רב סרן א'

לרב-סרן א' היו כאבים עצומים, בישבן. בקורס הכנה, לא דיברו על זה. "דיברו על זה שזה יכול להיות לא נעים, אבל לא אמרו שזה יהיה לא נעים בישבן." חשב לעצמו סרן א'. האימונים היו מפרכים. גם המרחק מהאישה לא הועיל. סרן א' לא חשב שיוכל לצלוח, אבל גם ידע שהפעם הוא לא יכול למרוח.

כשאתה נאבק בדיכאון כ"כ הרבה שנים, כוחות הנפש שלך הולכים ומתמעטים. היכולת לכתוב רומאן, או סיפור קצר, או אפילו משפט שמביע משהו לא סיפורי, הולכת ונעלמת. וגם כשאתה כבר כותב משהו, אתה מרגיש צורך למחרת לעבור על זה שוב ושוב, כביכול כדי ללטש, למעשה כדי לרטש.

היא דיברה על דמיון מודרך והוא היה לגמרי בתוך זה. הוא לא האמין שלא עשה את זה עד היום בצורה שיטתית, אבל הבין שבעצם תמיד עשה את זה, רק שלא קרה לזה בשם הזה. הוא אהב לקרוא ולא להיקרא. הוא מהקוראים הסמויים, שיודעים הכי טוב מכולם ואף פעם לא כותבים.

לרב-סרן א' היה הרבה זמן פנוי מאז שהתגרש. הוא נכלא במעצר שווא לשלושה ימים וכתוצאה מכך הבוס פיטר אותו. הוא שילם את המזונות בזמן לשלושת ילדיו שלא ראה ולמרות זאת הלך וטפח לו חוב דמיוני אמיתי, בביטוח לאומי, שעבר להוצאה לפועל, למסלול המהיר האישי ואז זה נהיה רגשי.

"אבל זה", הוא חשב לעצמו, "זו הזדמנות אמיתית, זה סיכוי אמיתי לנקמה. נקמה יפה." הנקמה, היא המרפא הטוב ביותר לרגשות אשם ורב-סרן א' הרגיש הרבה רגשות אשמה. הוא כבר לא יכול היה לסבול את רגשות האשם. זה היה נורא. הוא היה מוכן לעשות, אבל הכל, כדי למנוע דמע ולו לרגע.

רב-סרן א' נולד מרוסק. לא היה רגע אחד בחייו שהיה שלם. אבל, הוא עטה על עצמו מסיכה. זו הייתה מסיכה בלתי-רצונית, ברוב הזמן. פשוט היה לו מראה כזה, קול כזה, טון דיבור, אינטונציה, הבעות פנים, ששידרו ביטחון, שליטה, סמכות. מסוג הדברים שאנשים אוהבים, כשזה אצל אחרים.

כל אישה שהריח, כן – הוא היה מריח אותן, שידרה לו הבטחה לעתיד טוב יותר. עוד לפני שהיה רואה את הפנים, רק כשהיה פוסע מאחוריהן, היה יודע "היא תהיה האישה שתיתן לי את השלווה". אבל זה לא ממש קרה. את הסקס הוא התחיל לשנוא ומימוש חזון "יזיזה לכל יום" רק השרה דיכאון.

היה נדרש תמרון מאוד עדין, בשביל (לא) לעשות את העבודה שלו כמו שצריך. זה היה צריך להיות שילוב מושלם של הסוואה, הולכת שולל והרבה מאוד עצלות, שמתחזה לחוסר-מוטיבציה. הוא החשיב את זה לאמנות גדולה וראה בו ממשיך דרכו של פרננדו פסואה, אחרי שנכשל בזאת בכתיבה.

"היה מעניין אותי לראות איך זה להיות אישה." אמר לחברו מאס. "איך זה להיות בתוך אישה?" "במובן מסויים, כן." "היית, לפחות 3 פעמים." "כן, אבל לא בדיוק זה." "אישה היא יצר, לכן נמשכים אליה, או נדחים מאוד. אישה היא ממילא בתוכך." "אני מתחיל לאהוב את הרעיון להיות בהריון."

רב-סרן א' רצה רק לעצום עיניים ולהירדם, אבל בכל פעם שעפעפיו שקעו לתוך ריסיו, מצא עצמו תוהה האם המחשבות שהוא חושב כעת הן המחשבות האחרונות של ערות, או המחשבות הראשונות של תרדמה וככל שחשב על זה יותר, הגיע למסקנה שאין כל כך הבדל, אבל לעזאזל עם ההרגל.

"אבל למה אתה צריך את זה בכלל? אתה יודע כמה זה קשה? אתה חושב שאתה מסוגל לזה? גברים מתים בקרב, נאנקים מכאבים בפציעות ספורט מזעזעות, אבל אתה באמת חושב, שאתה כגבר מסוגל לסבול את מה שנשים סובלות? היש דבר כואב יותר, מציר שאינו חדל עצב לבתר?"

אבל רב-סרן א' לא אמר נואש. הוא התייחס לזה כמשימה החשובה בחייו. הוא נבחר. היו הרבה מאוד מועמדים והוא נבחר. זה כנראה אומר משהו, גם אם הוא לא מאמין בעצמו. בכלל. הוא תמיד חשב שחייבת להיות סיבה לזה שדווקא הוא נבחר. הוא לא האמין באלוהים, אלא רק בקיום המשמים.

מוזיקה, אין לה כל משמעות, אם לא מרגישים אותה. אבל אין בזה שום דבר מיוחד. גם כשהחיים חולפים לנגד עיניך, מבלי שאתה חש כלפיהם דבר-מה, הם חיים חסרי-משמעות. ואם יש להם משמעות, היא בדר"כ גרועה מאוד. אבל היא יכולה להיות גם טובה, אם לא מחפשים כל סיבה.

רב-סרן א' הביט אל גגות הרעפים והמרפסות הצבעוניות. הוא חש את לחות החום מפעפעת בלחייו וחשב שזה אחד הבקרים העגומים בחייו. הוא ידע: בעוד מספר שנים יחשוב על הבוקר הזה, הנדיר, בו היה יכול לחרוג לרגע מהאנדרלמוסיה והוא ייחרט בזיכרונו כהתגלמות האומללות שבחיי הזוגיות.

הוא נהג לנתק עצמו מהסביבה, על מנת שיוכל להתרכז ביצירה. הוא הי"ל (היה יכול לשבת) שעות ו(לא) לבהות בשום-דבר, בזמן שהדירה שלו התמלאה מים ולכאורה לא היה איכפת לו מדבר, אבל למעשה הוא היה לב"ז (לגמרי בתוך זה). לא לאישה ולא לילדים, הייתה נגיעה למוזה של אלוהים.

"תלחץ. אתה לא לוחץ מספיק חזק... לחץ על הגז. אתה מסוגל." היה לוחש לעצמו בלהט, כשהיה נוהג בכביש המהיר וחש צורך בהתנגשות מכאיבה. אבל זה לא היה מגיע. זה רק היה מתקרב, אבל לא ממש מגיע. הוא היה כלוא. כלוא לחלוטין, במחשבה החלולה. עד שזה קרה וזה היה ממש נורא.

הוא רצה להיות הראשון שעושה דבר-מה. כמו הראשון שנחת על הירח. הוא רק לא חשב על זה שאת הראשונים זוכרים רק אם לא באו הרבה אחריהם, אבל אם באו הרבה לא ממש זוכרים אותם. כמו שאף אחד לא זוכר את הראשון שירד מ-10 שניות ב-100 מטר, אבל זוכרים את ההוא האחר.

וממש כמו בתחום הבישול, שבו רבות הנשים המבשלות, אך השפים הגדולים הם גברים, גם בתחום הלידות, נשים תמשכנה ללדת במספרים גדולים, אבל היולדים הגדולים יהיו גברים ואם תרצה למנות את 10 היולדים הגדולים בעולם, לא תכנס לרשימה אף לא אישה אחת. אודות זאת, לא טרח להגות.

דיכאון. מה זה אומר בכלל, שאין חשק לכלום, שאין שום מחשבה מעניינת במוח, שהדבר היחיד שאתה רוצה זה לעשות כמה שאפשר פחות ומתרגז שבכלל אתה צריך לעשות משהו. המוות, כבר מזמן לא כזה מעניין. החיים, מעולם לא עניינו. כל מה שנותר זה לזייף מאמץ, לנום ולדמיין שרץ.

"אתה חושב שהוא עשה צבא?" "כן, בטח. הוא לא היה מגיע לאן שהגיע, בלי לעשות צבא." "אנשים שעשו צבא, יש בהם משהו מיוחד." "הם מחושלים, מוכנים לחברה הישראלית." "שוחים כמו דג במים בחברה הישראלית." "הלוואי שהייתי עושה צבא." "אבל לא היית  מסוגל, השכחת? אתה הרי נבל."

התה, שאתה שותה, הוא לא מתבטא. תה. הרצונות, שהנדסת בעצמך, לעצמך, כל השנים, הם עפים עליך כבומרנג לרקה, כשהם כבר לא מתאימים למי שאתה. הגיע הזמן להיות מישהו אחר, מפחד הרבה פחות. הנח את הפחד מאחור. שום דבר לא השגת בזכות הפחד, רק למרות, מינוס הרעד.

הוא לפעמים זוכר את הימים כשעוד היו בו תשוקות, מלבד להרות. ההורות, היא שינתה אותו כליל. הוא כבר לא אותו אדם. הוא אדם לא סקרן. היו ימים שהוא רצה להרוות את התשוקות. ימים שבהם היה יכול בקלות להביא את עצמו למצב של שקיעה גמורה בבשר, אבל כבר מזמן שכל זה נגמר.

אבל כמו שאמרו הג'יזס אנד מארי ציין: "אם תברח, לאן תברח?" אין לו יותר לאן לברוח. הוא פעם חשב למכור הרבה ספרים, אבל מהר מאוד גילה שאין אדם אחד שמעוניין לקרוא מה שהוא כותב. כולל הוא עצמו. אין לאן לברוח. אין דבר שיש בו נחמה. האובססיה, היא כשלעצמה איננה אלא יגיעה.

מצמיד את הכוס לקיר ומאזין לשיחות של השכנים. מחפש למצוא חומרים מעניינים לכתיבה, אבל הכל כה משעמם לעומת החיים שלו, שהם מעניינים באופן מכעיס. הוא מעולם לא רצה חיים מעניינים. "שלאחרים יהיו חיים מעניינים, אני רק רוצה לכתוב על החיים המשעממים, כאלה שאותי מפעימים."

אבל הילדים, הם באים והם הולכים. הילדות שלו הייתה נעימה. נעימה מידי. הוא מעולם לא רצה לחזור אליה. אין באמת לאן לחזור. היא נמשכת ונמשכת. הוא לא מחכה להתבגר. כנראה שאין דבר כזה להתבגר. כשיש עוד ועוד דברים שאתה לא רוצה לעשות אבל חייב, עדיף כבר להיות ארנב.

 רב-סרן א' חושב על הילד שלו. אולי זו תהיה ילדה. האם היא תהיה מופתעת להגיח ממנו? האם זה יהיה לו מוזר שדבר-מה חי יגיח ממנו? ודאי שיהא זה מוזר. האם יתרגש יותר מכך, מאשר משהגיחה מאשתו? ודאי שיתרגש יותר. זה ממנו. זה רק שלו. וכל מזימה שתירקח, אולי בזו הפעם לא תצלח.

ברב-סרן א' היה אגור זעם עצור רב. הוא נהג לפזם לעצמו "I know all there is to know על הזעם העצור". הוא גר שנים רבות ברחוב ולמד למצוא בכל בריה ובכל חפץ, את החלקיק המסויים בו יכול היה למקד את זעמו. בכל דבר יש את זה. בייחוד בדברים שמתחזים לדברים, הם הכי לא תמימים.

כשהיה צעיר יותר, הלך לרופא המשפחה וביקש הפניה למעבדת השינה. הוא התלונן שקשה לו מאוד להירדם. הרופא שאל אם הוא נוחר. לא היה נעים לו להגיד שתמיד היה לבד ותמיד יהיה לבד, אז הוא המציא שבת-הזוג לא שמעה אותו נוחר והכל נגמר. היום הוא חושב שזה נכון, זה הכל הדיכאון.

בסופי השבוע היה קורא את כל מה שכתב במהלך השבוע וגילה שהוא מתמלא שנאה, בחילה וזעם. הוא כעס על עצמו, על שהעז לחשוב שיש בזה איזה ערך. זה הכל נראה לו גיבוב של מסכנות, קורבניות וכישרון מועט בכתיבה. "את מי זה מעניין בכלל הצלקות? והכי גרוע זה שהן מחורזות."

זה כיף לחזור לעבודה אחרי ה-fix. הכל מרגיש טוב יותר, במובן הרע יותר. ההרס העצמי, הוא תמיד מענג יותר מההתנהלות הבריאה, למה אי אפשר להמשיך את זה ליותר מידי זמן? הטוב, הוא ממילא אשליה. כמו הנצח. כמו הבריאות. אנחנו חולים, כל הזמן חולים, זו בעצם הסיבה העיקרית לזה שאנחנו מתים.

"מה זה שעובד אצלך כל הזמן שם? זה המוח שלך?" "אני לא יודע, זה לא מפסיק לעבוד, אבל אני לא רואה תוצאות" " אתה רק שוקע למחשבות יותר ויותר עגומות" "נראה לי שאיבדתי סופית את החשק לחיות" "אני לא זוכר שאי-פעם היה לך חשק כזה ואם היה לך זה היה סתם כדי לבעוט"

רב-סרן א' הרגיש מוכן. הוא עשה הרבה מאוד דימיון מודרך וגם ניסה להירגע באמצעות נשימות. הוא חיבר לעצמו אלקטרודות כשהרגיש צירים והרגיש שזה עובד ממש טוב. דעתו הוסחה לחלוטין מהכאב, כשהרגיש כאב במקום אחר. רק דבר אחד הוא לא הצליח להבין וזה איך זה קשור למין?

כשהגיע לבית-חולים אף אחד לא קיבל את פניו. למרות שהיה הראשון שעושה דבר כזה, התקשורת ממש לא התעניינה. היא לא הייתה נגד, זה פשוט נראה לה, לכאורה, מאוד לא מעניין כשגבר סוף סוף כורע ללדת. התקשורת, היא לא חופשית. היא מונעת מאינטרסים של אנשים מאוד מסויימים.

אבל את רב-סרן א' זה לא עניין. הוא רק רצה כבר לגמור עם זה. כל התהליך היה מיותר בעיניו. הוא הצטער שאי-אפשר היה לשנות את משך ההיריון מתשעה חודשים להרבה פחות. אבל המדענים הסבירו לו שאת החלק הזה הם לא הצליחו לשנות. כל השאר, עבד בצורה די שונה, אם כי גם דומה.

המשמורת והמזונות, הם דברים שבר-דעת לא יכול לקבל אותם כיום. עצם הרעיון שיכול להיות שלאדם אחד יש זכות גדולה יותר לילדיו, מאשר לאדם אחר, רק בגלל מה שיש לו בין הרגליים, זה דבר פסול מאוד בימינו. קשה מאוד להאמין, שהיו זמנים, שאושרם של אנשים, נקבע רק לפי המין.

הוא היה בטוח שהדיכאון יעבור, ככל שיבין שיש לו משמעות חדשה לחייו, אבל הדיכאון רק התגבר ככל שהזמן נקף. הוא הרגיש שהשדים של העבר הכריעו אותו. יותר מידי מילים קשות הוטחו לעברו כשהיה ילד ובשתי הפעמים שהיה בזוגיות וכעת זה כירסם בו עוד ועוד ולא יכול היה יותר בזה לעמוד.

אבל, הוא לא באמת היה מסוגל להתמיד בשום דבר. אפילו העצבות, שנדמה שקנתה לה אחיזת קבע בנפשו, הייתה מסתלקת כליל ברגע שהיה רואה את הילדים. רב-סרן א' רצה מזמן להפסיק עם הכל, מאחר שהבין שהחיים האלה לעולם לא יתנו לו את הסיפוקים שהנפש מדמה שבחיים אלה אפשריים.

אולם באופן אירוני, כל זה היה נגמר מאוד מזמן, אילו רק היה מנסה להמשיך. אבל בכל פעם שרצה להפסיק עם הכל, צץ משהו שחיבר אותו מחדש לקיום האומלל והוא לא היה מסוגל לפרוש. פעם זה היה צבי שדילג בין עצי הזית בעמק המצלמה בעת שהקנה היה עמוק בפיו ופעם זו הייתה פשוט איב.

הדם, לא היה נעים בהתחלה, אבל ככל שהתרגל אליו רצה לשחות בו יותר. זה הגיע למצב שלא היה מסוגל שלא להשרות עצמו בג'קוזי של דם, בכל בוקר. וזה היה טוב, כי זה גרם לו את הלידה לאהוב.

הנדודים. משה לא דיבר עם אלוהים 40 יום בהר סיני. הוא פשוט רצה לראות איך היהודים מסתדרים בלי מנהיג. אבל הם לא. "קשה מאוד כשאין מישהו שיגיד לך מה לעשות" חשב רב-סרן א' לעצמו "אז אתה חייב למצוא בתוך עצמך את ההנחיה." אבל רב-סרן א' לא היה משה, הוא בקושי היה הסנה.

יש לי משהו בקצות האצבעות, שאני רוצה לגרד אותו אבל לא יכול. חיווט מוחי. משהו במוח שחווט לא נכון וכעת יש בעיות. שנים ארוכות מידי של תבוסתנות, דיכאון, חוסר-ביטחון עצמי כרוני, חרדות מאנשים. דברים בסופו של דבר מפעפעים גם לכתיבה. אתה לא יכול להיות בכל חלש ורק בזה עש.

זה לא רע להרגיש רע, אבל למה להרגיש רע כשאפשר להרגיש טוב? רב-סרן א', היה טרוד במחשבה שאולי לשווא הרגיש כל הזמן כל כך רע עם עצמו. "אולי הרע איננו מחוייב המציאות." הוא קרא ספרים על המוח ובספרים האלה היה כתוב שלמוח יש נטייה הרסנית, אבל זה נראה לו סינית.

אבל כעת, הכל ישתנה. הוצאה לפועל לא יבואו לכאן יותר. הכל יהיה הרבה יותר סביר. דברים מוכרחים מתישהו להסתדר. לא יכול להיות שיהיה רק רע כל הזמן. אולי צריך פשוט לשאוף יותר אויר ולנשוף פחות. פעם מישהי אמרה שכתיבה כנה מסוכנת לנשמה, לפעמים נדמה לי שהיא צדקה.

רב-סרן א' לא הכיר בהתחלה את הילד שלו. היה נדמה לו שזה ילד של מישהו אחר. זה קורה לפעמים, כשלא מסוגלים להתרגש יותר, שהכל נראה לא שייך לנו. לפעמים הדבר הכי כואב זה להודות שאנחנו מרגישים משהו ואז אנחנו מגיעים למצב שלא מרגישים כלום וזה טוב שזה עמום.

הוא לא הבין הרבה במכוניות, או בבחורות, הוא רק ידע שהוא מרגיש טוב כשמפעמת בו תשוקה ופיעמה בו תשוקה בשני מקרים: כשכתב וכשזיין. השני היה בנלי מידי, לכן המעיט לעשותו. אבל הראשון, הוא תמיד חש שהוא עושה זאת בפעם הראשונה וזו המשמעות של הריגוש שבתשוקה.

כל השעות האלה מול מסך המחשב והאנשים האלה שרוצים מפות, שאתה לא ממש רוצה לספק. וכל פעם אתה מנסה לעשות את זה יותר ויותר גרוע ובודק "הם עדיין מרוצים? הם באמת עדיין מרוצים?" רק כדי לוודא שלמעשה אין שום משמעות לאיכות העבודה שלך, הם יקבלו בשמחה כל בדיחה.

הפייסבוק ממכר, כי הוא יוצר תחושה של תקשורת, שדברים באמת קורים בין אנשים ואלה הדברים האמיתיים, בשונה לחיים ה"אמיתיים", שם כולם מעמידי פנים. והמילים הכתובים. לא הכתובות. המילים, כשהן מוצגות בצורה העירומה שלהן, הכתובה, הן גורמות ל"תחושת כלבלב", רמייה, כזב.

המוזיקה, היא כבר לא באמת מסעירה. אין שם שום דבר שיכול להסתער. רב-סרן א' רק רצה להסתתר, הוא לא הרגיש טוב באור הזרקורים. אבל עדיין, היה לו רע מאוד באלמוניות שלו. אם רק היה אפשר להיות לא אלמוני וגם לא מפורסם, זה היה מושלם. אבל אין שום דבר כזה בעולם.

להיות נורמלי, זה משהו שתמיד רצה. "זה משהו". הסגנון הרטורי הזה, כשמילים מסויימות הופכות לאובייקט, היה שנוא עליו ביותר, אבל זה נהיה הסגנון שלו. לאחרונה התחיל לחשוב שאולי הוא צריך לתת לעולם לראות את עצמו המשוגע. אולי הם לא יבחינו שזה שיגעון, אולי הם יחשבו שזה שיגעון.

בירה, אלכוהול. וויסקי בעיקר. הוא הבין שהוא לא באמת צריך אותם. עצם השתייה נתנה אישרור להתנהגויות משוחררות יותר, שממילא היה מסוגל להן. זה רק הפך אותו למודע יותר לסירבול שלו, לאיטיות, לאירוניה הגדולה בכך שאדם ששאף לבטא את נימי נפשו הראשוניים ביותר, למעשה ויתר.

ועדיין, הוא היה צריך לעשות את המעשה. לא בשביל עצמו, לא בשביל אלוהים. לא בשביל אלוהים. אלוהים לא צריך את כל זה. אבל אם לא יעשה את זה, אף אחד לא יעשה את זה. יש דברים, לפעמים מגעילים, שחייבים לעשות אותם. לא, הם לא גורמים להרגשה טובה, אבל זו עדיין בגדר מידה טובה.

רב-סרן א' סיפר לכולם שהוא רוצה שלוות נפש, אבל הוא לא העז לומר שהוא בעצם רוצה למות. תמיד רצה למות, רק לא ידע איך להגיד את זה לאנשים. חיים מתוך פחד, רק בגלל שאתה לא מסוגל לעשות את הדבר היחיד שאתה רוצה לעשות, הם עדיין חיים. ואולי הם אפילו לא מאוד עלובים.

 הריפוי. הריפוי המתמשך. פצעים, שכל הזמן מתמגלים ולעולם לא מגלידים. הנפש, לעולם לא חסינה. תמיד יש איזה משהו, שמגרד איזה משהו, שמגרה איזה משהו. נשים, בלב הנשמה. פציעות, לאינספור. אם הייתה איזו דרך להימנע מפציעה, לפחות לכמה דקות, אולי אז השמש הייתה מפציעה. 

בזכות הרגליים, יכול היה להתנייד. הוא נהג לומר "הרגליים, הם הרכב שלי." והוא לא סתם אמר את זה. היו לו רגליים בעלי יכולת שינוע ומינוע גבוהות ביותר. הוא פשוט היה מניח את הגוף שלו על הרגליים והרגליים היו נושאות אותו למרחקים עצומים, במהירות אדירה, לפעמים גם יתר על המידה.

רב-סרן א' נכווה קשות. מהקשר הזוגי הראשון המשמעותי שלו. הוא יצא למלא דייטים. לפעמים כמה פעמים בשבוע. קיבל הרבה מאוד דחיות, אבל ידע, אם אפשר לדעת משהו, מתוך אינטואיציה, שהבאה תצטרך להיות בדמותה ובצלמה של הקודמת. כלומר, משתוקקת אליו ולעולם איננה שותקת.

מההרס, הוא העדיף להתעלם. אבל כעת, לאחרונה, התחיל לחשוב שדווקא את ההרס חיפש. יותר מאשר את התשוקה אליו. כי התשוקה אליו, היא תמוהה, סתומה, מעידה על משהו בזוי ביותר בנפש המשתוקקת אליו, אבל הבוז, השיטנה, העלבון המר והצורב שחש מעצם נוכחותה, אה, זוהי אמיתה!

משהו, שיתניע את ה-אנומליה. המוזה הבוגדנית. היא לא צריכה שקט, היא בעצמה מדירת שלוה. בו' אחת. מתוך עצמך, אתה לא יכול לנער את עצמך, להפר את השקט שאתה אוהב. אתה צריך שיכפו את זה עליך. המוזה הבוגדנית, היא צריכה להיות אישה. כלומר, זה עדיף. רק ככה, זה יכול להציף.

רב-סרן א' שכב על החוף ואז נכנס למים. הוא שקל להניח את התיק תלוי על "שיפוד" בגדר המציל, אבל החליט בסופו של דבר להניח אותו על החול, מכוסה במגבת. ככה, יחידי על החוף. הוא העמיק לתוך הים כשמבטו נשוא אל החוף, תחילה חושש שיבזז, בהמשך מקווה שיקחו הכל, אין מה לבזבז.

הוא היה אב מנוכר. הוא היה מביט בילדים שחולפים ברחוב ובהוריהם המודאגים הצמודים להם, מלווים אותם לבית הספר והיה מתמלא ניכור עז. הוא לא הבין מה יכול לגרום לאדם להרגיש קירבה לילדיו. ילדיו היו זרים לו ממש כמו שזר לו כל אדם אחר, ממש כמו רגשותיו ולאחות לא ניתן השבר.

שתי הנטיות הנוגדות: להתמיד במוכר, כדי להירגע ולחפש אתגרים אינטלקטואלים, כדי לא להשתעמם, הרכיבו את נפשו אל רב-סרן א'. הוא יכול היה לרבוץ שעות מול שמיים ריקים מעננים ומאידך, היה משתעמם עד כדי רצון לבקע את גולגולתו, כשהיה צריך להקשיב ולא ידע איך להגיב.

"האם אתה זוכר את הזמן שבו חשבת שאתה יודע משהו שאתה לא באמת יודע?" "אני זוכר, זה לא היה כל כך מזמן." "ומה אתה חושב היום?" "אני לא חושב שאני יודע הרבה, או משהו בכלל." "יש משהו לדעת?" "לא ממש, אני רק ממתין, ממשיך להיות זמין, אולי מתישהו זה יייראה אמין."

רב-סרן א', הרגיש את זה מבעבע בתוכו, הרגיש שזה רוצה לנבוע מתוכו, אבל לא ידע איך להוציא את זה, איך לתת לזה לצאת מתוכו, לאוויר העולם, במנותק ממנו (אבל עדיין מחובר אליו מאוד), לקבל את הזהות שלו, את היישות שלו, את השחרור מההגנה שלו, בתוכו ואולי זה ימית אותו.

אין שום דבר נרפה במבט שלו. זה בסך הכל מבט של אדם שהובס, של אדם שהיה מוטב לו כלל להרים מבט, אבל בכל זאת הוא עושה זאת, רק בשביל לא לבייש את הזולת. אם היה יכול, היה מתאדה באוויר, אבל למצער, הוא לא יכול להרשות לעצמו. הוא לא לבד, אבל לפחות זה לא לעד.

הכבוד. הכבוד האבוד. הרצון להיות נאמן לעצמך, לשמור על שארית של זהות עצמית, כל אלה היו בעוכריו. תמיד רצה להיות סופר גדול, אבל מעולם לא היה מסוגל להצניע את האגו. תמיד האגו היה שם ומנע ממנו להיות סופר גדול. אז כל מה שעשה זה פשוט לכתוב עוד ועוד מילים, לטבוע במילים.

הילדות לא הייתה זיכרון רחוק. הילדות הייתה איתו. מעולם לא באמת התבגר. רק היה מסוגל מידי פעם לעשות קצת הצגות, לשחק בכאילו, להעמיד פנים שהוא אדם בוגר. אבל בעצם, הוא נשאר אותו ילד שהיה מעדיף למות בצורה אכזרית, מאשר להיות זה שכולם רואים אותו מבעד לעינית.

שום דבר שהכתיבה יכולה להסוות. אין עוצמה. רק חולש. חולש שנעים להתעטף בו, כשלא מחשיבים רחמים עצמיים לדבר רע. היקום האינסופי כולו הוביל לרגע הזה. אין שום דבר שיכול לגרום יותר לפגיעה אנושה. התשוקה שבהכלה, אין בעצם מילויה כדי להקנות שלווה, רק עוד ועוד מלחמה.

"איזה מין גבר הוא הגבר הזה שלך? Not much of a man! מה הוא עושה בשבילך, איך הוא מפנק אותך, האם בכלל איכפת לו ממך? את צריכה להחליף אותו בגבר אחר, כמוני למשל... לי תמיד איכפת מהנשים שלי, ייאמר לזכותי, אפילו כשאחת מהן כבר לא איתי, היא פרשה לה ליקום נצחי."

שום דבר לא באמת חשוב. שום דבר לא היה חשוב. שום דבר לא באמת חשוב. שום דבר לא היה חשוב. כשהמוח מתרכז רק בדבר אחד אתה מרגיש הנאה. כשהמוח מתפרש על הרבה תחומים, אתה מרגיש מבוכה. שום דבר לא באמת חשוב, שום דבר לא יהיה חשוב, שום דבר לא היה חשוב.

לרב-סרן א' הייתה חשובה מאוד הרווחה הנפשית שלו. הוא עשה הכל כדי להימצא במצב TOP-NOTCH  אבל לפעמים זה פשוט לא הסתדר, לא משנה מה הוא עשה. היום שבו פגש את הסרנית א' היה אחד הימים האלה. "הלוואי שזה לא היה קורה" אמר לפסיכיאטר שלו, "חבל שזה לא המקרה."

מקור השיגעון בתחושה שמשהו לא בסדר כשרוצים למות כל הזמן. רב-סרן א' לא הבין את זה. המוח שלו גרם לו לנסות את הדברים כפי שהוא חושב שצריך לתפוס אותם. הנחת היסוד שלו הייתה שהמהות שלו שגויה, שהמחשבה שלו לקויה, שהנפש שלו רצוצה מפאת היגון והסבל מביא הדיכאון.

רב-סרן א' היה גבר גבה-קומה, רחב כתפיים, בעל צוואר שמנוני ובלורית בלונדית. הוא נפטר בנסיבות טבעיות באפריל של שנה שעברה. אני שאלתי את שמו ודמותו, כבסיס לטקסט אותו אני כותב בפורמט של 3 שורות לכל פיסקה כשבמשפט האחרון חרוז, אפילו במחיר שזה נראה חפוז.

רב-סרן א' לא ידע את מי לרצוח קודם. ברגע אחד, של הארה עזה, התחוורה לו הסיבה לבושה העצומה, העמוקה. הוא בסך הכל רצה מאוד לבצע מעשים ברוטליים, סדיסטים, באנשים אחרים, ללא כל סיבה, אבל היה לו מין מבנה נפשי כזה, שאיפשר לו להסתיר את זה, גם מעצמו, אבל הבושה.

סרנית ב' הגיע בזמן הכי לא נכון, בדיוק כשהתחיל להשלים עם זה שהחיבור שלו למציאות הולך ומתרופף ואין לו שום בעיה עם זה. היא הייתה שם בשביל להזכיר לו שבכל פעם שניסה לחיות את העולם שלהם, זה נגמר רע מאוד. כמו אותה פעם כשהתחתן והביא ילדים, אה, זה היה כה משמים.

סרנית ב' הייתה האישה שהוא לא יכול היה לסבול, אבל בכל זאת היה צריך. היא הייתה מזוכיזם צרוף בשבילו והוא לא היה מזוכיסט, הוא פשוט רצה קצת להרגיש משהו ולא היה איכפת לו שזה כואב וכאב ממישהו שאתה מכיר כל כך טוב, זה כאב מוכר, ואם זה מוכר זה בכל זאת לא כל כך זר.

הכל מעורפל, דהוי, שום דבר לא באמת ברור, הזיכרון גם הוא עמום, אולי זה מהדחקה, אולי משכחה, אולי מכאב גדול מידי, אולי בגלל אובדן הכוחות, אולי בגלל שהצלילות רק מביאה יגון, אבל ברור ששום דבר כבר לא יהיה חד-משמעי, כל דבר הוא רב-משמעות, לפעמים זה גורם לרצות למות.

"ג'ון? זה השם שלך, ג'ון?" "לא, זה כבר לא השם שלי. פעם היה לי שם כזה. היום זה סתם שם עברי." "עמרי? עמרי-ג'ון?" "משהו בסגנון." "רוצה לישון?" "סתם בדיכאון." "אני לא מצליחה להבין אותך בשיט ואני אוהבת את זה." "אני מבין אותך טוב מידי וזה מחליא אותי. אולי לא תשני איתי?"

סרנית ב' הרגישה שהתשוקה ביניהם גבוהה מידי אז היא החליטה למתן אותה. "זה לא טוב שאנשים משתוקקים ככה זה לזה" פיזמה לעצמה במקלחת, שיר בלחן לא ידוע. היא החליטה לצנן את ההתלהבות שלו ממנו, באמצעות הרעפת מתנות. סרן א' שנא מתנות, זה יותר מידי הזכיר נשכחות.

רב-סרן א' התגעגע לאלכוהול הטוב. יותר מידי אלכוהול רע גמע לאחרונה. היה פעם איזה וויסקי. אבל הוא לא זוכר שמו. הוא רק זוכר: "היה פעם איזה וויסקי". לוויסקי הזה היה את הטעם הזה שגורם לו להרגיש שיש עוד בשביל מה לחיות, שאולי לא הכל מדכא וחסר תקווה והייאוש הוא נדלה.

אתה יוצא מעוד בית שאתה לא זוכר איך הגעת אליו. אתה רק זוכר שממש היית צריך את זה ולא רצית להישאר לישון ודווקא אהבת את הרעיון שהכל נורא מתורבת רגע לפני שכל היצרים החייתיים מתעוררים, אבל כשאתה שם אתה לא יכול להרגיש יותר בודד ואולי זה בכלל צריך אותך לעודד.

הלידה, מתרחשת כשאתה הכי פחות מצפה לה. ברגע שנדמה לך שאתה כבר לא יכול יותר, היא מגיעה. כנראה הנפש צריכה את זה, ממש להידרדר לתהום. במצבים רגילים, זה לא קורה. אתה יכול לחיות מיליוני שנים וזה לא יקרה. רב-סרן א' ראה את הראש המבצבץ ואז גם הופיע הבכי המתפרץ.

אבל הוא ידע, כשזה יגיע, הוא לא יידע שזה מגיע. הוא חי בעידן הפייסבוק, בעידן שבו הדבר היחיד שנחשב זה לחשוב כמו ההמון, לחיות כמו ההמון, להתנהג כמו ההמון. אבל הוא לא רצה להיות ההמון. הוא רצה להיות הוא. גבר שיולד, מיילד, נולד, מוליד, הוליד, יוליד, נולד, נולד, נולד, נולד.

כשהיא הגיחה, הוא לא היה בטוח שזאת היא, הוא רק ידע שהדמעות האלה בעיניים שלו, ממש לא רצוניות, אבל מה כבר החשיבות של מה רצוני ומה לא? במהלך הזה חופש הרצון מאבד ממשמעותו וגם האותנטיות וגם האפשרות להנאה כלשהי, כל מה שנשאר זה להישמר מהתבוסה, רק קמעה.

להפסיק. להפסיק רגע. לחשוב על זה כל זה. מוכרחה להיות דרך לגרום לכל להיפסק. הדברים נמשכים, כבר יותר מידי ימים. אילו רק הייתה דרך, לגרום לכל להיפסק, זה היה יכול להיות ממש נפלא. זה שהדברים נמשכים, זה לא מעיד על בריאות או חיים, זה רק מעיד שאין כוחות נגדיים.

"אני בכלל לא מאמין בגבולות, בהגדרות, בשום דבר שיכול להגביל את רוח האדם, לכמת אותה, להגדיר אותה באיזה אופן, אתה מבין?" "כן." "אני במקרה נמצא במין תפקיד זה, שזה מה שאני עושה כל היום, לאנשים ממין זכר, רק בגלל שהם נולדו קצת יותר מידי מאוחר והכל כבר נגמר."

"אתה זוכר כשכתבת ספרות... ממש ממש גרועה?" אני עדיין כותב ספרות, ממש ממש גרועה." "כן, אבל כעת יש לך יומרות. אתה קורא ספרים. קראת נבוקוב, גוגול, דוסטויבסקי, גוגול, קצת המינגווי וסול בלו." "אז מה? לכתיבה שלי מעולם לא היה  קשר להשכלה או מיומנות, תמיד אהבתי אוננות."

הלידה לקחה הרבה מאוד זמן. כמה שבועות למעשה. אבל רב-סרן א' היה רגוע מאוד. הוא תמיד היה רגוע במצבים כאלה, שידע שהוא מחכה לדבר-מה שהוא מעוניין בו. הדברים שגרמו לו לייסורים היו הדברים שהיו טבועים באי-משמעות, אי-משמעות אחת גדולה, או הבלות, הבל הבלים מארץ הבלות.

הכאבים, היו בלתי-נסבלים. אבל המוח, מתישהו הוא לא מאפשר להרגיש סבל גבוה מידי, הוא גורם לך להרגיש שהסבל שהוא בעל מינון זהה לחלוטין לסבל שהיה לפניו, פתאום יורד ברמתו והופך להיות נסבל. נסבל עד כדי כך, שהוא מתחזה לאושר והאושר הזה הוא אושר אמיתי, כי הוא יחסי.

הדם, נדם. הדם הוא הגאולה. הגאולה, היא לא דרך הביבים, היא גם לא דרך הקלידים. האמת, היא לא באמת אפשרית. הקונספט שגוי. אין צורך בגאולה. הכלא היחיד הוא הכלא שהסביבה סוגרת אותנו בתוכו. אפשר להנהן, להניד ראש, לקפוץ פעמיים במקום, אבל בנו לשטויות האלה אין מקום.

הדם, זרם די הרבה ממנו, בזמן הלידה וגם לפניה. רב-סרן א' לא אהב דם, אבל הוא למד לאהוב אותו, כמו שלמד לאהוב הרבה דברים אחרים. למשל: אבוקדו וטונה. לפעמים הנפש מרמה אותנו שמה שאנחנו אוהבים זה מה שאנחנו באמת, אבל האמת היא שרק השינוי הוא התבנית של האמת.

כשסרנית ב' שמעה שרב-סרן א' עומד ללדת היא מאוד לא אהבה את זה. היא חשבה שרק נשים צריכות ללדת. היא חשבה שזה מפר את האיזון בטבע ומעל הכל – את התשוקה המינית. אם גברים יעשו בדיוק מה שנשים עושות ונשים תעשנה בדיוק מה שגברים עושים, האם אז לא יכחדו המינים?

רב-סרן א' אהב את זה. לא בגלל ששילם הרבה יותר מידי מזונות והילדים בכלל לא היו אצלו, רק בגלל תסקיר שקר של פקידת סעד ותלונת שווא שהמשטרה כלל לא טרחה לבדוק את אמיתותה. הוא אהב את זה, כי הוא הבין שהכל קרה כפי שקרה, בדיוק כדי להגיע לזה, שהתרחיש מושלם כפי שזה.

לירות בכדור הפורח, זה מה שהיצטוונו לעשות. זהיה מין משחק כזה, של שנות ה-50. היה לי אקדח, שהיה גם מנורה. גיליתי את זה רק אחרי שיריתי. כשהכדור-פורח ירד נמוך יריתי. אבל לא פגעתי. מישהו אחר פגע. היו הרבה חורים, אבל אף אחד מהם לא שלי. אבל בדר"כ החורים הם לא שלי.

חוסר-הרגיעה. זה כנראה כבר לנצח. היה איזה רגע שהרגיעה הייתה אפשרית, אבל הרגע הזה חלף. פעם, היה אפשר לשמוע מוזיקה וממש להינות ממנה, לחוש אותה בורידיך, אבל הרגע הזה חלף. זה כנראה כבר לנצח. האדם הוא לא טבולה ראסה. דברים קורים, חלקים מצערים, לעולם לא נגמרים.

רב-סרן א' היה, כמו כל בני-האדם, אובססיבי בנוגע לעצמו. יש כאלה שמתקשים להודות בכך ולכן הם מסווים זאת. יש כאלה שעושים זאת באמצעות דאגה, אמיתית או לכאורית, לאחר. יש כאלה שעושים זאת, באמצעות סמים או משקאות משכרים, לפעמים אפילו הורגים עצמם תוך כדי, לעיתים לא בכדי.

אבל הימים האלה מאחוריו. "אתה מבין? אין הרבה דברים שאני יכול לעשות." "אתה יכול לעשות הרבה, הרבה דברים." "באמת שלא." הימים האלה כבר נגמרו. הימים היפים. כל מה שנשאר זה לגמוע את החיים מכל הימים הרעים, להינות מהמזוכיזם בשניה של הקום, להינות מהרוע עד תום.

אבל היו ימים שזה נראה כמו ימים מאושרים, כשהיה אפשר לזייף בצילומים, הבעות פנים שמחות, מרוצות, נינוחות, טבעיות לחלוטין. כמובן שזה היה גרוע יותר מהמצב כיום. האשליה, היא תמיד רעה, תמיד אמרת את זה לעצמך, האינך זוכר? מה אמרת אז? זה היה מזמן? אז לא היית נחפז.

פילוסופיה. רב-סרן א' אהב לברוח אליה, אבל לפעמים פשוט לא היה מסוגל. וכשברח אליה, זה לא היה פילוסופיה מהסוג הבאמת עמוק, של השפה, של המהות, זו הייתה פילוסופיה של MAKE BELIEVE, רק לנסות לראות איך לראות את הדברים לא קבועים, משתנים, קצת יותר אפשריים.

הטביעה, היא הייתה חייבת להגיע. אי-אפשר להישאר לאורך זמן מעל פני המים. מתישהו, היא תגיע. לא, זו לא התביעה. התביעה, היא כבר חלק משיגרה. אפשר להתרגש, מכל דבר אפשר להתרגש, אבל זה כבר כואב להתרגש, עדיף לטבוע, להתרגש זה שוחק, זה לא פאן כמו האש.

האורות, הם כבים מיד אחרי שהם נדלקים. זה הטבע שלהם. הם לא מכירים משהו אחר. רדפתי אחריהם, אבל הם ברחו בדיוק במהירות בה רדפתי אחריהם. כשהפסקתי לרדוף, הם הפסיקו לנוע, אבל גם זה לא ממש עזר. מה שגרוע זה שהם קיימים האורות, אילו רק היה ניתן את הכל לכבות.

המרחק, הוא לא קריטי. עדיף להיות רחוק. להיות קרוב זה תמיד חיסרון. לשמור את הרגשות שלך לעצמך ולשחק איתם. רב-סרן א' ידע לשחק עם הרגשות של עצמו, להפיק מהם דברים יותר טובים. סרטר צדק, עצם קיום הזולת הוא הגהינום. אבל הוא גם טעה בדבר, הזולת גרוע יותר כשהוא מדבר.

אתה רוצה ללכת? אתה לא רוצה ללכת. אתה רוצה להישאר. אתה צריך לגמוע זאת, עד תום. אתה חייב לגמוע זאת, עד תום. אין משהו אחר. אין משהו אחר. אתה יכול רק להישאר פה ולגמוע זאת, עד תום. אם תלך, רק תרגיש צער. אם תישאר, תוכל להתעטף בצער. התעטפות זה טוב, גם התכסות.

הסרנית ב' לא הרגישה שרב-סרן א' אהוב. היא אהבה את השימוש בהטיית הפועל הנסבלת, אבל בשביל רב-סרן א' היא הייתה בלתי-נסבלת. לא הטיית הפועל, אלא היא. היא הפריעה לו. בכל פעם שחשב לתקוע כדור בראש, היא הייתה שם. לפעמים הצטער שהמחסנית שלו ריקה, כדי שלא תירה.

רב-סרן א' הביט בראי ולא האמין שזו הדמות שנשקפה אליו. הוא לא הבין מאיפה הגיע הגוף הצר הזה והראש הגדול. זה לגמרי לא היה הוא. משהו קרה לו. הוא היה חסון, שרירי, אתלט, עם ראש במידות סבירות. מה שהיה שם, זה היה סוג של מפלצת. משהו רע מאוד קרה. אולי זה לא קרה.

העיניים, בהקו מיובש. השיער השחור, הקוצני, היה נראה לסבי. החזות הכללית שידרה עוינות. הפנים הזיעו. האישונים הלכו וגדלו, עם כל מילה שאמרה. סרנית ב' נורא כעסה והחליטה להשמיד את העולם. רב-סרן א' ידע שאם לא יהרוג אותה היא תהרוג אותו ושהחור בכדור-פורח לא היה שלו.

הוא מחכה למטה כבר מ-7 בערב, עם הסקודה ראפיד השחורה שלו. כבר 7 ו-10 והיא לא יורדת. את הילדה הוא יכול לקבל עד 7 ונרשם לו איחור. הוא יודע שהיא תרד עצבנית מאוד, אז גם הוא עצבני. הוא שורק והיא לא יורדת והילדה נהיית חסרת סבלנות. זה מצב שלא פשוט בו לא לרצות למות.

אולי מתישהו היא תרד ואם לא, היא תמיד תוכל להגיש תלונת שווא ושוב הוא יצטרך לשהות בבית מעצר כמה ימים ואחרי זה הרחקה של חודשיים ואז לראות את הילדה רק במרכז קשר ואז כשהוא ממש יתחנן, אולי יחזרו ה"ביקורים" פעם בשבוע לכמה שעות, מי יודע אולי אפילו עוד כמה דקות?

אחרי שכל המהומה שככה, נשארו רק ההריסות – והן היו רבות. היה צריך לחבר ביחד דברים, שהיו הרוסים לחלוטין וזה דרש הרבה מאוד תשומת לב. לדברים היו צבעים בוהקים כמו אדום, צהוב, סגול ותכלת וזה הקשה מאוד על הבנייה. זה קרה, אחרי שכל המהומה שככה, אז התחילה מהומה חדשה.

The ballad of Lucy Jordan מזכירה לך את הסרט "מונטנגרו", עם השחקנית היפה ההיא, ששכחת את שמה, שעירומה רוב הסרט. כל הגופים היפים/הגופות היפות, הם מילאו לך את הילדות באושר האוננות. עם אנשים אמיתיים, תמיד מתגלעים חיכוכים, שום דבר לא באמת אסתטי, הכל רק פתטי.

השחיקה. השחיקה הגדולה, שבעצם החיים המשותפים, הייתה חייבת להוביל לכך. גם עם האישה הראשונה וגם עם השלישית. הוא פשוט לא היה מסוגל לעמוד בזה יותר. אבל היא הקדימה אותו, בהרבה. היא מצאה לה מישהו אחר, בעוד הוא המשיך לשקוע עוד ועוד לתוך הצער והכאב ולא ער.

לבסוף הוא מצא את הדרך להתייחס לצורה בנפרד מהתוכן. הוא מצא דרך לחבר את המילים זו לזו באופן שלא תהיה משמעות לחוסר-המשמעות שלהן. כל חייו נאבק קשות במציאת תוכן לצורה ולבסוף הבין שכל מאמצו היה לשווא. אין שום סיבה שלצורה תהיה תוכן, אין שום סיבה להיות אוזן.

העוול, הקורבנות. אתה לא הקורבן. אף אחד לא הקורבן. אין קורבנות. המושג הזה לא קיים. קיים סדר טבעי והניסיונות להפר אותו נתקלים בתגובות אלימות. בצדק. בצדק מוחלט, כמובן. "אתה לא באמת חושב שאתה יכול לעשות משהו כדי לשנות את סדרי הטבע, נכון? זה הרי לגמרי חסר-היגיון."

את החיבוקים תשמור לעצמך. אסור שאמא שלה תיראה, כי אז היא תעניש אותה. ואם היא תעניש אותה, אתה תרגיש ממש רע. ואתה לא רוצה להרגיש ממש רע. כי אם תרגיש ממש רע, אז לא תוכל לעשות גם את המעט שאתה עושה וסתם תבהה בתיקרה כל היום, בתקווה שאחרון יהיה זה האיום.

סרנית ב' הרגישה שמשהו תקוע. זה לא זורם כמו סיפור האהבה שהיא דמיינה בראשה. יותר מידי דברים לא התאימו. הוא היה האדם המתאים, אבל כמה שקרה ביניהם היה צורמני להחריד. דיסהרמוניה, קקפוניה, אטונליה, אנטונליה? "זה לא מצחיק, זה לא מצחיק בכלל, בכלל בכלל בכלל."

Beach House מכניסים את סרן' א' למלנכוליה הדרושה ואז הוא יכול לדמיין שהדבר היחיד שמטריד אותו זה המרווח בין הצלילים וכל השאר נראה זניח. כל האיומים וההטרדות. היחסים העכורים, השאלות שלא יכולות להיות להן פתרונות. הכל בסופו של דבר נפתר, עם המלנכוליה שללא אתר.

עם קצת יותר מאמץ, כל זהיה יכול להיות שונה. אבל מאמץ זה בדיוק מה שאין פה. האנרגיה, מחסורה, היא למעשה התימה של חייו של רב-סרן א': לאן היא נעלמה? אילו רק הייתה אנרגיה, כוח-חיות כלשהו, לעשות משהו. אבל אולי בכל זאת צריך אנרגיה בשביל לשקוע בריק, גם זה לא מבריק?

מבעד לענפים הדקים בצמרת העץ-הזה-שהוא-לא-עץ-שיטה-ויש-לו-עלים-עדינים-ויפים, אפשר להסתכל, אבל רצוי שלא. השמש, היא כדור צהוב, שלא יכול להכאיב, כי דבר איננו יכול להכאיב. אפשר רק להתענג מחומה ולקוות לכוויה, אולי זה מה שישחרר את היצירה, אם היא עוד לא מתה.

ב-6 בבוקר הוציאו אותנו החוצה. כן, כעת זה אנחנו. חבורה של עצירים חסרי-שם, כל אחד וגורלו המכה. אחרי לילה צמוד לפלורוסנט, זה היה מרענן לצעוד ברחבה הצרה, בחוץ, כמו זומבי, כמו שרואים בסרטים, רק שבסרטים לא מרגישים את הצינה ואת הרצון להרגיש כבר את המיתה.

טרור. מה זה באמת אומר "טרור"? בשביל רב-סרן א' זה הפחד המתמיד, התחושה שבכל רגע נתון יכול לקרות לך משהו רע, רק בגלל שמתחשק לה. זה לחיות בעולם שמושתת על חוסר-ביטחון, על חוסר-ודאות, על ציפייה מתמדת לדבר היחיד שודאי, שאסור לך לתת לה להסתכל לרגע אחד בראי.

אתה יודע לזהות זיוף, אתה יודע לזהות מתי מדובר ברגע עוצמתי באמת ומתי זה זיוף. אתה מספיק זמן בעסק הזה. כשאנשים מזייפים, הם לא עושים את זה בשביל אנשים אחרים, הם עושים את זה בשביל עצמם. לאנשים קשה בתבוסה להודות, שלא נשאר עוד למי להודות, שמורידים את הלוט.

להיות אבא זה להיות הכל ולא כלום. אבל זה לא להיות מושפל, זה לא להיות נתון למרות פקידת סעד, שופט, פסיכולוגית-מסוגלות-הורית, שוטרת, להסתכל על השעון כדי לספור את הדקות עד ומ-, להמתין לפעם הבאה ששוב יגזלו ממך את היקר לך מכל, סתם בגלל שככה מול אבא כל אחד יכול.

כאב ראש. מערכת יחסים היא הכלא הכי שמור, אין ספק. הצהרה בומביסטית, אבל סרן א' היה משוכנע בזה, אחרי שני דייטים עם הסרנית ב'. הוא הרגיש שהיא רוצה לכלוא אותה, כמו שכלאו את רפונזל. אבל הוא לא היה רפונזל, בקושי היה לו שיער. רק קצת, בצדדים, שהיה מגלח, כשהיה שמח.

צלקת. צלקת. תזכורת לצלקת. צלקת צלקת. צלקת, צלקת, צלקת. תזכורת לצלקת. צלקת, צלקת, צלקת. תזכורת לצלקת, תזכורת לצלקת, צלקת צלקת. צלקת צלקת צלקת. תזכורת לצלקת, תזכורת לצלקת, תזכורת לצלקת. צלקת צלקת צלקת. תזכורת לצלקת, תזכורת לצלקת, צלקת צלקת צלקת.

אתה הצייר שלא צייר אף ציור, המשורר שלא כתב אף שיר, המלחין שלא הלחין מנגינה, הבמאי שלא ביים אף סרט, האדריכל שלא תכנן אף בניין, הסופר שלא כתב אף ספר, הפסל שלא פיסל אף פסל, הכוריאוגרף שלא הגה אף מחול, מעצב האופנה שלא עיצב אף בגד, האלוהימים שלא יצרו עולמים.

גדלנו עם הרבה מאוד אהבה אבל ללא השגחה. אני ואחותי. רב-סרן א' גדל עם הרבה מאוד השגחה אבל ללא אהבה. אבא שלו תמיד היה איתו, בגלל שעבד רק שעות מועטות, בגלל שסבל מחרדה חברתית. אבא שלו רמס אותו בכל צורה אפשרית, בנשמה, בשכל וברגש, רב-סרן א' היה לו לפלגש.

רב-סרן א' לא אהב נשים. לא התחבר לנשים. או בכלל, לבני-אדם. ילדים, הוא אהב. ילדים היו בשבילו הפוטנציאל הגלום בבן-אנוש. נשים, היו כלי-קיבול. גברים, היו אויבים, סמויים וגלויים, או כאלה שמתים להיות סמויים, או כאלה שמתים להיות גלויים. בלעדיהם, החיים אולי היו אפשריים.

סרנית ב' לא הרגישה אהובה, אבל היא ידעה מי אשם בזה. הוא. אז צריך לרמוס אותו, לחסל אותו ואז התחושה הזאת תעלם. היא אומרת שהוא אפס, היא אומרת לו שהוא אידיוט, שכולם אומרים את זה, כולם יודעים, שהוא אפס של אבא ואפס של בן-זוג והוא לא מסוגל יותר, אבל גם לא יודע לוותר.

לרב-סרן א' נגמר הקפה לקפסולות, אבל הוא ידע שהוא חייב להמשיך עם זה. לא בגלל שהוא אגואיסט. זו סתם שטיפת מוח. הוא פשוט רצה להיות אדם יותר נסבל לסביבה והוא ידע שהוא יכול לעשות את זה רק אם הוא קצת דואג לעצמו. קצת, לא הרבה. הרבה זה לנהנתן והוא סתם פטפטן.

השמש להטה אבל רב-סרן א' לא חשב על "הזר", כמו שתמיד קורה לו כשהשמש לוהטת. הוא לא ראה חול לנגד עיניו, גם לא עצם עיניו כשפסע ברחוב הלוהט ולא דימה איך הרטיבות שעוטפת את עורו היא הרטיבות הנעימה של סאונה רטובה, הוא פשוט חיכה לשמוע 3 יריות ולא לראות ביריות.

רב-סרן א' שנא לדבר בטלפון. לשמוע את הקול שלו גרם לו לחלחלה. עוד כשהיה ילד, לא היה מסוגל לדבר בכיתה כי הקול שלו תמיד נשמע לו חלש להביך. בהצגה הכיתתית הוא צעק והמורה התעצבנה והוא לא הבין למה. עד היום הוא בטוח שלא שומעים, שכל הזמן הזה הוא סתם מפריח לאוויר דברים.

סרנית ב' החליטה להיפטר מרב-סרן א'. היא לא הייתה רוצחת, אבל היא ידעה איך לרצוח. היא ידעה איך לומר לו את הדברים שיגרמו לו להיות אלים כלפי עצמו. היא ידעה בדיוק איך להגיע למרכיב החסר, המנצח, איך לשבור את רוחו לחלוטין ולהשתמש בקמצוץ החיוניות, בשביל לקפד כל חיוניות.

רב-סרן א' שמע את עצמו מייבב ולא האמין שככה הוא נשמע. "זו פחדנות" אמרה לו סרנית ב' והוא אמר לה בתגובה "אז תקראי לי פחדן." והוא פחד. מאוד פחד. הפחד אוכל את הנשמה, אמר פסבינדר. אבל הוא לא רק אוכל את הנשמה, הוא גם לועס אותה ומקיא ועושה רושם ממש לא בריא.

אם הייתה דרך לגרום לפחד להיעלם, הוא ודאי היה מוצא אותה. אבל כנראה שזה לא ממש אפשרי, לחיות ללא פחדים. הפחד, הוא המניע, הוא מקור החיים. לפעמים נדמה לרב-סרן א' שהוא ממציא לעצמו פחדים, כדי שיוכל לצאת מהמיטה בבוקר. אבל לפעמים הפחדים מתעצמים ואז מתעצבנים.

"אז איך אתה, שמסוגל לקחת כל מחשבה שלילית, כל דיבור שלילי שנאמר כלפיך ובאמצעות כוח המחשבה להפוך את זה לדבר חסר כל ערך, אולי אפילו לדבר שמחמיא לך, שגורם לך להרגיש טוב, נפלת בפח הזה?" "כנראה יש בי איזה מנגנון של הרס עצמי, אולי זה מה שגורם לי לאהוב את עצמי."

אבל לאהוב את עצמו לא עניין אותו. הוא השתעמם מזה בערך בגיל 3. לשנאה יש אינסופיות שאין לאהבה. האהבה נגמרת מהר מאוד, אם היא בכלל מתחילה. תמיד אפשר למצוא דרכים חדשות לשנוא, אם מכירים מספיק טוב את מושא השנאה. ואם מי הכיר הכי טוב אם לא את עצמו דמו בשרו?

"אתה מבין? אתה לא באמת שייך לעידן הזה. אתה שייך לעידן אחר, של דינוזאורים, אתונאים, או טרובדורים. שום דבר פה לא שייך לך." "אם אתה נוגע בזה – אתה מת!" "בדיוק, זה מה שאני אומר לך, זה מה שכולם אומרים לך, אז למה אתה מנסה לעשות את זה? "זה לא אני, אני לא זה וכל זה."

רב-סרן א' רצה לשקוע בתוך משהו, בתוך משהו שלא ישאיר לו זמן לחשוב על משהו אחר, שימלא את כל הסדקים בחייו. זו יכולה להיות אישה, או פרוייקט כתיבה שאפתני חדש, או סתם בהייה בסטטיסטיקות של משחקי אנ בי איי, אבל זה חייב להיות משהו, שלא יגרום לו לרצות ללכת לאנשהו.

אז הוא החליט שזו תהיה הלידה. הוא חייב ללדת. הלידה, על הציפייה שבה, מורטת העצבים, במשך חודשים ארוכים, תשעה לפחות, הלידה עצמה וכל מה שאחרי, כל הדברים האלה חייבים למלא אותו לגמרי, להעסיק אותו לגמרי, בצורה אובססיבית לגמרי, כן, הוא צריך משהו אליו להתמכר, זה יסדר.

אתה מבין את זה? אתה מכיר את זה? יש משהו שאתה רוצה להמשיך ואתה לא ממש יכול? "תסמונת הדף הלבן". זה לא קורא לך הרבה. איך עוד קוראים לזה? WRITERS BLOCK. פעם לא האמנת שזה אמיתי אבל בגלל שלא האמנת שזה אמיתי, כבר בערך 20 שנה יותר מידי אמיתי.

רב-סרן א' הכיר אותה כשהאמין שהגאולה תגיע דרך הזיון המושלם. הוא התחיל לזיין בגיל 30 והרגיש שיש לו על הרבה מה לפצות. אבל העניינים התנהלו לאט מידי והוא מהר מאוד גילה שלזיין בחורות שלא מעניינות אותו זה לא ממש כיף, אז הוא התרכז רק בביצוע וכל אחת יכלה להצטרף.

התקשורת, הדרך לחבר בין אנשים, תמיד הייתה סמויה בעיניו. לפעמים הוא הרגיש שהוא אומר את הדברים הנכונים, אבל זה אף פעם לא היה מה שבאמת רצה להגיד. הוא הרגיש שכל התכנים שרצה לשתף בהם את העולם, חייבים להיות חסויים, אחרת יחשבו שהוא משוגע. והאמת, הוא היה משוגע.

אבל הוא הסתדר. כעת הכל בסדר אצלו. הוא הבין איך צריך לחשוב אדם בגילו, בגזעו, במינו, משכיל כמוהו ועני כמוהו. הוא הבין בדיוק איך זה להיות. הוא הגיע סוףסוף לתוצאה הרצויה. וכשהגיע אליה, עשה הכל כדי לברוח ממנה כמה שיותר מהר. להיות נורמל זה לא בשבילו, זה היה יותר מידי קל.

קיצורי דרך, זו הייתה הדרך שלו להשיג דברים, אבל ברגע שהבין שהוא לא משיג עם זה כלום, הוא נעשה להוט לדרך הארוכה. סרנית ב' הבינה את זה ולכן נתנה לו את הדרך הארוכה. טוב, הרבה נשים עושות זאת, משחקות אותה "קשות להשגה", אבל היא ידעה שאיתו זה משהו אחר, זה נמר.

"אני לא מרגישה שאתה מכיר אותי." "את לא נותנת לי להכיר אותך." "בגלל שאני לא מרגישה שאני יכולה לסמוך עליך." "את לא נותנת לי הרגשה שאת יכולה לסמוך עלי." "בגלל שאתה לא עושה שום דבר בשבילי, לא איכפת לך ממני, רק מעצמך." "גם מעצמי לא איכפת לי, מתי אולי כבר תאמיני לי?"

רב-סרן א' ניסה להגיע ליסוד המזוקק של הדברים, אבל נשים תמיד עמדו בדרכו. הוא לא שנא נשים. למעשה, הוא שנא גברים – הם היו מסוכנים. מנשים הוא סתם פחד, כי הן ביטאו את היצרים הקמאיים שאין עליהם שליטה, בתוכו. הן ביטאו את האפשרות, של השתלטות, ללא לאות, בלי למות.

הגועל, הלך וגבר, עם כל יום ששהה עם סרנית ב'. הוא חש שחייו, שגם ככה היו מועטי משמעות, מתרוקנים לחלוטין מכל משמעות, כשנאלץ אך ורק למלא אחר גחמותיה של הסרנית, להיות עבד לתחושות הקיפוח שלה, להתנצל ולהתנצל שוב, על כך שלא התנצל קודם לכן, על שקאבה לו השיין.

הייאוש, שבו היה נתקף, כל אימת שהיה עליו להסביר מדוע הינו כפי שהינו, היה רקורסיבי וטלאולוגי כאחד. אילו היה יכול להסביר מדוע הינו כפי שהינו, כה שונה מכולם בצורה כה בולטת, האם היה צורך להסביר זאת? והאם בעצם ההסבר, לא שוקעים יותר ויותר להסבר, לדבר שאין לו הסבר?

"אתה צריך לזכור שרב-סרן א' הוא אדם שנכשל." אמר לי האיש, שאת שמו לא אזכיר. "הוא אדם שההצלחות שהסביבה זוקפת לו, נשותיו וילדיו, אינן הצלחות בעיניו, אלה עדות למקריות של הגורל, שמצא דרכים יצירתיות להתעלל בו. ההצלחה היחידה שתמיד הייתה חשובה, הייתה זו הכתיבה."

רב-סרן א' הביט בערגה על צעירה בלונדית, בעלת עור חיוור ושמלה קצרצרה שחשפה ירכיים דשנים. הוא ידע שהיא איננה עבורו, שמעולם לא הייתה עבורו, שהוא רק יכול לדמיין שהיא עבורו, אבל היא לעולם לא תהיה עבורו. "היא, אההה, בשביל אחרים, אנשים כריזמטיים, מיוחדים, מושכים, נפלאים."

הייתה פעם איזו דרך, לחדור מבעד לכל זה. אתה בטוח שהיית דרך, לפרוץ מבעד לחוסר-השלווה, להגיע להארה. היא בטח שם. היא חייבת להיות שם. לא יכול להיות שנעלמה. דברים לא נעלמים, כל כך מהר. רק עוד קצת מאמץ וזה ייקרה. אתה חייב להאמין, זה לא קשור למין, ואולי הכל קשור למין.

רב-סרן א' שנא לחזור הבייתה. זה היה מתועב בעיניו, לחזור הבייתה. הבית, סימל עבורו כל מה שהיה יכול להיות ולא נהיה. הבית היה עדות לכישלון שלו, למצוא מקום שבו יימצא ביטחון ונחמה. הבית, היה לשדה-קרב, לקרב-התשה בלתי נגמר, בניסיון לשמור על השפיות, על שמץ של יציבות.

הועדה, ביקשה עדות. אתה מוכן להעיד? אתה מוכן לעדות? אתה מרגיש שאתה מסוגל לרסן את החיה הזאת? In the hanging garden. המוזיקה הפנימית לא קיימת, אז היא לא יכולה להתחבר לשום מוזיקה חיצונית. כל מה שנשאר זה רק לשרוט את הקיר בציפורניים בלי להשאיר סימנים.

 IS IT ALWAYS LIKE THISזה לא היה ככה. זה היה אמור להיות ככה, אבל זה לא היה. הוא בכה, בכה די הרבה, כשהתינוק יצא ממנו, אבל אחרי זה הוא לא הרגיש כלום, רק רצה שהכל ייעלם והתפלא על עצמו שהוא לא מרגיש דבר, דבר שיכול להניע אותו, לאנשהו, להניא אותו, מלא-להתרסק עם האוטו.

הרצון, הרצון הולך ונשחק. היא מחפשת רצון, אבל אין רצון. אין שום רצון, לשום דבר. לא לעשות ולא לא לעשות, רק לנסות לגמוע עוד ועוד מהריק, במטרה לנסות לכתוב על זה משהו. אבל כבר לא נותר דבר שלא-קיים שלא-כתבת עליו או שכתבת. זה אולי לא הדבר היחיד, אבל זה הדבר היחיד שמדיד.

הלילה. כבר מחשיך. הגיע הזמן לחזור. אבל אתה לא רוצה לחזור. אתה רוצה עוד לשחק, לנצל את השעות האחרונות של אור. ובכלל, השמש שוקעת מאוחר. אולי ב-8 וחצי. יש עוד מלא זמן. לא צריך לחזור. אפשר עוד לשחק. אפשר עוד לשחק. אפשר עוד לשחק. אפשר עוד לשחק. אפשר עוד לשחק.

כשזה בכיס, אתה יודע שזה במקום בטוח, זה בדיוק איפה שזה צריך להיות. זה בטוח לגמרי שם. זה המקום שזה צריך להיות שם. זה תמיד היה צריך להיות שם. מעולם לא היה לזה מקום אחר. רק שם זה מרגיש טוב. וכשתגיע הבייתה תפתח את העטיפה ותוציא את הדיסק וזה כבר שווה את הריסק.

היא לא הכירה, היא לא ידעה, היא לא ידעה איך בכלל מתמודדים עם אדם כזה, חסר-כל-רגש, שרק רוצה קצת לזיין, לעיתים ממש רחוקות, פעם בחודש בערך ובשאר הזמן סתם מקשקש, כבר אפילו אין לו צורך שמישהו יישמע והבדידות היא החברה הכי טובה שיש ואותה אפילו לא צריך למשש.

רב-סרן א' התגעגע מאוד לבתו. הדבר המחריד ברגש הוא שהוא יכול להעלם ממש כפי שהוא מופיע, כך שלא ניתן להסביר למה הוא קיים, כפי שלא ניתן להסביר למה הוא איננו. וכשהוא קיים, לרגש יש נטייה לשחק איתך בהורדות ידיים, כשהכי פחות מתחשק לך. הציביליזציה ניסתה ומנסה לאלף אותו, הבעיה איתו שאי-אפשר ממש לאלף אותו. זה כמו חתול. יש לך חתול או שאין לך חתול. ואם יש לך חתול, אתה נהנה ממנו או סובל ממנו, אבל אתה יודע שאתה לא יכול לאלף אותו, כי זה כל הקסם שלו. ואתה רוצה אותו. אבל רב סרן א' סירב להכיר בכך – הוא חשב שהוא יכול לאלף אותו. הוא חשב שהוא יכול לעשות את זה, באמצעות הכתיבה. מה שניסה לעשות זה מה שעושים אנשים שנסחפים בזרם כדי לא לטבוע. פשוט להיסחף בזרם. הוא רצה לשרוד, זה הכל. אז הוא כתב על כל הרוע שבו, שבסביבה, חי את כל הרגשות האסורים. רק כדי לשרוד, באמת. אפשר להגיד שזה פרדוקס, להרגיש את ההעדר-הרגש, אבל זה לא באמת פרדוקס. זה בסה"כ עוד רגש ואפשר לכנותו "הרגש של העדר הרגש". אתה מרגיש את ההעדרות של כל מה שהיית מרגש, אילמלא לא היית מרגיש דבר. ורב-סרן א', הרגיש, הרגיש יותר מידי. כביכול את ההעדר, אבל זה היה העדר מאוד מוחשי. יותר מידי מוחשי. דימיון. כשהנשים בחייו אמרו לו שהן לא מקבלות ממנו את היחס הרצוי, הוא ידע בדיוק למה הן מתכוונות. היה לו דימיון. עדיין יש לו. דימיון עשיר. הוא יכול לדמיין איך זה ממש לרצות משהו ולא לקבל את זה. היו הרבה דברים שרצה ולא קיבל. כל הדברים שיש לו בחייו, הם דברים שלא רצה בהם, כשם שכל הדברים שרצה, מעולם לא קיבל אותם.

בתוך הזוהמה

בתא השירותים

היא עלעלה תמונה אחרי תמונה

זה לא היה מגרה

והיא לא הבינה

למה זה נמשך

היא ניסתה להתעלם מהריח

אבל זה פשוט היה מוחשי מידי לעזאזל

"למה הם לא יכלו לנקות את תא השירותים?"

וזה הפריע

והיא חשבה על ההתמכרות לשנאה העצמית

ועד כמה הייתה רוצה לבתר, לרטש, לקרוע את עצמה לגזרים

Agave, עם הראש של פנתאוס משופד

אבל מי הוא הראש

ומי הוא פנתאוס

חייבת להיות דרך להבחין

חייבת להיות דרך להבחין

זה עדיין לא מגרה

הוא אפילו לא יפה

זר אלמוני

מה זה משנה

ריגושים זרים

תזכורת עצובה מחיים שנגמרו מזמן

איך היא אמורה להתחיל הכל מחדש?

כשאין בעצם שום דבר דבר

אין

שם

דבר

רב-סרן א' מצא עצמו בשני לופים. אחד בעירות ואחד בהירדמות. בהירדמות, היה מצוי בסיטואציה בה

הייתה שם איזו מישהי

שמאוד רצתה

וגם הוא

אבל זה היה קל מידי להפשיטה

בעירות, הוא מצא עצמו לכוד בלופ בו ניסה לנער מעליו עוולות שנגרמות בגלל היותו זכר, על מנת להמשיך להתחבט בסוגיות אקזיסטנציאליסטיות.

הוא לא ידע מה יותר גרוע.

אבל האישה מהחלום, היא הייתה יותר פאן.

"אתה מבין, זה סוג כזה של גיהינום,

כשלא משנה איזו בחירה אתה עושה – זו הבחירה הגרועה ביותר.

אתה לא יודע איך נכנסת לזה

ואתה מת לצאת מזה

לא, כי זה רע

הרוע הוא ידיד, אפילו חבר

זה פשוט כל כך מכוער."

אבל, זה לא היה מהימים האלה, זה היה יום אחר לגמרי,

זה היה יום של חורשות קודרות, של עבים מסבירי-פנים,

של שמשות מצייצות ושל עצבונות נוגים

ואם הייתה דרך, לגרום להם להרים את הראש ולראות אותך כפי שאתה, כפי שאתה רואה את עצמך ולמדת לשנוא את עצמך, אבל גם לחוש חמלה כלפי עצמך, אולי היא הייתה פחות מרושעת כלפיו. אבל הוא לא ידע איך והוא התחיל לחשוב שהכל בעצם היה מוצדק. השנאה של אבא הייתה מוצדקת והשנאה שלהן מוצדקת. הוא כנראה מין אדם כזה שייעודו עלי אדמות לעורר שנאה. הדבהר היחיד שהפריע לו ששוב

לא היה כאן אלמנט של פאן.

כלומר,

אם כבר כולם נגדך

אז אולי פשוט תהיה אתה?

הרי גרוע מזה לא יכול להיות

אז לפחות אולי תהנה מזה קצת?

רב-סרן א' מאס בריאליזם. הוא רצה לכתוב משהו פנטסטי, משהו שאין בו את הריגוש של תיאור המציאות "אמת לאמיתה". אבל הוא לא ידע איך. הוא כבר שכח איך עושים את זה וכל פעם שניסה לעשות את זה נראה לו מאולץ ולפיכך מייגע. וכמה שאהב להתייגע במציאות, בכתיבה העדיף שלא.

זה לא המקום לזה.

הוא חשב על זוג נשוי ועל הבעל שכותב פוסט בפייסבוק:

היום אישתי עוזרת לי לכתוב תביעה נגד גרושתי, אישתי הבאה תעזור לי לכתוב תביעה נגדה.

אבל, זה לא הרגיש לו נכון. זה לא היה מצחיק מספיק, היה חסר בזה מרכיב משחק המילים.

אז הוא חשב על ניסוח אחר.

אולי:

גרושתי עזרה לי לכתוב כתב-הגנה נגד אישתי, אישתי תעזור לי לכתוב כתב תביעה נגד גרושתי.

אבל, זה גם לא נכון. זה מרמז על סיפור פנטסטי כזה שבו אדם נתבע על ידי אישה שהופכת להיות אישתו. זה מופרך כשלעצמו. ואם זה לא מספיק, אז אותה אישה עוזרת לו לכתוב כתב תביעה נגד גרושתו, שעזרה לו נגדה.

זה לא נורא שזה מופרך. המציאות הרבה פעמים מופרכת. כלומר, כשהיה ילד חשב שהרבה מהדברים שהוא רואה בסרטים ובטלויזיה לא יכולים להתרחש במציאות. ככל שהתבגר, הבין שזה הפוך. המציאות, עולה על כל דימיון. למציאות יש יכולים להרכיב סיטואציות שאף אדם, יצירתי ככל שיהיה, לא יכול להעלותן בדמיונו.

כי אנחנו מוגבלים. טוב, רב-סרן א' מוגבל.

זה לא משנה אם זה מדע או אלוהים, יש משהו מייגע באיך שדברים קורים.

המוח, לא סובל את זה. הוא מתקומם נגד זה. הוא לא יכול לסבול את זה. אולי זו הילדותיות שבו, אולי זה בעצם ניוון, אבל רב-סרן א' לא יכול היה להפסיק להתייגע. כל מעשה שיכול היה לחשוב עליו וכל מחשבה שיכול היה לחשוב עליה, רק גרמו לו לרצות לפרוץ בתנומה ללא-הגבלה.

הוא חשב על שיר, שרק הוא יוכל להבין, שיר שיזכיר לו את הימים, שהיה מסוגל לגמור רק מלכתוב מילים מסויימות, כשהיה מסתובב עם תיק עם כל יצירותיו והרגיש שאם היו לו יהלומים בתיק היה משליך אותם לנהר, אבל לא, לא את מה שיש לו שם, זה לא יסולא.

השיר הזה הלך ככה:

אני לא בסדר כי אתה לא בסדר

אתה לא בסדר כי אני לא בסדר

אנחנו בסדר והם לא בסדר

אתם בסדר והם לא בסדר

אני לא בסדר, אני לא בסדר

היא מלקקת את שפתיה כשהיא רואה אותו עולה לבאס. כל בוקר, בדיוק באותה שעה. היא יושבת בשורה האחרונה בבאס, כדי שתהיה לה את נקודת התצפית הטובה ביותר. היא מסיטה את המבט כשהוא מתקרב, מתביישת, חוששת שהוא ישים לב. אבל כשהוא מתיישב, היא ממשיכה ללקק את השפתיים ומבטה נעוץ בכל מילימטר מעור עורפו.

היא מתרכזת בקומתו הגבוהה, בכובעו השמוט הצידה, באיך שהוא מעמיד פנים שהוא לא חש בכך שהיא נועצת בו עיניים. זה הכי מגרה, האמת. כי היא יודעת שהוא יודע. היא יודעת לקרוא את המחוות הקטנות, את המבט שנמשך בערך מיליונית שניה, מיד אחרי שעבר את הנהג. קשה לטעות בזה. גם הוא מעוניין בזה. אבל לא מאוד.

היא נזכרת בכאב הזה, שאחרי השפיכה וזה מוריד לה ממנו לגמרי. הכאבים, הם הדרך של אלוהים לומר לנו להפסיק, או להתמיד, בידיעה שכעת לפעולה יהיה מחיר כבד. זה כמו ששומעים רעש ויודעים מה המשמעות שלו – האם הוא מנגינה? האם הוא סכנה? האם הוא סתם רחש אקראי? למוח שלנו יש דרכים לומר לנו דברים לגבי עצמנו.

אבל רב-סרן א' לא שמע דבר. היה אטום לכל. ניטלו ממנו כל סממני גבריות, או נשיות. הוא פשוט חי ללא כל יצר, ללא כל מחשבה, ללא כל רגש. הוא הגיע למסקנה שאם יש משהו גרוע יותר מלהרוג את עצמך, זה לחיות את עצמך, אבל מתוך האין, כי 0 הוא עדיין מספר אבל אין הוא לא-דבר. והוא רצה מאוד להיות לא-דבר, לא להיות "דבר מלבד דבר מלבד". זה מיצה את עצמו מזמן.

התענוגות המיניים היו שייכים כעת לאנשים אחרים. הוא לא ידע אם זה בגלל שאנשים לא אהבו לקרוא כשכתב על כך וחלק מההסתבכות שלו נבעה מכך, הוא פשוט בגלל שלמוח שלו היה נוח להכניס גם את זה לקטיגוריה "דברים שאנשים אחרים עושים ואני לא". הזהות העצמית שלו, גרעין האישיות, הלך והצטמצם עד כדי שמה שקיים אותו זו השלילה. והוא אהב את זה.

רב-סרן א' ידע בוודאות שהוא יותר לא יצור מיני. וזה עשה לו טוב. המיניות גרמה כאמור להרבה מאוד בעיות בחיים. כשהוא חושב על זה, כמעט כל דבר בעייתי שקרה לו בחיים היה בגלל המיניות. מהשימוש המופרז באינטרנט לצרכי פורנו כשהיה ילד ועד לכתובות הגרפיטי על קירות בית הספר. וכמובן, ההסתבכות. המיניות גרמה לניצוץ החיים הדל שבתוכו להתעורר וכנראה מתוך איזה רצון מוזר לחיים הוא הפך את הניצוץ הזה לשלהבת גדולה. יותר מידי גדולה.

כעת הגיע הזמן לכבות אותה.

המילים, גם הן התחילו לגלות סימני בעייתיות. ובגדול, התשוקה. היא הייתה בעייתית מכל. אם אפשר היה לכבות את התשוקה, הכל היה מסתדר. זה תמיד השילוב הזה של היכולת הגבוהה מידי, עם הרצון הגדול מידי. את היכולת זה קל להרוג, אפשר פשוט לא לשאוף. אבל הרצון, הוא ערמומי, הוא מוצא לעצמו דרכים אחרות.

"ממה אתה פוחד?"

"מאישתי, האמת."

"למה אתה פוחד?"

"אני לא יודע."

"אז אתה די טיפש."

"לפעמים לא לדעת זה הכי חכם."

רב-סרן א' רצה להיות עורך דין, אבל גרם לחפים מפשע לשבת בכלא. הוא רצה להיות רופא, אבל גרם לאנשים לחיות חיי-נצח. 

רב-סרן א' מאס בחיי השקר, בחיי האילוץ. בחורה אקראית נצמדה אליו בבאס והוא לא הרגיש את כפתורי מכנסיו נפרמים, כי היה עסוק במחשבות "מה הולך לקרות הלאה" ורק שמע את רעש ה"פרר פרר פרר" בתוך המולת האדם מרוט העפעפיים וממש רצה כבר לגמור. החיים בלתי נסבלים בעליבותם, אבל בכתיבה אפשר לעשות קצת סדר.

פיהרר, פיהרר.

רב-סרן א' רצה לזעוק, אבל לא היה לו כוח. אז הוא השתיק את הזעקה.

הוא צעק מבפנים, חזק מאוד. עד שהתחרש.

המגע שלה עורר בו חלחלה. הוא לא ידע למה. היא אמרה שהיא אוהבת והוא ידע שהיא אוהבת ובסך הכל הוא די חיבב אותה. אבל במגע שלה, היה משהו מעורר חלחלה. כשהיא נגעה בו, הוא רצה לפשוט את עורו מעליו.

ומרוב שרצה לעשות טוב לכולם ולא יכול היה לעשות טוב אפילו לעצמו, זנח את הרצון. לרצות לעשות רע לא יכול היה, כי אחרי שהיה עושה מעשה רע בזדון היה מתמלא ייסורי מצפון איומים.

"אבל אולי צריך להרוג אותם?"

"את מי?"

"את הייסורים."

"אתה יכול להרוג אותם?"

"אני יכול לנסות?"

"אני מרשה לך לנסות."

"ואז מה? תהיה רע לתפארת?"

"זה עדיף על לא להיות מסוגל לעשות דבר."

"העשייה, אתה מייחס לה יותר מידי. גם למשמעות העשייה."

"אין דברים טובים ואין דברים רעים?"

"יש רק מה שאתה מייחס לו "רע" ומה שאתה מייחס לו "טוב". המעשים הם תמיד נייטרלים. ראית פעם ארנבת מקפצת בשדה ואז בא זאב ומרטש את גופה?"

"לא, האמת. אבל אני מבין מה שת'אומר. זה נראה רע."

"זה לא נראה רע, זה רע. אבל זה מה שהזאב צריך לעשות כדי לשרוד. מה אתה צריך לעשות כדי לשרוד?"

"אני צריך לשרוד?"

"אתה שורד איכשהו, לא?"

רב-סרן א' התבקש על ידי המטפל הדמיוני שלו לכתוב על ה-5.12.2010. אז הוא כתב:

"5.12.2010

זה היה היום הגרוע בחיי. כל מה שמלווה אותי עד היום התחיל אז והזמן לא מרפא/מרפה את הכאב.

זה היה יום שהתחיל עם הרבה תקווה.

קיוויתי שהעוול שנמשך כבר מזה חצי שנה יגיע לסיומו.

האמנתי להבטחות עורכת הדין, שבית המשפט יתקן את העוול.

אבל בית המשפט לא רק שלא תיקן את העוול, הוא נתן לו חותמת.

יצאתי בתחושה שמדובר במשחק מכור. שלא משנה מה, השופט הזה תמיד יילך עם האישה.

אבל זו הייתה גם התחלה. התחלה של הבנה, של עד כמה הדברים מעוותים,

אולי רק במדינה, אולי בכל העולם. עד כמה בעצם אין שום חשיבות למילה הזאת "דמוקרטיה", כשרוצים לבצע אפליה, על חשבונם של ילדים.

אבל הדיון עצמו היה רק הכנה. בדיון עצמו עלו דברים ישנים. דברים של אמנות, של יצירה.

והחיים שלי הם חיים של אמנות, של יצירה. נעשה חיבור בין היצירה שלי ובין מי שאני.

ויש חיבור, אבל זו יצירה ואלה חיים. ולך תסביר דברים כאלה לשופטים.

אבל זו רק הייתה ההתחלה.

ההמשך היה רע ומר. פלורוסנט שמרצד מול העיניים שלך, כשאתה שוכב על מיטת בטון, בקומה השלישית של דרגש מיטות בתא מעצר, במקום שלא ראוי לאחסן בו בעלי חיים וכל הצעקות האלה של העצורים שמשתגעים. ועשן הסיגריות שצורב את העיניים. שום דבר שאני רוצה להיזכר בו, שום דבר שרואים בסדרות או בסרטים. מציאות.

זה היה פסיכודלי, במובן הרע. הרגשתי רע, באמת. הרגשתי שאני מאבד שליטה לחלוטין, הרגשתי שאפשר לקחת ממני הכל. אם לפחות הייתי עושה משהו, פוגע במישהו, הייתי מרגיש שאני נענש בצדק. אבל סתם, להיות קורבן שווא. להיות כלי משחק בידייים של דבר מפלצתי שנקרא "מדינה". לשמוע את הסוהרים שמובילים אותך מדברים על איזה מקרה חדשותי שהובלט על גבר מפלצתי. אבל יש גם נשים מפלצתיות. אבל על זה לא מדברים בתקשורת. צריך להמשיך להתעלל באבות. וכמה שהאינדיבידואלים מפלצתיים, שום דבר לא מפלצתי יותר מתקשורת, ממדינה, שכנועה לחלוטין לתכתיבים של אפלייה, של התעללות מתמשכת, אקראית, ללא קשר למי אתה, מה אתה, רק בגלל שיש לך פין.

אבל אתה מבין, מי שלא מבין את זה, מי שלא יודע עד כמה זה אמיתי, 100% אמיתי, חושב שמדובר בתיאור של סרט זומבים. אבל זה מהר מאוד מגיע לזה. וזה לא קשור לנשים, או גברים. זה קשור לסטייה הזאת שיש לאנושות, לבחור לה שעיר לעזאזל. כמו שיש שעיר לעזאזל במשפחות, יש גם שעיר לעזאזל במדינה. נראה לי. והאב, לאחר שהתגרש, הוא השעיר לעזאזל האולטימטיבי. הוא רק מפריע. הוא נמצא שם ורק מפריע לאישה המועצמת. הוא סודק את ההפרדה שהמדינה מנסה ליצור, בין הגברים שתפקידם למות בקרב והנשים שתפקידן לגדל את הילדים. ובאמת שאין לי משהו נגד נשים, להיפך, אני מקווה שיגיע יום שנשים לא יצטרכו את כל זה.

אני מקווה שיגיע יום שנשים יוכלו להיות אמהות וגברים יוכלו להיות אבות, בלי קשר לזה שאלה נשים ואלה גברים. אם הייתי אישה, הייתי מתבייש מאוד בקלות הזאת של הרס האב."

 רב-סרן א' הרגיש שגמע די ממנת הגידופים היומית של בת-זוגו, אבל בכל זאת החליט להמשיך. היה לו קשה מאוד להפסיק. כלומר... לא היה איזה כוח שגרם לו להמשיך, אבל גם לא היה איזה כוח שגרם לו להפסיק. הוא היה נטול כוחות, אבל גם לא נתון לשליטה של אף כוח. מלבד הכוח לכתוש את עצמו. הוא קרא הרבה ספרי פסיכולוגיה אבל עדיין לא קיבל תשובה משכנעת לשאלה "למה אני כל כך דפוק?" אולי היעדר תמיכה בילדות, אולי עודף תמיכה, אולי יותר מידי גבולות, אולי חוסר גבולות. "הכל יכול להיות", הוא אמר לעצמו. אבל ההרגשה הזאת, לא מרפה. בכל מקום, בכל זמן. כל דבר שעשה תמיד נראה כל כך דפוק, כל דבר שחשב תמיד נראה כל כך דפוק. התחושה הכללית היא של דפיקות מתמדת. אבא צדק, לא היה ספק בזה. הוא באמת אפס, כלב ומנוול. אבל למה אלוהים בכלל נתן לדבר כזה להתקיים? למה אלוהים לא גרם בעצמו להמתה? למה אלוהים מצפה ממנו שיעשה את המעשה? הרי כל בת-זוג חדשה בחייו, רק דאגה לחדד, להמחיש, להוסיף נופך משלה, למילים האלמותיות של אביו. וכל ההתחזות הכושלת הזאת, הניסיון להראות כאילו הוא בכל זאת בעל ערך, כאילו יש איזה אדם בעולם, ילד, או בעל חיים, שלא יכול לראות במבט שלו, בהליכה שלו, בדרך שבה הוא בקושי מסוגל להגות את שמו, שלמעשה לא רק שויתר על חייו, אלא שלמעשה מעולם לא נתן להם סיכוי, בגלל שבדבר אחד הוא באמת צדק. הייתה לו את התחושה האמיתית לגבי עצמו. הוא באמת לא שווה כלום, לא מסוגל לכלום. הדברים של אבא רק אוששו את מה שתמיד חשד לגבי עצמו, אבל הוא היה צריך את החיזוק הזה לתחושה. בכל זאת, הוא רצה להאמין שיש בו איזה משהו. שיש לו איזה מין כישרון סודי, כמו סופרמן שנכנס לתא הטלפון. הוא היה צריך את תא הטלפון הזה. ותא הטלפון הזה היה הכתיבה. אבל הכתיבה התחילה להתחבר לחיים יותר מידי. הוא רצה שהיא תתחבר לחיים. זו הייתה הנבואה הקדומה שלו, שיום אחד הכתיבה תתחבר לחיים. אולי אבל הוא לא רצה שזה יהיה בצורה הרסנית כזו. אבל אולי הוא רצה. ההרס העצמי,  ההרס המוחלט, יש בו הרבה אסתטיקה. כל הכיעור שיש בהטלת הרפש, ברוע של הזולת, הכל התגמד אל מול האסתטיקה. האסתטיקה של הרוע. כן, זה אותו רפש מרופש שספג, זה אותו רפש מרופש שהוא מסוגל להוציא מעצמו, אבל כשזה עטוף במימדים שלו, כשזה יוצר איזו שלימות, זה לא רק נסבל, זה יפה. כן, אבל תמיד יש את הרצון הזה, המשחק הזה. שום דבר לא באמת אמיתי, למרות שזה מתחזה לאמיתי. זה כמו שאמר ג'ון קליז: רואה החשבון במציאות, הוא טייס נועז בפנטזיה. "ואני בסך הכל רואה חשבון, זה כל מה שאני." אבל חשוב, חשוב שאנשים יידעו, חשוב שמישהו יידע, חשוב לדמיין שיש דו-שיח, שאתה לא לגמרי לבד. שזה לא רק הדימיון שלך שמתעתע בך. זה משהו גנטי, אולי, העניין החברתי. אולי אנחנו צריכים את זה להישרדות שלנו, לדמיין שיש עוד מישהו מלבדנו בעולם. ואולי, הישרדות היא בכלל לא מניע בכל העניין הזה שזה אתה. הוא לא ידע. מה זה משנה בכלל כל זה. למי איכפת. אגו. הכל משחקים של אגו בסופו של דבר. לנסות לנפח את הכאב של עצמך, בשביל שהחשיבות העצמית תקהה את הכאב. ואז עוד קהות ועוד קהות ואז בסוף לא מרגישים כלום, מלבד את הדיכאון. רב-סרן א' ניצח את הרגשות הרעים, אבל הפסיד את החיים. לא, הוא החליט שהוא מפסיק עם זה. הוא מתכוון להניח לעצמו להתבוסס באפסות, אבל בדיוק במידה הנחוצה. לא לחסום דבר, אבל גם לא לתת לדברים לצאת מפרופורציה. הוא לא ידע אבל איך עושים את זה. ואיך בכלל אפשר לדעת מתי דברים יוצאים מפרופורציה? והאם יש בכלל דבר כזה "אגו"? כל דבר שאנחנו חושבים שמונע מאיתנו אושר לחיות את החיים שאנחנו רוצים לחיות, אנחנו מכנים אותו "אגו". אבל אין דבר זה. רב-סרן א' הרגיש שכל מה שיש זה ניסיון שנועד לכישלון לברוח מהדיכאון, לברוח מהקושי לבטא את עצמך בחברה, לנסות להבין איך זה יכול להיות שאתה חושב שאתה מסוגל לכל כך הרבה דברים, אבל בעצם המציאות מוכיחה שאתה לא מסוגל לדבר. הנשים, הילדים, טוב, הם קיימים, אי-אפשר להתכחש לקיומם, אבל עם כולם רב-סרן א' נכשל. הוא הציב לעצמו יעדים, אבל לא עמד בהם. הוא סימן וי, אבל לפעמים זה לא מספיק לסמן וי. צריך לעשות דברים טוב. צריך שהנשים תהיינה מרוצות, שהילדים יגדלו להיות מאושרים, או לפחות: אומללים פחות ממנו. ולא משנה כמה ניסה שזה ייקרה, היה לו את השד הזה שמנע את זה ממנו, ממש כמו כשהיה ילד. זה היה השד הזה שכל ייעודו עלי-אדמות היה להכשיל את רב-סרן א'. כשכל פעם שבצבצה שארית סיכוי לשנות את רוע הגזירה, לצאת מהדפוס המוכר, הוא צץ ואמר "תיראה, אתה בעצם לא מסוגל לשום דבר. הדבר היחיד שאתה יכול לעשות זה להאמין בזה ממש טוב ואז לפחות למנוע מעצמך את הכאב המצמית שבנפילה."

רב-סרן א' אהב מאוד להרוג יהודים. זה עשה לו טוב לשמוע את קול התפצפצות הגולגולות. ממש ממש טוב. "המצאת הרוע טמונה באשליה שלבני-אדם יש עניין במניעת כאב לזולת, או אי-גרימת כאב לזולת" רשם ביומנו. רב-סרן א' שנא אשליות. אשליות גורמות לתפיסה מעוותת של המציאות ומכאן לתפקוד לקוי.

רב-סרן א' מצא את עצמו בחנות אלכוהול והוא נורא רצה לשתות אבל לא ידע מה. ההתלבטות הקבועה בין וויסקי וטקילה. הטקילה פעם הייתה טעימה וגם כעת היא בסדר, אך לא מפעימה. הוויסקי היה טעים רק פעם אחת, כשהיה לו מגוון של משקאות איכותיים במיוחד, אבל מאז, זה סתם חונק את הגרון. בייחוד הבלק לייבל, הוא ממש רצחני. אבל, הוא ראה שיש שם וויסקי על השולחן העגול הקטן במרכז החנות ויש שם כוסות שוטים לטעימה, אז הוא החליט לטעום וויסקי. הוא המשיך לעמוד מול המדפים, כאילו שהוא מנסה לבחור וויסקי. אבל בעצם, הוא באמת ניסה לבחור מה לקנות. אבל פזל מידי פעם לכיוון עמדת הטעימה, בתקווה שמישהו ייגש. ובאמת, ניגש איש צעיר, מין טיפוס היפסטרי צעיר, מזוקן למשעי. רב-סרן א' לא ידע אם באמת קיווה שמישהו ייגש, או שסתם התעייף מלנסות שלא להיראות שלהתלבטות שלו אין קץ ועדיין ייחל שאיש לא ישים אליו לב. אבל האיש הצעיר, הוא היה בסדר. הוא היה בסדר גמור. הוא היה מהוסס כזה וסבלני. ממש כמו רב-סרן א' בזמנים הטובים.

 "כן, אפשר לעזור לך?"

"אני... אההה.... אני רוצה לטעום מהוויסקי... אה... אפשר?"

"כן, ודאי. מאיזה אתה רוצה?"

"אה...... אהההה.... מזה ו.... מזה" הצביע רב-סרן א' על שני בקבוקים אקראיים.

וטעם מהראשון והעיר בידענות מעושה "זה מעושן משהו" כשהמשיך לבא ואז שאל לגבי המחיר, למרות שלא הייתה לו שום כוונה לקנות. הבא היה ממש מעושן וזאת אישר האיש הצעיר, למרות שטען "אני לא מבין בוויסקי בכלל". הוא גם אמר לרב-סרן א' שהוא אוהב את הבקבוק הראשון יותר, כי הוא לא משאיר טעם של חנק בגרון. האפטר-טייסט הגועלי המפורסם של הוויסקי. האיש הצעיר שמזג לו התנצל שמזג כמות גדולה מידי, אבל נראה שבעיקר התנצל כלפי עצמו. רב-סרן א' העדיף כמובן לשתות כמה שיותר. הוא תהה אם הם ידעו את זה ואיך זה שאין להם מנגנון לסנן אנשים כאלה שבאים מהרחוב לשתות כמה שוטים. אולי הוא נראה איש כזה שלא סתם נכנס לחנות אלכוהול. "איש עם כוונה" הרהר בינו ולבין עצמו. הוא הרגיש שהוא ממש חייב לזיין.

הכתיבה הישנה הייתה טובה יותר, כי היא הייתה פחות מושכלת. רב-סרן א' לא ידע אם אלכוהול מזכיר לו סקס כי בדרך כלל כשהוא שותה מגיע סקס אחרי, או בגלל שאלכוהול גורם למחשבה לקהות ואז מבצבץ הרגש. רב-סרן א' שנא סקס כי סקס הזכיר לו את הפער הגדול בין המציאות והדימיון. עד הפעם הראשונה שעשה סקס חשב שזה הדבר הכי נפלא בעולם, בגלל שזה היה מפעיל לו את הדימיון ממש טוב. גם בלי פורנו. די היה במבט חטוף בפיסת עור אקראית של בריה נחשקת   

"אתה מבין, זה ממש מפעיל לי את הרגש, לראות, כן, ממש לראות, לא רק בעיני הרוח, לראות את הבשר מתחכך בבשר, את האיבר הגדול מתפצפץ אל תוך הבשר הרך,הענוג, הנכנע בקלות למסה הכבירה, על-אף שלכתחילה נראה שהיא פשוט תקריס אותו. אבל לא, היא מקבלת אותו ממש יפה. ממש ממש יפה. היא לגמרי מוכנה עבורו ונדמה שתמיד הייתה שם, רק בשביל הרגע הזה שישתחל. זה היה נעים להראות את האיברים מתמזגים אלה בתוך אלה, את טירוף החושים הכרוך באיבוד עצמך לתאוות זרות, לתשוקות אסורות, לרצונות להתערות בכל מה שמתועב ותפל. אני אוהב להסתכל, אני חייב להסתכל. אני לא מסוגל להיות, רק להסתכל. אבל אתה מבין, זה לפעמים קשה מידי להסתכל. זה מסנוור. זה כמו הנובלה הראשונה שכתבתי "אור מסנוור". אני לא מסוגל לעמוד בכל האור, אז אני צריך לשתות, אתה מבין? אני עדיין יכול להסתכל, אני מסתכל מצויין גם כשאני שתוי לגמרי, כל עוד אני בהכרה, גם אם זו הכרה מעטה ביותר, אני מסוגל להסתכל."

 רב-סרן א' רצה לכתוב משהו שיגרום לו לא לרצות למות אבל הוא לא ידע מה. הוא רצה לכתוב משהו שלא יביך אותו להרהר בו אחרי כמה ימים, אבל לא ידע מה. תחושת האותנטיות של הרגש היא הסם הקשה מכל, מפני שהיא גורמת לך לחשוב שהיא אמת נצחית, בעוד היא שבריר ארעי-אקראי. כתיבה שלא מתוך רגש, או מתוך רגש שלא קיים, זה משהו שאפשר להשאיר לאנשים אחרים. אבל אולי בכל זאת, אפשר ליצור איזה יקום עשיר דיו, סמיך דיו, שלא יגרום לכל להיראות כל כך חיוור.

"אתה מתרגש מידי, מתרגש מכל דבר. אתה יכול להתרגש קצת? קצת פחות לפחות?"

"אני יכול לנסות."

רב-סרן א' המשיך לנהל דיאלוגים עם עצמו. הוא אהב את זה. זה גרם למחשבות להדהד החוצה ולו להרגיש אמיתי. זה גם ביטל את חוסר-הודאות של המציאות. הכל היה ידוע, הכל היה בתוכו. גם כשהיה עונה לעצמו, הוא ידע בדיוק את התשובה עוד כששאל את השאלה. זה כמו לשחק טניס עם עצמך, כשאתה גם המגיש וגם המחזיר ואתה יודע בדיוק לאן תלך ההגשה המושלמת ולכן יכול להחזיר את ההחזרה המושלמת. וכו'.

"מה בעצם מטריד אותך כל כך? אתה מרגיש נחות, בגלל שאתה לא מסוגל להיות cool? מאיפה לך בכלל שכולם כל כך cool? ואם הם כן, אז מה? זה לא אומר שאתה צריך להיות בדיוק כמותם. אתה יכול להיות מי שאתה ושונה מכולם מבלי להרגיש כל הזמן כל כך רע."

"היא רוצה, היא רוצה שאשתנה. היא לעולם לא תקבל אותי כפי שאני."

רב-סרן א' התחיל לרחוץ/לשטוף כלים בבית, למרות שמעולם לא רצה לעשות את זה. הוא פשוט הבין שזה קורבן קטן לעומת המריבות הנוראיות שנוצרות מזה שלא רחץ/שטף. ובעצם, איזו סיבה שבעולם הייתה לו שלא לרחוץ/לשטוף? נכון, היא לא רצתה שיעשה את זה, היא רצה שהיא תעשה הכל והוא שנא להתווכח איתה, על כל דבר, אבל בסופו של דבר הימנעות מויכוח בנושא הזה, גוררת מריבת ענק שיכולה להימשך שבועות או חודשים, אז למה לא לבצע את השיקול הקר הנכון? וזה בעצם לא כזה נורא לרחוץ/לשטוף כלים, זה לא שיש משהו אחר שזה בא במקום. החיים ממילא הפכו להיות כל כך משמימים ונטולי ריגושים ("נטולי גירושים").

"אתה שוב משחק באש. למה לך בכלל לכתוב דברים כאלה? איך זה משרת אותך להיות כזה מטומטם? אתה רוצה להסתבך ואז לבכות שהסתבכת? זה הקיק שלך בחיים? אתה אמור להיות שמרן, לא? מקובע, רוטיני. משחק בטוח, לא לוקח סיכונים איך זה מסתדר עם זה?"

"זה לא."                                

No change, I can't change, I can't change, I can't change,