איפה זה." כתוב במחברת שלה "TA S8 S24". "זה נמצא שם." מצביע על אחת העמודות שלקראת סוף הגוש. היא לא זזה. "זה לקראת סוף הגוש, שם." היא עוד עומדת לידו. "אני אלך לראות." עוקף אותה בצעדים לא משוכנעים ומרגיש לא נוח עם זה שהיא הולכת אחריו, בגלל שכאילו יש לו איזו סמכות באיזה עניין. מגיע לTA- לפניה ומראה בכף ידו על מדפי הTA- והיא שוב איטית בתגובה שלה אבל הוא מרגיש שעשה את שלו לכן חוזר לסידור מדף לפני ששומע "תודה.". כשהוא מחזיר ספרים למדפים חושב שאולי היא מופתעת שלא מצא עבורה את הספר כי חשבה שהבין שהיא רק התחילה איתו ושברגע שיושב לידה את הספר המבוקש יהיה הרגע בו תתחיל אהבתם (ודאי כבר קרה שספרן מצא לה ספר ואולי אפילו הוא עצמו ואיננו זוכר). או שהיא סתם פלגמטית. צילצול של טלפון סלולרי. הוא רואה אותה מאחורי גבה מרימה את הפלאפון ומצמידה אותו לאוזן. יש אנשים לידה וכולם שקטים אז לא נעים לו להעיר לה ומה יהיה אם תכחיש שהפלאפון שלה דולק (כמו שהם עושים בדרך כלל) והיא באמת תכבה את המכשיר כשתבחין שהוא מתקרב או אחרי שתגמור לדבר בגלל שהיא לא רוצה להפריע יותר? הוא ייצא מגוחך. ממשיך להחזיר ספרים. הסטודנטים שקטים סביבה, איש לא מפנה מבט נרגז כלפיה - והם אלה שאמורים להיות מופרעים. ובכלל, היא הניחה את הפלאפון כבר לפני כמה דקות ולבוא להעיר לה עכשיו ייראה כאילו יש מצלמות נסתרות בספריה שהן המשמשות עדות לדבר עבירה והוא נשלח מטעם אלה שמפעילים אותן - והוא לא רוצה להיות חלק ממנגנון כזה (אפילו לא מדומה). בכל זאת, הוא מחליט לא לוותר הפעם והוא גם סקרן לראות איך היא נראית מלפנים - אם היא מכוערת עם שיער שחור גולש או יפה. יש לו הרגשה שהיא מכוערת. עובר דרך פינות הישיבה האישיות כדי שהיא לא תבחין בו הרבה מבעוד מועד ותספיק לכבות את המכשיר ופונה לשולחנות שבאמצע האולם כשהוא רואה שהשולחן ריק. ממשיך ללכת עוד קצת כדי להיות בטוח שהיא לא שם וגם כדי להראות שלא איכפת לו ללכת קדימה ואחורה ללא סיבה נראית לעין - מוקל לו שהיא לא שם. גומר עם הספרים ב-UA וחוזר עם העגלה הרועשת לסידור הראשון, כשרעש העגלה גדול יותר מאשר לולא היה מרגיש הקלה מפריקת הכמות הגדולה (שתי קומות מלאות וגם קומה אחת אמצעית). כשהוא מגיע ל”סידור ראשון “נזכר שהניח ספר כחול שמיועד ל"תיקוני מדבקה" בשולי המדף כי לא היה בטוח מה לעשות איתו ומבין איך קורה שיש ספרים עזובים בשולי מדפים. אבל זה לא אומר שזה תמיד הוא. חוזר לקחת אותו. לא מיד רואה את הספר וכבר כמעט מתייאש וחושב שאיבד אותו ברוב טיפשותו או שהוא לא בעמודה השמאלית, כשרואה אותו כחול רחב וארוך בשולי העמודה השמאלית, שלושה מדפים לכיוון סוף הגוש אחרי העמודה שזכר. לא בטוח אם צריך להגיש כרטיס נוכחות ולא שואל אם צריך להגיש כרטיס נוכחות בגלל ביישנות ובגלל שהוא לא מצליח להחליט אם להגיד "להגיש" או "לתת" - הוא מתרץ את זה לעצמו שזה בגלל שהוא לא רוצה להראות נעבך: כאדם שאיננו בקיא בסדרי העולם - הרי הוא עובד שם כבר 10 חודשים. היה פתק שצריך בתחילת החודש להגיש כרטיס נוכחות, אבל הוא קיבל כרטיס נוסף. אז אולי צריך להגיש את הכרטיס הזה ב11- לחודש כמו תמיד? לא ברור.

אחת הספרניות מייעצת לו לקחת הפסקה. למה היא אומרת דווקא לו שהוא צריך לצאת להפסקה? הוא נראה מתאמץ יותר מאחרים? הוא נראה עייף יותר מאחרים? חלש יותר? הוא חושב שהיא מנסה להכשיל אותו - לגרום לו לקחת יותר הפסקות משמותר לו. הוא לא ייכשל. לא לא. יש לו עשרים דקות ולא דקה אחת נוספת. היא די מבוגרת והיא מרגישה שהוא לא במצב טוב והיא דואגת לו.

ר.ו. מניח גליל נייר טואלט שסחב מהשירותים בקומה האמצעית של העגלה ויוצא לדרכו. כעת לא יצטרך ללכת לשירותים בכל פעם שיצטרך לקנח את האף. אבל לאן? לעלות לקומה 3? לקומה 1? לאסוף ספרים מהקומה? כבר מאוחר. העגלה תהיה עמוסה מידי ולא יספיק לפזרה במדפי ”סידור ראשון “ושוב להחזיר לעגלה ולסדר במדפים. עדיף לא לעשות סיבוב כלל ולקוות שבוס יוסי (בערך 50( לא יצעק מחר. אותה דילמה היתה לפני חצי שעה ואז הלך לשירותים לעשר דקות ושכח להשתין, כעת הוא לא רוצה לחזור על עצמו אז הוא נותר חסר תנועה לכמה דקות; אבל הוא חושב שזה טוב שהוא מתאפק ולא הולך להשתין כי פעם הבאה שישתין ייצא יותר שתן.

נכנס לחדר ספרניות. מוציא מהדיסקמן דיסק ושם בפנים דבוז'ק, סרנדות. מקווה שהם לא מזהים את תוית "דויטשה גרמופון" וחושבים שהוא טיפוס עדין ששומע מוסיקה קלאסית, או גרוע מכך: שהוא רוצה להיות כזה, או גרוע מכך: שבכוונה עשה שהתווית תהיה גלויה לעיניהם, או גרוע מכך: ניסה להסתיר. לאחת העובדות שיושבת בכיסא לידו וקצת מפריעה לו להתרכז בנוכחותה נופל מפתח מהארנק כשהיא פותח אותו והיא לא שמה לב. ר.ו. לא מעיר את תשומת לבה לנפילת המפתח כדי שלא תדע שעקב אחרי פעולותיה. ניגש למיתלה ומוציא מכיס חיצוני ימני של המעיל את מכסה האוזניות. פותח אותו ומוציא את האוזניות. שומע צלילים ראשונים מוכרים. נזכר שכשעבד אצל רואה החשבון הצלילים האלה היו באויר ואיש לא שם לב. הוא השמיע את הדיסק. כשמתקרב ל”סידור ראשון“ רואה מישהי לובשת חולצה קצרה ושמלה קצרה כך שאפשר לראות הרבה מהבשר וחושב כמה החוויה של הבשרים מתאחדים משכיחה הכל ואיך זה שיש לבשר-באשר-הוא איכות משכנית שכזו. כשהוא ב”סידור ראשון“ תוקע נוד כשהוא נעצר ליד עגלה מלאה. אנשים עוברים לידו והוא מקווה שהם לא מרגישים ומנסה להראות שהוא לא מריח את הריח, אם כי הוא יודע שנכון היה להראות שהוא מריח את הריח כי אז לא היו חושדים בו שהוא מתעלם מהריח, כדי להסוות את היותו מקור הריח בתקווה שגם הם יתעלמו (אם הוא לא רואה אותם הם לא רואים אותו). מרגיש שצריך לרשום משהו. הולך בין העמודות ומחפש עמודות שמבינהן לא רואים שולחן ולידו יושב מישהו - כדי שלא יראו אותו רושם. מוצא אחת כזו קצת אחרי החדר של יוסי: חשוב שלא לרשום בטווח ההליכה מהמשרד של יוסי לחדר הספרניות כי זה מסוכן מידי. חוזר ל”סידור ראשון“. יש הרבה ספרים בגוש הירוק אבל רובם במדף של HX/HV כך שזה לא נורא. מסה גדולה לא תמיד אומר שייקח הרבה זמן לפזר את הספרים: אם יש 200 ספרים לפזר ו80- מהם בעמודה אחת זה לוקח פחות זמן מאשר אם יש 130 ספרים לפזר ו2- ספרים בכל עמודה. לוקח גומיה, האחרונה שנשארה, מהקופסא הקטנה שבקצה מדף "לקומות אחרות". כורך אותה סביב האצבע והאצבע האמצעית באופן שיאפשר לו לשחק איתה עם האגודל - לא מתוח מידי, רק שני ליפופים. הוא עושה את לפעמים ותוהה אם הם מרגישים שהוא מבזבז גומיות ואם הם תוהים אם הוא משחק איתן הוא שהוא מזוכיסט ואם הם מרגישים – זה יפה שהם לא מעירים. כשמניחים ספרים על המדפים של הגוש הכחול ב”סידור ראשון”נשמע רעש של חריקת קרונות רכבת במאוצה. שמח לראות בתור לדלפק את רונן חרזי. חבל שהוא ביישן מידי בשביל להגיד לו שלום. מתפלא שרונן חרזי נמצא בספריה של האוניברסיטה. יש עגלה. המספרים של הספרים לא עוקבים. הספרים מסודרים כך שהמספרים של הספרים שבשתי הקומות העליונות של העגלה פונים לאותו צד כך שאפשר לעמוד בצד אחד של העגלה ולא צריך להפוך את העגלה כשגומרים צד אחד: ככה הם מסדרים בקומה 3. לכאורה זה מאפשר בחירה של מספר גדול יותר של ספרים אבל למעשה הגישה קשה לקומה המרוחקת וזה מאט את קצב העבודה. אבל להפוך את כל הספרים בצד השני ייקח זמן רב מידי. בוחן טוב את HM. לפעמים הם שמים בעגלה BM כי זה דומה ל-HM. אין BM  בקומה 2. מוצא BM אחד ושם אותו ב"לקומות אחרות". מישהי שואלת אותו איפה יכול להיות ספר שרשום במחשב שאין במדף. היא שואלת בדיבור לא ברור כאילו היא לא בטוחה שהוא מבין עברית ומנסה לשוות למילותיה מבטא או שהיא מחניקה גמגום. היא מתקתקת באצבעה על המדף ור.ו. מבין שהיא קצת עצבנית ומעריך את היכולת שלה לדבר ברהיטות חרף עצבנותה. הוא עונה שכנראה מישהו משתמש בזה או שזה בקומת צילום. מה שהוא תמיד עונה. היא מגיבה מיד: "זה הגיוני." הוא מבין שהיא אינטלגנטית ורוצה להיות רציונלית בכל סיטואציה, למרות שהיא מזרחיה. מחכה שהיא תגיד תודה. היא קצת מתרחקת ואז אומרת "תודה" שקט אבל בידיעה שזה יגיע אליו כי שקט בספריה. אחרי שהיא הולכת הוא מבין שיכול היה להפנות אותה אל מאחורי גבו - המדפים של ”סידור ראשון“: לשם מגיעים ספרים שאנשים לא שואלים ורק מעיינים בהם. ייתכן מאוד ששם נמצא הספר שלה. חבל שלא חשב על זה. אבל מצד שני - כשהיא מחפשת את הספר היא היתה מסתובבת לו בין הרגליים וזה היה מטריד אותו. יותר טוב שלא תטריד אותו. מבין שזה טוב שהוא לא נלהב מידי לעזור ולא מדוייק כי לא פעם קרה שהיה נלהב מידי לעזור ומדוייק ולא היתה ספרנית בדלפק ואז מיד אחרי שמישהי שאלה עוד מישהו ניגש אליו - אסור שיחשבו שהוא עונה לעניין: אסור שיחשבו שאפשר לסמוך עליו. פעם תמיד היה מפנה את השואלים לספרן/ספרנית בדלפק. עובדת מבוגרת, נראית כמעט קשישה, שר.ו. מתפלא למה היא עוד בעבודה, עוברת לידו ור.ו. מביט בלוח השנה שעל קיר העץ החיצוני של חדר הספרניות כדי להראות עסוק כי היא לפעמים אומרת כמה מילים בטון ידידותי-מתלוצץ והוא נבוך כי איננו יכול להשיב בטון דומה. מגלה שלמעשה בגלל חנוכה ובגלל שכשהוא מסיים ב22:00- הספריה מארגנת הסעה במוניות והוא לא צריך להשתמש באוטובוס לא עבד הרבה ימים למרות שעבד הרבה שעות כי יוסי הוסיף לו מ5- שעות ביום ל6- וגם ל7-. מגיע למסקנה שמוטב היה שלא יקנה כרטיס חופשי-חודשי (184 שקל) ויישתמש בשלוש כרטיסיות של 40 שקל או בשתיים - במקרה שהוא מוותר על 31,32 והולך ברגל עד קו 9 וחוזר ממנו הביתה (שתי נסיעות כל יום, במקום ארבע). הרגע זו שמדביקה מדבקות הביאה עגלה מלאה. הגיעה העובדת החדשה. היא עומדת מול מדפי ”סידור ראשון“. היא נראית מהוססת ופגיעה. ר.ו. מיד התאהב בה כשראה אותה אתמול. הוא היה רוצה לתפוס אותה במותניים ואף-פעם אף-פעם אף-פעם לא לעזוב, אבל לא מסוגל להסתכל לכיוון שלה. כשהוא מתקרב לעמדת הסידור הראשון מהכיוון של הדלפק הוא מביט לכיוון הישבנים של הבחורות שבדלפק למרות שישבנים לא מגרים אותו כל-כך וכשהוא ממש קרוב הוא מביט ימינה - קצת למעלה לכיוון היציאה של העובדים וכשהוא חולף לידה היא אומרת "מה נשמע?" והוא משיב בתנודת ראש חדה ונעצר ליד לוח השנה שאליו היו נשואות עיניו כשהיא הביטה אליו, נרגש מפנייתה אליו באופן שמקשה עליו לחשב את מהלכו הבא אבל לא מראה את זה אם כי ידוע לו שהוא נרגש-מידי והיותו נטול-מחשבות מקשה עליו להתמיד בתרמית ולכן הוא שוב חוזר אחורה, עובר ליד הדלפק, נכנס אל בין העמודות של הגוש הצהוב וחוזר לעמדת הסידור הראשון, כשהוא מושך אליו עגלה ריקה וחושב: עדיף שהעגלה תהיה קלה. רואה שהיא לא הולכת על הגוש הצהוב לכן הוא מחליט ללכת עליו אבל אם הוא הולך על הגוש הצהוב הוא מוכרח גם לשמוע מוסיקה (כי רק בגוש הצהוב אפשר לשמוע מוסיקה ללא שהיא מפריעה) ולמרות שהוא מרגיש עייף בשביל הפיקסיז הוא יודע שזו המוסיקה היחידה שהוא מסוגל לשמוע היום. לא מעמיס את כל הספרים שב”סידור ראשון “על העגלה - רק את הספרים של הגוש הצהוב, למרות שאם היה מעמיס את כל הספרים היה יכול לעבור לגוש הירוק מהגוש הצהוב במקום לחזור שוב לסידור הראשון (היה הולך פחות וכפות הרגליים היו כבדות פחות בסוף היום) אבל אם יעמיס גם את אלה של הגוש הירוק יעמיס גם את אלה של הגוש האדום ואמנם הדרך קצרה יותר מהגוש הירוק לגוש האדום מאשר מהגוש הירוק חזרה ל”סידור ראשון “ומשם לגוש האדום - אבל זה מסובך מידי. ר.ו. פורק את הספרים מהעגלה של זו שמדביקה מדבקות כשהוא קודם כל מחפש את הספרים של הגוש הצהוב כדי שלא יקרה שהם שניהם ביחד יחזירו ספרים לאותו גוש ואז ייתכן מצב של הימנעות מחיכוך אצבעות (או גופים) וזה יהיה מצב מאוד לא נעים כי זה יחדד את הזרות - וגם חשוב שקודם כל הספרים בעגלה ששייכים לגוש שהוא מסדר יהיו מסודרים. כשהוא מסדר את הספרים בעגלה, לקראת הסידור במדפים, כשיש הרבה ספרים בגוש אחד הוא מניח אותם בערימה מאונכת בעגלה וכך מחזיר ספר אחרי ספר כשהם על מדף שיש לו גישה נוחה אליו. נדמה לו שהיא מחקה את אופן ההחזרה שלו, כי לא זכור לו שראה מישהו מלבדו מחזיר ספרים כך. ספר נופל על הריצפה, בצד השני של העמודה. ר.ו. עובר לצד השני כדי להרים את הספר ורואה שהוא פתוח ומפורק מכריכתו בחלקו. עובר לצד הסידור הראשון ונעמד מול המדף "ספרים לכריכה" כשהוא מרגיש שהיא מופתעת מזה שצץ פתאום לידה אבל כולו מרוכז ביישום ההחלטה המוצדקת שלקח, מאוד ברור לו שלא לראוי שספר מפורק יהיה על המדף. כדי שלא תחשוד שהוא מחזיר את הספר כתירוץ למשוך את תשומת לבה הוא מנסה להחזיר את הספר כמה שיותר מהר אבל מגלה שהוא מחזיק אותו הפוך ולכן הוא צריך להפוך אותו ולהסתכל שהוא הפוך אבל שהכריכה הקדמית למעלה כי צריך להניח אותו במאונך והוא מרגיש שהיא כבר מאבדת עניין ורק אז מניח את הספר על המדף. קולות זוג קולני בכניסה לספריה קרבים אליו. "זה מדפים צהובים." היא אומרת ור.ו. מתחלחל. הדיסק קופץ בקטע שהוא אוהב, האיטי-אך-לא-קיטשי, שלא יוצא לו מהראש לפעמים. הוא מוציא את הדיסק מהדיסקמן, יורק עליו ומעביר עליו את הלשון ומגלה שלא היה מוכן לריח הבצל והקטשופ של ארוחת הצהריים. חוזר לעמדת ”סידור ראשון“ כשבדרך הוא רואה את זו שהתאהב בה רוכנת לצד מחשב ומסבירה משהו למישהי שיושבת: הוא מבין שהיא שואפת לעבוד ליד הדלפק כי כנראה עובדים שהתחילו בפיזור ספרים ועברו לדלפק סיפרו לה שיותר טוב שם או שהיא הבינה בעצמה שאפשר להתחיל מפיזור ספרים ולהתקדם לדלפק וגם שיותר טוב שם. גמרו לפרוק את העגלות והוא כהרגלו נעלם - כדי לפטור עצמו מעול הבחירה בגוש ולבוא מאוחר יותר לקחת מה שנשאר, למרות שהוא יודע שייתכן שהם חושבים שהוא פשוט נעלם לפני "המנה העיקרית" - החזרת הספרים למדפים ומשאיר את העול כולו על כתפיהם.

עומד בעמדה של ”סידור ראשון“ ובוחן איזה גוש יכנס בדיוק לשני צידי הקומה העליונה של העגלה. אחת העובדת הולכת לכיוון חדר ספרניות והוא עוקב אחרי כל שניה של תנועה שלה ומבין שודאי גם כל פעם שהוא מפסיק לסדר והולך לרשום במעבה הגוש הצהוב העובדים שמים לב לכך - ועוד איך ישימו לב כשזה קורה פעמים כה רבות! זוכר למיין כתב-עת בעברית מימין לשמאל כי ככה הם מופיעים במדפים. פעם שעברה שסידר הבין שתמיד הוא עושה את הטעות הזו והחליט שפעם הבאה ימיין את המספרים מימין לשמאל - כי כך הם במדפים וכך יהיה יותר קל להחזיר. עם כרכים שמסודרים לפי אותיות (כרך א', ב' וכו') גם צריך להקפיד - גם אותם היה מסדר משמאל לימין בעגלה. מישהי מתקרבת ל”סידור ראשון “והוא מהמר שהיא תישאל אותו משהו כי הראש שלה לא לכיוון המדפים והמהירות שלה מואטת ככל שהיא קרבה. "אתה עובד בספריה?" "כן." משיב בחשש כשהוא עוד בוחן את כמות הספרים בגושים ומרגיש שהיא עדיין לא בטוחה שהוא עובד בספריה. "איפה זה," היא מביטה בדף ומורה באצבעה על מספר. QA”?” חצי-מנחש, כי הכתב שלה לא ברור. היא מנידה ראשה לאות הן. "אלכסון. ימינה." אומר ומנחה אותה בידו. קשה לו להסתיר את חיבתו לעובדת החדשה. הוא מוציא עצמו מתחיל לסדר את הספרים של הגוש הכחול כשפניו פונות אליה. כשהוא מבחין שבכך הוא חורג ממנהגו להפנות ישבנו הוא חושב לעבור לצד השני אבל אז ישבנו יהיה מופנה אליה והשינוי הפתאומי ייצור רושם שהוא טיפוס גחמני או לפחות שאת היגיון מעשיו לא ניתן לדעת לפי ראיה בלבד. אחרי שהחליט שלא לעבור לצד השני של העגלה הוא לא בטוח שהוא בכלל חורג ממנהגו ושהוא לא מסדר באופן זה בדרך-כלל. ר.ו. היה מעדיף שלא יהיו לו יצרים כלל כי ברור לו שבשביל להתאהב צריך להכיר את מושא האהבה ומה שיש לו כלפיה זה סתם יצר ונזכר שפעם אחרונה שגמר מול סרט פורנו עברה במוחו המחשבה "אני שונא סקס" וגם ביטא אותה בקול ("אני שונא סקס") כדי להיות בטוח שזה מה שהוא באמת חושב, שראוי לרשום את זה. מנסה שלא להתאהב בה כדי שהאהבה הרבה שלו לא תפתה אותו לשגות בדמיונות מציאותיים אבל לא אמיתיים, שלכאורה ללא הפעלת כוח הרצון הוא מוצא בהתנהגותה רמזים שהיא רוחשת לו חיבה - כי ברור שהיא לא שמה עליו. היא לוקחת את העגלה שסידרה ופונה לכיוון הגוש הירוק לפזרה. הוא מסתכל על התחת שלה וחושב שיש לה תחת לא רע אם כי הוא יודע שהוא בכלל לא מבין בתחתים - שדיים זה התחום שלו, ולכן הוא מרגיש שעצם זה שהוא מתעניין בתחת שלה מראה שהשדיים שלה מאכזבים. ועדיין, יש בה משהו שמושך אותו. לפני זה לא הצליח להישיר מבט כדי לבחון את שדיה ביחס לפניה ולא יראה אותה אחרי שתחזור מהגוש הירוק כי הוא צריך לפזר את הגוש האדום ואחרי זה היא תלך כי המשמרת שלה נגמרת עוד חצי שעה בערך, אז הוא ממשיך לבחון אותה מאחור ומקווה שהיא תסתובב כדי שיוכל לבחון את שדיה כי היא לובשת חולצת תכלת שדרכה ניתן לראות את קוי המיתאר. שם לב שיש לה פיטמות טובות למרות שלא היתה רוצה שידעו כי תכלת זה צבע של צניעות. השדיים שלה קטנים אך גבוהים ומורגשים. היא הולכת לחדר ספרניות ושם לובשת ז'קט כחול כהה. ר.ו. מקווה שלא עשתה זאת בגלל שהבחינה במבטיו. יש לו הרגשה שיש לה לחיים עגולות, גדולות וגבוהות - כמו של גברת פילפלת. "פה זה ”סידור ראשון“?" שואל גבר שמייצג זוג. "כן." "איפה זה "שנתונים"?" "פה, ימינה, בכתבי עת בעברית, כן. אה,.. אין כרגע ספרים פה." הספרים של BF עם המדבקה החדשה לא נכנסים בקומה העליונה של העגלה לכן הוא מפזר אותם גם בקומה שמנגד ומחליט לסדר אותם כשיגיע לגוש הצהוב כדי שהעובד ליד יחשוב שהוא מסדר ספרים ממש מהר בעגלה והרושם שהוא עובד עצל יהיה פחות חד-משמעי. בגוש הצהוב, מצוטט לשני אנשים שמדברים על ארה"ב. מנמיך את הדיסקמן כשהוא רוצה לשמוע, משתעמם, מגביה בחזרה. לוקח בחשבון שהם יכולים להבין שהוא מצוטט כי אפשר לשמוע את המוסיקה מבעד לאוזניות. מחליט להסתלק משם כדי שלא ייצא כאילו שהוא מקשיב לעניינים פרטיים כי עכשיו אם הם אחרי שתפסו את הטריק שהוא עושה - הם יחשדו בו כל פעם שהמוסיקה תעשה נמוכה גם מבלי שיצוטט להם. לוקח את העגלה בחדות החלטית ימינה וממהר לפזר את הספרים של הגוש הכחול. בעמודה שבה מתחיל C חסרה הלוחית שמציינת עד איזה כתב-עת העמודה מגיעה ור.ו. צריך להסתכל בספר האחרון כדי לדעת. חשוך. חושב להשאיר פתק אנונימי מנועץ ללוח שלצד הדלת של חדרו של יוסי אבל לפני שבועיים עשה את זה והנורות לא הוחלפו (אולי זה בגלל שניסח את זה כ"העדר תאורה" ויוסי לא הבין כי הוא צריך זמן בשביל להבין מה איך הוא צריך לפעול במסגרת תפקידו מול הודעות כאלה ולא היה לו את הזמן.). מחפש זמן-מה מקום לכתב-עת וכשמוצא לבסוף מבין שלקח לו זמן כי חפש חלל בין הספרים ולא מצא כי הספר הזה היה בתיקוני מדבקות מספיק זמן כדי שהאיזור הזה יעבור סידור מדף שימלא את החללים. לא זוכר את שם כתב-העת ומספר הכרך כדי לרשום כי לא חושב שזה מספיק חשוב כדי לרשום. הולך לקולר לשתות מים כדי שיוכל לחזור דרך הדלת הצדדית ולהביט שוב בעובדת ההיא. כשהוא חוזר לעגלה מגיע עוד עובד עם עגלה. מרגיש שצריך לרשום את זה וכעת גם צריך לרשום שהגיבור שלו צריך ללכת אל בין עמודות מרוחקות לרשום כי העובד באיזור והעובד הוא גם עובד חרוץ שעובד מהר ולכן העגלה שלו כל הזמן מתקרבת עוד ועוד לאיפה שהוא רושם. מרגיש שהעובד עומד בשביל בין שני חצאי הגושים ומבין ונועץ בו עין ולכן ממהר לצאת אל מבין העמודות ורואה מישהו מזרחי שגם הוא נועץ בו עין והעט והפנקס נופלים מידו והסטודנט המזרחי עדיין נועץ עין כשהוא מרים את העט והפנקס - את הפנקס ביותר ממשיכה אחת כי הוא נעשה עצבני ונזכר באמא שמאשימה את כולם כשמשהו נופל ויכול להצדיק אותה כי יכול להבין את השפעתה ההרסנית של ההפרעה שבנוכחות הזולת. כשהוא חוזר לעגלה שלו הוא מיד נעצר ליד העגלה שלא שלו ולמרות שהוא יודע את זה הוא לא מסב את תשומת ליבו של העובד ליד כי הוא לא רוצה שירגיש שנעלם ולכן הבלבול, אבל מבחין שהעובד הבחין בטעות ולכן אומר "זה שלך" בטון החלטי ואירוני ומרגיש כלפי העובד קירבה רגעית כשהעובד מגחך מתוך רצון טוב. ר.ו. שומע דוליטל של הפיקסיז וזה גורם לו לחשוב "אין שניה מיותרת, אין שניה מתה. יש שם יותר מידי דמיון ויותר מידי גדולה אמנותית. יותר מידי כמו שהייתי רוצה שיהיה ביצירות שלי." כשהוא חוזר לעגלה, בעצבנות מישהי הולכת (כף רגל שמאל נוגשת בכף רגל ימין כך שהגוף יורד, מתרומם ועולה חליפות כמו גמל בלי דבשת) ומניעה ראשה מצד לצד בעצבנות כשהיא מסיטה את העגלה אל תוך בין העמודות. אם רוצים להחזיר מהר את הספרים מחזירים את הכרכים מבלי להתייחס למספר הכרך. נזכר שככה אמר לעשות נואל האמריקאי (שמאז התפטר) ביום חמישי אחד כמה דקות לפני שהספריה נסגרה ונשארו עוד הרבה ספרים להחזיר. מחיצות מתכת מפרידות בין כל כתב-עת וכל כרכי כתב-העת כולם נמצאים בין המחיצות האלה. הולך לקולר לשתות מים כדי שיוכל לחזור דרך הדלת הצדדית ולהביט שוב בעובדת ההיא. היא לא הרגישה שעבר לידה כי בקושי הצליח לראות אותה ורק מאחור - אבל טוב שכך כי אם יראה הרבה ממנה גם היא תראה הרבה ממנו ואז היא יכולה לחשוד. יש לו על העגלה גם "מסע אחר" וגם "מסע אחר גיאוגרפי" אבל כבר כשסידר את הספרים בעגלה הבין שאין אלה שני כתב-עת שונים וגם שמיותר לציין זאת כי יש דברים שחשוב לציין ויש דברים שלא. לרגע נדמה לו שלא סידר נכון ב”סידור ראשון“, שהיה צריך לסדר את המספרים מימין לשמאל: כשמניח במדף כרכים ממוספרים של "נתיב" מבין שסידר נכון, כי ככה זה במדפים. אין מחיצה בין "מסע אחר" ו"מסע אחר גיאוגרפי"  אבל גם לא בין "מסע אחר" ל"מגמות" - לא תמיד יש מחיצה. אבל הוא יודע. ר.ו. זוכר בע"פ את מיקום "אותות" "מגמות" "נתיב" "רבעון כלכלי" "שנתון הממשלה" ועוד כמה כתבי עת שמשתמשים בהם הרבה והוא לא צריך לחפש מיקומם. ר.ו. לא מקפיד על סדרתיות של מספרי הכרכים רק כשהוא רואה שממילא יש בלגן, כמו שיש תמיד ב"מגמות" וב"נתיב" - בעיקר בכתבי-עת בעברית. עורם בידיו את כל הספרים עד "נתיב" בשתי נגלות, כשבנגלה הראשונה הוא לוקח עד "משפטים" את כל הכרכים של "משפטים" כדי לא לחזר למיקום של "משפטים" פעמיים כדי שטווח ההחזרה יהיה מצומצם, כדי פחות לזוז. תוך שהוא מסדר את הספרים בעגלה הוא מעביר את "אותות" כרך י"ב לקומה העליונה שמנגד, המרוחקת, והמדבקה החדשה נתלשת. מחזיר את הספר ל"תיקוני מדבקה". בדרך ל”סידור ראשון “מישהי שואלת איפה "הפרקליט." ר.ו. מרגיש שהיא אינטלגנטית ומתחשבת כי לפני זה ראה אותה מחפשת ספרים בהחלטיות אך לא בדורסנות ולכן הוא מחליט לעשות הכל כדי לעזור לה למרות שיש יפות ממנה. "נדמה לי שראיתי... פה אחד." הוא אומר ומחפש בעגלה ולרגע נחרד וחושב שלא שם אותו בעגלה כי הוא בטוח שראה אותו. מוצא אותו ומצביע עליו כאילו לא העלה בדעתו שלא ימצא אותו אבל היא מהנהנת בראשה ואומרת שהיא מחפשת את כרך ל"ו בטון שמביע הערכה למאמציו ושותפות בצערו על כשלון נסיונו לעזור לה. מבחין שהעגלה של העובד השני כמעט ריקה (ולכן עוד מעט היא תזוז חזרה ל”סידור ראשון“) וממהר לסחוב את העגלה שלו לפנים העמודה, שלא תהיה על השביל, ומקווה שהעובד השני לא יחשוב שהוא מפנה לו את הדרך ולכן יש לו כלפיו הערכה יתרה (מה שמעמיד אותו במצב נחות, רכרוכי-משהו) או שהוא לא רוצה שהוא יוזיז לו את העגלה בעצמו ולכן הוא מקדים אותו או שהוא רוצה שהוא כבר ילך - אלא שמה שהוא באמת רוצה זה שדברים יעשו ביעילות המירבית. כעת רק העגלה שלו בשביל האמצעי של הגוש והוא נוכח כמה הוא איטי ומקווה שהעובד לא שם לב שהיו לו פחות ספרים לסדר ממנו ושהוא בא אחריו וגמר לפניו. ההיא שחיפשה את "הפרקליט" שולפת כרך של כתב-עת אחר (הוא יודע כי כבר הוציא את "הפרקליט" מהעגלה). "אפשר לקחת את זה?" "אין בעיה." ר.ו. מתפלא שזכר אז ששם בעגלה את ה"פרקליט" ושגם עכשיו זכר שהיא חיפשה את "הפרקליט". שומע קולות של עגלה מתקרבה וקשה לו להאמין שהוא שומע את זה, ששוב מישהו בא לפזר ספרים, להפריע לו. מביט בסקרנות מהולה בחשש לעבר השביל ורואה זקן מגלגל מזוודה עם גלגלים לאורך השביל. מנסה לשכנע את עצמו שהוא לא חולה, "שאתמול לא צנח מאפיסת כוחות בשירותים כשכוס מים רותחים בידיו והוא נאבק לגמור להשתין."

"בלי הרפתקאות רובי!" כמעט ממלמל החוצה כשהוא חולף בין השולחנות. מחזיר ספרים למדפים. ר.ו. משתדל להסיע את העגלה במסלול ישר ולא בסיבובים חדים בין מרווחים קצרים שבין השולחנות. הוא מחפש את המסלול הקצר והבטוח ביותר ולא את הדרך הוירטואוזית ביותר. שומע את פסיעותיו: קול טיפופים קלים על פני השטיח. זה מרגיז אותו כי הוא מרגיש שגם האחרים שומעים וזה מרגיז אותם - צריך לשמוע דיסקים בשביל שהרעש ייעלם. "צריך להספיק כמה שיותר בזמן נתון." רושם בראשו, כשמבחין שיש 3 עגלות מלאות (מהקומה, מ1- ומ3-) ועוד לא סידרו בעגלות את הגוש הצהוב והירוק והם חצי מלאים.

יוסי, מנהל הקומה, עוקב אחריו כשהוא אוסף ספריו מהשולחנות לעגלה. ר.ו. מבחין בו עומד ומביט בו מקצה האולם ורואה שיוסי בכוונה לא מנסה להסתתר. אבל דווקא אז הוא עובד ממש גרוע ומדלג על שולחנות שיש בהם ספרים, גם בגלל שלא נעים לו לשאול אנשים "אפשר?", "אתה צריך את הספרים האלה?" והוא כבר התגבר על זה אבל זה שוב חזר. או שהוא לא יודע למה. יוסי מתקרב. לחוץ. יוסי ניגש אליו "אתה שוכח הרבה, ידידי! בוא איתי." הם הולכים ביחד לאחד השולחנות ויוסי שואל את הזוג שם אם הם צריכים את הספרים: יש צורך בחילופי מילים כדי שיהיה להם ברור מה הוא רוצה אבל בסוף הם מבינים ור.ו. מרגיש נבוך מאוד ויודע שהזוג רואה את זה והם כבר קלטו את הסיטואציה וצר להם עליו. וצר לו שצר להם. הוא חוזר עם יוסי לעגלה ואז חוזר לשולחן של הזוג וחוזר לאיפה שהיה קודם וממשיך לאסוף כשיוסי בוחן אותו עוד כמה שניות ומסתלק. כבר מהבוקר הוא מרגיש שהבטן דביקה, אבל לא התייחס להרגשה הזו כי לא יכל להסביר אותה. לא זכור לו שאונן אתמול במקלחת והוא מתקשה להאמין שעוד יש לו קרי-לילה. הרבה זמן לא שמע את דוליטל של הפיקסיז והאלבום הזה מפתיע אותו לטובה. שומע אתCrackity Jones  שוב ושוב כי הוא אוהב את הדינמיקה של המוסיקה וגם כי יש לו הרגשה שהמילים מצויינות למרות שהוא לא מסוגל להבין אותן. הוא רוצה להבין אבל הוא מבין רק חלק מזערי ויודע שגם החלק הוא המצאת דמיונו. כשהוא עובר עם העגלה בגוש הכחול, הוא רואה מישהי מאוד יפה שהוא יודע שהיא לא ישראלית בגלל שהפנים שלה סימטריים ואציליים והיא נראית אובדת עצות. הוא רוצה לדעת את המילים האמיתיות. נדמה לו ששומע “Chasing voices he’s can only hear in his head.” אבל לא בטוח. לוחץ על repeat ושומע שוב מהתחלה. בפעם החמישית הוא שומע “Chasing voices with scisorrs in his hands”. יש צליל s בסוף אבל קשה לו לדעת אם זה שייך לסוף ההברה או לאמצעה. מעביר במהירות אחורה כמה שניות ושומע שוב. בפעם השלישית הוא שומע“Chasing voices he once seed in his  head” . לא בטוח אםseed  זה צורת פועל תקינה. קשה לו להאמין שזו איננה אנגלית לא-תיקנית. אם היה לו אינטרנט אולי שם היה יכול לבדוק. זה מעניין מידי אבל הוא לא מרגיש שבפעם הבאה שישמע ידע מה המילים האמיתיות למרות שזה מאוד מעניין אותו. מפסיק באמצע השיר ומעביר לשיר הבא. ההיא שראה, מתקרבת אליו והוא ממהר להוריד את האוזניות תוך שהיא מסמנת לו להוריד את האוזניות בתנועה שכולה עדנה. הוא לא האמין שהיא תפנה אליו כי מעולם לא ראה יפה ממנה. "כן." "אני מחפשת פה משהו." יש לה מבטא איטלקי. הוא מסתכל בדפים שלה. מחליט שהוא יעזור לה ויהי מה. לא מצליח להתרכז בקריאת השורות שהאצבע שלה מסמנת עליהם. "אין את העותק של זה." הוא יודע שצריך להגיד "כרך" ולא "עותק" כי יש רק אחד מכל אחד, אבל לא מתקן אותה. הוא מרגיש הוא מתאהב בה לגמרי ונבוך מזה שהמבט שלו נעוץ בחזה ולא בפנים כאילו הוא אומד את גודל השדיה בעוד זו המבוכה ששורה עליו המכתיבה לו הימנעות ממבט אל פניה. "היא כל כך יפה, באופן כל כך צנוע ושלו." רושם בראשו. "את יכולה למצוא את זה ב”סידור ראשון“." "אה." נראה שהיא מבינה אותו - יש בינהם תקשורת מושלמת ובכל זאת הוא מרגיש צורך להוסיף "ימינה, מול הדלת, ליד הדלפק." היא מתחילה ללכת והוא עוד עומד במקומו כדי שלא ייראה שהוא עוקב אחריה. ממשיך עם העגלה לכיוון ספר היע"ן, משם אפשר לראות את הדלפק. רואה שהיא מדברת עם הבחור בדלפק ויכול לדמיין כמה תשומת לב ההוא בדלפק היה רוצה להעניק לה אבל לא יכול לשמוע אם הוא באמת מעניק לה אותה והוא רואה שהמניאק מהדלפק יוצא מעמדת הדלפק ומביט ברשימות שלה. ר.ו. לא בטוח אם מיד ניגשה אל הבחור או שקודם הלכה לעמדת הסידור הראשון. הוא חושש שעבר זמן מועט מידי מכדי שתספיק לגשת לעמדת הסידור הראשון, אם כי זכור לו שאין הרבה ספרים כך שאם היא כבר חיפשה שם ספרים בעבר יכולה היתה להבחין מרחוק שאין שם ספרים. זה שהיא עולה חדשה לא אומר שהיא טיפשה. הוא מנסה להביט בה שוב, מבלי ליצור קשר עין. שומע את המפתח מסתובב בדלת של יוסי ויודע שתיכף יראה את יוסי עם תיק ביד ובארט על הראש. וכך הוא אכן רואה אותו נכנס לחדר ספרניות. "אתה עוזב?" שואלת ספרנית מאוד מבוגרת. "אני עוזב? לא! אני רק הולך הביתה." יוסי נשמע יותר מבוהל ממבודח - עד כדי שלא יכל לשוות קלות-ראש לקולו. ר.ו. לא שומע את המשך השיחה ומניח שהם החליפו עוד איזה משפט של התלוצצות. "אתה צריך לטפל פה בגוש האדום." אומר יוסי במהירות לר.ו. ור.ו. באותה מהירות "שמתי לב לזה." כשהוא יודע שלולא יוסי היה צריך ללכת היה יוסי אומר משהו נזפני, כי "שמתי לב לזה" זו תשובה שיכולה להישמע כמבטלת את השאלה של יוסי (עושה אותה מיותרת) - ולא מראה על יוזמה לפיתרון מעשי. יוסי אומר "שלום" לזו שעובדת בדלפק ורגע לפני שנעלם מאחורי הקיר שמפריד בין” סידור ראשון “והאיזור של המעלית אומר "שלום" (ר.ו. יודע שהוא אומר לו רק כי הוא היחיד שנמצא ב”סידור ראשון“) מבלי שהוא מחכה לתגובה אבל ר.ו. ממהר לומר "שלום" כי הוא רגיל שיוסי מיד יוצא אחרי שהוא אומר שלום ונוטה לחשוב שיוסי שמע "שלום" וגם רוצה לחשוב ששמע. כשר.ו. קולט שסופית יוסי לא פה יותר הוא מרגיש אותה תחושה של שחרור מצמרר שהוא חש כשההורים יוצאים מהבית וכעת הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה רק שאין לו מה.

הולך לשירותים כדי להשתין. הדיפה קלה של הדלת. פותח את דלת התא הראשון ומגלה שהאסלה מטונפת, גם בתא האמצעי היא מטונפת אבל אין לו כוח לבדוק גם בשלישי. משתין באסלה כי לא יכול לראות זין של אנשים אחרים וגם לא רוצה שיראו אותו מנענע את הזין אחרי שהוא משתין כדי להיפטר משאריות השתן כדי שלא יהיה רטוב בתחתונים. יש די הרבה שתן על הריצפה בתא השירותים בקידמת האסלה וחבל לו שהוא לא יכול להשתין במשתנה. מחליט גם לחרבן ומניח פיסה מאורכת של נייר טואלט גם על החלק המרוחק של האסלה. כשהוא מתיישב תופס שהוא למעשה לא יושב על החלק הזה. הנייר טואלט קצת רטוב והוא מקווה שזה לא שתן של מישהו, למרות שזה לא נראה סביר כי הוא לא יכול לעלות בדעתו שמישהו השתין רק על השוליים של הנייר - כנראה הגליל טבל בדלי מים, יש דליי מים בחדר שסמוך לשירותים אבל יכול להיות שאם טבל בדלי מים גם טבל בדלי שתן. המתכת הספירלית שבתוכה הגליל קצת פתוחה אבל לא נראית פרוצה אלא כרשלנות של זה שמנקה את השירותים - לא סגר עם המפתח. מריח את החלק הרטוב ואין ריח אז קצת נרגע אבל יודע שהאף שלו סתום כך שייתכן מאוד שהוא יושב על שתן של מישהו אחר ומאוחר יותר יינגב את התחת עם שתן של מישהו אחר. אולי הידיים של המנקה היו רטובות כששם את הגליל במתכת הספירלית? עושה רושם סביר בהחלט. ר.ו. לא מצליח לחרבן מרוב מחשבות על הנובלה שהוא כותב ועל השירים והחיים - וגם החולשה הזאת שהחולי כופה וגם הכאבראש הזה שצץ פתאום. מנסה להיזכר אם הראש דפק לפני שנכנס לשירותים ומבין שלא וחושב שייתכן שזה בגלל שאתמול בלילה לא חשב שהראש יפסיק לדפוק אחרי השינה, אחרי שיירדם ועמד לחשוב על זה ולהתפלא שהראש לא דופק עכשיו ברגע שהראש התחיל לדפוק וסיכל המחשבה. מוריד את המשקפיים, מניח אותם על הריצפה ומבין שלא איכפת לו שבטעות יישברו ברגליו כי הכאבראש לא מאפשר לחשוב על ההשלכות המביכות של עבודה ללא המשקפיים. מרגיש שאם ישכח מהכאב ראש הכאבראש יעבור. זה שיושב בתא הסמוך נאנק ור.ו. מניח שזה בגלל המאמץ שבשחרור הגללים ולכן אל-לו להיות מובך לו יגלה שהוא נאנק בצורה דומה בסיטואציה הזו. אבל לא מצליח לשכוח מהכאבראש. שומע קולות גבוהים בחוץ ולרגע חושש שנכנס לשירותים של הבנות עד ששומע קול פחות-גבוה ומבין שלעולם לא יעשה את הטעות הזו. מוציא מהכיס דף שהדפיס אתמול. כתוב שם: לא יותר מהצצה חודרנית אל מבעד להמון האפילה האהובה כל כך. דבר מלבד מילים דלות מבע שייזעקו את דלות הנשקף מבעד לזכוכית הבדולח השקופה, החדה, השורטת, הדוקרת, זו הננעצת פנימה ולא נשלפת החוצה, ה-כל מה שלא יותיר לי ברירה אלא להיות; להיות אנושי מידי או לא להיות אנושי כלל? מילים של חול כה רחוקות מלאחוז בתחושת הים כי הים נטול מימדים ומהכל הוא יותר גדול - אפילו יותר ממילים. ולא רק הים. הכל בעצם יותר גדול ממילים. צדק פסקל: לעומת ממשות הדברים לא נוליד אלא אטומי-אטומים. עוד קצת יותר משמן הייסורים הזה וזה מבעבע. זה רך כמו חלמון וזה מבעבע, או שזה רק רך כמו חלמון? זה פריך כמו מגע העור וזה עוד לא רותח, או שזה כבר רותח? כשזה יהיה שלי זה יהיה בחוץ. ואם זה לא יהיה שלי אז זה גם לא יהיה של אף אחד אחר; של אף אחד אחררר.. חוסר דיוק משווע בבחירת המילים. דבר מלבד מילים של חול בלבוש מילים של קודש. ננסה שוב, ננסה שוב. זה ממש לגמרי בלתי מדוד; לגמרי בלתי מדוד? נראה שלא כל כך בריא ללוש חומרי רוח של בריאה מזדיינת. לא בריא: כלום לא יוצא ודאב הלב ואם זה לא יהיה מופת של טעם טוב אז לפחות זה יהיה מופת של טעם רע. רעעע; כשלון חרוץ אך מפואר. מפואררררררר; אני חושב שזה הולך להיות אפילו רע יותר; אני חושב שזה הולך להיות אפילו אנושי פחות. מי יעשה שזה ירתח? תעשו שזה ירתח? כעת זה טוב יותר. אין דבר שהדף הזה לא יספוג, אין דבר שהדף הזה לא יספוג.

"יש נייר?" שומע את המנקה הערבי שואל ולא בטוח שזה מופנה אליו. "יש נייר?" שואל המנקה שנית ור.ו. עונה "כן." ומוזר לו לשמוע את קולו מהדהד באקוסטיקה של השירותים. מזה שהערבי שואל כעת את זה שיושב בתא ליד הוא מבין שהערבי שמע אותו למרות שהיה נדמה שהקול לא חרג מהאקוסטיקה של התא ורק היה נדמה לו שהיה מספיק חזק בשביל שהערבי ישמע - או שהערבי התייאש והחליט שלא לשאול פעם שלישית. שומע את זה מהתא ליד יוצא שניה אחרי שהערבי שואל והערבי נכנס פנימה ומזמזם מנגינה ערבית. ר.ו. חושב שזה טוב שענה כי בכך סיפק מענה שהיה הכרחי לערבי - המספק בשירותיו את כל האנשים שבאים להשתין בשירותים של קומה 2: אם אכן שמע אותו עונה. מרגיש שתקוע בתחת חרא שלא ייצא אלא אם ישתמש בחפץ חד שהוא לא יודע איזה הוא אבל אם יחשוב מספיק יזכר או ימצא. הוא מנסה לחשוב על חפצים ולא על שמות של חפצים ולא עולה דבר בראשו ומבין שזה בגלל שהוא יודע שגם אם ימצא בראשו את החפץ הזה הוא לא רואה אותו פה - כי אחרת לא היה צריך למצוא אותו בראשו. נזהר שלא להתחשמל מידית דלת תא השירותים ומבין שזה טיפשי לפני שהיד נוגעת בידית - דלת השירותים מעולם לא חישמלה. מרגיש שנפל לו העט מהכיס בגלל שלבש את המכנסיים עם הכיסים שהפתח שלהם גדול מידי ונוטה בעיקר כלפי צד. מוציא מהכיס הימני את הארנק, את בלוק הכתיבה ואת הפנקס והעט לא שם. נזכר ששם את העט בכיס האחורי - ושם הוא מוצא אותו. מבחין במישהו משתין במשתנה שלצד הדלת כשהוא פותח את דלת היציאה מהשירותים ומנסה שלא לראות אותו משתין אבל לא יכול להימנע כי האיש נמצא בזוית העין והוא מצטער על כך, אבל לו יעצום עיניים יתנגש בדלת או בזה שנכנס דרכה וזה יהיה אפילו יותר מצער. כשהוא סוגר את הדלת הוא נזהר שלא לטרוק אותה ויוצא שהסגירה רפה ולכן חוזר וסוגר אותה. כשהוא קרב לעמדת הסידור הראשון מישהי יוצאת מהגוש הצהוב וכמעט מתנגשת בו והוא מניף כף ידו הימנית קלות באוויר במאוזן לאות עצור ברגע האחרון כדי שהיא תזוז אבל היא לא מבחינה ולא זזה והוא כמעט נוגע בה בידו ובגלל שהם לא מתגשים יוצא שניסה לגעת בה.

מעריך את כמות הספרים לגוש הצהוב ב”סידור ראשון“- זה יספיק בשביל למלא קומה אחת על שני צדדיה. בגוש הירוק והאדום יש יותר ספרים אבל הגוש הצהוב מרוחק יותר ממקומות ישיבה כי עובר שביל באמצע ושם העגלה ורוב הזמן הוא במצב שהוא ליד העגלה כי הוא לוקח ממנה ספרים. וגם הגוש הצהוב סמוך מאוד ל”סידור ראשון“ - למעשה העמודה של ”סידור ראשון“ היא העמודה הראשונה של הגוש הצהוב. פחות הליכה. מסדר עגלה לגוש הצהוב ולוקח אותה לפיזור. נתקל ב-GF 51 W5: לא בטוח אםW  בא לפניY  או אחריו. שם אותו אחריGF 51 Y2 .HM 21 D2  - בוחן מקרוב את הD- כדי להיות פתוח שזה לא O - הם די דומים. לא, זהD  - היא לא עגולה לגמרי. נזכר שב”סידור ראשון “היה קשה להבחין בין H  ל-M (כשה-H  מטושטשת, כשהקוים קרובים אחד לשני) ושבגוש הירוק היה קשה להבחין ביןF  לP-. פעם אחרי פעם הוא נתקל במספרים שדומים למספרים אחרים ולא מבין למה זה קורה לו דווקא היום - והרי הדימיון בין האותיות תמיד קיים - וחושב שכדאי לרשום את זה. יוצא מהגוש כי לא בטוח אםHC 58.5 D2  זה במדפים החיצוניים או בפנים הגוש. "ה-HC האלה תמיד בעייתיים". אנשים מביטים לעברו והוא מיד מנמיך את המוסיקה כשהוא עובר לידם וחוזר להגביה כשהוא בתוך הגוש. שוקל לשים את HC 13 I53 1998 ליד HC 13 I53 1990 כי זה מהדורה חדשה של אותו ספר אבל רואה שיש מקום פנוי במדף מתחת - מתכופף כשראשו שמוט ויכול לראות את קצה שערותיו בזוית העין (והוא יודע שהוא נראה פחות מגוחך מאיך שהוא מרגיש כי שערה ליד העין נראית גדולה מאשר היא באמת בגלל שהיא קרובה ובגלל שאת חלקה הוא רואה לא דרך העדשה של המשקפיים וחלקה כן - כך שחלקה הגדול נראה גדול יותר בגלל שאותו הוא רואה ברור ולכן הוא גדול ביחס לחלק שהוא רואה מטושטש דרך עדשת המשקפיים) ודוחף את הספר פנימה בחלל, מבלי להסתכל - כי מוכרח להתיישר. חושב לסרק את השיער לאחור כדי שהשערה תפסיק להפריע וגם שבדקות האחרונות לא תפריע אבל שומע צעדים לא רחוק ממנו ולא רוצה להיתפס מתייפה. ר.ו. החליט שלא לשקול להסתפר כי יודע שהשיער שייגזז יהיה השיער האחרון. מחפש מקום ל-HC 79 PC J6 - בהתחלה לא שם לב ומכניס את זה ב-P3 אבל אז מבחין בפתק בתוך הספר וחושב מה לעשות איתו ומחליט לשים אותו בעגלה כי אולי זה ספר חדש למרות שהשנה שלו 79, כי המדבקה חדשה (ולכן הספר צריך לעבור לחדר ספרניות). איש שחום יושב במושבים שליד החלונות בצד של החדר של יוסי ומסתכל על ר.ו. .ר.ו. מנמיך את אלאק אייפל תוך שהוא נמנע מלהביט בו כדי להראות שהבין את המבט ומיהר לציית מבלי שהיה צריך להראות שהבין. כשחושב על הפעולה הבאה שיעשה מגלה שהספר הזה בידו כי אמנם קיבל החלטה אבל עוד לא עשה פעולה והוא מגלה את הPC- ועובר על הספרים במדף ומבין שהוא לא יכול להחזיר ספר שכזה - שתי אותיות זו לצד לזו - ללא מספר - והולך עם הספר (כשהוא מתעלם מהמבטים של הבחור השחום שנראה מופתע לנוכח נחרצות הליכתו הפתאומית) עד ל”סידורראשון “שם מניחו ב"תיקוני מדבקה" ומבין שהפתק היה בפנים כי היה רשום בו המספר המוזר שצריך להיות מתוקן ורק מצטער שקימט את הפתק כי חשב לזרוק אותו לפח ועכשיו מתקנת המדבקות תדע שמישהו היסס לפני שהניח את הספר לטיפולה. במדף של "לקומות אחרות" מבחין בספר עליו רשום באותיות גדולות "צדאם חוסיין". מתפלא שהספר הזה לא שייך לקומה הזו כי עניינים בינלאומיים זה הקומה הזו. מבין שזה ספר קריאה ומתפלא שלא ידע שצדאם חוסיין סופר כל כך טוב עד שתירגמו אותו לעברית. אה, יכול להיות שהוא פופולארי. חוזר לגוש הצהוב. תוך עשר דקות מסיים את ההחזרה. כשהוא חוזר עם עגלה ריקה ל”סידור ראשון “עובד אחד מבקש ממנו לספור את מספר האנשים באולם. ר.ו. יוצא לדרכו בחוסר-רצון. בערך באמצע הקפת האולם, ר.ו. מבין שהעובד הזה שעובד פה שבוע בערך דפק אותו - נתן לו לבצע מטלה שהוטלה עליו ור.ו. הסכים רק כדי להיות בסדר איתו (שיחשוב שהוא אדם טוב). אבל זה דווקא מוצא חן בעיניו לספור אנשים כי הוא מתכנן מחקר השוואתי בסטטיסטיקה וגם מחר יספור, גם אם לא יבקשו ממנו. מרגיש שבתנאים טבעיים כניעה חוזרת לבקשות מעיין אלה היתה שוללת ממנו שרידה - אבל גם ראייה כל כך לקויה. כשר.ו. חוזר ואומר את המספר לזה שבדלפק העובד חוזר על המספר בפני זה שעובד בדלפק. מתנועת גופו רווית התודה של זה שבדלפק הוא מבין שזה שבדלפק דפק את העובד בזה שהטיל עליו לספור בעוד יוסי הטיל את זה עליו.

לפני שיוצא להפסקה, הוא שם את התיק על השולחן ועושה כאילו הוא אורז לפני שהוא הולך הביתה כדי שלא יפתחו איתו בשיחה ותוך כדי מחליף דיסק בדיסקמן [ויוצא מהחדר]. אסור לצאת להפסקה בין 16:00 ל16:30- כי אז יש הפסקה לסטודנטים, בין ההרצאות. כעת 16:35 אז זה בסדר: יגיע לקפיטריה בערך ב16:38- ואז נמצאים שם רק אחרוני המאחרים לשיעורים או המעטים שבאו לאונברסיטה והתחרטו כי טעם הקפה טוב מטעם מלל המרצה. לא יהיה עמוס מידי בקפיטריה.

הולך לכיוון היציאה. יושבים בפתח שני בודקי התיקים. אחד רוסי, אחד אמריקאי. מכל צד יש כניסה אחת ויציאה אחת. בדיוק כשהוא בא לצאת מהיציאה השמאלית הופכים מול עיניו את המעויינים האדומים עם הכתובת "אין מעבר" והוא נאלץ לצאת מהצד הימני. בלונדה עם שיער גולש שמזכירה בפרופילה ובשיערה את אילונה פאהטרו הולכת לפניו והוא נוגע במוט המחסום הקפיצי שהיא מסיטה הצידה כשהיא יוצאת כשהוא יוצא. בוחן את השיער השטני הגולש כשהיא מתרחקת ממנו ומנסה למצוא מה כל כך סקסי בשיער הזה ולא מצליח. מישהי רצה לכיוון הכניסה לספריה כשהשדיים שלה קופצים לפניו והוא מצטער שהם לא יותר גדולים. הולך למסדרון שיוצא מהפורום כי יש שם בחורה. היא נמצאת עם בחור וכשהוא מגיע אליהם הוא לא מבין למה הלך עד לשם וחוזר אחורה: מה שמבהיר בעינהם את כוונותיו. באקדמון הוא קונה אוזניות מאוד זולות (17.90 ש"ח) - כדי לראות כמה גרועות יכולות להיות אוזניות זולות. מישהי רוכנת ומחפשת פנקס באיזור של הפנקסים והוא מתרחק משם ולא מחפש את הפנקס שהוא צריך כדי לא להפריע לה, כדי שלא תחשוב שהוא רוצה להתחיל איתה אבל לא מעז. כשיוצא מהחנות נזכר שנכנס כדי לקנות פנקס ושבחר באוזניות רק כדי שיוכל לשלם בקופה עם כרטיס אשראי כי למרות שהם מקבלים כרטיס אשראי גם בשביל קניות של פחות מ10- שקל, לקנות פנקס שעולה 2.40 ש' בכרטיס אשראי זה מגוחך. כעת זה יהיה מאוד מביך שוב לראות את אותה קופאית ויכול לעורר חשד לשופליפטינג גם, והוא גם עדיין לא מוכן לשלם בשקלים (למרות שהיא לא תדע שיש לו שקלים לו ישלם בכרטיס אשראי) - ושוב לקנות משהו יקר זה הוצאה גדולה מידי ליום אחד.

ר.ו. לא בטוח שאין לו כסף. הוא פותח את הארנק בפורום הומה האדם ויש לו הרגשה שזה לא מקום טוב בשביל לפתוח את הארנק: תמיד יש לו את ההרגשה הזו לפני שהוא צריך לקנות משהו אבל הוא אף פעם לא שם לב איפה אנשים פותחים ארנקים ואף פעם לא פותח במקום הנכון. הוא מאמין שהם זוכרים כמה כסף יש להם ולא צריכים לבדוק. צריך להוציא כסף. יש שמש בחוץ. נשכב על גבו על הדשא. הדשא רטוב. רעש פתאומי. צעירים אמריקאים עוברים ממש ליד הראש. למה הם צריכים תמיד כל כך להרעיש, האמריקאים? מרגיש סיגריות תחת ראשו ומקווה שמי שמעשן ימות. שם את המשקפיים ואת הארנק והעט על הבטן כך שאם מישהו יבוא לקחת אותם ירגיש. בלי משקפיים הוא רואה זוג כמה מטרים לפניו, לא ממש קרובים אליו. ר.ו. רואה שהוא מחבק לה את המותניים כשהיא נעמדת והיא נושקת לראשו והם ממשיכים לגיפופים צמודים אבל רק לרגע כי הם יודעים שלמרות שהחברה שלהם ליד עושה כאילו זה לא מוזיז לה - זה כן. קם כשפניו לדשא ובוחן את עלי-הדשא, איך שהם מזנקים לאיטם למצבם הקודם. הלחיים דוקרות. מגשש בדשא כשמחפש את משקפיים ולמרות שלוקחים לו כמה שניות למצוא אותם לא נחרד לרגע כי יודע שלא ייתכן שמישהו ייקח לו אותם וגם שתמיד לוקחות לו כמה שניות עד שהגישושים מצליחים. מוציא את המשקפיים הרגילות מהנרתיק וחובש אותן על המשקפיים האופטיות ומבין שזה מראה שהן היו לו לעיניים ולא נזכר שקרה לו דבר דומה עם המשקפיים הרגילות ומבין שעם האופטיות הוא מרגיש יותר טוב - פחות מרגיש שהוא סגור בתוכן. מוריד את המשקפיים האופטיות, חובש את הרגילות ושם בנרתיק את המשקפיים האופטיות. קם על רגליו והולך לבנקומט. בדרך מסתכל על לוח המודעות ורואה מודעה של האקדמיה לטניס. הוא מכיר את המספר הזה. פעם עבד איתם כמה חודשים. הפסיק כשהיה בטוח שהוא לא סובל ילדים. הוא שם לב למודעה הזו כי רק פה ראה אותה. היא קטנה וכתובה באותיות לא-גדולות והניסוח יבש. "דרושים מדריכי טניס. לעבודה עם ילדים. הכשרה תינתן." הם עד כדי כך נואשים שהם מוכנים להכשיר. אותו הם בקושי הכשירו. ואולי זה מיועד אליו בכלל: כדי שלא יחשוש להתקשר. לא היה נאה לאיש שמנהל את האקדמיה להתקשר אליו ולהציע לו את המשרה: זו הדרך שלו לאלץ את ר.ו. להתקשר אליו. לעשות את הטלפון הראשון. רואה את העובדת הזקנה שהציעה לו לצאת להפסקה. מסתתר מאחורי אחד העמודים אבל היא עומדת מחוץ לפורום ולא זזה. מתרחק משם כשהיא נכנסת לתוך הפורום. שוב מסתתר מאחורי עמוד ורואה אותה הולכת לכיוון הספריה.

יש תור ארוך מאוד לבנקט. מישהי עומדת לפניו והוא מרגיש שהוא נראה מתוח. היה טוב אם היה יכול לחייך או לעטות ארשת נינוחה. מבין שהיא יכולה לחשוב שהוא חסר-ביטחון (כמו שהוא מרגיש) או "כועס" (כמו שהמשפחה חושבת). לא יכול לחייך. יודע שהוא לא יכול לחייך כי מרגיש שאם יחייך ירגיש מזויף כי אין לו סיבה לחייך וזו הרגשה שהוא לא יכול לעמוד בה. כעבור 10 דקות מגיע תורו. "הוצאת כסף מבנקט: חוסר מיומנות בפעולה מהירה." רושם בראשו. זה שעומד מאחור מלחיץ בעצם נוכחותו. ר.ו. מאט את הפעולה בגלל הרצון להשתמש במיומנות שלא קיימת. יוצאת פיתקית וכסף. הוא מעדיף שלא תצא פיתקית אבל לפעמים המכשיר לא שואל. הוא רואה שהשאר עושים את זה די מהר ומנסה גם - אז הוא מכניס את הכסף ואת הפתקית לכיס המעיל ולא לארנק וחושש שזה יפול מהכיס וסתם הוציא כסף.

מחליט לחזור לעבוד ולוותר על ארוחת צהריים בקפיטריה - עוד 5 דקות נותרו, ודאי שלא יספיק לאכול. קונה קפה ב5- שקל - זה יקר אבל הוא חייב את זה. שותה את זה מהר. הקפה חם מידי, שורף לו את הלשון - אבל זה טוב לגרון - אז הוא נכווה בהנאה. מתחיל לאכול את הבאגט עם הטונה שהביא מהבית ליד הכניסה לספריה ולא מספיק לגמור אותו בזמן. חושב שלא עושה טוב שהוא אוכל בכניסה לספריה (לפני עמדת בדיקת התיקים) כי מרגיש שברור לכולם שזה לא נאה לאכול שם לכן אין שלט ומצטער שהוא אוכל בזמן שהוא אוכל. בוחן את כמות האנשים בקומת הכניסה בחשש מה: יש די הרבה אנשים (הרבה ספרים להחזיר). ביציאה מקומה 3 ובכניסה לספריה יש לוח אלקטרוני בו הודעה "אסור להשאיר תיקים ללא השגחה". תוך שהוא יורד במדרגות לקומה 2 חושב שזה די מגוחך - להשגיח על התיק שלך סביב השעון? שלא ייברח? ואז הוא מבין שהיה צריך לרשום "מומלץ" כי המודעה נועדה למנוע גניבות תיקים ואז הוא מבין שזה בשביל שכוחות הביטחון לא יוזעקו לשווא בחשד לחפץ חשוד. "אסור" באמת במקום וגם ההודעה. כשמסיים לרדת בגרם המדרגות הוא מחליק מעט ומרגיש שזה מאחוריו מביט בו במבט מעט משתהה. חושב להגיד שיש לו בעיה עם הברקסים במקרה שההוא (הלבוש ספורטיבי ו-ודאי מבין בעניינים כאלה) ישאל - ויודע שזה בגלל שהוא יורד מהר מידי והנעליים משופשפות בסולייה. מרגיש שהוא צריך לרשום. נכנס אל בין העמודות של הגוש הכחול ונעצר: לא הביט לאחור מרגע שחזר מהפסקה ואולי מישהו הולך אחריו. אסור שייראה אותו רושם. ממתין כמה שניות    ואז רושם.

יוצא לאיסוף ספרים מהשולחנות בקומה (למרות שיש עוד את הספרים של הגוש האדום להחזיר), כי עברו כבר שעתיים מאז הסיבוב הקודם ואם יידחה את הסיבוב יהיה פיגור בפיזור שקשה מאוד יהיה להדביקו בזמן נתון. לוקח את העגלה הבהירה ביותר, השקטה ביותר. רואה כמעט מדף שלם שפוך על השולחן וחושב: "לו הייתי אדם מבריק הייתי פשוט בודק אם המספרים עוקבים ומחזיר כבר עכשיו הכל למדפים - אבל אני לא." באיזור של מקומות הישיבה הפרטיים, מישהו שוכב כשראשו על כיסא אחד ורגליו על אחר. ר.ו. רושם בראשו: "מי יודע על ישבנו של מי הוא מניח את ראשו ומי יודע ישבנו של מי יונח על רגליו ואם יהיה זה הראש אז יהיה זה משום פיצוי על שראשו מונח על ישבנו." צריך לזכור לרשום את זה. מוציא מהכיס את האוזניות, קורע את האריזה ומגלה שהמתקן שבתוכו מסולסלות האוזניות מאפשר לדחוס אותן פנימה רק כשפותחים אותו – שלא כמו מיתקן של אוזניות יקרות. לא מוצא את החור של האוזן וחושש שאיבד אותו לתמיד. נרגע כעבור מספר שניות כשמוצא אותו. שם את הרקוויאם של מוצארט בניצוחו של ברנשטיין בדיסקמן, מחבר את האוזניות ומבין שהן אכן גרועות. אין הפרדה בין הצלילים. הביצוע הזה נשמע גרוע גם באוזניות טובות ובאוזניות גרועות זה כל כך גרוע עד שזה פתטי והיצירה הגדולה נשמעת כל כך פתטית עד שהוא בהזדהות מלאה איתה ולמרות הכאב באוזניים (בגלל שהאוזניות גם לא נוחות) הוא ממשיך לשמוע. רואה מישהי יפה עם מראה אצילי ושיער שחור כשהקארה מותאם לפנים באופן מושלם. רואה אותה פה כמעט כל יום אבל רק לאחרונה הוא יודע שהיא ערבית, בגלל ששמע אותה מדברת ערבית עם ערבים מחוץ לספריה. נדמה לו שהיא אוהבת אותו, אולי בגלל שהוא בהיר. כשהוא מביט בה בחצי-מבט היא נראית מבויישת כאילו חצי-המבט חשף דבר אהבתה, המבישה. רואה עט ג'לי תכלת שהוא אוהב כי היה לו פעם ולידו ספרים. היה לו פעם ואיבד, לכן הוא יודע איך זה לאבד עט כזה ולמרות שהשולחנות ליד ריקים ובאלה שמרוחקים אנשים עסוקים בלימודים - הוא לא לוקח אותו ורק אוסף את הספרים שליד תוך שהוא רושם בראשו: אם העט יקרה לבעליה הוא מיד יחזור כי מיד יזכר ויידע שאם יחזור מאוחר אין טעם לחפש בתיבת "אבידות" כי מעטים יודעים על קיומה של תיבת "אבידות" וגם כי הרבה מאבדים עטים ואין זו עט יקרה ולכן היא לא תהיה שם (וגם אם תהיה שם, בגלל שהרבה עוברים ליד ”סידור ראשון“ ויש בספריה תופעה של גניבת תיקים סביר להניח שציבור גונבי התיקים יודע על התיבה הזו וסביר להניח שהוא גם לא בוחל בגניבת עטים) ולכן ימהר להשלים עם אובדנה. מונח ספר בודד על המדף כששם המחבר באותיות גדולות. זה נראה כמו ספר קריאה. כשהוא חולף ליד מנסה לסובב אותו לכיוונו אבל הספר מסתובב 360 מעלות. ממשיך הלאה. מפסיק לרגע את המוסיקה כי יש הרבה ספרים על השולחן וחשוב שיישמע את התגובה שלהן לשאלה "אתם צריכים את כל אלה?" שואל בלשון זכר רבים ויודע שזה יוצר רושם שהוא לא-משכיל אבל יודע שלא היתה לו ברירה כי זה נשמע מורתי לשאול בלשון נקבה רבים, וגם מכובד. אחרי שממשיך שוכח להפעיל מחדש את המוסיקה ושומע את צעדיו. מבחין שהוא עושה צעדים שנשמעים כגרירת רגליים בגלל שכובד העגלה כופה עליו צעדים איטיים וקטנים. מנסה לאזור כוח ולהסיע את העגלה כמה שיותר מהר וגם להרים את הרגליים תוך כדי, כדי שלא ייראה שהוא עצל. מרגיש שחייב לרשום. מרגיש שמישהו מסתכל עליו כשהוא אוסף ספרים ומתנהג קול (cool), כאילו עוד רגע הוא לא הולך להעלם בין העמודות. עובר עם העגלה בין עמודות של הגוש הירוק אל עבר פינות הישיבה האישיות. מנסה לסגור ארון פתוח של פינת ישיבה אישית כשהוא מהרהר במשמעות הסימלית של ניסיון הסגירה (בידיעה שבעל הארון לא יידע על המאמץ) ומאחר שלא מצליח לסגור את הארון מחליט שלא לרשום את זה. מביט אל תוך בין העמודות ולא רואה את זה שהסתכל עליו ואף אדם ליד השולחן שממול. רושם בין העמודות, לא רחוק מהעגלה. יודע שזאת הסתכנות גדולה יותר מאשר כשהוא רחוק מהעגלה, כי העגלה מהווה סימן מזהה לתפקידו ואם סטודנט שאוהב להיכנס לחיים של אחרים יבחין בדבר הוא עלול לומר דבר-מה, ולא בהכרח לו. אחרי שרושם, מביט בעגלה ונחרד. ההעגלה לגמרי לא מסודרת ויש שם גם מילונים. לא מבין מי סידר לו עגלה כזאת לגוש הירוק ולמה בכלל הביא לפה עגלה כל כך לא מסודרת. מבין שמשהו לא בסדר, מנסה לראות איך הוא עושה את זה בסדר. מבין שהוא כרגע אוסף ולא מפזר ושהשיכחה הזאת לא בריאה. מישהו פונה אליו. שואל איפה זה BF. ר.ו. אומר לו שזה בגוש הצהוב. ר.ו. שמח שהאיש ההוא פנה אליו כי האיש התקרב אליו כמה שניות אחרי שיצא מבין העמודות וחשש שיחשוב שהוא סטודנט מרוב שנראה עסוק בענייניו הוא ורחוק מהעבודה - נטול קשר לעגלה שלצידו מלבד הקירבה הפיסית – האיש לא ראה אותו רושם ולכן לא חשב שהוא סטודנט. מרים חוברת צבעונית שנראית לו לא שייכת לספריה, אבל לא בטוח. בודק אם יש מדבקה ומגלה שלא: זו חוברת של הטכניון שהכותרת שלה לא מעניינת, כך שלמרות שהוא מנסה לזכור אותה כדי לרשום אחרי זה הוא שוכח לרשום ולכן גם שוכח את שם החוברת. יש הרבה כרכי "דו"ח מבקר המדינה" ליד אחד השולחנות שסמוכים לגוש הכחול. צריך לזכור לפני שהוא יוצא להחזיר אותם ידנית למדף. זה יהיה קל כי זה קרוב למדף וזה גם יחסוך הרבה עבודה למחר. מישהי עם גוף טוב במידה כזו שהוא חושב שלמעשה אין אפשרות לייצג במילים או בכל צורה אחרת את העוצמה של ההשפעה של גוף זה עליו ניגשת אליו למרבה הפתעתו (וממש כפי שקיווה שתעשה) ושואלת במבטא ערבי "איפה זה שנתון סטטיסטי 99'?" הוא בקושי מבין מה היא אומרת אבל מנסה להסתיר את זה בכך שהוא הולך אחריה לאיפה שהיא לא מוצאת. הפרצוף שלה לא יפה והמבטא הערבי דוחה. "אין 99. מישהו כנראה משתמש בזה." הוא אומר כשפניו מופנות לכיוון הנגדי למיקומה תוך שהוא חוזר לעגלה. מרגיש שחייב לחרבן. בגלל הרטיבות של הדשא. הוא שוכח לסגור את הדלת אחריו. לא איכפת לו לחטוף מחלות מזהמות מהאסלה אז הוא לא שם נייר טואלט תחתיו. יש בתוך האסלה משהו ירוק, דמוי אצה. ר.ו. נחרד קלות אבל זה לא נראה מסוכן אז הוא מתיישב. הוא רק מתפלא שזה לא נשטף. לא מצליח להיזכר מי זה היה שאמר לו שזו עבודה זמנית כשדיבר על להישאר כאן לאורך זמן. אחרי למעלה מעשרה חודשים העבודה לא נראית זמנית. מרגיש צורך להשתין לפני שהוא יוצא, אין אף אחד ליד המשתנות. אם ישתין במשתנות שמול הדלת אז זה שייכנס יוכל לראות אותו, אם ישתין באלה שבצד הדלת זה שיוצא ייראה אותו. בוחר להשתין באלה שמול הדלת. הזין נשלף החוצה בקלות מפתיעה, ר.ו. מגלה שהכפתורים לא היו רכוסים ושזה היה מסוכן ומזל שהחולצה הארוכה הסתירה, אבל לא בטוח שכל הזמן היא עשתה זאת. העפעף הימני מרפרף. ר.ו. חושב שאם מישהו ישים לב אז יגיד לו שהוא קורץ לזין שלו כדי לסמן לו שהוא עושה עבודה טובה ושימשיך ככה. כשמביט על ידית המשתנה נזכר שמי המשתנות הימניות לא נוזלים מעצמם אחרי השתנה ומגלה שזו אחת מהמשתנות האלה ולוחץ כלפי מטה את ידית הברזל הקצרה. מחוץ לספריה, מישהי שמדברת רוסית עוברת לעברית עילגת כשהוא עובר לידה. בודק אם התוית של החולצה לא מלפנים. "הכל בסדר." "משוך." פותח כלפיו את דלת העץ ופוסע כלפי הדלפק כשהוא מרגיש שהמבטים שבוחנים אותו מבקשים לראות עליו סימנים שהוא מודע לכך שהוא נבחן במבטיהם. הוא מנסה להיות קול (cool) ולא מתייחס למבטים.

עומד בעמדה של ”סידור ראשון“. מישהי שואלת "איפה הג'ורנלים?" מראה לה בידו "פה." ומיד שואל "מה השם שלו?" ומבין שהוא עירני היום כי כל יום הוא רק חושב לשאול. ואולי הוא רק רוצה לעזור, או שהיא תלך מפה. לוקח עגלה שנמצאת ליד ה”סידור ראשון“ של הגוש הכחול לכיוון של הסידור הראשון של הגוש הכחול ולפני שנתקל באחת העובדות אומר "סליחה" כדי שהיא תזוז לפני שהעגלה תפגע ברגלה ותוך כדי עושה “pause” בדיסקמן ויוצא שביקש סליחה על שפגע ברגלה. רואה מישהו עם מראה מזרחי שלא עובד בקומה הזאת יוצא מהדלת שמיועדת לעובדים בלבד ומבין שהוא ערבי. "האלו רובי" שומע קול רחוק. מביט הצידה לכיוון הקול ורואה שאיש לא מתקרב אליו וגם איש לא מביט לכיוונו. מישהי אומרת לאחת הספרניות שקר לה; "היא מזרחיה ולכן קר לה" חושב ר.ו. (וגם מעלה בזכרונו מחשבה ישנה על כדורגלים ישראלים ממוצא מזרחי שמשחקים באירופה בקור או שמייצגים את ישראל במשחקים בינלאומיים ובגלל חוסר עמידות טבעית לקור הם נמצאים בעמדת נחיתות לעומת השחקנים המקומיים - כמה היה יכול להיות טוב לו הוא היה משחק במקומם). לידו, מסדרת ספרים בעגלה עובדת שמעולם לא ראה אותה מחייכת. הוא תוהה אם היא לעולם לא מחייכת או שרק בעבודה היא לא מחייכת - פעם חשב שראה אותה מחייכת בקומה 3 כשלא עבדה והלכה עם חברה - אבל היום הוא מבין שטעה ושזו היתה מישהי שרק דומה לה - ואם היא לא-מחייכת רק בעבודה האם היא מזוייפת? היא עובדת די ותיקה והוא מקווה שהיא לא מבינה שבזמן האחרון הוא עובד פחות מהר משעבד פעם באופן ניכר. תוהה מה חושבים עליו העובדים האחרים, אם הם לא כל כך עסוקים בעצמם בשביל לחשוב עליו ואם הם חושבים שהוא שונה מהם, אם הם חושבים שהוא שונה מהם יותר משהם שונים מאחרים. מישהי מתקרבת והוא עושה כאילו איננו מבחין בה למרות שהוא מוכן לענות לה על כל שאלה ולמעשה הפסיק לסדר והתנועות האיטיות מרמות. "סליחה?" ר.ו. מחליט להביט בה. לוקח לה זמן עד שהיא פותחת את הפה והוא רוצה לעזור לה למרות שהיא שמנה אבל אין לו מושג מה היא רוצה להגיד בגלל שהמילים מתבלבלות עוד שהיא בתחילת המשפט (אם זה הולך להיות משפט). היא שואלת אותו אם ראה דפים על השולחן. הוא מסיר מעליו אחריות בהשיבו: "לא הייתי כאן בשעתיים האחרונות." בחורה יפה עומדת בין עמודות המדפים כשהוא עונה, היא מבינה שהוא עובד בספריה ושזה בסדר לשאול אותו שאלות אז היא שואלת אותו איפה אפשר למצוא HB 350.6. הוא חושש להראות יותר מידי נלהב לעזור כדי שלא יחשבו שהעזרה היא בשבילו פעילות חברתית וגם כדי שלא ייקרה כמו שקרה כעת - יחשבו שהוא מחכה שייפנו אליו לעזרה. ר.ו. רק מרגיש שהיא יפה כי הוא לא מסוגל להסתכל עליה ואחרי שהוא עונה הוא מחפש אותה איפה ששלח אותה. עובר במקביל לה, ליד השולחנות ומרגיש שהיא רואה אותו לכן נסוג וחוזר לאסוף ספרים מהשולחנות. חוזר לעגלה. מישהי מחפשת בעגלה שלו ושואלת "איפה זהHV ?" ר.ו. מסמן לימינו ואומר "פה זה”סידור ראשון“." מביט לרגע באיזור הכוס שלה ומיד מרים מבטו, נבוך. הוא מרגיש שההוראה שלו היתה כללית מידי אבל לא רצה להראות לה בדיוק איפה זה XV כדי שלא תבחין שהיה מעוניין במיוחד לעזור לה ושמח שהיא שאלה אותו כי היא יפה (שיער חום-גולש, סוודר אפור-בהיר, פנים סימטריות). רואה שהיא מחפשת בגוש הירוק ומרגיש שזה לא יהיה הוגן מצידו אם לא יפנה אותה למקום הנכון, "פה זה HV." הוא אומר, מצביע על מדף אמצעי בגוש הצהוב ומרגיש שהיא עלולה להרגיש שזכתה לתשומת לב-מיוחדת. "אה, אבל גם פה מצאתי כמה HB." ר.ו. מבין שעשה טעות גסה בשמיעה - טעות מהסוג שאופיינית לערבים  בדיבור - ולכן הוא מחליט יותר לא לעזור לה ורק אומר "אה, אז זה לא צריך להיות שם." בטון קורקטי, כאילו לא רק שלא ייתכן שהוא זה ששם ספרים לא במקום אלא שמי שעשה זאת שגה שגיאה חמורה. רואה שמישהי באיזור המילונים נראית אובדת עצות. תנועת גופה מתחילה לפנות אליו ור.ו. מבין שהיא עומדת לשאול אותו שאלה. היא שוקלת לשאול ומתחרטת. היא פונה לכיוון הספרנית שבדלפק. כשהוא מתכופף להרים ספר מהשולחן בטעות לוחץ על כפתור ”repeat” שבדיסקמן שבכיס ושומע שוב את הלה-קרימוזה. אבל זה הקטע האהוב עליו אז הוא לוחץ שוב. ושוב. "לא טוב לשמוע אותו דבר הרבה פעמים - זה נשחק." רושם בראשו. מרגיש שהמכנסיים חושפים קצה מישבנו כשהוא מתכופף. לפני שבועיים הזוג הזה היה טוב, כעת צריך חגורה. שם לב שפזורים ספרים על התאים של ספרי יע"ן באיזור של האנציקלופדיות. בזמן שהוא מסדר מישהי שואלת אותו "איפה בריטניקה?" "פה." "אה." - מביעה הקלה לנוכח הנונשלנטיות בה הוא מוצא את מבוקשה. רואה כרך ב' של "חשבונאות פיננסית" שנת 2000. יכול לספר על זה לאחותו אם ידברו בטלפון. זה יכול לעניין אותה ואם היא יודעת שזה כבר יצא אז לפחות זה יראה שהוא יודע במה היא מתעסקת או שהוא מעודכן או שהוא באמת עובד בספריה. נתקל ב”HW”. לא זכור לו שיש “HW”. מחפש במדפים ולא מוצא. כשיחזור לעמדת הסידור הראשון יניח את זה במדף של "קומות אחרות" שמיועד לקומה 3. שם הם יבררו מה זה ויחזירו את זה כמו שצריך (אם בכלל זה צריך להיות בקומה הזאת). חושב על המשפחה שלו, על אחיו של גיבור סיפור שהוא כותב. רושם בראשו: "הוא טוען שהוא לא מבין בספרות, אבל מי צריך להבין בספרות? אני עצמי לא מבין. ומי שלא מבין בענייני רגש - מדוע הוא מבזבז מקום וחמצן? ולאחרונה הוא קונה ספרים של ז'ורז' פרק ושל אחרים נחשבים כמעט מידי שבוע." מרגיש שיש לו חום אבל שהחום ממלא אותו אנרגיה. מישהי הולכת לאט והוא חושב שהיא עומדת להעצר ולשאול אותו משהו, לכן לוחץ על “pause” ומביט לאיזור שלה בחשש-מה. היא לא שואלת דבר והוא מבין שהילוכה איטי בגלל שהיא בוחנת את הכרטיסיות שבדופן העמודות, מחפשת את טווח הספרים בו כלול הספר שהיא מחפשת.

ר.ו. אוחז בדופן הקידמי דמוי המעקה של עגלה שמסודרת לגוש הצהוב בשתי ידיו. בדרך לגוש הצהוב, הוא מכוון את העגלה לכיוון "השביל" שבין שני התת-גושים. לא נזהר שלא להיתקל במישהי עם העגלה כי ניכר עליה שהיא לא נזהרת שלא להיתקל בעגלה. היא הולכת בחוסר תשומת לב לסביבה ללא שהיא מביטה קדימה תוך שהיא עסוקה במכשיר הטלפון הסלולרי שלה. לפני שכמעט נתקל בה הספיק להביט בגובה הכוס שלה. עובד אחד גוער בו "מה אתה עושה?!" ר.ו. מסביר שהעגלה מסודרת ושהוא הולך להחזיר את הספרים למדפים. "אבל זה שלה." ר.ו. עוזב את העגלה כשרואה מישהי מתקרבת. "אין פה בלעדיות" ר.ו. מפטיר ביובש. העובד לא מגיב. עוד לא קרה שעצרו אותו כשלקח עגלה שמישהו אחר סידר. זה מקובל שלא זה שמסדר גם מפזר. ובכלל, עגלה "מוכנה" יכולה להיות להיות מלכודת כשהיא כל כך מלאה - מוטב לסדר לבד עגלה לא כל כך דחוסה מאשר לקחת עגלה "מוכנה" דחוסה. ר.ו. מסדר את הספרים של הגוש הכחול X2 בעגלה. יש ספרים גם בספרי היע"ן - Y2. אומד את הכמות המשותפת במבט ממושך ויוצא ששניהם יכולים למלא בדיוק את שני צידי העגלה. יוצא לגוש הכחול. הוא מתחיל לפזר את הספרים במדפים. מחפש איפה “Journal of Economic Litreature” (AI100 E4 J6) זה Y2 אבל לא במדפים הרגילים של הגוש הכחול אלא במדפים שבכונניות ליד השולחנות, המספר שלהם מתחיל בAE100- ונמשך בAI100- אבל זה לא עוזר הרבה כי המספרים מאוד צפופים לכן הוא רק יודע שזה צריך להיות בכלכלה. הוא מבחין בג'ורנלים של סוציולוגיה אבל אלה מספרים גבוהים מידי לכן הוא הולך ליד דלתות הקומה אל עבר איפה שהוא יודע שיש ג'ורנלים של קומוניקציה ועובר אותם כי נדמה לו ששם זה כלכלה אבל הוא מגלה ששם זה אנתרופולוגיה (“Journal Of Anthropolgy”) ומבין שכלכלה זה בצד השני והוא צריך לחזור אחורה ומולו הוא רואה הרבה ספרים בצבע של הספר שיש לו ביד והוא מבין שזה מוכרח להיות זה (למרות שהוא קצת עיוור צבעים) כי הוא רואה שיש חלל ושם הוא דוחף את הספר ובודק אם זה זה ואכן הכרכים ליד הם “Journal of Economic Litreature”. ממשיך ללכת וחוזר לאחור, בודק שוב, ושוב מגלה שהכרכים הם של “Journal of Economic Litreature”. הכל בסדר. אין בY2- שבגוש הכחול כרטיסיות עליהן רשומים מספרי הספרים (מ.. עד...) כנראה בגלל שיש רק שתי עמודות ור.ו. לא מצליח להיזכר אם JX985 זה בעמודה הראשונה או השניה. מישהי שואלת אותו אם אפשר לשאול אותו משהו. היא שואלת בחשש-מה ומה"כן" העצבני-משהו היא מבינה שאולי לא היתה צריכה לשאול. היא שואלת איפה “Journal of Contemporery Religious”. "אני לא מוצאת את זה. יש קונטמפוררי אוף אקונומיקס וקונטמפוררי אוף סוסייטי." הוא אומר לה שהוא חושב ש”Journal of Contemporery Religious” לא בקומה הזאת. היא מבחינה שהוא לא בטוח בכך. הוא מוסיף בקול רועד מעט ובמילים שחלקן מחוברות טונלית ללא היגיון רטורי מפאת ההפתעה מעצמו על שהוא אומר משפט שיכול לומר ספרן מקצועי: "ריליג'ס זה באחד התחומים של מדעי הרוח". הוא מחכה שהיא תתרחק ואז הולך לבדוק אם זה באמת לא בקומה הזאת. משאיר ספרים על המדף כשהיא שואלת אותו. הוא לא יודע זאת. אין הרבה ספרים להחזיר. נכנס אל בין העמודות כדי להחזיר את “World Development Report”וחוזר מיד לעגלה כי מאוד מסריח שם. הוא יודע שהוא חייב להחזיר את הספר אבל מקור הריח עדיין מעיין בספר בעמידה והריח לא גווע כי הוא ממשיך להפליץ. הריח מגיע אל ר.ו. עוד כשהוא ליד העגלה, מחוץ לעמודות. ר.ו. היה רוצה באיזו דרך להביא לידיעתו של הבחור שהוא תקע נוד - במקרה שהוא לא יודע. מחזיר את כתב-העת למדף בפעולה זריזה ומיד מסיע את העגלה, מהר ככל שהוא יכול, לכיוון הסידור הראשון. שומע "רובי" בקול נשי חלש אבל לא מצליח לזהות מאין זה בא. בא מישהו. אחד העובדים. הוא נעמד לידו. ר.ו. מפסיק את עבודתו. ר.ו. מוריד את האוזניות מהאוזניים והעובד לא פותח בדיבור. קשה לו לשמוע כי בגלל ששמע בווליום כל כך גבוה נוצר לחץ בלתי-רגיל על עור התוף ועדיין נשמע רחש באוזן שמאפיל על הנאמר לו. ר.ו. מבין שהוא רק רוצה להסתכל איך הוא עובד. העובד מסמן לו להוריד את האוזניות באוזניים בתנועת יד שמחקה את פעולת הורדת האוזניות ומבקש ממנו להחליף איתו משמרת ולעבוד מחר בבוקר במקומו. "אבל אנחנו לא יכולים להחליף, אני לא עובד מחר." "לא להחליף, אתה תעבוד במקומי." ר.ו. מסכים וכשהוא מדבר הוא משווה לפרצופו הבעה מרוחקת - כאילו משהו חשוב בהרבה משיחתו איתו מטריד אתו. הוא צריך לעבוד בבוקר, 6 שעות בהשוואה ל5- שהיה אמור לעבוד מחרתיים בערב, אליהם היה מוכן. יש הבדל גדול בין לעבוד 5 שעות ולעבוד 6. 5 שעות זה רק רמז לקושי, 6 זה תחילתו של קושי. והבקרים תמיד קשים. מסכים בגלל שקשה לו להגיד לו לא כי הוא מכיר די טוב את תחושת הדחייה ובהתחשב בכך זה יהיה קטנוני ואכזרי להניח לאחר לחוות אותה ובגלל שהוא לא רוצה שהעובדים ישנאו אותו וגם רוצה קצת להיות מחובב ובגלל שהוא עייף מידי. "אז יש הסכמה עקרונית?" "כן." מרגיש שהקול שלו נשמע קטן ומרגיש שהוא חייב להודות בפני עצמו שזה לא בגלל הפער בין תהודת המוסיקה והאוויר אלא בגלל הקול של בועז - והידיעה שהקול של בועז לא גדול במיוחד רק מדגישה את קטנות קולו מבחינה אובייקטיבית. מרגיש מטומטם שהסכים, שהסכים מהר כל כך, מהר מידי והוא יודע שמילא אם רק הוא היה מרגיש אבל מרגיש שגם העובד שיעבוד מחר במקומו יודע שזה היה מטומטם מצידו להסכים כל כך מהר. "בגלל שלא רע לו כשרע לו" כותב בפנקסו. מנסה לכתוב ברור כי אתמול לא הבין כמה משפטים בגלל שבשביל לא להבין מספיק שמילה אחת לא ברורה וזאת המילה שהזיכרון צריך (בשביל להשלים את החסר) - וזאת סיבה לקנות עט. הוא לא יבחן עטים אלא יקנה עט כמו זו שנגמרה - שחורה, 0.5, לא Pilot. מישהי מפריעה לו להחזיר ספר למקום. היא נמצאת איפה שהספר צריך להיות. היא כפופה ורוכנת על המדפים התחתונים והוא מחכה והיא לא זזה. הוא לא רוצה להפריע לה אבל הוא צריך להיפטר מהספר שביד אז הוא שם אותו במקום שהוא יכול לשים מבלי להפריע לה – מקום שקרוב לאיפה שהספר צריך להיות אבל לא בדיוק ומצטער על כך. משתדל להניח לפי סדר הכרכים אבל לפעמים זה לא יוצא. פעם לא היה מתייחס בכלל למספר הכרך, פעם היה מקפיד על כל כרך. רושם בראשו: "אסור שיראו את המאמץ, אסור שיראו שהוא נאבק." הטלפון בדלפק מצלצל. יש מישהו בדלפק עד 19:00. אף אחד לא ירים את הטלפון. זה שצריך להישאר עד 10 יצא להפסקה. ר.ו. יודע שאין טעם שיענה כי אין לו מושג לאיפה העובד צריך הסעה וגם נזכר שפעם שעברה שהרים, לפני שבועיים בערך השאיר אחריו שני כרכים של "ירחון סטטיסטי של ישראל" שהשאיר בדרך בגלל שרצה ללכת לטלפון ולהראות קול ולא לרוץ, אבל כשחזר לא זכר איפה הניח אותם.

הוא צריך להשתין. מרגיש שצריך להשתין. הוא יודע שתחושה המסויימת הזו משלה כי הוא מכיר אותה ויודע שהיא לא מובילה להרבה שתן ולכן יתאכזב שילך ואחרי שייצא זרזוף ספוראדי מעליב ינענע את הזין באויר מתוך ידיעה שיצטרך ללכת עוד פעם עוד כמה דקות. עליו להתאפק: יש לצבור כמות גדולה של שתן ואז לשחרר הכל בפעם אחת. הוא ממשיך בעבודה והצורך להשתין ממשיך להטריד אותו. כשהוא עובר ליד דלת הכניסה אחד הסטודנטים בוחר להגיד לו "להתראות" וגורם לו לחשוב שזה טוב שסטודנטים מזהים אותו (שהוא אישיות שמזוהה בשל תפקידה עם תפקידה) ולתהות כמה כאלה יש. הטלפון שוב מצלצל. ר.ו. הולך כל הדרך מהגוש הכחול וכמה מטרים לפני הטלפון הוא רואה את העובד מתחיל ללכת לכיוון הדלפק ולרגע חושב להניח לו להרים את הטלפון כי זה כנראה בשבילו אבל לא רוצה להראות מהסס לכן מרים את הטלפון. "קומה 2, שלום." "מדברת בת-חן." "כן?" שתיקה. "אני מארגנת את ההסעות." "רגע. אני אקרא לו." "זה בקשר להסעה." מתפלא שהעובד לא הרים את הטלפון כשהוא נמצא ממש ליד, בעמדת הסידור הראשון. הטילפון צילצל בערך חצי דקה לפני שר.ו. ניגש אליו. כשחוזר לפזר ספרים בגוש הכחול חושב שהיה חכם יותר מצידו לו היה שואל אותו לאן הוא צריך להגיע והיה אומר לה במקום להטריח אותו לטלפון. "אתה עובד פה?" מישהו שואל. ר.ו. יודע שכעת ישאלו אותו הרבה כי הספרנית הלכה ושוב לא חסה על העובדים ולא סובבה את השלט המשולש שעל הדלפק שמפנה את הנזקקים להדרכה בקומה 3. "אני עובד פה אבל אני לא ספרן." לא בטוח אם עדיף להגיד "אני לא ספרן מקצועי." כי אתמול כשאמר הרגיש שזה לא נכון כי רוב הספרנים לא מקצועיים - הם סטודנטים שצברו ותק בעבודה. "איפה זה BF?" "גוש צהוב."

הגרון דוקר.

יוסי עושה ביקורת לילה - בודק אם כולם נמצאים. לפעמים הוא בא בערך ב8- ויושב בחדר שלו ומרשרש. ביום שני, לפני שבוע בדיוק, הוא היה פה בשעה הזו. או שאולי הוא מודע לזה שמצפים לו השבוע באותה שעה - אז הוא רנדומלי. ר.ו. יודע שזה טוב שהוא עובד מבלי שיוסי יודע שהוא יודע שהוא בא. אומר ליוסי "שלום" כשרואה אותו יוצא כדי שיוסי יהיה בטוח שהוא לא ידע שהוא נמצא, כשהוא מבטל את האפשרות שיוסי מתוחכם דיו כדי לדעת שהוא יודע שהוא יודע שהוא יודע. אסור שהחדש יראה אותו רושם. הוא בחור סקרן למדי והוא יכול לדבר. שומע צעדים מהירים בכיוון שלו ויודע שלא יספיק להניח את הפנקס והעט בכיס לכן שם אותם על המדף וממהר ל”סידור ראשון“. החדש מביא עוד ועוד עגלות עמוסות: מהקומה התחתונה, מהקומה העליונה, מהאולם. המשמרת שלו נגמרת עוד 10 דקות. הוא משאיר לר.ו. הרבה עבודה: או שהוא עובד חרוץ מידי או שהוא סתם מניאק. חוזר למקום שם השאיר את הפנקס והעט ומכניס אותם לכיס: מרגיש שלא יכול היה לשכוח מהפנקס והעט אבל יודע שלולא היה נזכר עכשיו לא היה נזכר לעולם.

"בסתר ר.ו. משלח מבטים חשקניים כלפי הכוסים הלמדניים. כשהראש מורם הוא מיד מסיט מביט. לפעמים זה מאוחר מידי. את דלת העץ הכבדה ר.ו. פותח בדחיפה מבפנים בזרוע ולא ביד - או במשיכה מבחוץ ברגל, כשהיא מעט פתוחה. שותה מים. מחוץ לדלת הספריה יש מושב ארוך בו יושבים אלה שמדברים בפלאפון או מעשנים. יש שם ספרים לעיתים נדירות - כעת יש שם ספרים. ר.ו. לא אוסף אותם כדי שייראה שהעומס לא היה אשמת העובדים אלא אשמת הסטודנטים, "אפילו שם הם השאירו ספרים."" זה יכול להתפרש כהזנחה, שהסיבוב באולם לא היה שלם - כי יוסי איזה בוקר העיר בנימה של רוגז כשמצא ספרים מחוץ לאולם.  "הספרים לא יחזרו מעצמם - מישהו צריך להחזיר אותם." אומר לעצמו כשהוא לרגע מהסס אם לעבוד ממש טוב.

עוד מעט נגמרת העבודה והוא ירגיש טוב. "אני מרגיש טוב. תחושה של שחרור." רושם בראשו. זוכר להחזיר למדף את הכרכים של מבקר המדינה שהיו ליד הבחור העסוק ההוא. כעת יש שם רק ספר אחד והוא מחליט לא להחזיר אותו. "מעט מידי ומאוחר מידי". מרגיש מזיע ונדמה לו שיש גם ריח אבל הוא לא מעז להריח. נזכר שיש לו ספיד-סטיק בכיס של התיק. הולך לחדר ספרניות, מוציא אותו מהתיק ושם בכיס של המכנסיים. בשירותים הוא מעלה בדעתו שיש גברים שעושים זאת בפומבי, כשם שיש נשים ששמות ליפסטיק בפומבי.

ככל שקרב קץ היום הוא מרגיש יותר טוב. "זו אותה הזדהות ארורה של הגוף והנפש והנשמה עם גורל הבריאה." אומר לעצמו.

הוא יודע שאסור לו להפסיד את העבודה כי אבא מרוצה כשהוא עובד וגם כי שניהם בבית זה אסון. יש פחות משעתיים לסוף. "כשיש פחות משעתיים לסוף אפשר לספור את הדקות והזמן עובר מהר יותר מהחישוב שלו." רושם בראשו.

"הוא נחרד לרגע כשהוא תופס שכמו שהוא יודע איזה עובד הוא עובד גרוע ואיזה טוב - כדי לדעת עם מי הוא צריך להגביר את קצב העבודה ועם מי הוא הוא יכול לעבוד לאט - גם הם יודעים. "אני עובד גרוע כדי שלא אצטער שאפוטר." רושם בראשו, אבל מרגיש שאת זה צריך גם לרשום בפנקס. נכנס בין העמודות המרוחקות יותר מהדלפק של הגוש הצהוב. ממהר לרשום מחשבה כדי לפנות מקום בזיכרון למחשבה שתבוא אחריה. רושם בפנקס "הוא רושם בראשו שהוא עובד גרוע כדי שלא יצטער שיפוטר אבל יודע שהאמת היא שהוא עובד גרוע כי הוא חרא של בנאדם שההנאה שלו בחיים זה לדפוק גם לכל השאר את החיים." מישהו מתקרב. מאוחר מידי להכניס את הפנקס לכיס וגם זו מחשבה שברירית מידי בשביל להניח לה לנפשה. ממשיך לרשום, מפוחד מעט. האיש עובר מאחורי גבו. אם זה סתם סטודנט שהבחין בזיקה שלו לעגלה שליד העמודה - זה לא עיסקו שהוא עובד שמשתרלל, אם זה אחד העובדים.. - כל עוד לא שומע "שלום." הכל טוב. זה שעובר כעת נעצר. לא שומע "שלום". נרגע. גמר לרשום. השוליים השחורים בולטים מהכיס והוא מכניס אותם למטה ומבחין שאפשר לדעת שרשם לפי זה שאת העט הוא מכניס כשהוא הולך בשביל בין העמודות ומחליט לזכור לא לעשות זאת פעם הבאה כי זאת שיושבת בדלפק מסתכלת." משתיק את המוסיקה כשהוא לוחץ על play שנית. לא תמיד הוא עושה את זה כשהוא רושם. הוא משתיק את המוסיקה כביכול כדי שלא תפריע ותמשוך תשומת-לב וכך ייתפס אבל למעשה כדי להגביר הריכוז ולהיות לא-מושפע מהדינמיקה הרוחנית של המוסיקה. שומע צעדים אבל הם לא מתקרבים לכיוון שלו. מחזיק את המכסה של העט בפה ומרגיש מגוחך ונבוך - אולי הם חושבים שזה רמז לנטיותיו המיניות, אולי הם חושבים שהוא מוצץ. אם כשיחזור ישאלו אותו למה הוא כל הזמן נכנס למעבה הגוש הצהוב הוא יגיד שהוא מגדל שם אוגרים, שהוא מביא להם אוכל. מישהי עוברת באיזור החיצוני של הגוש הצהוב, ליד הגוש הצהוב, עם עגלה. לרגע חושב לעשות כאילו הוא מעתיק את מספר אחד הספרים שעל המדף אבל היום זה לא נראה אמין ואם זו אחת העובדות זה ודאי לא ייראה אמין. ברגע הראשון הוא חושב להניח את הארנק והעט על המדף אבל נזכר שנהג כך בעבר וזה מסוכן כי מישהו יכול לעבור ומיד להבין שזה שייך לו מקירבתו - אבל הוא יודע שלא יספיק להכניס לכיס לכן לוקח את הפנקס והעט בידו והולך אל מחוץ לעמודות כשגבו מופנה אליה - לאיפה שהיתה - וממשיך חזרה אל מחוץ לגוש הצהוב. שם הם עוד עסוקים בפריקה, אבל הוא חייב לרשום - לכן חוזר לאותו מקום שהיה קודם (בלי להתכוון) כשהוא חולף ליד החדר של יוסי, לא דרך "השביל" החוצה את הגוש - ורושם. מנסה לרשום ברור כי הגיע למסקנה שכשהכתב ברור ההעתקה נמשכת פחות זמן. צר לו על שכתיבתו מעמיסה על שאר העובדים - ההתגנבויות לגוש הצהוב. הם צריכים לפרוק עגלה בלעדיו (והוא זוכר שפעם החזיר ספרים למדף בזמן שהאחרים פרקו עגלות ויוסי התרעם על כך. וגם: כל פעם שמישהו בא עם עגלה מלאה כולם נרתמים למשימה: ידוע לכל שאת מלאכת הפריקה צריכים כולם לעשות ביחד.). אולי עדיף שאחד העובדים יתהה בפניו על כך, באופן מרומז אפילו. אבל ר.ו. מניח שהם לא שמים לב ולולא היה מניח זאת לא היה מתגנב. כשהוא חוזר, אף אחד לא אומר דבר. מרגיש שצריך לעבוד טוב. מחפש בעגלה את הגוש שיש ממנו הכי הרבה ספרים כדי שיוכל לקחת הרבה ספרים במכה וכך יחסוך הליכה וגם זמן. שם לב שגם העובדת שפורקת ספרים בקומה שמנגד מחפשת ספרים ששייכים לגוש מסויים ולכן מחליט להמשיך בכך ולעשות זאת יותר טוב, עכשיו כשהוא יודע שלא רק הוא לא פורק כמו שיוסי רוצה (ללא "לברור"). נזכר שאתמול סידר באופן רנדמולי - פשוט לקח כמות גדולה של ספרים ביד והרגיש שזה עבר די מהר (ולכן התאמץ פחות) וגם הרגיש שזה לוקח לו פחות זמן. כעת הוא לא בטוח שזו שיטה די מהירה והוא גם מרגיש שהיא מסתכלת עליו איך הוא מתרוצץ מגוש לגוש וחושבת שהשיטה שלו לא חכמה ושהיא למעשה לא-שיטה, אבל הוא מרגיש שהוא כבר לא יכול לחזור ולהתייצב מול הספרים ולברור אותם לפי גושים, כי הוא לא מסוגל לחשוב. מרגיש שהוא עובד ככה מהר, בלי לחשוב - חושב: "אני שאקיל אוניל של הספרים!" כשהוא מעביר את הספרים מיד ליד כשהוא עומד במקום אחד, באמצע הגושים, ובתנועה חדה מניח כל ספר במדף המתאים ומרגיש שגם היא חושבת שהוא כזה, כי היא שומרת מרחק - מכבדת את שליטתו בהיי-פוסט. מרגיש שצריך לעבוד טוב. ר.ו. לא מניח לזה שעובד איתו לקחת את שארית הספרים בעגלה ולמרות שיש שם די הרבה ספרים הוא לוקח הכל לבד תוך שהוא מבחין שזה שעובד איתו חזר לעגלה כדי לקחת את מה שנשאר וידיו כבר נשלחות אל הקומה העליונה של העגלה והוא מפסיק פעולתו כשהוא מבחין בר.ו.. ר.ו. מניח את העגלה שסידר ליד הסידור הראשון של הגוש הצהוב אבל אין שם הרבה ספרים ויש שני עובדים לידו. כעת צריך לסדר את הספרים שנפרקו בעגלות ולהשיבם למקומם. אחת העובדות לוקחת את העגלה שסידרה לגוש הצהוב ומסיעה אותה מהכיוון של החדר של יוסי - לא דרך השביל שבאמצע הגוש ור.ו. מבין שהיא עושה זאת כדי לגלות לאן נעלם לפני כמה דקות, כשרשם. מישהו עומד ליד הדלפק ומביט אליו. ר.ו. עושה כאילו הוא שקוע במוסיקה ולא מבחין באיש. האיש מתקרב לעמדת הסידור הראשון ולא ניגש לר.ו. כי הוא רואה שהוא שקוע במוסיקה ומאחוריו יש עובדת שאותה אפשר לשאול או שהוא בוטח בר.ו. פחות מאשר בה. ר.ו. לוחץ עלpause  ושומע את האיש מספר שאמרו לו שאפשר להניח מפות בקומה 2 ושואל איפה אפשר להניח. העובדת לא יודעת לענות אבל היא יודעת שר.ו. עובד ותיק ממנה ור.ו. מופתע כשהיא נוגעת בו. הוא מוציא את האוזניות מהאוזניים - קודם את הימנית ושומע שוב את הסיפור ואומר "לא ידוע לי. אבל יש ספרנית בחדר ספרניות - אולי היא יודעת." מרגיש שלא שגה במילותיו ואולי העובדת יודעת להעריך זאת. אחרי שנגעה בו היום מרגיש שיש לו סיכוי איתה לכן את הספר במדפים של כתבי-עת שהיא שכחה לשים בעגלה (ולפני זה לא האיר תשומת ליבה לכך) הוא לוקח בידו, קרב אליו ומושיטו לעברה במילים "זה גם שלך." היא אומרת "תודה." כשמביטה בעגלה והוא מבין שהיא לא אדישה כמו שחשב. ר.ו. נכנס לחדר ספרניות כדי להביט בלוח שעות העבודה לכאורה ולמעשה כדי לאפשר להם לבחור איזה גוש שהם רוצים ולהסיר מעליו את נטל הבחירה. מוצא את עצמו שקוע בספירת שעות העבודה השבועיות שלו ומפסיק כשהוא "מגלה" שרוב שעות העבודה שלו בערב. זה טוב שיוסי נתן לו לעבוד בערב. הוא מעדיף לעבוד בערב כי אז יוסי לא נמצא. זוג מגחך באחד השולחנות. אולי הם ראו אותו רושם. הוא מקווה שהעובדים לא שמים לב שבקושי נשארו ספרים לפיזור ב”סידור ראשון“ ולכן צריך לעשות סיבובים ובינתיים הוא הולך לשתות מים וחוזר. כשהוא גומע קילוחים קלים של מים הוא מקווה שהם יעלמו - אבל רואה שהם עוד שם כשהוא פותח את דלתות הקומה ומבחין שהבחינו בו לכן הולך ישר, ל”סידור ראשון“ ונעמד ליד עגלה כשגבו למדפים. העובד שלימינו מצביע על עגלה אחרת ור.ו צריך לצאת עוד חצי שעה אז הוא מקווה שהוא לא מצפה שייקח את העגלה ויפזר אותה כי אין לו זמן בשביל זה. העובד מדבר במבטא רוסי ואומר "יש שם בכתבי עת, ספרים." ר.ו. שומע את עצמו אומר בקולו: "להשלים סיבוב? טוב." הוא אוסף את הספרים באיזור של הפינות ישיבה האישיות שסמוך לגוש הכחול. חשוב שלא יישארו ספרים למחר בבוקר, כי גם לו יש אחריות מסויימת, כי הוא נשאר כמעט עד הסוף. פזורים על שולחן כרכים רבים של "דו"ח מבקרת המדינה" והוא מחליט להחזיר אותם למדפים כבר עכשיו כדי לחסוך למחר, אלא שהפעם יעשה זאת באמצעות העגלה ולא בידיים כך שזה יהיה קל יותר וגם מהיר יותר - את כולם הוא מעמיס  על העגלה. שם לב שיש די הרבה ספרים לקומות אחרות - DN, NA, PA (ספרים שאין צורך לסדר במדפים כי הם הולכים לקומה 3) ושיש הרבה שולחנות שיש עליהם ספרים ותיקים לצד השולחן - שזה אומר שאחרי שהם יילכו יהיו הרבה ספרים אבל כעת העבודה תהיה פחותה. תוהה אם הוא דואג שלא ישארו ספרים רק כי הוא חושש לחטוף מחר נזיפה מיוסי - לא זוכר שהוא נוהג כך כשהוא לא עובד בשעות האחרונות שהספריה פתוחה. שם לב שיש כרטיסיות עליהן מצויינים מספרי הספרים בדפנות עמודות Y2. זה חדש. העומס יהיה גדול מידי. מחר ישארו ספרים במדפים של הסידור הראשון. שתי הקומות של העגלה מלאות לגמרי, משני הצדדים. יוסי לא אוהב שיש ספרים במדפים של ”סידור ראשון“ בבוקר ועוד פחות מזה שיש ספרים על העגלות. אולי מוטב שלא לעשות סיבוב בשעה מאוחרת זו, אבל זה כבר לשיקול דעתו של זה שנשאר אחרון. ר.ו. לוקח בחשבון אפשרות של נזיפה מחר בבוקר: יעשו סיבוב בקומה והעגלות יהיו עמוסות לעייפה וגם את זה יוסי לא אוהב לראות. כשהוא משלים את הסיבוב העובד שואל אם צריך לרדת למטה. ר.ו. שומע את קולו אומר: "אף אחד לא ירד למטה?". אין תגובה. "טוב, אז ארד למטה." הוא מרגיש שהם יכולים לחשוב שהוא מנסה להיות טוב אבל הוא מרגיש שהוא מנסה לעשות דברים כמה שיותר מהר "כדי לברוח מכאן כבר". הוא מרגיש שהם גם יכולים לחשוב שהוא נענה ברצון בגלל שהוא לא מסוגל להתנגד. נכנס לחדר ספרניות בהנחה שכל הספרניות כבר הלכו. מוציא מהתיק את התיק השחור בתוכו "שירים על חיי העולם הבא" עטוף שקית פלסטיק לבנה ומחזיר לתיק כשהוא שומע רשרושים מאחוריו מחשש שיראו את הכותרת ויובכו. “Do you know where is the men’s room?” שואל איש כסוף מעל גיל 50 במבטא אמריקאי. ר.ו. שמח שהצליח להבין אותו ועונה “Go outside..and then left..” האיש מתחיל ללכת, ר.ו. עוצר אותו: “No no, you should go floor... up..yes..” “and then left...” and then left...” . ר.ו. מרגיש שהאיש נבוך מעט אבל גם שהוא הגיב בקורקטיות - כך שלא הגביר את המבוכה. עוד מעט מתחיל משחק של מכבי נגד פאוק סלוניקי, בשלב שמינית גמר גביע האלופות. יכול היה להחליף משמרת ולראות את המשחק. חושב: אם יינצחו - זה יהיה מספיק טוב גם מבלי שאראה את זה, אם יפסידו - למה לי מפח הנפש? ובכלל, אין טעם לראות משחק לא מהתחלה כי זה כמו לקרוא ספר מהאמצע וגם יכול להיות שבדקות הראשונות אחת הקבוצות פתחה פער גדולה שנסגר במהלך המחצית וזו היתה הדרמה של המשחק כי המחצית השנייה היתה שקולה ונטולת מהפכים וגם מהדקות הראשונות אפשר לדעת מה יחסי הכוחות - אם בכלל יש טעם לראות את המשחק, אם יחסי הכוחות מאפשרים מהפך. מסדר עגלה לגוש הירוק ומסיע את העגלה לגוש הירוק. מישהי שעובדת שם מתקרבת אליו ונעצרת ליד העגלה שלו. היא משתהה במקומה בזמן שהוא מחזיר ספרים והוא חושב שהיא עוד קצת מסדרת את הספרים בעגלה שלה. זה די יוצא דופן שיש שתי עגלות שמפזרות ספרים לאותו גוש. כשהוא ניגש לעגלה לקחת ספרים הוא מגלה שהיא מעבירה ספרים מהעגלה שלה לעגלה שלו תוך שהיא ממלמלת בקול חלש ונדמה לו ששמע "סליחה". זה נראה לו בהתחלה כמו הפרה בוטה של זכות הבעלות שלו על העגלה אבל לפני שהוא יכול להגיד מילה היא כבר נעלמת והוא סולח לה כי היא עובדת חדשה וחש שהיא לא בטוחה במעשיה כך שאין פה כוונת זדון, אם כי ברור לו שכך יש הרבה יותר ספרים להחזיר למדפים. מישהי ממלמלת "סליחה" בשקט כשהוא מחזיר את הספר האחרון והוא עובר לידה מהר אבל ללא סכנה של התנגשות. מישהי נעצרת ליד העגלה שלו כשהוא מסיע אותה ולכן הוא שניה עוצר אבל רואה שהיא לא בטוחה שהיא צריכה לבדוק שם ולא יכול לשאת יותר במבוכה של להביט על הריצפה ועל הדיקט של פינת ישיבה אישית בזמן שהוא נותר נטול-תעסוקה באופן בלתי-מתוכנן ויותר מידי מודע לזה שהוא נראה לחלוטין אאוט-אוף-פוקוס - ולכן מסיע את העגלה והיא מגחכת כשהיא מבחינה בשאריות מבוכה ובהיסוס (לא בטוח אם לא היה זה בלתי-מתחשב מצידו לא להניח לה למצוא את מבוקשה) בזמן שהוא מסיע את העגלה. צליל הגיחוך נעים כי משמעותו ביטול יחס הרצינות שממנו נגררת המבוכה. מחזיר את העגלה ל”סידור ראשון“ תוך שהיא חורקת ברעש גדול וצורמני תוך הוא עושה עצמו מתעלם מהמבטים אבל מצטער שלא בחן טוב יותר את העגלה כי אז לא היה נוסע איתה ללא שהוא שומע מוסיקה באוזניות. מסיע את העגלה דרך סוף הגוש הירוק (ולא דרך תחילתו) למרות שלא הגיע לשם עם העגלה כדי להחזיר ספרים ונזכר שכבר עשה זאת בעבר אבל לא מבין למה הוא לא זוכר שאז זה נראה לו מוזר (להסיע אותה דווקא דרך שם): אולי בגלל שאז לא היה לא ספק שדרך שם הדרך יותר קצרה. יש מישהי שמסדרת ספרים בעגלה ב”סידור ראשון“, של הגוש הצהוב. נשארו לה שני המדפים שמתחת למדף העליון - כנראה היא לא מסדרת לפי סדר המדפים האלפביתי (מלמעלה כלפי מטה). עוד בערך 10 דקות היא תהיה בין העמודות של הגוש הצהוב, הרחק מדלת היציאה שמול הסידור הראשון והיא לא תשים לב כשייצא וגם אם תשיב לב: בגלל ותיקותו זה יהיה משום מתן היתר גם לה לצאת מוקדם והדבר יהיה לטובתה.

יורד לקומת הצילום. יש שם הרבה ספרים. אם יש עכשיו הרבה אז יותר מאוחר לא יהיה כל כך הרבה? אין לדעת. מספיק שאחד יחליט להוריד מדף שלם ולפזר אותו על השולחן ובאותה שנייה הוא ייצר עבודה ששעתיים של סטודנטים שמוציאים רק ספר אחד מהמדף ובכלל לא משתמשים בספרים לא ייצרו. ר.ו. כמעט גמר לאסוף את כולם. היו הרבה ספרים ליד מכונת צילום של מישהו קירח. הוא לא התקרב לשם. נזהר לא להפריע לאלה שמצלמים אבל לא נעים לשאול אם אפשר לקחת כל פעם, אז הוא לוקח כל מה שנמצא ליד המכונות. לפעמים נתקל בתגובות היסטריות כשהוא לוקח ספר שמצלמים אחרי שהתרחק כמה עשרות מטרים מהמכונה של הנגזל. לא היום. "חרדתו של המצלם מפני לקיחת הספרים המיועדים לצילום בזמן שהוא מצלם (כי אז יצטרך למצוא אותם מחר במדפים, שוב למצוא ושוב לרדת לצלם)" רושם בראשו. שומע מישהו משליך ספרים מאחורי גבו. הספרים האלה שייכים לקומה 2? רואה שזה שלמעלה X4 ומניח שגם השאר לא שייכים - לא בטוח אבל לא ניגש לבדוק כדי שזה שהשליכם (כנראה מישהו שעובד איפה שהמכונות שלא עובדות על כרטיס מגנטי ותפקידו להוציא ספרים אחרי השימוש מחוץ למתחם הזה אליו עגלות לא יכולות להיכנס בגלל המדרגה הגבוהה בפתחו) לא יחשוב לחינם ש"סיפק לו סחורה" כי ברגע שייראה את ר.ו. מתקרב לספרים שהשליך לא יסתכל יותר ורק יחשוב שסיפק סחורה וילך. מונח פלאפון על ספרים ליד מכונת צילום ור.ו. לרגע חושב לבקש "סליחה" ולצפות שהיא תרים את הפלאפון ותניח לו לבדוק אם אלה ספרים של קומה 2 אבל מרגיש ש"סליחה" לא עומדת לצאת לו מהפה כי הרבה זמן לא דיבר וההתרגשות הגדולה תחנוק לשונו ואז פשוט ייגע בפלאפון שלה וירגיש שהוא נוגע ברכוש שמאוד מאוד חשוב לה ללא רשותה והתנועה שלו לפיכך תהיה מאוד מהוססת וייתכן מאוד שיישמט הפלאפון מידיו כשיימהר להשיב לה אותו לידיה או מפאת תגובתה הרגשית מידי (שלא יוכל לשאתה על אף היותה צפויה) ואולי היא בכלל צריכה את הספרים שמתחת לפלאפון. מישהו מניח ספר DS בעגלה שלו ור.ו. אומר בשקט "תודה" כשהוא רואה שזה DS (לא שייך לקומה 2) כדי שהאיש לא יחשוב שפועלו היה לשווא ולא עזר לעובד ספריה. ר.ו. לא זוכר אםQP  שייך לקומה 2. יש שם “speech”  ו"”language - זה לא מתקשר לו עם כלכלה או פסיכולוגיה, לא בטוח שזה שייך לקומה 2. על העגלה שלו כתוב Q, אז כנראה זה כולל גם את זה. מוזר שזו פעם ראשונה שהוא נתקל בQP- ועוד בכמה. יש לו חמש מחשבות שהוא צריך לרשום - "רעיונות טובים". מנסה לזכור בשמות קוד: "אחרי האסון", "כאב ראש", "פסק זמן ב10.50-", "אולם חשוך", "מניעת בעיטה לחוסמים מעבר". "והכי חשוב לזכור שזה חמש, כדי שלא לשכוח אף אחת." הוא צריך לזכור אותן לפי הסדר אחרת יישכח את כולן. "אמן שיהיה דף על הספרים" אומר לעצמו כשבוחן את כמות הספרים בעגלה וחושש שכמות הספרים הגדולה שעל השולחן שהוא קרב אליו תהיה זו המכרעת: זו שתימנע להשאיר כמות ספרים סבירה עד סוף היום. רואה שיש דף ולא מתקרב לראות אם רשום על הדף לא לאסוף כי מחליט שעצם זה שיש דף אומר שמישהו עוד משתמש בספרים האלה. הוא לא יכול לרשום בקומת הצילום כי יש שם יותר מידי אנשים וזה מביך. כעת יש ארבע מחשבות. מישהו מפריע לו כשהוא בוחן ספר תמונות בעברית של דאלי ומתפעל מהכותרות המורכבות ומלאות הדמיון של הציורים אם כי מבחין גם שהנושאים של הציורים די חוזרים על עצמם ומראים שכמה שעולם הדימיון של דאלי היה איזוטרי הוא היה די מצומצם. "זה שלך." לוקח לידיו את הספר תוך שהוא מבחין שזה שהגיש לו את הספר הזה שמקודם עמד פה ונראה כמו מישהו עובד פה - בוחן את הספר לא יותר מידי זמן ורואה עם אכזבה קלה שזה אכן X2 אבל לא חושב לומר תודה כי מרגיש שהעובד הרגיש שהוא מפריע ואף עשה זאת בכוונה כדי להסב את תשומת ליבו לכך שהוא יודע שר.ו. עושה דבר שלא ראוי לעשות או אפילו אסור (מעיין בספרים בזמן העבודה) ור.ו. מרגיש שלקיחת הספר מידיו היא הרשאת ההפרעה ולכן היא התודה. העובד החדש מסמן לו להוריד את האוזניות. כעת יש חמש מחשבות. ר.ו. רוצה להיות נחמד אליו ולהראות שהוא תופס מהר. גם לעובד יש עגלה אז הוא אומר שאכן יעלה לקומה 3 והעובד החדש ימשיך. "אתה לא צריך לאסוף שם. לא תימצא הרבה.... חפרתי שם והוצאתי..." הוא אומר בזמן שהוא יוצא לדרכו. מישהי שואלת "מה השעה?" לר.ו. אין שעון והוא מחכה שמישהו אחר יענה, העובד החדש עונה "20:45" ומוסיף "כמה את רוצה שיהיה?" במבטא רוסי ובטון ענייני. "הוא יודע איך לדבר עם בחורות - העובד החדש. אולי ייצא לו זיון מהשאלה הזו. הגיע הזמן ללכת." ר.ו. רושם בראשו בזמן שהוא ממהר למעלית. מוותר בלב שלם על איסוף ספרים שמצויים ליד המדרגות מול מכונות הצילום כי מעשה השגרה הוא לעשות סיבוב לפני חצי שעה ואז היו פחות ספרים - פחות לפחות ככמות הספרים שהרגע ויתר עליה. מבחין שיש ספרים מאחורי מכונת הצילום שמול המדרגות אבל מישהי מצלמת ליד ולא נעים לו לאסוף לידה והוא יודע שגם לו היה נשאר מספיק זמן בשביל לעשות עוד סיבוב בקומת צילום לא היה אוסף ומצטער. לוחץ על "סגור דלת", כדי שלא יילקח לקומה לא רצויה וכדי שלא ייראה כאילו הוא סתם עומד במעלית, משתהה. הדלת נסגרת. רק לאחרונה התוודע לכפתור הזה, ברגע שעלה בדעתו שאולי צריך להיות קיים כפתור כזה. כפתור שחור. תוהה למה יש מראה במעלית הזו. למה בכלל יש מראות במעליות הוא לא מתיימר להבין. טוב, אבל אולי במעלית הרגילה, אולי יש אנשים שרוצים להתייפות. אבל המעלית הזו רק בשביל עגלות אז אין צורך במראות. המעלית מהמהמת. לפעמים היא נתקעת ואז זה לא נעים. קרה שכמעט לחץ על כפתור האזעקה ואז חשב אם ייתכן שיש אנשים בחדר מאוד לבן אי-שם שמחכים שמישהו ילחץ ויבואו במיוחד בשביל להציל אותו - זה יהיה מאוד מביך. היה קשה לו להאמין שהם יבואו והוא נחרד ולחץ שוב ושוב על הכפתור שפותח את הדלת ולבסוף הדלת נפתחה. המהומי המעלית מעלים בו אסוציאציה של אדם הכלוא במעי לוויתן ומחכה שהלוויתן יפלוט אותו החוצה במקרה תוך שיעול או בליעת דגים. יותר מידי זמן השתהה והמעלית מתחילה לפעול. נחרד מעט. הדלת נפתחת ומישהי מחכה עם עגלה. רואה את המספר 5. "אהה.... אני יורד." אומר כשהוא מביט אל מאחוריה וכשהוא מדבר הוא משווה לפרצופו הבעה מרוחקת - כאילו משהו חשוב בהרבה משיחתו איתה מטריד אותו.  כשהוא הולך לכיוון דלת היציאה בדרך אל השירותים הוא שומע "ראו-בןןן, ר-או-בןןןן, ראוב-ןןן". לוקח לו זמן עד שהוא מאתר את כיוון הקול ומזהה את הספרנית שישבה מאחוריו בחדר הספרניות כשהוציא מהתיק את "שירים על חיי העולם הבא" מנפנפת לו לשלום. מופתע לטובה שהפעם לא דמיין שקוראים בשמו. כנראה היא הבחינה שלא היה לו נוח להוציא לידה את השירים והרגישה שהיא גרמה לו לחוסר-נוחות ועליה לפצותו על כך. אישה טובה. אין אף אחד בעמדה של ”סידור ראשון“. עשרים לתשע. אולי כדאי לצאת למרות שזה מוקדם כי אולי עוד עשר דקות מישהו יהיה שם ויראה אותו יוצא מוקדם. האמריקאי מסמן לו שהוא רוצה לשאול אותו משהו כשר.ו. מוצא עצמו בודק אם מישהי שלא היה בטוח שהיא יפה עוד יושבת באיזור של ספרי יע"ן. ר.ו. שמח ששוב ניקרית לו הזדמנות להוכיח שליטתו בשפה האנגלית. “Excuse me sir, I’m not use to this system, I‘m using Eric’s sysyem, could you tell me how I gather information here?” “Eh.. I‘m sorry. I can’t help you...” ר.ו. מאוד רוצה לעזור אבל הוא לא יודע איך. האמריקאי מנסה להסתיר את אכזבתו כדי שלא לפגום במרקם היחסים ור.ו. מרגיש בזאת ולכן מוסיף “I‘m not a libraiain..I just work here, moving books” “Oh. And where I can find a libriain?” ר.ו. לא רוצה לחזור על מה שאמר לו כשהוא חיפש שירותים אבל אין לו ברירה ובגלל שר.ו. לא רוצה שזה יהיה בדיוק כמו שאמר אז הוא אומר את זה תוך גמגום קל. “The floor...up” “Third floor” קשה להגיד th ובכל זאת הוא לא מתכוון לוותר והוא כאילו מאשר כדי להראות שהוא מכיר את המילהThird וגם יודע להגות אותה: “Yes. Third floor.”. האיש שם לב שהמשקפיים של ר.ו. לא נקיות והוא מסיר את שלו ומנקה אותן במטפחת שהוא מוציא מהכיס. ר.ו. יודע שהמשקפיים לא נקיות ושזה מפריע לראייה אבל יודע שהן לעולם לא יהיו כמו שהיו בהתחלה לא משנה בכמה נייר טואלט ישתמש. ר.ו. מרגיש שראוי שישאל את מי שנשאר אחרון, עד הסוף, אם צריך לעשות סיבוב באולם - כדי שלא ייצא שהוא בורח מאחריות וכדי שלא יואשם מחר שלא עשה די כדי למנוע את הערימות וכדי שזה שנשאר אחרון, עד הסוף, ידע שהאחריות רובצת עליו - שהוא צריך להכריע. יוסי לא אוהב שנשארים ספרים בבוקר: לא על העגלות אבל חשוב יותר - לא על המדפים. ר.ו. יודע שאם ספרים לא מוחזרים בזמן יכול להיות שיהיה מספר כה גדול של ספרים כך שאת שלא-נעשה היום לא ניתן יהיה לעשות לעולם. רואה על המדף של הגוש הכחול ב”סידור ראשון“ את "מערכת הבנקאות מישראל" כרך י"ג ונזכר שעזר למישהי לקחת את זה מהמדף - כעת הוא יודע שהיא אכן מצאה את זה. מחליט לעשות סידור מדף לפני שהוא יוצא. כשהוא מנסה להחזיר ספר למדף גבוה, ספר נופל בצד השני של המדף שהוא מסדר. עובר לצד השני, מרים אותו, תוחב אותו פנימה איפה שיש חלל לצד ספרים שגולשים על פי המדף. ספר נופל בצד שסידר. הוא עובר לצד השני, מרים אותו, תוחב אותו פנימה במקביל לספר שדחף מאחור וספר עבה נופל בקול רעש גדול בצד שלו ואיתו נופלים עוד כמה ספרים. "מה קרה לך?! תגיד לי!" מישהו צועק ממרחק כמה שולחנות. ר.ו. לא רואה אותו כשהוא צועק אבל מנסה להביט בו בין הספרים כדי להראות שהוא לא פוחד ממנו ומרגיש שהאיש  מביט בו. חושב להגיד משהו אבל לא יודע מה וגם נזכר שיש לו קול חלש שספק אם יגיע עד אליו. מישהי שיושבת בין האיש לבין ר.ו. נחלצת לעזרתו "זה לא נורא." "כן, אבל כבר פעם שלישית שספר נופל!" האיש אומר בטון ארסי ומכאיב במיוחד. ר.ו. היה רוצה להשיב לו כגמולו אבל לא יודע איך. לא מספיק העבודה שהוא הכין לעצמו אלא גם העלבון שבגערת האיש. קודם הוא צריך לאסוף את כל הספרים שנפלו, "עכשיו יש לך עבודה" אומר לעצמו. ניגש למדפים שקרובים לאיש ומפיל ספרים בכוונה על הריצפה. קול הנפילה לא חזק כמו של הספרים ההם והוא גם מקפיד שלא יפלו מגבוה מידי. הוא מפיל אחד מגבוה והרעש די חזק. לא נשמעת מילה. הוא מקווה שהאיש יופיע בין העמודות אז יוכל להתנצח איתו אחד-על-אחד. אבל האיש לא בא. ר.ו. עובר בין השולחנות, ליד האיש והאיש לא מגיב. ר.ו. עושה כאילו הוא בודק אם יש ספרים על השולחנות, כאילו הוא אוסף ספרים ללא עגלה, אבל לא אוסף אף ספר. מגיע עד לגוש הירוק. כשהוא חוזר לגוש הצהוב, האיש מסמן לו בידו להתקרב. ר.ו. מתיישב על כיסא מול האיש, באותו שולחן ומוכן להשיב לו כגמולו. "כן?" "הספרים האלה." ר.ו. מבין שהאיש רוצה שהוא ייקח את הספרים. הוא מרגיש שהוא צריך להגיד משהו על מה שקרה, להתייחס לזה באיזה אופן. "רק דע לך שהספרים שנפלו - זה לא מכוון." אומר ונועץ בו מבט החלטי, תוך שהוא מנסה להסתיר חשש ועצבנות. "תעשה מה שאתה רוצה." אומר האיש ללא מבט, כאילו לא מעניין אותו בכלל מה שיש לר.ו. להגיד. ר.ו. מרגיש שזה נשמע כמו התנצלות. "סידור הספרים במדפים נועד לסטודנטים. אני לא עושה את זה בשביל עצמי.." האיש מגחך קלות ור.ו. מבחין שיש בגיחוכו איזו סימפתיה כלפיו, אם כי ייתכן מאוד שזה אך ורק לעג לעצם הניסיון של ר.ו. לסחוט מהאיש הבעת חרטה. ר.ו. לא יודע אם זה טוב כי היה מעדיף שיתעורר ויכוח ואז יוכל להשיב לו כגמולו. חוסר-הבהירות שבכוונת הגיחוך סתמה את הגולל. "אסור שתהיה הרגשה רעה (שמשהו רע עומד לקרות) כי אז היא תתממש" רושם בראשו כשהוא נזכר כשפעם הוא ואחיו נשדדו ע"י מרוקאים בחזרה הביתה אחרי שיצאו מגן-סאקר בחגיגות המימונה וכל הזמן שהיה שם וגם בחזרה הביתה היתה לו הרגשה רעה (שמשהו רע עומד לקרות) וגם הפעם ההיא שעזר לאחיו לחלק פליירים בעיר גנים - שם רק הרגשה היתה אבל מאוד חדה ויודע שצריכה היתה לבוא גם תוצאה הולמת להרגשה ובגלל שלא באה הוא עוד כאן. חושב על עצמו שהמחשבה שהוא צריך להיות מאיים אל מול הסכנה הקרובה היא כשלעצמה מעוררת פורענות כי הוא צריך להיות מאיים מבלי לחשוב שהוא צריך להיות מאיים. רואה ספרים על השולחן שכולם שייכים לגוש הצהוב ומחזירים אותם למדפים בידיעה שמחר יוסי לא ידע שבכך חסך עבודה לעובדים של מחר. שואל "כדאי לעשות סיבוב אחרון?" את זה שנשאר עד 10, כי יודע שהאחריות עליו ולכן זו זכותו להחליט בשבילו וזו גם חובה ומטלה. "עדיף שתחזיר את הספרים של הגוש הירוק." ר.ו. רושם בראשו: הוא החליף את "כדאי" ב"עדיף" וכך העלה את הכרחיות המעשה דרגה אחת מעלה. לא ציפה לשמוע אותו אומר את זה אבל יודע שזה לא יהיה הוגן אם ישאיר להם את כל הספרים ואחרי שהוצע לו להחזיר את הספרים למדף כבר ברור שיש לו מה לעשות ואם ילך ללא שיעשה זאת העובד יחשוב שהוא לא עובד טוב או טוב פחות ממנו. במהירות מניח כל פעם כמות גדולה של ספרים על העגלה ותוך בערך חצי דקה שלושת רבעי הקומה שקרובה אליו וחצי הקומה העליונה שמנגד מלאות ספרים. מתחיל להסיע את העגלה תוך שנדמה לו שהוא מבחין במעט השתוממות על פניו של זה שנשאר עד 10 לנוכח מהירות עבודתו עכשיו לעומת האיטיות של קודם. מחליט שזה לא יקח לו יותר מעשר דקות כי הוא רוצה לצאת לפני הזמן. לוקח כמות גדולה של ספרים בידיו מהעגלה אל המדפים כל פעם שהוא מחזיר ספרים כך שהוא חוסך תנועה ולכן חוסך זמן. מוצאHQ  בHT- ושם אותו בעגלה כי הספר ממש רחוק מהמיקום שלו. בHT- מוצא הרבה ספרים שלא במקום ומבין שאין טעם להחזיר למקום כל ספר שלא במקום וגם מצטער שהחזיר את הספר ההוא למקום - מי שעושה סידור מדף יעשה את זה - לא משנה אם הספר מרוחק ממיקומו שתי עמודות או שני ספרים - בשני המקרים הוא לא במקום וזו עבודה בשביל סידור מדף. "אולי לא, צריך לחשוב על זה עוד." מתכוון באוטובוס לרשום אם זה משנה או לא כי אין לו זמן לבזבז. מבחין שאין הרבה אנשים באולם כך שזה לא נורא אם ילך עכשיו - לא נורא אם נשארו ספרים אחרי הסיבוב האחרון. מבחין שאת הספרים ב”סידור ראשון“ של הגוש האדום לא החזירו, בעוד שאר הגושים ריקים. מבחין במילונים לא בכונניות של ספרי יע"ן ומחזיר אותם כדי שיוסי בבוקר יראה שריק במקום הראשון שיבדוק - מול הדלפק, והרושם לא יהיה כל כך גרוע. עובר ליד הדלפק ורואה שם כתב-עת בעברית: מרים אותו ומניח ב”סידור ראשון“ למרות שמחר לא יואשם על שלא הרימו כי לא הוא עשה סיבוב אחרון באולם ומאחר שהרימו יוסי מחר לא ידע שהיה שם ספר ולכן זו קפדנות שווא. רושם בראשו: "אין טעם בעבודה מאומצת. כמה מהר וכמה טוב שיעבוד - יוסי לא ידע מחר כמה ספרים היו, כמה קשה עבד ומבחינתו ספר אחד שישאר על המדף ב”סידור ראשון“ לא יעיד על המאות שחצי שעה לפני הסגירה היו על המדף אלא על שאותו אחד היה על המדף 3 שעות לפני הסגירה." העגלה שלו מהסיבוב באולם עוד לא נפרקה וגם לא שתי עגלות מלמטה ומלמעלה שלא מכבר הגיעו. וגם עגלה נוספת. לפי המדבקות החדשות ר.ו. מזהה שזו עגלה מ"תיקוני מדבקה" ומתפלא על העיתוי בו העגלה הזו תמיד מגיעה - בשיא העומס ומי בכלל מביא אותה? - הרי זו שמתקנת מדבקות הולכת הביתה ב3- בצהריים ולא ראה אותה פה. יש ספרים על המדפים ואחרי שיפרקו את העגלות יהיו יותר וגם אם יסדרו בשיא המהירות - עדיין יהיו ספרים על המדפים. יוסי לא יאהב את זה, מחר בבוקר. חושב מה יחשוב יוסי בבוקר. "תלוי אם יוסי יהיה בעדו או נגדו: אם הספרים על המדפים יהיו תוצאה של מאמץ עילאי של הדקות האחרונות או תוצאה של בטלה של שעות." אבל ר.ו. לא יכול להחליט אם בעיני יוסי הרושם יותר נורא בבוקר כשהמדפים ב”סידור ראשון“מתמלאים לעייפה אחרי שעושים סיבובים (ב8-, אז מגיעים הסטודנטים) או כשהם מלאים כשהוא מגיע (אחרי שעשו סיבובים בלילה) - האם הוא ממהר לשפוט ע"פ הרושם הראשון וזה הרושם שמתקבע (כשהוא מגיע, ב7-), או שהוא מחכה בבוקר שיעשו סיבובים ואז הרושם מתקבע (מאוחר יותר במשך היום, בערך ב10-) - בכל מקרה יש אותה כמות של ספרים, אבל ייתכן שדווקא בזה שיחסוך עבודה למחר ויוריד את העגלה מקומה 3, כשבבוקר יוסי ירד במדרגות ויכנס לקומה 2 ויראה את העגלה המלאה של קומה 3 יתקבל הרושם שאתמול לא עבדו כמו שצריך... ובטח אם יעבור ליד ”סידור ראשון“ יראה שהמדפים מלאים אבל אין עגלות מלאות לידם יניח שהכל יסתדר תוך זמן סביר ובכלל ישכח מכל העניין ויתפנה לדבר בטלפון עם החברים שלו. כן, עדיף לותר על העגלה של קומה 3.

יוצא בחמישה לתשע. הוא צריך לצאת בתשע. החליט לפני שעה שהוא יוצא מוקדם יותר כי הגיע מוקדם יותר - למרות שהיה בדעתו לצאת אחרי הזמן. יש עוד הרבה ספרים ב”סידור ראשון“ אבל אם יפזר אותם יגמור מאוחר והוא לא רוצה לגמור מאוחר כדי שלא יחשבו שהוא מעוניין שיחשבו שהוא עובד חרוץ, כי אז: מי יודע מי הוא באמת? כדאי שתהיה לו הרגשה שעבד פחות הפעם, למרות שבגלל שהקדים היום לא יעבוד פחות וצר לו על כך - אבל הוא יודע שלא בא מוקדם כדי לבוא מוקדם: הוא בעצם איחר אלא שלא היתה לו משמרת ביום חמישי ולא היה נעים לו להתקשר ולשאול אם שינו את מערכת השעות היום והסתבר שהוא מתחיל שעה מאוחר יותר אבל בגלל שרק הוא יודע את זה לא נעים לו שהעובדים ייראו שהוא יוצא מוקדם כי אז הם יחשבו שהוא עובד פחות מהם. מחליט לצאת עכשיו כי אין אף עובד בסביבה. הולך לאיזור של ספרי היע"ן כדי לראות כמה ספרים נשארו אחרי המאמץ הגדול לאסוף כמה שיותר ספרים: אם שם יש ספרים אז ודאי יהיו יותר במקומות אחרים. יש פה ושם ספרים. "טיפה בים" חושב. "לו רק ניתן היה שהספרים יאספו מהשולחן מיד ברגע שהם לא בשימוש." חוזר לחדר הספרניות: יש שם ספרנית וגם עובדת כמוהו שעובדת על המחשב. הוא מרגיש שהוא לא יכול להגיד לה "להתראות". לא אומר "להתראות". מרגיש רע שהוא לא מצליח שלא להימנע לא להשאיר רושם ידידותי על הספרניות וכל יום שעובר הוא הופך להיות יותר ויותר עוין בעיניהן כי בכל יום מחדש הוא ניצב בפני הדילמה אם להגיד "להתראות" או לא ותמיד בסופו של דבר מחליט שלא. לא סוגר את הדלת אחריו כדי שהעובדת בפנים לא תחשוב שבכך הוא מרמז לה שהבחין שהיא לא עובדת. "רק לא לשכוח לקחת את סווט-שירט הטרייניג" הוא חושב לפני שיוצא. לוקח את התיק ויוצא. לפני שפותח את דלת קומה 3 הוא נזכר ששכח לקחת את סווט-שירט הטריינג וחוזר לקחת. אחרי שהוא יורד במדרגות הוא רואה מולו את העובד שדפק אותו. אומר "להתראות". הוא לא רוצה שיספרו לבוס שהוא יוצא לפני הזמן ועושה כאילו הוא רושם בכרטיס את זמן היציאה. למעשה רשם כבר בתחילת היום את שעת היציאה. תמיד כשהוא רושם את שעת היציאה הוא מקווה שזו אכן תהיה השעה שיסיים את העבודה וחושש שבזה שהוא רושם לפני הוא מתגרה בגורל. סוגר את הרוכסן של סוויט-שירט הטריינינג עד למעלה. בקומה 3, הרוסיה שעובדת בדלפק של קומה 2 נשענת על הדלפק של קומה 3 מהצד של הסטודנטים והיא בדיוק מביטה בדלת כשהוא פותח אותה והיא מבחינה בו. ר.ו. עושה כאילו הוא לא חושש שתלשין עליו. יש לה מבט מוזר. 

אין טעם לתלוש פתקים של השכרת דירות כי מחר בבוקר גם יהיה פה ועד שיחזור הביתה יהיה קרוב ל10- ואמא תגיש לו אוכל ועד שיתפנה להתקשר יהיה אחרי 10 ואז לא נעים להתקשר. וגם אם יתקשר בבוקר, בבוקר הוא עובד כך שלא יוכל לראות בבוקר את הדירה. ובצהריים יהיה עייף מהעבודה. ובכל מקרה, הפתקים לא יברחו: מחר הוא יהיה מהראשונים באוניברסיטה. תופסת את עיניו מודעה "דרושה שותפה נקייה." לגבר הזה היתה פעם שותפה מלוכלכת.

9 בערב. ר.ו. ממהר לתחנת האוטובוס. "רובי..." שומע קול שקט וברור מבעד להמולת הסטודנטים. מביט ימינה, מביט שמאלה - לא יותר מידי כי כבר קרה ששמע "רובי..." ואיש לא פנה אליו. גם הפעם, אף-אחד לא מביט לעברו. חושב על הספרים של הגוש האדום ב”סידור ראשון“. כשיש 3 עובדים תמיד מישהו יצטרך לעשות שני גושים כי יש 4 גושים ובגלל שהוא לקח היום פעמיים את הקטן שבהם (שכולל: גוש כחול-עברית וספרי יע"ן) הם ודאי חושבים שהוא זה שצריך לקחת שניים והם צודקים - בהתחשב בכך שגם שמאוד קל להחזיר את הספרים כי יש מעט כתב-עת בעברית וספרי יע"ן זה בעיקר מילונים שם לא חשוב הסדר ואפשר לרוקן קומה שלמה בכמה שניות. לא רושם את המחשבה שאיתו עוד מהספריה כי חושש שאם ירשום יפספס את האוטובוס כי הכתיבה דורשת תשומת לב מלאה או שיבחין בו מאוחר מידי והרבה יעלו לפניו - כי יש הרבה אנשים - אבל לא בגלל שיש הרבה אנשים הוא לא רושם. מרגיש עוד עצבני מהאיש ההוא שהעיר לו. מרגיש שהבחורות רוצות אותו כי זה מה שתמיד קורה כשהוא במצב-רוח קיצוני - כמו אז שאילונה דיברה איתו כשהתיישב על ספסל אחרי שהיכה עמודי חשמל. רואה את לארס פון-טרייר ליד הספסלים של קו 28. לארס פון-טרייר מסתובב והוא מגלה שהוא חובש כיפה ולא לגמרי מתפלא כי בזנטרופה לארס פון-טרייר היה יהודי. רואה עשן של סיגריות יוצא מתוך הפח ושוקל אם להתקרב ולראות אם זה שורף את הזבל כדי למשוך תשומת לב כדי שמישהו יבוא ויכבה את זה. מישהי קמה ממושבה וזורקת משהו לפח וכשהיא חוזרת היא מביטה אל מושבה כאילו היא מבינה שעשתה טעות כשקמה כי הוא יכול היה לתפוס לה את המקום אבל למרות שזה אכן עלה בדעתו ידע שהוא לא יכול לעשות את זה כי היא לא תאפשר לו. כעת הוא לא מתקרב לפח כדי שהיא לא תחשוב שהוא ניגש לבדוק מה זרקה ומבחין שהעשן יוצא ממאפרה שהיא חלק מהמכסה של הפח. האוטובוס יגיע לפני 8 כי ב8- נגמרים שיעורים ויש הרבה שמחכים - הוא יודע שגם אגד מודע לזה שאוטובוס אחד לא יספיק, למרות שפעם זה לא היה ככה. סופר את המושבים האחוריים של קו 28 כי את הקדמיים הוא לא רואה. 5*2 לפניו, לא כולל המושב האחורי - שם יש אחד באמצע. * 2 בשביל הצד שהוא לא רואה * 2 בשביל כל האוטובוס. 41 אנשים יכולים למלא אוטובוס - זה לא מעט אבל גם לא הרבה. אומד את מספר האנשים שמחכים ל9- ומגלה שזה יותר - מתקרב קרוב יותר לשפת המדרכה. הוא לא יודע מתי יגיע קו 9 אבל הוא מקווה שיגיע מהר כי צריך לחזור הביתה. הוא עולה לאוטובוס. דופקו הולם בו כה חזק, הולם בו עד כדי חשש שהלב יפרוץ החוצה. הוא צריך לקחת שני אוטובוסים או לקחת אחד וללכת 10 דקות. 28 לא ירוק. אגד אמור לעבור לירוק אבל עוד לא. 46 לא ירוק. היה נדמה לו שראה 175 ירוק. אולי רק את הבינעירוניים הם צבעו לירוק. אולי הם כמוהו מרגישים שאוטובוסים ירוקים זה לא יפה. ומה זה הסמל הזה? זה נראה כמו מזלג וסכין. נזכר בסימונים בחוברות של לוחות זמנים של רכבות בנורבגיה - שם הסמל הזה היה מסמל שהנסיעה כוללת ארוחה - מתפלא שלא כתבו בעיתון שזה נראה כמו סמל של רשת מסעדות. 9 לא ירוק. קם לפני כולם ומרגיש שקם מוקדם יותר אבל יודע שקם מוקדם לא כדי שלא יאחר את האוטובוס אלא כדי להקדים את אלה שמאחוריו עכשיו. כשהוא קרב לדלת האוטובוס הוא מסובב ראשו ימינה כדי לראות אם קו 23 הגיח מאחורי ה9- ומגלה שהוא לא היחיד שמסתכל. מישהו עולה לימינו. ר.ו. מאפשר לו להגיע לפניו לנהג. שולף מתוך כיס הארנק את הנרתיק בו נמצא כרטיס הבנקט וכרטיס החופשי-חודשי. מרגיש את כרטיס הכסף מתחת לאצבעותיו ומיד הופך את הנרתיק כדי שלא יציג את כרטיס הבנקט במקום את החופשי-חודשי. מציג את הכרטיס בזמן שהנהג עסוק בניקוב הכרטיסיה של זה שלפניו. לא בטוח שהנהג ראה. משתהה. זה שלפניו עוקף אותו. עדיין לא בטוח. זה היה מספיק זמן, ממשיך ללכת כשהנרתיק צמוד לארנק בידו. כמעט כל המושבים פנויים. המושב שמועדף עליו הוא זה ליד החלון שמול דלת היציאה, בערך באמצע האוטובוס, בחלק הקדמי מול הדלת. הוא מרגיש בטוח כשהוא ליד הדלת. לא בגלל הפיגועים, בגלל שזה נוח לצאת משם. זה שלפניו מתיישב על המושב הזה. לא נעים לשבת לידו, צריך לדעת להפסיד בכבוד. יכול להיות שהאדם הזה הוא מישהו שיכול היה לחבב: הם מעדיפים לשבת באותו מקום, אבל מצד שני - הוא תפס לו את המקום. "סיבה טובה לשנוא אותו." יושב במושב שליד החלון בצד השני, קרוב יותר לדלת היציאה. בתנועות מהירות וזהירות מכניס את הנרתיק לכיס הארנק - כדי לא לפגוע בזו שלידו - ובכל זאת מבקש בלחש "סליחה". לא מצליח להכניס אותו מעל המפתח. מבין שאסור שזה יישאר כך כי אז המפתח יפול בפעם הבאה שישלוף את הנרתיק - מחליט לנסות שוב. מכניס את הנרתיק מעל המפתח אבל זה לא פשוט כי יש מתחת למפתח דף שכתבה לו קת'רינה בכתב יד כשהיה בגרמניה. לאחר מספר נסיונות מצליח ומרגיש סיפוק מסויים - הסיפוק חלקי כי הושג בדרך שהיתה כרוכה בהתעלמות רגעית מנוחיותה של זו שיושבת לידה. החלון פתוח ורוח קרירה נושבת פנימה. הוא לא יסגור את החלון כי הרוח נעימה לו. האוטובוס לא נוסע, יש עוד זמן. מישהי מתישבת לידו. האוטובוס מתחיל לאט לנסוע, מעורר מחשבה שמי שהרגע יורד במדרגות או אפילו גמר לרדת יספיק לראות אותו בורח לו ולדעת שלא משנה כמה יצעק ויסמן בידיו האוטובוס לא יעצור כי הוא רחוק מידי בשביל לדפוק על הדלת או אפילו על השילדה. 

 הוא רושם בפנקס "'חוסר אפשרות כי האפשרות מסעירה מידי בשביל לב חלש מידי.' ר.ו. לבסוף ניסח במחשבתו את אי-פועלו עלי-אדמות במילים אלה." היה זה כשהתיישבה לידו בחורה יפה מידי, "היא לא בשבילי. נראית מספיק תבונית בשביל להבחין בתרמית גברית טיפוסית - ואולי בזאת אני שופט אישיותיה רק על פי מראה החיצוני. אני עושה לה עוול בזאת. היא טיפשה וקלה לכיבוש. הרי לא הייתי רוצה שישפטו אותי רק על פי תווי פניי. אולי מבנה הפנים הטרפזי והמישקוף אין בם כדי להעיד על חייתיות מינית או על העדרה."

           והיא עדיין יושבת לידו. הוא מנסה לחשוב על דברים אחרים - רק לא להסתכל עליה. מרגיש הוא צריך לעשות משהו. מקווה שהיא מושכת. מרגיש שצריך לעשות משהו. מרגיש שצריך לעשות משהו. אבל לא יכול. חושב עליה אבל לא מסתכל. חושב ולא מסתכל. נהג האוטובוס מחכה שיהיה בדיוק 9 ואז יוכל לנסוע. בינתיים הוא עצבני ומשועמם ומדליק ומכבה את האורות שליד מדרגות הכניסה ומפעיל את הרמקול ומדבר אל מכשיר שמגביר קולו כשמישהו שואל אותו אם זה קו 9א כך שהאוטובוס רועד למשמע "זה קו 9 רגיל.". והיא עדיין יושבת לידו. האצבעות שלה רכות וקטנות, אצבעות של ילדה.

           "היא רצה אחרי שטבלה באגם והיא לובשת רק תחתונים וחולצה לבנה והשדיים שלה מתנופפים מצד לצד והפיטמות בולטות כאילו פרצו את מחיצת החולצה. הוא ניצב מאחוריה, תופס אותה במותניים השחורים ומפשיל את תחתוני המשי הלבנים והיא מכניסה את היד שלה לתוך התחתונים שלו ומרגישה שהאשכים שלו די קשיחים והאישונים שלה הולכים וגדלים. "ופה זה נגמר." רושם בראשו כדי שמאוחר יותר ירשום בכתב כפנטזיה של גיבורו."

           הוא לא רוצה להכיר אותה.      

"כי כל פעם שהוא מכיר בחורה זה מה שקורה: אחרי שהוא מבין שהיא לא מסתלקת ממנו אחרי כמה רגעים הוא מרשה לעצמו לדמיין איך הוא מזיין אותה בכל צורה אפשרית ואז מבין שיצטרך גם לדבר איתה ואז הוא חוזר בו ולא מצטער שלא ניסה ואז הוא רואה אותה שוב והם מדברים והוא רואה כמה יפה היא מדברת ומתבייש בכך שהיו לו מחשבות כאילו לגביה ואז הם הופכים לידידים וכל הזמן הם מדברים ויושבים על ספסלים בגנים ציבוריים ושותים קפה בבקרים ונפגשים במקומות המוניים כמו בתי-קפה וקניונים והוא ממשיך לנסות להרשים אותה וחושף בפניה את הדעות הכי מקוריות וסבוכות שיש וגם אם היא מתרשמת אז זה לא מספיק בשביל לאהוב אותו ואז הוא שונא את עצמו עוד ועוד ככל שזה נמשך יותר, בגלל שמרגיש שנתן כל שיכל ולא היה בזה די. וזה נמשך עוד ועוד כי הוא מאמין שעוד קצת והיא תאהב אותו - ואולי לא נתן הכל. רק אם יגיד מילים יותר נכונות, רק אם יגלה יחס יותר אהוב. אבל הוא גם יודע שלו היתה אוהבת אותו היה יודע שאין זה מן הצדק ושהתכונות שדימתה למצוא בו אינן קיימות - והדבר היה גרוע אף יותר. אבל הפעם זה לא יקרה. ר.ו. לא רוצה לשנוא את עצמו. ר.ו לא רוצה לכתוב יותר על מושאים נחשקים ולפיכך בלתי-מושגים, ר.ו. כתב מספיק על רגשות אובדניים בנימה רגשנית; ר.ו. לא מסתכל עליה. ר.ו. חושב: המחשבה שהיא עשויה להיות מעוניינת בך היא אשליה. ואסור לך לשגות באשליות. אתה רוצה לחשוב שהיא מעוניינת בך אבל אתה רוצה לחשוב כך בגלל שאתה לא מסוגל לחוות דברים כהוויתם ואם היית מסוגל מיד היית רואה שהיא לא מי שאתה חושב שהיא." רושם ר.ו. הוא פוחד שכישלון בחיי-אהבה יוביל אותו למצב נפשי קיצוני שכדי לצאת ממנו לא תהיה לו ברירה אלא להתאבד ואז היצירות לא יהיו שלמות כפי שראויות היו להיות כך שאפילו אם ייאהב לא יהא זאת מהסיבה הנכונה ולכן לא יהיה ליצירה ערך ולכן גם לא לאהבה. האצבעות שלה רכות ודקות.

חושב שזה טוב שהוא לא יכול להסתכל על הגוף שלה כי אז לא היה יכול להפסיק להסתכל. והיא היתה מבינה שרק בגופה הוא חושק ולא שגופה כה נחשק עד כי הוא מבטל כל נחשקות אחרת שבה. והיה כ"כ רוצה לגעת, נגיעה קלה, לא משנה באיזה איבר, אבל יודע שלא יוכל לגעת ושלעולם לא היה נוגע כי לא נגע עד היום אז לא ייגע. ובכלל, מעדיף שהמצב ישאר כמות שהוא כי תחושת האי-נאהבות היא האהובה הכי רומנטית בעולם.

בצומת, ליד האוטובוס נעצר אמבולנס. האורות הכחולים של האמבולנס מהבהבים לתוך האוטובוס. ר.ו. מרגיש שנקלע למסיבת טראנס ולא נוח לו עם זה כי הוא לא במצב רוח המתאים ואולי שאר יושבי האוטובוס דווקא כן. היא לוחצת על הלחצנים של הפלאפון וקוראת בקול צוהל "מה נשמע, ממי?" הנהג מגביה את הרדיו ור.ו. מזהה את "שרי שרי ליידי" ונזכר בבת הסקסית של זו שעבדה עם אמא, בחופשות במלון בטבריה, ושתמיד רצה אותה וכמה התבייש בכך כי היה צעיר ממנה בכמה שנים ואיך פעם קרה שהמשפחה הבינה מבושתו הגדולה בנוכחותה שהוא אוהב אותה. הוא רואה שהיא יורדת מהאוטובוס. הוא נשאר לבהות בשחור של המדרגות איפה שהרגע דרכה. כמעט נרדם. פלאפון של מישהי דוברת צרפתית מנגן משהו של באך, איזו טוקטה מלודית מאוד. ר.ו. מופתע מהמלודיות אך לא יכול לטעות שזה באך. היא מניחה לו לצפצץ כמה שניות עד שהיא עונה - ניכר שהיא נהנית מהמנגינה. מישהו מנסה לשרוק משהו דומה אבל שריקתו מהוססת ונגמרת כמעט איפה שהיא מתחילה. מישהו מקיש על החלון במעין ניסיון להפיק מלודיה נעימה אבל זה יוצא קריאת העידוד לבית"ר שצופרי מכוניות נוהגים להשמיע. גון קולה של הצרפתיה מעורר בו רצון ללמוד צרפתית אבל הוא זונח את הרצון בגלל שיש לו קול חלש ולכן השפה לא תוכל לסייע לו להשיג בחורה. שם לב שיש פנקס אדום במושב לפניו, כשציור קופידון צהוב עליו. שוקל להרים ולדפדף ואז מבין שזו תהיה פגיעה בצנעת הפרט ואז שוקל למסור את זה לנהג אבל נזכר שהם לא עוזרים באגד (כי לפני חודשיים איבד חופשי-חודשי שלושה ימים אחרי שרכש אותו והתקשר מידי יום במשך שבוע למחלקת אבידות של אגד ורק ביום השלישי תפס את מי שאחראי רק כדי לשמוע ממנו שהם לא יכולים לעזור לו) ובכלל הסיכוי, שמי שאיבד את זה יזכור שאיבד את זה באוטובוס הוא קטן ביותר: שמישהו אחר ירים את זה ויחשוב מה לעשות עם זה. מישהי ממש יפה נכנסת לאוטובוס, הולכת ונעצרת לידו. זה מביך אותו אבל הוא לא מסתכל. הוא מרגיש שהיא מאוד יפה ושהיא מהצפון. הוא אוהב את הצפון. היא שמה לב לפנקס ומושיטה את זה מול פניו. הוא אומר "לא", ואז "No" מידי ומהיר כדי שהיא לא תספיק לא-להגיב ל"לא" העברי כדי שלא תתפתח שיחה. היא ממשיכה לקידמת האוטובוס ושם מראה את זה לאנשים. חלק חושבים שהיא רוצה לשבת. היא חוזרת עם הפנקס למושב לפניו. הוא חושב להגיד לה שמוטב למסור את זה לנהג אבל חושש שזה ייראה כפגיעה בשיקול דעתה. חברה שלה, ישראלית, מתישבת לידה ומדברת איתה אנגלית. לפי עורפה ופרופיל פניה הוא מזהה תוי פנים צפוניים עדינים. היא אולי דנית. ליבו מנתר מקרבו לפתע. רק המחשבה על כמה היא יפה וכמה היה יכול להנות מיופיה לו היה מביט בה. אבל לא. יש לה קול מאוד נעים והיא מספרת שהיתה מלצרית ברחוב בן-יהודה. בטח כל הלקוחות ניסו לדפוק אותה אבל היא לא מספרת על זה: זה היה נעים לה, הדחיקה את זה או שלא נעים לה לדבר על זה. הוא לא יכול שלא להרהר אודות כריסטינה. הראש הטרפזי - כשבסיסו צר מהצלע שמולו, הבלונד הזך, גומות החן, עצמות הלחיים הבולטות והפנים הילדותיות והנלבבות - די לו באלה. הוא לא יפנה אליה. הוא רוצה לומר לה שתמסור את זה לנהג. אולי לא חשבה על זה? זה יכול לקרות גם לו, זה לא חייב להתקבל כעלבון.“Excuse me - maybe you can give it to the driver”  משפט תקני לחלוטין באנגלית. והיא נראית במצב-רוח טוב ואולי אפילו יכול להתפתח קשר. ואת זה הוא לא רוצה: כי הוא יודע שכמה שניתור הלב מייסרוהו עכשיו בגלל הסיכוי לחזות בזיו פניה לו יהיה לו סיכוי לחזות בזיו כוסה הייסורים יהיו גדולים בהרבה (והייסורים האלה יגרמו לו להרגיש אידיוט שלא נתן לה לנהוג כרצונה והתערב בחייה.). ועוד שיחות טלפון שאחריהן הוא בהרגשה טובה או לא-ודאית ועוד פגישות שכל זמן הפגישה הוא נאבק מאבק אנטי-הירואי בצורך לחבק אותה ולנשק את פניה ושכל המתיקות הדנית הזו תהיה שלו. לא לא. ר.ו. לא רוצה לשנוא את עצמו. ר.ו. לא פונה אליה אבל ממשיך לעקוב אחרי כל פיסת תנועה של פיסת פניה. אבל הוא מחליט שלא יירד לפניה ויודע שירגיש רע אחרי זה כי יכל לעזור לאותו אדם שאיבד את הפנקס ויכול היה לתאר כמה הוא היה מאושר לו היו מחזירים לו פנקס שחשב שאבד לעולם. רואה ברחוב דרך החלון שתי חיילות מוצצות ארטיק ותוהה איזה מהן היא זו שסיפרה לו אתמול שהיא מצצה פעמיים ואולי גם השניה מצצה ולא סיפרה ואולי אלה שהוא רואה הן גם מוצצות ובשבילן אין זו פעולת טבעית פחות ממציצה של ארטיק. עולים הרבה אנשים לאוטובוס ואין הרבה מקום. עושה עצמו ישן כדי שלא יישבו לידו ומוצא עצמו נוח-להירדם ולכן מעיר עצמו ומשווה לפניו ארשת נחושה ומתוחה כאחד ואיש לא חושב לשבת לידו. הנהג משמיע ברדיו של האוטובוס שירי ארץ ישראל גבוה מספיק בשביל שלא רק הוא ישמע. נעמי שמר שרה "אומרים ישנה ארץ" באופן כל כך מחליא עד שר.ו. לא יכול שלא להיות מרותק לכל מילה, לכל צליל כדי שתהיה לו שליטה מלאה בזוועה כדי שיוכל להקיא אותה מתוכו במלואה אחרי השמיעה. הבלונדה הצפונית קמה ממושבה והוא עוקב אחרי פניה (אישוניו זזים בהתאם לתנועתה) תוך שהוא תוהה אם הוא היחיד שעוקב אחרי פניה או שאולי הוא לא היחיד שעוקב אחרי פניה אבל הוא היחיד ששם לב שהיא יפה במיוחד או שהוא היחיד ששם לב שהיא יפה והוא היחיד שעוקב אחרי פניה, "אולי ישראלים לא מתלהבים מפיות סקנדינביות?" רושם בראשו.

           הוא מרגיש שלא ישן מספיק: מתפלא שאנשים בסרטים לא מדברים על כמה הם ישנים ובספרי היסטוריה אין נתונים על שעות שינה של מנהיגים דגולים. כמה שעות ישן נפוליאון לפני שהפסיד בווטרלו? זה מאוד חשוב. מרגיש שכבר כמעט 24 שנה הוא מנסה למצוא את המינון הנכון ועוד לא הצליח: או שישן מעט מידי בשביל שיוכל לתכנן דברים בקפידה ולא לשכוח פרטים או שישן יותר מידי בשביל לצאת מהמיטה. נזכר שאתמול בלילה ראה סרט תעודה על אנשים וכלבים ומישהו שם סיפר שמצא לו חברה כשהיה צריך להשקות את הגינה כשההורים שלו היו בחו"ל - ר.ו. מקווה שגם הוא יימצא חברה כשההורים שלו יהיו בחו"ל והוא ישקה את הגינה ומתפלא שעד עכשיו לו מצא חברה בכל הפעמים שהם היו בחו"ל והישקה את הגינה.

           "ר.ו. כה נאה עד כי שהיה חולף ליד זוג שהתנשק נשיקת פרידה היה הבחור נושק לה פעם נוספת - כדי להסיח דעתה מהמתחרה הדומיננטי משהבחין שהיא הבחינה בר.ו. ונוכח בסגולותיו המופלאות המאיימות עשה שתהא הנשיקה הזו חיזוק מיידי לאהבה שעלולה להתרופף בין-רגע כמו ציפוי בטון וצביעה מיידית לקיר סדוק, ולדידו של ר.ו. היתה לזאת משמעות אחת: "הממזר לא יניח לי לגנוב לו אותה"."

יש מישהי שעובדת איתו שמאוד מוצאת חן בעיניו. קוראים לה נעמה, לפעמים הם מחליפים מילה. אתמול היא עבדה. "עשית כבר סיבוב באולם?" "את חושבת שצריך לעלות לקומה 3?" אבל הוא לא יכול שמישהי שעובדת איתו תהיה חברה שלו. זה קל מידי, זה מתבקש מהנסיבות; היא מדברת איתו כי אין לה ברירה. היא מדברת איתו כי הוא עובד איתה.

שומע צליל מהיר של גמיעה. הרגע נכנסה לאוטובוס מישהי יפה והיא התישבה שני מושבים מאחוריו. הוא ראה אותה נכנסת עם פחית קולה אבל מתפלא שיש לזה צליל כזה. הוא לא יכול להפיק צליל כזה כשהוא שותה קולה. הוא קולט בזוית העין שיושב שם זוג מגופף ומגלה שהצליל זה צליל הנשיקות שלהם ושהבחורה יותר נלהבת מהבחור וזה נראה לו די זול כל הקטע ואחרי שהוא מסתכל המראה רודף אותו. האוטובוס צפוף. מישהי עומדת לידו והברך שלו מטגנת את הישבן שלה. מחפש בכיס עט ומוצא - לרגע קיווה שאיבד את העט הדפוק.

פלאפון מצלצל בדיוק בזמן שהוא מוציא את הפינקס השחור מהכיס של המכנסיים. הוא חושב שמי שמסתכל עליו בדיוק בזמן הזה יכול לחשוב שהוא עומד להוציא פלאפון מהכיס ואז הוא ודאי נראה די מגוחך כשהוא רושם בפנקס במקום לעסוק בפעילות תקשורתית.

מישהי סקסית מחליטה להתיישב לידו: רגע לפני שהיא מתישבת מישהו קורא בשמה במושבים האחוריים והיא הולכת לשבת מאחור. הבחורות שעולות לא מתיישבות לידו, אולי זה בגלל שהוא נראה לא-נינוח. מרגיש שיושב יציב מידי כמו שתמיד נדמה לו שנראית ישיבה מתוחה ונוזף בעצמו על שהיה יותר מידי עסוק בעצמו מכדי להבחין בכך קודם לכן. כף יד ימין מאוגרפת וייתכן שזה משפיע גם על מבע הפנים. מנסה לשנות את הישיבה. מנסה להתרווח על הכיסא ביתר נינוחות אבל לא להיות רפוי וגם לא להיות לא-רפוי מידי כדי לא להראות תקיף: לא להיראות מאודה, להיות נוכח - להיראות עירני אבל לא עירני-מידי כי אז הבחורות יחשבו שהוא עצבני. חרדי מבוגר מאוד ושמן מתקרב למושב לידו והוא מנסה לחזור לישיבה הלחוצה, תקיפה אבל מבין שמאוחר מידי כי החרדי ראה אותו יושב נינוח וכעת כשהוא מתיישב הוא כבר לא מסתכל ורק לוחץ אותו לפינה. מנסה להשיב לחיצה חזרה אבל מרגיש שהעצמות שלו לא יכולות לעצמות החרדי המאוד שמן ומרגיש איך מחלחלת בו שנאה כלפי החרדים ובייחוד כלפי השמנים מאוד שבהם. עולים שני ילדים לאוטובוס, כשהקטן שבהם צועק "לך זדיין" למישהו שלא עלה לאוטובוס, כקריאת ניצחון, כאילו אין עוד שתי מילים בעולם שיכולים לבטא מה שהוא מרגיש בתמציתיות כזו ובאופן שיהיה נהיר כל כך לשומע. ר.ו. מבין שבמובן הזה הוא והילד זהים: גם הוא מחובבי "לך זדיין". אישה שנראית תמימה וילדותית מדברת עם שני הילדים במושב המרובע מיד כשהיא מתישבת מולם. היא נראית תמימה וילדותית עד כדי חולי כשהיא רושמת בזמן שהיא מחייכת ומדברת, ככל הנראה את רשמיה על דיבוריהם או את המילים עצמן. ר.ו. תוהה אם זו מסיכה/ארשת שהיא עוטה ברגעים אלה או שהיא תמיד כזו. אם היא לא תמיד כזו יכול להיות שיש לו סיכוי איתה - אולי יש צד פגיע ואמיתי באישיותה עליו היא סוככת בדמות הזו, אם כי די בלבישת מסיכה אחת במשך כל החיים כדי להועיד על חוסר-שלמות אותנטית. והיא נראית ילדותית מידי. יושבת מאחוריו מישהי דוברת שבדית-מקסימה והוא מדמיין שהיא בלונדה-אלוהית ולא מעלה בדעתו שהיא ישראלית-פצלוחית וכל הזמן הזה הוא פוחד להסתכל אחורה מתוך ביישנות, אבל הוא רושם בראשו שזה כדי לא להתאכזב. היא יורדת תחנה לפניו והוא מגלה שהיא ישראלית-פצלוחית. חושב על כל הסימנים פרה-זיון שהוא חושב שהם סימנים אבל לא יודע בדיוק מה הם אומרים ולכן גם לא איך להשתמש בהם. החרדי השמן מאוד יורד בדיוק היכן שציפה שירד: במאה שערים - וגורם לר.ו. להיות שבע-רצון מעצמו על שהציפיה התגשמה ולהבין שהוא שבע-רצון מעצמו בגלל שציפיות מתגשמות לעיתים כל כך רחוקות. נער אשכנזי מוציא מהכיס שטרות של מאה שקל ור.ו. בוחן כל שטר בהשתוממות-מה ותמיהה (משום שהנער צעיר ממנו בהרבה והוא מעולם לא החזיק בידו שטרות כה רבים של מאה שקל) ומחכה למבט מבוהל של הנער, שלא בא. שוב לא הספיק לאכול את הסנדביץ' עם הטונה שאמא שמה לו בתיק. הוא חושב שיש לו רק שניים, אבל כשהוא פותח את התיק מגלה 3. אחד מהיום, אחד מאתמול ואחד מלפני שלושה ימים שאכל חצי ממנו בלילה כשהתעורר משנתו והיה רעב. אחרי שאכל חצי סנדביץ' החליט שזה לא מספיק טרי ויכול להיות שיש חיידקים בפנים והוא שוב יחטוף שפעת - אז הפסיק. ובכלל, זו היתה פעם ראשונה שנזכר בקיומו של הסנדביץ' אחרי עשרות פעמים שתכנן לאכול את הסנדביץ' בלילה ושכח. הוא נתקף בלילה רעב אבל שוכח מהסנדביץ'. גם זה מאתמול חצי-אכול. הוא אכל בהפסקה ואיבד את התיאבון באמצע. את השניים האלה הוא מוכרח לזרוק לזבל, אבל את זה של היום הוא ישאיר על הספסל בשביל שיאכל את זה עני או חתול. חתולים מספיק מתוחכמים בשביל לקרוע את הניילון. רק אולי זה ישן מידי בשביל בני-אדם: זה מהבוקר. כשפותח את התיק, התיק מסריח מבשר רקוב. ר.ו. חושב על אלה בחדר ספרניות שהיו צריכים לסבול את הריח כשהוא הניח את התיק מתחת לפקס. מרגיש שהריח דבק בו. מקווה שאיש לא הרגיש אבל יודע שהריח חזק דיו כדי שנושאו יריחו לכן סביר שחלק הבחינו ולכן מקווה רק שלא כולם הבחינו.

האוטובוס בירידה ברחוב שטראוס ור.ו. כבר קם לכיוון היציאה. מביט לאחור על שני המושבים הריקים שהיו שלו הרגע כדי לראות משהו ששכח, לודא שלא שכח דבר: הם ריקים כאילו מעולם לא ישבו עליהם. הוא חושב שודאי הנהג מתפלא שהוא קם לצאת מוקדם כל כך למרות שתפס לו מקום ישיבה טוב, ליד החלון, קרוב לדלת, בעוד האוטובוס מלא באנשים שעומדים מכורח העדר מקום ישיבה. הוא קם כי שמע חלושות את “Absolute Beginers” של דיוויד בואי וזה מזכיר לו סרט צרפתי שהוא אוהב, שם יש מישהו שרץ ברחוב חשוך ללא מטרה, תוך שהמוסיקה מלווה אותו והוא מודע לכך ולכן תנועותיו מותאמות לה. לואי קאראקאס. האוטובוס עוצר. לילה. כשר.ו. יוצא מהאוטובוס הוא קופץ מטה ונהג האוטובוס שרואה שמיהר להיפטר מהנוסע קל הרגליים נוסע כבר בזמן הקפיצה והוא מרגיש מרחף מעט אבל בסוף נוחת ומדבר אל חלל האויר שבין החולצה לעור ועושה כאילו הוא מוסר שדרים למאדים ולא יודע שזה מה שהוא באמת עושה.

הולך לטאואר רקורדס וקונה אוזניות יקרות. הוא נזכר שקנה אוזניות זולות כדי שלא יהיה צר לו כשיאבד אותן. עובדת במחלקת המוסיקה זאת שהיתה לו שיחה מאוד טובה איתה עד שביקש את מספר הטלפון שלה והיא אמרה לו שיכול להיות שהחבר שלה יענה ופניו קדרו והוא התוודה שזה תמיד קורה לו ולא יכל להמשיך לדבר יותר אבל לא יכל להפסיק לדבר ורצה לחשוב שזה נחשק בעיניה הצורה הזו של עילגות. והיא אמרה לו שיבוא עוד פעם והיא תשמיע לו מוסיקה והוא בא הרבה פעמים אבל היא לא היתה והנה הוא בא שוב, אולי רק בגללה, אבל הוא רואה את החבר שלה יושב שם בדלפק - זה חייב להיות הוא - והיא, מרפקיה שעונים על הדלפק והוא יודע שהיא מאוד יפה אז הוא לא מסתכל וחושב שגם אם היתה לבד סביר שלא היה ניגש כי זה כבר מאוחר מידי והיה קשה לו להסתיר שהוא בא במיוחד בשבילה ושאין לו עניין במוסיקה בכלל.

הוא משאיר את האוזניות הזולות על ספסל תחנת אוטובוס. עומד לצד התחנה כי מחכים די הרבה אנשים בתחנה. תקועה פיתה בעמוד חשמל שתחתיתו חשופה - זו פיתה שלמה ולא עבשה, מהיום. מישהי יפה באופן יוצא דופן נשאלת אם עבר קו 32 ומשיבה בקול לא בטוח שלא. ר.ו. חושב שייתכן שאינה מודעת ליופיה הרב או שאינה מסוגלת לחיות עם מודעות זו. היא הולכת אל מאחורי התחנה - אולי בגלל ששני עארסים ניסו להתחיל איתה. ר.ו. מביט אל תוך התחנה כדי לבחון אם גם שאר האנשים מגלים תשומת לב מוגברת אליה ובייחוד אם השניים ההם שם מדברים עליה או מביטים לכיוונה ומגלה שאיננו רואה אותה ושזו היתה טעות להביט אל האנשים כי המבטים שלהם מתחמקים ועלולים להיות עויינים אם יביט בהם עוד. הולך מאחורי התחנה, מנסה לחשוב כאילו אין לו סיבה מיוחדת לעשות כן, כאילו הוא נוהג כך מתוך שוטטות. הידיעה שהיא תבחין בו ודאית כי ודאי בגלל שהיא יפה באופן יוצא דופן עוקבים אחריה בלי סוף והחשדות שלה מוגברים. המראה שלה ילדותי ובשרני. אולי לא כולם אוהבים את המראה הזה. 31 מגיע. האורות עמומים והאנשים נראה ישנים וגם הספסלים הם מדגם ישן של אגד והילד המזרחי שעומד ליד הנהג ומדבר עם הנהג על החיים הפרטיים של הנהג ומפריע לעבור נראה מהסבנטיז. יש רק מקום פנוי אחד. ילד מרוקני - עארס, יושב במושב ליד המעבר ור.ו. לא רוצה לשבת לידו, כי הוא לא רוצה להטריד ופוחד להסתבך. הוא מעדיף לעמוד. עומד באמצע אוטובוס-אקורדיון כשכפות ידיו מתחת לתחת כשהן תופסות במעקה והוא מרגיש שיציבתו בוטחת משל הבחור שעומד לצידו. מרגיש שאנשים מרגישים שהוא מרגיש הסתייגות מהם. כתוב על קיר ברחוב עזה "אסור לכתוב על הקיר". לא פעם ראשונה שהוא רואה את הגרפיטי הזה וזה תמיד מפתיע אותו שזה משעשע אותו במידה מסויימת. באוטובוס הזה המוח ריק ממחשבות.

ר.ו. אוהב לחוש את הרוח בשערו. הוא לא היה כותב "לחוש את הרוח בשערי.". כדי לחוש את הרוח בשערו הוא צריך לרוץ. לרוץ מהר מאוד. היה הכי מהיר בכיתה לפני שעבר לתיכון ובתיכון היה בין המהירים. לפעמים, אחרי שהוא מסיים להחזיר את הספרים למדפים הוא בודק שאף אחד לא מסתכל ואז הוא פותח בדהרה עם העגלה. הוא לא מדמה שמחובר אליה סוס והוא מצליף בו כי הוא אוהב בעלי חיים. הוא מדמה שנושבת רוח כשהוא רץ והוא חש את הרוח בשערו. וככל שרץ מהר יותר הרוח חזקה יותר; אבל האויר בספריה יבש ואפילו להזיע אי אפשר.

שכח להניח את הסנדביץ' על ספסל. קרעים של עננים לבנים בגוונים שלא ידע משייטים בשמיים שחורים. חוצה את הכביש, הולך עשרים מטר על המדרכה ונכנס הביתה. מצטער שלא פנה אל זו שישבה לידו. היא היתה מאוד יפה. "אל תהיה לי מצליחן פתאום, רובי!" שומע את המשפט הזה ולא מבין מאיפה.

בתיבת הדואר יש פלייר שכותרתו "פז המוזיאון עברו למקום החדש." עכשיו הוא מבין שזה לא שהקימו תחנה חדשה אלא שזו הישנה חוסלה. הוא עובר שם לפעמים, כשהוא משחק טניס. הוא מחליט לא להוציא את הפלייר מהתיבה ולהשאיר את הדבר לשיקול דעתו של אבא (זה שבודק דואר בדר"כ כי הוא בבית בצהריים). נחרד קלות כשהוא סוגר את הדלת כשמסתכל לאחור ולא רואה את הפלייר בתוך התיבה: זה נבלע בפנים. מוטב היה שלא היה נוגע בזה כלל. כעת מאוחר מידי.

כשנכנס הביתה מתכסים משקפיו אדים בגלל הפער בטמפרטורה בין החוץ הקר לחום ההסקה. פלונדי מקבל את פניו. "פלונדי הוא כלב המשפחה. לא לדעת אחותו. כשמישהו מזכיר "הכלב" היא משתפת את הסביבה בהלצה דחוקה שתזהה את "הכלב" עם ר.ו. ואבא מאוד מרוצה מפלונדי כי פלונדי רוחש לו יראת כבוד. אבא יושב על הכורסא שהיא רק שלו ולאף אחד אחר אסור לשבת בה - "כורסאת הכבוד" היא זו לו - ופלונדי אף-פעם לא יושב לידו כדי לא להפריע לו כשהוא קם מהכורסא. וכשבאים קרובים הוא מספר להם בגאווה שהכלב יודע יפה מאוד מיהו ראש המשפחה, אבל לא מספר שדי בגערה בוטה ובתנועת רגל זדונית כדי לרחוש יראת כבוד של כלב. אתמול שבת ובאו קרובים. אמא של בעלה של אחותו אמרה "אה, איזה כיף לי - אני יושבת ליד רוביק." "רוביק" נשמע מאד מכוער והוא רצה לחנוק אותה אבל במקום זאת עשה כאילו לא שמע והאמין שלא שמע. ברגע ששמע אותה אומרת "רוביק" נזכר שפעם אמרה שהוא דומה לאבא של אמא וידע שהיא אמרה את כי גם אבא של אמא היה קירח ולא-יוצלח והזיכרון לא הניח להאמין שלא שמע "רוביק".

"הוא לא יכול שלא להימנע מהעדרות מאירועים משפחתיים. בייחוד של בני-משפחה ספציפיים שהוא לא אוהב. אחות למשל. אתמול היה לה יומולדת. באו אנשים זרים רבים. ר.ו. התיישב לצד השולחן במקומו הקבוע, לימין וגילה שבעלה של אחותו יושב מולו. הוא הציג אותו בפני ביתו נועה "זה הדוד שלך ראובן, הסופר." ר.ו. הופתע ונבוך, אם כי שמח שלא נאמר עליו דבר גרוע מזה. אחותו התיישבה ליד בעלה ואמרה "למה לא סיפרת לנו שאתה מוציא ספר?" ר.ו. לא ידע איך להגיב אבל סקרן אותו הדרך בה אמרה את זה מפני שהיה נדמה לו שהיא איננה מתלוצצת, לכן אמר "איפה שמעת?" "היה כתוב במוסף של הארץ. שירים... " "אה." טוב שהיא לא יכלה לומר מה שם הספר, זה שם מביך. ר.ו. הרגיש שזה היה יכול להיות הרבה יותר טוב אם הוא היה חולם כעת. אבא השתלט על השיחה סביב השולחן ודיבר בידענות על חשיבות הכסף ועל איך להסתדר בחיים וגם אנקדוטות איזוטריות מדברי ימי העולם שעצם ציונן מראה בעליל על שליטה מופלגת בהיסטוריה. אבא שאל "ראית איך מזרחיים אוכלים בצבא?" ור.ו. הבין שהוא שוב עומד לדבר על זה שאי-אנינות טעם ופתיחות לכל מאכל היא-היא הראיה לפתיחות מחשבתית ואילו אלה הבררניים לגבי מאכלים חדשים הם צרי-האופקים כדי שיהיה ברור לכולם שר.ו. כזה בגלל המסירות שלו לטונה (מידי שבת הוא אוכל רק טונה כמנה ראשונה בעוד השאר אוכלים מאכלים אחרים). ר.ו. ידע שלא יוכל לשמוע את ההמשך לכן קם מהשולחן בשקט והלך כלפי השירותים כשהוא מתכוון להשתין כדי לשכנע את עצמו שרק הלך לשירותים ולא נעלם מהשולחן אבל בדרך לשירותים הבין שזו תהיה מחווה נלעגה שנועדה רק לעצמו כי איש לא הולך אחריו ולכן נשרע על המיטה וניסה להירדם כשהוא מקווה שישכחו אותו אחרי שייחכו שיחזור ולא יחזור - ואם לא יישכחו: לפחות לא יזכירו לו את זה והתרדמה אולי תשכיח הכל. הוא אכל ארוחת צהריים עד הקינוח ואז חזר לחדרו, סגר את הדלת והלך לישון כשלפני שנרדם נזכר שלפני שהאורחים הגיעו אבא דיבר על כמה שילדים אוהבים אותו ואמר "אתה לא אוהב את דנה? איך אתה לא אוהב אותה? היא לא חמודה?" כשר.ו. אמר שהיחס של אבא מלאכותי כלפי בת אחותו בת ה3-. "אני אשם שאני לא אוהב אותה?" "אתה חייב לאהוב אותה." כשהתעורר הרגיש כאילו במקרה ישן כל אותו זמן שישן. הוא ישן כמה שעות ומתעורר כדי לשמוע את הפרידה מהאורחים ליד הדלת ומספר טריקות רצופות ודממה מתוחה, של שקט שלפני הסערה הצפויה. אחרי שהם יצאו היה מאוד שקט בבית ואבא היה יותר מידי עסוק בעצמו כדי לעזור לר.ו. למצוא עיתון שהלך לאיבוד. בעיתון היתה מודעה על דירת קרקע להשכרה. מידי פעם ניגש אבא לאמא ואמר מה לא היה בסדר, מה שכחו לשים על השולחן, מה היה יותר מידי, מה אמא לא היתה צריכה להגיד, איך לא היינו בסדר וכמה שהאורחים היו כל כך נפלאים." בשלב כלשהוא נשמעו צעקות חדות של אמא במטבח ונביחות מאיימות של אבא בלווית המילים "מנוולת" ו"כלבה".

אבא לא מרשה לאמא להביא לו עוף לחדר. הוא אוכל במטבח. יש מעט מאוד מיץ אפרסקים בבקבוק והוא מאוד צמא. לוקח חצי ממה שיש וזה יוצא רבע כוס. הוא חושב שזה יהיה בסדר אם ישתה מה שנותר בבקבוק כי אחיו קיבל את המרק. חוזר בו משום הסברה שמותר לו לשתות בגלל שהוא חושב שגם עבור אחיו המרק הוא הטבה לעומת העוף (ר.ו. מנסה לחקות את דרך חשיבתו של אחיו ואין הוא יכול לדעת אם הוא עושה זאת במדויק ואם לא - השיקול מוטעה מיסודו.). "אז איך עבר היום שלך?" שואלת אמא. "שום דבר מיוחד."

מעדיף בכלל לא להתרחץ אבל כואב לו הראש ולפעמים חום המים מפיג את הכאב. ואולי כואב הראש כי לא התרחץ שבוע. הוא רוצה להתקלח אבל אחרי 9 אבא כועס. אמא מייעצת לו להתקלח מהר מבלי שאבא ישים לב. נכנס לשירותים במקום לאמבטיה ולא מצליח להיזכר למה נכנס לשם. המים צהובים ולכן הוא מוריד את המים - הם עדיין צהובים אז הוא מוריד עוד פעם - וכעת הם רק קצת אז הוא לא מוריד יותר. יוצא כשהוא לא מצליח להשתין או לחרבן וזה מזכיר לו ששם בגדים חדשים באמבטיה. פותח מים ומרגיש שהמים חמים מספיק בשביל אמבטיה לכן שם את הפקק הלא-שמן איפה שהחור למטה כי מצא בניסיון שדווקא בניגוד להיגיון הפקק הלא-שמן חוסם יותר כי המים הצטברו מהר יותר באמבטיה לגובה הרצוי: מחליף לפקק השמן ברגע שמפסיק להאמין שפירש נכון את המציאות. מרגיש שהמים מתמלאים מהר לכן נשכב ושוב מבין שטעה ונשכב יותר מידי מהר כי הגובה לא מספיק וקר בגוף ומצמרר כשהגב צמוד לחומר הקר של האמבטיה אבל שוב הוא אומר לעצמו שאם כבר נשכב אז עדיף להישאר בתנוחה הזו ולחכות שהמים יהיו מספיק גבוהים. מטה את הידית ימינה יותר כי המים נעשים קרים. מטה עד הסוף כי המים לא בשיא החום והוא יודע שצריכים להיות כמה שיותר חמים כדי שלא יתקררו מהר. שוכב כשראשו מחוץ למים ומתפלא על עצמו שזה מעולם לא הפריע לו שהאמבטיה קטנה מידי - גם כעת זה לא מה שמפריע לו, אלא שהוא לא יכול להתמסר לחלוטין לחום המרגיע, כשהוא חש שלא משנה כמה זמן ישאר זה לא יעשה לו יותר טוב מאשר אם ייצא עכשיו. נזכר שקרא על סילביה פלאת' שהיא אהבה אמבטיות, שהיא כתבה שהאמבטיה מטהרת אותה. אבל היא אישה ונשים נולדות טמאות. האמבטיה מרגיעה אותו. כן, מטהרת גם. יש לו מחשבה לרשום. מפהק כשמנסה להחזיק במחשבה ומרגיש שהפעם זה קרה - הפעם נתפס הצוואר: לפעמים הוא מפהק ובאמצע הפיהוק הוא מגלה שלא היה מרוכז לגמרי בפיהוק ומכין עצמו לכאב החד, המעצבן והמטריד לקראת סוף הפיהוק אבל הכאב לא בא. הפעם הוא היה מוכן וזה קרה. הוא מרגיש שהשריר התפוס צימח בשר נוסף מתחת לסנתר. אבל זה לא כואב כל-כך. הוא מרגיע את עצמו שזה יעבור, כי אם זה לא כל כך כואב אז זה לא כל כך גרוע כי הכאב מלמד על הפגיעה, מידת הכאב כמידת הפגיעה. צריך לזכור לרשום על התיאום המושלם בין התחושה והחיצוניות, בין החושי/תחושתי למוחשי. נזכר באמבטיה של קת'רינה: איך היה עושה אמבטיות בגרמניה, בלי חשבון, כשגר אצל קת'רינה וחברה שלה - מי יודע כמה כסף עלו להם המים שבזבז? כמעט שלושה שבועות היה שם ולא חשב על זה. ומה הן חשבו? שהוא יהודי כל כך מלוכלך עד שבשביל להתנקות הוא צריך לעשות אמבטיות של שעות? כשהיה שם, קיווה שהן חושבות שהוא מנסה להיטהר מהזוהמה של גרמניה כשהוא מתרחץ כל כך הרבה. אז זו נראתה לו האפשרות הסבירה, אבל כעת היא נראית הפחות סבירה. זה שקת'רינה לא דיברה על זה בכלל אומר שהיו לה מחשבות מעליבות. היא לא פחדה להגיד לו שיהודים אוהבים כסף וסקס. זה כנראה היה משהו גרוע יותר. היא בטח חשבה שהיהודי הזה מרגיש תמידית שהנשמה שלו טמאה לכן הוא מנסה להיטהר באמצעות חגיגה של אמבטיות. בקלות התידד עם האמבטיה שלהן. בקלות התידד עם האמבטיה של זו השבדית ממלמה, בקלות התידד עם האמבטיה של הקשישים מקופנהאגן, בקלות התידד עם האמבטיה של הזוג בגיל העמידה עם הבת הכוסית מאוסלו, בקלות הוא מתידד עם כל אמבטיה זרה. יש עוד מחשבה לרשום. לולאה שחורה נופלת לתוך המים ור.ו. מאבחן שזו חיה ומיד קם על רגליו כדי שהעלוקה לא תיכנס לו לפי-הטבעת. חושב איך יוציא אותה מהמים. עם כל תנודה שהוא מתרחק ממנה גלי המים מקרבים אותה אליו. תופס ספוג בידיו ואחרי כמה נסיונות בהם ליבו פועם בחוזקה כי כמעט יש מגע בין עורו ובין העלוקה הוא מצליח להעלות אותה על הספוג ומנחית אותה בעדינות מהספוג על אדן החלון ומרגיש את הבהלה שוככת לאיטה. מביט מקרוב ורואה שזו חשופית שחורה מאוד דקה והוא הרי היה מדמה עצמו לחשופית ולכן היה עליו להיות ידידותי יותר כלפיה. אסור שהיא תמות. זה טוב שהיא יודעת לשחות, אפשר להתיז עליה מים. חושש שהיא שוב תצנח למים לכן מתיז עליה עם הטוש אבל זה לא משפיע עליה - היא נשארת במקום. חוזר להתיישב. שוקל לאמץ את החשופית כשנזכר כמה נעים היה החלום שהוא מאמץ שלושה אפרוחים וגם הוא חייב לה את זה, בגלל היחס העויין. זו יכולה להיות ידידות נפלאה, הרי יש מין המשותף בינהם: גם הוא חשופית. הוא טובל את הראש כולו במים ומקווה שישארו מים חמים בשביל לחפוף אותו כשיקום על רגליו ואם לא ישארו - אמנם הרטיב הראש במים מזוהמים אבל לפחות הרטיבו. כעת יש שלוש מחשבות לרשום. פוחד שהחשופית תיצנח שוב למים. נדמה לו שהוא רואה משהו שחור למעלה, על אדן החלון אבל בגלל שהוא בלי משקפיים יודע שהוא לא יכול לראות, אבל זה לא אומר שהחשופית לא עומדת לצנוח. נעמד. פותח את החלון מעט כדי שהחשופית תיצא החוצה, תוך שהוא מסתכן בכאב ראש עתידי בגלל רגישות הראש לרוח קרה. רואה שהחשופית מנסה לצאת החוצה אבל היא מאוד איטית והמחושים שלה אמנם עולים מעלה אבל הגוף לא זז קדימה. מרגיש שהנשימה שלו כבדה, גם בגלל הבהלה מהחשופית. האויר שחודר מבחוץ מקל על הנשימה והוא מבין שהוא צריך להודות לחשופית. מתיז על החשופית בטוש אבל רק מצטבר אגם ענק סביבה והיא שוחה בתוכו. חוזר להשתרע באמבטיה. המים עדיין מאוד חמים, עדיין אדים עולים וטיפות נושרות מהתקרה העקוצה ומתאדות כשהן פוגשת במים או בעור. מאוכזב מאי-השפעת חום המים על גופו, מצמיד את שפופרת הטוש למצחו וטיפות מים קרות מפעפעות אל תוך ריסיו והוא מרגיש יותר טוב. מאוכזב מאי-השפעת חום המים על גופו, מכה בשפופרת הטוש מעל ברכו והכאב לא חזק מידי - לכן מכה שוב ושוב, יותר יותר חזק - חש בכאב אבל לא מספיק חזק. מכה פעם אחרונה הכי חזק שהוא יכול ומקווה שכשיצא מהמים יגלה שהעצם מעל הברך התנפחה. רואה פסל של גוף אישה ירוק עם קימורי גו, ירך, חזה ומותניים מושלמים זה-ביחס-לזה ושיער אדום-חום גולש מעוצב-היטב, בפינת האמבטיה. יודע שזה לא פסל של אישה כי זה לא הגיוני שנמצא שם דבר כזה וכי לא הבחין בזה קודם. מבין שזה שמפו. מביט טוב יותר ומזהה שזה שמפו ומנסה שוב לראות בזה אישה ומצליח בקלות שמפתיעה אותו. חושב על הספר הכתום של קאנט "הקדמות למטאפסיקה של המוסר" שאתמול עיין ב"הערה לסיום" שלו ועל כמה קאנט צדק שניסה לראות דברים בפרספקטיבה אנושית - שהרי לשאיפה לדעת אילו כוחות קיימים בעולם ומה טבע כל דבר לא יהיה סיפוק, אבל לשאיפה לדעת את הרצונות והמניעים לדעת יכול להיות סיפוק. מצטער שלא מוצא באיזה קונטקסט הוא יכול לרשום את המחשבה הזאת ומבין שהעדר הכנה-מראש של קונטקסט כזה מעיד שהמחשבה הזו שולית ולא ראויה להירשם. קם על רגליו ומרגיש שעמידתו לא יציבה כשהיתה, נראה שהמכה היתה חזקה. שוקל לחזור לשכב אבל נזכר שקרה שפעם שכב באמבטיה והיו לו 4 מחשבות והוא חשב שאם לא יזכור איזו מחשבה זה בגלל שהיא לא מספיק חשובה וכשרשם את המחשבות זכר רק 3 וכשניסה להיזכר ברביעית ידע שהיא היתה מאוד חשובה אבל פשוט עבר יותר מידי זמן ולכן מחליט לצאת כמה שיותר מהר ולרשום, מבלי שיהיה איזה דבר אחר שיעסיק אותו אבל שהראש לא יהיה ריק כי אז גם המחשבות לא יהיו. מתחיל לספור עד 100 – ב100- יקום. מחליט שיקום לפני 100 כדי שלא לאלץ דברים להתרחש וכדי לא לא להיות כבול לתבניות של מספרים. קם ב80- ומרגיש תחושה של שחרור מעול. מחליט לא לחפוף את הראש בשמפו כשנזכר שדיבר עם אבא על כאבי הראש שלהם אחרי הרחצה ואבא העלה את הסברה שזה בגלל הכימיקלים בשמפו ור.ו. שמח לזנוח את הכימיקלים בעבור האפשרות לגלות שבחוכמה עשה. בזמן שהוא מתקלח אבא נכנס וקולו רועם בחדר הקטן "כלב קטן! למה אתה תמיד מתרחץ כך שלא ישאר לאף אחד מים?" ר.ו. לא עונה. ההד נשאר הרבה אחרי שהוא יוצא והוא שוכח שהתכוון לרשום מה שהרגע אבא אמר וכשנזכר לא זוכר מה אבא אמר כי התחושה הקשה האפילה על כל מחשבה. אבא יוצא והוא שומע אותו צועק על אמא. אבא צריך את המים בשביל להתרחץ ב6- בבוקר, כשהוא קם. מוציא מגבת מהארון כדי לכסות בה את הראש כי אם הוא לא מכסה את הראש יש לו כאבי ראש עזים אחרי כמה שעות: זו מגבת קטנה שהיתה טובה בשבילו כשהיה לו שיער קצר אבל הוא לא רוצה לקחת גדולה מידי (כי חבל סתם לבזבז מגבת שטובה בשביל גוף שלם) לכן מכסה בה את ראשו, ללא שהוא יכול לקשור את קצוותיה ויודע שבכך הוא חושף עצמו לסיכוי מסויים של כאב ראש. מביט במראה ללא משקפיים ורואה דמות פרועה וגאה שמביטה ללא-פחד אל לב עיני פלדה ואומרת לו: "רובי, אל תדאג - הכל יהיה בסדר." לובש תחתונים נקיים וגרביים מלוכלכות. פותח את חלון האמבטיה כדי שאבא לא יצעק עליו אחרי זה שהאמבטיה מסריחה (בגלל שהאוויר בה דחוס). שמפו נופל כשהוא יוצא מהאמבטיה ולרגע הוא חושב לא לחזור כי כבר מספיק חשף את ראשו בחוץ ועל-אף שהראש מכוסה מוטב להימנע מסיכון שכזה. סוגר את החלון כי יודע שגם ככה אבא רציני וזה יוסיף הרבה לרוגז שלו - יותר משר.ו. יוכל לסבול. כשהוא עם מגבת על ראשו הוא רואה את אבא במסדרון. "למה אמא צריכה לרחוץ כלים בבוקר עם מים קרים? אין לך רחמים?" זה כואב, זה כאב ללא מרפא, כאב שלא ניתן לשאת. אבא רוצה שיתאבד לכן לא יתאבד. אמא מנסה קצת לגונן והיא חוטפת מאבא "מנוולת! כלבה! מנוולת! כלבה!" ר.ו. מתרגם את הכלבה ל “bitch”ומבין שבאנגלית זה נשמע יותר גרוע - ואולי אבא היה רוצה שזה יישמע כמו שזה נשמע באנגלית. הוא לא מצטער שלא הספיק לנקות את הגוף בסבון. הוא ראה פעם בערוץ 8 שחשוב לשמור על הריח הטבעי, כי הוא מוסר מידע כימי, מולקולרי, "פרומונים" הם קראו לזה. וגם פעם אחרי ששיחק טניס והזיע מישהי ניגשה אליו ושאלה "מה אתה לומד?" אחרי שכאילו התעניינה מתי האוטובוס בא.

עייף מאוד אבל יודע שיש לו מילקי במקרר: יוציא אותו כעת ויאכל עוד רבע שעה כי מאמין שהמילקי צריך להיות כמות זמן מסויימת מחוץ למקרר כדי שיחזור לו טעמו הטבעי (כפי שהיה בטרם הוכנס למקרר). צריך לזכור לרשום שהלילה גילה שהסברה שהעלה בראשו סביב שולחן שבת שאבא ואמא מדברים בקול חזק עד כדי כך שאפשר לשמוע גם בחדרים סמוכים נכונה: זאת תהיה המחשבה האחרונה שירשום (ואם לא יזכור אותה סימן שלא היתה ראויה). מדפדף בפנקס, סופר את מספר העמודים, כדי לא להיות במצב של לאות בציפיה לסוף שאינו ידוע כשזה יימשך עוד ועוד, מעבר לסף הסבלנות הרגילה. 6 דפים. לא מוצא את אחד העטים אבל יודע שהוא מוכרח למצוא אחד מהם. מתכופף ומחפש על הריצפה ויודע שזה רע שהוא עושה הרבה תנועות כי זה גורם לכאבי ראש - אבל בגלל שלא השתמש בשמפו הוא חושב שזה טוב שהוא עושה הרבה תנועות - כדי להוכיח שאלה הכימיקלים שגורמים לכאב ראש. יש לו חמישה דפים להעתיק למחשב. זה ייקח לפחות 3 שעות. נדמה לו שכבר חשב על זה ושכבר חישב. לא בטוח, לא בטוח. יש כמה משפטים שמתרוצצים בראש והוא מוכרח לכתוב אותם נוסף לדפים מהפנקס שהוא צריך להעתיק. הוא כותב משהו בשם "ירושת כל פרליני המחר". זה היה אמור להיות רומאן אבל זה יהיה נובלה. הוא מספר שם עליו ועל אהובתו הדמיונית. "בשביל רומאן צריך יותר מדמות אחת שהיא הדמות המספרת וגם דמות שהיא יודעת-כל ויותר התפתחויות עלילתיות שמשפיעות על הדמויות" - הוא רושם בראשו. ולו יש רק דמות אחת ומשאלה והמשאלה מכתיבה התפתחות עלילתית אחת - אהבה. מתחשק לו לכתוב שיר ספונטני, כמו פעם - "בלי לחשוב הרבה" תוך שהוא שומע מוסיקה של הפיקסיז או אולי אפילו של ג'יזוס אנד מארי צ'יין - אבל מגלה שהחרוז לשורה השניה חורג מגודל התווים בשורה ולכן הוא צריך להפסיק מיד. זוכר לא-נכון ששמע ג'יזוס אנד מארי צ'יין כשערך מחדש את "שירים על חיי העולם הבא" (שכח שרק התכוון לשמוע ובסוף קנה את הדיסק חודשיים אחרי שסיים לערוך מחדש.). העברית שלו מאוד דלה כי הוא לא קורא ספרים וגם לא מסתובב ברחוב - כך שהשפה שלו היא תערובת של כתוביות תירגום של סרטים ועיתונים של סוף-שבוע. אם לפחות זה יהיה כמה עשרות עמודים, אולי יתקרב למאה.. אולי מישהו יתייחס לזה. יש לו עוד ארבעה דפים להעתיק ואת האחרון לקח לו שעה להעתיק - מתנחם במחשבה שכשיגמור להעתיק את הדף הבא ישארו לו עוד שלושה וכך פחות ופחות כך שזה רק ייראה פחות ופחות מאיים עד שלא יהיה בכלל להעתיק. לא מאמין שיצליח להעתיק הכל אבל יודע שגם אם יצליח מידת ההקלה לא תהיה כמידת המועקה כעת. רוצה לשמוע אמ פי.3 של איזו להקה ספרדית אבל בגלל המגבת על הראש לא יכול לשמוע כמו שהיה רוצה והוא מחליט להסיר אותה ולהסתכן בכאב ראש איום מאוחר יותר כי הוא חייב לשמוע. חושב שאולי זה לא טוב שתוכנת המוסיקה פועלת יחד עם וורד כי זה מאט את הוורד וגם ככה הוא עובד לאט אבל מרגיש שלא יכול בלי המוסיקה. נופל הפנקס מהיד בזמן שהוא נזכר שכדאי לבדוק איזה סרט יש היום בערוץ 6 ואז הוא רואה את הכוס מולו ונזכר שצריך להחזיר אותה למטבח. כשהוא יוצא החוצה הוא מבין שלא בשביל זה יצא מהחדר והסתכן בגערות של אבא. מיד חוזר לחדר מתיישב ונזכר שלא החזיר את העיתון לסלון ואז נזכר שרצה לבדוק איזה סרט יש בערוץ 6 ושמח כשנזכר שהעיתון בחדר. אבל איפה? הופך את השמיכה ומגלה אותו תחתה. יש כעת, 22:00, סרט אפל מ50-' שהוא לא מכיר. מניח את העיתון בצד כשמרגיש שמשהו חסר. המסך פתוח. מביט על העכבר, מביט על הכר שעל מיטה ולא מצליח להיזכר. משווה את הקובץ של היום לזה של אתמול ומגלה שרשם היום חצי עמוד. זה קצב טוב כי האותיות קטנות אבל הוא יודע שמחר יכתוב פחות וזה לא יהיה יותר מעשרה עמודים. מגדיל את הגופן ומשנה אותו לArial (hebrew)- כדי לראות כמה עמודים זה יוצא במקרה טוב יותר. 13. זה עדיין לא מספק. נזכר שרצה לבדוק במילון איך כותבים “Angle” או “Angel” כדי שיוכל שוב לצטט לקת'רינה את השיר שכתב כשהיה אצלה (הפעם באנגלית תיקנית) ונזכר גם שבגלל זה יצא מהחדר - כדי לחפש מילון. רוצה להמשיך להעתיק אבל לא רואה את הפנקס לידו. מרים את השמיכה שהפך כשחיפש את העיתון ומגלה את הפינקס תחתה, מקומט מידי. מפעיל תוכנת מוסיקה כדי לשמוע לידים של שוברט אבל התוכנה משנה את הרזולוציה מ800*600ל480*640 (כשמגדיל למסך מלא בחלון של הגרף המרקד לתנודות המוסיקה) ומאטה את מהירות כרטיס המסך כך שהוא רואה את השורות גולשות למעלה באיטיות וזה נראה כאילו אותיות נמחקות וגם קצב ההקלדה איטי כי הכל זז לאט והוא חושש שעוד רגע המחשב ייתקע אבל כרגע זה לא נראה חמור מספיק (כל עוד הוא יכול לעשות “save”) בשביל להפעיל מחדש את המחשב, לכן מסתפק בלעלות תוכנה קוויקרז, שלא עוזרת, לכן סוגר את תוכנת המוסיקה ומעתיק בדממה אבל בקצב הרגיל. זה לא טוב לשמוע מוסיקה, כי ההשראה צריכה להיות טהורה - וזה גם מונע ריכוז של 100% במטלה. מרגיש שחייב לשמוע "גרטכן על הקישור". מעלה את תוכנת המוזיקה "סוניק" וכעת הכל זז לאט. כשמעתיק כמה מילים לרומאן המספר של העמוד למטה קופץ לרגע ל"30" וחוזר מיד ל"29" ור.ו. מבין שחסרים רק עוד כמה שורות ולא מצליח לעמוד בפיתוי, יורד לסוף הקובץ ולוחץ על “Enter” כמה פעמים כדי שיהיו יותר שורות: מבין שזה כשלון מבחינתו שהוא לא יכול לעמוד בפיתוי ולכן מוחק את השורות אבל יודע שכבר נכשל בעצם זה שהוסיף אותן. סוגר את תוכנת המוסיקה כי הטקסט לא נראה טוב כשהאותיות נוצרות לאט על המסך. מחליט לספור מילים, תווים, פיסקאות ושורות. לוחץ על "כלים" ו"ספירת מילים" ויודע שלמרות שזה לא טוב לבדוק הספק הוא לא יכול להימנע מזה כי זה מקנה לו סיפוק. 55,820 מילים. זה די הרבה. משווה את זה ליצירות אחרות שכתב. ל"500 שירי מוות" ל"400 שירים על המוזה" ל"שירים על חיי העולם הבא". "שירים על חיי העולם הבא" 37,784 - זה הרבה פחות וזו היצירה הכי גדולה עד היום. הספק יפה מאוד. למרות ששם ודאי יש יותר שורות - טוב, שם זה שירה. זה לא נראה טוב, אבל היום הוא כותב יותר טוב? קורא מה שכותב היום ומבין שאמנם זה שונה, אבל זה גרוע באותה מידה - כך שהוא לא צריך להצטער על כתבי העבר ואין טעם לשנות משהו משם. אחרי סוף היום הראשון בחיי גיבורו הסמן של הסקרול באר נמצא גבוה מידי מהאמצע והוא מבין שצריך להוסיף עוד די הרבה טקסט ליום הראשון כי הימים צריכים להיות שווים מבחינת המלל. מחליף לגופן היפה ביותר Times New Roman (hebrew) - ומגדיל את גודל הפונט ל14- אינטש. כעת זה נראה טוב יותר. הוא שבע רצון מעצמו אבל יודע שזה בגלל שהגופן יפה ומוגדל. אבל אולי זה בגלל שכעת הוא רואה ברור יותר והוא גם רואה הכל באופן שונה משראה את זה קודם, שמושפע פחות מעייפותו מהמילים הכתובות ומשחיקת הכתיבה.. "הו רובי, מה אתה עושה?" הוא לוחש לעצמו, "ככה לא כותבים ספרים! ככה לא כותבים יצירות מופת! כשאלוהים מכתיב משהו לא סופרים לו את התווים! כשאלוהים מכתיב לא סופרים! למה אני סופר?" פותח את קובץ הנובלה. יש רק 10 עמודים. זה מעט מידי. מגלה שהחישוב של העתקת דף, שני עמודים, בחצי שעה - שגוי - זה תמיד לוקח יותר מחצי שעה, לפעמים שעה ושעתיים - אם הכתב לא ברור והוא בוהה בדף עד שאיזו מילה, איזו אות, מעלים זיכרון, אסוציאציה והוא יודע מה רשם שם - או אם יש איזה פרט שהוא צריך להוסיף במקום מסויים שאין לו איזו נקודת ציון מילולית, כך שהוא לא יכול לעשות "חפש" אלא פשוט צריך לעבור על כל הטקסט, ולפעמים זה מקום מאוד קטן - וכל הזמן הזה המודעות לתנועת הזמן לעומת קצב הכתיבה מאוד מטרידה ולפעמים אף מאטה. הוא מעתיק את הטקסט כולו לקובץ חדש ומגדיל את הפונט ומשנה אותו לArial- (hebrew) וכעת זה יוצא 17 עמודים. מתחשק לו להתחיל פרוייקט חדש בשם "דיאלוגים על אוטופיה" כדי להשכיח את הפרוייקט הנוכחי שהועם זוהרו בהרבה מאז החל בו. כותב כמה שורות ומרגיש נרגש מידי אז מפסיק וחושב שזה לא יהיה נורא אם כתבי העבר יעלו על כתבי ההווה כי אם העבר נלעג אז ההווה נלעג לא פחות, כי אותו גוף נכח בשניהם. אולי לא יעתיק. לא בטוח שלא יוכל לנסח טוב יותר מה שכתב היום. אבל לא בטוח. אולי בעצם זה היה ניסוח ייחודי. לא, המוזה לא הבטיחה להיות פה גם מחר. גם הפעם יעתיק. מעתיק רק לשלושה דיסקטים. אתמול העתיק לחמישה אבל אין לו כוח לחפש את הדיסקט שהוא לוקח איתו בכיס ולכן מחליט שזו תהיה הפתעה לטובה בפעם הבאה שיעתיק אליו ויגלה שהקובץ גדל בהרבה. אמא נכנסת לחדר ושמה קערה עם אגסים על השידה ליד העכבר. המחשב מרעיש. ר.ו. בועט במחשב כדי להדגיש את הרעש, כביכול כדי לנסות להשתיק את הרעש. הוא רוצה שאמא תחשוב שהמחשב דפוק. מרגיש שאם יפנה ראשו לעברה תיווצר קירבה פיסית חזקה שלא תהיה לה סיבה והיא תהיה לא-נעימה. כשאמא יוצאת, גוזר קטע מהטקסט כדי להדביק אותו במקום מתקדם יותר בעלילה ותוך כדי מסתכל בערוץ 4 ומגלה שהסרט האירוטי שיש כעת לא אירוטי כמו שהוא מצפה מסרט אמריקאי אירוטי להיות ונזכר שהוא צריך להדביק את הקטע שהרגע גזר ונחרד מהקלות שבה כמעט שכח זאת ומהאפשרות שייתכן שהיו פעמים שששכח להדביק ורק גזר - וכך קטעים רבים אבדו. מחליט שהסרט ראוי גם להיות מגרה ולכן מוציא החוצה את הזין ומתחיל לאונן לאט בחוסר תשומת לב אבל מפסיק כשמבין שהוא לא יכול להתרכז לא באוננות לא בכתיבה ולא בטלויזיה. משאיר את הזין בחוץ כשהוא מעתיק כי הוא רגיל לזה ואין לו כוח כל פעם להכניס ולהוציא את הזין - לפתוח ולסגור את הכפתורים, להפשיל ולהדק את התחתונים. הוא הדמות הראשית בסיפור שהוא כותב: הגיבור. הוא גיבור אוהב ומיוסר כי הוא רוצה שההיסטוריה תזכור אותו לטובה. רושם:

"המולת החצץ המרשרש ביגיעה מלטפת שרמס בדרכו ומלאו בו עיניו נועדה להביאו לרגעים אלה, עת היא הולכת וקרבה אליו. זו שחשש שלעולם לא תופיע. והיא התקרבה יותר ויותר ומבטו קרב יותר ויותר כלפי העפר המעלה אדים של שרב בגרועים במעלליו אבל במגעם עם חום גופו יכלו רק לצננו. מבטיהם לא ניפגשו."

כותב כדי להירגע ומגלה שזה מסעיר אותו יותר מידי אז מפסיק. כשיגיע לעמוד 30 ידפיס הכל. לכתוב איזה משהו לא חשוב כדי שאני לא אצטרך להשגיח עליו שלא יאבד????? לא, זה לא הרובי שאתם מכירים! אולי זה כן בעצם... הסרט בערוץ 4 אמנם רומנטי באופן חסר דימיון למדי אבל משעשע באופן אינטלגנטי למדי. הם בחרו מישהי שמשחקת נערה מקולג' ולמרות שהיא נראית צעירה יש לר.ו. ספקות לגבי גילה כי יש בעיה עם שחקניות מתחת לגיל 18 בסרטי סקס מושקעים - אבל מעריך שהקפידו שהשדיים שלה יהיו קטנים וגם שהגבשושית סביב הפיטמות תהיה עבה ובולטת. "מופרך באופן משעשע למדי" רושם בראשו. מרגיש שלמרות שאם ימשיך לעבוד מחר יצטרך להעתיק פחות וכך זמן ההעתקה יקטן ככל שעובר הזמן רמת הריכוז יורדת והוא מסתכן בעשיית נזק בלתי-הפיך ולכן מוטב להמשיך מחר - למרות שהוא לא מרגיש פחות מרוכז הוא יודע שאסור לו לקחת את הסיכון לפגום בנצח, לכן: הגיע הזמן להעתיק לדיסקטים. מחליט להגיע לספריה“My Documents”  דרך "המחשב שלי" ולא דרך "סייר"(explorer)  כי פעמים אחרונות הגיע דרך "המחשב שלי" וההעתקה לא היתה בעייתית. גם לכונן A מגיע דרך "המחשב שלי" ומבין שהוא עושה זאת בעיקר כי זה יותר מהיר כי לוקח זמן למנהל הקבצים ("סייר") לעלות. השעון מפגר בחצי שעה. רק אתמול כיוון אותו. מחליט לכוון שוב כדי שלא יתבלבל מחר כשיראה את השעות ושאם פעם מישהו יקרא שיהיה לו ברור מתי זה נכתב, למרות שכעת הוא מכוון כמה דקות קדימה כדי שהפיגור יהיה קטן יותר מחר כך שאם מישהו יקרא בכל מקרה לא תהיה לו השעה המדוייקת והוא יחשוב בטעות שיש לו בגלל שהתאריך יהיה נכון וכל קובץ יהיה בשעה אחרת, מוקדמת או מאוחרת משל הקובץ שלפניו או אחריו. לא מצליח לכוון את הסמן על A וכשמצליח מגלה שהקבצים נעלמו מהספריה My Documents בC- - שהועברו לA-. מעתיק בחזרה ומגלה שהגיבוי של "עוד 400 שירים על המוזה" גדול מהקובץ עצמו. פותח את "400 שירים על המוזה" ומגלה שכל מה ששמר היום לא נמצא שם. לרגע חרד אבל אז מבין שזה נמצא בגיבוי. פותח את הגיבוי ולא יכול לזכור שרשם עוד שירים מעבר לאחרון, זה על אמת ויופי. מבין שצריך מהר להחליף שם, לפני שיווצר עוד גיבוי שיעלה על זה הקיים. המחשב לא מסכים לשנות שם לגיבוי והשמות של הקבצים משתבשים. המחשב לא מקבל עוד "עוד 400 שירים על המוזה.doc" לכן משנה ל"gוד 400 שירים על המוזה.doc" וסוגר את וורד. מוחק את "400 שירים על המוזה.doc" ומשנה את "gוד 400 שירים על המוזה. doc" ל"עוד 400 שירים על המוזה.doc" כעת נראה שהכל בסדר - לפחות לא גרוע כשהיה. יודע שגם אם זה לא כמו שהיה הוא לא יודע מזה - כך שזה בסדר. מחליט להעתיק לכל 4 הדיסקטים כי זה די הרבה ולכן יהיה חבל מאוד אם זה יאבד. צריך לעשות "רענן" כמה פעמים וגם לשלוף את הדיסקט החוצה וללחוץ על“A”  ולהחזיר שוב את הדיסקט כי המחשב לא מזהה שהוא מכניס דיסקט חדש לכונן A. לאחרונה כל הקבצים נמצאים בZIP- - כך עשה כדי לחסוך לו העתקות וגם כדי שיתפוס פחות מקום בדיסקט. עדיין, את הקובץ הגדול ביותר, "חיי ר.ו.", הוא מעתיק במלואו לדיסקט כי אותו יהיה לו הכי חבל אם יאבד - אבל רק לדיסקט אחד - הפעם זה הדיסקט שהוא שם בקופסאת הפלסטיק השקוף הדקה אותה הוא שם בכיס ובה גם הדיסקט עם השירים האחרונים.

אסור שאמא תגלה שלא אכל את הסנדביץ'. הוא צריך לרדת למטה ולזרוק לזבל כי אי-אפשר להניח את זה על הספסל ליד הבית כי אמא עלולה לראות את זה בבוקר כשתצא החוצה. הוא עסוק מידי בשביל לצאת החוצה וחבל לו על העני שיאכל את זה. מנסה לשתק הלכי מחשבתו כדי שלא יחשוב שהוא צריך לרשום את המחשבה האחרונה, שהיא מספיק חשובה. כתב היום מספיק ואם יכתוב יותר יצטרך להישאר עד הבוקר בשביל להעתיק הכל למחשב ולא ישאר לו זמן לעשות דברים אחרים. אם ישתק הלכי מחשבתו לכתיבתו לא יהיה ערך כי היא תהיה מווסתת על-ידו. מחר כמעט לא יכתוב. מבטיח לעצמו שמחר כמעט לא יכתוב. גם אתמול הבטיח לעצמו - ולא קיים. אבל הפעם זהו: מחר כמעט לא יכתוב.

הוא יוצא מהחדר לשירותים, נזכר במילקי והולך למטבח. לא מוצא במקרר מילקי ונזכר שאתמול אכל את האחרון. הדלת של החדר שלו סגורה והוא לא זוכר אם הוא סגר אותה. הוא חושב שלא. שם לב שהמסך בוהק ורואה ששכח לסגור את הוורד. באותיות גדולות הוא רואה מולו "עוד 500 שירי מוות - מיומנו של מגורש גן-עדן". צר לו שהתרשל ולא סגר את התוכנה בטרם יצא. כעת הוא מבין למה דלת חדרו היתה סגורה. מדפדף בבלוק הכתיבה, סופר כמה דפים נשאר להעתיק. אומר לעצמו שאתמול היה יותר למרות שהוא לא משוכנע. יש בערך חמישה דפים מלאים מכל צד. בודק כמה נשאר עד שיגיע לעמוד 43, ברומאן "ירושת כל פארליני המחר". לא יודע אם להשאיר דיסקט בכונן, כי אולי עדיף שכל הדיסקטים יהיו בקופסא וכך יישמרו יותר טוב - למרות שלמען הנוחיות מוטב שיהיה דיסקט בכונן כך שפשוט יצטרך ללחוץ אותו פנימה פעם הבאה.

שם לב שהכתמים הקטנים השחורים על הריצפה נקוו לכדי כתם שחור גדול ויודע שאין סיבה אחרת להיווצרות הכתם מלבד ריבוי אוננויות (לכלוך סוליית הנעל שניסתה תכופות להעלים את הנוזל נספג בריצפה הדביקה) ומזכיר לעצמו שצריך להשפיך יותר על החולצה ופחות על הריצפה כי הוא לא יכול לקחת מטלית מהאמבטיה ולנקות את זה כי אמא תראה ותשאל שאלות ובכל מקרה ודאי תחשוד כשתגלה לבד כשתנקה את החדר. יש לו טלויזיה בחדר והוא רואה בערוץ יורוספורט מה היה היום באליפות אוסטרליה הפתוחה בטניס. אבל זה לא חדש לו. בבוקר היה סקרן מידי וראה בטלטקסט של הערוץ הצרפתי טי.ו.5 את התוצאות. זה לא פשוט לקרוא את הטלטקסט כי זה כתוב באותיות עבריות אבל הוא למד לקרוא את האותיות העבריות כאנגליות - "עלה" על הצופן כשהיה בתיכון ומאז זה כמו לקרוא באנגלית, רק יותר לאט. אין לו עניין במשחק של נורמן נגד קיפר אחרי שהוא יודע שנורמן ניצח בארבע מערכות - וזה חבל לו שהוא יודע. בכלל, אליפויות הגראנד-סלאם תמיד ריתקו אותו, תמיד חיכה בכיליון-עיניים שתתחיל אליפות - ועכשיו שעוד מראים את זה בטלויזיה. זה לא טוב שהוא לא מצליח למצוא בזה עניין. בטעות מעביר לערוץ הטורקי ושם יש משחק כדורגל. נזכר שהיום יש ריאל מדריד נגד ברצלונה בכדורגל ורואה שזה המשחק. מאז שיש לו משחק כדורגל במחשב שאבא הביא מהזבל הוא מגלה עניין בכדורגל. אבא מתפלא על כך לא פעם ואף שואל "מה פתאום התחלת להתעניין בכדורגל?" אבל ר.ו. לא יכול לגלות לו כי אז אבא יחשוב שכל פעם שהוא סוגר את דלת החדר הוא "הורג ג'וקים". שחקן הגנה מוסר לשוער שזז ימינה למסירה שלו ור.ו. תוהה אם השחקן צעק משהו לשוער - ודאי לא צעק באנגלית כי אנגלית כולם יודעים. זה היה טוב אם שחקנים של קבוצה מסויימת ממציאים שפה שרק הם יכולים להבין וכל קבוצה יריבה לא יכולה. מעביר לערוץ 5. בערוץ 5 רק התחילו לשדר כי הם לא משדרים בשידור חי. כשהוא מתחיל לראות בערוץ הטורקי, 2:0 לריאל מדריד. ר.ו. קצת מתפלא כי כשראה את ריאל מדריד משחקים במונדיאל של הקבוצות שהתקיים בפעם הראשונה הוא התפלא שהם שם כי תמיד חשב שברצלונה יותר עשירה וגם יותר טובה. 1:0 בערוץ 5, בדקה 5. ר.ו. ממשיך לראות את המשחק בערוץ 5 כי הוא יודע שחייב להיות עוד שער, בעוד אין לדעת אם יהיו עוד שערים בערוץ 29. יש בערוץ 46 הגרמני סדרה על מועדון סטריפטיז. הוא שונא חשפניות אבל יש איזו עובדת חדשה שהיא בלונדה גרמניה כוסית. אמ טי וי: כריסטינה אגילרה אומרת “My mind say ‘no’ but my body say ‘lets go’”  - כזאת בחורה הוא צריך. עד עכשיו הכיר רק את הלא-נכונות. העובדת החדשה מזדיינת עם הבוס הקירח. "לא רע" אומר ר.ו. בקול. במשרד שלו, הוא מועך לה את השדיים מבעד לחזיית התכלת ולמרות שלא מראים מקרוב את השדיים שלה הזיון אינטנסיבי דיו כדי לגרות וכשאחת העובדות נכנסת לחדר בעיצומו של הזיון על השולחן ומדברת בנונשלנטיות כאילו הבוס שלה לא מזיין כאילו אין מחר הוא גומר כשקצה השלט בפיו. כמה שניות אחרי זה קורה מה שחשב שיקרה: קלוז-אפ על השדיים שלה. ר.ו. גומר לפני השיא מחשש שהשיא לא יגיע אבל לא יכול להעביר ערוץ כי סקרן איך זה יתפתח. כבר גמר היום פעם על הריצפה והוא יודע שהריצפה תהיה דביקה ואמא יכולה תהיה לדעת אבל זה עדיף על להכתים את הסוודר בגוונים של תכלת, לבן ואפור-בהיר שהוא לובש כי זה סוודר ילדותי ואמא סידרה את כל החולצות בארון או ששמה בארון כביסה כך שהוא לא יכול להפוך חולצה ולא היתה לו ברירה. היה נדמה לו שראה שהיה לבחורה כתם במפשעה כמו שיש לו וזה יכול לקרב בינהם - אבל הוא לא יידע איך לתאר בפניה את מיקום הכתם ואת הכתם עצמו כי זה לא בדיוק במפשעה זה יותר על הרגל וזה משהו יותר מאורגן מכתם ולכן יצטרך להראות לה אותו אבל אין לו איך. ר.ו. חושש שהשלט לא יעבוד עכשיו. זה קורה לפעמים - כשהאינפרה אדום מנוטרל מהרוק. מביט לאחור בחרדה ונחרד לרגע לגלות שאין שם המילון שחוסם את הדלת ואימא היתה יכולה להיכנס. מאוד לא אחראי מצידו, יותר זה לא ייקרה. מעביר לאמ טי וי. וויל סמית'. מחזיר לערוץ הגרמני. יודע שלא יוכל לגמור שוב. אבל אולי עוד כמה דקות. כעת זה די טיפשי לראות את כל הפרצופים הגרמנים היפים אבל.. עוד כמה דקות. יש לו הרגשה שגמר רק כדי שיוכל להעביר ערוץ. אבל הוא מאמין שהוא מסוגל לעוד. מאריה קארי באמ טי וי. אנקויסט ביורוספורט. טניס. מעביר שוב ל46- ורואה שם את ר. דה-נירו ומצטער שלא יהיה סקס כי בסרטים של דה-נירו אין בדר"כ סקס ואם יהיה - זה לא יהיה כמו שהוא אוהב: לא-הוליוודי. בערוץ 47 יש סרט שנראה כמו סרט דני, אולי זה "החגיגה"? לא בטוח. בכל מקרה, גם אם זה זה - הוא לא מפסיד דבר כי (הוא לא מפסיד דבר) להנות מסרט איכותי רק בשביל לאונן זה לא להנות. יש בערוץ 5 שידור "הערב" של באיירן-מינכן נגד ריאל מדריד ור.ו. חושב שזה מרגש יותר ככה למרות שזה לא בשידור חי כי אתמול ראה בשידור חי בקריינות טורקית ולנסיה נגד ברצלונה ולא כל כך נהנה כי זה היה בטורקית וגם ידע שזה עוד מעט יתחיל בערוץ 5 אבל אחרי שהוא יודע שולנסיה מובילים 3:1 על ברצלונה זה לא יהיה מרגש במיוחד.

אמא סידרה את החדר והוא לא מוצא את הכתבים המודפסים. הם סגורים למעלה, בתוך הארון. לא מתחשק לו להוציא אותם משם לעולם. הוא צועק עליה שהוזיזה אותם וכעבור רבע שעה מקבל שוקולד. "אני אכזרי לאמא כדי שלא יהיה איכפת לה שאמות, כי כמו שזה היום מותי יהיה צער גדול עבורה ורק המחשבה על צערה היא המונעת ממני למות." הוא כותב ב"נובלה-כריסטיאנה." ומוסיף "ר.ו. ישן עם חלון פתוח כדי שהשמיכה תהיה יותר אפקטיבית ורוחץ שיניים רק בבוקר כדי שהמישחה תהיה יותר אפקטיבית." מילקי נשפך אתמול על הריצפה. את הקופסא אימא הרימה אבל יש טיפת מילקי על הריצפה וסביבה נמלים. ר.ו. מחפש את הכפית כי הוא רואה שסביב הטיפה אין הרבה נמלים ואל מתחת לעיתונים שמתחת לשולחן מתקבצים נמלים רבים. ליד קופסאת הדיסקטים הוא מגלה את הכפית. בוחן את תנועת הנמלים סביב הכפית ועליה ומבין שהנמלים שעומדים להישאר פה הרבה זמן - והם הנמלים שצריכים להטריד אותו - הן אלה הבודדות שמתמהמהות ובקושי זזות ולא אלה שנעות בכמויות - כי אלה נעות לכל עבר וסופן לירחק עוד ועוד עד שלא יהיו פה יותר.

הוא נזכר בזוג שראה וחושב "יכול להיות שאני יפה?" הבני-דודים שביקרו לפני חודשיים אמרו שהוא יפה כשנכנס הביתה. "זה חשוב להיות יפה."

"גם הלילה לא יירחץ שיניים. רק אחרי ארוחת צהריים הוא רוחץ ואם הוא לא אוכל בבית הוא רוחץ בבוקר." ובדרך כלל אחרי שהוא אוכל צהריים הוא ישן שעה-שעתיים ורק אז רוחץ. כותב על גיבור "ירושת כל פרליני המחר": "הוא אמר לעצמו "ניתן לחיידקים להירקב בפה כמה שעות" והלך לישון.".

הוא לא יודע אם לעזוב את הבית ולשכור דירה. יש לו כסף שמספיק רק בשביל להיות שותף שלישי או שני. עדיף שני. אולי עם אדם אחד יוכל להסתדר. הכל מפחיד. הפחד משתק. הוא רושם בראשו שהוא לא מחפש מספיק כי הוא חושש לנטוש את חומר הגלם המציאותי היחיד של הספרות שלו.

הוא עייף מידי. יותר מידי מילים. "מרגיש כמו מישהו שגמר יותר מידי פעמים, כמו שפלובר הרגיש." זה משפט שהוא לא יכול לרשום כי הוא לא יודע איך לשים את זה ברומאן מבלי שיתקבל רושם פלצני, לא-אמין, פלוברי. סוגר את הדלת. כשרק עבר לחדר הזה מהחדר שלו ושל אחיו היה צריך לספר תירוץ מדוע הוא סוגר את הדלת כי לפני זה זה היה החדר של ההורים והוא היה פתוח בלילה. הוא הסביר שזה בגלל הרעשים בחוץ ואכן זו היתה הסיבה האמיתית - אבל לכשהצטרך לאונן והיה תוחב מילון עברי-אנגלי (או מילון אנגלי-עברי, כשאיבד את העברי-אנגלי) והדלת לא היתה נפתחת - הסיבה שסיפק לסגירת הדלת הרמטית היתה מפוקפקת בעיני אבא שלא פעם שאל "למה אתה סוגר את הדלת? מה אתה מסתיר מאיתנו?" ולאחרונה גם "אתה לא צריך להתנהג כמו בתולה זקנה." כשהיה עובר במסדרון בזמן שאמא היתה צריכה להוציא בגדים מהחדר ור.ו. בדיוק אונן ולכן השתהה כמה שיותר כדי שהזיקפה תירד ולפעמים אמא היתה מתייאשת והוא היה מצטער אחרי שהיה גומר ומחפש אותה בחדר שלה כשהוא מסתכן שהיא תבחין בזיקפה הקלה - אבל לעולם לא גמר לפני שפתח כי ידע שיכול להיות כתם במכנסיים וגם חס על אמא (שלא תחכה בחוץ יותר מידי) - אבל אבא פעמים רבות מידי היה במסדרון בדיוק אז. ובעיני אחיו אטימת הדלת היתה נתפסת כנידוי ופעם אף ניסה להיכנס מהחלון ואז חטף מטר של סוללות ועפרונות שהיו על אדן החלן ולאחר מכן התלונן שכמעט יצאה לו עין. בימים הראשונים שהיה לר.ו. את החדר שקל להניח מילון עברי-אנגלי מאחורי הדלת כשהוא הולך לישון ולא פעם הניח - אבל אחרי כמה ימים התוצאות של השיקול אם לסגור הרמטית את הדלת או לא היו שהוא מונע התרעה במקרה של שריפה - ולכן הדלת נותרה סגורה אך לא אטומה בשנתו - וכך על-אף רצונו העז לישון עירום לא יכול היה.

נכנס למיטה. סוגר את כל היישומים לפי שלוחץ על "התחל" ו"כיבוי", כדי שהמחשב לא יצטרך לעלות את כל היישומים האלה כשיפתח את המחשב - גם ככה המחשב עולה לאט.

הוא פוחד שיפוטר כי הוא פוחד שאז המוזה תעזוב יחד איתו. הוא עייף מאוד אבל לא יכול להירדם. לפני שנכנס למיטה העריך שירדם בקלות אבל כעת הוא מתקשה. והקושי מתסכל והתסכול מונע שינה. הפסיק לחשב את השעה. מסתכל בשעון האפור-בהיר הקטן שעל פח הזבל שליד מיטתו שעשה אותו לשידה, 4:10. ב7- הוא צריך להתעורר. שוכב ללא ניע ומרגיש שהעצמות מתקשות והשרירים נרדמים. אבל גלגלי המוח לא מפסיקים להתרוצץ. טוב שהוא ער כי כעת יש לו את הרעיונות הכי טובים, רע שהוא ער כי גם מחר יצטרך להישאר ער בשעות האלה ובקושי נותרו שעות שינה. הוא לא יכול לישון כעת כי אתמול בשעה הזו היה ער ובשעות שהוא עובד היום הוא ישן. תוהה אם המחשבה האחרונה נכונה: אם זה נכון להתחיל את חישוב מידת-העייפות-לפי-שעות מהשעה שנרדמים ולא מהשעה שמתעוררים. נדמה לו שראה פעם בערוץ 8 תוכנית על כאלה שיש להם בעיות שינה ומטפלים בהם בפלורסנטים שדווקא מהשעה שמתעוררים צריך להתחיל, אבל הוא יודע שיום אחרי שהלך לישון מוקדם קשה לו להירדם מאוחר ויום אחרי שהלך לישון מאוחר קשה לו להירדם מוקדם - וכמעט תמיד הוא מתעורר באותה שעה בגלל שאבא מעיר אותו לארוחת צהריים ב12:30- (לבד ממקרים ספורים בהם הוא מונע את הגערה הכמעט קבועה של אבא בנוגע לערות המאוחרת ("למה אתה ישן כל כך הרבה שעות? למה אתה ישן ביום? למה אתה לא ישן מתי שכולם ישנים?") באמצעות קימה קצת לפני 12:30 במקרה שמוצא עצמו ער אז במקרה ואוסף במאמץ-על פירורי תודעת הבוקר הרצוצה כדי לקבל החלטה להקדים את אבא ולממשה.).  

זה טוב שהוא לא מצליח להירדם. בשעות האלה המחשבות הכי צלולות.

אמא אמרה לו לפני שבוע שאבא מאוד מעריך את המאמץ שלו. היא אמרה שאבא מאוד התרשם מאיך שהוא מטפל בדברים שלו - הוא התרשם מהאותיות הגדולות שבעמוד השער ומהפלסטיקים שמחזיקים את הדפים. ר.ו. לא ידע איך להגיב. די במחשבה שאבא ראה כתביו כדי לשתק מחשבתו.

תה זה טוב בשביל הגרון. זה מוכיח את עצמו כל פעם מחדש. מים מאוד חמים זה גם טוב - אבל מתחשק לו משהו עם טעם. לובש נעלי הבית, עושה שלושה צעדים, פותח את הדלת וניגש למטבח. הבית כולו חשוך. מדליק אור במטבח ויודע שזה מפריע לאחיו (שהחדר שלו סמוך למטבח ודרך החלון הפנימי הגבוה נכנס אור.). אם ייזהר ששום דבר לא יפול הכל יעבור בשלום. כשאמא מגישה תה הוא מתעצבן עליה כי לוקח לתה הרבה זמן עד שאפשר לשתות את כולו. עכשיו הוא חושב על כל הזמן שיצטרך לחכות ומבטיח לעצמו לא להתעצבן על אמא פעם הבאה. פעם היה מחליף מים בקומקום כי הם לא יוצאים צלולים: שבבים של החומר של הקומקום מתערבבים במים הרותחים: עכשיו הוא פשוט שותה את זה ולא מסתכל. יש שתי צלוחיות שכתוב עליהן "תה". בראשונה שהוא פותח הוא מוצא תיון אחד בודד. לא איכפת לו להיות האחרון ששותה תה. הוא פותח את צלוחית "תה" השניה ומוסיף שתי כפיות סוכר. המתיקות זה בשביל הטעם הטוב. התה עוד בהיר מידי. הוא מבין שזה בגלל שזה מהתיונים המיוחדים של הטעמים מהמזרח הרחוק. אין טעם לחכות עוד - זה הצבע. בחזרה לחדר.

מוריד את החולצה ונכנס למיטה, עם מכנסי התכלת הקצרים. שם לב שיש תיאום מושלם בין תקתוקי השעון והבהובי נורית ה-StandBy של מסך המחשב. לא מצליח להירדם כי לא ישן אתמול ואז בגלל שהוא ער הוא נזכר שהוא צריך להטעין את הדיסקמן לכן לוקח את המטען בלילה ומחבר לחשמל. מרגיש שהוא מתחיל להיות מצונן. מנגב את הנזלת בשולי השמיכה. אין לו איפה לתפוס את השמיכה מרוב שהיא מלאה נזלת. הוא יודע שזה בגלל שהוא לובש חולצה. הימים האחרונים מאוד קרים. קרוב לאפס. "אתה תהיה חולה, רובי - לבש חולצה." הוא מצווה ונענה.

טוב שלא כרך את השירים. בעמוד השער היו חישובים של מספר העמודים בכל קטיגוריה ומספר השירים הכולל - אסור שנתונים סטטיסטיים יהיו מודפסים. מרגיש שהשקט היסווה לרגע את החרדה וכעת היא שבה, משהוא מודע לדממה.

לא מניח לידו את הפנקסים כי יודע שבלילה מוזה משתוללת ומחר לא יספיק להעתיק הכל למחשב. מוצא כיסוי של המיקלדת ונזכר שחיפש אותו לפני כמה ימים וכבר התייאש ומתפלא שלא מצא אותו קודם כי הוא ממש מתחת לשולחן שעליו המסך.

הוא מחזיק את השעון ומקרבו כדי מרחק 10 ס"מ מפניו ורואה איך המחוגים זזים והוא לא מתהפנט מזה שהמחוגים לא מפסיקים לזוז וגם מנסה לעצור את התקתוק בכוח המחשבה לבדה: אם זה ייקרה הוא יודע שזו תהיה טירחה רבה כי הוא כבר די עייף ואיפה ימצא שעון אחר? אבל הוא לא מאמין שזה ייקרה.

מלטף את עצמו. בקושי נוגע בעור. נוגע רק בשיער הדק שעל עור השוקיים והירכיים. יש בזה משום אירוטיות אבל לא כדי לגרות. מבין שהעובד ההוא שדפק אותו ונטל לו לספור במקומו הוא מניאק נצלן והוא היה צריך להיכנס בו כי הוא יותר חזק ממנו והיה לו מכך סיפוק גם. המחשבה שלא עשה דבר ומחר הוא יחייך אליו ויהיה נחמד מייסרת אותו והוא פוחד שבגללה לא יוכל להירדם, עד שנרדם.

ר.ו. יודע שלא משנה כמה ינסה להירדם - לא יירדם, כי אתמול בשעה הזאת היה ער. זה יהיה יפה אם גם גיבור "ירושת כל פרליני המחר" לא יוכל להירדם כי אתמול בשעה הזאת היה ער. הוא יודע שאם ידליק את המנורה שמעל ראשו יראה כמה מטרים לימינו (ויהיה די אור כדי לרשום ברור) אבל אז מבין שאם זו מחשבה נאותה אז היא תיזכר גם למחרת.

ר.ו. חושב על קת'רינה: מוטב היה לא לנסוע אליה. מוטב היה להסתפק בקריאת תירגומי המכתבים בגרמנית. מוטב אולי-אהבה על לא-אהבה. יש לו בתיק מכתב שלה, מלפני חודש. פעם אמא היתה נותנת לשכנה. אבל הוא לא רוצה שאמא תדע על החיים הפרטיים שלו (למרות שהוא יודע שודאי אמא יודעת שמזה חששו - כי היא כמוהו תמיד בוחרת באפשרות הפחות-נעימה כשהיא לא יודעת דבר-מה כדי שלא להיות מופתעת לרעה כשהדבר יוודע לה - ולכן הדבר מציב איזו חומה קטנה של מבוכה וניכור בינהם) וגם לא השכנה - שהיא זרה. ר.ו. לא רוצה שאנשים זרים ידעו עליו. בסתר ליבו, יודע שלולא היה חושש להרגיש אסיר-תודה לשכנה הגרמניה לא היה איכפת לו שהיא תדע עליו. בכל מקרה, יכתוב לקת'רינה מכתב כי הוא לא רוצה להיות מי שמקבל מכתב ולא שולח מכתב בחזרה: הוא רוצה להיות טוב. אבל אסור שהמכתב יהיה טוב כי אם הוא יהיה טוב הוא יצטרך לשמור עליו, להעתיק אותו לדיסקטים במקרה שיכתוב במחשב או לעשות העתקים במקרה של כתב-יד. לא, זה צריך להיות מכתב בלתי-מושלם, זה צריך להיות בינוני, זה צריך להיות מכתב שהרעיונות בו הם אמנם אמיתיים ורחשי הלב הם אכן רחשי ליבו אבל הניסוח איננו סופי, הניסוח איננו כפי שהיה לו היה יודע שהוא צריך לשמור על זה.

מוציא את הסנדביץ' מהתיק ואוכל אותו. הטעם של הטונה לא כל כך טוב. וזה מרעיש גם. בהתחשב בדממה של הלילה, בחשכה השקטה ובנידודי הלילה של אבא - אין ספק שעוד מישהו יידע מזה. כעת יידעו שהוא ער ומחר ידברו (לא בפעם הראשונה) על זה שהוא לא ישן בלילה וכמה זה רע. נזכר שלמד בביה"ס בשיעור טבע שיש שמרים באוכל ואלה הם חיידקים שמרקיבים וקוראים לזה עובש ומזה גילו את הפנצילין אבל זה גם יכול לעשות אדם יותר חולה.

מרגיש ששכח משהו. אולי אם יחשוב על כל אירועי היום ייזכר כי זו היתה מחשבה שמשהו עורר אותה והמשהו הזה אבד ולכן גם היא אבדה. לא מצליח להירדם. מרגיש שזה כבר יותר מידי זמן. כמה שעות? שעתיים, שלוש, ארבע? מנסה לא לחשב. מדליק את המנורה הקטנה שמעל ראשו. 20 ואט. אור צהוב חלש. פוחד להסתכל על השעון. מסובב את השעון. אוחז בו בידו כשגבו אליו ומהדקו לכר. משחק עם מתג האון/אוף. אולי כדאי להרחיק את השעון, שיהיה על הכיסא ממול: הוא יכול ליפול פה כשהוא על הרמקול כי בקושי יש לו מקום בין הברזלים של המשקפיים. וגם אם יהיה רחוק, כשהשעון יצפצף בבוקר הוא יצטרך לקום כדי לכבות אותו ואז אין חשש שלא יתעורר וגם התקתוק שלו לא יפריע להירדם - אבל אולי זה רחוק מידי בשביל שישמע אותו מצפצף. מוטב שהשעון יישאר במקומו. עייף מידי בשביל להוזיז דברים.

חושב איך יכתוב את מאה השירים האחרונים ב"עוד 500 שירי מוות" כך שיהיה מספר קבוע של שורות בכל עמוד, שזה יהיה כמו סונטה, של שייקספיר. יש 57 שורות בעמוד. 57 זה מספר שקשה לו לחלק באופן שווה. מנסה לחלק ל2- - לא מתחלק, מנסה לחלק ל3-, 60 מתחלק ל3- וזה יוצא 20 - אז זה גם מתחלק ל3-. 19. מספר יפה 19. מספר ראשוני. אבל זה לא טוב: אבל הוא לא יכול לכתוב שירים כל כך ארוכים. לפתע נזכר שאסור שהשורה האחרונה תהיה ריקה, בעוד אחרי כל שיר צריך להיות רווח. אז זה 56 בעצם. את השורה האחרונה לא מחשיבים. 56 מתחלק ל2- כי זה מספר זוגי. 28. מספר יפה. לא ראשוני. זה גם מתחלק ל4- ול7-. אפשר לנסות שהכל יהיה 7. מספר יפה, אי-זוגי. משוואת לוח הכפל החביבה עליו היא 7*7= 49 וכעת הוא יכול להשתמש בזה. אפשר גם עם 8, ואז זה 8*6=48, פלוס רווח אחרי השיר האחרון. 8 לא מספר יפה. אבל צריך לקחת בחשבון רווחים: שיר שהוא 7 שורות הוא בעצם 5 שורות, כי שורה אחת זה הכותרת "שיר מספר..." ושורה אחרונה היא רווח. אז 49 זה סוף השיר הלפני אחרון ואחרי זה יש שורה ריקה ואז יש מ51-57- שזה נראה כמו 6 שורות אבל כשהוא סופר על האצבעות זה יוצא 7, אבל.. השיר האחרון - אסור שיהיה 7 - כי אסור שתהיה שורה ריקה - הוא צריך להיות 6. הוא מבין שעשה טעות בחלוקה. יודע שזה טוב שהוא שמר לעכשיו את כל החישובים האלה. הוא לא מבין למה אנשים אומרים שזה טוב לספור כבשים. יודע שכל עוד ימשיך עם החישובים האלה ישאר ער עד הבוקר, אבל הוא מוכרח לגמור עם זה עכשיו או שלעולם לא יגמור עם זה. הוא לא רוצה לשנות את מספר השורות: 47 שורות בעמוד. מה שיעשה זה שלא יהיה מספר זהה של שורות לכל השירים - יהיו מדרגות, בכלל: זה יכול להיות משעמם, שכל השירים יהיו באותו ארוך רק בגלל צורת הסונטה? לא, הוא ישנה הכל. 57 הוא מספר אי-זוג, כמו שהוא אוהב: זה אומר שאם נחצה אותו באמצע יהיה מספר שווה משני הצדדים והמספר האמצעי הוא 29, 28 בכל צד. 28 מתחלק ל7- - זה הוא כבר יודע. הצדדים יהיו סימטריים. אם יהיו 3 שירים אז יהיו 3 רווחים והאורך הכולל יהיה 25. פחות עוד 3 שורות של "שיר מספר..." 22. זה יכול להיות 7-8-7, או עם "שיר מספר..." זה יהיה 8-8-9. לא, טעות. צריך לקחת בחשבון ש29- זה רווח. אז צריך רק שני רווחים. עכשיו זה יהיה אפילו יותר פשוט. 3 שירים, 2 רווחים, 28-2=26. 9-8-9. בדיוק. בלי רווחים - 8-7-8, בלי "שיר מספר..." 7-6-7, כשאנחנו כבר מחשיבים את ה29-. ובצד השני אין 29, רק 28. אז שם זה יהיה 9-8-8, 8-7-7, 7-6-6, או 8-9-8, 8-8-9.. אולי עדיף לשמור את הארוך שבהם לבסוף - אז הסימטריה תהיה בזה שבכל צד יהיה שיר אחד יוצא-דופן, שיש לו מספר שורות גדול יותר, או קטן יותר משל השניים האחרון. זה יפה. וגם החריזה תהיה מגוונת. פעם תתחיל ממספר זוגי - בשניים הזהים, ופעם תתחיל באי-זוגי - באחד יוצא הדופן. זה יהיה יפה מאוד. זה יוצא יחד עם רווחים: 10-9-10-9-10-9 יכל לחשוב על כך לפני זה - למרות שזה לא סימטרי. 10-9-10, 9-10-9. שישה שירים בכל עמוד. אבל זה לא יכול להיות. זה סימטרי עד 29. מספרים זה קל לזכור, אין צורך לרשום (למרות שאם ירשום יהיו לו קל לחפש במחשב איפה רשם אם יחפש "29"). את זה יזכור גם בבוקר.

הוא מנסה לחשוב על איך ייפתח את העלילה של הנובלה, אם בכלל. לא מצליח לחשוב. יש לו רעיון. אם זה מספיק טוב זה ישאר בראש עד הבוקר: לא צריך לרשום. עייף מידי. עייף מידי בשביל להדליק אור. זה ישאר בראש עד הבוקר.. לא מצליח להירדם. מרגיש שמשהו לא בסדר. בודק את נורית האון-אוף של מסך המחשב ומגלה שהיא מהבהבת. מכבה אותה. בימים הראשונים שהיה לו את המסך לא היה בטוח שהוא צריך לכבות כי המסך למעשה מכובה כשהנורית מהבהבת והספק החשמל נמוך והיא מהבהבת רק כדי שלא יצטרך להדליק את המסך כשידליק את המחשב - אבל כששאל את אחיו, שמבין במחשבים, הוא יעץ לו לכבות את המסך וזה גם נראה לו בטוח (בלי לקחת סיכונים). עכשיו הוא יכול להירדם. מתפלא על עצמו שלא כיבה את המסך ושוקל אם לכסות אותו (מפני אבק) אבל אין לו די כוח לכן הוא מרגיש שהמחשב לא צריך את זה - הוא יהיה לידו בשעות הקרובות וישמור עליו - בבוקר יכסה אותו. מבחין שיש אור מתחת לשידה ויודע שזה המתג של השקע המחומש. לא תמיד הוא מכבה את השקע המחומש אבל כשהוא מבחין בו הוא בדרך כלל מכבה מתוך מחשבה שאם תהיה הפסקת חשמל כשהחשמל יחזור המסך יידלק ועלול להישרף תחת מכסה הניילון (או שאולי המסך נכבה אוטומאטית כשהוא מרגיש שהמחשב לא דלוק?). נרדם ב5-. מתעורר ב6:10-, מסתכל מיד על השעון ומגלה שהמחוגים לא זזים. מזה תמיד חשש: בשרידי עירותו הוא מצליח להיזכר שעוד לא הוציא מהתיק את הסוללות שקנה שבוע שעבר. מדליק טלוויזיה ומכוון את השעון בדיוק כמו השעון שבערוץ 02. חבל לו שלא ישמשו בשביל הדיסקמן אבל הוא יודע שלולא הן לא היה מתעורר בזמן וכעת הוא מרגיש שכל הפעמים שהתעורר ללא סיבה וללא ששימשה לו ההתעוררות הפתאומית לדבר-מה נועדו לפעם הזו. מחר הוא יכול לחפש בארכיון ההעיתונות בקומה 3 במוסף "ספרים" של "הארץ" איפה מופיע השם שלו, אם בכלל.

"מעשה באדם שכל כך רצה למות." הוא זוכר שהיה לזה המשך. השורה הזו לא באה לבד - באו עוד כמה אחריה. מעשה באדם שכל כך רצה למות עד ש...? לא זוכר את ההמשך ויודע שלמרות שבקלות יוכל להמשיך את זה ההרגשה שאת השורות המקוריות שכח לא תניח לו לרשום את זה. אולי זה לא מספיק טוב בשביל להשאיר את זה לבוקר. זה יישכח ודאי. מדליק את המנורה עם האור הצהוב שמעליו ורושם. הוא חושש שכעת לא יוכל להירדם בגלל שכבר היה קרוב להירדם, "לולא השורה הארורה!" כבר נכנס אור מבחוץ בעד חרכי התריסים והוא מבין שכבר אחרי 6 ואם לא הצליח להירדם עד עכשיו מי יודע אם בכלל יירדם?

הוא צריך לחזור לסבתא כי שכח אצלה את התיק עם הכתבים והיא גרה בבית דירות עתיק, שכבר היה בו פעם. הוא עולה למעלה כשהוא מדלג על מדרגות ובכל קומה יש מיסה של איזו קהילה נוצרית ובחלק מהקומות יש גם קונצרט. הוא ממשיך לעלות למעלה כשהוא חושב שבקומה הבאה יהיה הבית של סבתא אבל המדרגות רבות ובכל קומה יש מיסה או מיסה וקונצרט. נמצא בקומה שם יש מיסה של קהילה כושית קטנה ודלת אמצעים ושם אין קונצרט. קומה למעלה יש מיסה של קהילה אירופאית עשירה וגם קונצרט מפואר. נזכר שיום א' היום והוא צריך לרדת למטה כי ודאי פספס את הבית של סבתא מרוב בהלה. כשהוא יורד למטה הוא מרגיש שאחד האירופאים הולך אחריו והוא מחיש צעדיו כדי שלא ישיג אותו. לבסוף הוא יורד במדרגות ומרגיש שהבית של סבתא בקומה הזו. נכנס לבית של סבתא ומחכה שהיא תבוא כשבינתיים הוא יודע שהאירופאי שנמצא בחוץ שוקל אם להיכנס או לא כי הדלת קצת פתוחה והוא יודע שלמרות שלא יהיה לאירופאי נעים לבסוף הוא יעשה את התנועה פנימה ולכן כדי לחסוך לו את המבוכה הוא חוזר אחורה לעבר הדלת, פותח אותה, הולך כמה צעדים החוצה ומתחבק עם האיש ומבין שכעת ברור לו שזה וולפגנג פון גיתה.

יום ב'

אוטובוס ללא מספר עוצר בתחנה והוא לא יודע אם לעלות אליו אבל אחרי שהוא רואה שאנשים עולים הוא מחליט גם לעלות. הוא עולה לאוטובוס עם כרטיסיה וכרטיס-חופשי-חודשי ומראה לנהג כרטיס-חופשי-חודשי אבל הנהג קורא לו לחזור כי הוא רוצה לנקב גם את הכרטיסיה. מגלה שהאוטובוס מפואר באופן בלתי-רגיל ושרוב המושבים פנויים ושהמושבים היפים והמשוכללים ביותר נמצאים איפה שהוא אוהב לשבת - מול דלת היציאה. הנהג מראה איזה סרט שמראה את גבורת העם היהודי בחלונות של האוטובוס. אביגיל אריאלי מתישבת לידו והיא נראית מתעניינת. הוא לא בטוח אם נוף המדבריות שעל החלונות זה סרט או שזו דרך חדשה להר הצופים. היא מניחה עליו רגליים והוא מניח רגליים על מושב שלפניו כשהוא מגלה שהאוטובוס הפך להיות דחוס והוא ודאי שם רגליים על הזוג שיושב לפניו אבל הבחור לא אומר מילה. הוא מובך מזה שאביגיל אריאלי מתעניינת בו יותר משהוא מתעניין בה לכן הוא מנסה לדבר איתה כמה שיותר. מתפלא שכעת היא כל כך מושכת בעיניו למרות שבמציאות היא לא כל כך - אולי זה בגלל שהיא מגלה בו עניין. הוא מרגיש שהיא רוצה לשכב איתו - אולי בגלל זה היא מושכת. הנוף המדברי דווקא מוצא חן בעיניו והוא חושב שאף פעם לא הבחין בכך שהרי הנגב יכולים להיות כל כך יפים ואולי הוא באמת היה צריך להימצא בסביבה בלתי רגילה זו, באוטובוס בלתי רגיל זה - כדי להבחין בכך. האוטובוס עוד מעט עוצר והוא מחליט להראות שהוא יודע שהיא אביגיל אריאלי, "את אביגיל אריאלי, נכון?" הוא לא בטוח אם התגובה שלה היתה חיובית. רוצה לתת לה את הכתובת שלו אבל לא מספיק לפני שהוא מתעורר. לא מצליח להיזכר למה רצה לתת כתובת ולא מספר טלפון - אולי רצה שתשלח לו משהו? נרדם שוב. 

הוא עובד בלי חולצה, משום מה. ויש בחלום גם מעלית מתפרקת שמתנדנדת מצד לצד והוא לא מבין איך הוא מצליח לרדת לקומה 1. ולפני זה יוסי קורא לו להיכנס לחדר ומסביר לו משהו כמו "יש דברים שצריך לעשות". והוא לא מבין מה הוא רוצה ממנו אבל כשהוא יוצא מהמשרד הוא לובש בחזרה את החולצה ומקווה שבכך ריצה את הבוס. אחד העובדים מתחרמן עם איזו מישהי ממש סקסית. "היי, אתה לא אמור לאהוב בנים?" תמה ר.ו. בפניו. בקומה 1 יש הרבה רעש ויש מתנחלים. ואיזו מסיבה. והוא חושב שהגיע למקום אסור כי אין שם הרבה אנשים. אבל הוא נזכר שהיה כאן כבר בחלום אחר. הוא ממשיך ללכת עד איפה שדרך יבשה משופעת מטה מתחברת לרחבה שוממה. הוא חושב שזה איזור שבו גרים עשירים אבל רואה מתנחלים בחלונות. הוא זוכר שפעם אחרונה שהיה פה זו היתה ספינה. והוא רוצה להגיע למעלה ולא יכול, אז הוא הולך ישר ולא מבין איך שאר האנשים שהוא רואה מצליחים ל"טפס" את העלייה המשופעת שבינו לבין דשא ירוק כהה. מתעורר. מבין שמאוחר. מביט בשעון ורואה שרק 6:20. חושב "שינו את השעה המוחלטת ומה זה כל האור הזה - מי פתח את התירס?" לא יודע אם הוא חושב בהיגיון לכן סוגר את התריס.

הוא בשטוקהולם ויש מלצרית שהוא מכיר מהארץ והיא רוצה לעזור לו לבחור ארוחת בוקר והוא מרגיש שהוא לא מזמין מספיק וגם לא מה שצריך והיא מנסה להראות שהכל בסדר אבל הוא יודע שזה לא ושהיא סתם נחמדה אליו. ולא ברור לו למה. הבעלים יושב מאחור ומקבל את פניהם של השבדים שנכנסים בעברית והם משיבים לו בעברית וכשרואה שהוא מתקשה לבחור מה לאכול הוא מושיב אותו מול מחשב שם יש תפריטים ואינפורמציה על המסעדה. הוא לוחץ על התפריטים יותר מידי פעמים, מרגיש שזה משחק, עד שבטעות זה נסגר. הוא שם לב שזה נכתב בVisual Basic- וכשהבעלים עוזב אותו כדי לטפל בלקוחות אחרים הוא מרגיש שהוא התייחס אליו כמו לאידיוט ושחבל שלא ניסה למצוא עבודה בVisual Basic- כי זה יכול להיות שימושי - כל מסעדה ודאי צריכה כזה והם גם משתמשים בזה - הנה, הוא רואה למולו: ממש כמו שאמר לו אחיו בזמן הלימודים בקורס מחשבים של משרד העבודה כדי שלא יעזוב. מתעורר. רואה בשעון שהשעה 12:30 וממהר לבדוק אם באמת אחיו הרגע קרא לו לארוחת צהריים כי זוכר שמישהו פתח את הדלת וקרא לו לצאת אבל זה לא היה אבא, מישהו פחות סמכותי. אין אוכל על השולחן במטבח. חוזר למיטה. מגלה שקרא את השעון לא נכון: זה 6:00 - את המחוג הקטן ראה כגדול ואת הגדול כקטן. חוזר לישון.

אחרי שהוא שותה בבוקר קפה עם יוסי ויוסי מבחין שהוא מוטרד וחסר-מנוח אז הוא אומר לו: "זו רק ספריה, ידידי!" הוא בקושי ישן בלילה והוא מנמנם בשעת סידור מדף וחולם שיוסי תופס אותו מנמם בשעת סידור מדף ונוגע בכתפו ואומר בקול רך: "זו רק ספריה, ידידי!" לפתע מתעורר ומגלה שאכן יוסי עומד לידו ומעיף אותו לכל הרוחות.

מתעורר בתחושה של חוסר נוחות.

           הוא קם לפני שהשעון מצפצף וממהר להתלבש. השעון מצפצף והוא מכבה אותו בהסטת המתג. יודע שאין טעם לראות אם זה אכן על “off” כי אי אפשר לראות בבירור ולכן המעט שרואים רק מטעה, לכן מרגיש בידו שזה מוסט לכיוון של “on”. רוצה להיות בטוח ויודע שהוא מסוגל לראות גם בלי משקפיים אם זה “on”. רואה, אבל בקושי. שוב מרגיש בידו וכעת בטוח. רוחץ שיניים, אוכל את הביצה, שותה את התה, מוציא מהמקרר את הסנדביץ' שאמא הכינה, שם אותו בתיק ומסתכל על השעון. השעה 7:20. חושב שזה טוב שכיוון אתמול את השעון בדיוק ולא דקה אחת קדימה כי אז זה היה משלה שיש יותר זמן כי הרי השעון ממהר ויותר זמן לא תמיד נתפס כדקה בודדה בלבד לפעמים. הפעם הוא לא יאחר. אולי אפילו יגיע לפני הזמן. מיד שהוא מגיע לתחנת אוטובוס האוטובוס עוצר. אין הרבה תנועה והוא יורד בתחנה של קו 9. הוא מגיע לאוניברסיטה ב7:55- ומחכה שתי דקות ברחבה מחוץ לספריה כדי לא להיכנס מוקדם מידי. יוסי אומר לו "הקדמת, ידידי!" והם שותים קפה ביחד.

המחשבה הראשונה ברגעים הראשונים של ערות היא: טוב שהשעוןמעורר מצפצף. אבל השעוןמעורר לא מצפצף. הוא לא מצליח לחשוב למה זה טוב אבל הוא יודע שזה טוב. הוא זוכר במעומעם את החלום ויודע שעליו לנסות למנוע את הגשמתו ומחליט שילבש את החולצה המשובצת בגוונים של אדום וקצת צהוב שאתמול ראה בארון ולא לבש אותה כי היתה גם החומה. לא בטוח ששמע את השעון מצלצל אבל נוטה לחשוב ששמע. הגרון יבש מאוד, אבל הוא יכול לחכות למנת הנוזלים הדרושה - המצב לא גרוע כל כך, כבר ידע גרון יבש יותר, נואש יותר לנוזלים. כשהוא מתעורר הוא כותב על מישהו שחולם אותו חלום כמו שלו ויש לו חשש שהוא מתגרה בגורלו בכך שהוא שוקל לכתוב את החלום. הוא לא בטוח שהחלום הזה בא רק כדי לעוררו לכתיבה, כדי שיכתוב אותו. מסתכל על השעון. בוחן את מהירות תזוזת המחוגים, תוהה אם זה ייתכן שלולא היה צריך ללכת לעבודה לא היה יכול להפסיק להסתכל. מתפלא שהשעון לא מצפצף כשהיה צריך כבר לפני עשר דקות לצפצף. מקווה שהוא קורא הפוך את המחוגים של השעון כי השעון מראה המחוג הקטן על 5 ויש הרבה אור בחוץ אבל לא מצליח לקרוא כמו שצריך בגלל שלא משוכנע שהוא קורא הפוך ויודע שאם יקרא הפוך משהוא קורא זה יהיה בגלל שהוא לא-משוכנע ולא בגלל שהוא משוכנע והוא מקווה שהוא קורא הפוך אבל חושש שהוא חושב שהוא קורא הפוך רק בגלל שהוא מקווה שפעם אחרונה שקרא את השעון והיה 5 לא היתה דמיונית (אולי בחלום או במחשבות הזויות) כי אז לא יוכל לדעת אם הפעם הזו לא-דמיונית ואם אכן שרד את השינה ולא רק את הלילה וכעת הוא יכול לקום. מביט ב3- וב6- ומבין שצריך לקרוא מימין לשמאל את השעון ושכעת שבע ורבע. חושב כמה זה היה נורא אם יירד מ31/32/9/22- בתחנה של קו 9 כמה שניות אחרי ש9- ייסע, בלי לדעת שהחמיץ אותו בכמה שניות ויעמוד בתחנה בציפיה דרוכה מבלי לדעת שהוא יכול לשבת רגוע לפחות 10 דקות ולהיות רק מופתע לטובה אם האוטובוס יגיע תוך זמן קצר מ13- דקות - כי פעם שמע מישהו אומר ש13- דקות זו התדירות של קו 9. אבל זה יהיה גרוע יותר לדעת. פותח את התריס עד לחצי, כדי לבחון עד כמה הוא ישן, עד כמה הוא ער: אם הוא קרוב יותר להירדם או להתעורר. זה מסוכן. רואה פס לבן מתחת למכסה המחשב וכשממשש אותו מגלה שאיננו קיים. 

הספיק לשכוח את החלום. בשעה זאת כבר היה צריך להיות בעבודה.

           כעת צריך לבחור חולצה. סדר לבישת בגדים היום יהיה: חולצה, תחתונים, גרביים, מכנסיים, סוויט-שירט. צריך עוד לשקול אם ללבוש נעליים עכשיו או אחרי שירחץ שיניים. תלוי בכמה שהוא ממהר.

איזו חולצה ילבש? אם יתלבש יפה אז זה אומר שאיכפת לו מאיך שרואים אותו. אם יתלבש מוזנח אז יחשבו שהוא מוזנח. הוא מעדיף להתלבש יפה - בשביל עצמו. הוא ילבש את זו עם המשבצות הכחולות והפסים הלבנים-צהובים. בבקרים תמיד צפוף באוטובוס והאויר לח, לכן מוטב ללבוש חולצה קצרה ועליה מעיל. בספריה ישאר עם החולצה הקצרה כי שם חם (לפעמים גם עם חולצה קצרה).

על החולצה הקצרה הוא לובש מעיל ספורטיבי בצבע אפור בהיר. בכיס הימני העליון שכפתור סוגר אותו יש 2 פנקסים ושני עטים - עט Pilot ג'לי P-700 ועט שקנה ב60- אגורות (למקרה שהטובה תיגמר), בכיס השמאלי העליון - ספר תהילים קטן, אוזניות מלופפות בספירלה בתוך פלסטיק שקוף, שני דיסקטים, 3 סוללות, כיס פנימי - דיסקמן, כיס ימני תחתון - נרתיק למשקפיים בתוכו משקפי ראיה, כיס שמאלי תחתון - באגט טונה.

מכנסיים חומים.

"יום ראשון ושני- ג'ינס.

שלישי,רביעי, חמישי - חומים.

שישי- ג'ינס אחרים.

שבת- קורדרוי.

היום יום חמישי."

כפתורי החולצה מכופתרים בדילוגים של שניים ושלושה כפתורים. רק כפתור אחד מכופתר בכפתורי המכנסיים - האמצעי - די בו כדי לשוות סגירה לחנות. לובש גרביים שחורות בעמידה, כי ממהר.

הוא יודע שהוא לא נוהג בתבונה שהוא לא לובש חולצה עבה וגם שהוא לא לוקח את הכתבים. מחר ילבש סוויט-שירט וישים אותו בתיק כשייכנס לספריה וגם ייקח את הכתבים - וזה יהיה כבד מאוד. מוטב היה שהיום ילבש סוויט-שירט הרי ממילא הוא לא לוקח את הכתבים; אולי סיבת חוסר התבונה היא שאיננו מרגיש טוב. נכנס לחדר של אחיו כדי לנתק את הדיסקמן מהחשמל ולקחת אותו. על השולחן עליו הדיסקמן יש מכשיר “voice it” שאחיו קנה מזמן ולא משתמש בו. המכשיר הזה משמש להקלטה של קול ויכול להיות די שימושי במקרה שהעט ובלוק הכתיבה לא יהיו נגישים ואיש לא יהיה בסביבה כדי לחשוב שהוא מדבר אל עצמו. מחליט לא לקחת כי עד עכשיו הסתדר בלעדיו ולא יכול לשאת באפשרות שמעתה והלאה כל מה שכתב ייראה נחות לעומת מה שיכתוב בעזרת ה”voice it”-.

           אולי זה היה אכזרי להשאיר את האוזניות הגרועות בשביל מישהו - ההוא יחשוב שמצא מציאה ואז אכזבתו תהיה קשה. מוטב שלא יידע האיש ההוא להבחין בטיב אוזניות.

הוא לובש את המכנסיים החומים ואחרי שהוא לובש אותם הוא שם לב שלבש אותם כשהתחתונים של אתמול בתוכם. מכניס יד למכנסיים ושולף אותם החוצה. זה כבר לא קרה לו די הרבה זמן. בתקופת התיכון זה היה קורה הרבה.

           הנעליים מלפני שבוע והן כבר מלוכלכות. לפני שבוע הן היו כל כך לבנות. אלה נעלי ספורט ריבוק מיוחדות לטניס. מיוחדות לריצה, אבל טובות לטניס: הנעל היא מיקשה אחת עם קצה הנעל וקצה הנעל מחובר לסוליה כך שאיננו נשחק ולא נפער כפה ובו לשון משורבבת תדיר החוצה, אחרי זמן-מה. הוא לא רץ, רק משחק טניס. הוא רוצה לצחצח את הנעליים. אבל אין לו איך. הוא מחפש נוזל לניקוי נעליים מתחת לכיור אבל יש שם מייצב לשיער, נוזל לשטיפת רצפות, נוזל להברקת חלונות ונוזל "שמנקה הכל!". אין נוזל לניקוי נעליים ועדיף לא לעשות נסיונות אז זה בסדר שלרובי יהיו נעליים מלוכלכות. שוקל ללבוש את הישנות כדי לשמור את החדשות לטניס אבל מבין שלאחרונה הוא לא משחק טניס כך שלא נורא אם יישחקו.

           הוא מחפש את האוזניות שקנה אתמול ולא מוצא. הוא זוכר בבירור שהשתמש בהן כשהיה באוטובוס.

           היום יומולדת 24, לפי התאריך הלועזי. הוא ביקש את הנעליים ליומולדת והוסיף שהוא צריך אותן כבר היום.

אתמול לא רשם הרבה אבל יודע שאין זה אומר דבר על מצב ההשראה כי התאמץ שלא לרשום כי ידע שאין לו די זמן להעתיק ולכן אסור שיצטבר יותר מידי להעתיק. חושב לרשום: "הרבה מתקלקל היום ושיא הקלקול בפיטוריו." לא מנסה לזכור לרשום את זה כי זה לא מרגיש חשוב.

הולך לחדר האמבטיה. מוציא קיסם מהכיס, מניח אותו ליד מתקן הסבון. שוטף את הפנים ובזמן ששוטף תופס שהיה צריך לרחוץ קודם שיניים כי אם הוא כבר שוטף את הפנים או רוחץ שיניים עדיף קודם לרחוץ שיניים כדי שבשטיפת הפנים המישחה תירד מהשפה. לאחרונה לא שוטף פנים כי הבין שכבר חודשים הוא שוטף פנים עם הסבון המיוחד "אסותא" מבלי שיש צורך, כבר כמה שנים שאין פצעונים חדשים. מרגיש טעם זר בפה; יודע שזה לא בגלל שרחץ אחרי השינה ולא אחרי ארוחת צהריים, אלא בגלל שזו לא המברשת שלו - אבל לא מצליח לזכור איך שלו נראית וזאת נמצאת בדיוק איפה ששלו נמצאת - על מפית המלמלה שמכסה את קערת הזכוכית, לימין הברז. לוקח את הקיסם, יוצא מהאמבטיה וזורק אותו לאסלה כי הקיסם שימש לשליית שרידי בשר ולא טוב יהיה אם מישהו לא יבחין בזאת ויעשה בו שימוש לא-היגייני.

לקחת את התיק או לא? לקחת. למרות שיש שם רק כמה דיסקים. התיק קל מידי - זה מיותר ולכן מגוחך להיסחב עם תיק קל. אבל אין לו איפה לשים את הדיסקים. היה מעדיף לא לקחת את התיק. להרגיש שאין עליו נטל. אבל אם ירצה לשמוע את אחד הדיסקים.. הוא לא יכול להחליט איזה דיסקים לקחת – יותר קלאסי או יותר רוק? נזכר שלא שם את ספר התהילים הקטן בכיס. מחפש אותו ולא מוצא אותו על שולחן הטלויזיה, על הטלויזיה, ולא על השידה המשמשת כר לעכבר המחשב. מבין שאתמול שם את ספר התהילים במקום שלא שם אותו בדרך-כלל. מקווה שספר התהילים לא יפול על הריצפה כשהוא מוזיז את הבגדים ולכן מנער את הבגדים בזהירות מעל המיטה. מקווה שלא ימצא את ספר התהילים על הריצפה ובכל זאת מחפש מאחורי הרמקולים ומתחת למיטה. נזכר שהניח את זה על הספסל (לצד המגרש, באמצע לאורכו) כששיחק טניס נגד אבא וידע שאבא רואה את זה אבל לא היה לו איכפת. מתפלא שספר התהילים הקטן מעכב אותו משום שתמיד הוא מוצא למרות מימדיו. יודע שהוא לא יכול לצאת בלעדיו. לא מוצא גם את ספר התהילים הקודם שלו. מחפש שוב ליד הטלויזיה. מחפש בתוך ארון ספרי הקודש. מחפש שוב על אדן החלון. מוצא את ספר התהילים הקטן הישן, זה שנסע איתו לקריביים - על המדף שמעל הטלויזיה. מביט שוב על השידה. הופך את הדיסקים על גבם - ולא מוצא. מחליט שהתעכב יותר מידי ושהמזל הרע של ספר התהילים הישן ייתהפך. מכניס את ספר התהילים הקטן בכיס הימני הקדמי איפה שהפנקסים כי בכיס הימני שם את הארנק ולשים בכיס האחורי זה לא יאה. מקווה שספר התהילים שאיכזב אותו בקריביים לא יאכזב אותו שוב.

לפני הדלת אמא מציעה לו לקחת תרמוס עם תה. הוא מסרב. היא מציעה שוב. אבא גם הוא חולה והוא שם לו טופס לוטו ביד ומבקש למלא אותו. "אתה לא יכול לעשות את זה?" "אני לא אהיה בעיר היום." אמא אומרת שזה לא חשוב. "זה זכה." אומר אבא - אבל בכל זאת נותן לו 30 שקל למקרה שלא. אבא תוחב לידו דף ואומר שזה מבנק טפחות ושהוא צריך לחתום ולהעביר את זה לחשבון של אבא. ר.ו. נלחץ מהסכום שרשום: 51,000 ושזה חשבון על שמו. אבא מזכיר סכום של 30,000 וכשר.ו. אומר שהוא לא יודע איך יעביר לחשבון של אבא אבא אומר שיבקש לפדות את זה. "יש סניף ברמת אשכול, אתה יכול לרדת שם באוטובוס." ר.ו. יודע שיצטרך לקחת קו 4 בשביל להגיע לשם ולעצור במיוחד ולחכות שם לאוטובוס וזו טירחה לא מבוטלת (אין טעם להגיד משהו לאבא, הוא אדיש לטרדותיו ורק יאמר משהו פוגע בתגובה.). הוא שם את הדף בכיס הפנימי של המעיל ומקווה שהבנק יבין מה שאבא רוצה. לא יודע אם לרמוז שהיה רוצה שהכסף הזה יהיה שלו. אמא ממשיכה להציע תרמוס עם תה והוא עונה בטון איטי ועצבני (המנסה להישמע מאיים) "אין, לי, זמן." ויוצא. הוא יודע שהוא לא עושה את זה מטוב-לב. הוא לא יכול היה לסרב כי כשהיה חוזר בצהריים היה זוכה ליחס עוין למדי; כשהוא סוגר את הדלת הוא נזהר שלא לטרוק אותה ויוצא שהסגירה רפה ולכן עליו לחזור ולסגור אותה. 30,000 - זה בדיוק הסכום שהוא צריך בשביל לפרסם את הטרילוגיה של השירים ובגלל שתוכנית החיסכון על שמו: לולא היה ר.ו. קיים הסכום הזה לא היה קיים. אבל הוא לא צריך טובות מאבא. דלת הבניין פתוחה. הדלת נטרקת אחריו ונסגרת מבלי שהוא נוגע בה.

הוא מקווה שימצא את האוזניות כשיחזור אבל יודע שהסיכוי קלוש כי חיפש בכל מקום שהוא בדרך כלל מאבד אותן בבית, במשך רבע שעה.

יום גשום למדי. כשהוא יוצא דווקא לא יורד גשם אבל מאוד מעונן. אולי היה נדמה לו שיורד גשם כשהיה בפנים? הוא מחליף את משקפי הראייה למשקפי שמש ויודע שיסתכלו עליו בחשד-מה אבל לא איכפת לו. ענפי העץ שחסמו את המדרכה כליל היום מפריעים פחות: הם שאריות מסופת השלגים של לפני שבועיים ור.ו. שמח שלא לקחו אותם כי זה מזכיר שלג.

קיפוד דרוס על פי הכביש: עברו עליו כבר כל כך הרבה מכוניות עד שהוא כמעט התמזג עם האספלט ורק חוטמו שהיה פעם קונוסי והיום הוא משולש נותר להעיד על קיפודיותו. נותן למכוניות לעבור במעבר חצייה ומחכה שאיזו מכונית תעצור מרצונה כי פוחד להסתכל לתוך המכונית כדי להגיע להסכמה שבתנודה: אומר לעצמו שעושה זאת בגלל שיותר חשוב לו לעבור בביטחה מאשר מהר. מתחיל לחצות את הכביש רגע לפני שמכונית עוברת על פסי החצייה כך שהיא מתחילה לעצור וממשיכה לנסוע כשרואה שהוא לא הספיק לחצות, אבל זו שמאחוריה נעצרת והוא חוצה ללא-פחד. מסתכל על האיש הירוק ומוצא עצמו שהוא בוהה בו ומבין שהוא צריך להתחיל ללכת. יודע שברמזור השני לא יהיה ירוק כי זה לא קורה בבוקר: מערכת הרימזור הממוחשבת לא מאפשרת שני ירוקים רצוף בין 7 ל8- אבל אולי זה עדיף ככה, כי אז אם מחמיצים את הראשון מחמיצים גם את השני וצריך לחכות יותר, כעת אמנם אין סיכוי לחצייה מהירה אבל לפחות לא מחכים הרבה. חושב שזה טוב שהאוטובוס נוסע בכיוון שהוא הולך כך שהוא יכול לרדוף אחריו והוא לא תקוע באדום חסר-ישע כשהאוטובוס חולף על פניו. לא מביט לאחור. לא שם לב ש32- מחכה בצומת מאחוריו וכשמבחין בו נוסע, חושב: מאוחר מידי לרדוף אחריו וגם אם ישיג אותו זה יהיה ברגע האחרון - כמו אתמול. חושב שאולי היה עדיף אתמול לו היה מתחיל לרוץ מוקדם יותר - לו היה מביט לאחור כשחיכה בצומת. אתמול רדף אחרי אוטובוס והוא לא פתח לו למרות שהשיגו והבין שמשהו מוזר קורה לכן סובב ראשו אחורה וראה "19" ומיד עלה עליו בלי לחשוב, רק כשהיה בפנים חשב שהנהג של קו 32 לא יכול היה לדעת שגם קו 19 טוב בשבילו כי היעדים שלהם שונים. נזכר שזה היה מביך אז לעלות לאוטובוס כשיש אפשרות שהנהג של 19 הבחין בבהילותו אל 32 ובפניקה וביגון אל מול הפספוס וברגיעה אל מול מציאות חדשה. השרוכים לא שרוכים ור.ו. עושה כאילו איננו שם לב לכך כשמישהי עוברת מנגד במעבר החציה. הוא רואה שני אנשים מתגפפים בצידו השני של מעבר החציה, ליד "גן החושך" במדרכה בצד של תחנה האוטובוס. הוא רואה בעיניים שלה שהיא אוהבת את מגפפה. הוא עומד לחצות את מעבר החציה ויודע שסקרנותו לא תרשה לו להסיט מבטו ברגע האחרון. הוא רואה איך היא מנמיכה ראשה ומקרבת שפתותיה אליו. הוא חושב: עליי למחוק סצינה זאת מראשי. וגם: "שוב אתה מסתכל על בחורות, רובי? היא לא יפה, רובי - היא לא יפה.". מסיט מבטו ברגע האחרון. כשהוא חוצה את מעבר החצייה עובר 31. הוא יודע שאם ירוץ ממש מהר יוכל להשיג אותו אבל זה לא ייראה טוב להיכנס לאוטובוס מתנשף ולהיראות נואש כל כך בזמן שהוא רץ - הוא רוצה להיראות קול.

כשהוא בצד השני של מעבר החצייה לתחנה של 31,32,19,22 הוא מקווה שהאוטובוס לא ייסע בדיוק כשיראה אותו ולא יוכל להשיגו. רואים את התחנה רק במרחק 20 מטר ממנה ולכן אי-אפשר לרדוף אחרי האוטובוס והעונש הקשה ביותר הוא לא ההחמצה אלא שכעת יש לחכות את מספר הדקות הרב ביותר עד שיגיע הבא. לא משנה איזה אוטובוס יבוא הוא צריך לקחת אותו (כולם עוצרים ברחוב עזה) ומשם הוא לוקח 9. מסתכל על נעליו כשהוא הולך לכיוון התחנה, כאילו לא משנה לו את מי ימצא שם - רק הנעליים שלו מעניין אותו. הוא מגיע לתחנה. כשהוא מתיישב, "איזה מטומטם" אומר איש בגיל 40 בערך וכמעט קירח, ממוצא מזרחי. ר.ו. משיב מבט תמה וסקרן כלפי האיש וממנו מבטו עובר לצומת אליה מתייחס כנראה האיש בדיבורו. האיש ממשיך: "הוא היה צריך להיכנס לטשרניחובסקי כי לפניו נסעה מכונית במהירות 80 קמ"ש ועבר באדום.." ר.ו. לא מגיב ומרגיש שהוא עושה כאילו איננו שם באופן כל כך טוב עד שלא יכול להתפרש כעלבון. הוא באמת לא שם. אישה צעירה ומזרחיה קרבה בזמן שהוא מדבר. "מה קרה שם? תאונה?" היא מתעניינת. "הוא נסע במהירות 80 קמ"ש וכל התנועה היתה צריכה לעצור והנהג אוטובוס הטיפש הזה... פעם ראשונה שאני רואה דבר כזה..". הוא מבחין שהיא מתעניינת. "היה יכול להיות אסון." "זו היתה יכולה להיות קטסטרופה.". הם מתקשרים מצויין, נאהבים פוטנציאלים? רואה שיער חום גולש, מקווה שזו מישהי צעירה שיושבת. לא הבחין שהיא קרבה לתחנה, אולי ישבה לידו גם לפני. היא מסובבת מבטה לכיוון הכביש, היא בת 35. הוא לא מתעניין. מרגיש לרגע שזו תהיה דרך ארוכה עד הר-הצופים ומי יודע אם יגיע - אולי כל הפעמים הקודמות שהגיע לא היו אמורות להתרחש - זונח את ההרגשה הזו כשהוא מבין שהאוטובוס חייב להגיע כי ודאי מגיעים גם אוטובוסים שהוא לא בתוכם. מוציא מהכיס את הפנקס השחור ורושם. על הפנקס השחור שתי מדבקות צהובות מצידו הקידמי, שעליהן המחיר "1.65". זה לא נראה לו יפה שהמדבקות האלה עדיין דבוקות כאילו טרם נעשה שימוש בפנקס ולכן הוא מסיר אותן ומקמט אותן לכדי כדורים זעירים שאותם הוא מפיל מטה מתחת לספסל בהינף יד קל כדי שלא יידבקו למישהו לתחת - כי הדביקות עוד לא פסה: מצטער שליכלך אבל יודע שזה היה מעיק עליו באופן שלא היה מאפשר לו לתפקד לו היה מחזיק את הדבר הקטן והחמקמק הזה בידו עד שהאוטובוס יגיע (שם יש פח-זבל). נזכר שחיכה בקריביים לאוטובוס במשך שעתיים וחצי בחום של 35 מעלות ובלחות של 100 אחוז כשהוא מילולית יושב על קוצים בגלל שיש בשטח הפראי שלט של תחנה אבל ליד השלט יש רק כביש חצץ. מתפלא שאף אוטובוס לא מגיע. לפי החישוב שלו תדירות של 10 דקות של כל אחד מהקווים בשעות הבוקר צריכה להביא לכאן אוטובוס כל 2-3 דקות. כעבור 5 דקות מגיע 31. ואחריו 32. ואחריו 19. הם נעצרים זה אחרי זה כש19- מפריע לתנועה, כי הוא ממש בתוך הצומת. "7:32". לא משנה לו לאיזה לעלות, הוא לוקח את ההכי קרוב, הראשון. זו שישבה בתחנה מוציאה מהתיק פלאפון בזמן שהיא עולה ואחרי-זה מוציאה כרטיס מהארנק. ר.ו. מנסה לעקוף אותה, לא מוצא חן בעיניו שהיא מעכבת אותו. הוא מקווה שהיא מרגישה שהוא עוקף אותה. הוא עוקף אותה. כשהוא מוציא מהארנק את הנרתיק בו כרטיס הבנקט כמעט נשלף החוצה הדף בגרמנית המקופל לריבועים קטנים ועבים מקת'רינה ור.ו. נחרד לרגע מזה שהוא צריך להקפיד שהוא לא יישלף החוצה כי אם יישלף החוצה ינשור על הריצפה ותהיה מבוכה כשיצטרך לכרוע על ברכיו ולאתר את הפיסה הלבנה על הקרקע תוך שהוא נזהר מרגלי העולים אחריו לאוטובוס: ר.ו. מבין  שזה החיסרון שבלעלות ראשון ומתפלא שקודם לא היתה לו בעיה עם הדף שמתחת לנרתיק ויודע שלא יוציא אותו מהארנק כדי שאם במקרה יפגוש דוברת גרמנית ידידותית המכתב הזה יהיה נגיש כי הוא מרגיש שהוא חשוב כי נכתב ע"י קתרינה בנסיבות מאוד דרמטיות (אחרי שהטיח בה שהיא איננה אוהבת אותו): אין אלא להתייחס למה שקרה עכשיו כיוצא דופן שלא יישנה שנית ואין סיבה שיישנה כי עד היום הדף המקופל לריבועים קטנים עבים היה צייתן מעל למפתח ומתחת לנרתיק. כשהוא מוציא מהארנק את הנרתיק בו כרטיס הבנקט וכרטיס החופשי-חודשי הוא מרגיש עצם עבה בתוכו ומבין שהמפתח בפנים, לכן בזהירות פורש אותו ואת המפתח שם בין הנרתיק וכף-ידו כשהוא הופך אותו כך שהכרטיס חופשי-חודשי יהיה כלפי מעלה, לעיני הנהג ומתעצבן שזה תמיד יוצא לו הפוך (מראה את כרטיס הבנקט הילדותי במקום את הכרטיס חופשי-חודשי והופך במהירות רגע לפני שחולף את הנהג אבל לא בטוח שהחליף מספיק מהר - שהנהג הספיק להבחין שהפך.). הולך בין המושבים כשהנרתיק פרוש וצמוד לארנק והארנק פתוח בידו ולא מראה שזה מפריע לו כדי שלא יחשבו שהוא פוחד שיגנבו לו את הכסף או את הכרטיס. "המבוכה של כניסה למעבה האוטובוס. כל אוטובוס. המבטים, המדומים או שלא. אני נראה טוב? או שצריך לחשוב אם אני לא נראה פריק.". רושם בראשו. מתפלא על עצמו שעדיין תוהה כיצד זה שיש כה הרבה אנשים שמסוגלים לנהוג ולחשב חישובים אריתמטיים בו-זמנית: נהגי "אגד". וכמה זה לא-ייתכן שכולם עושים זאת טוב באותה מידה - ודאי יש כאלה שמיומנים פחות, שמחזירים עודף לא נכון. למה זה לא נגמר. הארנק בידו על התיק שעל ברכיו כי לא נעים לו לעשות תנועה חדה ולהניח אותו בכיס כשנזכר שאתמול החולצה נכנסה לכיס כשניסה לתחוב פנימה את הארנק ויצא שלרגע חשש שהארנק לא יכנס לכיס ולכן היסס ולרגע לא האמין שהארנק יכנס לכיס ולכן הפעולה נמשכה הרבה יותר זמן מהמתוכנן ור.ו. הרגיש שכולם מסתכלים, עוקבים ביתר-תשומת בוז וזלזול יותר ויותר גדולים אחרי כל שניה מיותרת. זו נסיעה קצרה - לא נורא. שומע ברקע מוסיקה מאוד מוכרת, מאוד פופולארית שכולם אוהבים. זה נשמע קלסי אבל זה כנראה לא - זה יותר מידי מתוק, כנראה זו אמה שפלן. המקום שמול דלת היציאה, ליד החלון, בדיוק מתפנה כשהוא מגיע לשם. הוא מחכה שהאיש יצא ממקומו והוא יוכל להיכנס, שמח שנפלה בחלקו הזדמנות נוספת לעכב את זו שהיתה בתחנה. האיש לא מבחין בו ונותר במקומו, ר.ו. ממשיך קדימה. מרגיש שהתנועות שלו מהוססות כשלא מוצא מקום ישיבה ומתקדם עד אמצע החלק האחורי של האוטובוס שם עומדים הרבה אנשים. הוא נעצר כדי להכניס את הכרטיס לארנק. אישה קמה ממושבה. "לא, את יכולה לשבת. אני לא צריך לשבת." היא ממשיכה לעמוד. לא שמעה או שהיא לא יודעת עברית. הוא נאלץ לשבת לידה ולא נעים לו לשבת ליד החלון כשעוד שתי תחנות הוא צריך לרדת ושוב להקים אותה ואז ייצא שהוא סתם ניצל אותה. רואה שהיא זעה בכיסאה לפני התחנה שהוא צריך לרדת בה, ברחוב עזה - אחרי הצומת. מקווה שהיא תקום ולא יצטרך להטריח אותה אבל היא לא קמה. כשהוא קם היא קמה והוא נמנע מלחשוב מה היא חושבת עליו. נזכר שהנהג הוריד מישהי סקסית בצומת של רחוב עזה, לפני התחנה ולכן ה"עצור" נכבה וצריך ללחוץ שוב (פעם שכח וגם הנהג שכח והוא ירד תחנה אחת מאוחר מידי). רואה שמישהי קמה וידה מתקרבת ללחצן ולוחץ לפניה. לא יכול לראות את פניה ולכן לא יודע אם הופתעה כשה"עצור" נדלק שניה לפני שלחצה אבל רואה שהקדים בלי-לשים לב לזה שעומד, מטר לימינו, כי הוא נראה מופתע כשהיד שלו מחליקה מטה על העמוד בלי-כוח. בכל מקרה, זה משמח אותו שהיה הראשון ללחוץ אבל הוא גם יודע שקם לצאת מוקדם מידי. תמיד זה קורה לו בגלל שהוא פוחד שלא יספיק לרדת, כי מעט מאוד יורדים בתחנה הזו ברחוב עזה: רוב מי שמחכה שם גר באיזור, כמעט כל מי שיורד יורד בתחנה שבמרכז העיר. חוסמים לו את הדרך ליציאה. יודע שלא ישמעו אותו לו יבקש "סליחה" בעודו מפלס דרכו החוצה ובכל זאת מבקש "סליחה". כשהוא יורד עדיין שומע אמה שפלן ברקע ותוהה אם זה נחשב מוסיקה קלסית. זה פשוט מידי, זה מניפולטיבי מידי. אולי לא. בזמן שהוא יורד הוא מבחין שיש די הרבה אנשים בתחנה אבל כשהוא כבר למטה הוא מתאכזב לגלות שכולם עולים לאוטובוס שממנו הרגע ירד. יש מישהו שעומד ליד התחנה. לא בטוח שהוא מחכה לאוטובוס. הוא עולה לקו 22. כעת ר.ו. היחיד שמחכה וכשהוא מחכה לבד לקו 9 הוא מעט נחרד כי הוא מרגיש שיעבור עוד הרבה זמן עד שיגיע קו 9 כי בדרך כלל עולים הרבה אנשים לקו 9. מישהי באה ומתישבת. היא צעירה ויש לה מראה אינטלגנטי - כנראה היא גם מחכה לקו 9. ר.ו. עומד ולא יושב כי הוא חושב שזה יהיה רע לאחר וגם כי לא נעים לו לשבת ליד אנשים זרים: העמידה תזרז את האוטובוס שהרי היא סימן לקוצר-רוח וגם היא מוכרחה להצדיק קירבה של אוטובוס אחרת לא יהיה לה כל משמעות. מקווה שהיא תשאל אותו אם עבר כבר קו 9 כי היא נראית יפה אבל הוא לא יכול להביט בה וכשיענה לה יוכל כי זה אפילו רצוי להביט בפניו של בין השיח שלך. נזכר שאתמול ישבה מישהי שהיה נדמה לו שהיא יפה בתחנה הזו כשירד ותהה למה הוא לא שואל אותה אם עבר קו 9 למרות שהוא רוצה וזה בסדר לשאול והבין שזה בגלל שהוא יודע שאם התשובה שלה תהיה חיובית אז עלול לאחוז בו יאוש קל ואם היא שלילית אז אולי יתעודד מעט (מעט פחות מאשר כשיתיאש) אבל בכל מקרה התשובה לא תקדם את בואו של האוטובוס ולא תעזור לו לכלכל את צעדיו - אבל האם כשאנשים שואלים אם האוטובוס עבר הם מודעים להעדר התועלת המעשית שלה? כי אם לא - אז השאלה הזאת היא ניסיון להתחיל עם בחור/בחורה ובגלל שהיא נשאלת די הרבה - הרבה אנשים מתחילים זה עם זה (וזה גם מהווה הסבר מסוים לתעלומת התרבות המין האנושי, תעלומת "איך אנשים משיגים זיונים?"). הוא עומד קצת כפוף וכשהוא תופס שעד עכשיו לא היה מודע לכך יש לו הרגשה שהוא קווין מקגי. מישהי באה ומתישבת בקצה הימני של הספסל הפנוי בחלקו. הוא מתישב באמצע. חברה שלה מגיעה ומתישבת לידה. ר.ו. זז הצידה, הרחק ממנה. זאת שישבה ראשונה מדברת על מרצה שהיא כמו אלי מקביל. "היא לא דומה לה בכלל!" "היא עושה ככה כמוה. היא נוירוטית." והיא מדגימה כשהיא מותחת את הצוואר ומזיזה אותו לצדדים תוך שהיא נעה על הספסל, הספסל זז יחד איתה ולר.ו. התנודות החדות מחלחלות בתוך העצמות הרדומות שמתרעמות. הוא רוצה להגיד לה להפסיק אבל יודע שהוא לא יכול. הוא מחכה שהיא תפסיק או שהאוטובוס יגיע. הרבה אנשים מחכים בבוקר. אבל הוא מחכה יותר מכולם. כנראה פיספס את האוטובוס בכמה שניות. "מחכים הסטודנטים השקדנים שרוצים להגיע בזמן להרצאה של 8:30.". הוא מנסה להיזכר מי בא אחריו ורושם בראשו "הוא מחכה יותר ממני והוא שורד - גם אני יכול." אין מי שמחכה יותר ממנו. הוא חושב "אולי אפגוש מישהו שהרבה זמן לא ראיתי ואז לא רק שלא יהיה זה בזבוז זמן אלא שלו היה בא האוטובוס מיד לא היינו נפגשים." מחפש את הארנק בכיס ומוצא אותו. אומר לעצמו שזה טוב שלא נפטר בדואר או באוטומאט מכל המטבעות כי כשהארנק כבד יהיה לו קשה לאבד אותו. עברו כבר 19, 22, 31, 32, ואפילו 17. אז עכשיו הגיע תורו של 9? ואולי זו פעם שניה שהם עוברים. הוא מנסה לחשוב שזה לא נכון שהם לא הגיעו כל כך הרבה ובתדירות כל כך גבוהה כשהיה צריך אותם אבל הוא לא יכול שלא לחשוב על כך, כי זו לא פעם ראשונה שהוא מחכה לקו 9 והאוטובוסים שכל כך היה צריך לפני ולא באו מגיחים זה אחרי זה. והוא מחכה כבר 20 דקות. ולקו 9 בדרך-כלל עולים הרבה. שתי גרמניות ברונטיות קרבות לתחנה - אחת צעירה אחת קצת מבוגרת אבל שתיהן כוסיות. הוא לא בטוח שהיה עומד לו אם היה רואה את המבוגרת עירומה. מישהי עם טרנינג (חלק עליון אפור, חלק תחתון לבן) מביטה על האנשים שבתחנה בחטף, מבלי שהם מרגישים, ותנועתה תזזיתית. הוא לא בטוח שזאת היא. הוא מחפש את השדיים שלה אבל היא צעירה ומבעד לסוויט-שירט הטרנינג הוא לא בטוח אם אלה שדיים שהוא רוצה לראות או שדיים של ממש. היא נראית נטולת פחד. הוא רואה מגבה שהיא מביטה על פלאפון שנער מרוקאי אוחז בכיפוף זרוע קל אל מול פניו ומחכה שהוא יגיד לה משהו, אבל לא שומע דבר. הוא תמה מדוע הנער המרוקאי לא מנסה לנצל את התעניינותה בשביל לנסות להשיג זיון או מדוע הוא לא מתרתח על החדירה לפרטיותו. כנראה שגם הוא לא בטוח אם זאת היא או הוא ואם היה יכול לראות הבעת פניו היה רואה תימהון קל ובלבול. היא עוברת אל מאחורי התחנה. ר.ו. גם עובר אל מאחורי התחנה, כאילו כי השתעמם מלהיות בתוכה. הוא רואה אותה מבצעת מה שבהתחלה נראה כמו תרגילי בלט אבל היא מטיחה רגליים בתנועות חדות והוא מבין שאלה תרגילי קרטה וגם את הסיבה להיותה נטולת פחד. הוא לא בטוח שהיא היתה יכולה להעמיד לו אם היתה עירומה. אולי בעצם נערותה התוססת היתה מעמידה לו. אישה דתיה זקנה מתקרבת לתחנה - את זקנותה מסגירות שערות לבנות שלא השכילה להסתיר במלואן מתחת לפיאה שחורה. זרועה שלובה בזרוע בעלה והיא זו שמנחיתה אותו על המושב לידה. המספרה של "שובל" (“Hair Style Shoval”) מול התחנה שנתפתחה רק לפני כמה ימים כששלט אלקטרוני (מפואר-מידי, ביחס לעליבות הסביבה) הושם בחזיתה עדיין די ריקה - התנועה דלילה ביותר וגם היחידים שיוצאים ממנה אחרי תספורת נראים מהוססים. איזו אישה יוצאת אחרי שהשאירה את התיק במספרה והבעלים רצים אחריה כדי שאולי היא אולי לפחות תהיה לקוחה קבועה. מישהי יפה יורדת מהאוטובוס והולכת לכיוון שלו, ליד פח הזבל. היא זורקת משהו לזבל וכשהיא מתקרבת לתחנה ר.ו. שם לב שההליכה שלה לא לגמרי יציבה ובעיקר באיזור התחת התנועה בעייתית והוא חושב שזה יהיה יפה אם זה בגלל שהיא קיבלה בתחת. יש כבר די הרבה אנשים בתחנה וכשיש הרבה אנשים זה אומר שהם מחכים לקו 9, כי מי שצריך להגיע לעיר יכול לקחת 31, 32, 19, 22 ואחד מהם מגיע כל 5 דקות בערך. ר.ו. לא בטוח אם זה טוב שיש הרבה אנשים כי זה אומר שיהיה לו קשה להשיג מקום ישיבה טוב, אם בכלל - גם כי כשמחכים הרבה אנשים בתחנה הזו זה אומר שחיכו גם בתחנות לפני הרבה וזה אומר שהאוטובוס יהיה עמוס יותר מהרגיל - "מפוצץ" אף. מצד שני, זה אומר שקו 9 עומד להגיע - כי כבר יש הרבה יותר מידי אנשים. כשהוא מביט ימינה האוטובוס מגיע, מצד שמאל. הוא רדום מידי בשביל לראות את המספר של האוטובוס שמגיע ועולה לאוטובוס רק בגלל שהרבה עולים. כשהאוטובוס מגיע הוא מנסה לחסום בגופו את מעבר מי שמאחוריו. הוא עושה תנועה קלה של נוכחות פיסית שאסור שתהיה מורגשת. שם לב שזה אוטובוס כפול. רוצה להיות מוכן כבר עכשיו עם הכרטיס כדי לא לעכב אנשים. מוציא את הארנק מהכיס הימני של המעיל. מצליח לאמוד נכון את מיקום עצירת האוטובוס ואין איש בינו לבין הדלת. יש לו 3 רעיונות לרשום, מנסה לזכור "מגי", "מוצצות" ו"מתפלא". פותח את הארנק ומוציא מתוכו מפתח. אנשים עוקפים אותו. תופס שכעת הוא לא צריך את המפתח. פותח שוב את הארנק כי חושש שכל מה שיש שם זה המפתח. זה בסדר - יש גם כרטיס חופשי-חודשי בתוך הנרתיק של כרטיס האשראי. כמעט מוציא את המפתח ומגישו לנהג כי מרגיש שהוא צריך להתכונן לאיזו פעולה חשובה אבל מתעשת במהרה כשמבין שהפעם זה לא פתיחת דלת ותוהה אם לאחרים זה רק כמעט-קורה ואיך זה שאין מישהו שהוא קצת פחות לא-מחושב ממנו שלו זה קורה וכמה זה יהיה מגוחך כשיכתוב על זה. אוחז בידו בנרתיק תוך שהוא שם את הארנק בכיס החיצוני-העליון של המעיל, הנסגר על-ידי כפתור - עדיף שהארנק שם כי שם הוא יכול לראות אותו (בכיס הפנימי אמנם איש לא יכול להבחין בו אך גם הוא לא).  

הוא ממהר לעלות לאוטובוס כדי לרשום שם את הרעיונות על זה שהוא חולם שמפטרים אותו. זקנה רועדת עולה קצת מאחוריו והוא מרגיש שהיא רוטנת כלפי התיק שלו כאילו הוא מפריע לה אבל ר.ו. לא יודע איך הוא מפריע לה ולכן לא יכול למנוע את ההפרעה. הידיים הרועדות שלה מושטות קדימה והיא עוקפת אותו כשהיא רועדת כלפי הנהג ובעלה אחריה לא פחות מבוגר אבל רגוע ור.ו. מתפלא שבעלה לא ממתן אותה כי הם שניהם נראים אירופאיים וכשהיו צעירים ודאי היו יפים ותבוניים ומצבה אולי יוצא-דופן ומוזר לה עצמה אבל ודאי שלבעלה - אולי הוא אדיש מידי או שתחלואי זיקנותו מתבטאים באיזה אופן שלא מאפשר לו להשפיע עליה לטובה, או אפילו לראות שמשהו לא בסדר איתה, או שהוא יודע שהדבר איננו בר-שינוי. ר.ו. רואה את קצה קצהו של מטה מוכסף בזוית העין ומרגיש בתנועה מוגברת של זה שישב לימינו בתחנה אבל התנועה איטית והוא מבין שזה איש צעיר שהולך עם מקל בתנועות די מגושמות. ר.ו. מנצל את כשירותו כדי לא להניח לאיש עם המקל לעקוף אותו. המרצע שמשמש את הנהג לניקוב כרטיסים מזכיר לו את המרצע שבתוך תיבות ציבוריות לאיסוף דואר. לא יודע אם לעקוף את זה שעומד לפניו ומשלם על נסיעה בודדת. יש לר.ו. כרטיס-חופשי-חודשי כך שאולי מותר לו לעקוף, אבל לא בטוח שהנהג יראה ואולי האיש יתרגז. מישהי עוקפת אותו והוא עוקף אותה ולשם כך נאלץ לחלוף את עמדת הנהג והוא לא בטוח שהנהג הספיק לראות את הכרטיס שהציג לפניו כי כשעקף היה אחרי העמדה שלו - מקווה שהספיק, למרות שאין לו איך לדעת כי ודאי הנהג לא יקרא לו שוב אחרי שראה שהוציא מהארנק דבר-מה. במושב מאחורי הנהג יש גמדה. הוא חושב שזו אישה עם ראש גדול שיושבת אבל הוא לא רואה את הברכיים שלה אז הוא מבין שהיא גמדה. מחפש מקום פנוי בקידמת האוטובוס. כשהוא עובר בידו ממוט למוט הוא מרגיש מגוחך בגלל שהוא מרגיש שהאנשים באוטובוס מרגישים שהוא מרגיש כמו שחקני-מכבי-מחליקים-ידיים-לפני-תחילת-המשחק כשהוא באוטובוס. זה טוב לשבת קדימה כי אנשים שעוברים ליד רוצים לחשוב שיש עוד מקומות פנויים בהמשך ואולי אפילו מקומות זוגיים וממשיכים הלאה. לא מוצא מקום זוגי. תופס את המקום שמול דלת היציאה מהאוטובוס, אבל לא ליד החלון: מישהו יושב ליד החלון. הוא מתישב לידה. זו שעלתה לפניו תפסה שני מושבים ריקים והיא יושבת במושבים לפניו, ליד החלון. הוא מפריע לאנשים לעבור כי חציו מחוץ למושב בגלל שלא רצה שזו שלידו תחשוב שהוא נדחק אליה ולא הצליח לשמור על רווח סביר בינו ובינה שגם יאפשר לו ישיבה יציבה. הארנק בידו על התיק שעל ברכיו כי לא נעים לו לעשות תנועה חדה ולהניח אותו בכיס. זו שעלתה לפניו יושבת במושב לפניו והיא משחררת נפיחה בזמן שהוא מתישב והוא לא יכול להתעלם ממנה בגלל עוצמת ניחוח הנפיחה. לפי הבגדים העבים ותיק הזמש השחור המכובד הוא מבין שזו אישה מבוגרת. היא כנראה לא נוסעת לאוניברסיטה. היא תרד בעיר. ואז שני המושבים יהיו שלו. תמיד עדיף לשבת איפה ששני המושבים פנויים - זה כל אחד יודע. הוא מעדיף לשבת ליד החלון. ר.ו. מתעטש ולא מצפה ל"לבריאות" מאדם זר ומרוצה מזה שלא זכה לזה. מתפלא על עצמו על זה שהוא לא מתפלא שלא ניסה לעצור את העיטוש - זה ודאי אומר שהעכבה המסוימת הזו כבר לא קיימת. מחפש מי עוד יכול לרדת בעיר אם היא לא תרד: מישהו צעיר - אולי תיכוניסט שלומד ב"גימנסיה רחביה", חרדי - הוא ירד במאה שערים, מזרחי לא ממושקף - הוא ירד לפני האוניברסיטה, מישהי שמדברת בקולניות בפלאפון עם חברה שלה על הבחור שיצאה איתו אתמול וכמה הוא נפלא והבעתה לא אינטלגנטית במיוחד - היא מזכירה באחד המשרדים במרכז העיר, אולי במגדל העיר. הוא חושב שהמחשבה האחרונה יכולה להיות סיפור מצויין שיכול להתפתח לרומאן. מתישבת מישהי עם תוי פנים בהירים מאוד וחדים, רחוקים - באה מרוסיה כנראה. יש לה ריח של שפיך. רואה מהאוטובוס לוחיות זיהוי של מכוניות ונזכר שפעם היה יכול לדעת לפי שתי הספרות האחרונות את השנה: בזכות אחיו ידע ש54- זה 84, ש5- בא במקום 8 - אבל מה זה"19"? "64"? "02"? "04"? המספרים האלה לא היו פעם, אולי שתי הספרות האחרונות הם לא השנה כבר? אולי השיטה מתוחכמת יותר היום? "00" - זו לא נראית מכונית של שנת 2000. 84. התפנה מקום מאחור, מול הכניסה, אבל בחלק האחורי - יש שם אמנם מקום רב לשטוח רגליים (הרחבה שליד הדלת) אבל עוד מעט האוטובוס עוצר במרכז העיר וכבר עכשיו האוטובוס די צפוף והאנשים האלה יעמדו ברחבה שמול הדלת ואז יכול להיות שיהיה לו כל כך נוח עד שירדם ואז יתעורר כשירגיש מסה כבדה על כף הרגל וירגיש שמתחייבת תגובה נזעמת (כמו שפעם ראה שמישהי הגיבה שנעשה לה דבר כזה) - אבל לא יהיה מסוגל לכך. נערה מתחילה לחצות את הכביש לפני שהאוטובוס עובר וכשהיא מבחינה בו היא חוזרת לאחור בצעדים מהירים אבל מבע פניה הינו כאילו שאיננה מונעת בכך דרמה גדולה. רואה שבמושבים של 4 מושבים (2 מול 2, אלה מנגד לאלה, כש2- בניגוד לכיוון הנסיעה) יושבת נגד כיוון הנסיעה זו עם הפנים הילדותיים הנעימים שנסעה גם בקו 31 איתו ויש לה שדיים מאוד גדולים. הוא רק הביט בה בחטף קודם אבל יכול להיות שהיא חושבת שהם נוסעים באותם קווים בגלל שהוא עוקב אחריה. לפי השפה התחתונה הדשנה הוא יודע שהשדיים המאוד-גדולים הם לא מסיליקון ומתפלא על עצמו שבכלל היה צריך להביט עליהם כדי לדעת - זה כנראה בגלל שהוא עייף. היא נראית נינוחה והוא כבר לא חושב שהיא חושבת שהוא עוקב אחריה. הפעמונים של “Lucy in the Sky with Diamonds” מתערבבים בפעמונים שבמגדל הפעמון שמנגנים את "ירושלים של זהב". כבר חצי נסיעה עברה ועדיין לא מצא איך להכניס את הארנק לכיס ומחליט שיוותר ועד סוף הנסיעה הארנק יהיה על התיק - נראה מי יבוא ויקח אותו מידיו (הרי ממילא זה לא סוד שלאנשים בדר"כ יש ארנק, כך שהוא לא מראה משהו סודי שאסור להראות.). "7:40". מדמיין שמישהו מתישב לידו אחרי שהיא ירדה ושמח מעט כשמביט הצידה ומגלה שדמיין. לצד האוטובוס נוסע אמבולנס שכתוב עליו מאחור "מרכז לעזרה לחולה ולגלמוד". ר.ו. שוקל אם כדאי לשלב את הסיטואציה הזו ברומאן: אולי "גלמוד" מילה חזקה מידי ואפשר בטעות לפרש את הסיטואציה כולה כניסיון לומר דבר-מה על עצמו בדרך מתוחכמת בעוד בכוונתו פשוט לתאר מה שהוא רואה - הוא יכתוב שזה מישהו אחר שרואה את האמבולנס ולא הוא. רושם תיאור של עצמו ב"ירושת כל פרליני המחר": "אנחנו יודעים עליו שהוא משכים קום. קם בחמש בבוקר בקיץ ובשש ורבע בחורף ולא לובש לא תחתונים ולא גרביים. אנחנו יודעים עליו שהוא מתמכר בקלות לאור השחר ושהוא לא סובל שום אור אחר ואם אין את האור הזה אז מוטב שלא יהיה אור כלל. ואנחנו גם יודעים עליו שהוא רואה רק סרטים צרפתיים. אנחנו יודעים עליו שהוא שואף להיות האורבן הטוב ביותר בעולם כי הוא יודע שפירושו של דבר להיות האדם הטוב ביותר בעולם. ולמרות זאת קערת הקורנפלקס לא קורצת לו וצלוחית הביצה הקשה לא מלקקת שפתיה בלשונה לעומתו. לא קל לקום בבוקר ולרצות לאכול. לא קל לקום בבוקר ולא לרצות למות. לא קל לשכנע את עצמך שלאכול זה טוב, שלשתות זה טוב - שארוחת בוקר זה לא הדבר-הכי-מיותר-בעולם." במושבים לימינו-קדימה ירדה אישה צעירה שהוא לא הצליח לזהות את מוצאה. כעת איפה שישבה יש שני מקומות פנויים. הוא עובר לשבת ליד החלון. מקווה שזו שישב לידה לא נעלבה. מישהי צעירה וסקסית מתישבת לידו. יכול להיות שהתישבה לידו כי רק המקום הזה היה פנוי והיתה מאוד עייפה או כי היא לא בודקת ליד מי היא יושבת. בתחנה הבא היא עוברת לשבת איפה שיש מקומות פנויים. הוא רוצה להסתכל עליה כדי לגלות שהיא מסתכלת על הפרט אצלו שגרם לה לעבור מקום - מהו אותו פרט? חיילת אשכנזיה בלונדית עם פרצוף לא יפה מבקשת מהנהג במילים ספורות שיראה לה איך להגיע למקום מסויים שניות לפני שהיא יורדת בצומת. היא הולכת מספר מטרים כשהוא מנחה אותה בתנועות ידיים מבעד לשמשה. האוטובוס עוד עומד בצומת. היא הולכת 20 מטר ישר. הנהג רואה שהיא מבולבלת ולא יודעת לאן ללכת והוא צופר. היא מביטה לאחור ולא יכולה לראות את התנועות של הידיים, חושבת שהוא צפר לאוטובוס שמלפניו וממשיכה ללכת. הוא צופר שוב כשהוא נוסע ותנועות ידיו נעשות נואשות. היא לא מביטה לאחור. מישהי דתיה קמה ממושבה ור.ו. מבחין שהיתה יכולה להיות יפה לולא היה ניכר איזה קושי בפניה. היא נעמדת והוא מבחין שהיא נעזרת במקל הליכה ומבין את סיבת חוסר יופיה. אין היום לימודים בבתי ספר יסודיים, יש שביתה. במושב לפניו יושבת ילדה רוסיה קטנה ליד זקנה ומדברת איתה בחוסר-דאגה ילדותית. מישהי צעירה עם שיער קארה חום עולה לאוטובוס בעיר. היא נראית ביישנית אבל הוא מצליח לשמוע אותה מדברת אנגלית אמריקאית עם מישהי מולה. היא יושבת במושבים שמנגד לכיוון הנסיעה. הוא חושב שאם יש בעולם נשים צעירות מכוערות אז היא ודאי אחת מהן. כשהוא מסתכל עליה יותר הוא מגלה שהחלק התחתון של הפנים שלה, בייחוד באיזור הסנטר, יכול להוות מוקד משיכה לגברים. יש בפנים שלה את חיוניות הנערוּת, על-אף שהתווים דהויים משהו. הוא רואה אותה עוד 5 שנים ולא יכול להסתכל יותר. יושבת לידו מישהי שהוא חושב אותה לחרדית. הוא מרגיש שהיא מסתכלת יותר מידי לכיוון החלון, הוא מרגיש שהיא מסתכלת עליו. הוא מרגיש שהוא לא מצליח להיפטר מההרגשה שהיא מסתכלת עליו - בין אם היא אכן מסתכלת בין אם לאו. הוא מרגיש שהיא חרדית לכן הוא לא מסתכל לכיוונה. הוא קולט בזווית המבט שהיא בלונדה אז הוא מסתכל עוד. היא לובשת טרנינג אפור ולא נראית סקסית במיוחד, למרות שהיא יפה וצעירה. היא מרגישה שהוא מסתכל עליה אז היא מסדרת את השיער. הוא היה רוצה להגיד לה שהיא לא צריכה לסדר את השיער - שהיא מספיק יפה גם ככה. מרגיש שהיא מסתכלת החוצה. יש בחוץ ילדים קטנים שמקפצים במורד הרחוב בדילוגים של חיוניות טבעית. ר.ו. חושב אם היא חושבת קדימה ורואה שהילדים האלה ייגדלו להיות חשוכים וממורמרים ובכל הליכותיהם לא יהיה זכר לאותה חיוניות טבעית, כמו שגם אבא היה ילד בלונדי קטן ומה סבתא חשבה עליו אז? אולי היא לא מסתכלת הצידה. היא משחקת עם השיער, נדמה לו שעם הצמות: אם יש לה צמות. אולי היא מנסה להתחיל איתו? "כשבנות משחקות עם השיער זה לא תמיד אומר שהן מחורמנות, אבל זה מראה על שעמום-שלא-מתוך-יאוש-של-אפס-כוחות (שעמום אנרגטי) שהוא פוטנציאל בריא לחרמנות." רושם בראשו. אולי היא תיירת, ולכן הכל מרתק אותה, ולכן היא מסתכלת החוצה ושומרת על עירנות נוכח השעמום בעזרת משחק עם השיער, ובכלל לא מבינה מה שהוא רושם ורק מסתקרנת מהאותיות. מקווה שהיא לא חושבת שהוא רושם הרבה כי הוא חושב שלרשום זה טוב בעיניה, כך שככל שירשום יותר זה יותר ירשים. עובר שוב בעט על הרשימות האחרונות לכאורה כדי לחזק את הכתב כי הוא לא ברור, למעשה כדי להראות לה שהוא לא מפחד שהיא מסתכלת. איש חרדי שיושב לפניו מבקש לסגור את החלון. לר.ו. חם עם המעיל והרוח טובה לו אבל הוא נענה ברצון. האיש החרדי מקדים אותו וסוגר לפניו (ברגע שהוא מבחין בחוסר סירוב בפני ר.ו.), כשאצבעות ר.ו. מפספסות את תופסן הסגירה ומספיקות רק לגעת בשמשה הסגורה. הוא חושב שזה היה חצוף מצידו לא להניח לו לסגור אבל לא מצטער שלא סירב. קור יותר גרוע מחום. הוא חושב על חרדים: הם כולם דומים, אבל אם היינו מורידים מהם את הזקנים לא יכול להיות שהם היו דומים ואז לא היו לנו יחס מיוחד אליהם והאיש הזה היה כמו כל אחד אחר שיושב באוטובוס. הוא לא מאמין שחשש לסרב לחרדי בגלל הבגדים השחורים והזקן השחור. מרגיש ששכח משהו. יותר מידי פרטים צצים מול העיניים, הכל חד מידי. מרגיש שהוא לא נראה טוב. מרגיש ששכח משהו. מבין ששכח את העייפות. לרגע. היא עוד תשוב. מאחור בחור ובחורה מדברים על המשמרות שיש להם בעבודה ועל האנשים שעובדים איתם. ר.ו. מבין שהם לא עובדים בספריה כי הם מדברים על שליחויות לחו"ל ולא מזכירים את הספריה. היא מספרת לו בטון זהיר שאיזה הומו שאל אותה בחשש אם כדאי לו להתחיל איתו והם שניהם מגחכים. ברור לשניהם שהוא לא הומו. הוא אומר: "אם היה יודע שהיתה לי חברה 7 שנים... " ועוד משהו שר.ו. לא שומע אבל מבין שהחשיבות של זה שהיתה לו חברה היא לא בזה שהיה איתה אלא במה שעשה איתה. זו תקופת הבחינות - חופשת הסימסטר. לפניו יושבת מישהי שצילום של מאמר של פרויד על הארוס והטנטלוס לפניה, לידה יושבת מישהי שבמחברתה ציון נקודות חשובות בחיי רפאל ונקודות חשובות ביצירות ליאונרדו (הנקודות הגרפיות גדולות). הוא משתדל שלא יהיה מגע בינו ובין זו שיושבת לצידו כדי שלא יצטרך לכתוב על זה כי הוא לא יודע איך. הוא מרגיש שהיא מסתכלת עליו בזמן שהוא רושם שהוא מרגיש שהיא לא אשכנזיה ולכן הוא רושם שהיא מסתכלת עליו. הוא מרגיש שהיא קוראת מה שהוא כותב לכן הוא מנסה לרשום לא ברור אבל זה קשה לו לנסות לרשום לא ברור כי תזוזת האוטובוס מאלצת אותו להתאמץ לכתוב ברור והוא רואה שהיא מוציאה מהתיק יומן וגם רושמת וזה משמש בשבילו הוכחה שהיא הבחינה שהוא רושם עד כדי כך שגם בה התעורר הצורך לרשום. סוכך מעט בידיו על הפנקס - לא יותר מידי - כדי שזה לא יהיה ברור מידי, נלעג מידי, כמו תלמיד מניאק במבחן שחושב שהוא ביג-שוט ומסתיר את הדף תוך שהוא כותב. רושם בחסות פינת החלון/מושב, למטה, מעט מכופף, מרגיש שלעיניה יהיה קשה לבלוש עד שם. כשהיא מוציאה טלפון סלולרי מהכיס יש מגע כי היא ארוכת איברים ולא נעים לו שהמגע נעים כי הוא יודע שאסור שיהיה מגע כי אז יצטרך לכתוב על זה והוא לא יודע איך. הוא מצפה לשמוע נדבכים מחייה האישיים כפי שבדרך כלל שומע כשבחורה מדברת בפלאפון אבל היא מדברת לא חזק מספיק בשביל שישמע. היא מוציאה סידור ומתפללת תפילת שחרית. הוא עושה כאילו הוא לא שם לב כי הוא מרגיש שאם היא תחשוב שהוא שם לב היא תהיה נבוכה. היא יורדת והוא שם את התיק איפה שישבה וכעת הוא יכול לחטט באוזן אז הוא מחטט. מעביר את התיק אל מעל ברכיו כשמרגיש שהרבה אנשים עולים בשדרות אשכול ואין הרבה מקומות ישיבה ויש מישהי כוסית שעולה ראשונה. היא עוברת אותו ואחריה הולך זקן שגם הוא חולף על פניו ואחריו באה אישה עם פנים נטולי-מיניות ומבנה גוף רחב שמתישבת לידו. "תמיד הבהמה תתיישב לידך." הוא רושם בראשו. בחורות עומדות לידו והוא בוחן את תוי פניהן ומגיע למסקנה שרק אחת מהן קרובה להיות יפה - והיתה יפה לו תוי פניה היו פחות חדים. יש איזו ולדנית שם – מותניים צרים, שדיים גדולים. משתדל לא להביט יותר מידי אל אחת הילדות החרדיות שיושבות בתחנה כדי לא להביך אותה, אבל הפעם נכשל כי לוקח לו זמן להחליט אם היא ממש יפה. עדיין מרגיש ששכח משהו. אולי זה העתקים של המכתבים של קת'רינה שרצה לשלוח בדואר למישהי מהאינטרנט כדי שתתרגם? כן - את זה שכח. מאחוריו שומע גבר אינטלגנטי ומודע לעצמו מדבר עם מישהי שנשמעת אינטלגנטית וסקסית. הוא לא זוכר שהיתה מישהי שעשתה רושם כזה כשהביט על הבחורות שעמדו והוא יודע שהיא אחת מהן כי בחן את כולן. היא מדברת עם מישהו שיושב בצד השני של המעבר - לא לידה ולכן הם מדברים בקול רם - אבל לא רם מידי כך שר.ו. יכול להבין למה איש לא מעיר להם והוא מבין שהם מסכימים שהם רק ידידים. מביט מעט הצידה ומיד מסיט את המבט חזרה כי חושש מהגבר האסרטיבי. זה שהמעבר הפריד בינהם עובר לשבת לידה. ר.ו. מצליח להבחין שהיא ג'ינג'ית. מביט שוב ומבחין שהיא לא יפה אבל היא בהחלט סקסית ועדיין - עושה רושם טוב יותר כשהיא רק נשמעת. ברחוב שטראוס הנהג צופר ל2- נשים שכמעט חוצות את הכביש לפני האוטובוס. ר.ו. מבין שהן מבינות שזה היה נורא אם האוטובוס היה עולה עליהן לכן תנודות ראשן מתונות והן מסמנות בידן כאילו לא אירע דבר, כאילו לא היה הדבר קרוב להתרחש - אותו דבר שהן נמנעות לתאר בראשן באמצעות אי-תנודות הראש ואי-תנועות הידיים. שם לב שכפתורי המכנסיים לא רכוסים והקפלים הרפויים יוצרים בליטה של קונוס ואם מישהי תבחין בכך זה יכול להראות כאילו הוא בכוח מנסה לשדר מיניות (כמו שהיתה בשבילו החתולה בחלום שהוא מנסה לזכור אבל כל מה שהוא זוכר זה שהיא היתה מתחת למרפסת וגם אמא נמשכה אליה, מה שהיה מוזר.). "7:50". לא יכול לרכוס את המכנסיים כי המעשה עלול למשוך תשומת לב מסוכנת לאיזור חלציו ואקט הרכיסה גם יכול להראות תחילתו של מעשה אוננות, גם לו עצמו. נבוך מכך שליבו איננו נכמר למראה ילד חרדי כבן 8 שמהלך ברחוב וכל שיער ראשו מגולח למעט צדעיו והפאות - ואלה שיירים שמשווים לו מראה מגוחך ואף נלעג. מרגיש שהחרדים זרים מידי בשביל להיות אמפתי כלפיהם - בשביל לזהות בהם אנושיות. רואה טיפת מים צונחת על דמוי-המעקה שסמוך לחלון נמוך מהמושב, לצד המושב, לידו. מביט למעלה ורואה שיש דליפה ומשייך זאת למיזוג מקולקל אבל טיפת המים הקרה הזאת רק עשתה לו טוב לכן לא מביט למעלה כדי שאיש לא יעיר לנהג. עוד טיפה ועוד טיפה וזה עדיין רק טוב. כשהיה בתל-אביב שבוע שעבר שם לב שבאוטובוסים שלהם יש פחות מקומות ישיבה, כך שפחות נוח לאנשים והם נאלצים לעמוד, אם כי המעבר באמצע האוטובוס יותר רחב: אבל מי צריך מעבר? ואולי זה שיותר אנשים יכולים לשבת פוגע במספר האנשים שנהרגים בפיגועים, אולי ככה יכולים להיכנס יותר אנשים לאוטובוס או שאולי זה יוצר רושם של אוטובוס יותר מאוכלס וזה ממריץ מחבלים. אישה אסרטיבית בין הגילאים 30 ל40- עם שיער ג'ינג'י כהה הולכת עד המושבים האחרונים באוטובוס ומגלה שם קבוצה של נערים עארסים כשרגלו של אחד מהם על המושב שלצידו. "אפשר לשבת פה?" הנער מוריד את הרגל וסופק כפות ידיו במושב שהתפנה בתנועה שהיא ספק שריד של חברתיות וספק רענון זיכרונה באשר לתושבת הקודמת של המושב. אחרי שהנער שלצידה יוצא, נער מאחוריו אומר "את רואה? עכשיו את יכולה לשבת לבד." ר.ו. יודע שהם עולים לקו 9 מהאוניברסיטה והם לומדים באורט והוא מרגיש שהוא לא צריכים להיות שם - כי הם לא נוסעים עד התחנה האחרונה כמו רוב הנוסעים - הם יורדים בעיר ועד שהם יורדים תופסים יותר מקומות משהם צריכים. ר.ו. חושש לרשום לידם, כי הוא מרגיש שהם יכולים להעיר על ההתנהגות יוצאת-הדופן ולא תהיה לו תגובה נאותה להערה כי יהיה שקוע בכתיבה ויידע שכדי למצוא תגובה יהיה עליו לגרש את אלת ההשראה. איש צעיר ומזרחי צועק לנהג אחרי שהדלת נסגרת - הנהג לא שומע. המזרחי שורק שריקה גבוהה וצורמת והנהג פותח את הדלת. עוד כשהאיש יורד הנהג נותן פול-גז מעצבים. עדיין מרגיש ששכח משהו. מישהי מאוד יפה נכנסת לאוטובוס ומתישבת במושבים של 4 ליד חברה שלה. מי שיושבת מולה מסתירה לר.ו.. הוא משעין ראשו על החלון מתוך עייפות ואז מגלה שהוא יכול לראות קצת מהיפה בצורה כזאת. הוא זוכר שהיא לא נראתה ישראלית אבל ייתכן מאוד שהיתה אמריקאית והיה בה משהו שקט וסקסי (ולא "סקסיות שקטה"). האוטובוס זז וקשה לרשום. לא מנסה לכתוב ברור כדי שזאת שיושבת לידו לא תבין. חושש שגם הוא לא יבין לכן כותב בכתב ברור וחושב שזה טוב - שאולי היא תחשוב שזה טוב לכתוב באוטובוס, בבלוק כתיבה. מנסה כאילו-בטעות להסתיר את הטקסט כשהוא גומר לכתוב אבל מפסיק עם זה כשהוא מבין שאז היא יכולה לחשוב שהרשימות שלו אינן בעניינים אקדמיים. מרגיש עייף אבל עדיין יש מחשבות מהסוג שצריך לרשום. לא יכול לרשום כי צריך להוציא את הפנקס מכיס בתנועה די חדה כי היא קרובה מידי אליו והיא יכולה לחשוב שהוא מנסה לכייס אותה. מאשים את העייפות בחוסר-היכולת להניע את היד למטה אל הכיס ומחוצה לו. זאת שיושבת מול היפה קמה לצאת וכעת הוא יכול להביט ביפה אבל מרגיש שזו שלידו הרגישה שראשו שעון צמוד לחלון כדי להביט אל היפה וגם חברה של היפה שיושבת מולה מנמיכה את קולניותה האמריקאית כשהיא מביטה חליפות אליו ואל היפה. חברה שלה לא יפה - האף שלה ארוך מידי ומבנה הפנים חד. השפתיים של היפה דשנות והולמות את גון עורה. היא לא מבוגרת מידי. כעת הוא יודע בודאות שהיא אמריקאית ומחליט שזה המראה האמריקאי המובהק היחיד שיפה בעיניו. אולי היא בת 17. באה לארץ לביקור של כמה ימים. הוא בוחן את השדיים שלה ומבחין שהם בין בינוניים לגדולים (אבל בהחלט לא קטנים) - לזאת ציפה כשבחן את שפתיה. הן יורדות מדלת הכניסה כמה תחנות לפני האוניברסיטה ור.ו. מצטער שלא יצאו מהדלת האחורית ואז היה מיישיר מבט אליה אולי. שם לב שהזמן עובר יפה גם בלי מוסיקה, מתפלא על עצמו שפעם היה שומע מוסיקה באוטובוס - מילא בזבוז הסוללות - הוא לא יכול למצוא טעם לדבר כעת. חושב לכתוב שהגיבור כותב רק כשהאוטובוס עוצר כשהוא כותב כשהאוטובוס עוצר אבל מחליט שבמקרה הזה המציאות שלו תהיה המציאות של הגיבור. האוטובוס מתקרב למטה ארצי ושם הוא מרגיש שהוא יכול להוציא את הפנקס מהכיס כי כך יהא היה גם לגיבורו לעשות וגם כי זה מספיק מרחק והפנקס לא יהיה מלא מידי אם יתחיל לרשום עכשיו (עד סוף היום) וגם אחרי ששמר בזיכרון את המחשבות עד לפה יוכל לארגן אותם טוב יותר בגלל שמרווח הזמן מרגע הופעת המחשבות ועד עכשיו איפשר לו לעבדן לצורתן הסופית. מדפדף בפנקס השחור ומבין שזו טעות לרשום הרבה מחשבות בצפיפות בעמוד אחד כי אז כשהוא מעתיק למחשב זה יוצר אשליה שיש מעט להעתיק כי הוא סופר את מספר העמודים וגם מחשבות שמנוסחות בכתב באריכות דורשות פחות עריכה מחדש ולפעמים אפשר פשוט להעתיק מהדף: מוטב לרשום כמה שפחות מחשבות בעמוד אחד ובזמן ההעתקה לחשב כמה יש להעתיק ולמצוא שיש הרבה ולהיות מופתע לטובה ממהירות ההעתקה.

הוא חושב: הישראלים, הדברנים הכפייתים האלה לא מסוגלים למעשי חסד ומיד מגלה שזו מחשבה שגויה כשהוא רואה חייל ורובה מוצלב עליו מחזיר תיק לבחורה שכבר ירדה תוך שהוא קורא לה וצועק בתקיפות "רק רגע, נהג!" בשביל שמעשה החסד יבוא על מקומו בשלמות. יש לו בארנק מכתב מודפס לקת'רינה. לא יודע אם לשלוח אותו היום. הוא לא בטוח מתי יוצא יום ההולדת שלה. בסוף החודש זוכר במעומעם, אבל כעת תחילת החודש. זה לא יהיה טוב אם המכתב יגיע מוקדם מידי: אבל הוא צריך להיפטר מהמכתב הזה. הוא לא יכול לשאת אותו איתו יותר, את זכר קת'רינה: אבל לא טוב שייראה שנחפז לשלוח את המכתב לפני יום הולדתה, שהיא חשובה לו כל כך. יש לו בראש את המספר 51905 - כמספר מיקוד שלה, אבל הוא לא בטוח אז הוא לא מתכוון לרשום. המכתב יגיע מאוחר - אבל יגיע, המיקוד לא קריטי. Kaiser-Wilhem-Ring זה קל לזכור כי הסתובב ברחוב הזה הרבה ו37- זה גם מספר הבית שלו.

נכנסות 3 בנות אמריקאיות. הוא מזהה אותן לפי תוי הפנים הלא-מעוצבים והדיבור הקולני: יש הרבה מקום באוטובוס כי האוטובוס לקראת סוף המסלול וכל אחת תופסת שני מושבים כשהקולנית שבהן נמצאת במרווח של שני מושבים מהשתיים האחרונות, אחת במושבים לפני ר.ו. ואחת במושבים לצידו. היא ממש מרעישה, ההיא מאוחר ור.ו. סובל. הוא לא בטוח שזה הטון הרגיל שלה או שזה בגלל שהיא רחוקה אבל גם אם זה הטון הרגיל מוטב שתנמיך אותו כשיש לידה אנשים או שלפחות החברות שלה יעירו לה. הוא מרגיש שזו במושבים לצידו מרגישה שהוא סובל. היא קצת נדחקת לכיוון החלון, מנסה לתפוס פחות מקום, להיות פחות שם.

הוא חושב כמה ודאי ישמח כשיום העבודה יסתיים. כשייכנס לחדר הספרניות יגיד שלום. הבוקר הוא יעשה את זה.

האוטובוס מתקרב למנהרה שם התחנה הסופית. לא מצליח להיזכר אם קרה פעם שמישהו צלצל לפני התחנה הסופית. לא רואה סיבה למה הוא לא עשה את זה בפעם הראשונה שנסע לאוניברסיטה ולא היה בטוח שזו התחנה האחרונה. יכול להיות שאין טיפש ממנו? או שכולם חושבים לעשות ולא בטוחים שעשו. מתכוון להיות יציב ולא לנטות לכיוון המושבים כשיקום ליציאה. הוא קם עוד כשהאוטובוס עובר ליד המחסום, לפני החשכה של המנהרה. לפני כולם. מתפלא איך אנשים יורדים מהאוטובוס מבלי שהוא שם לב בעוד עבורו הירידה כרוכה בהפעלת יכולת ניווט בהליכה אל היציאה ובבחירה של העיתוי הנכון לקימה. אולי פשוט לא טרח להבין בכך? יש גם זקנים באוטובוס לפעמים והם ודאי מסורבלים. הוא חושב על "בודקי תיקים אלקטרוניים". "צריך להניח את התיק ועין אלקטרונית רואה את נבכיו ומעבירה אותו הלאה במקרה שאין סכנה, כמו שיש כבר בשדות תעופה". הרעיון הזה גורם לו לחשוב שהוא יכול להיות ז'ול ורן, לנבא את העתיד במדוייק.

בהתחלה נהנה מהזיעה של המעיל כי הזיעה היא ההתגלמות האותנטית של הריח הטבעי שלו, כעת הוא מרגיש שלוטשים בו מבטים והוא סובל מהזיעה.

כשהוא יורד מהאוטובוס הוא מרגיש שהוא לא זקוף, שהוא נוטה למעלה ולמטה כשהוא הולך. חושש שהוא קצת שכח איך הולכים ומתפלא על כל השאר שהולכים לכיוון דלת הכניסה שהם לא שוכחים. מחליט להישאר עם משקפי השמש ולהתעלם מהמבטים: הוא נראה קול (cool) ככה ולכן חלק מהמבטים ודאי חיוביים. עובר את הדלת ומחזיק אותה פתוחה כשהוא הולך - אבל לא יותר מידי כי זאת שנכנסה לפניו לא השאירה אותה יותר מידי פתוחה - וגם כדי שלא ייצא שהוא מעכב את האנשים שמאחור בזה שהוא מאפשר להם כניסה נוחה ("יותר מידי נוחה" רושם בראשו). הוא ממהר לפתוח את התיק לפני שהוא מתקרב לעמדת השומרים כדי שלא יתעכב לידם. השומרים רואים שהוא פותח מוקדם אז מסמנים לו בנמרצות לעבור. אולי התיק שלו פתוח יותר מידי, כך שהוא לא מעורר חשד. אולי התיק ריק מידי, ואנשים שיש להם סנדביץ' בתיק לא ראויים להיות חשודים. קשה לראות שיש דיסקים גם. האם זה מבט של בוז או של יעילות? אולי זה הוא שלא מעורר חשד. אין לו כמעט דברים בתיק, אולי הם מכירים אותו? מתפלא על עצמו שצירוף המילים "חוות מחשבים" עדיין נראה לו צורם למדי, כשהוא נתקל בו בשלטים המודיעים על הפרוייקט שבמימון "שוחרי האוניברסיטה העברית באוסטרליה": "מועד פתיחה משוער: מאי". כשהוא עולה במדרגות הנעות הוא מסיר את משקפי השמש למרות שלא היה צריך אותם גם קודם. יש אנשים בשני הצדדים של המדרגות - לא מפנים את צד ימין לאלה שממהרים כמו באירופה. הוא מחליף למשקפי ראייה. מזג האויר די קודר. תוחב יד לכיס ולא מוציא משם ארנק. גם בכיס שמאל הארנק לא נמצא. עוברים עליו מספר רגעים של פניקה וחרטה כשהוא מצטער ששכח להסתכל על המושב כשיצא וגם לא כשקם ומבין שיהיה עליו לקבל את תוצאות חוסר-עירנותו אם כי יש לו הרגשה שלא איבד אותו כי היום חרג ממנהגו. מחליט לא לההחליף את משקפי השמש במשקפי ראייה לפני עמדת השומר בספריה. הוא מחפש בכיס הפנימי ושם מוצא אותו. עוד בכניסה לספריה, לפני עמדת השומרים, הוא מוציא מהארנק את האישור המקומט שהוא עובד פה, שמותר לו לבוא ב8- בעוד הספריה נפתחת ב9-. בכניסה שמח שהספריה עוד לא נפתחה ולכן לא צריך לשקול תנועתו כדי לא להתנגש באיש בכניסה הצרה. מוציא מהתיק את נרתיק המשקפיים ומרגיש מרוצה מזה שהוא שם אותו בתיק כי אחרי שיחזיר לתוכו את משקפי השמש לא יהיה צריך אותו יותר בכיס עד אחרי סוף היום. מרגיש מספיק בטוח כדי להיכנס לספריה כשהוא חובש משקפי שמש. עוד כמה צעדים יחליף, הנרתיק בידו. נעצר כשני מטרים לפני עמדת השומר ופותח את התיק, כדי שלא יתעכב ליד עמדת השמירה. נבוך כשמרגיש שהשומר מרגיש שהוא מתכונן לבדיקה על לא עוול בכפו (השומר כלל לא חושד בו). השומר בקושי בודק את התיק, אולי הוא מזהה אותו. מנסה שהפתק יהיה די זמן מול עיני השומר כך שיוכל להתעמק בפרטיו אבל השומר לא מראה עניין. ר.ו. לא בטוח שלא בחן את הפתק כי הוא מכיר אותו - אולי השומר מניח שמי שלא עובד לא מספיק מתוחכם בשביל להראות אישור מזוייף או סתם לנפנף בנייר ולהסתמך על חפיפניקיותו. רוצה לחשוב שאם השומר בקושי בדק את התיק זה לא בגלל שזיהה אותו כעובד כי הוא רואה אותו ביום שלישי ברחבה ליד (כשר.ו. נשאר עד 21:45 מחכה להסעה במונית שהספריה מארגנת) - מקווה שלא זיהה אותו כעובד כי אז את הבדיקה הרופפה יכול לנצל עובד-מזוהה לרעה - לשם הטמנת פצצה. נרתיק המשקפיים בידו והוא מרגיש מגוחך כשהעובדות בדלפק מסתכלות עליו - כמה הוא מוכן בהתרגשות להחלפת המשקפיים, לחזרה לתדמית הישנה והלא-קולית. ממילא זה לא משנה, אף אחת מהן לא ממש כוסית. השעה 7:55 בשעון שבמחלקת השאלה בקומה 3. לא נורא שהגיע מוקדם, זה רק יעשה רושם טוב (למרות ששבוע שעבר חיכה בחוץ כשהגיע מוקדם עד שהיה 8 כדי שייצא דייקן). השעון במחלקת הדרכה מראה 7:53 והוא מבין שהוא מפגר כי זה מוקדם מידי. הוא עוד עם משקפי שמש ומבין שזה יהיה קצת מביך אם יוסי יראה אותו עם משקפי שמש בתוך הספריה, כאילו לא נעים לו ללבוש משקפי ראייה: אבל אולי בעצם תדמיתו תשנה לטובה לתמיד כשפתאום יראה אותו קול. תוך שהוא יורד במדרגות כשהנרתיק בידו הוא מחליף למשקפי ראייה כשלרגע הוא לא רואה את המדרגות ומקווה שאף אחד לא יעבור כדי לראות כמה הראייה שלו גרועה, כמה הוא מתקשה לרדת במדרגות בשניות המעטות שהוא בלי משקפיים. לא מזנק לקראת סוף הגרם כי יוסי נמצא בבוקר ומאוד שקט בספריה כי היא נפתחת רק ב9- ולכן הנחיתה תישמע והקול יהיה תמוה ליוסי וגם יכול להיות שיזנק כשיוסי יעבור כי יוסי די פעלתן בשעות האלה - נכנס ויוצא מהקומה. בודק את השעה בשעון של הקומה כדי שיוכל לרשום על השעונים של למעלה כי רק אם יבדוק את השעה בשעון שמעל הדלפק זה יהיה מעניין מספיק כדי לרשום את זה. 7:53. כעת הוא יודע שהשעה היא 7:56 כי עברה בערך דקה מאז שהיה למעלה והשעון של קומה 2 אתמול פיגר.

הדלת ה3- משמאל שליד הקיר המרוחק בשירותים פתוחה, בכל קומה. יש מגבעת לבנה על הקולב הימני. הפקס מחרחר כשהוא שם את התיק ולא יוצא נייר. פעם חשב שזה בגלל שהוא מנתק אותו כשהוא מניח את התיק: עכשיו הוא שם את התיק במקום אחר, ליד הקיר שממול הפקס והפקס עדיין מחרחר. יש בגוש האדום דלת דרכה יוצאים ונכנסים, אחרי זמזום אלקטרוני, אנשים שאותם אף-פעם לא רואים ורק שומעים.

כשנכנס לחדר ספרניות בוחן את הספרנית שמולו אם היא עומדת להגיד שלום אבל היא לא מראה סימנים שהיא הבחינה בבואו והוא מבין שלקח סיכון מיותר כשהביט לעברה כי מבטיהם היו יכולים להיפגש ואז היה מוכרח לומר "שלום" ואז היה אומר שלום רפה, בלתי נשמע, במבט מזהה. מבחין שיש שם רק אחת. הוא שם לב שהיא שמה לב שנכנס ואולי אפילו רואה את גבו כשהוא מרים את התיק ומחפש את הדיסקמן. הוא לא אומר שלום. יש לו משהו לכתוב. קשה למצוא איפה לכתוב. הספריה נפתחת לסטודנטים רק ב9-. הקומה ריקה. יהיה קל למצוא אותו. אם ייחפשו אותו יימצאו אותו כותב. מוטב שלא. הולך בצעדים בלתי-נשמעים לקצה הגוש הצהוב וכותב באותיות רועדות, בגלל הפחד ובגלל שעוד לא התרגל שהתנודות של האוטובוס לא משבשות לו את הכתיבה.

8:15 ר.ו. מגיע ומיד מפברק צליעה מרוב שעמום. בוחן אם פסיעותיו גדולות ובטוחות ומחליט שכן. אבל לא יודע אם זה במקרה כי החל בפסיעות אלה ברגע שבחנם וגם בגלל שראה בטלויזיה שהראו את צעדיו הגדולים של אהוד ברק כהוכחה לרוחו הגדולה והבטוחה. יוצא דרך הדלת הצדדית וכשהוא חוזר דרך הדלת הראשית הימנית (מרגיש טוב אחרי שנכנס דרך הימנית על שנכנס דרכה ולא דרך השמאלית) מהרהר בסיכון במה שהרגע עשה ומחליט שזה היה מיותר. הולך מצד לצד בין העמודות של הגוש הכחול. ר.ו. חושב שההליכה חסרת-התכלית בספריה לשם הפעלת גלגלי המוח בקלות היתה יכולה להיות למניירה, לולא היתה לו טבעית כל כך, בלתי-נמנעת כל כך. מחכח בוהן באצבע כדי לגלגל את המוקוס שהוציא מהאף לפני זה - כי אחותו תמיד היתה סולדת מהמעשה וגם המשפחה כי הם ראו בזה מנהג מגונה ובלתי-נשלט שהוא בגדר סטייה חברתית שהיא המקור לכל צרותיו - ומבין שהיותו מסוגל להפעיל באופן גמיש שכזה את הבוהן מראה שהיא איננה פגיעה כשהיתה. לוחץ על הידית המחשמלת כשידו עטופה בקצות הסוודר שהוא לובש ולא מתחשמל. יוסי יוצא מהחדר ור.ו. נחרד מעצמו על שעוד לא התחיל לעבוד אבל מנסה להסתיר את זה כדי שיוסי יחשוב שהרגע יצא מחדר ספרניות והוא מיד ניגש לסדר את הספרים בעגלות מהמדפים של ”סידור ראשון“. נראה שיוסי כלל לא מבחין בו. 

8:17 את דלת העץ הכבדה ר.ו. הוא הודף קלות והולך לשתות מים קרים. כשהוא חוזר הוא שוב הודף והיא נשארת במקומה. שכח שצריך למשוך. זה קורה לו לפעמים. קורא על קופסאת הגומיות שבקצה המדף של "ספרים לכריכיה" - "גותיות" במקום "גומיות" ונזכר במאיה. ר.ו. חושש להגיד ליוסי שבא כי בדרך-כלל הוא לא מודיע שהוא בא למרות שהוא צריך (יוסי צריך לדעת מתי כל עובד מגיע כדי שלא ירמו בכרטיס נוכחות.) ואם עכשיו יודיע יוסי יחשוב שהוא בדרך-כלל מאחר. כשהוא מגיע לעמדת הסידור הראשון הוא פוגש את יוסי.

"בוקר טוב" – ר.ו. לא משיב "בוקר טוב" כי בשבילו זה לא היה בוקר: זה היה המשך של לילה מפרך.

"היכנס ידידי! בוא, שב. מה דעתך על כוס קפה? שב."

"בסדר. טוב. תודה."

"הרבה זמן לא ראיתי אותך." אתמול ר.ו. חרג ממנהגו ואמר לו שלום כשהגיע ב14:00- כי הגיע בזמן ורצה שיוסי ידע מזה ויחשוב שהוא תמיד מגיע בזמן, גם כשהוא לא אומר שלום. (אולי יוסי לא יחשוב צעד אחד הלאה ויבין בדיוק ההיפך: הוא אמר לו שלום בגלל שכעת הגיע הזמן כדי להראות שהגיע בזמן כי בדרך-כלל הוא לא מגיע בזמן ולכן הוא לא אומר לו שלום.). צריך להגיב באיזה אופן אבל לא יודע איך. יוסי ודאי מרמז למשהו. יוסי תמיד מרמז למשהו - הוא אף פעם לא יגיד מה שהוא רוצה להגיד - תמיד תצטרך לפרש אותו כדי לדעת מה המשמעות של המילים שלו - כך שלמעשה הוא לא אחראי למילים שלו (אתה מדבר עם הפרשנות שלך למילים שלו ולא איתו.).

"מה שלומך?" שואל יוסי בלבביות כמצפה לתשובה כנה.

"קצת חולה, האמת." משיב ר.ו. ומבין שעשה טעות.

"הו! הנה. יש פה קפה, חלב וסוכר."

ר.ו. הולך קרוב לחלון ומכין לעצמו קפה. הוא ממלא את חצי הכוס בקפה. מבין ששם יותר מידי אבל יודע שמאוחר מידי לחזור בו כי הוא שומע את צעדיו של יוסי. ממהר לשפוך חלב ומגלה שגמר את כל החלב. קרטון חלב קטן שהיה מלא לפני רגע כעת ריק. נשאר מקום למעט מאוד מים חמים. ויוסי עומד ליד. הכוס שלו מכילה: שליש קפה, חצי חלב, שישית מים.

"איך בועז עובד?"

נדמה לר.ו. שהוא מדבר על זה שעבד איתו אתמול, כי נשארו הרבה ספרים שהמשמרת לא הספיקה להחזיר. ר.ו. היה מוכן עם עגלה לקחת ספרים מהקומה ה3 ובועז אמר שלא כדאי אבל ר.ו. כבר היה מוכן אז הוא לא עצר בעדו.

"הוא עובד טוב." "בסדר?"

ר.ו. חושב אם הוא עובד טוב. הוא לא עובד יותר טוב מבועז. חושש לומר דבר-מה שעלול להתפרש כפגיעה בסמכות יוסי אבל מרגיש שיוסי רוצה שזו תהיה שיחה בלתי-סמכותית.

"כן."

"מה שלום אבא?"

"הוא גם קצת חולה. הצטננות קלה." מחניק פיהוק כדי שיוסי לא יחשוב שהוא עייף כשבעצם הוא מפהק רק כשהוא נמצא במחיצת אדם בלתי רצוי.

הקפה לא חם. ב3- לגימות מהירות שותה את הקפה. לא יודע מתי לצאת ואיפה לשים את הקפה. מרגיש שעכשיו זמן טוב לצאת, יוסי מראה לו תמונה שלו.

"מה דעתך?"

"מרשים." הוא לא שם לב שבתמונה יוסי נראה מוקף גולגלות.

"זה בקטקומבות בפאריז."

"אה."

"היית שם?"

"לא. אבל שמעתי על זה." הוא משקר. רוצה שיוסי יחשוב שהשהיית קצב הדיבור היא לא משום פעולת המצאת השקר אלא בגלל חשיבה איטית לכן אומר "על זה" לאט יותר משאמר "לא. אבל".

           "אתה מוסר ד"ש לאבא בשמי?"

           "בודאי." שוב משקר. לפני יומיים שיחק טניס עם אבא ואבא סיפר לו שיוסי מוסר ד"ש לאנשים והוא בטח מסר גם לו. ר.ו. רוצה להיות טוב לאבא.

           "אבא שלך עזר לי מאוד בזמנו." אולי בגלל זה ר.ו. עוד בעבודה.

           "אני מבין שהשנה אתה לא לומד." "יוסי בורר כל מילה בקפידה." חושב ר.ו. ונלחץ מעט.

           "אה... אני עושה הפסקה. השנה."

           "שלא תהיה הפסקה ארוכה מידי. חזור ללמוד ידידי היקר."

           "אני שוקל את זה." "יוסי בוחן כל מילה בקפידה." - מרגיש ר.ו. ורושם בראשו.

           "רק דע לך שאני התעלמתי מזה שהשנה אתה לא לומד. אני רק לא... רוצה לעזור לך."

יוסי שוב יוצא מהחדר והולך לחדר הספרניות להראות להן את התמונה. כשהוא ישוב ר.ו. ימסור לו ד"ש מאבא. "אבא מוסר ד"ש" הוא יגיד.

           "אתה נראה כמו שודד ים!"

           ר.ו. מבין שעל תגובתו היתה להיות מעט נלהבת יותר. הוא לא מסוגל לומר "אבא מוסר ד"ש."

           כשיוסי חוזר הוא עדיין שותה לאט את הקפה הקר. הוא רואה שליוסי יש מחשב ומקבל מזה רעיון. הוא שוקל לייעץ ליוסי להעביר את טבלת מערכת השעות של העובדים לתוכנת Excell. יוסי מבוגר ו-ודאי לא עלה הדבר בדעתו ואולי הוא יראה זאת בחיוב. אבל אם יוסי כבר חשב על זה והחליט שראוי שלא זה ייראה כאילו ר.ו. מתייחס אליו כאל שוטה שאיננו יודע מה מונח על שולחנו ובכלל - מה הוא מתערב בעבודה שלו, ועוד בשעות העבודה של העובדים שהוא אחד מהם? מוטב שלא.

"אה.. איפה אני צריך להניח את הכוס? ללכת לרחוץ את זה?"

"לא. אני רוחץ הכל ביחד. אתה יכול להניח את זה ליד החלון."

יוסי מבחין שר.ו. מוטרד וחסר-מנוח. כשר.ו. בדרכו לצאת מבעד לדלת הפתוחה, יוסי אומר לו: "זו רק ספריה, ידידי!" ר.ו. נשאר נטוע במקומו מספר שניות, יוסי חושב שזה בגלל שהוא רוצה לכבדו בהקשבה מלאה אבל זה גם בגלל שנדמה לו שכבר שמע לאחרונה את יוסי אומר את המשפט האחרון והוא לא יכול להיזכר מתי. ר.ו. חושב שעשה זאת רק כדי לכבדו בהקשבה מלאה. כשהוא יוצא יש לו הרגשה ששאר העובדים מדברים איתו יותר טוב, התקשורת בינהם יותר קולחת. תמיד יש לו הרגשה כזאת אחרי שיחה עם יוסי ותמיד הוא מצליח להעלות רשמים חיוביים שהיו לו מהקולות שבקעו מחדרו של יוסי בשיחותיו עם שאר העובדים. רק עכשיו הוא יכול להתפנות להוציא מהמעיל את הפנקס, העטים, הארנק והדיסקמן. מוצא את עצמו תוחב את הדיסקמן לכיס ימין, כפי שמעולם לא עשה: מחליט לנסות איך זה. בגלל שכעת הארנק נמצא איפה שהפנקסים הוא מעביר את ספר התהילים הקטן הישן לכיס האחורי ומזכיר לעצמו לנסות להיזכר במשך כל היום שלא לשבת לפני שהוא מוציא אותו מהכיס. כשהוא בדרך לעמדת הסידור הראשון, סמוך לגוש הצהוב, מישהי מראה לו דף. "מה את לא מוצאת? ?BF A181 1994  זה פה למטה, שנת 1994." הוא מצביע מטה והולך לדרכו כשידה נשלחת לשם. היא שאלה אותו למרות שלא יכולה היתה לדעת שהוא עובד בספריה אבל הוא עזר לה כאילו הוא עובד בספריה, "בין אם פעם עזר לה ושכח או שהיא ראתה אותו עוזר למישהו או שחשבה שהיא יכולה להעזר בסתם סטודנט או שהיא ניסתה להתחיל איתו." ר.ו. מבין שאמר שהוא חולה כי לא יכל לא לומר אמת וגם כי ניצל מחלתו לשם השתמטות מהחובה לומר "טוב, בסדר" ומייסורי האשם שכרוכים בחוסר היכולת לומר "ואיך אתה?"

8:30. חוזר לעמדת הסידור הראשון. צריך לאסוף ספרים מהשולחנות. איפה העגלה הטובה? מי לקח אותה? היא היתה אתמול. אה, זאת שמדביקה מדבקות - היא כבר עשתה את זה פעם. הוא הולך לאיזור של פינות הישיבה האישיות שליד הגוש הכחול. מתקרב לידית וחושב "אה, כבר רשמתי על זה." לוחץ על הידית ללא-חשש, מתחשמל קלות, מהר פותח את העיניים כדי שלא יבחינו שהתחשמל. בפינה יושבת הרוסיה שמדביקה מדבקות. היא שמנה ותמיד לובשת שחור ויש לה מבנה גוף מלבני לכן הוא לא מתרגש כלל כשהוא לוקח ממנה את העגלה ובמקומה שם את העגלה הגרועה ביותר, כשהוא מביט על הכיסא שלידה הוא אומר "אנחנו צריכים את העגלה הזאת." היא לא מביעה התנגדות.

ר.ו. עומד אובד עצות מול ”סידור ראשון“ עמוס במיוחד: כל 7 המדפים של הגוש הכחול מלאים בספרים מלמעלה ועד למטה ובגלל שלא נשאר מקום חלק מהספרים הונחו ב"ספרי יע"ן" ובגוש העברי, שלימין ספרי הגוש הכחול - ו"ספרי יע"ן" והגוש העברי גם הם עברו ימינה לאיפה שהספרים החדשים בגלל חוסר מקום - ועוד נשארו ספרים לפרוק מהעגלות. ממשיך לפרוק ספרים מהעגלות כדי שאם יוסי יעבור לא ייראה שהוא מבזבז זמן או שעמידתו במקום תגביר את הרושם הקשה ממילא.

ר.ו. שומע את המפתח במנעול של הדלת של יוסי. יוסי מתקרב. כחכוך גרון החלטי.

"ראובן, זה לא יכול להימשך ככה." הוא מראה על הכמות הרבה של ספרים. ר.ו. מסביר שהיה לבד אתמול בין 3 ל6- אבל יוסי משסע אותו ולא מקבל את ההסבר. ר.ו. ממשיך להסביר שלוקח לו שעה וחצי עד שעתיים להחזיר מהסידור הראשון למדפים את הספרים שלא פוזרו ורק אחרי זה הוא יכול לאסוף מהשולחנות ספרים חדשים שיש להחזיר למדפים. בזמן שהוא מדבר יוסי אומר "אז מה עושים - מתבטלים?" ר.ו. נלחץ וללא שליטתו דיבורו הופך לתקיף לרגע. הוא מסביר שהשעות האלה הן שעות העומס ואחרי זה "הסטודנטים הולכים." זה לא נשמע לו כל כך טוב אבל זה ההסבר ההגיוני היחיד שעולה בדעתו.

"קח את העגלה ותעבור שולחן שולחן. אני רוצה ניקוי כסאח." אומר יוסי כשהמילה האחרונה היא במילרע, במבטא צרפתי. ר.ו. מתכוון לחשב כמה עובדים יש בדר"כ בשעות שעבד אתמול. הוא לא יכול לעשות את זה כעת כי זה ייראה כביטול זמן לו יביט במערכת השעות. הוא מנסה לזכור לעשות את זה מאוחר יותר, כשיהיה פחות עומס עבודה. הוא מרגיש שלא הגן על עצמו כמו שצריך, שהיו טיעונים שהיה יכול להשמיע ולא השמיע. הוא לא בטוח אם התרעומת כלפי "מתבטלים?" היתה אמיתית או שנועדה להראות את התנגדותו הנחרצת לעצם הרעיון. אולי חשש שיתגלה. אולי התגובה שלו היתה צריכה להיות חריפה יותר, מגוננת יותר. היה צריך להגיד "הוצאתי את הנשמה וככה אתה מדבר!" היה צריך לתקוף, היה צריך להתגונן כאילו נפשו חשובה לו יותר מעבודתו. אומר לעצמו שאם היה ספרותי היה רושם שהוא "דג" את הספרים ומשתמש בדייג כמטאפורה אירונית לתיאור מצבו (למשל: דג דגים שהוא לא מעוניין בהם, או דג דגים באיכות גבוהה שאין לו בהם עניין אישי, או דג למרות שהוא לא רוצה לדוג). אבל הוא לא. יש לו הרגשה שלא ירשום הרבה היום כי רשם כל מה שחשוב לרשום בנושאים שרשם עליהם. אבל מה חשוב? הוא מרגיש שהוא רושם רק פרטים קטנים וטריוויאלים ואין פרט חשוב ממשנהו. אבל הוא יודע שהוא חייב להתמיד להיות כמו שהוא כי יש עוד הרבה לכתוב, למצוא עוד ועוד פרטים. יש לו הרגשה שלא ירשום הרבה היום כי אין לו כל כך כוח-מחשבתי. מרגיש שכתב מספיק על הספריה ושאין מה להוסיף יותר, אבל הרעיונות לא מפסיקים. פותח את הפנקס ומגלה שהוא פה רק שעתיים ומילא כבר ארבעה דפים. "די לרשום!" מצווה על עצמו ומיד רושם את זה ומבין שהכתיבה יצאה מכלל שליטה. מישהי מגיעה, קצת באיחור ומביעה תמיהה על זה שאין ספרים בקומה 3 (היא ראתה את העגלה כי נכנסה לקומה דרך כניסת העובדים בקומה 3). ר.ו. יודע שהיו אתמול ספרים בקומה 3 כשיצא ולא ייתכן שהספיקו להחזיר אותם. כשיוסי בא בבוקר גם הוא עבר ליד העגלה והבחין שהיא מלאה והוריד אותה במעלית לקומה 2 - וכעת ר.ו. יכול להבין מאיפה העגלה הלא-מסודרת שמצא כשהגיע. ר.ו. חושב להגיד לה את זה אבל אומר לעצמו שהוא לא יכול להגיד לה כי הרגע הגיע זה שלא נעים לו ממנו, זה שאמר את המילה בלועזית שהוא לא הבין, לפני שנה בערך והעובד הזה מיד ניגש לעזור בפריקת העגלות.

לאחר שר.ו מסיים לאסוף את הספרים מהשולחנות בקומה, תוך שימוש ב2- עגלות בנפרד, הוא פורק את העגלה, מסדר את הספרים ב”סידור ראשון“ - מסדר אותם בעגלה וממהר להחזיר את הספרים של הגוש הכחול. לא בטוח אם S בא לפניT  לכן מסתכל בגוש האדום למטה, איפה שרשום STUV ומגלה שטעה וS- דווקא בא לפני T ומבין שכנראה כבר לעולם לא יצליח להתגבר על הטעות הזו. יש הרבה ספרים לגוש הכחול - ספרים חדשים: הוא רואה לפי התאריך על הכרכים, אבל יותר לפי החריטה הצהובה הנקיה והריח - ריח טוב. אם ימלא יותר משתי הקומות העליונות לא יצטרך לחזור שוב ל”סידור ראשון “- אבל העגלה תהיה כבדה וגרוע מזאת: לא ניתן יהיה לראות מה שבקומות התחתונות כי הן פנימיות ולכן כשמפזרים צריך לעלות את הספרים שלמטה למעלה ולא-פעם הסדר מתבלגן. יש הרבה “Journal of Economics” ו"רבעון לכלכלה" - כדאי אותם לסדר ראשונים כדי שאם יוסי יעבור עכשיו ויעבור אחרי זה יראה שנעשתה עבודה יעילה במהירות (ניתן להחזיר מהר הרבה כרכים של אותו ג'ורנל כי הם אחד ליד השני). מסדר רק בקומות העליונות ושם קצת “Journal of” כי נשאר מקום, אבל לא לפי הסדר. בקומה שממול שם כתבי-עת שמתחילים ב“Journal Of” וב”International” כי יודע שיש הרבה מהם כי גם בדק במדפים אחרי שעלה לו הרעיון - הם יחסכו לו הליכה כי הם כולם נמצאים בעמודות בודדות (מספר עמודות בלבד). זה יהיה כל כך קל ומהיר להחזיר אותם באופן זה: ממש חכם מצידו שחשב על זה; מישהי מסדרת בגוש הצהוב אז צריך לרשום בגוש הכחול, אבל זה די רחוק וייראה חשוד אם ילך עד לשם ויחזור - הוא ירשום כשיפזר את הספרים שם. יש הרבה “Journal of Social Science” - ר.ו. מבחין שזה יכול למלא קומה מלאה ושאר הJournal Of- ימלאו יותר מקומה אחת - אז הוא משאיר את זה לעגלה הבאה. לפני שמסיע את העגלה לכיוון הגוש הכחול מבחין שיש די בלגן עם הספרים שלא היה להם מקום בעגלה, אבל חושב שזה טוב כי הספרים מבולגנים באופן שהם גם מרוחקים זה מזה ברחבי העגלה ואפשר לראות לפי הבלגן שהיו די הרבה ספרים, שהוא עבד, כמה שיותר קשה. מסיע את העגלה דרך המעבר שליד המעליות, שמיועד לעובדים בלבד. לפני שפותח את הדלת שממנה יגיע לגוש הכחול הוא עוצר את העגלה וחושב שאם היה נזהר פחות והיא היתה מדרדרת למטה היתה מבוכה גדולה כי לא היה לו איך להשיבה למעלה בזמן שהיא מדרדרת. הוא מביט מטה אל הספרים בעגלה ומנסה להחליט מאיפה להתחיל. שומע "מה קורה?" מרים את ראשו ולא מזהה. לא יודע איך להגיב. הסטודנט שולף את הספר שחיפש מהעגלה ואומר "אתה בסדר!". ר.ו. מרגיש יותר טוב. מרגיש שזה היה טיפשי לחרוג הפעם ממנהגו ולשים את הדיסקמן בכיס ימין ואת הפנקס העטים והארנק בצד שמאל - כשמחליף את תכולת הכיסים בין הכיסים מרגיש טוב יותר ומייחס זאת לנוחיות שבהשתלשלות החוט באלכסון ולא בכוחו של ההרגל. מרגיש שזה קל להחזיר ספרים חדשים כי פשוט צריך לשים את הכרך האחרון, שהכי מרוחק מהראשון - אבל זה לוקח זמן כי לא פעם צריך להוזיז את מחיצות המתכת כדי שיהיה מקום לכרך החדש ולפעמים גם צריך להוריד ספרים למדפים תחתונים ולא פעם קרה שלא ראה איך הוא עושה שיהיה מקום לכרכים החדשים בגלל צפיפות כתבי-העת - וממש בקושי הצליח לדחוק כרך חדש, אבל לא היה בטוח שזה צריך לעניין את בוס יוסי ולכן האמין שהוא נוהג בדרך הנכונה ביותר. בדרך לעגלה חוזר אחורה כי בזוית העין הבחין שהכרכים לא מסודרים זה אחרי זה: בודק ומגלה שאין זה כך אבל מבין שזה שחזר לאחור למדפים מראה שהוא פחות עייף. נזכר שפעם היה אומר "כתבי-יד" במקום "כתבי-עת" ופעם מישהו קירח תיקן אותו ואז הבין שאם יחזור על זה הרבה הם יכולים להבין שיש לו עניין ב"כתבי-יד." ומאז הוא לא אומר יותר "כתבי-יד" - למרות שזה כמעט תמיד יוצא לו וברגע האחרון הוא בוחר לומר "כתבי-עת" ממש במקרה. שם על המדף כרך י"ב של הכנסת השלושה-עשר "דברי ימי הכנסת" ומבחין שהכריכה בחלקה לא מחוברת לספר ושוקל אם להשאיר את הספר על המדף או להחזיר את זה לעגלה ושיחזור ל”סידור ראשון “יניח את זה ב"ספרים לכריכה" יותר מאוחר. מבין שסטודנט שימצא את זה לא יעלה בדעתו שיש מדף מיוחד בשביל ספרים כאלה ויתיחס אליו כאל כל ספר, אלא שזה פחות נוח. כשהוא לוקח את הספר בידו אל העגלה הוא מגלה שהכריכה לגמרי מופרדת מהספר. נזכר שראה להרף-עין כרך של "דו"ח בנק ישראל" ומחליט לחזור לקחת אותו כי ייתכן מאוד שאף אחד לא יעשה את זה כי לא ראה בדף בחדר ספרניות שצריך לעשות סידור מדף בגוש הכחול כך שזו תצטרך להיות יוזמה של אחד העובדים וייתכן שכולם כמוהו והרבה משתמשים ב"דו"ח בנק ישראל" והוא גם יודע בדיוק איפה זה, כך שלא יצטרך לחפש את המיקום של זה. מתחיל לסדר את כתבי-העת בעברית. מבחין שאין בכלל כרכים של "דברי הכנסת - כנסת שנייה" ומבין שפעם הבאה שייעשה סיבוב באולם הרבה כרכים של "דברי הכנסת - כנסת שנייה" ייאספו. שוכח שמספרי הכרכים בעברית מימין לשמאל ושנזכר נזכר שויתר על לנסות לסדר אותם הפוך מהרגיל משום שזו טירחה רבה ולכן זו מלאכה שראויה להיעשות בזמן סידור המדף ולא בזמן פיזור הספרים. גם צריך להחזיר דו"ח. זה תמיד לוקח הרבה זמן. הוא לא מבין את ההיגיון שבמיקום הדו"חות. לא נראה לו שזה לא לפי א"ב. יש לו הרגשה שיש מקום ל"דו"ח משרד האוצר על הכנסות המדינה" אבל הוא לא מוצא את זה אז הוא זורק בייאוש קל את הדו"ח בין שתי מחיצות שאין בינהן ספרים באיזור של הדו"חות. גם איפה נמצאים כרכים של "הד הגן" הוא לא מצא ונדמה לו שפעם מצא וזה מטריד בגלל שזה כרך ל"ו (כרך מאוחר, כך שודאי יש כרכים קודם) - לבסוף מתייאש וממציא לו מקום אחרי "הדברים" תוך שהוא חושב שלשם כתב-העת יכולות להיות משמעויות אירוטיות. ר.ו. לא יודע שזה ספר של קומה 5: לא מבחין ב-X5. "מיגוון" עם י אחרי ה מ. ר.ו. בהתחלה מחפש ולא מוצא ואז נזכר שזה הכרך הזה שנמצא ב"מגוון". ליד "ממבא"א" רואה "PC מדיה" ויודע שאין זה מקומם כי יש רק כרך אחד שם והוא זוכר שזה בפ' ונזכר שב”סידור ראשון “היו לו כמה "PC מדיה" ומתפלא שאין לו אותם בעגלה: בודק בעגלה ומגלה שאכן אין. יש הרבה חוברות חדשות של "נקרות צורים". מודאג כשהוא לא רואה כבר כשהוא נכנס אל בין העמודות פערים גדולים בקצה העמודה - שם המדפים של "נקרות צורים". החוברות הדקות לא נכנסות למדפים של הכרכים העבים של "נקרות צורים". הוא שם את זה במדף למעלה ומקווה שמי שמחפש יחפש במדף למעלה: יודע שאם היה חושב עוד קצת היה מגיע לפיתרון שיהיה יותר נוח למי שמחפש אבל הוא עייף מידי בשביל לחשוב עוד קצת. מוזר שאף-פעם לא ראה את החוברות האלה. מעניין מי קובע כמה מקום יהיה לכל כתב-עת. אולי אלה שמחזירים ספרים קובעים? מחזיק "סטטוס" ביד וזוכר שזה בשולי העמודה כשהוא מבחין במישהי כהה שרועה וכרועה חליפות על הריצפה והיא קמה מיד כשהיא מבחינה בו אף שהוא לא רוצה שתקום כבר כי עוד לא ראה במדפים את מיקום כרכי "סטטוס". מחזיר "פסקי דין של ביהמ"ש העליון" ונזכר שכשעבד אצל נוח סביר היה עושה הגהה לפסקי הדין האלה כסטודנט (למרות שלא היה סטודנט). יש בלגן טוטאלי בחלקת "רבעון לכלכלה"; המספרים של הרבה כרכים זהים וחלק עבים וחלק דקים למרות שהם נושאים אותו מספר כרך ושנה. "רבעון לכלכלה" כרך 44 4-3 - תמוה! כי המספרים הפוכים ויש ליד "3-4" . מרגיש שכל הכרכים של "שיחות" נמצאים על העגלה וזוכר שזה נמצא למעלה באמצע במדף האחרון של כתבי-עת בעברית. אין שם אף כרך והוא שם שם את כולם - מוטב שלא טעה במיקום כי אז הטעה את הבאים אחריו. מגלה "פסיכולוגיה" שמונח נטוש ומחזיר אותו למקומו. במדף ליד הוא רואה שלמטה השנתונים ונזכר ששם צריכים להיות "שיחות". מעביר את כל הכרכים של שיחות - כל פעם חצי מהכל. יודע שזה היה חוסך זמן ומאמץ לו היה מכניס את העגלה אל בין העמודות אבל לא איכפת לו להתאמץ קצת ושהזמן עובר זה תמיד טוב. אחד העובדים מגיע עם עגלה ומזיז הצידה את העגלה שלו, אבל מצמיד אותה לקיר, באלגנטיות. ר.ו. מגיע מיד אחרי שהוא עובר ומקרב את העגלה אליו כאילו לא נפגע מזה שהזיזו לו את העגלה. ובאמת לא נגרמה לו כל עוגמת נפש. לפעמים בא אחד העובדים ומזיז לו את העגלה בגסות ואז הוא לוקח אותה אליו באיטיות ובסרבול כדי להפגין תרעומת. מרגיש שצריך לרשום, אבל חושש שהעובד יראה אותו רושם. רושם בגוש האדום. מרגיש שרושם הרבה זמן אבל לא יכול להפסיק כי הרעיון לא יהיה שלם אז. מרגיש שרושם הרבה זמן ובקרוב ודאי מישהו יעבור, כי יש תנועה בין המדפים בשעות האלה: אנשים מוציאים ספרים. מישהו עוצר לצד העמודה. הוא עוצר יותר מידי זמן. ר.ו. חושש להסתכל כדי לא לגלות שם עובד עם עודף ביטחון עצמי שיגיד לו מילה. מקווה שזה לא יהיה עובד, מקווה שזה לא יהיה עובד - אז יוכל לומר לו: "תשמע, לספר הזה יש כבר כרטיס צהוב אחד. הנה: המספר שלו רשום פה. אם עוד פעם אחת אני תופס אותו לא במקום אני מוציא לו כרטיס אדום והוא עף מפה לכל הרוחות!" שומע שהצעדים מאוד איטיים אבל גם מאוד קרובים. מרגיש שזה פחדני מצידו שלא להסתכל אז מסתכל. הוא רואה זקן מבולבל שבוחן את הכרטיסיה שבדופן העמודה ממש לאט. שומע צעדים מהירים לכיוון שלו והם ממש לידו לפני שהוא מספיק לחשוב מה לעשות. סטודנט עצבני עומד מאחורי גבו ומביט על המדפים שליד הפנקס שלו. ר.ו. מקווה שהוא לא מביט בפנקס ועושה עצמו שגם הוא מחפש משהו למרות שהוא יודע שהסטודנט יודע שבגללו הוא הפסיק לרשום אבל כל עוד הסטודנט לא יודע שהוא עובד בספריה זה לא משנה מה הוא חושב, לכן הוא רק נמנע להביט אל מחוץ לעמודות. הסטודנט עוזב את המקום כשהוא עצבני יותר משום שלא מצא את הספר. חוזר לעגלה שזנח בדיוק דרך העמודה שיצא ממנה כך שהוא מגיע לעגלה בדרך הקצרה ביותר - לא תמיד הוא מצליח לעשות כן ולכן הוא שמח על כך. יש "שנתון סטטיסטי (ירושלים)" ו"שנתון סטטיסטי (תל-אביב)". לוקח קודם את "שנתון סטטיסטי (ירושלים)". כשהוא חוזר נשארים רק שלושה כרכים של "שנתון סטטיסטי (ירושלים)" והוא יכול לקחת בידיו גם את "שנתון סטטיסטי (תל-אביב)" אבל מעדיף לקחת בנפרד. שם את "שנתון סטטיסטי (תל-אביב)" לפני "שנתון סטטיסטי (ראשון לציון)" כדי להביע את זלזולו בעיר. פעם שעברה שהחזיר כרכים של "שנתון הממשלה" שם את תשל"ח ליד תשמ"ה וכעת הוא רואה שיש חלקה נוספת של "שנתון הממשלה" ושם יש כרכים ישנים, אבל גם חדשים. מאחד את שתי החלקות איפה שהחלקה שהרגע מצא ורגע אחרי חושב "חכם מצידי." “American Economic Reveiw” אפור אבל יש חרך בקומה העליונה בכרכים הראשונים, הצהובים, הישנים ור.ו. מרגיש ששם זה המקום שלו לכן הוא מיד מכניס אותו לשם ומיד מגלה שזה אכן המקום שלו והוא אפור בגלל שנכרך מחדש ולכן גם הכיתובית הלבנה על דופן הספר חדשה. חושב שזה חכם מצידו כשמוצא למישהו את “Merill-Palmour-Statistcal Review” - אבל רק את הקופסה דמויית קלטת וידאו עליה הכיתוב - ומבשר לו "אין כרכים" כי הוא מרגיש שלאיש הזה לא צריך להגיד יותר והולך כשהאיש נאנח קלות באכזבה - שלא מצא, אבל גם בהקלה - שכעת הוא יודע. מחזיר “American Behaviour” ל“Aggresive Behaviour” - רק ברגע האחרון מבין שעשה טעות (כשמחפש איפה להכניס את הספר, איפה יש מרווח או מספר כרך עוקב) ומיד אחרי זה מבין את מקור הטעות. צרפתי אחד אומר שהוא לא מחפש “Journal of American Studies” ור.ו. אומר לו שזה נמצא ושהוא צריך לחפש טוב יותר, כי הוא בטוח שזה נמצא וחושב שזה יהיה מיותר לחפש בשבילו. כעבור כמה שניות הצרפתי עובר לידו "חיפשתי!" ר.ו. ניגש לעזור לו אבל הצרפתי חוזר "חיפשתי." בטון שהוא מצא את זה כשהוא הולך לכיוון הנגדי ור.ו. מבין שהצרפתי מחליף בין "חיפשתי" ל"מצאתי" ושהכל בסדר ושזה היה יכול להיות נחמד מצידו אבל גם קצת אכזרי אם היה מתקן אותו (כמו שזה תמיד עם עולים חדשים) - וכדי שזה יהיה רק נחמד הוא היה צריך להיות הרבה יותר נינוח מאשר הוא כעת שהוא מחפש איפה להחזיר ספרים. כשמחזיר את “Dreaming” מבחין שבכרטיסיה שבדופן העמודה כתוב "עד סוף D" בעוד “Dreaming”נמצא שני מדפים לפני הסוף. לרגע חושב שזו טעות, שלא יכול להיות שיש כל כך מעט כתבי-עת ב-D כי DO נמצא במדף העליון. רואה שאחרי DO כתבי-העת קופצים בדילוגים גדולים וגם בודק בצד השני של העמודה ומבין שנכון מה שכתוב בכרטיסיה (יש שם E).“Insurance” בא לפני “International..” - מזכיר לעצמו שS- בא לפני T (כבר קרה שלא היה בטוח בכך). יש “International Migration” וגם “International Migration Review” ור.ו. מבין שיש תחרות בינהם (כי אלה שני כתבי-עת שונים ולא כתב-עת שהחליף את שמו) ושודאי “International Migration” היה קודם“International Migration Review”  ונולד כדי לנצח אותו, כמו פפסי וקולה. מבחין ב“Journal of Mathematical Psychology” ו“Journal of Mathematical Sociology” ומסתקרן מה מתמטי בפסיכולוגיה וסוציולוגיה ולמה זה נמצא בקומה הזאת אם זה כל כך מתמטי? מדפדף במהירות בכרך אחד מכל כתב-עת (קודם הפסיכולוגי), מגלה שהם מלאים נוסחאות מתמטיות ומאבד עניין. חושב על זה שלו היה לו רשיון מאיה היתה שלו ושלמעשה אין לו חברים בגלל שחידושים טכנולוגיים הם אמצעים פוליטיים. “Journal of world trade law” הופך החל מכרך 21 ל“Journal of world trade”: פותח את כרך 21 ומגלה שם בעמוד הראשון הסבר לשינוי השם: הם מצאו שהרבה מאמרים לא עוסקים בחוק - אלא גם בכלכלה ופוליטיקה. “Measurments”. מעולם לא נתקל בזה. בודק אם זם זה מקומה 2. זה מקומה 2. יש “Metaphore and symbolic activity”. יש “Metroeconomic”. אין “Measurements”. זה כרך גבוה, מספר 27. בכל זאת, זה יהיה לבד, אחרי “Metamologic die sche Randraw”. רואה “NEW newsletter”. מתפלא שהמילה הראשונה כתובה באותיות גדולות, אבל לא מקדיש לזה תשומת לב. לא מוצא את זה אבל רואה שיש מולו במדף כרכים רבים של “NEA newsletter” ושם לב שקודם לא קרא נכון ושהכרך שבידו זהה לזה והוא שם אותו בינהם - מספר 96, ספר שמן. חושב שזה טוב שיש ספרים שמנים כי הם תופסים הרבה מקום בעגלה ביחס לכמות האנרגיה שנחוצה כדי להחזיר אותם: מדבקת X2 דהויה - מחזיר אותה לעגלה, ל"תיקוני מדבקה" - במחשבה שאחרי שהחזיר דהויה אחת יהיה חייב להחזיר עוד אבל כך צריך להעשות כי טובת הציבור חשובה מטובת מתקנת המדבקות. במיקום של “Journal of comparative and physiological Psychology” אין חללים למרות שיש די הרבה כרכים להחזיר. קשה לר.ו. להבין כיצד זה ייתכן שמישהו מהעובדים הספיק לעשות סידור מדף כי הרי עשה סיבוב קודם רק לפני שעה: האפשרות השניה שמי שלקח את הספר הידק את הספרים ומילא את החללים סבירה יותר - אבל לא משנה מי עשה זאת הכוונה שלו ודאי היתה טובה רק חבל שלא שם לב (או חשב) שבמקום החללים צריכים לבוא ספרים (חייבים יהיו החללים להיפער שוב כדי שיהיה מקום לספרים). יש כמעט קומה שלמה של העגלה של “Journal of personnality and social psychology”. לא שוקל להיכנס עם העגלה בין העמודות כי זה יהיה צעד דרמטי מידי ומביך למרות שכבר עשה את זה פעם עם כמות קטנה יותר של כרכים של אותו כתב-עת. כל פעם ייקח שליש. לוקח 4 כרכים ומחפש: זה במדף העליון. בקושי הוא מצליח להניח את זה ומיד אחרי זה מגלה שהמיספור לא טוב. תופס ביד אחת את הספרים שהיו צריכים להיות לפני ונמצאים אחרי ושם אותם לפני הספרים שהרגע הניח. לוקח עוד 3 ספרים. לוקח עוד 5 ספרים. זה היה די מהיר ויעיל. כרך מספר 66 של “European Journal of operational research” נראה כמו 68 - ה6- חזק מידי, לא חד, מרוח. רואה “Journal of common wealth” בעגלה ליד “Journal of common studies”. בטעות מחזיר את“Journal of common wealth”  בין הכרכים של “Journal of common studies” מיד מגלה את טעותו ומיד מגלה שזו בעצם לא טעות כי לא היה “Journal of common wealth”. מרגיש שמישהו מסתכל עליו וקורא בשמו. מפסיק את השישיות של ברהאמס, מוריד את האוזניות ומסתכל לכיוון הדרך החוצה את הגוש. אין שם איש. הולך עד לאיפה שהיה נדמה לו שהיה מישהו. מבחין שמישהו בא עם עגלה לכיוון הסידור הראשון. הולך לשם. "מאיזו קומה זה?" "מקומה 3.". מוטב להתחיל להחזיר את הספרים למדפים לפני שיהיה עומס גדול מידי. צריך לרדת לקומה 1. הוא מתנדב, אבל קודם צריך לגמור עם העגלה בגוש הכחול. נשארו רק שני כרכים של “World Politics”. חוזר ל”סידור ראשון“. מישהי מראה פתק ואומרת שלא מצאה את “Journal of Humanism and Psychoanalysis”: "זה צריך להיות בקומה הזאת." אומר לפי הנושא, ואז: "אני יכול לחפש את זה." היא הולכת אחריו לגוש הכחול והוא מיד מוצא ומצפה ממנה שתחוש בושה מסויימת על שלא מצאה את זה כשיש כל כך הרבה מהם והוא מרגיש שהיא נבוכה לכן הוא הולך לפני ששומע תודה ומקווה שלא תחשיב זאת לחוסר-נימוס אלא להתחשבות (מחיקה מידית של מבוכה שרק כך יכולה להימחק). בדרך חזרה הוא מבין שעזר לה לא בגלל שהיתה יפה במיוחד או בגלל שזכר שהג'ורנל הזה קיים: היא לא היתה יפה - היה לה מראה אינטלקטואלי. מסדר ספרים לגוש הכחול. מסדר כתבי-עת בעברית כך שהקומה הראשונה של העגלה מסתיימת בנ' ("נקודה") כך שלא יצטרך לעבור לקומה שמנגד לכשימצא בעמודה שמסתיימת בנ' (זוכר שיש עמודה שנגמרת בנ', כולל נ'): "באופן זה נחסכים זמן והליכה" רושם בראשו. מבחין שבמדפים של הגוש הכחול העברי יש "PC מדיה" ונזכר ב"PC מדיה" שראה שלא במקום. לוקח את 3 הכרכים ומחפש ליד "ממב"א" שם הוא מוצא את הכרך ואת כל ה4- הוא לוקח בידיו לאיזור של פ' ושם מניחם במקומם, ליד עוד כמה "PC מדיה", ליד ספר עבה דמוי קלטת עטוף נייר לבן עבה - עליו כתוב בטוש שחור "PC מדיה"  (סימן מזהה למיקום כתב-העת). לוקח עגלה די-טובה, השניה בטיבה, לקומה 1. כשמחכה למעלית הוא מרגיע את עצמו שהוא יכול לא לקחת את הרוגז של יוסי קשה מידי כי הרי כבר מזמן שמע עובדים אומרים שיוסי בוס קשה והוא צריך להיות מרוצה שעד היום לא יצא לו להיווכח בכך; בקומת צילום. מרגיש שלא כתב היום הרבה-מידי ויודע שאם יספור את מספר הדפים בפנקס זו לא תהיה שגיאה כי הוא מקפיד לעשות הפסקות ארוכות בין כתיבה לכתיבה וגם לא כותב הרבה בכל פעם כך שלא ייתכן שיתקל בכמות גדולה של דפים להעתקה שתגרום לו לחרדה קלה. עובד ערבי מוכר של הקומה הזו יושב על כיסא כשהוא אוסף ספרים מהשולחן שמול הדלפק להטענת כרטיסים מגנטיים (הם משמשים לצילום). זה מלחיץ אותו כי הוא מרגיש מבטים של הערבי והערבי נח בעוד הוא עסוק בפעילות פיסית. בטעות הוא מניח כמה ספרים בקול רעש גדול זה אחרי זה. חוזר על זה בכוונה כדי להראות שהוא לחוץ ושלא איכפת לו להראות שהוא לחוץ לכן הוא פחות לחוץ משיכול היה להיות. שתי יהודיות מתלוצצות עם האיש הערבי שבדלפק. הוא מלמד אותן איזה משפט בערבית שנשמע לר.ו. כמו הודית והוא מתפלא שהן לא מעירות לערבי על כך. הן בכלל לא נשמעות מסוייגות. לא מסתכל על הפנים שלהן כשהן יוצאות אבל מצליח לקלוט קצת מהפרופיל של אחת מהן ובעיקר את השיער ומחליט שהן אינן יפות וההישג של הערבי לפיכך היה פעוט-ערך (אלא אם הוא אוהב מכוערות). רואה שתי סטודנטיות שכועסות על מכונת צילום בגלל שהיא לא מדפיסה ברור ומקווה שלא יבקשו ממנו לעזור כי במקרה הזה הוא יודע שהתגובה שלו צריכה להיות נזעמת כי אין להן סיבה לחשוב שבגלל שהוא עם עגלה הוא מבין במכונות צילום אבל התגובה שלו תמיד נשמעת מתחמקת - כאילו הוא יכול לעזור ולא רוצה. יש די הרבה ספרים. בחשש אוסף ספרים מאחורי מכונת הצילום שצמודה לקיר ומקווה שהבחור שמצלם יבחין בעגלה שמאחור מהר ושלא ייבחן אותו כל כך הרבה. מרגיש שהבחור לא מבין שהוא אוסף ספרים אבל הוא עסוק בצילום ולא איכפת לו שהוא לוקח ספרים שלא שייכים לו. לפני מכונת הצילום שליד עומדת מישהי יפה ונמרצת שהוא לא מעז לקחת ספרים מאחורי מכונת הצילום שהיא משתמשת בה כי לשם כך יאלץ להדחק ולמרות שבגלל שמאחורי המכונה שליד היו ספרים של קומה 2 וגם בקומת צילום בכלל היו הרבה הוא מחליט שזו כמות זעומה שלא תהיה לה השפעה משמעותית על כמות הספרים שיהיה עליו לפזר פעם הבאה. בדרך למעלית הוא שומע מישהו מדבר בטלפון ציבורי בפינה שפה שנשמעת כמו גרמנית אבל בהמשך היא נשמעת כמו אמהרית ואז היא שוב נשמעת כמו גרמנית ובסוף היא נשמעת כמו איטלקית. האיש מביט בו כאילו הוא חושד בו שהוא מבין את שפתו. הוא מסתכל על האיש כשהוא מניח את השפופרת ולא יודע אם זה שהוא נראה מזרחי אומר שהוא לא יודע שפות מערביות - יש אנשים מהמזרח שגרים שם - הוא ראה במו עיניו. לאורך המסדרון הוא מסובב את העגלה בלהטוטנות 360 מעלות כי הוא יודע שגם אם מישהו מביט מאחוריו ותמה הוא לא רואה אותו ומלפניו אף-פעם אין משהו, רק כשהעגלה קרובה להתנגש בקיר כשהיא מסתחררת סחור סחור ללא שליטה ור.ו. יודע שכשהיא תתנגש יישמע קול חבטה עזה ויפלו ארצה ספרים - הוא תופס בה בכף ידו בכוח חד, פתאומי והיא רק כמעט מתנגשת כדי שאם מישהו יסתכל ידע שהוא לא כל כך גרוע. מישהי נמצאת שם עם עגלה והוא מחליט שהיא תיקח את המעלית הראשונה שתגיע כי היא הגיעה קודם ויש מקום רק לעגלה אחת במעלית. הוא נזכר שאתמול היא חסמה לו את הדרך עם העגלה שלה והחברות שלה והוא היה צריך לבקש "בבקשה" וגם כמעט להתנגש בחברות שלה כדי לעבור והם היו במצב הפוך: הוא הגיע לפניה למעלית והיא היתה עם עגלה קטנה והוא סירב שהיא תיכנס למעלית לא משיקול רציונלי אלא בגלל שזכר שחסמה לו את הדרך (למרות שלמרות שאמר "לא לא... אין מקום במעלית."  - היא הגיבה "אז לא." וחייכה ואולי רצתה זיון.). מרגיש שהיא מסתכלת עליו והוא מסתכל אל החלל במבט שאחותו היתה שואלת עליו "למה אתה כועס?" אבל הוא לא מצליח להחליף את המבט למבט פחות מתוח כי הוא עייף. היא עולה למעלית. כשהמעלית שלו מגיעה נדמה לו שהיא מוצלת ושיש מישהו עם עגלה אבל הוא מיד מתעשת כשהוא נזכר שתמיד זה ככה ותמיד הוא חושב שהיא מוצלת בגלל שיש מישהו בפנים בעוד היא פשוט חשוכה. נזכר שיש מראה במעלית. מביט בה ומסדר קצת את השיער, שמהבוקר לא נגע בו כי תיכנן לסדר אותו ברגע שיגיע לספריה. נושק לעצמו בלהט, מצמיד שפתיים לשניות אינקץ בדיוק עד שמרגיש שהמעלית נעצרת ומותיר גומת רוק שנוזלת במורד הראי אחרי שהוא יוצא מהמעלית בקומה 2.

"אין אף ספר על השולחן?" הוא שומע את יוסי כשהוא מאחורי עמודת הספרים הראשונה בגוש הכחול. יוסי עומד בחלל הגדול שבין הדלפק לדלתות היציאה החזיתיות.

"עד כמה ש.."

"הכל נקי?"

"עד כמה ש..."

יוסי כבר התרחק. יוסי מזמזם ור.ו. מבין שהוא פחות עצבני ומוקל לו. הוא שומע אותו שר משהו בערבית ומבין שהוא לא עצבני.

ר.ו. מתחבט אם לשתות קפה או לא. הוא חושש שהוא יחזור מאוחר מידי ויוסי ישים לב כי לוקח לקפה של הקפיטריה של מדעי הרוח (הקרובה ביותר לספריה) הרבה זמן עד שהוא מתקרר והוא רוצה להיות טוב אל עצמו ולא לשרוף לעצמו את הלשון עוד פעם.

הולכת מולו מישהי שמזכירה לו ידידה כמעט-נשכחת - כריסטינה הדנית. הוא לא חושש לנעוץ מבט. הוא כבר מכיר את הפרצוף הזה ויודע שאיתה אין לו סיכוי.

"לא רגוע מספיק או נסער מידי בשביל לשמוע דיסקמן. אולי פשוט עייף." לפתע נדמה שדברים מתחוורים. הוא חושב: "יוסי קרא לי למשרד בשבועות הראשונים של העבודה כדי לומר לי שאני צריך לחייך מידי פעם והשהעובדים מתלוננים שאני אפאטי בגלל שזה גורם להם לחשוד בי (בו) שאי-אפשר לדעת מה יעשה (אעשה). בגלל שזה נוטע בהם פחד." מחשבה יפה, הוא חושב לעצמו - אבל איפה ירשום אותה? אסור לו להתרחק יותר מידי כי אז יוסי יחשוב שנעלם וזה יחזק את ה"מתבטלים?". הוא נשאר באיזור של הגוש הצהוב - זה הגוש הקרוב ביותר לעמדה של הסידור הראשון. חולף ליד החדר של יוסי וממשיך הלאה - יוסי לא מרשרש שם, נכנס בין עמודות ורושם בפנקס. שומע מישהו עומד בצד השני. הוא לא זז, ממשיך לכתוב. מביט בין הספרים ורואה את אחד העובדים מסדר ספרים אבל לא מביט בו עוד. שומע צעדים לצד העמודה, ממשיכים הלאה. שוב שומע צעדים, מקווה שאנשים יפסיקו ללכת סביבו. משאיר שם עט שחורה כמעט-גמורה וזוכר איפה השאיר אותה למרות שלא איכפת לו אם מישהו ייקח אותה ויהיה מופתע רק לטובה אם ייאבד את זו החדשה וכשיחזור לפה ימצא את זו הישנה. חוזר לעמדת הסידור הראשון כשהוא עוקף את הגוש הצהוב מהצד השני לבואו (הצד של פנים האולם) כדי שיוסי לא יחשוב שהוא מתבטל. משוטט באולם כאילו הוא בודק אם יש על השולחנות כמות ספרים שמצריכה עוד סיבוב באולם - כך יסביר פועלו לכשישאל. לא יתרץ, יסביר. מוצא את עצמו בודק אם יש על השולחנות כמות ספרים שמצריכה סיבוב באולם. מבין שלמרות שעד עכשיו התיחס לזמן כמדד קבוע ומוחלט לכמות הספרים, למעשה יכול להיות מרווח של שעתיים שלאחריו יהיו מעט ספרים ויכול להיות מרווח של חצי שעה עם הרבה ספרים - כי אנשים לא נכנסים לספרייה בתדירות קבועה ובכמות קבועה, אבל משום-מה זה בדרך כלל עובד כמו-שצריך: ככל שמרווח הזמן בין כל סיבוב יותר גדול יש יותר ספרים: אולי זה הכל בגלל שרוב הספרים הם מזמני ההפסקה אז לסטודנטים יש זמן והם מוציאים ספרים ובמרווח של שעתיים תמיד נכנסת הפסקה של חצי שעה - ואולי מעט מאוד מנצלים את ההפסקה הקצרה לעיון בספרים.

מסדר ספרים בעגלות ב”סידור ראשון“. יוסי חולף לידו ונעצר. הוא בוחן את ר.ו. במבט. ר.ו. מחזיר מבט "אני נמצא כאן והייתי רוצה להגיד לך משהו שיעשה אותנו חברים אבל אין לי מה לומר.".

"אל דאגה - ידידי! אנחנו נשתלט על זה." ר.ו. ממשיך להיות מודאג. הרבה ספרים. "איפה זה ספר השנה של העיתונאים?" שואל מישהו. "פה." מצביע ר.ו. על הגוש הכחול העברי. "אה, ”סידור ראשון“." מבחין האיש בשלט שלמעלה כשמסגרת הכיתוב מהווה חץ ורוד. שתי עגלות מלאות מחכות לפריקה. מישהי שואלת עובד שמסדר ספרים בגוש הכחול משהו וכשהוא עונה לה היא מחייכת אליו. ר.ו. מקווה שהיא תישאל גם אותו והוא שמח שהיא קרבה אליו ושואלת אותו והיא מחייכת כבר כשהיא שואלת והוא מבין שכנראה היא חייכה גם אל העובד הראשון ששאלה כששאלה אלא שלא הבחין משום שניסה לשמוע את השאלה שלה. אז זה לא שהעובד ההוא כזה מקסים, אלא שהיא שרלילה. היא שואלת "איפה זה“?Historical Abstracts  היא שואלת במבטא אמריקאי וזו שמסדרת את הספרים בגוש הצהוב שומעת את השאלה ולא מבינה. ר.ו. רוצה לעזור לה כי היא מזכירה במראה את יוהנה. ה “A”של ה “Abstracts”נאמרה בהיגוי אמריקאי כל כך עד שר.ו. יודע שאיננו מסוגל לחזור אחריה במדויק ולכן הוא רק אומר "ימינה, בגוש הכחול." וכשהיא כבר כמעט נעלמת מהאופק "זה לפי א"ב.". חוזרת. "מה?" "זה לפי א"ב. לפי א"ב.". הולכת. בועז בדלפק עם סנדלים יושב ליד מישהי, מדבר בידידותיות כשהוא יושב לידה, רוצה להסביר לה כביכול כדי לעזור לה, נדמה לר.ו. שהוא לא מדמיין שבועז מפלרטט - אם כן, מסתבר שגם לגביו טעה כשחשב שהוא הומו: לא רק שהוא לא הומו - הולך לו עם בנות. בועז מצביע לכיוון שלו, מישהי הולכת מאחוריו ל"תיבת אבידות". ר.ו. חושב שזו זו שבועז טיפל בה ומתפלא שהדיבורים נמשכים ברקע, לכן מביט לכיוון הדלפק ורואה שהוא עוד מדבר איתה וגם שומע את טון הדיבורים וכשבועז אומר לזו שחזרה מ"תיבת אבידות" "את יכולה לנסות בקומה 3." הוא בטוח שזאת מישהי אחרת, שבועז בקושי מתייחס אליה, כי היא עוד מעט הולכת. בועז מצביע איפה שר.ו. עומד ור.ו. שומע "הוא" ולכן לרגע נדמה שהוא מפנה מישהו לדבר איתו, אבל מבין שלא כששומע "שם" - ולא נעלב מזה ששימש נקודת ציון כשהסטודנט מתקרב לעגלה שלו כדי שהסטודנט לא יחשוב שר.ו. מייחל ליחס אישי או שלא הבין מהתחלה ששימש נקודת ציון. הסטודנט מחפש בכתבי-עת וזה מלחיץ את ר.ו. אבל הוא לא מראה. רוצה לעזור, כדי שזה ייגמר מהר. "מה אתה מחפש?" הסטודנט אומר משהו לא ברור ור.ו. מהנהן בראשו וממשיך לנסות לחשוב ולא-לחשוב ורק לנסות להראות שהסטודנט לא מפריע לו. "אפשר להסתכל?" שואל הסטודנט כשהוא עובר לקומה בעגלה שבצד של ר.ו. ור.ו. מבין שנכשל והסטודנט הבחין שהוא מפריע, לכן שאל. בוחן את כתבי-העת על המדף ומנסה לבחור עוד“Journal of”  לשים בעגלה (מרכז בעגלה את כל ה”Journal of”) אבל לא מצליח להתרכז. מרגיש שהסטודנט התייאש קלות ובגלל שלא היה סטודנט לחוץ, אומר "אתה יכול להסתכל גם פה." ומראה בידיו על הספרים שעל המדפים, בסידור ראשון - לשם ודאי הופנה מלכתחילה ולא ידע שעד-כה חיפש במקום הלא-נכון. הסטודנט מחפש שם, לא מוצא, אומר "תודה." והולך. ר.ו. מסיע מהר את העגלה לגוש הכחול כשהוא לא יודע שלא שם בעגלה את כל הספרים שהיה צריך לשים כי רק רצה לנסוע משם. כשהוא בגוש הכחול הוא מבין שהיה חשוב לו למנוע אי-נעימות עם הסטודנט כי הסטודנט היה גבוה והיה לו מראה אינטלקטואלי - ומבין ששוב טעה כשחשב שכל הגברים אותו דבר בשבילו (מחשבה כללית).  

ר.ו. לא הולך שוב לאלה שהדפיסו לו את היצירות לא טוב. הם כרכו את המקור ואת ההעתק והיו צריכים לכרוך את ההעתק בלבד והוא לקח את החוברות הכרוכות מהדלפק אחרי ששילם ולא ידע מה לעשות אבל חזר אחורה כשהחליט שהוא לא צריך שתי חוברות כורכות ומותר לו לדרוש שירות יעיל ולכן מוטב שיסירו את הכריכה מעל אחת מהן. אבל הוא לא ידע להבדיל מה ההעתק ומה המקור. האיש המבוגר, האחראי, פתר לו את ההתלבטות כשהצביע על אחת מהן וביקש מהנער שכרך להסיר את הכריכה. כשר.ו. חזר הביתה הוא הדפיס כמה דפי-תיקון וגילה שהם גדולים מהדפים שהוסרה מהם הכריכה והיו אמורים להיות המקוריים: כרכו לו את המקור במקום את ההעתק אז יותר הוא לא הולך אליהם. עייפות. פעם חשב שכשהוא עייף הזמן עובר יותר מהר - היום הוא לא חושב כך והוא לא בטוח שזה בגלל שהוא מרגיש שונה. ניגש אל בין העמודות של הגוש הצהוב, הלאה מחדרו של יוסי ורושם: "כל שניה ניחתה עליו כאגרוף בפרצופו של מתאגרף על סף נוק-אאוט.". פלוברי מידי. מישהי מתקרבת והוא לא בטוח שזו לא הספרנית בדלפק לכן הוא מניח את העט והפנקס במקום וכשגבה אליו הולך אל מחוץ לעמודות במחשבה שהתנועה הבטוחה שלו תשכיח ממנה מה שחשבה שראתה. היא יוצאת מבין העמודות אחרי כמה שניות והוא מבין שחלפה ליד הפנקס והעט אבל גם אם הבחינה בהם מספר השניות היה מועט מידי בכדי שתוכל להתעמק בכתוב שם. מפהק כשגבו לשביל שחוצה את הגוש הצהוב ותוך כדי מסתובב לכיוון השביל ורואה שמישהו הולך בשביל ולכן מחיש את הפיהוק וסוכך בידו על פיו במרחק בנימוס.

"9:00". 9:01. הגיע הזמן לעלות לקחת עגלה מקומה 3. יש רק שתי עגלות: אחת היא הבהירה השקטה והשניה היא זו המולחמת היטב והיא גם די שקטה. העגלה הדפוקה לא נמצאת. העגלה הדפוקה היא העגלה שהלחמת הברזל המחבר בין קומותיה לחזיתה היא הישנה ביותר, שהחלודה שלה בהירה ביותר ולכן הקומות רופפות ולכן היא זו שעושה הכי הרבה רעש וגם גלגליה אינם אחידם בכיוון תנועתם כך שקשה לכוון אותה לכיוון הרצוי. חבל לו להשאיר למעלה עגלה טובה כי על העגלה שלמעלה מניחים העובדים שם את הספרים ששייכים לקומה 2 שהחזירו הסטודנטים במחלקת השאלה או את אלה שהגיעו מקומות אחרות - והעגלה עומדת במקומה שעות ארוכות (עד שבא מישהו ולוקח אותה ברוטינה של 1 3, או רק 3). העגלה הטובה היא החדשה שעוד לא זכתה להיות מולחמת והיא כרגע לא נמצא: עדיף שלמעלה תהיה העגלה הדפוקה, ממילא הם לא מסיעים אותה ורק מניחים עליה ספרים של קומה 2 - כך שאין לה הזדמנות לחרוק. חבל שאין את זו שנוטה בקיצוניות על צידה. הוא לוקח את זו המולחמת. כשמסיע אותה הוא מתחיל לחשוב שאולי בטעות הוא חושב שהיא טובה כי היא אמנם די יציבה אבל היא גם די מרעישה ואולי היא היתה טובה לפני שלקחו אותה לקומה 3 ודחסו בה ספרים עד קצה גבול התכולה במשך כמה ימים ומאז היא לא כמו שהיתה. היא מרעישה יותר מאלה שהוא מחשיב דפוקות אבל עדיין יש לה איזו איכות שעושה אותה לטובה. הוא לא בטוח שהיא יציבה יותר. אולי הוא חושב שהיא טובה רק בגלל שהיא נצבעה לא מזמן - בגלל שהיא מאוד כחולה, ללא שריטות בצבע. כשמגיע לקומה 3 הוא לוקח את העגלה המלאה שמונחת שם ושם במקומה את המולחמת. הוא לא בטוח שהיא פחות טובה מהמולחמת. העגלה שהוא לוקח היא זו הגרועה שחיפש ובגלל שהיא לא יציבה הוא מיתקשה לעבור איתה את הדלת וכמעט מנסה להעביר אותה לרוחב מרוב ייאוש: אולי זה בעצם טוב שפעם הבאה יסיע עגלה טובה. הוא לא בטוח שלא גרם לה בכוח לנסוע עקום, כדי להצדיק את שיקול דעתו המאוחר. שם לב שיש ספרים חדשים בקומה התחתית של העגלה. הוא יודע שאלה ספרים חדשים בגלל שמציץ פתק מכל ספר וזה שהם נמצאים בקומה התחתית של העגלה לא משאיר ספק. הוא מכניס את העגלה לחדר ספרניות ויודע שזה יכול להראות יוצא דופן שהוא נכנס עם עגלה שמלאה בקומה העליונה אבל אולי זה רק הוא שבדרך כלל מכניס את העגלה לחדר ספרניות כשיש בה רק ספרים חדשים. מרגיש שזה בסדר להכניס את העגלה כי ככה פעם אחת הספרניות אמרה לו לעשות והיא גם הראתה שצריך להניח את הספרים ליד מכונת הפקסימיליה. חושב לרשום על זה שלא מצא איפה לשים את Y2 P6 A2. זוכר שהשם היה ABC משהו ושהתפלא שזו שיושבת ליד לא נלחצת מזה שהוא מביט מעל ראשה על הספרים שמולה. היא לא יכולה היתה לדעת שהוא עובד בספריה. בסוף שם את זה איפה אחרי שנגמר Y2 P6 A2 וחשב שזה טוב שמישהו שעובד פחות זמן ממנו לא נתקל בכרך הזה כי אז לא יכול היה לעזור לו. מחליט שלא לרשום. בכל זאת, הולך לספרי יע"ן כדי לברר את השם המלא של הכרך: ABC POL SCI. מרגיש שהוא מפריע ושהיא מזהה אותו. לוקח שוב את הספר ומחפש שוב - כדי שהפעולה לא תהיה מהוססת, כאילו הוא מפריע בכוונה.

הדיסקמן מבקש “SORRY” באותיות דיגטליות. ר.ו. מסכים לסלוח לו הפעם אבל לא עוד. באוזניות הוא שומע במקוטע את הפרק השני של שלישית הרוחות של בטהובן, כשבשיא הפאתוס המיסתורי-טרגי קופץ הדיסק ואחרי זה דומם לחלוטין. “SOORY”. "עם שני O זו בקשת התנצלות עמוקה יותר." רושם בראשו. "זה בסדר - אתה לא צריך להצטער - זו אשמתי. הייתי צריך לקנות לך סוללות חדשות או להטעין לך את הנטענות יותר זמן." אומר ללא קול. מוציא מהדיסקמן את הדיסק, מריח את שתן אצבעותיו, מלקק את הצד הפנימי של הדיסק בלשונו ומחזיר לדיסקמן - מקווה שאם הקפיצה היא לא בגלל שנגמרו הסוללות אלא בגלל שיש שריטות הפעם זה יעבוד כמו שצריך. צריך לקנות פנקס, עוד כמה דפים זה יגמר. הפנקסים זולים, אפשר לקנות שניים וכך לחסוך את הקנייה הבאה. לא. לא לקנות שני פנקסים כי אסור לדחוק במוזה. כדאי לקנות פנקס טוב. "איכות הדף קובעת את קריאות העט" רושם בראשו. מוטב לא לכתוב הרבה. ובכלל, אין טעם לקנות שני פנקסים כי הם תמיד זולים וגם פעם הבאה ההוצאה לא תהיה גדולה. פנקס חדש ייראה בהתחלה מיותר - כאילו אין בו שימוש לפני שמשתמשים בו.

בכל השיחה הזו עם יוסי היה משהו מטריד. מה היה מטריד הוא לא יודע.

"9:30". 9:31. נותרו עוד ארבע וחצי שעות עבודה. רושם בראשו: "אסור לחשב את השעות שנותרו. אסור." זה בוקר והוא צריך עוד קפה. הוא מרגיש שהוא צריך הפסקה למרות שזה לא יוצא בדיוק באמצע המשמרת. לא איכפת לו. הוא מוכרח הפסקה כעת. ייקנה חצי באגט עם טונה וסלט ביצים. שלשום לא היו זיתים ונאלץ לקחת מלפפון: מקווה שהפעם יהיו זיתים. אם יהיו זיתים יהיה טוב. אולי יצלם את כתביו בבית הדפוס. הם נראים אנשים לא משכילים, אנשי-עמל. ועדיין, הוא קצת חושש שהם קוראים מה שהם מצלמים וכורכים. מספיק שיקראו את עמוד השער - זה יכול להיות מביך אם יעירו הערה או אפילו יביטו בו בחשדנות שמקורה בתמיהה. הם ודאי יודעים לקרוא, כולם יודעים לקרוא. הוא נזכר שרק שבוע שעבר היה צריך ממש להתאמץ כדי להתעלם ממה שקורה סביבו, ליד החלון של דלפק בית-הדפוס. ובכל זאת, היה שם מישהו שצילם חומר בלטינית וגם כרך אותו וכשר.ו. הגיש את "500 שירי מוות" ואת "400 שירים על המוזה" הוא אמר: "עבודה אופטימית" ור.ו מאוד נלחץ כי זה שצילם ממש קרא את האותיות הגדולות והתעמק בזה ור.ו. אמר "כן." כנוע וגם נאלץ לתרום את שלו ואמר "שיא האופטימיות" אבל קולו נבלע ברעש המכונות. "הכנסת גם את אדגר אלן פו?" הוא שאל. ר.ו. לא הבין. "פה?" הוא שואל. "אדגר אלן פו." "הוא מהמאה ה19- לא? זה לא בהקשר היסטורי." זה אמנותי. והוא גם ביקש שיכרכו לו את זה ב"ספירלה לבן" וכרכו ב"ספירלה שחור". אולי בגלל שראו "מוות". וכל הזמן זה שהעיר הערות המשיך להיות שם ור.ו. ניסה להתעלם מנוכחותו אבל זה רק הלחיץ יותר והוא לא ידע מה לעשות אבל הבטיח לעצמו שיחפש בספריה ספרים של אדגר אלן פו. אם לא יעשה הפסקה השעה הבאה תהיה מאוד ארוכה. הגיע הזמן לצאת להפסקה. הוא צריך להודיע למישהו שהוא יוצא אבל לא מודיע. הוא הגיע למסקנה שהוא לא צריך להודיע. אם לא יודיע לזה שבדלפק, זה שבדלפק יחשוב שהודיע לספרניות שבחדר ספרניות או ליוסי או לאחד העובדים ואם לא יודיע לספרניות שבחדר ספרניות הן יחשבו שהודיע ליוסי או לזה שבדלפק או לאחד העובדים. אם לא יודיע לאחד העובדים, יחשוב אחד העובדים שהודיע ליוסי, לזה שבדלפק או לספרניות שבחדר ספרניות. אם לא יודיע ליוסי, יוסי יחשוב שהודיע לאחד העובדים, לזה שבדלפק או לספרניות שבחדר ספרניות. עד עכשיו הניסיון הוכיח את אמיתות התיאוריה אז הוא לא מתכוון לשנות. אם כי היום חשב על משהו שלא חשב עד היום: יכול להיות שכשיחזור יוסי ישאל למי הודיע שיצא ולא תהיה לו תשובה כי את תשובתו יוכל יוסי לאמת בקלות. אבל הם סומכים עליו כי עד לאחרונה היה מודיע לזה שבדלפק שהוא יוצא והיה גם מוסיף "אוקיי?" בחשש-מה כדי להיות בטוח שאכן הודעתו נקלטה.

מרגיש שזה זמן טוב להודיע ליוסי שהוא יוצא להפסקה. דופק חלושות בדלת. "ווי." ("כן" בצרפתית) שומע מבעד לדלת שהשיחה בפנים די קולנית וחברית. אולי בגלל זה הוא רוצה להודיע לו שהוא יוצא - כדי להפריע. "אבל בעיקר כדי לכפר על המועקה של הבוקר." יוסי: "לבריאות.". מזכיר את ה"בתיאבון" של העובד שאיתו החליף משמרת. אולי הוא למד ממנו (בדרך של חיקוי שמראה על אמביציה למלא מקומו) או שהם אנשים דומים. כעת ודאי לא יספיק לצלם.

הולך לקנות באגט עם טונה וסלט ביצים. את השתיה יקנה באוטומאט - שם הפחיות יותר זולות. פעם שעברה שקנה באוטומאט את עשרות האגורות האחרונות שהכניס לחריץ המכונה לא קיבלה ואפילו לא שתתה ור.ו. לא ידע אם זה בגלל שהם חדשים מידי ועוד לא מחוספסים או בגלל שיש למכונה מספר מטבעות של 10 אגורות בתא המיועד לכך (ונגמר המקום). זכרונו את עצמו מנסה שוב ושוב להכניס את אותן 3 מטבעות עצמן ונכשל שוב ושוב ושוב איננו נעים. הוא ייקנה פחית נקטר מנגו ב4- שקל כי הוא לא מרגיש מספיק מותש מנטלית כדי לקנות קוקה-קולה או ספרייט וגם לא מספיק מותש פיסית בשביל לקנות קפה (רק לאחרונה החל לשתות קוקה-קולה אחרי ששנים היה שותה פפסי, ספרייט או פנטה - ונטייתו החדשה משמשת לו לראיה שהוא נעשה נורמלי.). נזכר בריח הפח העבש של לשונית הפחית ולא בטוח שזה מה שגרם לו אתמול לעצור כחכוך גרון כשהיה באולם ה300- (כדי למנוע מבטים) כי כשהרים את הפחית והביט תחתה היה רשום 07/00. אולי. הוא ישתמש במטבע של 5 שקל ולא ב4- מטבעות של 1 שקל כך שיוחזר לו עודף מטבע של 1 שקל ומטבע של 0.5 שקל - והם קלים יותר ממטבע של 5 שקל. חבל שכתוב במיצג של אוטומאט הגלידות “Out Of Order” (וזה לא עוזר שלמטה כתוב גם כן באותיות דיגיטליות (CALL 0012127362220. נזכר כמה הצטער שבוע שעבר כשלא קנה פחית באוטומאט: אחרי שלא קנה פחית באוטומאט בגלל שהיה צריך לחזור מההפסקה ובגלל שהיה ליד האוטומאט מישהו או מישהי (לא ידע אם החשש מאיחור או היא/הוא גרמו לו לחזור לאחור) הרגיש רע כי אחרי שהלך משם היה בטוח שזו היתה מישהי ועכשיו כשהוא בטוח הוא נזכר שהביט בו/בה וחשב שאם זו אישה אז היא סקסית - והגרון היה יבש. הוא עוד שומע מוסיקה בדיסקמן כשמתקרב למחסום כי הוא יודע שאם יצפצף המחסום יחסום אותו. ביציאה מהספריה שתי בנות מצפצפות במחסום האלקטרוני ור.ו. ממשיך ללכת אבל המחסום לא משתחרר והוא חוטף בבטן מעוצמת התנופה שלו בזמן שהוא רואה את השומר בודק למה הספרים שלהן צפצפו. מישהי מנפנפת בידה לעברו ולרגע הוא חושב להתעמק בתוי פניה כדי לבחון אם הוא מכיר אותה אבל אז הוא מבין שלא יכול להיות שהוא מכיר אותה כי הוא לא מכיר כאן איש ורגע אחרי הוא רואה אותה מחובקת עם חבר שלה. רואה מרחוק "3 פסק בזמן ב10-" שוקל לקנות, כשהוא מתקרב הוא רואה "3 פסק זמן ב10.50-". מחליט שלא לקנות. אין תור. "חצי באגט." "יש רק שליש." טוב, שליש." "טונה." "טונה." פאוזה. כדי שישים כמה שיותר חשוב לא להמריץ אותו. "סלט ביצים." "סלט ביצים." בדרך כלל קודם הוא מבקש סלט ביצים ואחרי זה טונה. גם על ההזמנות של אלה שלפניו הערבי חזר אז זה בסדר. "דרינק? שתיה?" ר.ו. רוצה לשמח את הערבי שמוכר לו את הבאגט אז הפעם קונה גם שתיה. הוא רוצה לבקש נס על חלב אבל מרגיש שהוא לא מסוגל לומר בקול רם מילים שנפתחות בנ' ובטח לא "נס על חלב" שזה 3 מילים שצריך להגיד מהר, בהברה אחת. הוא פוחד לגמגם. עונה "סנפל" ל"Drink?" קצר-רוח, ה-S חלשה כי כמעט גמגם אותה אבל את הסיומת אמר חזק אלא שה-a שלו בריטית מידי והוא מרגיש שהוא לא מבטא Snapple כמו שצריך, כמו שהערבי חוזר כהד בשאלה: “Snable?”. "לא לא. אני מתחרט." הוא חושב להזמין קפוצ'ינו ואז חושב שתמיד הוא מזמין קפוצ'ינו רק בגלל הצליל האיטלקי ושאולי קפה הפוך יותר טוב. אתמול הזמין מוקה-צ'ינו (כי אהב את הטעם הזה כשהיה קונה את זה באוטומאט של תחנת המוניות ליד המשביר) ולא חשש להזמין את זה כי היה כתוב באנגלית גם כך שלא היה צריך לדאוג בקשר להגיה אבל למרות שאמר “Mokochino” (ולא “Mookochino” כפי שהיה אומר לולא היה כתוב באנגלית) - זאת שעבדה שם אמרה "מוקה" והוא הרגיש מגוחך ולכן לא יזמין קפה היום. חשוך בחוץ. יש טיפות על החלון ונראה שאין איש בחוץ. יורד גשם. צפוף בפנים. מתיישב בין שני שולחנות המאוכלסים במלואם כל אחד על-ידי שלושה אנשים, מנסה שראשו לא יפנה לאף שולחן. יש בחוץ ערבי עם מגב שמנקה את החלונות. לא יורד גשם. ר.ו. יוצא החוצה ויושב הכי רחוק שהוא יכול מדלת היציאה אבל במקום שם יוכל לראות מבחוץ כשייצא אם שכח משהו. מישהי יושבת במקום הכי רחוק אז הוא יושב לא הכי רחוק כדי לא לשבת מולה. כשהוא מתיישב הערבי קרב אליו. קשה לו להאמין שהמקום הזה תפוס וגם לא נראה לו שעשה לא בסדר כשיישר את הכיסאות שהיו רוכנים כלפי השולחן. הערבי רוצה ממנו שקל וחצי. ר.ו. אומר שהיה רשום 10.50 בצג של מכונת החישוב (Cashier) שלכיוון הלקוחות, הערבי אומר שזה התשלום של הקודם. הוא לא בוחן את המבטים של אלה מסביב. הוא יכול לנחש אותם אבל הוא לא רוצה להרגיש רע אז הוא לא מסתכל. מישהו צועק משהו על איזה שיעור וכשהוא עובר ליד ר.ו. הוא מביט בו ואומר "בתיאבון" ור.ו. מביט בו משתומם אך בלתי-נפחד ואומר "תודה" בקול רפה. אחד העובדים, ערבי, מפנה את השולחנות עם עגלה שחורה. ר.ו. חושב שהיא מגושמת יותר מהעגלה שלו אבל ככה היא צריכה להיות שהרי כל הנאסף בה מושלך לזבל. משתדל לא לבחון את הערבי עם העגלה יותר מידי כדי שלא יחשדו בו שהוא גם עובד עם עגלה. מבחין שהוא מסיע את העגלה ביד אחת כשגופו נוטה כלפיה ומשקלו מעניק לה תנופה - כמו שהוא עושה. נזכר שראה בספריית הרטמן שיש להם עגלות חדשות מעץ שלעומתן העגלות שיש בהר הצופים מגושמות. שבוע שעבר ראה בספריית הרטמן מודעה "נא להחזיר ספרים למדפים" וחשב שזה מוזר. נזכר שבימיו הראשונים כסטודנט לא היה בטוח אם צריך להחזיר את הספרים למדפים ואולי אפילו החזיר כמה פעמים ספרים למדפים - היום הוא יודע שלו היו אלה הסטודנטים שמחזירים ספרים למדפים עבודתו היתה בלתי-קיימת. איש מבוגר מתיישב מולו בשולחן מולו וכשמבחין שר.ו. מביט בו הוא עובר לכיסא שמנגד וכעת ר.ו. רואה רק את גבו – אולי קלט שר.ו. מעט זעם עליו על שבחר לשבת מולו. שומע את הבאסים של פתיחת“Suffocating”  של פאלפ (“They went alone..”) ובגלל שזו לא פעם ראשונה שהוא שומע את זה בקפיטריה וכבר התקרב פעם לרמקול וגילה שזה לא זה אלא שיר שהוא לא זוכר כרגע - אבל זה כל כך דומה וכל כך בקלות הוא יכול לשייך לזה מילים - ועדיין הוא יודע שמועט הסיכוי שישמיעו בקפיטריה שיר שנמצא רק באוסף סינגלים של פאלפ משנות ה80-. כמה מטרים ממנו, בשולחן השני ממנו לימינו, יושב מישהו שאוכל קרוב מידי לצלחת: זה מטריד את ר.ו. כי הראש שלו ממש תחוב בצלחת, יחד עם המזלג והלשון, ור.ו. לא יודע אם משהו לא בסדר איתו באופן כללי או שזו רק צורת האכילה שלו, אבל די לו בלהביט בו אוכל ונזכר שקת'רינה אמרה לו שזה מטריד אותה שהוא אוכל קרוב מידי לצלחת. שוב מסתכל עליו ולא בטוח אם הוא רואה את עצמו. לא מסתכל יותר כי זה מטריד מידי. קשה לו לאכול בגלל פצע בתוך הפה, בפנים השפה התחתונה, שגם מונע ממנו להוציא מבין השיניים שאריות בשר מארוחת צהריים. הוא שם לב שהוא עדיין עם אוזניות למרות שהפסיק את המוסיקה כשביקש את הבאגט עם הסלט ביצים וטונה. אין לו כוח להוריד את האוזניות. מישהי מתעטשת לידו והוא שמח שהוא לא צריך להגיד לה לבריאות. כדי שלא ייסתכלו עליו הוא מחליט להיראות עסוק. מוציא מהכיס את הארנק השחור ועובר על מה שרשם בבוקר באוטובוס במחשבה שכעת הוא עוד זוכר ויותר מאוחר יצטרך להסתמך רק על כתב-היד וכתב-היד לא ברור וגם אם עדיין יזכור מה שקרה בבוקר, הזיכרון כעת חד יותר ומה שנראה כעת ברור בגלל הזיכרון ואולי יאבד בלילה בגלל כתב-היד הלא ברור: זה כבר קרה לו לא-פעם ואז הוא ידע שאין טעם להצטער מפני שלא יכול להיות צער גדול יותר ואם יירצה לגמרי להתמסר לצער יצטרך להפסיק לעשות הכל, גם לכתוב. מסתכל על מישהי שמפהקת כי היא יפה. מבין שהסתכל עליה יותר מידי זמן בזמן שפיהקה ולא יכול שלא להצטער על כך. נתקע לו קצת באגט בחיך העליון. הוא מנסה להוריד את זה עם הלשון ולא מצליח. מנסה עם הציפורן ולא מצליח. הוא כבר צריך לחזור לעבודה. אבל אם הוא כבר באיזור של הדואר.. הוא עובר ליד הדואר ורואה שאין הרבה אנשים. נזכר שיש לו באחד הכיסים של התיק נרתיק שחור עם הרבה כסף קטן שאמא אמרה לו שהדואר מוכנים לקבל, שהם שוקלים את זה במשקל - אבל בתנאי שהוא ייקנה משהו - יכול לקנות בולים לאירופה. יצלם ויכרוך את כתבי-היד? אין מספיק זמן? יש יותר מידי אנשים ליד בית הדפוס. הקץ לדילמה. עדיף להוריד את הבאגט מהחיך בשירותים של הספריה כך שלא יילחץ לחזור מהר מהשירותים ליד הדואר. כשהוא בדרך לספריה שומע קול עקבים מאחוריו וזה נשמע לו די סקסי אז הוא הולך לאט כדי שתעקוף אותו תוך שהוא אומר לעצמו שהוא אומר לעצמו שהוא הולך לאט כי יש לו זמן כדי שגם היא תחשוב כך - הוא רוצה לראות אם היא סקסית כמו הרעש שהיא מפיקה וליד הכניסה לספריה היא מתקרבת והרעש נודם והיא מבוגרת ולא יפה והוא לא בטוח שזאת בעלת העקבים הנכונים שעקפה אותו כי נכנס רעש של זוג עקבים נוספים כשהתקרבה ואולי זאת עם העקבים הסקסיים פנתה לכיוון הפורום. מיד כשחוזר הוא הולך לשירותים בכוונה להוריד את זה עם קצה הציפורן של הזרת. מנסה את התא הראשון והוא סגור. גם השני סגור. באחרון, השלישי - מסובב את המפתח, בודק אם הדלת סגורה ומסתכל על האסלה כדי לוודא שהוא בשירותים. מסטיק דבוק לתחתית האסלה. אם הוא כבר שם, אפשר לחרבן. לרגע הוא חושב שהוא נמצא בשירותיו בגלל שכאבה לו הבטן והרגיש שאם יחרבן הכאב ישוכך, אבל מיד נזכר שזה בגלל הבאגט שנתקע בחיך. המתקן שממנו יוצאים בדלי הנייר לא נוח למשיכה אחת ארוכה ויש למשוך את הנייר לאט-לאט ובזהירות - כדי שלא ייתלשו בדלים קטנים. ר.ו. מניח 3 פיסות אורכיות של נייר טואלט על האסלה (במקום ה4- שהוא שם בדרך כלל) מתוך מחשבה שאת החלק החזיתי אין צורך לכסות. הוא מתיישב ומבין שצדק. לא בטוח אם לא השאיר עגלה באחד הגושים - כשיצא להפסקה: אסור שזה ייקרה. יוסי לא אוהב את זה. ההפסקה שלו נעשית ארוכה מידי. כשהוא מחרבן הוא מצטער שהחרא שלו יוצא חד כי חרא חד זה חרא קופצני והוא מרגיש את המים פוגעים בישבן וגם קצת פנימה. מרגיש שלא הכל יצא אבל גם שלא משנה כמה יתאמץ זה לא ייצא וגם כשינגב ירגיש שהתחת לא יבש. מנגב את התחת. מנגב שלוש פעמים למרות שהוא מרגיש שפעם רביעית תבטיח שהתחת נקי אבל חושש שפעם רביעית גם תצרוב. בגלל שהשתמש בפיסות נייר ארוכות שקיפל אותן זו על גבי זו לכדי ריבוע נפוח הוא מרגיש שלא ניקה את החריץ במלואו. מישהו נכנס בתא ליד. מרגיש צורך לחרבן שוב. השלשול עוד לא נגמר. מצטער על כך שכבר ניגב. מנגב שוב. מחרבן בזמן שהוא מנגב ומצטער שהוא עושה את זה ומנסה לעצור את זה כי יודע שיוכל לרשום שהגיבור שלו חירבן בזמן שניגב את התחת גם מבלי לחרבן בזמן שהוא מנגב את התחת. יודע שיהיה הרבה נייר בתוך האסלה ומצטער לחרבן שוב. הריח נעשה ממש חזק לפתע - אולי בגלל שהחרא קרוב אליו. הוא לא בטוח שזה הריח שלו כי לא זוכר איך מריח הריח שלו ולא זוכר שבכלל יש לו ריח אבל הוא יודע שהריח הזה חזק כי הוא לא יכול שלא להריח אותו. שוקל להוריד את המים כדי שלא יהיה יותר מידי נייר באסלה אבל שומע מישהו נאנק בתא ליד ומבין שזה יישמע לו מוזר אם המים יירדו מבלי שהדלת תיפתח אחרי - לכן לא מוריד את המים והריח עדיין חזק. חושש שההפסקה שלו ארוכה מידי כי היא משתהית עוד ועוד אבל אסור לצאת כי החירבון מקל על כאב הבטן. התחת נעשה יותר לח אחרי כל ניגוב והוא מרגיש שזה טוב כי זה אומר שפעם הבאה ייצא הכל - כי כשהתחת לח יוצא יותר חרא. ההוא בתא הוריד את המים ויצא כך שהוא לא צריך למהר אבל לא מרגיש צורך לחרבן יותר. חושב על זה שההוא נכנס אחריו ויוצא לפניו. סופר עד מאה. הרגליים נרדמו. כשהוא בקושי קם המצח שלו מתנגש בידית הדלת בגלל שהרגליים לא יציבות. מסתכל לתוך האסלה ומריח שהריח מקודם היה שלו. חוזר לשבת כי לא יכול לזוז. כעת הרגליים רדומות יותר ולרגע חושש שלא יוכל לזוז יותר. מרגיש כאב כשהוא מנסה להוזיז את רגל שמאל. מרים את רגל ימין כשידו תופסת מתחת לברך והיא זזה מעט והדם חוזר לזרום והוא יכול לקום. כשהוא מוריד את המים הוא נזכר שהרבה זמן לא סידר את השיער. אולי שבועות. אסור שהשיער יהיה פרוע מידי כי אז ישווה לדמותו מראה נלעג. יש הרבה חרא שלו בדופן הפנימית-מרוחקת של האסלה. ר.ו. מצטער שלא הקפיד שהתחת שלו יהיה קרוב יותר לחזית האסלה ומרגיש שעליו לעשות מעשה כי יש יותר מידי חרא מלמטה ועד למעלה של הדופן הפנימית-מרוחקת. הוא מרגיש שלא יכול לסבול את הריח של החרא שלו אבל יודע שאם יסתום את האף בידיו בזמן שהוא מנקה את החרא זה יכול לפגוע ביעילות הניקוי, לכן מסיט ראשו קצת הצידה בזמן שהוא עובר על החרא בבדלי הנייר שהניח על האסלה ומשתדל שחוש הריח לא יהיה פעיל. לא כל החרא נמחה, אבל רובו כן וזה יהיה מוגזם לטפל בשרידים (הנוטים להיות עקשניים). החרא שבתוך מי האסלה ממשיך לצוף אבל הוא יודע שאין מה לעשות במקרים כאלה - אם זה לא יורד בניסיון הראשון זה לא יירד אף-פעם. הוא משאיר את הדלת פתוחה לרווחה כדי שלמי שיבוא אחריו לא יהיה ספק שאין איש בפנים. נמנע מלהביט בפניו. נחרד מעט כשמגלה שגם מלפנים השיער דליל. יש מרווחים גדולים בין קווצות השיער. רואים את השורשים. מישהו נכנס להשתין באחד התאים ולא סגר את הדלת אחריו. ר.ו. נזכר באבא. רוחץ את הידיים כשהוא משתמש במכשיר הסבון הנוזלי שליד הברז - דבר שמעולם לא עשה. שוכח לסגור את הברז כשהוא ממהר לגשת למיתקן לייבוש ידיים אוטומאטי. עוקף את זה שעוד רוחץ ידיים ומכה קלות בידיו כלפי מעלה בדופן התחתונה הצרה של המכשיר, משם יוצא האויר. המכשיר עובד ונפסק כעבור כמה שניות. מכה שוב. מרגיש שזה מאחוריו מחכה לתורו. מרגיש לא נוח עם זה אבל לא מראה שהוא מנסה להזדרז. מכה שוב את המכשיר בתחתיתו, איפה שיוצא אויר. זה אמור להיות אוטומאטי - ככה כתוב על המכשיר. "מכשיר אוטומאטי לייבוש ידיים." זה אף-פעם לא עובד כמו שצריך, זה אף-פעם לא אוטומאטי. הוא יוצא מהשירותים אחרי שהידיים שלו יבשות במידה כזו שהוא מאמין שעוד מספר שניות יתייבשו מעצמן (הוא "מאמין" ולא "מעריך" כי הוא לא יכול לאמוד במידה-מספקת את מידת הרטיבות לכן לא יכול להשוות לניסיון קודם.). "לא יפה לצאת בין אנשים עם ידיים רטובות.". לא נוגע ברוכסן המכנסיים כדי שלא יירטב הרוכסן. מתקרב לדלת הצדדית, קומה 2. רק כשהוא חוזר מהפסקה הוא מרגיש לכמה זמן נעדר והמבט על השעון מאשש את הרגשתו: 15:20 - נעדר ל40- דקות. הוא צריך להתקרב לדלפק, לשעון, כדי לראות ברור. יוצא מהשירותים כשהוא צולע על רגל ימין כי הרגל הזאת עוד רדומה והוא מעדיף שיחשבו שהוא צולע מאשר שיחשבו שהוא נאבק ברגל רדומה.

כשהוא נכנס לאולם יוסי הולך מולו. יוסי מראה נכונות לדיבור.

"איפה היית?"

"בהפסקה." עונה בנונשלנטיות.

לא טוב שאמר שהיה בהפסקה. צריך לשנות מידי פעם. אבל ר.ו. לא יכול היה לומר "שירותים.". הוא חושב שזה דווקא טוב שהוא לא יכול לומר כי אסור שיוסי יראה שהוא רוצה להישאר בעבודה כי הוא יכול לנצל זאת. הולך אל בין העמודות של הגוש הכחול כדי לרשום. נעצר לרגע כדי שאם מישהו חיפש אותו כשלא היה וראה אותו נכנס והלך אחריו לא יראה אותו רושם - אולי יוסי רוצה לומר לו עוד משהו, אולי אחד העובדים רוצה לשאול אם לעשות סיבוב, אולי זו בדלפק רוצה שהוא יספור אנשים באולם או יחפש לה ספר. בודק אם הרוכסן פתוח כי נדמה לו שלא סגר אותו בשירותים. מגלה שהוא פתוח. סוגר אותו למרות שגם לפני השירותים חשש שהרוכסן פתוח אבל לא היה בטוח. מישהו בא, עוד עובד. מרגיש שהוא צריך לרשום אבל יש יותר מידי אנשים. הולך לשירותים, נכנס לתא הימני ביותר כי הוא לא תפוס ושם רושם, כשמרגיש שלו היה רושם בתוך הספריה היה נתפס.

כשהוא חוזר לעמדת הסידור הראשון עובד אחד אומר לו בטון דרמטי שיוסי רוצה לדבר איתו. יש לר.ו. הרגשה רעה. הוא לא יודע להסביר לעצמו למה. זו הרגשה דומה מאוד להרגשה שהיתה לו קודם, אחרי שיצא מהחדר של יוסי. הוא לא חושש מזה שיוסי יגלה שלקח הפסקה ארוכה מידי או שלא הודיע לאף-אחד שיצא כי יש לו הרגשה שהוא חווה דברים באינטנסיביות גדולה מידי ולכן חשיבותם של דברים גדולה בעיניו מחשיבותם הממשית או האל-רגעית ולכן למעשה לא קרה דבר וגם הוא עצמו ישכח מזה עוד רגע. זה חייב להיות משהו אחר. יוסי עובר לידו וחושב שהוא פורק עגלה בגלל שר.ו. עומד לידה לכן הוא אומר לו "אחרי שתגמור תבוא אליי.". ר.ו. חושב שאולי יוסי רוצה לבדוק את מהירות העבודה שלו.

"כן?"

"רצית לראות אותי."

"כן. שב." אומר ומראה על הכיסא שבצד האחר של השולחן. "טוב, בסדר."

יוסי מספר לו שנעמה התפטרה ("פתאום עובדים.. אה.. תופסים אמוק!") ושהוא צריך אותו מחר בין שתיים עשרה לעשר - וזה אומר שהוא צריך לסגור את הספריה ולעבוד שעתיים יותר משהיה צריך. מוקל לו והוא מתמלא בהרגשה נעימה ורק בקושי מצליח להסתיר את שמחתו, כשבלא היסוס ועוד לפני שיוסי שואל אותו אם הוא מוכן ורק מסביר לו את המצב הוא מביע נכונות בתנועת ראש כלפי מטה (אולי רק כדי להראות כאילו הוא עירני, שותף פעיל בשיחה.). ר.ו. לא יודע אם הוא צריך להודות ליוסי כשיוסי אומר לו "תזכה למצוות". הוספת שעות היא לטובתו והוא יודע שיוסי יודע את זה כי הוא אף-פעם לא מסרב וגם כי יוסי יודע שהוא לא סטודנט ושיש לו זמן בלתי-מוגבל. הוא חושב שהיא התפטרה בגלל פרצוף שעשה לה. פרצוף זועף משהו. זה לא היה אישי נגדה אבל בכל זאת היא התפטרה. תוהה אם היא עזבה בלב קל - אם העבודה היתה טראומה בשבילה. עכשיו הוא מבין מדוע יוסי מנסה ליצור אווירה משפחתית ומדוע פעם אמר לו שהוא רוצה להכיר את כל העובדים. בורחים לו עובדים. צריך לרשום את זה. כשיש מחשבה אחת אפשר לזכור אבל אם יש שתיים צריך לרשום. מצטער שנשמע נלהב מידי כשיוסי הציע לו לעבוד מחר יותר: יוסי חכם והוא ודאי חושד שיש לו מניעים שלא ידועים לו. מביט בלוח שעות העבודה ורואה שמחר הוא יעבוד לבד בין שתיים לחמש. זה לא טוב. כשהוא עובד לבד הוא מספיק רק לעשות סיבובים ולסדר את הספרים ב”סידור ראשון“. צריך לפחות שני אנשים בשביל שיהיה אפשר להספיק תוך 3 שעות לעשות סיבובים וגם להחזיר את הספרים למדפים כי אז קצב סידור הספרים ב”סידור ראשון“ כפול ואז נשאר זמן גם להחזיר את הספרים למדפים ואפשר לחלק את העבודה לשניים. פעם ניסה להסביר את זה ליוסי אבל יוסי לא הבין. חושב על יוהנה כשהוא בוחן את כמות הספרים שנותרה לפיזור בעגלה. כשהוא מרים את ראשו הוא מופתע לראות את יוהנה. היא רק דומה לה. היא מחייכת אליו כאילו כדי שלא יצטער שהיא איננה יוהנה. אחד העובדים מבקש ממנו שיביא עגלה מקומה 3 ור.ו. מיד מתרצה כי זאת הזדמנות בשבילו לכפר על ההפסקה הגדולה שלקח ושגרמה להם לעבוד יותר קשה. כשהוא במעלית הוא מקווה שהעובד לא שמע בקולו את מה שרוצה היה שיישמע אבל יודע שאסור - אסור שיהיה לו ברור שלא היה פה יותר מידי זמן.

בגלל ששכך כאב הראש הוא מרגיש כאילו הגיע רק עכשיו.

אחד העובדים יורד למטה ומציע שיעשו סיבוב באולם. ר.ו. לוקח עגלה ואומר "אני אעשה סיבוב באולם." בזמן שהעובד שיורד למטה אומר "אתם תעשו סיבוב באולם." ור.ו. מבין שהוא רוצה ששניהם יעשו ביחד סיבוב עם אותה עגלה והיא מבינה מזה שהוא כבר לקח עגלה ומזה שאמר "אני" קצת אחרי שהעובד הציע ש"הם" יעשו סיבוב שהוא לא מעוניין לעשות איתה, לכן היא לוקחת עגלה ואומרת "אני מהצד השני" ויוצאת לדרך.

11:30. מסדר ספרים בעגלות, בעמדה של ”סידור ראשון“. מרגיש טוב שהוא נמצא כאן כי הוא קרוב לחדר של יוסי כך שאם יוסי יירצה אותו הוא מיד יגיע ואם יוסי יעבור הוא יראה אותו עובד ויידע שהוא עובד. חושב לקחת את הספרים של הגוש הכחול אבל אז חושב מה יחשבו העובדים כשישאיר להם את הגוש האדום לכן בוחר בגוש האדום ומקרב אליו את העגלה ואז חושב מה יחשבו העובדים כשישאיר להם את הגוש הכחול וחוזר לגוש הכחול ומקרב את העגלה אליו כשהוא מחשב שאם ייקח את הגוש האדום המחשבות שלהם לגביו יהיו יותר שליליות. מחשב את כמות הספרים בגוש האדום ומחליט שייקח רק את הקומה העליונה והתחתונה ושאת השאר מישהו אחר יעשה - כי זה לא נכנס בקומות העליונות של העגלה. שם לב שלשום שעובדת אחת מעמיסה גוש שלם על כמה קומות של עגלה ולוקח בחשבון שיש עובדים שודאי לועגים לו בכעס על שהוא משאיר ספרים בגוש של ”סידור ראשון“ וייתכן אף שהם חושבים שהוא לוקח כמות מיזערית כי לא ניתן לדעת כמה לקח לפי מה שנשאר ולפעמים נשאר הרבה כך שמי שאיננו נוטה חסד עימו יכול לחשוב שלקח מעט. אבל שונא שבזמן החזרת הספרים למדפים צריך להעביר את כל הספרים של הקומה האמצעית לקומה העליונה כדי לראות את המספרים כי רק הקומה העליונה חשופה לעין. אבל הפעם הוא עושה מה שצריך: מדף HD (המדף התחתון) מלא לגמרי ודחוס ואם לא ייפטר מהספרים במדף הזה לא יהיה מקום לHD- חדשים (זה שהמדף מלא מעיד שהוא מועד לפורענות) - ושאר המדפים רק רבע או חצי מלאים (למרות שהם עליונים ולכן יוצרים רושם שהגוש כלל לא פורק, או רק בקושי). נחרד לרגע כשהוא שומע את האמריקאית השמנה שעובדת בדלפק מפנה מישהו ל"מדפים הכחולים" (רושם בראשו: אולי אין זה נכון לרשום "גוש כחול".). יש עוד שני עובדים איתו. יש ישיבה בחדר ספרניות. כעת העובדים האחרים הלכו והוא לבד ב”סידור ראשון“ ומנסה להקשיב. "ההנהלה מינתה מישהי שתבדוק חריגות בתקציב... במחלקה שלנו יש חריגה...זה לא חד-סיטרי - זה דו-סיטרי..." יוסי אומר ור.ו. מבין שאלה דברי הקדמה לקיצוצים שיוסי מתכנן לעשות ומבין שזה גם נוגע לו. אחת הספרניות הבכירות מדברת על זה שר.ו. נשאר לבד כשמישהי הלכה לשעור ואומרת "זה אסור שייקרה - שעובד אחד יישאר, צריך לפחות שניים.. אז זה היה ממש נורא..." יוסי נשמע נרגז כשהיא מספרת לו על המקרה הזה ואומר שהיא היתה צריכה להודיע לו שעובדת הלכה ושבכלל היא צריכה להודיע כשמישהו לא נמצא. "אבל אני לא בטוחה... אולי זה היה מזמן..." "את אומרת שביום ראשון? צריך לברר את זה...". ר.ו. יודע שהיא מדברת על מה שהיה לפני מספר חודשים שאז באמת העובדת ההיא לא היתה עובדת בצהריים (לא היתה רשומה לעבודה) והיום היא כן עובדת ומצטער שאיננו יכול לפרוץ פנימה ולגולל את האמת כולה. "אבל היה לה שיעור..." אומרת הספרנית ור.ו. יודע שאסור היה לה להגיד את זה כי בשביל זה מסדרים מערכת ומה שהיא אומרת רק מרגיז אותו יותר. יוסי בורר כל מילה בקפידה. "אני מאוד מבקש.. אני מאוד מבקש - יש להודיע על כל חריגה.". אחת העובדות עוברת ב”סידור ראשון“ והוא מביט בגוש הצהוב כאילו שוקל איזה ספרים לבחור להכניס לעגלה שעוד לא הניח ליד הגוש ויודע שזה לא נראה משכנע ושמח שהיא אומרת משהו. "יש עוד ספרים בקומת הצילום." "אני ארד." מיד מתנדב ונשאר עוד עומד במקום. מנסה לשמוע שברי משפטים, אבל הם הנמיכו את הקול בפנים והוא גם רחוק מידי ולא מרוכז מספיק בגלל שהעובדת עומדת לידו וגם לא רוצה שהיא תחשוד בו שהוא חושד בה שהיא מצותתת, למרות שלו היו יותר קרובים היה יכול לומר לה שזה נוגע גם לה מה שאומרים שם. לוקח את העגלה לכיוון המעלית כשהוא שוב מרגיש שכשהוא הולך ומתרחק ממנה היא מביטה בחור הבשר הורוד שבמרכז השיער הבלונד-שטני הארוך והפרוע בחיבה, במחשבה "אה, אז מסתבר שאפשר לחשוק גם בקירחים." וחושב שזה מוזר שהוא מרגיש כך כל פעם שהוא מפנה לה את גבו היום ומבין שטוב הוא עושה שהוא מסתלק משם כי היא ודאי התחילה לחשוב שהוא מצותת וכעת הוא נקי מחשד כשהוא יורד לקומת-צילום וגם התחיל להיות לו לא נעים למצוא עצמו מצותת. בקומת-צילום אין הרבה ספרים והוא מבין שככה זה עובדים חדשים: הם עושים סיבובים לעיתים תכופות מידי - למעשה לא היה צורך לרדת לקומת צילום. בכניסה לקומה הוא כמעט מתנגש ביוסי עם העגלה ויוסי לא אומר דבר ורק חוזר לחדרו ור.ו. מבין שהוא יצא מחדרו כדי לבדוק אם הוא נמצא. שומע בכיוון הדלפק את קולו של זה שהיתה אתמול מסיבת פרידה ממנו. נמנע מלהביט לכיוון הדלפק למרות שהוא סקרן לראות אם הוא לבוש כמו שהוא לבוש תמיד, כשהוא עובד. כשהוא מחזיר ספר הוא קולט בזוית העין כשהעובד-לשעבר קצת מתרחק מהדלפק לכיוון דלת היציאה הראשית מהאולם שהוא עדיין לובש חולצה לבנה ומכנסיים שחורים. מחליט ששמע יותר מוסיקה. נכנס לחדר ספרניות כדי להוציא מכיס המעיל את מכסה האוזניות. לא מגלה אותו שם ונלחץ. נזכר שהוא לובש חולצה עם כיס ושודאי שם את המכסה בכיס. הוא בטוח בכך. המכסה אכן בכיס הכחולצה. מוציא אותו מהכיס ומשלשל את האוזניות לתוכו תוך שהמכסה מסתובב בספירלה בתנועת האצבע. האוזניות משתלשלות פנימה בקול חריקה ובאיטיות וכשר.ו. מביט בעובדים כשהם מחזירים את הספרים למדפים במרץ הוא מרגיש שיש בתנועת האוזניות כלפי מעלה משום אדישות לגורלם. שם לב שיש עגלה שמוכנה לפיזור בגוש האדום ולידה עגלה שהספרים בה מפוזרים - את הספרים שבה צריך להחזיר למדפים של ”סידור ראשון“. שומע את יוסי מדבר עם אחת הספרניות על זה שעובדת ותיקה חוזרת שבוע הבא. "אני מרבה במצוות.". אולי גם חזרתו היתה מצווה, אחרי שנסע לגרמניה ללא שהודיע מתי יחזור וחזר לארץ כעבור חודש ולעבודה כעבור חודשיים. "לא לעשות שטויות." רושם בראשו כשהוא לא מסדר לפי השיטה של יוסי. כשיוסי נמצא צריך לסדר כמו שצריך. מגלה שהחזיר למדפים של ”סידור ראשון“ את הספרים בעגלה שהיתה מסודרת-מיועדת לגוש האדום. זה היה טיפשי, אבל היו ספרים במדפים של ”סידור ראשון“של הגוש האדום גם לפני זה ועכשיו יהיה אפשר להחזיר יותר ספרים לגוש האדום במכה. "סליחה, יש פה אולי על העגלה?DSM  RC?" ר.ו. יודע מה זה DSM: זה "הסיווג והאבחון הפסיכיאטרי לפי ארגון הבריאות העולמי". לא פעם עיין בספר הזה. אין הרבה ספרים על העגלה. הוא רוצה למצוא חן בעיניה. היא ממושקפת אבל יפה. שיער חום גולש ופנים נעימות. הוא עובר ספר אחרי ספר ולא מוצא. "אולי זה על המדף." הוא מציע כמוצא אחרון. "כמובן שלא." ננזף. היא לא התכונה שזה יישמע כך אז היא מוסיפה "זה אף-פעם לא על המדף.". מישהי אחרת מתקרבת. מרחרחת. היא לא מספיק יפה והיא מסתובבת באיזור של הסידור הראשון ומפריעה לו לעבוד. היא בטח גם מפריעה לזה שעובד איתו. הוא רוצה שהיא תעוף לכל הרוחות וכל שניה שהיא נשארת גרועה כפליים מזו שלפניה: היא מפריעה להם להחזיר ספרים למדפים. הוא מנסה שהיא תחשוב שהוא שוקל לעשות כאילו הוא כמעט מתנגש בה בטעות, אבל משנה דעתו ברגע האחרון. הוא מביט בגבה. מבט נזעם. נזהר שלא ללקק עם הלשון את הפצע שבפה, כדי שזה לא יהיה יותר גרוע. שומע את הרשרושים של יוסי ונחרד לרגע אבל יוסי לא מופיע.

לוקח עגלה מוכנה לגוש האדום. יש איור של קוי-מתאר בלבן על רקע שחור של אישה שכורעת ארצה בתנוחה חושנית, על עטיפת ספר שמונח במאונך בערימה שהניח על הקומה המרוחקת של העגלה. כעת הוא מצטער שלא הניח את הספרים האלה במאוזן אבל מאוחר מידי כי אם ישנה את מיקום הספר עכשיו זה ימשוך תשומת לב: יצטרך לעצור את העגלה וגם להחזיק בספר הזה. חושב להתחיל להחזיר ספרים מהעמודה האחרונה (שעדVM ) שהוא כבר סמוך לה כדי שלא יצטרך לקחת את העגלה עד להתחלה אבל מבין שלמרות שאולי זה יחסוך מבטים הוא לא רגיל להתחיל לסדר מהסוף וזה יתבע ממנו לחשוב מידי-פעם ולכן זה יהיה לאט. מרגיש שבכל זאת אנשים שמים לב לספר עם איור האישה ומכין לעצמו תשובה בוטה למקרה של הערה בוטה. "אתה יכול להזדיין עם הספר הזה אם אתה רוצה." רושם בראשו. בפינות הישיבה האישיות שסמוכות לגוש האדום יושב פיקאסו ור.ו. מצפה לשמוע ממנו "גוף של אישה זה דבר יפה." כשיהפוך את הספר על גבו. הופך את הספר על גבו ובצד השני יש אותו איור בדיוק עם שם הספר "חיי אישה" שכתב איזה דוקטור. נחרד מעט. שם את הספר בתחתית הערימה. מוצא את עצמו מיישר מדפים בעזרת לוחות המתכת ולא מבין מה גרם לו להתחיל לעשות את זה ונזכר תוך-כדי שראה בבוקר מהאוטובוס את הקירח הנמוך ההוא עם חולצת הפלנל המשובצת שתמיד לבש וגם היום לבש, שהסביר לו את ההבדל בין "ניקוי" ו"סידור": נזכר שהסביר לו ש"סידור" זה לעבור על המדפים ולבדוק שיש רצף מספרי ו"ניקוי" זה לעבור על המדפים ולבדוק שאין בלגן במדפים - שהספרים מונחים ישר ונוחים לגישה ושאין חללים בין הספרים - אבל שהם "יכולים לנשום". העובד ההוא התפטר לפני 10 חודשים והתחיל לעבוד יומיים לפני ר.ו. ור.ו. עד היום לא עשה "ניקוי". עובד ליד מישהי בין העמודות ובגלל שהמעבר צר הוא מריח אותה בלי להתכוון - לאחר שעובר אותה מבין שהתכוון. נזכר שפעם העירו לו בטלפון שהוא מתנשף והיה מופתע כי לא היה מודע לזה וגם שפעם שמע עובד שהתנשף לידו בזמן שהחזירו ספרים ב”סידור ראשון “וידע שהעובד לא מודע ולכן כעת הוא חושש שגם הוא כרגע מתנשף ליד זו שעבר לידה ושלא יוכל לדעת אם התנשף כי אם ינסה להיות מודע יפסיק לרגע להתנשף: אבל ייתכן מאוד שהמאמץ הפיסי האינטנסיבי כפה עליו איזו התנשפות - ולא סתם היה נדמה לו לרגע: מרגיש שהוא מתנשף וזה ודאי נשמע רע. מקשיב טוב ושומע אותה מתנשפת קלות - אז זה בסדר גמור. שומע ג'יזס אנד מארי צ'יין כשמישהי נוגעת בו. הוא מסתובב ועוזר לה ממש טוב כי היא בחרה לגעת בו בדיוק בזמן שנהנה יותר מידי. הוא אומר לה "לכי ימינה. כן פה. תתקדמי לפה. כן. פה.". עוד מישהי מבקשת עזרה כי כעת היא יודעת שהוא עובד בספריה ובכלל - זה בסדר לבקש ממנו עזרה. היא פונה אליו כשהוא כורע על ברכיו בניסיון להחזיר ספר למדף נמוך. הוא לא מרגיש נבוך מתחתיה. "אתה יכול לעזור לי?" "אולי.". היא קצת מתבלבלת אבל הוא מסתכל ברשימות שלה והיא ממשיכה, היא שואלת על JQ 1825 M 92. עובר ספר אחרי ספר במדף העליון. הספרים דקים ומתערבבים אלה באלה, יש כאלה שלא בהישג יד - כבר עברו לצד השני של המדף. הוא רוצה לגעת בשדיים שלה ולא יכול אז הוא רק מסתכל. ספר נופל. הוא מרים אותו חיש כאילו לא נפל. קשה לו להגיד שהספר שלה לא נמצא כי קשה לו לראות והוא רוצה להיות כמה שיותר קורקטי איתה כי הוא מרגיש שלמרות שהיא התבלבלה כשהיא רק התחילה לדבר היא לא כל כך לחוצה למצוא את הספר והיא גם מזרחיה ולא פעם שם-לב שבגלל בהירותו הן מגלות בו עניין מיוחד. "יש קפיצה בין L ל N." הוא מודיע לה בחשש-מה. היא אומרת תודה והוא אומר בבקשה. כשהוא חוזר לעגלה הוא נזכר שזו זאת שהסתכלה עליו כשעבד בגוש הכחול והוא הסיט את המבט ואחרי זה הסתכל לכיוון שלה והיא שוב הסתכלה עליו בזמן שהלכה לאורך התאים של ספרי היע"ן. היא רצתה לבדוק אם הוא מספיק גבוה כדי לא להשתמש בשרפרף - אם הוא מספיק גבר בשבילה. אולי היה צריך להשתמש בשרפרף, אולי.. נזהר שלא להתמהמה יותר מידי כשהוא מחזיר ספר ומישהי עומדת בין העמודות כשהיא מחפשת ספר כדי שלא תחשוב שהוא משתמש בעבודה שלו בשביל להתחיל איתה בלי מילים. יודע שיוסי לא היה אוהב את זה אבל בגלל שלא הספיק לסדר את הקומה הנגדית ב”סידור ראשון“ הוא מסדר את הספרים בידיו הפנויות בזמן שהוא מחזיר אותם. "סליחה" אומר ונתקל עם הספרים שבידו במישהי בכניסה אל בין עמודות והיא הולכת אחורה עוד ועוד כדי לתת לו לעבור בגלל שהיא מופתעת שנתקל בה עם הספרים שבידו או בגלל שהיא מבינה שהוא ספרן שרגיל לומר "סליחה" ולעבור כך בין אנשים והיא עמדה בדרכו והפריעה לו עד כדי שנאלץ להיתקל בה עם הספרים שבידו - וכל צעד שהיא הולכת אחורה המבוכה גדלה אבל הכל נגמר אחרי כמה שניות כשהוא עובר דרכה והיא יוצאת מבין העמודות. שומע שקודחים בקיר כשהמוסיקה קצת פחות רועשת וחושב שזה דווקא מוסיף למוסיקה או שלפחות זה גובר על הרעש של האוזניות ומונע הטרדות. שומע את הרשרושים של יוסי ונחרד לרגע אבל יוסי לא מופיע. בוחן בקפידה את המדבקה של RA 91.5 C 200: זו איננה מדבקה שעומדת להיתלש אבל עדיין זו מדבקה שחלק ניכר מדביקותה איננו. אולי יוסי היה שם ספר כזה במדף של "תיקוני מדבקה.". זוכר שיוסי הדגים לו בהתחלה איך לסדר ויוסי שם כמות די רצינית במדף של "תיקוני מדבקה". ר.ו. מתפלא על עצמו על שלעיתים כה נדירות הוא שם שם ספרים למרות שזה היה יכול לעזור לו אם המדבקות היו חדשות וקריאות - אבל באיזשהו מקום הוא חס על הרוסיה שמדביקה את המדבקות וגם לא מסוגל לקבוע את קנה המידה ל"מדבקה שראויה לתיקון". מרגיש שהעבודה לא זזה כי הוא נמצא בין העמודות RA 20 ל-RC 340.2 כבר הרבה זמן ולא החזיר הרבה ספרים ונזכר שההוא מהקיבוץ, האסרטיבי שדיבר באוטובוס ליד זו שהוא בקושי הביט בה דיבר על זה שהנהג הזה איטי ושהוא מכיר את שאר הנהגים - וכעת ר.ו. מבין שהוא היה אומר את זה גם עליו לו היה רואה איך הוא עובד ומכיר את שאר העובדים. רואה ספר בשםArt of War  של אחד בשם Sun-Tzu. נזכר שהיה לו משחק מחשב מאוד יפה בשם הזה, עם קשתים ואבירים, באפל 2 סי. בצד האחורי של הספר יש דברי שבח על התרגום וכתוב שם שזה מראה שסו-צו לא היה רק טוב בסוליטייר ((Solitaire אלא שהוא ממש הבין כל מה שקשור למלחמה. מחזיר כשברכיו כפופות כי הספר נמצא למטה מאמצע העמודה לרוחבה. מישהו רוצה שיעזור לו. הוא אומר שעוד רגע יביא את המחברת שלו וישאל אותו שאלות. ר.ו. אומר "בקומה 3 יש הדרכה." אבל לא בטוח שהאיש שמע אותו אז חוזר שוב "בקומה 3 יש הדרכה.". עדיין לא בטוח. "רק אם זו שאלה קטנה.". האיש הולך. נגמרו הספרים לפיזור בגוש האדום והוא חוזר לעמדת הסידור הראשון. אם נגמרו הספרים של הגוש האדום אז אין עוד ספרים לפיזור כי הספרים של הגוש האדום נשארים אחרונים כי מעדיפים להחזיר את הספרים של הגוש הכחול (כי קל להחזיר כתבי-עת, לפי א"ב) ואם לא אותם אז את אלה של הצהוב (כי זה קרוב ל”סידור ראשון“ ולא צריך להסיע את העגלה הרבה) ואם לא של הצהוב אז את הירוק (כי זה לידו) והעדיפות האחרונה היא הגוש האדום ולכן גם מצטברים שם יותר ספרים. כעת אם יחזור אליו עם המחברת שלו לא ימצא אותו ולא יידע איפה לחפש. ניסוח לא כל כך טוב - "שאלה קטנה": מעודן מידי, נשי משהו. מישהי שואלת איפה יש ספרים על הגיאוגרפיה של הנגב, ר.ו. אומר: "אני לא ספרן - אני רק עובד פה... מחזיר ספרים למדפים. את יכולה לשאול את הספרנית. אהממ... היא לא נמצאת? היא תיכף תחזור.". ר.ו. מרוצה שזכר שזו ספרנית שיושבת בדלפק ולא ספרן. הוא כבר השלים עם זה שמעבר לשלילת היותו ספרן אין לו דרך להגדיר את תפקידו בפני המבקשים עזרה והוא לא בטוח שהם צריכים שהוא יגדיר את תפקידו בפניהם והוא עושה זאת רק כדי שלא יחשבו שהוא לא עוזר להם כי הוא לא מעוניין לעזור להם. שומע את הרשרושים של יוסי ונחרד לרגע אבל יוסי לא מופיע ב”סידור ראשון“.

מבחין שבועז עובד מאוד מהיר. רק לפני בערך 10 דקות הגוש הכחול היה מפוצץ וכעת בקושי יש שם ספרים. אולי היה צריך לענות ליוסי תשובה אחרת או להיות יותר חד-משמעי. מתפלא על עצמו שלא שם לב שבועז עובד כל כך מהר. עובד חסר ביטחון אומר בקול חלש ומהוסס ולא ברור "אני עושה סיבוב באולם.". ר.ו. שואל "מה?" ומיד מאשר "כן." למרות שלא הבין מה הוא אמר. ר.ו. יודע שהוא לא מסוגל להבין אותו לא משנה כמה פעמים ישאל מה ורק מקווה שלא אישר עשיית משהו בעל תוצאות קריטיות. מוזר. זוכר שאחת העובדות שאלה אותו על סמינר, שזה דבר שר.ו. לא הגיע אליו כי רק בשנים מתקדמות של לימודים עושים את זה - אז הוא לא כזה טיפש, אם-כך למה הוא לא מעורר חשש?

"Cracing Up" שיר שגורם לו לשתות מים. שומע שוב ושוב את זה. שיר כל כך טוב - ככה צריך להישמע שיר טוב. טראק מספר 7. רושם בראשו "זו פעם אחרונה, רובי. פעם אחרונה. זה לא כיף יותר.". אחרי 20 שניות מעביר להתחלה ושומע שוב. אחרי דקה מעביר להתחלה. "זו הפעם האחרונה". נרגש מהמחשבה שזו הפעם האחרונה הוא הולך לשתות מים. אסור לו להראות שהוא נרגש כי אז יחשבו שהוא חלש, כי אז יחשבו שהוא פתי, שניתן לנצל אותו. הוא מחליט שבאמצע השיר ילחץ פעמיים עלrepeat  כדי לבטל אותו גם לגבי הדיסק כולו ויעביר שני שירים קדימה כדי שזה לא יעבור מעצמו לשיר הבא שאותו הוא לא יכול לשמוע. העגלה לא הולכת עם כיוון גופו והוא פוגע בספרנית מאחת הקומות בבטן. הוא ראה אותה פעם בהרצאה לשיפור איכות השירות. לא בטוח. אולי הוא זוכר אותה שאירגנה מוניות הביתה לעובדים שנשארו עד 21:45. היא בת 40 ומשהו ויש לה מראה בלונד-מזדקן מחמיר. צר לו מאוד על מה שקרה. מבקש סליחה בקול חלוש. חושב שהיה לו מזל שלא צעקה עליו ואולי היא צעקה ולא שמע כי לא הביט לכיוונה בזמן שהתנגש בה. הוא מצטער אפילו יותר כי היא אישה טובה - היא לא צעקה. מי יודע איזה נזק גרם לה? העגלה היתה די מלאה. מעכשיו צריך להזהר יותר ולא לשקוע במוסיקה יותר מידי. שלא יחזור על מה שקרה אתמול. מרגיש שהוא הולך כאילו שהוא הולך בתוך מים, כשהפה פעור כדי להמשיך לנשום. הוא חייב לשים לב מה כתוב. עליו לקרוא מה שכתוב מתחת לידית: "דחוף" - צריך לדחוף, "משוך" - צריך למשוך. “דחוף" "משוך" - כיתוב שחור על-גבי מדבקה צהובה ריבועית הדבוקה על הידית. יש מודעה עליה כתוב באותיות כחולות על רקע לבן כשבאמצע ציור של כלי עם אנטנה "בספריה סוגרים טלפונים ניידים וביפרים". מכוון את הסוויטש שבצד הדיסקמן להשמעה רנדומלית. השירים הפחות טובים מושמעים ראשונים. "זה טוב - יש למה לחכות. עוד מעט יגיעו השירים הממש-טובים." רושם בראשו. הוא לא אוהב את טראק מספר 9. שבוע שעבר קרא עליו באינטרנט שזה ניסיון פתטי שלהם להישמע כמו שנשמעו באייטיז. כדי שלא ייצא שהוא מעביר שיר קדימה רק בגלל שקרא ביקורת שלילית עליו באינטרנט הוא מעביר גם את השיר הבא קדימה, שגם אותו הוא לא סובל במיוחד. הולך בין המדפים האדומים כדי לרשום. ר.ו. כותב על הגיבור המשני של הרומאן: "מ.ל. חושב 'נוצרי'. כלומר: אוכף לגיטימציה למחשבות שחורות על ה'יהודי' באמצעות השחרה א-פריורית של 'היהודי'.". מדפדף בבלוק-הכתיבה. אפשר לרשום בבלוק-הכתיבה הרבה היום. מחרותיים יום שישי, ובסוף שבוע יש זמן להעתיק: אבל לא יותר מידי כי זה לא ישאיר זמן לדברים אחרים. כבר כתב די הרבה היום ולכן הוא מנסה לדחוס בכל עמוד כמה שיותר כדי שכשיעתיק למחשב ויספור עמודים לא ייצא הרבה. ככל שיש יותר זמן להעתיק יש יותר זמן לפתח את הרעיונות. צריך לזכור לקנות עוד שני Minibook שחורים. עוד לא זמן לקנות עט חדשה - העט הנוכחית עוד לא מראה סימני גסיסה. "מתי עטים נגמרים?" רושם בראשו. קרה לו פעם שנגמר לו עט, אבל האם תוחלת חיי העט כלולה במחיר? "אם כן, אז העטים היו הרבה יותר זולים לו היו נגמרים מהר.". נדמה לו שתעשיית העטים ממשיכה להתקיים רק בגלל שאנשים ממשיכים לאבד עטים. בחודש האחרון איבד שלושה עטים. הכי כואב שאיבד עט ג'לי שקנה ב7.40- שקל, יותר כואב לו על איכות העט מאשר על מחירו אבל מובן שזה מחייב אותו בהוצאה גדולה מהרגיל אם יחליט לקנות שוב עט כזו - בגלל שזו היתה עט יקרה יחסית. הוא מקווה שיוכל למצוא אותה שוב באקדמון - יש להם שם מגוון גדול של עטים. גדול מידי לפעמים.

אחד העובדים הלשין עליו שלא סידר כמו שיוסי רוצה שיסדרו כשהוא רואה את העגלה שלו. יוסי בא אחריו וראה עגלה שלא מסודרת כמו שהוא רוצה. ר.ו. באותו זמן היה בדרכו ל”סידור ראשון“ דרך העמודות של הגוש הצהוב וכששמע את רשרושיו של יוסי ב”סידור ראשון“ חזר לאחור, והסתתר עד ששמע את יוסי חוזר לחדרו ואת הדלת נסגרת. כשחוזר מגלה "נא לא לגעת, עבור ראובן" בכתב גדול על דף גדול - שני דפים זה לצד זה דבוקים על דופן העגלה עם אותו כיתוב. אחד העובדים קורא לו לבוא למשרד של יוסי. הוא די חושש אבל מקווה שזה קשור למערכת-שעות. זה לא קשור למערכת-שעות. הוא מרגיש אידיוט כשיוסי אומר לו לבוא אליו אחרי שיסיים עם העגלה אחרי נקישה קצרה וחוששת בדלת. ר.ו. בא אליו אחרי שסיים עם העגלה. בגלל שלפני כמה שעות יוסי נתן לו להוביל (ללכת לפניו) ר.ו. מנסה לעקוף את גופו של יוסי כשיוסי סוגר את הדלת אחריו אבל הדרך צרה מידי ולכן מפנה לו דרך כשמבין שיוסי מעדיף להנחות אותו למקום. יוסי מזדקן ולא מרכיב משקפיים. הוא מדבר קרוב ומפיו נודף ריח מצחין (ריקבון תמידי או שכחת רחיצה). יוסי ניגש לעגלה מפוזרת ומתחיל להחזיר ספרים למדפים. הוא צריך להרחיק ממנו את הספר כדי לקרוא את המספר. הוא רוצה לסדר את הספרים בקבוצות על העגלה קודם שמחזירים אותם למדפי הסידור הראשון. ר.ו. מיד מאתר מספר ספרים ששייכים לגוש אחד ולא צריך לעבור אחד אחרי השני, זה מבזיק לו בעיניים והוא "בוחר" את הספרים. יוסי אומר "אל תבחר". הם מחזירים ספרים ביחד כשהתנועות של יוסי בלתי-צפויות ור.ו. בקושי מצליח להתחמק ממגע פיסי. יוסי שם ערימות לא מסודרות על מדף נמוך, "בגובה שלך" (בגובה של יוסי), ועובר ספר אחרי ספר ושם אותו בטור אנכי ברצף סידרתי. זה נראה לר.ו. שיטה איטית והוא מרגיש צורך להתרעם. יוסי עומד קרוב מידי ור.ו. צריך להסתכל למטה בשביל שלא ידבר אל החלל שמעל ראשו של יוסי. "איך שאני עושה - זה יותר מהר." "אל תתווכח - אני אומר לך מניסיון." "אני מרגיש.. זה יותר מהיר." "אל תתווכח. אתה תעבוד כמו שלימדנו אותך." אומר בפסקנות ומתפנה לעיסוק אחר. לפני שהוא הולך אומר "צריך לבחור" שזו מסקנה שהפוכה לזו שניסה להוכיח בטכניקה שלו. החינוך היה מעליב ומיותר (בעיקר בגלל שר.ו. מהעובדים הותיקים), אבל ר.ו. לא מדחיק כי הוא יודע שהוא צריך לרשום כל פרט ממה שאירע הרגע. "לא לגעת, עבור ראובן." הוא רושם. מעתיק מהדף ששרוע בצד הנגדי של הקומה העליונה של העגלה ההיא, עדות לממשות הדקות האחרונות. צריך לזכור ולרשום, אפילו במחיר של כאב תמידי. האותיות של עט הפיילוט החדש גדושות דיו ולכן הוא מנסה לכתוב ברור יותר מהרגיל. לרגע שכח איך הוא מפריד בין כל רעיון ונזכר שזה באמצעות קו חד וקצר בדיוק ברגע שדפדף לעמוד הקודם. אתמול קנה עט שחורה חדשה. כעת הוא לא יודע אם להמשיך להשתמש בישנה - הוא חשב שהיא נגמרת אבל היא עוד שמישה. עם החדשה ישתמש בשביל הנובלה ועם הישנה בשביל השירים. לא, זה טיפשי. לפעמים הוא שולף מהכיס את הפנקס הלא נכון ועוד להסתבך עם עטים כמעט זהים..? הוא ישתמש רק בחדשה. הוא שוקל להגיד משהו למלשן או לנעוץ מבט אבל לא בטוח שיוסי לא גילה את זה בעצמו, ללא עזרת העובד שהיה שם. וגם אם יהיה בטוח שהולשן, מה יצא לו אם ייכנס במלשן? הם יתקוטטו ובמקרה הטוב הוא ירצח את המלשן ויישב בכלא. ויש מישהו אחר שבשבילו לא איכפת לו לשבת בכלא. המלשן לא טיפש זה בטוח: הוא ידע יפה מאוד שלא לחשוף את עצמו מבלי לוותר על התענוג שבלראות את ר.ו. נדפק. אבל בעצם ר.ו. צריך להיות שמח על זה שיש לו יריבים ראויים: זה יכול להיות מאוד לא נעים לחוש רחמים על אויבך בשעת מעשה ולחוס עליו בשעת הינתן הדין.

ר.ו. מרגיש שעכשיו אחרי שנודע לו שיש שיטה לעבודה הוא קשור יותר לעבודה.

ר.ו. לא מסדר כמו שיוסי רוצה. הוא יודע שיוסי יכול לתפוס אותו אבל לא מצליח להשתחרר מההרגל וגם משוכנע שהשיטה שלו מהירה יותר ויודע שאם ינסה כמו שיוסי ביקש זה ייצא איטי וגם אז זה לא יהיה בדיוק כמו שהוא רוצה, כי הוא לא רגיל לזה.

יוסי חולף לידו, מבחין שהמדפים כמעט ריקים לגמרי ואומר:

"אתה רואה חביבי איך השתלטנו על העבודה? מה דעתך, ע'יוני?"

ר.ו. מהסס ואומר:

"עבודה מאומצת."

הוא לא מצפה שיוסי יגיב אבל יוסי מגיב.

"לא! עניין של שיטה."

כשהוא יורד לקומת הצילום הוא מבין שהיה עליו לומר "המסות הכריעו.". 4 אנשים עבדו באותו זמן, כששניים עובדים בדרך כלל. לא לא. היה צריך להגיד: "אני לא יכול לעבוד במקום שלושה אנשים.". כשהוא מוציא את העגלה מהמעלית הוא שומע מבעד לרעש הגלגלים החורקים בת-קול “Welcome to cairo”. יש ליד המעלית כמה עובדים ערבים והוא עושה כאילו לא שמע והוא גם לא בטוח שבאמת שמע ובכל זאת הוא מביט לאחור ורואה שזה שחשב שאמר את זה מביט בו בסקרנות (קצת מפחידה - אבל עדיין לא יותר מסקרנות). אולי הוציא את העגלה באגרסיביות, בגלל שהוא רגיל שאין שם אף אחד ולכן הוא לא צריך למתן התנהגותו. אין שירותים בקומת-צילום. הוא מרגיש הוא צריך ללכת לשירותים. חושש לרשום בקומת צילום כי יש שם הרבה אנשים שיכולים להפתיע, למרות שאיזה יום לא היה לו חשש והוא רשם. רושם בראשו "ר.ו. רושם בסתר, במחיצת מדפים לא פופולריים - שם אין אנשים. מוציא מהכיס הימני את בלוק הכתיבה השחור ומגשש בכיס אחר העט. את הפנקס הצהוב הוא מרגיש אבל לא את העט. מוצא את העט אבל לא מרגיש את בלוק הכתיבה השחור ונחרד קלות פן איבד כל מה שכתב היום." נזכר שלפני רגע הוציא מהכיס את בלוק הכתיבה השחור ומבין שזה חייב להיות קרוב אליו - רואה אותו לפניו על המדף. בקומת-צילום אין מדפים. מתחיל לאסוף מהאיזור שאחרי המכונות, בסוף המסדרון ומתקדם כלפי המעלית - כך לא יחזור פעמיים על אותם יעדי איסוף. תופס כל ספר ואוחז בו כך שהמספר מול עיניו כדי שיוכל לראות אם הספר שייך לקומה 2. בהתחלה לא זכר את האותיות של קומה 2 בהן מתחילים המספרים. אחרי זה היה נעזר בשם הספר כדי לראות אם הוא מתאים למדעי החברה. כיום, החזיר מספיק ספרים למדפים כדי שהמידע הזה יהיה שגור והבדיקה היא אינסטינקטיבית גרידא. מחליט שבגלל שיש הרבה ספרים וכמעט כולם X2 כך שאין צורך לראות את המספר של הספר והוא יכול להיות מונח אנכית - יסדר כך שלכל ערימה יהיה גודל משלה: תהיה ערימה של ספרים רחבים, של ספרים צרים, של ספרים בינוניים וכו'. הוא מגלה להפתעתו שהוא די מצליח לעמוד במשימה ולא איכפת לו שזה לוקח יותר זמן והוא מרגיש שאנשים מסתכלים - הוא עושה את זה ממש טוב - כך שיש מעט מאוד חריגות ועשרות ספרים - אולי מאות - בגודל זהה או כמעט-זהה מונחים זה על גב זה. אומר לעצמו: אם העובדים למעלה יודעים להבחין באסתטיקה ברמה הגבוהה ביותר הם יהיו מוכרחים להתרשם מזה ואם לא: שיילכו זדיין. שומע "אוי סליחה" ומבחין שהעגלה שלו חסמה למישהי את הדרך והיא ודאי נתקלה קלות בזה שעומד ליד מכונת הצילום. יש שולחן גדול לימין העגלה והמעבר צר ממילא - מוטב היה שהעגלה תעמוד שם כמה שפחות זמן. ה"אוי סליחה" החמוד גורם לו לחשוב על אופנים שונים של בקשת סליחה עקב היתקלות ("סליחה!" תובעני - של מישהו שראה את ההתקלות באה אבל השני לא ראה ולכן השני אשם או שהוא חושב שהוא אחד כזה שאסור להיתקל בו ללא קשר לנסיבות, "סליחה" שקטה ומנומסת - כאילו לא אירע דבר ומבחינת המבקש באמת לא אירע דבר, "אוי, סליחה" חמוד - אף אחד לא אשם בזה שנתקלנו לכן נקבל זאת כעוד מאורע בלתי-צפוי אך בלתי-מזיק). נתקל בספר שאין עליו מדבקה. ספר ברוסית. מניחו בעגלה כי חושש שאין מי שייקח אותו כי לא מאמין שיש אדם שבמיוחד אוסף מקומת-צילום ספרים שאין עליהם מדבקה. "הספר הזה יכול לשכב כאן לנצח ומי יודע כמה אנשים צריכים אותו?" מגיע למעלית. זה לכאורה איזור טוב לרשום בו ויש כמה מחשבות, אבל זה לא ייראה טוב אם ייתפס רושם והכפתור שקורא למעלית לא לחוץ. בקומה הזו יש את הכריכיה שגם עליה יוסי ממונה. ר.ו. יודע שיוסי ממונה על הכריכיה כי בראיון עבודה יוסי הציע לו לעבוד שם אבל לבסוף קיבלו לקומה 2 ור.ו. שמע מאבא שהעבודה בכריכיה מאוד פיסית והוא מבין שיוסי נטה חסד עימו כשלא שלחו לשם - ואולי זה הוא יוסי האמיתי (או שזה בגלל שאבא שלח אותו ויוסי הרי אמר שהוא "חייב" לאבא). אולי מישהו שמכיר את יוסי ויודע איך ר.ו. נראה ויודע שר.ו. עובד תחת יוסי יראה אותו. אולי יוסי עצמו יראה אותו. ובתוך המעלית אם לא ימהר ללחוץ על כפתור הקומה אז המעלית תילקח לקומה לא רצויה וזה יכול להיות מאוד מביך. בכל זאת, מוציא מהכיס הימני של המכנסיים את הפנקס השחור והעט כשלפתע דלת המעלית נפתחת. הוא מתחיל בתנועה של הכנסת העגלה לתוך המעלית כשמגלה שיש שם מישהו עם עגלה. "זה עולה למעלה?" הדלת נסגרת כשזה שבתוך המעלית מנסה לסמן בידו משהו ידידותי. "בטח שזה עולה למעלה, אתה בקומת המרתף - אידיוט." רושם בראשו. טיפשי היה מצידו שלא ללחוץ על הכפתור שקורא למעלית. כעת הוא לוחץ. 4, 1. מוציא את הפנקס מהכיס ומתחיל רשום. שומע צעדים מתקרבים אבל משכנע את עצמו שהם לא מתקרבים אליו, שאלה צעדים של הסטודנטים שמצלמים. הצעדים עוד נשמעים והוא מבין שהוא לוקח סיכון גדול מידי כשהוא רואה מישהי עומדת להיכנס למעלית בזמן שהוא מפנה את העגלה לכיון המעלית. המעלית הגיעה והוא אוחז בידו הימנית פנקס שחור כשהוא יכול להיות מרוצה רק מזה שהספיק להכניס את העט לכיס. מרגיש שהיא סקסית וגם קצת רואה אבל יודע שאסור להסתכל - כל האירוע הזה צריך לא-להיות. דלת המעלית נסגרת מהר כך שאין צורך להפגין מיומנות בכפתורי המעלית (ללחוץ על "סגור") - כנראה מישהו הזמין את המעלית מלמעלה. המעלית מגיעה לקומה 2. היא יוצאת לפניו. העגלה קצת כבדה אבל הוא משקיע את כל הכוחות ולא איכפת לו שהיא רואה שהפנים שלו מתעוותים: הוא צריך שכל האירוע לא-יהיה. היא חוזר למעלית והוא שוב רואה קצת משיערה ומתוי פניה ומבחין שהיא סקסית ומה פתאום היא סתם ככה משתמשת במעלית ללא עגלה? תוהה האם זה צודק שמותר לה רק בשל סקסיותה. מחזיר את הספרים שאסף בקומת הצילום למדפי הסידור הראשון. פותח את הספר שבלי המדבקה מקומת הצילום, מביט בצידה השני של הכריכה הקדמית ומגלה שזה DK - לא שייך לקומה. מצטער שלא הסתכל קודם, למטה. חם מידי. ר.ו. רוצה להיפטר מהסוויט-שירט. קורה לו הרבה שחם מידי ובסוף הוא נשאר עם הסוויט-שירט כל היום. הוא מרגיש שהפעם הוא מסוגל: הפעם הוא ייפטר מהסוויט-שירט. הולך לחדר ספרניות כדי להסירו מעליו ומתאר לעצמו את עצמו מסיר מעליו את הסוויט-שירט ומבין שזה לא יהיה נעים לו ייתגלה חלק מבשרו כי בזמן שיפשוט אותו ייתכן שהחולצה הקצרה שמתחת תתרומם מעט מעלה ואולי אפילו הקורקבן חשוף. ר.ו. הולך אל בין  עמודות המדפים של הגוש הכחול שם אין אנשים ושם מסיר את הסוויט-שירט. כעת צריך להחזיר אותו לתיק. מחליט לעשות קיצור דרך ולעבור דרך הפרוזדור שם המעלית, שמחוץ לספריה. באיטיות ובזהירות הוא ניגש אל ידית הדלת, תופס בה משני צידיה עם הבוהן והאצבע שלידה ונרתע קלות אחורנית, שלא-מרצונו. עבר בו זרם חשמלי. לרגע נעצמו עיניו. האצבעות שלו נרתעו יותר משהוא נרתע. זו ידית שלא פעם העבירה בו זרם חשמלי - אולי זה יהיה נבון יותר לתפוס אותה מהר ובהחלטיות פעם הבאה. מבין שעשה טעות כשנגע בה תחילה עם קצות האצבעות ולא הניח קודם את פנים כף-היד. כשהוא בדרכו לחדר הספרניות הוא מרגיש לא נוח ומבין שייתכן שהחולצה שלו הפוכה. בחרדה קלה הוא בודק אם התווית מלפנים ומגלה שאכן כך. הוא לא בטוח אם עליו להפוך אותה כי זה לא נוח או כי זה לא יפה. מחליט שלא משנה מה הסיבה עליו להפוך אותה. חוזר לגוש הכחול ושם הוא הופך אותה ומרגיש הרבה יותר טוב. חושב על איך יתאר את גיבורו משחק כדורגל במחשב. נזכר שהוא היה כה נבוך אחרי שהבקיע שער משום שלא ידע כיצד לחגוג מבלי שייראה שהשער חשוב רק לו ועדיין לא יכול היה להיות שמח בשמחת הקבוצה והרגיש שמוטב היה שלא היה מבקיע.

ר.ו. מרגיש שיוסי עוקב אחריו ויוסי אכן עוקב אחריו. הוא שוב חולף לידו כשהוא מחזיר ספרים למדף הסידור הראשון.

"מה יש לך ביד?"

"שום דבר מיוחד." מרגיש שזו תשובה לא רעה, בהתחשב במהירות בה הגיב.

"אני רואה שאתה עובד עם יד אחת." יוסי נכנס לחדר הספרניות. ר.ו. מבין שיוסי הבחין שהוא עובד נגד השיטה והוא מנסה לשחזר מה שיוסי הראה לו. מניח ערמות של ספרים זו לצד זו לפי הסיווג האלפביתי כמו שזוכר שיוסי עשה אבל מרגיש שהוא מפספס את ההיגיון ולא מצליח להמשיך הלאה. אם יוסי יעבור שוב הוא יבחין שהוא תקוע. הוא ממיין את הספרים לפי השיטה שלו (לא לפי שיטת יוסי), רק שאת הספרים הוא לוקח מהערמות שסידר. כשיוסי יוצא מחדר הספרניות הוא כבר ממיין כמו שיוסי הראה, "מבלי לבחור", "איך שיוצא". כעת נדמה לו שתפס את השיטה. יוסי ממהר לחדרו. מרגיש איטי כשמניח ספרים על המדפים ב”סידור ראשון“ ומקווה שהם לא מבחינים. 

"יוסי הוא: גוצי, קירח, כיפה, מתלקק לפרופסורים ודוקטורים, שפל-רוח בפני "מעמדות גבוהים" - יכול להיות מתרפס למדי, בדרך כלל: מאוד צרפתי, מאוד חלקלק." בבוקר קיבל רושם חד-משמעי אודותיו כששמע אותו מברך מישהו במזכירה האלקטרונית לכבוד קבלת הדוקטורט. יוסי עומד קרוב מידי ומדבר קרוב מידי. הולך לשירותים לחרבן ולא מצליח. כשחוזר מרגיש שעכשיו יכול היה לחרבן בקלות.

העובד שהחליף איתו משמרת מסמן לו להוריד האוזניות. הוא שואל אותו מה הוא שומע. ר.ו. עונה: "פיקסיז", "אה-כן?" "בוסהנובה". נדמה לו שדעתו של העובד הוסחה והוא מדבר אל מישהו שעומד מאחוריו והוא חוזר לסדר ספרים בזמן שהוא שומע "ענק". זה אומר שיש להם טעם מוסיקלי דומה, שהם יכולים להיות חברים. זה אומר שלר.ו. יהיה קשה לסרב לו, לכן העובד אמר את זה. חששו שהשלב הבא הוא בקשה להחליף משמרת גם מחר משמש לו סיבה טובה להפסקת הדיאלוג, או בשלב זה: לאי-החשתו.

בדקות האחרונות מרגיש טוב "אולי בגלל שהעייפות קצת מתפוגגת.". נזכר איך בימי התיכון תהה אם לא מתחילות איתו בנות רק בגלל שהוא נראה כעוס ולא גם בגלל שאיננו יפה - חושש שבגלל שכעת הוא מרגיש טוב הן תתחלנה איתו. שומע רנדומלית את השירים בדיסק והשירים הראשונים שמופעלים הם אלה שחביבים עליו. ר.ו. הולך לגוש הכחול ונעצר ליד כתב העת “European Cinema”. לפתע צצה מחשבה בראשו, הוא נכנס בין עמודות המדפים. נבהל מאוד כשכמעט נתקל במישהי. רק אחרי שעובר אותה הוא מרגיש שזה לא כמעט קרה בגלל הדחיפות שבכתיבה - שיש בבחורה משהו יוצא-דופן. הוא מסתכל עליה ורואה שהיא בהריון. לוקח ספר מהעגלה ומתכוון לסדר אותו במדף כשלפתע צצה מחשבה בראשו. מניח את הספר בשולי אחד המדפים ומוציא את הפנקס השחור המיועד לנובלה מהכיס. בטעות הוא מוציא את זה שמיועד לשירי המוות. מחזיר אותו ומוציא את השני. מתחיל לרשום את המחשבה ומרגיש שמסתכלים עליו. ראשו מופנה מעט כלפי מעלה והוא עושה כאילו הוא מעתיק את מספר הספר או את השם שלו ושם המחבר - שניהם ביחד: מקווה שיחשבו שהוא רושם לאט או שיש הרבה מה לרשום. שתי בחורות מפריעות לו. הן עושות סימנים שיוריד את האוזניות אחרי שר.ו. מבחין שהשפתיים שלהן זזות לכיוון שלו. הוא מחזיק ספר בידו ונע מצד לצד ללא יכולת לראות איפה פחות או יותר יש מספרים באיזור של מספר הספר. משאיר את הספר בשולי המדף. "אישרו לנו להפריע לך.": הוא לא הספיק לרשום את המחשבה האחרונה. הוא הולך איתן לגוש הירוק. פעם היה בטוח שחוסר היכולת שלו להבחין בין אדום לירוק תמנע ממנו להפנות אנשים לגושים שהם מחפשים, היום זה ברור לו שכבר לא בעיה בשבילו.  HE 8249.3 לא קיים. יש רק מספרים תלת-ספרתיים. הוא שואל אם זה עבה, "אני זוכרת ש"רשומות הכנסות המדינה לשנת 1993" עבה.". מבוכה קלה. "זה לא נמצא פה, אולי במקום אחר." אומר ומסמן בראשו על כל מרחבי הספריה וחוזר לגוש הצהוב. בדרך הוא מבין שלשאלתו בנוגע לעובי יכולות להיות קונוטציות מיניות. הוא שוכח את המחשבה המנוסחת שרצה לרשום. מרגיש עלוב ומושפל. אישה מבוגרת שואלת אותו איפה זה “Perceptual and Motor Skills”. הוא עוזר לה למצוא את זה כדי שלא ייצא שהוא עוזר רק לצעירות. הוא מצביע על הספר והיא אומרת "תודה רבה" בנימה של הוקרת תודה. מחזיר למדף ספר שנזכר שאסף לפני 4 שעות. עבר יותר מידי זמן. הוא זוכר את הספר בגלל שהסתכל על השם שלו: "על ממשל הנציגים" מאת מיל. לנו יש ממשל נציגים, הוא חושב, חושב. עבר הרבה זמן מאז הסתכל על שם של ספר. רואה מישהי שהוא מזהה שהיא עובדת בקומה 3 ומשתדל להחזיר ספרים למדף באיטיות, כדי שהיא לא תחשוב שהוא עובד מיומן - שזה כל מה שהוא יודע לעשות. לא נוח לו כשהארנק בכיס האחורי לכן הוא מעביר אותו לכיס הקדמי ואז הכיס הקדמי כמעט מתפקע - ועדיין: זה עדיף על חוסר הנוחות של הכיס האחורי. שומע את הרשרושים של יוסי ונחרד לרגע אבל יוסי לא מופיע.

ר.ו. נזכר בדף שקיבל מיוסי. הוא היה מופתע ממה שהיה כתוב שם אבל יוסי אמר שזה לא אישי. היה כתוב שם על "המנהג הנפסד" לא לרשום בכרטיס את השעה כשנכנסים ויוצאים. והוא הרי אף פעם לא רושם בכרטיס כשהוא נכנס ויוצא. רק בסוף היום או בסוף השבוע. יוסי באמת נתן את זה לכולם? ומה באשר להדרכה המאסיבית? לשיטה הזו שהוא מנסה להטמיע. "איך יש לסדר ספרים". אחרי שהוא עובד 10 חודשים. לכולם הוא עושה את זה? אולי הכל נועד לו. יכול להיות שהמערך האסטרטרגי החדש לא נועד לייעול העבודה בספריה, אלא למעקב אחריו? אולי יוסי מנסה להגיד לו משהו, אולי יוסי מאמין שר.ו. מסוגל להבין רמזים, אולי מתבקש שר.ו. יעשה משהו.

ר.ו. מניח את האצבע על נקודה בצידי הצוואר בה הוא יכול לחוש את עורקי הצוואר כדי למדוד את פעימות העורקים.

צריך לעשות סיבוב באולם עם העגלה.

השאירו לו 2 עגלות דפוקוקות. מישהו משתמש בעגלה הטובה בשביל להחזיר ספרים למדפים. קשה לו להחליט איזו עגלה פחות דפוקה. דווקא זו שמולחמת פחות מרעישה אבל היא מולחמת. לוקח את זו שמרעישה קצת יותר. לא בטוח. ר.ו. מסיע את העגלה במשך שלושת השולחנות שליד משרדו של יוסי, באגף הצפוני. העגלה חורקת. לא נעים: אנשים מסתכלים והוא עושה כאילו הוא לא שם עליהם ושזה טוב לו שהחריקות מפריעות להם למרות שהיה רוצה שקול החריקה לא יישמע, פעם היה רוצה להגיד "אתם לא מבינים שזו העגלה שחורקת?!". הוא רוצה לתת מנוחה לאוזניים וגם להוכיח לעצמו שהוא יכול לתפקד בלי מוסיקה אז הוא שם את האוזניות בכיס. זה ייקח יותר מידי זמן לקפל אותם במכסה המיוחד ויוסי יכול לראות אותו וזה ייראה בזבוז זמן. הרעש של העגלה מפריע לו, המבטים של האנשים שמגיבים לרעש העגלה ולנוכחותו מפריעים יותר. ר.ו. חייב לשמוע מוסיקה כי אז הוא לא שומע את רעש העגלה ולכן פרשנות מבטי הסטודנטים לא חד-משמעית (וגם כי הוא חייב לשמוע מוסיקה), וגם כי אז הוא לא שומע את הצפצופים של המכשירים הסלולריים ולא מרגיש חוסר-נוחות מזה שהוא לא מעיר לאנשים (בעוד יוסי לא פעם עמד קרוב מאוד אליו וביקש לבדוק אם הפלאפונים מכובים ולהעיר לסטודנטים הסוררים) ולא צריך להתלבט אם להעיר בידיעה שזה שיעיר לו לא יאהב את זה. מרגיש שבע מהפיקסיז: נמאס לו לשמוע פיקסיז אז הוא חוזר לחדר הספרנים ושם דיסק של הברידרז. הוא דווקא נהנה מזה שהעגלה ננטשה באמצע האולם. אולי מישהו לא מספיק אסור בספריו כדי להבחין בכך.

ר.ו. מרגיש כל כך אורירי עד שהוא מרגיש שהוא חייב לבדוק אם הוא היסוד "אויר" והוא מנסה לעבור דרך הקירות ונתקל בקיר ואחרי זה הוא מנסה לעבור דרך המדרגות ונתקל גם בהן. מישהי הולכת מאחור ומביעה השתתפות בצערו בכך שהיא מחכה שיתחיל לעלות במדרגות ולא עולה לפניו.

הוא חושב שזה מוזר שיוסי לא כעס עליו בבוקר, בגלל שנשארו הרבה ספרים שלא הספיקו להחזיר למדפים. המחשבה הראשונה שלו היתה שעדיף להימנע מחיכוך עם הבוס אבל ידע שהדמות הספרותית שלו בנובלה "ירושת כל פרליני המחר" היתה נוהגת כך ואסור לו להיות כמוה.

ר.ו. הולך לשמוע הרצאה בתולדות האמנות כי נדמה לו שהוא זוכר שזה מה שיש באולם 300 כעת. לכיתות לימוד רגילות הוא לא מעז להיכנס וגם צפוף שם וגם אין שולחנות (שאפשר להירדם עליהם). כמו באולם ה300-. מגיע חצי שעה אחרי שההרצאה התחילה כי לשמוע הרצאה של שעה וחצי זה יותר מידי ואם יגיע בסוף ויגלה שזה מעניין יהיה חבל לו שהפסיד. ר.ו. מעדיף להגיע לאולם ה300- כשהוא עובר ליד אקדמון ספרים כי יש שם עמדת שמירה נטושה ודלפק מעוגל שאפשר להניח עליו את בלוק הכתיבה ולרשום בעמידה ואיש לא ישים לב כי יש תנועה רבה. עוד מעט ודאי יפתחו את האולם החדש האמור להכיל 500 מושבים, כי את השלט שמודיע על בנייה הורידו וגם יש אור בפנים ואין פועלים: אולי הם נמצאים מאחורי הקיר המשופע שמעבר לו אי-אפשר לראות. ר.ו. מתרשם מהעיצוב, מהקווים המעוגלים ומהבהירות של האבן. נכנס דרך גוש 8, עולה שלושה גרמי מדרגות, פונה ימינה למוסיקולוגיה, פונה שמאלה, פונה ימינה והולך ישר במסדרון הארוך שם יש חדרים של המרצים - משם המרצים נכנסים. אין תנועה במסדרון. שתי בנות יושבות ליד לוח המודעות של החוג ללימודי תרבות צרפת. אולי הן חושבות שהוא מרצה והן צריכות להכיר אותו, אולי הן יודעות שהוא לא אמור לעבור דרך פה. הולך ישר במסדרון, מסתכל למטה ושמח שלא היה צריך לעלות את כל המדרגות (כשבאחרונות שבהן הרגליים כבדות ודואבות ויש חרטה מלאה על ההחלטה לעלות דרך שם), פונה שמאלה ופותח חרש את דלת אולם ה300-. אולי ידברו על מיכאלנג'לו - יש הרצאה על בארוק בשעה הזאת. חוזר אחורה ופותח את הדלת כי נזכר שראה מודעה מוזרה. "נמצא מעיל אדום, בעלת האבידה מתבקשת לפנות ל02-563002". לא יודע איך נודע למי שמצא שזו אישה. נכנס לאולם ה300-. יושבים קצת אנשים במושבים האחרונים שליד הדלת: אבל מעדיף לא לשבת קרוב למישהו. המושבים האחרונים בחלק שקרוב לדלת שמנגד ריקים: מעדיף לבלוט שהוא לבד למעלה מאשר לשבת ליד מישהו. ר.ו. לא רוצה לשבת ליד אנשים - מוטב שלא יבחינו בו. משתדל לעשות כמה שפחות רעש כשמתיישב בצד שמאל קיצוני - הפעם במושב שהכי מרוחק מהבמה. מרגיש שהתיישב על משהו קטן ונוקשה. נזכר בספר התהילים הקטן הישן ומצטער. קם קלות, וכשישבנו מורם מעט והוא כפוף-קמעה הוא מוציא אותו מהכיס האחורי ומעביר לקדמי, ליד הפנקסים אבל גם ליד הארנק - כי ליד הדיסקמן אין מקום בשבילו. מקווה שלא יצטרך לרשום כנתון שקרי שמצא את ספר התהילים כשחזר הביתה. תמיד טוב לשבת כמה שיותר בשוליים-מאחור. גם כשלמד היה יושב שם. חונק עיטוש כדי שלא ישימו לב שהוא נמצא שם למעלה והעיטוש הפתאומי שיפר את שלוות הלמידה ייצור רושם מוטעה שזה שלמעלה מנסה למשוך תשומת לב. לרגע מתעורר בו חשש שמשהו רע ייקרה בגלל שהוא לא רשום בקורס הזה אבל מרגיע את עצמו שאיש לא יכול לדעת ושזה רגש לא-רציונלי. כמה מושבים שמאלה יושבת מישהי שיש לה מראה שדוף אך בשרני, שהיא שבריריות ועוצמה כאחד. שמח לגלות עוד זכר באולם, אמנם מבוגר ממנו ב30- שנה ומְתרגל אבל עדיין - הוא לא לבד. רק חצי אולם מלא, שנה שעברה היה יותר: אז היה קשה למצוא מקום ישיבה ועכשיו כשיש הרבה מקומות ישיבה נראה שלמה שמשמיעים יש פחות חשיבות - ר.ו. לא יודע להחליט מה עדיף. מתפלא על עצמו שהוא חושב שעדיין יש היגיון בזה שאין שעון באולם (למרות שהמרצה יודע יפה מאוד עוד כמה זמן נשאר לו.). הוא יודע שלו היה יודע מה השעה דרגת הקשב שלו היתה יורדת כי היה מחשב כמה זמן נשאר וכמה זמן עבר. לא בכל מקום שיש אנשים צריך להיות שעון. מחפש יפות. מוצא שתי סקסיות. אחת כמה ספסלים מתחתיו ואחת בגוש הספסלים האמצעי קרוב יותר למטה מאשר למעלה. זו שמתחתיו קרובה מספיק בשביל שיביט בעיניה אבל לא יותר מידי עמוק, כי היא באלכסון. היא מביטה אליו כשהוא מביט לכיוון המרצה אבל מרגיש שהיא מביטה בו ולא מביט בה. היא ממשיכה להביט והוא מביט אליה ומיד מביט חזרה לכיוון המרצה והיא יותר לא מביטה והוא תוהה איך הרגישה כשעיניו היו בעיניה. מביט בתקרה כי נדמה לו שהוא נראה סקסי כשהוא בוהה בתקרה, לחלוטין לא שייך. רואה מבעד לאורות את הצינורות הלבנים שמובילים למקרנה שיורדת מהתקרה וגם סתם צינורות ומנורות לבנות שדבוקות לתקרה החיצונית, מבעד לסורג של התקרה הפנימית - מבין שהוא יכול לראות מבעד לסורג התקרה כי האורות חזקים ולכן הם משקפים גם מה שלמעלה. הכיסא שלו חורק ומישהי מסתובבת. מחליט לא לזוז יותר. חושב שפה הוא כותב פחות מאשר בין העמודות, פה הוא מדפדף בפנקס ולא רושם. שתי בנות מדברות בשורה האחרונה כמה מושבים לימינו. הן מדברות בקול ולא מפסיקות. מידי פעם ר.ו. מביט בהן אבל הן לא מתייחסות או שהן לא שמות לב וממשיכות להפריע לו לשמוע. הן לא יפות כך שהוא מנסה שהמבט יהיה מתרה. נדמה לו שהן מדברות ערבית. אחרי שהוא שוקל מספר פעמים הוא מחליט לקום ממושבו, לא משנה כמה דרמטי זה ייראה, ולשבת קרוב יותר אליהן - כדי לראות אם עדיין לא ירגישו שהן מפריעות או שלא תהיה בהן מידה של התחשבות. הוא קם, עובר ימינה עד המושב היחיד (הלא-נוח, שהוא תמיד נמנע לשבת בו) בסוף גוש המושבים האמצעי ומתיישב תוך שהוא משליך את המעיל על השולחן והמעיל נפרש מלואו. הן ממשיכות לדבר וכעת הוא יכול לשמוע שהמכוערות מדברות ערבית. הוא מבין שמה שהן עושות זה בשבילן במקום פיגוע. הוא מנסה להקשיב למרצה למרות שעכשיו זה יותר קשה כי הוא יותר שומע את קולן מאשר את קול המרצה. הוא יודע שייתכן מאוד שגם כעת מביטים בו לא מעט זוגות עיניים כשהוא לא שם-לב אבל מותר לו להתעלם כי הוא לא סטודנט. לא יכול להתעלם מהבנות שמשחקות עם האצבע בשיער ותוהה אם אכן יתברר שזה אומר שהן רוצות סקס כמה הזדמנויות לסקס הפסיד שנה שעברה. מנסה לזכור לא לשכוח את המעיל. מפריד במחשבה את לבישת המעיל והכנסת הדיסקמן והפנקס והבלוק-כתיבה לכיס - כך שהסרת המעיל מהמושב ולבישתו תהיה פעולה בלתי-מתוכננת והוא לא יוכל לשכוח. אלה לא אותם אנשים של שנה שעברה, לא יכול להיות. ההם בשנה ב'. אלה זרים לגמרי. נראה שהם זרים גם זה לזה. יש די הרבה שיושבים מאחור ואין הרבה מקדימה. רצועת השעון של המרצה משתלשלת מעבר לדופן דוכן העץ הטרפזי עליו רוכנת המרצה. ר.ו. לא מבין איך זה שהערביות לא הפסיקו לדבר למרות שהוא יכול לשמוע כל מילה שלהן - אין להן בושה? או שהן מדברות על דברים כלליים? על ההרצאה? איך הן יכולות להיות בטוחות שהוא לא מבין ערבית? רק בגלל שהוא אשכנזי? הרי הרבה פעמים דווקא האשכנזים (השמאלנים הכבדים) יודעים ערבית. ואם הוא לא יודע ערבית אז הן לא מפריעות לו? הוא יושב מטר מהם ומטה ראשו הצידה ואפילו מנסה לפגוש את עיניהן אבל הן לא מתייחסות וברור שמבטו הוא לא של אהבה אלא כבר של שנאה. "במקום פיגוע." רושם בראשו. "אחד המתרגלים מזהה אותו וחושב 'אה, אף-פעם לא נפטרים מאלה שמפסיקים ללמוד אחרי שנה. הם באים שנה אחרי שנה, מנסים להשלים את מה שהחסירו כל השנה שנימנמו והקצת ששמעו מצא חן בעיניהם אבל לא הספיק בשביל לעבור את הבחינה בציון עובר.'" כולם באמת נראים מנומנמים והוא מרגיש שהוא היחיד שמקשיב וחושב על המרצה שבטח עייפה מלחזור שוב ושוב על אותם דיבורים בפני תלמידים שחלקם הגדול בכלל לא ימשיכו ללמוד שנה הבאה. אותו זה מעניין גם פעם שנייה: הפעם יחרוג ממנהגו וייצא מהצד של המדרגות הקטנות שבשיפוע חד ועד שיגיע לשם יעבור את המסדרון כולו כי הוא יושב ליד הדלת השניה ויוכל לשמוע עוד קצת על הבחורות השמנות של מיכאלאנג'לו (קקה של כלבים מפוזר לאורך המסדרון והוא כבר לא מופתע מזה ולא רואה בזה פעולה ונדליסטית אלא מקרה - למרות שעדיין לא יכול להבין מאיפה זה בא כי אף-פעם לא ראה פה כלבים.). החריגה מקנה לו הרגשה נעימה של עשייה שמונעת הרגשה רעה. במדרון התלול שמוביל לקפיטריה של מדעי הרוח הוא מרגיש שמשהו מושך אותו לאחור קלות-מאוד, באורח חשוד למדי. חוט האוזניות שתחב בכיס המעיל קצהו יצא החוצה והוא נכרך במעקה. כשר.ו. משיב את האוזניות לכיס מוקל לו שהוא רואה שבשבריר הרגע שחלף בין שקרה המקרה ובין שהבחין בו החוט לא משך איתו את הדיסקמן ומקווה שאיש מאלה שלמטה בקפיטריה לא הבחין. אולי יצא מוקדם מידי מההרצאה, אולי היא היתה רחוקה מסיומה. אם ילך דרך הקפיטריה של מדעי-הרוח כשיחזור לספריה יביט בשעון הקיר שבקומה 3, יחסיר 3 דקות וידע מתי היה באולם ה300-. הולך דרך המסדרון של חדרי המרצים של החוג לאמנות, יורד במדרגות ימינה, יורד במדרגות שמאלה, ממשיך ישר, פונה ימינה, יורד במדרגות, שמאלה, ישר - עד לסוף המסדרון ואז ימינה ושוב שמאלה.

 כשהוא חוזר הוא מחפש תלוש משכורת במזכירות. אתמול היה אחד אולי היום יהיה עוד אחד? "פעולה לא רציונלית, ללא ספק." אומר לעצמו: אין סיבה שיום אחרי יום יהיה תלוש משכורת, הוא יודע שיש רק באחד לחודש ושכבר לקח את כל הקודמים. הוא רואה שלפניו נכנסת הזקנה מחדר ספרניות בקומה 2. עושה עצמו בוחן את כרטיס העובד עד שהוא מרגיש שהיא חלפה מאחורי גבו. יוצא מחדר הספרנים ורואה ליד הברזיה בחורה רוסיה יפה עם תלתלים מוזרים ושדיים מעניינים שצורתם המדוייקת ברורה. הוא זוכר אותה. פעם היתה באה כל יום רביעי רבע שעה לפני שהספריה נסגרת ומחפשת את“Sex Roles”  שזה כתב-העת היחיד בו מופיעה המילה “Sex”. תמיד תהה אם היא לובשת חזייה ומי הם האנשים שלומדים בחוגים ומהם החוגים שמצריכים קריאת כתב-עת זה. מנסה לבחון למה השדיים שלה מעניינים ומבחין שהשדיים שלה נמוכים ועגולים באופן יוצא דופן משהתרשם אז עד כי נדמה לו כי מבחינה מדעית-אובייקטיבית הם נמוכים ועגולים במידה יוצאת דופן. רושם בראשו "שדייה ממוקמים נמוך מהרגיל ועגולים מאוד.". מרגיש גירוד קל מאחורי האוזן ומקווה שאכן יש מה לגרד. מגרד קלות ומגלה לשמחתו שאכן יש גבשושית קטנה (בדיוק בגודל שהוא אוהב) והוא יודע שלא משנה כמה שיגרד זה לא יכאב, אם כי ההנאה מהגירוד במהרה תיפסק.

עוברת לו בראש מחשבה מדירת-שלווה מידי. הולך לשתות מים קרים. הוא נסער מעצמו. זה קרה לו היום יותר מידי. ר.ו. חשב: ודאי שיש לאנשים לב אכזר ואם הם היו יודעים שהוא חושב שזו מחשבה נאה היו אומרים לו בלעג שזו מחשבה רכרוכית שמראה כמה הוא לא מבין באנשים ושבכלל - זה ברור לכולם! והוא היה רוצה להגיד "אבל בענייני רגש אין נכון ולא נכון!" אבל יודע שהיה שותק במקום זאת. ושוב מיהר לשתות מים קרים. קפואים היום. גם מבחינתו זה היה מובן מאליו "אך איך אפשר להתכחש למה שקיים? והרגש קיים, לא? אז מה אם אין לו התגלמות פיסית! הוא קיים ואין ראוי לביטוי או לא ראוי לביטוי - בענייני רגש הכל ראוי לביטוי, אסור לדרג ולקבוע." לא מצליח להיזכר אם שכח את המעיל. מרגיש נבוך כשעובר ליד הקולר וכמעט נתקל במישהי שנכנסת לשירותים של הבנות כשהוא מביט בה כשהוא תוהה אם היא חושבת שהיה רוצה להיכנס לשם - כי ברור לו שהוא לא רוצה אבל אין לו איך להביא את הדבר לידיעתה. מאוכזב שהזרם של הקולר חלש כי אתמול זה סופסוף היה בסדר. שלושה גברים מדברים בפלאפונים ושניים מהם אומרים מילים דומות בטון דומה ור.ו. חושב שאם הדיבור בפלאפון הוא פתולוגיה נורמטיבית של דיבור לעצמך כשיקוף של דיאלוג פנימי אזי עולמם הפנימי דומה באופן שמעורר חשד לחיקוי והוא מתפתה להביט בשלושתם בלעג על שהם כה עסוקים בדיבור לתוך פיסת מתכת אלקטרונית אבל יודע שהמבט שלו צריך להיות חד כדי שירגישו אותו כי הם מאוד עסוקים עם עצמם ומבט חד בקלות יכול להתפרש כמבט בוטה והוא לא מעוניין להיות בוטה. ליד הקולר הוא מביט על מישהי עם חולצה של מיקי מאוס באיזור השדיים והיא מביטה מטה אבל הוא יודע שהיא מביטה מטה בגלל שהיא חושבת שהוא תמה על המיקי מאוס שבחולצה ולא בגלל שמבטו הזכיר לה שגם עליה לבחון את גודל שדיה. נזכר בזאת עם המראה המדושן והשדיים הגדולים במשרד רו"ח בר-ששת שהיתה קוראת לו "אבנר" והוא לא יכול היה לתקן אותה בגלל שהתבייש ממנה ובגלל שחש מבוייש לתקן אותה אחרי ששבועות שהם עובדים ביחד ומידי יום היא נזקקה לשירותיו והיא עדיין לא יודעת את שמו.

העיניים כואבות והעפעפיים כבדים ודביקים.

הוא חוזר מהגוש הצהוב לעמדת הסידור הראשון. יש שתי עגלות מלאות. "צריך לעשות איזה סיבוב?" שואל לכאורה כדי שלא יצטרך לפרוק את העגלות ולמעשה כי הוא מרגיש צורך בכפרה על ההפסקה הארוכה. הוא לוקח את אחת העגלות ומתחיל להחזיר את הספרים למדפים של הסידור הראשון אבל מתחרט ומשיב אותה למקומה. היא מתנגשת בעגלה השניה. הוא מגלה שהעגלות נושקות זו לזו במין סימטריה אלכסונית. יש עוד מישהו שעובד כעת. הוא שמע את העגלה שלו. זאת שעובדת בדלפק אומרת את שמו "ראובן. יש פה מישהו שצריך עזרה. אתה יכול לעזור לו?" "כן." אומר ר.ו. בשקט ובחוסר-התלהבות כדי שאם היא מסוגלת להבחין שתבחין שהוא ממש לא אוהב שמנדבים אותו לעזור ושלא תרגיש שלא היסס להסכים בגלל שהוא מעודד כל יחס כלפיו. מישהו בדלפק מסתכל עליו ור.ו. מסתכל עליו בחזרה, במבט בטוח, למרות שלא יודע אם זה האיש שהוא צריך לעזור לו. מסתבר שלו, זה שהוא צריך לעזור לו זה מזרחי מחוספס למדי שאומר "אין לי משקפיים פה. קשה לי לראות." כשהוא רואה שר.ו. עוד עומד לידו, מפגין חוסר-התלהבות. העובדת בדלפק, רוסיה, עוד מביטה בו בהכרת תודה ועושה עצמה שהיא יודעת שזו טרחה רבה בשבילו - היא צריכה לדעת, הם פעם היו מחזירים ספרים ביחד, "באמת תודה, ראובן.". "מה זה? HF?" "כן.". ר.ו. הולך לפניו לגוש הירוק וכשנכנס אל בין העמודות מהצד של פינות הישיבה האישיות האיש מסמן לו בידו להיכנס מהצד השני ור.ו. הולך לשם במחשבה שהנה נתפס בחוסר-מיומנות ומגלה שאכן המספר של האיש יותר קרוב לצד השני. את הספר הראשון הוא מוצא מיד. את השני הוא מבקש ממנו להקריא לו את המספר וכשהאיש מקריא הוא מבין שאין לאיש בעיית ראייה חמורה שמונעת ממנו למצוא ספרים. הוא פשוט טיפש. הספר לא נמצא והוא מראה לו איפה שחסר הספר בתקווה שהאיש יהיה חכם דיו בשביל להבין שהספר לא שם. "יש באנגלית." אומר ר.ו. כשמבחין שיש אותו מספר בלי 1 בסוף (וזה אומר שזה אותו ספר באנגלית - המקור.). "לא. אני רוצה בעברית.". לא מסתכל על האיש כשמוצא את הספר הראשון וגם לא כשהוא מודיע שלא מצא את השני ומייחס זאת לעייפות, אבל לא מבטל את האפשרות שהוא פשוט לא יודע איך להתייחס אליו. "איפה זה GF?" "גוש צהוב.". האיש הולך אחריו כל הדרך חזרה ל”סידור ראשון“. כשהוא מתקרב לדלפק מנסה שלא תראה הרוסיה את מורת-רוחו כדי שלא תחשוב שהוא זועף במיוחד בשבילה, בשביל להראות לה שהוא זועף בגללה. האיש עוד מנדנד. "זה לא שם." ר.ו. מסתכל בדף ורואה שהוא מצביע על JF, ומבין שהאיש מאלה שמבלבלים בין G ל-J והם אלה שידיעת האנגלית שלהם היא בסיסית ביותר וספק אם כלל למדו את הא"ב. האיש פונה לספרנית בדלפק אחרי שהוא אומר "גוש אדום." ור.ו. מרגיש נעלב ללא-סיבה, כאילו אשמתו היא שהספרים של האיש לא נמצאים או שהוא קורא J כ-G. ר.ו. לוקח את הגוש הירוק כי יש לו אחריות עליו כי אתמול אסף הרבה ספרים ממנו שלא הספיקו להחזיר למדף. בהפסקה יבדוק אם יש תור ואם אין יצלם את כתביו. המקור נמצא יותר מידי ימים בתיק. הגיע הזמן להיפטר מזה. פותח את בלוק הכתיבה השחור ומגלה שבזה שכתב מתחת לשורות באותיות קטנות ודחס בכל עמוד כמה שיותר אמנם הקטין את מספר העמודים אבל זו תהיה אשליה רעה כי ההעתקה תהיה ממושכת יותר מזו המצופה מספירת העמודים. כתב היום מספיק. מנסה לעבוד כמה שיותר קשה, כמה שיותר מהר, כדי לא להשאיר זמן לכתיבה, כדי שהדעת לא תהיה לרגע פנויה.

קבוצה גדולה של סטודנטים נכנסת לספריה. שתי עובדות שעומדות ב”סידור ראשון “מביטות בתמיהה. "קייטנה?" "לא - הם גדולים.". הם מביטים בעיניים כלות בעמודות הספרים כאילו אין פלא גדול מזה בעולם כולו. בטעות, ר.ו. נכנס לעמודה שמסתיימת בChild Development- כדי להחזיר את Citizenship Studies כשהקבוצה הגדולה קרבה והוא זז לעמודה הנכונה כאילו כדי שיוכלו לעבור, כאילו מתיירא מהכמות. שומע קולות נשיים אומרים "מונופול" "אמנות" "תעשייה". מסדר עברי ולועזי באותו זמן ומתאר לעצמו שלו היה מישהו רואה ומבחין שזה מה שהוא עושה היה מתרשם מהתחכום, למרות שהאמת היא שהוא התחיל עם הלועזית לפני העברית בגלל שלא שם לב שיש לו כתבי-עת בעברית על העגלה וכעת לקראת הסוף האותיות האחרונות של כתבי-עת באנגלית סמוכות לאלה של העברית, כשהשביל חוצץ בינהן: לו היה מישהו רואה אותו ויודע כל זאת ודאי היה נראה נלעג. עובד ותיק שבדר"כ עובד בדלפק בא לעזור בפיזור הספרים בגוש הכחול. ר.ו. מבין שהוא בא כי הוא מיודד עם העובד החדש ולכן תוך שהוא מדבר איתו הבחין שיש הרבה ספרים לפזר וגם התעורר בו רצון לעזור כי הוא קרוב לעובד החדש. ר.ו. חושש שהוא יבחין בסידור יוצא הדופן שלו לכן מהר לוקח בשתי ידיים את כל הספרים בעברית כשנדמה לו שהוא מבחין שההוא שבא לעזור הבחין בסידור יוצא הדופן אבל הוא לא בטוח ויודע שזה עדיף על שהוא יבחין בסידור המוזר כי הוא עובד ותיק והיה יודע שאין זו דרך יעילה לפזר ספרים והיה יכול לחשוב שר.ו. תמיד נוהג כך כי מעולם לא בחן את האופן בו הוא מחזיר ספרים למדפים וסביר להניח שהיה אומר לו משהו כי לא פעם הוא אומר לו דברים בגלל שהוא עובד ותיק ממנו ובגלל שהוא ידידותי. מנסה לעבוד כמה שיותר קשה, כמה שיותר מהר, כדי לא להשאיר זמן לכתיבה, כדי שהדעת לא תהיה לרגע פנויה.

יוסי שולח מישהו לרחרח אחריו. "יש לך הרבה?" שומע ר.ו. מאחוריו כשהוא מעיין בעבודת מחקר על אמנות ופירסומות. מיד סוגר את החוברת אבל מבין שמאוחר מידי. לא ידע שזה אחד העובדים וסגר את החוברת בבהלה. הוא מתעשת. "די הרבה. אני יכול לגמור הכל.. תוך חצי שעה." "או קיי.". העובד הותיק עוד ליד העגלה, מחפש משהו, כביכול או שלא. מרגיש שהוא מסתכל על איך הוא מחזיר ספרים למדפים לכן מנסה לעבוד מהר אבל יודע שזה מלחיץ אותו ולכן מאט אותו, לכן מסדר כהרגלו אבל מרגיש שהסידור הרגיל שלו איטי לכן מנסה לסדר מהר, אבל עכשיו זה יוצא יותר לאט ממקודם כי הוא מנסה לא לעשות טעויות בגלל שמרגיש שהמעבר מהסידור הרגיל למהיר חד מידי - ואולי העובד הותיק יכול להבחין בטעויות.

הוא רואה מישהי נורא סקסית: בלונדה נמוכה מאוד שהשדיים שלה פורצים מבעד לחולצה כי המחשוף די גדול ורואים לה את החזייה-תכלת והוא לא יכול להסיר את המבט שלו מהשדיים, שקצת מרומזים מבעד לחזייה ואחרי שהוא אומר לה איפה למצוא“Journal of Science Economic” הוא ממהר לשירותים כי הוא פוחד שההשפעה שלה עליו תימוג. מתעלם מהריחות ומקולות החירבון שבתאים הסמוכים כשהוא פותח את כפתורי מכנסיו ומתיישב - נזכר שלאחרונה הגיע למסקנה שאוננות בתדירות נמוכה לא מספקת פחות מאוננות בתדירות גבוהה ומצא שלפעמים אף כמות הזרע גדולה יותר (לגבי כמות הזרע איננו בטוח כי מצא שלעיתים קיימת מידה של תלות בין כמות הזרע למידת הגירוי שמעורר מושא הגמירה - אם כי, כאמור, אין זו תלות הכרחית.). מנסה לאונן ולא מצליח לגמור כי הוא עצבני מידי בגלל שמנסה להיזכר מה בדיוק גירה אותו אצלה. השדיים. כמה ראה? די הרבה, אבל לא מספיק. מנסה להירגע. חושב על השדיים של קת'רינה. הם לא היו גדולים, הם לא היו מוצקים, אבל הם גירו. חושב על איך הרגיש אז. איך ראה את שניהם במראה כשהיא חשופת שד. איך פתח את רוכסן המכנסיים שלה. איך השדיים שלה היו תלויים מחוץ לחזייה. זה מגרה אבל לא מספיק. חבל שלא יותר ניסה לזיין אותה. הם היו כמו ילדים. חבל שלא ניסה לכפות עצמו עליה, אפילו במחיר שהיא תראה את הזין שלו שיש גדולים ממנו. והכתם במפשעה. הזכרונות ממנה כבר לא חיים. אולי לא רק בגלל שלא היו מספיק או שהם לא היו מספיק עזים. חושב על זו שהרגע ראה בספריה. חושב על עצמו כשהוא עומד מולה ומביט בשדיים שלה והזין שלו מתארך והיא לא יודעת את זה אבל אולי היא מרגישה (כשקת'רינה התגוששה איתו היא ודאי הרגישה). זה לא מספיק. מסתכל על הזין שלו וחושב שהוא לא כל כך קצר אבל הוא די דק. הצבעים של הזין בערך באמצע דומים לצבעים של העור שמעל הירכיים, נושק לשק האשכים. זה תמוה אבל יש בזה יופי. אולי מאיה היתה אוהבת את זה, מאיה אוהבת גבריות משונה. הוא יודע שלא יצליח לגמור והידיעה עושה את הגמירה לבלתי-אפשרית. צריך לחשוב על משהו ממש מגרה. זו מהפורנו. הבלונדה האמריקאית, המשוחררת. לא כשהיא מוצצת שני זיינים - למרות שהזיכרון הזה מוחשי יותר. כשיש לה זין בכוס והיא מתחננת “Do my ass please!” גומר. מרגיש הקלה כמו שהרבה זמן לא הרגיש אחרי אוננות. אולי בגלל שחשש שלא ייצא הרבה זרע וככל שיצא עוד הוקל לו עוד ועוד: על הריצפה יש לא מעט טיפות זרע והוא מרוצה מזה - גם כי זה אומר שזה היה נחוץ. כשהזין נכנס בתוך התחתונים הכחולים הם נמתחים וקצה הזין - הפטריה - לא נכנס. הוא יודע שיהיה אפשר להבחין בבליטה (ושגם המעט שפיך שנודף עלול לחלחל אל מבעד למכנסיים). אסור לו לחשוב על זה כי אז זה ימשיך. רואה במראה שיש שובל של שפיך על החולצה למטה, באופן שלא דומה למים שניתזו בטעות. אין אף אחד בשירותים. נעמד מול המייבש על קצות האצבעות מול האוטומאט לייבוש ידיים ומרגיש כמו מיסטר בין כי המייבש האוטומאטי ("ללא מגע יד") נפסק כל כמה שניות והוא מכה בו מלמטה ומתרומם עד שהוא מחשב שהפעולה דורשת מאמץ גדול יותר מהתועלת שבה. יוצא מהשירותים. נכנס לקומה. יודע שאסור לו להסתכל למטה אבל הוא חייב לדעת אם עדיין עומד לו. עדיין עומד לו. במכנסיים האלה מיד רואים בליטה. מכנסיים תפוחים שכאלה. אולי גם אם לא היה עומד לו אולי היו רואים - אבל עכשיו באמת עומד לו. מישהו גבוה מסתכל עליו ומחייך כשר.ו. מתקרב לעמדת הסידור הראשון. ר.ו. מבין שנכשל ומי יודע כמה אנשים הבחינו ולא היראו שום סימן שהבחינו?! כשהוא חוזר מישהי מראה לו את כף ידה. היא אומרת שרשמה שם מספר. רשומים שם כמה מספרים. זה מרתיע אבל הוא לא מראה את זה. הוא קורא B   ואומר "זה לא בקומה הזאת" היא מדברת על G. הוא מרגיש שהיא יפה כבר מרגע שהראתה לו את כף ידה. אולי כתיבת המספר על כף היד היתה מזימה, אולי היא מנסה להתחיל איתו? שומע את הרשרושים של יוסי ונחרד לרגע אבל יוסי לא מופיע.

בא מישהו ותיק ממנו ושואל "מה קרה שיש הרבה עבודה?" ר.ו. משיב "היה הרבה עבודה אתמול" ו"מישהו הוריד מדף שלם." והמישהו עושה כאילו הוא מבין ופולט "חנוכה" רק כדי שיוכל להמשיך בחייו. הוא עושה כאילו הוא מחפש ספר בזמן שהוא בודק את סידור הספרים על העגלה של ר.ו., כי ר.ו. השתהה ליד העגלה הרבה זמן והוא רוצה לבדוק אם ר.ו. בכלל עובד ואם הספרים קרובים במספרים והם אכן מאותו מדף. כשר.ו. מחזיר את HF 5760.50 A2 הוא כמעט מתנגש באיש עם מטלית. האיש מנקה את המדפים די ביסודיות - למרות שר.ו. יודע שהוא נמוך מידי בשביל לנקות את המדפים הגבוהים. הוא לוקח בחזרה את הספרים ששם לרגע על המדף כדי שהאיש יוכל לנקות שם אבל האיש לא שם לב. הוא כנראה ערבי. בעמודת הספרים הבאה שוב הוא רואה אותו ומחליט להתחרות מי יגמור ראשון. בעמודה הבאה האיש לא נמצא. מופיע מישהו עם מטלית מהכיוון השני. התחרות הסתיימה. בוחן מדף מתחת לספר שהוא מחזיר כי נדמה לו שראה HF 55 בין HF 50-ים. מעלה בדעתו שאם יעשה כך כל פעם שהוא מחזיר ספר זמן יקר יאבד - שמח שלא גילה את הספר שדימה שראה ומבטיח לעצמו לא להביט יותר מדף מתחת. כעת זה הכל הולך מהר, לא כמו שמקודם התעכב 40 דקות על הגוש הצהוב כשהיתה לו רק קומה וחצי לסדר: מבין שלמרות שכעת זה שתי קומות יש הרבה ספרים בכל עמודה, כך שההליכה מעמודה לעמודה מועטה ומירב הזמן הולך על הליכה. "תורת המימון" ((HG 4026 N25 רחוק מידי מהמיקום שלו. זה בHG 8080-. חבל שאנשים לא ימצאו את זה. זה ספר עבה עם שם כללי. לא בטוח שיוסי היה רוצה שיעשה את זה. יש זמן לסידור מדף וחבל לבזבז את הזמן של החזרת ספרים למדפים על סידור מדף: זה לרעת הסטודנטים. ספרים שלא במקום הם נדירים לעומת ספרים שמתמהמהים. הוא עושה את לעיתים נדירות. רואה ספר בשם "סוציולוגיה": הוא זוכר איפה זה צריך להיות ויודע שזה לא איפה שזה נמצא. זה ספר חדש וצבעוני. מרגיש שגם אותו הוא צריך להחזיר למקום. הוא לא חייב לעשות את זה. פעמיים רצוף - זה קורה לעיתים נדירות. לא זוכר למעשה מתי זה קרה פעם אחרונה. הרגשה טובה. הוא נזכר איך היה מספר לכולם שהוא הולך ללמוד סוציולוגיה, איך היה קשה לו להגיד Sociology  לנורבגית מברגן. גזר עיתון משמש כסימניה בתוך .HX 80.5 S20 כשהוא מנער את הספר כדי שייצא ממנו גזר העיתון גזר העיתון נושר על המדף. ר.ו. חושב להשאיר אותו על המדף עליו צנח כי נזכר באלה שעוברים עם מטלית בין המדפים והם ודאי יזרקו את זה לפח אבל במחשבה שניה מבין שהם עושים את זה לעיתים נדירות וגם "למה לא לחסוך להם ולזרוק את זה כבר עכשיו?" מחפש פח: הולך כמה שולחנות וזורק לפח כשלפני שהוא זורק הוא מביט בחטף בגזר העיתון ומבחין במודעות סקס. כשהוא חוזר לעגלה מבין שהאירוע האחרון גזל ממנו זמן רב מידי ואולי מוטב היה להשאיר את גזר העיתון בתוך הספר. יש כמה בלוקים של מדפים ריקים בעמודות שביןHM 136  ל HN 660A ולמרות שעד היום לא התפנה לחשוב לסיבה לכך (גם כי האמין שמחר המדפים האלה יהיו ריקים) הוא מנסה למצוא את הסיבה לכך ומגיע למסקנה שזה כך כדי שלא יהיו בלוקים של מדפים ריקים בסוף הגוש - שם זה יהיה בולט ולכן מכוער (גם כי זה עושה רושם שאין הרבה ספרים לספריה). מרגיש שיש דמוי-רווח בין הספרים במדף, שאיזה ספר נדחק לאחור ויצר את המרווח הזה. הספר של ש. אלוני נחבא מאחורי המדף ור.ו. מוצא אותו. הוא מסדר אותו במדף למרות שהוא שונא את הזונה השמאלנית ויש שם גם עותק גלוי; הקרסול שלו פוגע בשרפרף אחרי שהוא גומר לסדר את הספר במדף ובדרכו חזרה לעגלה לקחת ספרים. רואה את זאת שגרמה לו לגמור יוצאת מהספריה.

השיחה עם יוסי מטרידה אותו. הוא לא מבין למה היתה לו תחושה רעה בסופה.

העובד שהוא החליף עומד ליד” סידור הראשון“ בזמן שהוא מסדר ספרים. ר.ו. רוצה לומר לו שלום אבל לא מסוגל ומרגיש שבטעות נוצרת עוינות ומתחיל לחפש לה סיבות כדי שלא תהיה בטעות אבל דעתו מוסחת כשהוא שומע את הרשרושים של יוסי ונחרד לרגע אבל יוסי לא מופיע.

ר.ו. לוקח עגלה לסידור בגוש האדום: זו עגלה מאוד לא יציבה - היא מושכת אותו לכיוון אחד והוא צריך להסיע אותה לרוחב כדי להתקדם - זה מאוד מתסכל ומשווה לו מראה של אדם שממציא לעצמו מאמץ בלתי-רגיל כדי שיוכל להמציא לעצמו עוויות גוף ופנים מוזרות. הוא מעביר ספרים לצד שהיא נוטה אליו והיא עדיין לא יציבה. אחד העובדים מולו עם עגלה "קח רברס, רובן." "שיזדיין" רושם בראשו, "מאיפה בא לו ה'רובן' הזה?" ומחייך קלושות. הוא מגיע לעמודת הספרים הראשונה. בודק את הספרים בעגלה ומגלה שצריך להתקדם קצת. ר.ו. שוטח את העגלה לרוחב - כאילו לא בכוונה, מתוך רישול. הוא יודע שזה מפריע לסטודנטים לעבור. מפזר ספרים בגוש האדום. מרגיש שבחור שרואה אותו מחזיר ספרים בוחן אותו. ר.ו. מנסה להתעכב כמה שמעט זמן על כל החזרת ספר, להראות שהוא מיומן - אפילו במחיר שהבחור יחשוב שר.ו. רוצה למצוא חן בעיניו, בגלל שר.ו. חושב שהוא מעדיף גברים. מחזיר ספרים למדפים נמוכים כשהוא כורע על ברך ימין והספרים על ברך שמאל ("אז כך נוצר כתם לבנבן מביך על המכנסיים באיזור הברך" חושב.). כמעט נופלים לו הספרים מהברך בזמן שהוא מנסה לדחוף ספר עקשן לתוך מדף דחוס - הוא משתמש ביד שמאל אבל הספר ממשיך להתעקש אז אין לו ברירה והוא מטה ראשו לכיוון הספר ודוחף אותו באמצעותו פנימה בהצלחה. שולף מהמדף "המדינה לאפלטון" ומדפדף בו כי שמע עליו רבות. מגלה שיש נקודות דמיון רבות בינו ובין אפלטון וכשהוא ניגש להחזיר את הספר למקומו מגלה שבכלל הספר לא היה במקום - מקומו בכלל במדף שממול. לפני העמודה מ-JX1416 עד-JV1812 הוא עורם בין כפות ידיו בערך חצי מטר ספרים, בעובי בינוני, כמות בערך כפולה ממה שהוא רגיל, ובקושי מצליח להחזיק את זה וללכת עם זה בד בבד וכשהוא מחזיר ספר אחד הוא מגלה לידו במדף אחד שלא במקומו אז הוא הולך שני צעדים ימינה ומחזיר אותו תוך שהוא משגיח שהספרים שבידו לא יפלו ונופל מהמדף ספר לידו והוא מתכופף תוך שהוא משגיח שאף ספר שלו לא יפול ומחזיר אותו למדף ואחרי זה הכל הולך חלק והוא מצליח שאף ספר מאלה שהיו בין כפות ידיו לא יפול. העין מחפשת את המספר של המדף למעלה, הלב מקווה שהמספר של הספר ביד יהיה נמוך ממנו והלב מנצח. כשהוא מתכוף להחזיר את הספרQH 365 29 H45 . מרגיש שננעץ בישבנו משהו חד בפתאומיות אלימה, ללא הכנה מראש. הוא יודע שזה ספר מהעמודה ממול שהונח לרוחב בגלל שלא נכנס למדף ועדיין פולט "פאק" חרישי כדי שאם מישהו יסתכל זה יראה פחות מביך: "הוא השיב לתקרית הספר הסורר מנה אחת אפיים!" מישהו נמוך מאוד מסתכל מה יש לו ביד בזמן שהוא מסדר בגוש האדם. ר.ו. שואל אותו "מה אתה מחפש?" כדי לבדוק אם הוא עונה כמו גמד וחושב שזה היה יכול להיות סיפור נוגע ללב לו היה ידידו הטוב ביותר, מתאר לעצמו שהיה מתאר את שניהם הולכים יד ביד ברחוב – הוא והגמד. כשהחזיר ספר, בטעות גירד בידו את תחתית המדבקה שם רשום מספר שלא משמש אותו להחזרת הספרים ולכן מחליט שלא לשים אותו בעגלה ל"תיקוני מדבקה".

הוא צריך לצאת גם היום מוקדם יותר כדי שיספיק לכתוב כמה שיותר, אבל יודע שאם יחזור יותר מידי מוקדם אבא יום אחד ידבר על זה שהוא בקושי עובד 5 שעות ולמה הוא אומר שאין לו זמן לשחק טניס איתו - "שילך להזדיין!". הוא ייצא מוקדם. אולי יסע לעיר לצלם עותק של כתביו. צריך לזכור לרשום שמצא "שנתון תל-אביב" על מדף בעמודות של עד "רבעון לכלכלה" והבין שזה נפל מהמדף בצד שני לכן פשוט הניח את זה במדף שמקביל למדף בו מצא אותו במקום לעשות את הסיבוב לצד השני.

הוא שומע את יוסי מדבר בקול נוזף עם מישהו בטלפון, כאילו רימו אותו והוא מבקש מזה שהוא מדבר איתו לסדר את העניין, כי זה לא בעיה כזו גדולה. "הוא יצטרך להחזיר לנו 562 שקל!"

הוא חוזר לעמדת הסידור הראשון. שתי העגלות זו לצד זו, לאורך, כמו קרונות רכבת. מנסה להחזיר אותן למצב הקודם, שיהיו בסימטריה אלכסונית: זה לוקח יותר מידי זמן. מרגיש שמסתכלים עליו מהדלפק ומניח שהוא ודאי נראה מגוחך. הולך ליד הדלפק. הולך לעשות סידור מדף. אתמול הוא היה בעמודת המדפים הזו ולא זכר אם סידר כבר את המדף הזה אז הסתכל על המדף שממול ונזכר שכבר ראה את הספר השחור המרופט ושהמספר שלו היה JN 391.5. נתקל בספר שהוא נמנע שבועות רבים מלהתקל בו - "מלחמות הזרע", של רובין קוק. ספר שתמיד הרשים באותו בהקפיות שלו, בכך שהוא מנתח כל פעילות בין-מינית בפרספקטיבה ביולוגית-אבולוציונית תוך הדגמה יומיומיות של כל סוגיה בצורת סיפור. הוא אוהב לקרוא על זו שהלכה לסופר ודמיינה שהיא עושה סקס עם זו שמולה, שהיא רואה אותה ערומה. וגם את התיאוריה שצוואר הרחם של האשה הוא שטח אש - שם מתחרים בינהם הזרעים של הגברים השונים שהזריעו אותה לאחרונה. יפה מאוד. וגם הקטע על זה שכל אישה זונה במהותה – תעניק את הסיכוי להזריע אותה למרבה במחיר. אחרי שהוא סוגר את הספר ויוצא מעמודות המדפים הוא מרגיש שזה בסדר להסתכל על בחורות כאוביקטים מיניים ולכן עומד לו מנוכחות קלה ביותר של נשיות. הוא שונא את התחושה הזו. אולי הפעם זה בגלל שאונן אתמול במרווחי זמן גדולים מידי. אמנם אונן פעמיים, אבל פעם בצהריים ופעם לפנות בוקר - אבל בין הצהריים ללפנות בוקר הצטברו הרבה תאי זרע שעוד לא התחדשו - הגיע זמנם למות. אבל לא כעת.

עובדת רוסיה יוצאת מחדר הספרניות ושואלת את אחת העובדות "איך אומרים שקרובים לפסיכולוגיה.. משהו במקום קרובים... מילה יותר יפה..." "אההה.... סמוכים?" "לא, לא סמוכים... משהו יותר יפה.. שכנים..?" שכנים?" "אומרים שכנים?" "קרובי משפחה...? לא לא..." ר.ו. מבין שהרוסיה צריכה "נושקים" ומתפלא על הישראלית. נראה שזו המילה שהישראלית מחפשת כי היא עוד חושבת ולא נשארו עוד מילים. הוא רוצה לעזור לה כי זו עזרה כל כך פשוטה וקלה ומידית אבל הוא לא מצליח לפתוח את הפה. אם היה יכול זה היה יותר כדי להושיע אותה מאשר להעלות מניותיו, כי היא כבר בדרך חזרה לחדר ספרניות אחרי שהיא והישראלית יודעות שהיא לא מצאה את המילה שחיפשה. "רגע, רגע." ממלמלת בקול הישראלית. הרוסיה נעצרת ליד הדלת של חדר ספרניות. "נושקים. זו המילה." "כותבים?" מאייתת. אחרי שהרוסיה נכנסת לחדר ספרניות ר.ו. שומע את הישראלית "משיקים - מילה יותר טובה." ויודע שזו טעות. היא מצאה את המילה ואיבדה אותה - כך שחזרה למצב הקודם, לפני שמצאה אותה ובעצם מסתבר שתמיד היתה במצב הזה. מרגיש שצריך לשתות מים. מצטער שגם היום לא הביא בקבוק מים, אבל אולי זה לא נורא כי גם כשפעם הביא בקבוק מים לא השתמש בו כי היה נבוך למלאו במים מהקולר כי זה לוקח זמן ואנשים יכולים לחכות. יוצא דרך הדלת הצדדית. מישהי ממלאת בקבוק מים קטן בקולר ולר.ו. לא נעים לעמוד לידה. חוזר דרך הדלת הראשית, ל”סידור ראשון“. העובד החדש שואל אותו לדעתו על ציניות. ר.ו. אומר: "ציניות זה טקטיקה." "כן, טקטיקה." אומר העובד החדש ואומר שאם אתה לא ציני אתה רכרוכי. "מה אתה מתכוון ציניות?" ר.ו. מצטער ששאל. זו יכולה להשתמע כפלצפנות לשמה. אבל זה באמת לא ברור לו. "יחס קר? רציונלי?" "יש לי שניים שלושה חברים. ואם אני לא צריך מישהו אז אני לא חבר שלו." תועלתני. השיחה עם העובד מעלה את החשש שהכל תועלתני ושהוא משמש לתועלת שאר העובדים והם לא מדברים איתו בגלל נחמדות הדדית. רק אתמול הדריך אותו איך לסדר ספרים וכשסיים לא ידע בדיוק להמליץ לו על שיטה מהירה אז אמר "צריך להפעיל שיקול דעת." והועבד החדש גיחך ואמר "כן - צריך להפעיל הרבה שיקול דעת.." ר.ו. התכווץ כששמע את זה כי הוא התכוון ברצינות שקשה להחליט אם לשים את כל הספרים על העגלה ושם לסדר אותם או לסדר אותם כשהם עוד על המדף או לקחת אותם מהמדף ולסדר בערימות אנכיות על המדף. היה צריך להגיד שציניות זה אינסטרומנט ואז לא היתה מתעוררת שאלה חרישית לגבי המטרה. כן. עובדת מגיעה ור.ו. מרגיש רע עם זה שהוא לא יודע אם כשמישהו רק עכשיו בא לעבוד ורואה אותו ויודע שהוא קרוב לסוף המשמרת הוא מרגיש ששפר גורלו של ר.ו. משלו משום שיש להלה עוד הרבה לעבוד בעוד ר.ו. עוד מעט גומר - אולי זה רק נדמה לו שיכולים להרגיש כך כלפיו כי הוא לא זוכר שהוא מרגיש כך כלפיהם. אומר לה "היי" כמה שניות אחרי שהוא שומע את העגלה שלה מתקרבת ובגלל שהרגע מישהו יצא עם העגלה השלישית הוא בטוח שזו היא אבל אומר "היי" כשהיא בערך במרחק 10 מטר והוא אומר מהר מידי ומבין שסביר להניח שלא שמעה אותו ורק הבינה מתנודת הראש שלו שהוא מקבל את פניה או שאפילו זה לא והיא הניחה שהיוזמה היתה שלה (או: אך שלה) והוא הגיב לה (או: רק הגיב לה). לא פעם ראשונה שזה קורה לו וכל פעם הוא מקווה שזו תהיה האחרונה אבל הוא לא מצליח להגיד "היי" בזמן הנכון ובצליל חזק מספיק. מסדר עגלה ולוקח אותה לגוש הכחול. "פנים", "ערכים", "סטטוס" - כולם נמצאים באותה עמודה אבל הוא צריך להעביר את הא"ב בראשו כדי לדעת מה בא לפני מה - פ' ע' ס'. ס' הוא יודע שבאה אחרי נ' אבל רק כשהיא לבד: כשיש לו גם פ' וע' הוא חייב להעביר בראשו את כל הא"ב. רושם "אורבן לא מחזיר כרכים למדף לפי הסדר כי הוא ממש עייף.". מידי פעם מחזיר למקום כרך שמצא בכתב-העת הלא-נכון אבל זה רק אם זה אחד וזה נמצא במרחק הושטת יד.

בדרכו ל”סידור ראשון “כשהוא חוזר מהקולר הוא רואה בלונדה ממושקפת עם שדיים טובים עומדת ומתקתקת במחשב שמשמש לחיפוש בעמידה בלבד. הוא מביט על שרוכיו ומגלה שאינם שרוכים למרות שהניח שכבר שרך אותם מהבוקר. מישהי רוסיה שעובדת בדלפק מדברת בטלפון כי הבוס בישיבה. הוא שומע אותה אומרת "לפעמים הוא פשוט שותק שעות. קשה מאוד לדבר איתו. אני חושבת שיש לו איזו מחלת נפש." היא קמה ממושבה ומתקרבת אליו. הוא מתפלא שיש לה משהו להגיד לו. "יוסי קורא לך.". לוקחת ספרים מ"קומות אחרות" ושמה על העגלה - היא עולה לקומה 3. מתפלא שלא אמרה "רוצה לדבר איתך.". ר.ו. נכנס לחדר של יוסי. לא זכור לו שעשה לאחרונה משהו שיכול להרגיז את יוסי. "אורית אמרה שיש לה כאבים עזים בבטן ושהיא צריכה לעזוב." "אוקיי." "אז אתה תהיה פה לבד עד שעה 6." "אוקיי". "אין הרבה ספרים." "אבל יש אנשים." "יש, אבל לא הרבה. הספריה שקטה. תעשה כמה שאתה יכול.". נגמרה השיחה, צריך לצאת מהחדר. ר.ו. מחליט שהוא יעשה עבודה כמה שיותר טובה. טוב שאמר שיש אנשים בספריה, הוא חושב. אבל יודע שבדיעבד לא יידע להסביר "עומס": הרי במשרד שלו גם אז יהיה שקט ולא יהיה זכר להמולה בחוץ, לידיים ששולפות ספרים מהמדפים בקצב שעולה על הקצב בו הם חוזרים. מחכה לראות באיזו מהירות היא תחזור. אם היא תחזור מהר ועם עגלה מלאה אז הוא יירד לקומה 1 ואם היא לא תחזור מהר אז הוא ימשיך לחכות. הולך לשבת איפשהו בגוש הצהוב. יושב על שרפרף ומולו ספרים בסוציולוגיה באנגלית שלא נראים מספיק מעניינים בשביל לפתוח אותם. לא יכול היה להגיד לה שהוא יעשה את קומה 1 כשראה אותה פונה למעלית כי זה היה נראה כאילו הוא מנסה להפחית מעולה. שומע את צליל העגלה כשהיא נאבקת במעלית סרבנית ולבסוף בקול חריקה נדחפת פנימה, למעלה. הולך לפרוזדור שם המעלית ושם רואה שהמעלית נמצאת בקומה 3 והוא יודע שהיא תרד לקומה 2 ואחרי זה הוא "יתנדב" לעשות את הסיבוב הנותר - סיבוב בקומה. היא לא חוזרת אחרי כמות הזמן המקסימלית שהעריך שלוקח לקחת עגלה מקומה 3 והוא מבין שהיא עושה גם את קומה 1. היא חוזרת אחרי יותר מידי זמן וכנראה השתהתה שלא לצורך עבודה. הוא לא מראה סימן שהוא חושד בה אלא מיד ניגש לפרוק את העגלה שהביאה. "שומע את צליל העגלה כשהיא יוצאת מהמעלית" רושם בראשו. יורד בראשו. חושש לרשום שם, בפרוזדור. "שומע את צליל העגלה כשהיא נכנסת למעלית" הוא מנסה לזכור. שומע את הרשרושים של יוסי ונחרד לרגע אבל יוסי לא מופיע. אוסף ספרים מהשולחן המרוחק. שמח שאין הרבה ספרים אבל יודע שודאי החמיץ כמה. מנסה להיזכר במשפט ולא מצליח. אם זה מספיק חשוב הוא יזכר יותר מאוחר או שזה היה משפט כל כך ניואנסי עד שלא יזכר בו לעולם והוא ודאי המשפט שתמיד חיפש. במעלית הוא נזכר. "שומע את צליל העגלה כשהיא נכנסת למעלית.". משפט טוב שטוב שלא איבד אותו - אבל פחות חשוב משחשב כששכח. המדף ב”סידור ראשון “שלHE-HF  מלא לגמרי והוא מוכרח לשים ספרים גם במדף שמעליו. מחליט קודם כל להחזיר למדפים את הספרים האלה. הוא שם את כולם על שני צידי קומתה העליונה של העגלה. יודע שיוסי לא אוהב שעושים את זה אבל ככה נוח לעבוד. יוסי מעדיף שהספרים שלא נכנסים בקומה העליונה יהיו באמצעית. הוא רואה שאמנם יש מעט מאוד ספריHE  אבל יש הרבה מאוד ספריHF  ולא המספרים של כולם עוקבים. מחליט לא לסדר אותם: לא עכשיו ולא כשיגיע לגוש הירוק. ממילא כולם נמצאים באותה עמודת מדפים כך שאין צורך. בדרך לגוש הירוק הוא שומע "שששששש" מאחוריו ויש לו הרגשה שזה מופנה אליו, כלפי רעש העגלה. הוא ממשיך לנסוע ולא מביט לאחור. רק כשהוא מגיע למדפי HE שהם תחילת הגוש הירוק הוא מביט לאחור ורואה שמסתכלים עליו אבל גם שיש שתי בנות שמדברות. אולי זה הופנה כלפיהן? אבל אז ודאי היו משתתקות. יש בלגן טואלי באיזור של HF 5490. יש חורים בתוך המדפים. ר.ו. מתחיל לסדר ושם לב שיש גם ערימות של ספרים בצידי המדפים. הוא בוחן את אחת הערימות: היא לא מסודרת, כפי שחשש. יש די הרבה ערימות והן בערך בכמות שיש לו בעגלה. ר.ו. יודע שאם מחר יגיד ליוסי שהיה בלגן וגם אם ינסה לתארו יוסי לא יאמין או שלא ידע להעריך את מימדי הבלגן - בכל זאת הוא מתכוון להשקיע כמה שיהיה נחוץ בשביל שכל הספרים יהיו במקום. יש גם די הרבה ספרים שלא במקום: שרידים של נסיונות סטודנטים למזער את הנזק שרק העצימו אותו. עכשיו הוא מבין למה בזמן שאסף ספרים מהשולחנות, הערביות ההן שדיברו איתו אנגלית ובינהן דיברו ערבית לקח להן זמן עד שקיבלו החלטה אם לתת לו כמה ספרים ואם בכלל לתת לו - הן ידעו מה גדולה האדמה החרוכה שהשאירו אחריהן (זה היווה שיקול). מסתבר שהחורים במדפים לא חוסכים לו זמן כי הם חורים מלאכותיים - חורים שנוצרו כתוצאה מחיבור של חור לחור. כעבור שעה העגלה כמעט ריקה ועדיין יש חורים עצומים. ר.ו. מניח שאלה ספרים שכרגע משתמשים בהם, כמו שהוא נוהג לומר לסטודנטים שמחפשים ספר שלא נמצא במדף: "כנראה משתמשים בזה.". "לפחות ככה הזמן עובר מהר" רושם בראשו. מביט במדף שמעל מדפי הספרים ומגלה שתי ערימות מאונכות די גבוהות. אה, אלה יסתמו את החורים. שומע את הרשרושים של יוסי ונחרד לרגע אבל יוסי לא מופיע. מישהו נעמד לידו ולא זז. ר.ו. מרגיש לא בנוח ונעצר גם הוא כדי להדגיש את המבוכה, כדי שיהיה כל כך לא נעים עד שיהיה מוכרח להסתלק. הוא מבקש ממנו למצוא ספר שהמספר שלו רשום לו על דף. ר.ו. מוצא לו די מהר את הספר אבל לא זוכה להכרת תודה. הוא חושב שהערבים זונות בגלל שעשו לו כזו עבודה וגם בגלל שהם לא אומרים תודה. אז מה אם יש להם היום מבחן? שומע את הרשרושים של יוסי ונחרד לרגע אבל יוסי לא מופיע. בקצה מדף הוא מגלה HD:HD  שייך בכלל לגוש הצהוב והימצאותו בגוש הירוק מחרפנת מעט את ר.ו.. הוא יודע שצריך להימנע מלחשוב דברים רעים על אנשים כשאתה במחיצת אותם אנשים; אסור אפילו לחשוב שהם עלולים להוות סכנה לך, כמו אז ששדדו אותו ואת אחיו בדרך הביתה מגן סאקר, כשעוד בחגיגות המימונה בגן-סאקר הוא חשש מאותם אלה ששדדו אותם. "אסור לחשוב עליהם דברים (רעים) כי הם יכולים לתקוע בך סכין." רושם בראשו. הספרים האחרונים דווקא סותמים את החורים אבל בגלל שהמספרים לא עוקבים לוקח יותר זמן. אולי מוטב היה לסדר אותם לפני, בכל זאת. יש לו הרגשה שעברה שעה. הוא הולך לכיוון של הדלפק עד שהוא יכול להבחין בשעון בנקודה הזאת הוא חוזר אחורה ומשער שנראה מגוחך משום שהוא היחיד שעומד ועוד נעצר - ומבין שהיה יכול לראות את השעון לו היה פונה לצידה המזרחי של הקומה והיה מביט באלכסון - הראיה שלו מספיק טובה בשביל לקרוא את המחוגים. השעה 13:20. הוא לא זוכר בדיוק מתי התחיל אבל נדמה לו שזה היה 12:15. הוא מרגיש שצריך להירשם משהו על כל מה שקרה לו במדפים. הוא מרגיש שזה יהיה בלתי-נמנע להחסיר פרטים כדי שהתחביר ייצא הגיוני. שוקל לספר הכל במסה בשם "מסה על איך יש לטפל בהמונים". אולי בעצם זה לא התחביר שלא ייצא הגיוני. "משהו אחר... לא טוב להגיד שזה רצף המאורעות - זה נשמע בנלי מידי... משהו גדול... גדול יותר מהכל.. משהו שאי-אפשר לבטא במילים פשוטות... משהו שצריך להשתמש במטאפורות כדי לבטא אותו... משהו שאפילו המטאפורות שמבטאות אותו צריכות להיות ערפיליות... אה, לא משנה מה זה!" רושם בראשו. נזכר איך שרק הגיע לעבודה חשב שכולם שם מכירים את אבא ולכן הוא צריך להכיר אותם - שהרי הם שותפים בפרוטקציה. כשהוא מחזיר אתHF 5040.25 B20  מרגיש שמישהו מביט בו מאחורי גבו כשהוא מתכופף להרים ספרים מהקומה האמצעית, השניה של העגלה ומוכן שלא להיות מופתע כשיסוב אל בין העמודות וימצא אותו מול אפו לא יהיה מופתע, מוכן לגמרי לכל הפתעה. רואה דמויות זזות בין הספרים והמדפים, בצד השני של העמודה. נעצר, מתכופף מעט ומביט טוב אבל לא רואה שמישהו זז שם. רואה מישהו מתכופף לצידו ומשווה לעצמו ארשת פנים שקולה תוך ריכוז בהחזרת הספרים. האיש שמתכופף לא זז ונותר קפוא במקומו שניות ארוכות. ר.ו. לא מביט בו אבל יודע שהוא שם ומאמץ את מחשבתו כך שלאיש יהיה ידוע שהוא יודע שהוא שם. לא בטוח שהאיש שם. מביט אל האיש ורואה שרפרף אדום ומבין שזה האיש. שומע את הרשרושים של יוסי ונחרד לרגע אבל יוסי לא מופיע.

בגלל שבקושי ישן בלילה הוא מנמנם בשעת סידור מדף וחולם שיוסי תופס אותו מנמנם בשעת סידור מדף ונוגע בכתפו ואומר בקול רך: "זו רק ספריה, ידידי!" לפתע הוא מתעורר ומגלה שיוסי מעיף אותו לכל הרוחות. כעת הוא מבין למה השיחה עם יוסי עוררה בו תחושה רעה והתחושה כעת יותר ברורה ויותר חזקה והוא יודע שאסור לו להתעורר. הוא חולם חלום נוסף. הוא שוכר סבל לעבור איתו לרחוב יפו מרחוב קינג ג'ורג'. סבל רוסי. מבטא רוסי כבד. הסבל מתכופף לפניו וזוחל במעבר נמוך על המדרכה וראשו מתנגש בלוחות עץ. כשהסבל נעמד אחרי שעבר הוא מתקשה לעמוד ומתלונן על כך. ר.ו. עובר בקלות כי הוא מחזיק בידו את לוחות העץ באויר בעודו עובר, חושב שזה היה קל הרבה יותר לסבל לו היה עושה כמוהו. יש איש שמבקש מהם כסף בשביל לעבור לרחוב יפו. 30.30 ביחד, 15.15 בשביל כל אחד. ר.ו. לא רוצה לשלם כי שילם מראש בערך 150 שקל. הוא רוצה לרשום צ'ק על סך 15.15, מדפדף ומדפדף ולא מצליח למצוא איפה לרשום כי הדפים הישנים ישנים מידי והחדשים חדשים מידי. הסבל יושב לידו ליד השולחן עם אישתו וילד בזרועותיה. חושב שהסבל יודע יותר משהוא חושב שהוא יודע, או שלפחות יותר משהוא יכול להגיד שהוא יודע. נראה לו שהסבל איש טוב שסובל על לא-עוול בכפו אבל הוא לא יכול לוותר לו. אפילו צר לו עליו. הוא ממשיך לדפדף מקווה שהסבל יסכים לשלם, "לא אשלם עוד!" הוא אומר ומתחיל להבין שהחלום ארוך מידי ושהוא כרגע עובד והגיע הזמן להתעורר. מרגיש שיש הרבה. הוא מסתכל לימינו ורואה רגליים די קצרות. הוא מחכה שיזוזו אבל הן לא זזות. פוחד להרים את הראש כשהן לא זזות. יש תזוזה קלה אבל לשום כיוון מסויים. בסוף הוא מבין שזו פחדנות לא להרים את הראש והוא ודאי סתם פרנואיד ובמקרה הרע זה הספרן האמריקאי הנחמד שיושב בדלפק ורוצה לבקש ממנו לספור את מספר האנשים באולם ובמקרה הטוב זו סטודנטית כוסית שממש צריכה עזרה. "ראובן. ראובן. ראובן!" הוא מתעורר ומגלה שיוסי מעיף אותו לכל הרוחות. סופר כמה דפים מילא היום עד עכשיו - מגלה ש6- ונחרד מעט. היום ייקח קו 23. קו 23 מגיע כל 20 דקות: הוא יכול להספיק לזה של 14:00 - אם יאחר את זה של 14:00 יצטרך לחכות 20 דקות ולראות איך אלה שחיכה איתם נוסעים ורק הוא נשאר והשומרים כבר חושדים בו שהוא מחזיק מטען חבלה - את זה הוא לא רוצה. צריך להתחיל לזוז וכמה שיותר מהר.

הולך לחדר הספרניות להחליף דיסק. לא מחזיק את התיק על השולחן של הפקס כדי שלא להיות מעורב בעבודה של הספרניות ובגלל שנדמה לו שיש שם מישהי ואין לו מקום. הוא עושה כאילו התיק מונח על השולחן שליד ורק חציו באויר, אבל למעשה התיק כולו באויר והוא יודע שזה מסוכן כי הוא יכול ליפול אם יאבד לרגע תשומת לב אבל אסור לו להפריע לספרנית בצד. תוהה אם שמע כבר דוליטל היום.

 לא זוכר. נגמרו הסוללות והוא לא הולך לקנות חדשות. לא תישמע יותר מוסיקה היום. שמע מספיק להיום. נזכר במודעה שראה בעיתון על מכירת כרטיס מסך משומש, 16 מגה בייט. לא בטוח אם הוא צריך להחליף את הישן שעוד עובד. הוא לא יודע כמה מגה בייט יש לו, אם הכרטיס שלו פחות טוב מזה שמוצע למכירה. אולי לא כדאי. לא בטוח אם הוא צריך לכתוב שהגיבור שלו נזכר בספריה במודעה. אם זה יכול לקרות ואם כן - האם זה פרט ראוי לציון?

מניח את התיק בחזרה על הריצפה, על השטיח, בין שני השולחנות. חזק מידי, היה צריך להיפטר מזה, זה כבד מידי, אבל היה צריך להשגיח שזה לא יפול במטח כזה, דיסקים יכולים להישבר, אבל קשה לו להאמין שהדיסקמן יפגם אחרי שנפל מידיו כל כך הרבה פעמים, לפחות פעמיים זכורות היטב, כשמתקן הסוללות השבור והעדר הקפיץ מהווים הזכרה מתמדת.

נמרץ לקראת סוף העבודה, כאילו הרגע הגיע. כוחות חדשים. מרגיש יותר טוב מאשר קודם לפני - יותר רענן מאשר כשרק הגיע. העובד החדש שם לב לכך. לפני שהוא הולך הוא מתנדב לעשות גוש שר.ו. שוקל לעשות. "זה נתון לשיקול דעתך." ר.ו. אומר. "אתה עובד קשה היום, אני אקח את זה." העובד מרגיש שר.ו. היה רוצה לקחת את זה. "יש לו חשק לעבוד" ר.ו. רושם בראשו. נראה היה לו שה"נתון לשיקול דעתך" הובן ע"י העובד החדש. הוא בעצם ניסה לנתק את המעשה ממשמעות רגשית בין-אישית. אז כשאמר "נתון לשיקול דעתך." כשהסביר איך לסדר ספרים במדפים של ”סידור ראשון“ זה התקבל בגיחוך למרות שהיה רציני. הפעם זה היה במקום.

ר.ו. מניח את האצבע על נקודה בצידי הצוואר בה הוא יכול לחוש את עורקי הצוואר כדי למדוד את פעימות העורקים הוא לוחץ ומרפה לוחץ ומרפה

13:30 ר.ו. מתיישב על כיסאות הפלסטיק ללא משענת שמשמשים אנשים שלא מגיעים למדפים הגבוהים. הוא יושב שם עשר דקות ובוהה בספרים עד שהראיה מתערפלת והוא נרדם.

יעל עומדת ב”סידור ראשון“. הוא שואל אותה "יוסי נמצא" כי זה מה שהוא תמיד שואל אותה כשהוא רואה אותה. "כן." היא עונה ומחייכת. ר.ו. מבין ששאל אותה אם יוסי נמצא כי היא קרובה אליו ומבין שבכך שהוא שואל אותה אם יוסי נמצא מובחנת מידת קרבתה (ובחשש לשאול את שאר העובדים אם יוסי נמצא גם מובחנת מידת קרבתם).

13:30 ר.ו. לוקח את התיק, נכנס לשירותים. מסתכל בדלת הכחולה. מידי פעם העיניים נעצמות ובזמן שהוא בתא הוא בעיקר ישן למרות שכשהוא מתעורר הוא לא זוכר שישן. 

13:50 ר.ו. עושה אילו הוא מחפש ספר כשאצבעו מרפרפת מספר לספר לרוחב המדפים אבל זו דרכו לנסות לאסוף את מחשבותיו. לא מצליח.

14:00 ר.ו. יודע שעליו לעזוב. ליוסי לא יהיה נעים לקרוא לביטחון שישליכו אותו בכוח מחוץ לספריה. הוא עם עגלה והוא לא מחזיר אותה.

ר.ו. כעת לא יכול עוד להתחבט: הוא הולך לשתות קפה. "עכשיו יש זמן.". מוציא את הפנקס האפור ואת בלור הכתיבה השחור מהכיס ומניח אותם על השולחן מולו. מתעמק ב- 120mm*85שעל דף הכריכה. זה לא יוצא 100. זה יוצא 104. איך זה ייצא 100? 82*120 לא יוצא מספר שלם. 85*110 זה לא מספיק גדול. 125 זה חצי של 250, שחצי של 500, שחצי של 100. זהו. ככה הוא מגיע למאה. ה85- הופך ל80-. 125*80 - זה מה שהיה צריך להיות כתוב שם. אישה עם מטפחת לבנה כרוכה סביב ראשה, מעל גיל 30 אבל נראית יותר, עם נעלי ספורט לבנות וחזות אירופאית, לבושה בגדים בהירים, מתיישבת בשולחן ליד. "בבקשה, לא להסתכל." היא מבקשת בעצבנות. ר.ו. לא מסתכל לעברה. לפני זה ר.ו. ראה אותה כמעט צונחת כשהזמינה קפה וחשב שדמיין לכן לא הקדיש לזה מחשבה. "אני עוד מעט מתה." היא מסבירה. עוברת מקום.

מחפש שירותים. יש בקומה 3 שירותים טובים: הם הכי נקיים וגם לא-תפוסים וזה תמיד מפליא אותו בהתחשב בכך שמחוץ לשירותים הוא אף פעם לא יכול למצוא מקום ישיבה ושיש רק שני תאים ולא 3 כמו בקומות אחרות (אולי זה בגלל שזו קומת הכניסה ואין שם ספרים לכן אנשים לא מצפים שיהיה שירותים). הגלילים שם נוחים לתלישה - יש שלושה גלגלים קטנים בתא הימני ולא אחד גדול כמו שיש בקומה בתאים של קומה 2. יושב ובוהה במיכל הסנפל (שהוא סוג של צנצנת שהכילה משקה פינה-קולדה). משעה 3 עד 6. הוא בוחן את ה-S ואז את ה-N ואז את ה-A ואז את ה-P ואז את ה-L ואז את ה-E. כך שוב ושוב. חושב אם זה נכון מה שאמרו בטלויזיה שלאישה יש צורה של בקבוק. כי אם זה נכון - אז התשוקה שלו למשקה אולי גם היא לא צורך טבעי. מביט בצד האחורי של הפנקס השחור - הצד ממנו צריך להתחיל לכתוב באנגלית. “MINIBOOK”. משתומם על ש “MINI”תופס שני שליש מקום מ “BOOK”בעוד מספר האותיות זהה. מסביר לעצמו שזה בגלל ה”I” (היא רזה). "הוידויים" של ז'אן ז‘ק רוסו במדף מולו. הוא לוקח את הספר בידיו וקורא את אחרית הדבר ומגלה שזה כתוב בשפה ברורה וקולחת. הוא קורא את תחילת הפרק השישי שם יש ציטוט בלטינית של הורטיוס וכתוב בהערה למטה שרוסו שיבש את זה וחושב שגם לו זה ודאי קרה לא פעם אז אולי הוא לא כל כך גרוע. ואז הוא מרגיש שיש איזה משהו שהוא חייב לכתוב אבל לא זוכר מה. הוא פותח שוב את הפרק השישי וקורא על שרוסו כותב שקיבל מהאלים יותר משביקש והמחשבה לא מתעוררת שוב. הוא מנסה לקרוא את ההמשך ומגלה שהוא לא מסוגל לכן חוזר אחורה ושוב קורא את המשפט ומנסה להמשיך הלאה ולא יכול כך שוב שוב ושוב עד שמחליט לקרוא את אחרית הדבר. הוא קורא שוב את אחרית הדבר ואת הורטיוס שכתב שכל שביקש זה גן וכו' ונואש כשמשלים עם אובדנה של היקרה במחשבות. שומע את הקטע האחרון של המיסה שלפני הרקוויאם בדיסק. הקטע יפה ונוגה אבל הוא מתקשה להתרכז במוסיקה ולכן הוא מפסיק אותה ומחזיר לכיס את הדיסקמן. המסות של מונטין לא אמיתיות והוא כן אמיתי? קורא "כוח דמיוני שבימי נעוריי היה מקדים תמיד את המאורעות ועתה מפגר אחריהם ומביט רק לאחור..." אולי כל הפיסקה שלפני מיותרת? מה נחשב לטוב? מה נחשב לטוב? "האלים נתנו לי נחלה גדולה ממה שביקשתי." גדולה מידי? מוציא את הדיסקמן מהכיס ומגלה שהוא עצר אותו בקטע 4. בוחן את המספר 4. חושב שאם היו ל4- עוד 4 קוים לא היו קוים ריקים והוא היה 8. מעביר כמה שניות קדימה ובוחן את המספר 8. סופר את מספר הקוים שלו ומגלה שזה 7 ומחשב שאף-פעם לא יהיה חסר אותו מספר קוים שישנו.

יורד במדרגות הנעות אל עבר תחנת האוטובוס. ברחבת האוטובוסים הוא מרגיש שבחורות לוטשות בו עיניים: אולי הוא נראה טוב היום. הוא מרגיש שהן עוקבות אחרי כל תנועה שלו. הוא מרגיש שהן מרגישות שהוא תקני שהוא זכר שראוי להזדווג איתו כי הצאצאים לא יהיו בסכנה כשהוא אביהם. אם קו 9 יגיע הוא ייסע לקניון מהעיר בקו 31. מוצא עצמו שוב מחשב את את המרחק בין תחנת האוטובוסים היוצאים ותחנת האוטובוסים הנכנסים כדי שיוכל לשרטט בראשו את הארכטיקטורה שמעל התחנות. קו עשרים ושלוש מגיע בעשרים לשלוש. ר.ו. יורד במדרגות הנעות ורואה שקו 23 נמצא שם מתחיל לנסוע. הוא רץ אליו בתקווה שהנהג לא יהיה קורקטי (לא ימשיך לנסוע). הנהג פותח את הדלת וממשיך לנסוע - כדי שר.ו. יעשה כמו מקגיוור או מגנום. ר.ו. נרגש מזה שכושרו האתלטי מורגש והוא עולה לאוטובוס בזמן-שהוא-נוסע. שומע את נהג האוטובוס מדבר עם מישהו על הנוסעים "בבוקר הם ממהרים לעבודה - הם עצבניים. עכשיו הם עייפים מהעבודה - הם רגועים.". הוא מתיישב באמצע ליד החלון. רוצה להזות לרגע שהוא נפגש עם מאיה בעולם הבא ואומר לה: "זוכרת? כבר פעם ראשונה שנפגשנו אחרי שהתנשקנו לפני שנפרדנו ליבי ניבא לי בצער אך בודאות של ידיעה ודאית שלא ניפגש עוד. וגם אמרתי לך זאת.". הוא מגלה שרידים של דשא כשלא מצליח לגרד אדמה דביקה מהכתף הימנית ומשיר אותם מטה אל המושב תוך שהוא מודה למזלו הטוב על שיוסי לא הבחין בכך. הוא מבין שחשב לפני שעלה לאוטובוס שהוא אטרקטיבי כי לא העז לחשוב שהבחורות מביטות בו כי משהו לא בסדר איתו. הוא מביט אל רצפת האוטובוס. הוא מעלה מבטו מעלה ימינה עד שרואה שוקיים עבים ומבין שאין טעם לבחון פניה של אישה עם גוף כזה. הוא בודק אם התיק איתו. התיק איתו. נרדם. כשהאוטובוס נוסע בעלייה לרגע רואה טירה עם 4 צריחים מעל הבתים העלובים במזרח העיר ומרגיש שהוא לא חולם חרף חוסר הסבירות של התמונה. מביט במראה שמול הנהג ורואה שעיניו של הנהג נעוצות בו בחשד. בלונדה שואלת משהו את הנהג וכשהיא חוזרת למושבה ר.ו. מבחין שהיא לא יפה אבל היא בלונדה וצעירה ומכיוון שהנהג מזרחי או ערבי ודאי מצאה חן בעיניו ומרבית השיחה הקצרה בינהם הוא ניסה להתחיל איתה. "אדווה" "ספריה" "לא רושם": 3 מחשבות שהוא מחליט לא לרשום כי הוא יודע שאם לא יירשום הוא לא ישכח אותן כי הוא רשם הרבה היום ולא רוצה להוסיף לרשום וגם לא נעים לו להוציא את הפנקס וגם כי אלה המחשבות האחרונות ולכן יהיה מרוכז רק בהן וניסיון הזכירה יבטיח שלא יהיו עוד מחשבות כי הוא יודע שרק את אלה האחרונות הוא מסוגל לזכור בגלל שיש סף לזיכרון ולאלה הבאות לא יניח לעבור אותו. הוא חולם שהוא נוסע באוטובוס והאוטובוס עוצר בתחנה שלי בית חולים וכל הנוסעות יורדות והאוטובוס מתרוקן והוא שם לב שלכולן יש בטן גדולה בגודל זה או אחר והוא יודע שהן עומדות לעבור הפלה וכשהאוטובוס ממשיך לנסוע הוא נשאר לבד באוטובוס. עובר לשבת במושב המועדף עליו - מול הדלת בטור השמאלי של מושבים. בודק את פתחי המיזוג למעלה ומגלה שזורם קצת אויר אבל זה לא מספיק - על המושב חם. לא פעם ראשונה שהוא מגלה שחם במושב הזה. לא בדק מושבים אחרים כך שלא בטוח לגביהם - אבל פתח המיזוג נמצא בין המושבים שלו ואלה שלפנים ובגלל שזה המושב האחרון בטור המושבים שעד אמצע האוטובוס לא טרחו להתקין פתח איורור מיוחד לו. זה הגיוני. האוטובוס די ריק כך שהוא יכול לעבור למושב אחר ותוך-כדי לבדוק את אמיתות התיאוריה אבל הוא מרגיש שברגע שיקום מהמושב ילוו אותה זוגות עיניים שיעיקו מאוד וימנעו ממנו לפעול נכון ולהסיק את המסקנות הנכונות. פותח חלון למרות ששאר החלונות באוטובוס סגורים - עדות להקפדה על אפקטיביות מקסימלית של המיזוג של כל הנוסעים שנוכחים וגם אלה שהיו לפני (למרות שאבא אומר שצריך שייכנס קצת אויר וזה הגיוני - המזגן "ניזון" מאויר הוא "מעכל" אויר חם/קר ו"מקיא" אותו קר). חושב על זה שהתנועה של האויר החודר לאוטובוס כשהוא נוסע מהר משולה לתנועת הפנימית של מזגנים ולכן אין זה איורור בלתי ראוי. אבל נראה שמישהו קדימה-ימינה מגיב לפתיחת החלון באופן שחשש ממנו אבל היה מוכן לו - מבט חשדני-מתרעם כלפיו ללא-מילה. עושה כאילו הוא לא מבין מה האיש רוצה - ובעצם הוא באמת לא יכול להיות בטוח לגבי משמעות המבט. הוא לא מבין למה האוטובוס עוד לא עצר ליד כיכר ספרא ולמה הוא לא ראה את העיר העתיקה. מסתכל החוצה ורואה שהוא בשדרות אשכול ומבין שלקח בטעות את קו 9 וצפויה לו נסיעה איטית ומשעממת. מישהו מבוגר שהתיישב לידו בזמן שנמנם אומר משהו שנשמע כמו גרמנית אחרי שר.ו. מתעטש. ר.ו. לא מרגיש שיש לו די ביטחון-עצמי בשביל לבקש ממנו לתרגם לו את המכתבים. "וגם אין לו עותק טוב כי את העותק הטוב הוא שלח לזאת מהאינטרנט.". הוא רושם בראשו. איפה שבית הספר לתלמידי חו"ל עולות הרבה בחורות. מישהי עם הרבה ביטחון עצמי עושה “Oh man!” בכניסה לאוטובוס כשהיא מבחינה שהאוטובוס דחוס. כמעט כל אחת מהן נעצרת ליד התיק שהניח במושב לידו וממשיכה. לא נעצרות מספיק זמן כדי שייקח אליו את התיק ולא מתחילות את פעולת הישיבה. ר.ו. מרגיש שאנשים שעוברים מרגישים שהוא תופס יותר מידי מקום. הוא נשען עם ראשו וזרועותיו על המושב שלפניו וכך הוא תופס 4 מקומות כי אנשים לא יושבים במושבים שלפניו. מישהו חושב לשבת במושב לפניו ומתחרט. ר.ו. מגלה שבעצם הוא תופס 6 מושבים כי גם אלה שלפני אלה שלפניו פנויים כבר כמה תחנות. לפני שעולים בתחנה הבאה הוא לוקח את התיק ושם אותו על ברכיו. ילד ואיש רוסי מתיישבים במושב לפניו. רגע לפני שהם מתיישבים מרפקיו של ר.ו. עדיין שעונים על המושב שלפניו ונראה שהאבא חושש לשבת בעוד זה הילד שצריך לחשוש. הילד מסמן על ר.ו. באצבעו ור.ו. עושה כאילו איננו מבחין בכך למרות שהוא יודע שאסור להימנע ממחוות של ילדים ויש לשתף פעולה אחרת המבוכה תהיה גדולה יותר. האישה שהתיישב במושב לימין האיש בטור המושבים המקביל מדברת עם האיש איטלקית ור.ו. מבחין שיש לו מראה איטלקי ושגם הילד איטלקי "האוטובוס מתפרק!" אומר הילד והאצבע שלו כעת תלויה מצביעה אל נקודה שמחוץ לאוטובוס. לפניו מתיישבת מישהי כשעל עורפה שערות בלונד ופרופילה חטוב למדי. הוא היה רוצה לנשוף בעורפה כמו שהיה רוצה לעשות לבנות בתיכון וגם הוא רוצה לאחוז באצבעות הקטנות שמתופפות על ברכה וזו בזו למיקצב שירים ישראלים ברדיו. האצבעות הקטנות כל כך נחשקות. היא מסיטה ראשה מעט הצידה ועוד תנודה קלה והיא תוכל להבחין בזוית העין שמבטו שקוע כולו בקצוות השיער שמרפרפת על אוזנה ומבטיהם ייפגשו קמעה. האוטובוס עושה סיבוב חד והוא מבחין בעוד מתויי פניה אבל פוחד להסתכל כי כעת גם היא יכולה לראות אותו. מביט בה דרך חלון האוטובוס ויודע שבכך הוא לוקח סיכון אבל גם רואה שהיא מביטה החוצה ולא אל דמותו שאולי גם היא נשקפת וכעת בשמשההוא יכול להבחין שעצמות הלחיים שלה די מושלמות. הוא מרגיש שצריך לרשום את כל זה ומתפלא שאתמול לא היה צריך ולא בטוח שזה בגלל שלא ראה מישהי יפה כמוה - אבל ודאי ראה יפות שריגשו אותו - אבל מרגיש שבאמת הרבה זמן לא ראה מישהי כל כך יפה ועם זאת ישראלית. היא קמה ויוצאת מהדלת הקדמית. לא מצליח לראות אותה כי האוטובוס מיד נוסע והיא הלכה לכיוון הנגדי. מתיישב לידו גבר רחב-מימדים שמכווץ אותו בפינה כך שרגליו שעונות על הדופן. נעליו נאחזות בפס מתכת. רושם תיאור של המצב בו הוא מצוי. מחזיר את העט לכיס ומגלה שפספס - העט נפלה למטה. האיש בינתיים קם. זוג מדבר מאחוריו בקולניות. הוא מנסה למשוך את העט אליו מתחת למושב שמלפניו אבל היא לא שם. לפניו יושב ילד שהוא לא רוצה להפחיד אותו בתנועות חפוזות וגם לא רוצה לבקש ממנו לחפש את העט כדי שלא ייצא שהוא מעמיד עצמו כבעל זכות לתבוע ממנו דבר-מה משום שהוא מבוגר והוא ילד. המושבים לימינו פנויים והוא עובר לשם כשהוא מחליט שמשם יוכל לראות טוב יותר מתחת למושבים וגם שזה לא נורא שהזוג האמריקאי מאחור יחשוב שהוא עבר בגלל שהיא צוחקת בקול רם. הוא עדיין לא רואה את העט. הוא שומע פחות את האמריקאים. זו היתה עט טובה וזה יהיה חבל אם יאבד אותה. יש לו הרגשה שהוא יכול למצוא אותה אם יחפש מספיק טוב - לפני שהוא יורד. הילד יורד. יושב במושב איפה שהילד ישב. העט לא שם. מחפש בחריץ הצר שליד המושבים וגם שם זה לא נמצא. חושב שזה חבל שיצטרך לקנות עט חדשה - זו היתה עט טובה. מחליט למצוא את העט ויהי מה - לא ייתכן שהיא מחוץ לאוטובוס. הוא לא מביט במראה שמעל הנהג כדי לא לגלות שהוא מביט בחשדנות במעברו ממקום למקום. הזוג ששני מושבים מאחוריו יורד. הוא מיד מתיישב במקומם ומבחים שרק עוד אדם אחד יושב מאחור - בצד האחורי של האוטובוס. עושה עצמו כאילו לא איכפת לו שהאיש יכול להבחין בתנועותיו ולחשוב שאין בהן היגיון. מחפש בחריץ שליד המושבים מביט למטה - שם נמצאת העט. מצטער שמחר לא יוכל לבוא ולתאר.

בבית, לפני שנפטר מהתיק בחדר החשוך (בגלל שהתריסים מורדים) מבחין שהנורית של המסך מהבהבת מתחת למכסה הניילון. מוריד את השקית מעל המחשב ולוחץ על המתג הצר - הנורית עוד מהבהבת. בשניה שהיא לא מהבהבת לוחץ ואז היא לא מהבהבת יותר.

           הוא לא רואה את ספר התהילים הקטן שחיפש בבוקר על השידה שליד המחשב או על שולחן הטלויזיה. לא יכול לחשוב איפה לחפש שלא חיפש בבוקר. משלים עם האובדן מקווה שמישהו מצא אותו ומאחל למישהו הזה שיטב לו.

חלפו ימי עלומיו והנה קרבה ובאה הזיקנה. סימנה הראשון: דלילות השיער. אתמול כשהתרחץ אסף קווצות שיער רבות שדבקו גם לכף ידו. הוא מרגיש בידו שיש לו שיער על הגבה כשמשהו מפריע לו לראות. הוא לא מסוגל לתפוס את זה ביד אבל יודע שזה קיים ויודע מה זה. הוא ממשש את אחורי הקרקפת ובקושי מצליח לאסוף בידו קווצות שיער שכמעט נושרות לרצפה אבל כשהוא אוסף הוא מביט מקרוב ורואה שיש שם די הרבה ויודע שזה יוצא מהשורש ושיותר לא יצמח. הוא שוב ממשש את אחורי הקרקפת ומקווה שהוא יצטרך הפעם לתלוש שיער כדי שיוכל לאחזו מול עיניו ולהצטער אבל השיער פשוט מונח שם לחלוטין לא מחובר לקרקפת והוא כקופץ לרוחק שעוד מהפציע השחר ניצב הכן לרוץ מהר מאוד ולקפוץ את הקפיצה שכמותה לא נראתה והנה הסימן שמאשר לו להתחיל בריצה מבושש לבוא והשמש כבר שוקעת והוא בקושי רואה את המסלול והוא יודע שהקפיצה כבר לא תהיה גדולה כמו שיכולה היתה להיות כי הוא בקושי רואה את הקו שאחריו אסור לקפוץ וגם אם ממש-ממש-ממש ינסה לדייק סביר להניח שיפסול ועוד כמה דקות יהיה חושך מוחלט ובכלל לא יראה כלום וירוץ היישר לתוך ארגז חול שמבור יהיה לתהום ומאז ועד סוף ימי חייו יהיה כמטוס במינחת מטוסים שסובב לעד הלוך ושוב על מסלולי ההמראה מבלי שינתן לו האות להמריא. אבל מאז שהוא מקריח ממש בצורה רצינית ההורים נהיו סלחנים.

           הוא לא רואה שהוא מקריח: אם היה משתמש בשתי מראות היה רואה. הוא לא מעז לנסות עם שתי מראות. הוא נמנע מלהסתכל בראי בבוקר: כשהוא עושה אמבטיה גופו הערום נחשף במראה שמולו והוא לא יכול לעמוד בפיתוי לבחון את התקדמות ההקרחהאז הוא מטה את הראש הצידה ולא רואה קרחת ונרגע. הוא לא רואה את צידה האחורי של הפדחת. לא רואה רק יודע. הוא יודע שהוא מקריח רק בגלל שאחיו אמר לו. והידיעה הזו היא בשבילו כמו ידיעת קיומה של אנגולה. אבל הוא מרגיש. ועשרות לפעמים מאותשערות נופלות היישר לתוך כפות ידיו כשהוא מתרחץ. והוא גם יודע שאסור שיהיו לו בנות - כי אז הנכדים שלו יהיו קרחים. "תלתלי זהב" - זה מה שאמרה השכנה דורה על השיער שלו כשהיה קטן ובאמת כשהוא חושב על זה עכשיו היה לשיער אז גון בלונד כהה - "זהב". מגיע למסקנה שהפצע בפה זה בגלל שיותר מידי רשם לאחרונה כשמכסה העט בפיו: עליו לזכור להימנע מכך בפעמים הבאות שירשום למרות שהנטיה חזקה והרשימה לא מאפשרת לחשוב - כבר 3 ימים הפצע בפה מסרב להתרפא והסבל הזה מיותר. משחזר את אופן הכתיבה בספריה ומבחין שעל-אף שמכסה העט לא בפה בזמן שהוא רושם לאחר הכתיבה מכסה העט בפה לכמה שניות - כי הוא עובר דרך הפה (השיניים) לעט.

           אימא פותחת את הדלת ושמה צלחת עם אגסים. אגסים זה טעים אבל לא יותר מידי. יש יותר מידי אגסים על הצלחת. היא מספרת סיפור על מישהו מהעבודה או מאופרת סבון שראתה. אין לו כוח להקשיב והוא לא מקשיב אבל אוזנו נתפסת למה שהיא אומרת אחרי סוף הסיפור. "כמו שאתה אומר... לפעמים יש הרגשה..." הוא לא זוכר מתי דיבר איתה על זה וחושד בה שהיא מעיינת בכתביו. היא שואלת איך הוא מרגיש. הוא סיפר לה בבוקר שהוא חולה. הוא אומר "בסדר" נימוסי ורק אחרי שהיא הולכת הוא מבין שהיא ציפתה לתשובה כנה. לפני שבועיים גם היה חולה. הוא חושב שחלה שוב רק כדי שיוכל לכתוב על מה שהיה חסר לפני זה בכתביו. אמא קצת חוששת ממנו ומתייחסת אליו בזהירות שמחביאה חשדנות - כי היא מבינה אותו יותר מאבא.

           הוא רושם:

"ראובן ניחן בכושר המצאה כה גדול בכתיבת התסריט הרצוי לחייו עד כי נדמה היה שבאורח פלא ממש עשה ששערותיו ינשרו באלפים מידי שעה באותו בוקר חורפי של אמצע הסתיו. הנשירה באה בדיוק בעיתוי הנכון. תחילתו המבטיחה מירורים-עד-סוף-החיים של פרק זה ממשיכה סוף פרק ישן שכמעט ונשכח מחמת מיאוס במסכת חיים זו שהמחיזה לו נפשו ההוגה נמרצות פורענויות מענגות. אהההההה. עוד שערה ועוד שערה; על הכר על השידה ליד המיטה על הסדינים בתוך היד על העיניים הו - זה כבר ממש מפריע לראות! היד ממששת הקרקפת ומה שהיא מגלה זה דבר מלבד קרקפת. היד מגששת עוד חופרת בתוך העור ומתמלא דם. דם על הכר דם על השידה ליד המיטה דם על הסדינים דם בתוך היד דם בכל. לחוש את הדם הניגר בדממה בלא לראותו. הדם מפעפע פנימה מתחת לורידים. הרקמה התת-ורידית מדממת עוד דם ועוד דם ודבר מלבד דם."

היא באה לקחת את הצלחת. מתכופפת אליו. אומרת משהו על זה שהוא צריך לחפש עבודה במחשבים. הוא לא מוכן לשמוע. הספיקו לו הסירובים. הוא ממשיך בעבודה. סוף סוף הוא מצליח להתמיד בעבודה אז הוא לא מתכוון להפסיק ולא משנה מה תגיד. אבל היא ממשיכה. היא מציעה לפתוח עסק. משהו שקשור לגינון. זה נשמע לו אווילי לגמרי. הוא יודע שהכוונה שלה טובה אבל קשה לו לשמוע את זה והוא יכול להבין למה היא רוצה שימצא עבודה אחרת: אין עתיד בעבודה שלו. זו עבודה זמנית לפי הגדרה. לעולם לא יקודם וסביר להניח שגם לא יקבל העלאה במשכורת. וזו גם עבודה חלקית. אבל הוא לא מוכן אפילו לחשוב על האפשרות שלא ימשיך לעבוד שם. זה מחריד אותו. הוא מפסיק לדבר ומסתכל על מסך המחשב. היא יוצאת מהחדר. יש לו הרגשה שהיא מדברת איתו בגלל שהיא יודעת שאף אחד אחר לא מדבר איתו והוא יודע שאולי זו דווקא סיבה להיות נחמד אליה אבל כך הוא גם ישקע בתסבוכת של פתטיות הדדית שתחילתה באמפתיה וסופה באפאתיה. הוא יוצא לשירותים. באמבטיה מגלה את החשופית שאתמול חשב שהציל דבוקה מתה לאדן החלון. גופתה היא מזכרת מצערת. מצטער עליה. מבין שהיה מצטער פחות לולא גופתה היתה מרוטשת. כנראה שהיא בכל זאת לא עמידה במים או שמישהו פתח החלון וגופתה נחרכה - או שזו סיבת המוות והיא עמידה למים: יכול להיות שכל הלילה לא הצליחה לצאת בגלל שהמים הכבידו על תנועתה עד שלבסוף מישהו פתח את החלון וגאל אותה מיסוריה. הגוף שלה נראה צמוק כאילו איזה חומר עיכל אותו כנראה מים. כנראה מים. הוא חוזר לחדר.

במשך חצי שעה הוא מסתכל על מחוגי השעון ומגלה שזה בילוי הזמן המועדף עליו.

הוא מתכוון לבוא מחר לעבודה. הוא צריך לישון כעת הרבה גם ביום בשביל שיהיה עייף מרוב שינה ויוכל להירדם בלילה.

הוא צריך להתקשר לברר אם אפשר לשנות את הכתובת של המעטפה ששלח בדואר רשום לכתובת לא נכונה. הוא לא יכול להתקשר כי יש צפצופים קצרים שמסמלים הודעה במזכירה האלקטרונית ומונעים חיוג. ההודעה היא מאחותו בבוקר. בקול מנוזל שמנסה להיות עליז היא מאחלת לו מזל טוב. הוא יודע שהוא צריך למחוק את זה אבל יודע שזו תהיה פעולה אכזרית. הוא מניח את השפופרת על השולחן ומחכה לשמוע את הביפ. הוא לא שומע אז הוא מקרב את השפופרת לאוזן ושומע "מזל טוב". מנתק. ההודעה לא נמחקה. הוא מחכה שיעברו הצפצופים הקצרים שמונעים חיוג ואז הוא מתקשר לדואר במספר חינם (1-800) ואחרי שמיידעים אותו שאי אפשר לשנות כתובת הוא שואל "ואולי בכל זאת.. אם רשמתי 4 ספרות במקום 3?" "זה יישלח אליך בחזרה." הוא לא מאמין להאבל מבין שזו אפשרות סבירה. אז זו הוצאה כספית מיותרת במקרה הטוב אבל לפחות זה יהיה קיים גם בשבילו.

אחותו התקשרה אליו לבשר לו יומולדת שמח. הוא היה אדיש וקצת זועף והיא הבחינה בכך ושאלה "אתה כועס?" הוא רצה לשכוח מזה שהוא בן 24 והיא התקשרה במיוחד בשביל להזכיר לו. הוא ידע שאחרי זה הוא יתחרט שכך נהג אבל ידע שזו אסטרטגיה טובה כדי להבטיח שהיא לא תתקשר שוב בשנה הבאה.

נזכר בסתר איך בספריה בסתר הוא משלח מבטים חשקניים כלפי הכוסים הלמדניים וכשהראש מורם הוא מיד מסיט מביט ושלפעמים זה מאוחר מידי. וכמה שזה כואב אז.

מה שהוא צריך זה אקדח ואינסוף נשמות כדי שיוכל לירות בעצמו ולקום לתחייה כדי לירות בעצמו שוב - כך אינסוף פעמים. הוא רוצה לעשות מעשה שישים קץ לייסוריו. התאבדות תצער את אימא אבל הוא פשוט לא יכול יותר. אם אבא ימות יוכל להמשיך בחייו, אם אימא תמות יהיה קל למות. העט נופלת והוא מגיע להחלטה - הוא הולך לגבירה. "אני לא רוצה לחיות פה אף יום אחד נוסף." הוא רושם בראשו כשהוא יוצא. לפני שהוא יוצא הוא רושם:

"ר.ו. אוהב לבקר ב"סמטת המתאבדים". זו למעשה לא סמטה. זה פשוט נשמע טוב. זו גבירת הלילה שלנו. יש שם אנשים גם ביום. אלה אנשים שיש כוכבים בעלטה שלהם. אלה אנשים שהמוות נשקף לעינם בבירור רק כשהם מסתכלים כלפי מטה. ואפילו בליל ירח מלא הם אינם מביטים מעלה ולא מונים את שמות הכוכבים והגלקסיות הרחוקות. למה שיעשו זאת? הרי עלטה זו מאפילה על כל עלטות היקום."

רושם שמצא "שנתון תל-אביב" על מדף בעמודות של עד "רבעון לכלכלה" והבין שזה נפל מהמדף בצד שני לכן פשוט הניח את זה במדף שמקביל למדף בו מצא אותו במקום לעשות את סיבוב לצד השני.

"אמנות המחשבה" היה מעודד אותו. אלה היו מסות פילוסופיות שכתב לפני כשנתיים. אחרי שכתב את המסה האחרונה מספר 30 הרגיש שמיצה כל כוחותיו הנפשיים והשכליים. ולכן אם נותרה בו מעט אהבה-עצמית וגאווה במלאכת כפיו קריאה במסות היתה מעודדת אותו.

ר.ו. פותח את "אמנות המחשבה" באקראי. לא משנה איפה זה יהיה. הכל נראה מוכר מידי.

מסה 7 ההגיג הראשון בעמוד השני:

 "אין בכוחם של הבלי העולם לצערני." מה נורא-הוד ונפלא משפט זה! הלא אילוף הנפש אפשרי רק בסביבה אוטונומית ורק בכוחו של רצון חופשי להגדיר לברור ולתחם אוטונומיה ולהשיגה. לא הכל רלוונטי לנפש. הקיום נסבל רק בזכות הסלקציה שמבצע הרצון החופשי. ללא סלקציה הקיום כבד מנשוא."

           לא. זה רע מאוד. אין טעם לנסות להסביר לעצמו מה רע בזה. אבל זה פשוט רע מאוד. יש לזה הרגשה טפלה. הוא לא יכול לסבול את זה יותר. הוא לא יכול שזה יהיה יותר. זה רק גורם לו להרגיש יותר רע. הוא לא יכול לשרוף את זה. הוא משליך את "אמנות המחשבה" מחוץ לחלון.

באותו ערב משה לוי יצא מביתו כדי להתאבד. הוא מצא עותק שמצוייר עליו העתק מדוייק של דולר אחד. ר.ו. ברגע של ייאוש חושב כך: אם זה שווה משהו אז זה יכול להימדד רק בכסף ואם בכסף אז בדולרים ואם בדולרים אז בדולר אחד. משה לוי תמה למה אנשים אינם סקרנים לגבי ההעתק המושלם של דולר אחד. הוא לא הבין שזה סכום פעוט. הוא התחיל לקרוא והתרשם מהסגנון הגדול אך אין הדבר שיפר את מצב רוחו כלל וכלל. ההעתק המושלם של דולר שעל הכריכה יותר הרשים אותו.

ר.ו. בכוונה לובש חולצה מצחיקה. חולצה עם זברות לבנות על רקע צהוב.

איש זקן עם זקן לבן בתוך ענן:

"חשוב על כל הנשים שהחמצת - שרצו אותך ולא היו שלך בגלל שלא יזמת.

"אתה לא באמת מיוסר. אתה לא רוצה שיהיה לך טוב."

"אתה איש טיפש. מובן שאני רוצה שיהיה לי טוב!"

"אתה רוצה שיהיה לך טוב כי ייסורים ללא תקווה אינם ייסורים אלא תענוג ההלקאה העצמית."

"אני הסובייקט והאובייקט הוא המציאות אני לא חי במציאות נטולת חיצוניות."

"זה נכון רק בתיאוריה. אתה לא חי את התיאוריה הזו."

"אני מאמין במציאות הממשית ומאפשר לה להשפיע על מצב רוחי."

"לא משנה איך תקרא לזה.. מציאות חיצוניות ממשות.... מציאות-חיצונית מציאות-ממשית מציאות-חיצוני...... שיר מוות."

""החיים טובים רק בשביל המתים": שיר מוות."