אביב בסתיו

תוך כדי הקדיחה, תקפו אותי ההזיות המאפיינות מצבי מחלה, אולי לאו דווקא נגיפיים. חשבתי לעצמי שזה אפשרי שהכתיבה תהיה נטולת כל משמעות, חיה וקיימת רק בשל ההנאה הנגרמת בשלה. קראתי מוסף ספרים של "הארץ" וגיליתי שגילו שם שמותר גם לקטול. אני אף פעם לא הייתי חלק מזה, אבל פעם רציתי להיות. מאוד רציתי להיות. להיות זה שכותבים עליו. אבל, כמו הרבה דברים בחיים, צריך להשלים עם זה שזה לא ייקרה. זה לא קל, זה אפילו די קשה וזה גורם להרבה מאוד תסכול ועויינות כלפי העולם. אבל ככה זה. יש דברים שפשוט לא נועדו לקרות. כמו שאמר לי פעם הפסיכולוג האבולוציוניסט / האבולוציוניסט הפסיכולוגי "בחייך, כמה אנשים באמת מצליחים להיות מפורסמים? בודדים." והרבה מאוד מנסים. אני גם לא מהנדס מפורסם, אפילו שלא למדתי הנדסה. אבל גם לא למדתי כתיבה, אז למה שאשאף להיות מפורסם בזה? ובכלל, כשאני חושב על זה, בסך הכל הכתיבה רק סיבכה אותי בחיים, בהתחלה בבית ספר היא גרמה לי להרגיש שיש לי כישרון, בגלל תגובת המורות ולכן התחלתי לצפות שתהיה לי מזה קריירה ובהמשך סתם היא גרמה לי להרגיש חופשי מידי. כתיבה רעה. אז חשבתי בכלל להפסיק עם זה. כאילו, תכלס, מה הטעם בזה? אם זה לשם מחאה נגד דריסת האבות וילדיהם, יש מי שעושה את זה טוב בהרבה ואם זה לשם ביטוי רגשות לא-פשוטים, היא רק מעלה אותם על פני השטח ולא באמת מאפשרת להתמודד איתם. אבל הבוקר חשבתי אחרת, שהיא יכולה להיות רק לשם ההנאה וגם אם היא רגעית. אז אני מתכוון לנסות לפחות לכתוב בצורה שתגרום לי אך ורק הנאה.

אולי זה פרק ראשון של משהו. נראה.