פו

פו, או בגילומו הספרותי "פו", הולך לרחוב זמנהוף בתל אביב להחזיר את המשאבה שלקח לפני כמה חודשים. הוא שקוע במחשבות שליליות, תבוסתניות, משתקות ומנסה לשכנע את עצמו שהן לא אמיתיות. אבל לא ממש מצליח. הוא חושב "הם לא יקבלו את זה בחזרה" ומנסה לשנות את המחשבה ל"זה יהיה סגור, אז לא נורא." הוא נורא לא רוצה להיות מושפל, זה מפחיד אותו להיות מושפל. הוא שמע שזה דבר רע, למרות שהוא ממש לא מבין למה (הוא חושב על השורה מהשיר SOMEONE LIKE THE MOON  של פאלפ "though she really can't see why" כשהוא חושב על זה). הוא הולך ל"יד שרה", שכחתי לציין. אני, לא פו. פו היה מוכשר, או בגילומו הספרותי "פו".

אתה מבין, אני מין בנאדגם כזה שמשתעמם בקלות מכל דבר ומוצא עניין רק בתענוגות המיסתוריים של החיים. אבל מה הם "התענוגות המיסתוריים של החיים"? אני מניח שמדובר באותה "חריגה", שתמיד דיברתי עליה, אותה "טרנסטנדציה" בעברית, או משהו כזה, איך שמאייתים על זה. בקיצור, אותם רגעים שבהם אתה מוצא את עצמך על ספסל בשדירות רוטשילד, עוצר את הזמן, בשלווה מוחלטת, לא נותן לשום דבר באמת לטרוד את מנוחתך. אני מניח שזה העניין. אבל זה לא המצב שפו, או בגילומו הספרותי "פו", היה מצוי בו. הוא באמת היה משוכנע שזה לא יילך ולא משנה כמה יגיד לעצמו שזה יילך – זה לא יילך. המשאבה, אולי תוחזר, אבל כסף לא יינתן בעדה.

ואז הוא מגיע לשם והוא רואה שיש מישהי במסדרון שמוביל לשם והיא מדברת בפלפון, אז הוא עושה את עצמו שהוא טעה וניגש לבניין אחד, בתקווה שהיא תסתלק, אבל היא לא מסתלקת, להיפך, היא ממש סוקרת אותו מרגל ועד ראש~! הוא בטח נראה כמו מישהו מאוד מאוד חשוד וכעת הוא חייב להסתלק משם כמה שיותר מהר, אבל הוא יודע שאם יסתלק הוא רק ייראה חשוד יותר, אז הוא עושה את עצמו שלא איכפת לו לחזור למיסדרון ולהכנס לשם – כאילו באמת יש לו איזה עניין שם – אבל באמת יש לו איזה עניין שם, הוא צריך פאקינג להחזיר את המשאבה! והמבט שלה רק נהיה יותר ויותר בוחן וכבר ברור שרוב הקשב שלה נתון לו ולא לשיחת הטלפון, אבל הוא עובר לידה במהירות ונכנס פנימה, כשהוא מעמיד פנים שלא קרה דבר.

ובפנים, בניגוד לפעם שלקח את המשאבה, יש לקוחות שיושבים, ליד 3 פקידות/מתנדבות, אבל הוא מחליט שלא לשבת, כי אין לו באמת זמן לזה וגם הוא קולט באינטואיציה שבכל זאת יש אחת שיכולה לקבל אותו וגם יודע שהן מתנדבות אז הן בטח פחות קשוחות ואולי דווקא המראה האובד שלו יעמוד לטובתו בזו הפעם ואכן, מישהי שואלת אותו מה הוא צריך והוא מיד ניגש אליו ואומר "באתי להחזיר משאבה" כשעיניו נעוצות בשולחן אבל יש לה מין מחשוף כזה, שחושף הרבה יותר משהוא רוצה לראות והוא בכלל לא בקטע של מבוגרות, אז זה רק מלחיץ אותו יותר, אבל אם הוא לא יסתכל בכלל, אז זה יראה שהוא מפנה את הראש בצורה הפגנתית לכיוון אחר, כי הוא חייב להסתכל לשם כשהוא מדבר איתה, כדי לא להסתכל על הפנים ולמה היא בכלל עושה לו את זה כשהוא בסך הכל רוצה להחזיר את המשאבה?

ואז פו נשאל, בידידותיות שהוא לעולם לא יהיה מורגל לה, "אז למה מחזירים כל כך מהר?" "כי זה לא הלך" "אה... מסקנה: צריך לחזור להנקה", הוא מתעלם ומנסה לכחכך, אבל לא יוצא לו קול מהגרון אבל הוא בסך הכל מרוצה כי כבר לא היה סגור, מישהי קיבלה אותו וכעת היא מבקשת את הפרטים שלו, אז דברים מסתדרים, בניגוד לכל התחזיות השחורות ואולי אפילו יקבל החזר. היא שואלת אם הוא מעוניין לתרום "לפחות חלק מהסכום" ואז הוא מסמן על עצמו ואומר "אני רוצה שזה יחזור אלי" ורק בדיעבד מבין שאפשר להבין את זה כ"היי, אני המסכן האמיתי בסיפור הזה, אני לא צריך לתרום!" ומקווה שאיכשהו היא הבינה את זה ככה, כי החליטה מראש שהוא לא מתכוון לתרום. לא הפעם, לא בכלל, למרות שפעם שעברה כשהציעו לו את זה כשיחזיר הוא אמר "זו גם אפשרות", אבל הוא אמר את זה בשקר, רק בגלל שהרגיש שהוא צריך להגיד משהו, כדי שהשיחה לא תתקע, כן הוא נהיה "ממשיך השיחה" שהוא תמיד סלד ממנו ואז היא בודקת את הפרטים שלו ונראה שהיא לא מרוצה ממה שהיא רואה על המסך אז הוא לא מסוגל להתנגד ומביט גם ומנסה להבין ואז היא נראית מרוצה והיא שואלת מה פרטי הבנק שלו והוא מוסר את הפרטים של החשבון הישן, שעבר לחשבון חדש כי מניח שזה יגיע ממילא ואין לו כוח להתעסק בכל ענייני החשבונות האלה וגם לזכור חשבון חדש והוא ממתין שהיא תיתן לו קבלה והיא נותנת לו ופו נמלט משם, יחד עם "פו".

פו, המיסתורי. שום דבר לא מיסתורי. רציונליזם, מיסטיזם, משמשים בערבוביה. אין שום דבר שהיה אפשר לעשות שעוד לא נעשה. המוח הוא בליל ביצים שמטוגנות על אש קרה. פו, אין לך שום מקום למהר אליו. שום סיבה באמת להתעצבן. הכל מעצבן ומרגיע בדיוק באותה מידה. שום דבר לא קריטי באמת, שום דבר לא דורש ריפוי. הכל כאוב ורגוע בדיוק באותה מידה. אין שום סיבה להתרגש. באמת שאין.

המהפיכה של האבות היא המהפיכה הבאה והיא תהיה המהפיכה הגדולה מכולן, היא תהיה המהפיכה שבא יגידו כל הגברים בעולם, שנמאס להם להיות כלי מלחמה, כלי משאבים כספיים, להפנים את רגשותיהם עד שהם מתפוצצים, להעמיד פנים כל הזמן שהם הכי חזקים, כשבפנים הם מרוסקים, כמו כל בן-תמותה.