במעצר

אין אוויר בפנים. העור כולו מתוח. הוא נעשה חיוור מרגע לרגע. אתה מרגיש את זה ואתה אומר לעצמך שאתה צריך להתאמץ יותר. יש פלזמה ענקית בכניסה ויש סוהרים שמנמנים וחייכנים.

הם רק מחכים לך, שתצעד פנימה. הם רוצים לראות אם אתה מסתיר משהו בחור-תחת.

הם כבר לקחו לך את החגורה, הם כבר לקחו לך את השרוכים, כל מה שנותר זה לקחת לך את הנשמה. אבל אתה לא תיתן להם. לא לא. אתה לא קורבן. אתה נאבק. ואתה תאבק. אין שום דבר שהם יכולים לעשות לך, אם לא תיתן להם. הם יכולים להגיד הכל, הם יכולים לעשות הכל. זה הכל רק מבחוץ. בפנים, אין אוויר.

מהו צדק? מהי אמת? מהו טבע? מהי "טובה". טובת הילד, טובת האישה, טובת האנושות, טובת הבריאה. מה יש במילים האלה, מלבד עוד ועוד יומרנות ללא כיסוי? הביטו באמא נמרה, הביטו באבא לוויתן: הם לא צריכים שירותי רווחה, הם לא צריכים צווי הגנה. רק אנושות מקולקלת, רק אנושות שלא מסוגלת להביט לעצמה בפנים, בשקרים האינסופיים, זקוקה למיני תיקונים מלאכותיים, לדבר שבכלל לא דורש תיקון.

שום דבר לא הכין אותך לזה. שום דבר לא הראה לך את זה מגיע. לא היית טיפוס של "פוצי-מוצי", עבור אף-אחד. רק כתיבה ללא קץ, רק עבור עצמך. “דבר איננו מסמל דבר, אלא הוא עצמו". מה הם מבינים? מה הם יודעים? השייכות, הקשר לקבוצה. איזו קבוצה? הקבוצה שאתה נידית את עצמך ממנה, או הקבוצה שהם נידו אותך ממנה? כעת, במעצר, כולם נראים כל כך שונים וכל כך דומים. הם האנשים שכל השנים התביישת להודות שאתה אחד מהם. המורדים.

הכתיבה היפה / הכתיבה הנעלה / אין שום דבר שיכול לה. הם יכולים לשים אזיקים על הידיים ועל הרגליים, הם יכולים לשעבד את חייך למימון חייה של מחריבתך, אבל הם לא יכולים לקחת ממך את חירות המחשבה.

הם יכולים לקחת ממך את ביתך.

מה יש לך שכל הזמן אתה מדבר על הבת הזו שלך? מה כל כך מיוחד בה? מה יש בה שכל כך לוכד את המחשבה שלך כל הזמן? האם זה השם השלה, האם זה האור שהיא מפיצה לכל עבר, האם זו הידיעה שהיו זמנים שאילמלא אתה לא היה לה אף אחד? האם זו עצם ההילקחות ממך? מה עושה אותה כל כך גדולה? כל כך עצומה? אפילו יותר מהכתיבה?

חשבת על זה פעם? חשבת על זה פעם, בכנות?

אולי הם צודקים? למה שהם לא יהיו צודקים? אולי היא באמת "חשובה מידי"? אולי היא איננה אלא תחליף, לחיים שלעולם לא היו? אולי היא תחליף, לחיים שהיו קיימים, רק במילים?

הם לא יכולים להיות צודקים. הם רעים, הם מרושעים. הם אנשים חסרי-לב, חסרי בינה, חסרי מינימום של הכרות עם הבריאה. הם רק רואים את המשכורת הבאה שלהם, הם רק רואים איך שוב אומרים להם "עשיתם עבודה טובה, מנעתם מעוד אבא את הילדה".

הנאצים המציאו את השואה, אבל הם לא המציאו את שנאת היהודים. הם כבר לא המציאו את השינאה. הם המציאו את הגסטאפו, אבל הם לא המציאו את הקאפו. היהודים, רק הם יכלו לאמץ לחיקם רעיון שכזה. לאמץ את הרוע אל חיקם. משום כך אלוהים בחר דווקא ביהודים להיות עם הבחירה. זהו עם שבוחר, זהו עם שלא מתעלם מהרע, זהו עם שחי את הרע, זהו עם שמשועבד לרע.

שום דבר קיצוני. בכך הכל מתקן כליאה באמצע העיר. מאחורי החומות, יש את פאב "התקליט" מצד אחד ובצד השני יש את הכנסיה המפוארת ובצד השלישי עומד עורך דין, גיסך, בעלה של אחותך, שנותן לך חיבוק, ככה עם כל הזרוע על השכמות הדוויות, שנותן לך קפסולה של חיים, לפחות לעוד כמה שעות. אתה אומר להם שאתה לא בטוח שתעמוד בזה. הם שומעים "אני הולך להתאבד". הם נותנים לך לדבר עם רופא. שוב רופא רוסי, כמו מלפני 17 שנה. הכל חוזר. הוא לא מוסמך מספיק. הם שולחים אותך לכפר שאול.

אתה לא מספיק משוגע ולא מספיק שפוי. אותו סיפור ישן נושן. אתה מקשיב לדברים שאומר מישהו שנשמע לך סכיזופרן, אבל לא מספיק. אתה נשבע לעצמך שלא להשמע כל כך מגוחך, כל כך חסר-ישע, אבל כשאתה נכנס אתה מגלה שמהר מאוד זה מגיע לזה, כשאתה לא יכול להסיר את מבטך מהתיקרה, והפסיכיאטר, הפעם ערבי, משוכנע שאתה באמת רואה שם משהו, שהוא לא רואה, או "לא מסוגל לראות". אתה אומר שזה לא נכון. שאתה סתם מתבייש. שיש לך את השיט המביך הזה "חרדה חברתית". שאפילו אובחנת. שאתה דפוק, אבל לא עד כדי כך דפוק, כי פתאום אתה מרגיש באינטואיציה שהמקום הזה דפוק יותר מתא מעצר. וכבר היית בסיפור הזה וכבר טעמת קצת מתא המעצר שם, כשנכנסת לרופא וזו חוויה שאתה מכיר כבר ושרדת, אז תוכל לשרוד הלאה. כמו החיים האלה, שטעמת כבר ושרדת, אז אתה יכול להמשיך הלאה.

איכשהו, לאנשהו.

איכשהו, לאנשהו.

וכל הזמן אתה רק חושב כמה טוב זה יהיה כשזה ייגמר. אבל אתה לא בטוח, אתה לא בטוח בכלום. אתה אומר לעצמך שהדבר הראשון שתעשה כשזה ייגמר זה לעוף מכאן. לעוף מהמדינה הזאת שרק מנסה לכלוא אותך. לעוף מהמדינה הזאת שכל כך נעים לה להתקרצף ביחד באמבטיה של שקרים, עם אישה שכל כוונתה היא להרוס אותך, להציג אותך כאדם אלים, לא-שפוי, מה שלא יהיה, היא כבר בעצמה לא יודעת, היא צריכה שימצאו לה את המילים. והיא מוצאת לה, המדינה. היא מוצאת לה את המילים והיא מוצאת לה את הצווים והיא מוצאת לה את האישומים והיא מוצאת לה את המעצרים. היא מוצאת לה הכל! היי, גם המדינה היא אישה, נקבה ראשונה במעלה.

עוד קצת שלווה, עוד קצת נחמה, כעת היא איתך. הם אסרו עליה לישון אצלך. “כי אתה פשוט טוב מידי". כן, זה חטא. כן, זו עוולה. במין יקום מעוות כזה, רק דברים מעוותים יכולים להתקיים. הם ישלחו עליך את המדים, הם ישלחו עליך שופטים, הם ישלחו עליך פקידות סעד עם מבטים חמוצים ואין שום דבר שאתה יכול לעשות כדי להעלות להם חיוך על הפנים. גורלך נחרץ, מרגע לידתך. והיא, היא תהיה שם, מעל כולם. גרמניה, גרמניה, מעל כולם.

HANG WIRE

THEY GOING HIGHER

HANG WIRE

THEY GOING HIGHR

כבר בגיל 27 חשבת להפסיק עם הכל. ואז הגיעה אניטה ואז היא הגיעה. וזה היה נראה כאילו אלוהים שוב הורס לך הכל. אחרי שכבר התייאשת מהכל. אחרי שכבר חשבת שזה לא יקרה. שהזיונים הכי יפים שלך יהיו רק במילים. פתאום גיליתי שבכל זאת הגוף שלך יכול להגיע לפוזיציה של ירכיים מול ירכיים ואשכים מול שחלות והזין יכול לחדור ואפילו להיות שם עוד כמה שניות. ואז זה נגמר.

מה שהיה נראה פסגת התאוות הפך להיות השעמום בהתגלומות. גרוע מכך – הכורח המגונה לקיים יחסי מין "יותר מפעם בשבוע" והתרחבות איבר מינה בעקבות הלידה הובילה לכך שהחדירה היחידה המענגת הייתה מוכרחה להיות אנאלית. והיא הייתה טובה והיא הייתה נעימה והיא הייתה לחוצה והיא הייתה לפעמים כואבת, גם לך, אבל היא כבר נמאסה. והגוף המאסיבי הזה שמסביב החל להראות כמהה למשהו אחר, משהו שיתן לו משהו שלך אין, למרות שהיא תמיד אמרה שהזין שלך הכי גדול שהיה לה (והיו לה הרבה!) ולמרות שהיא אמרה שהסקס השלישי איתך היה הכי טוב בחיים שלה. העבר, הלך ונשכח. לא אצלך.

העבר, חי וקיים.

העבר, הוא כל מה שנותר.

והיא, שלך. אתה לא מפוחד. אתה לא יכול להיות שותף לפחדים הקמאיים מהאהבה שלך לה, אתה לא יכול להיות שותף לשנאה שלהם לאהבה שלה אליך. אתה לא יכול. לא בגלל שתמיד רצית שיאהבו אותך. אתה לא רוצה שיאהבו אותך, בכל מחיר. אתה רוצה שיאהבו אותך כי זה מוצדק. אתה רוצה שיאהבו אותך כי אתה כותב כל כך נפלא ואתה בכלל איש נפלא. אתה לא צריך שיאהבו אותך כי אתה מנייאק, אתה לא צריך שיאהבו אותך כי אתה בן-זונה. אתה רוצה שיאהבו אותך כי נתת את כל כך עבורה. ואפילו שזה לא הרבה, לך זה הרבה.

שוב אתה מתלהב / שוב אתה מסתבך. שמת לב, שכל פעם שהתלהבת, מצאת את עצמך כלוא? החופש שלך תלוי בקיפאון. החופש שלך תלוי בהיותך קרפיון.

אין על מי לרחם, אין על מה להצטער. הכל נעשה בדיוק כמו שצריך, בדיוק מופתי.

הרי אתה כל כך גאה להיות נצר לעם היהודי. עם האף הארוך הזה שלך והגבשושית באמצע וההתחלה הלא-אופטימלית שלו אי-שם בפאתי המצח. אתה הרי כל כך גאה להתנער מהאסתטיקה המזוייפת של הנצרות, מהחמלה שרק יכולה לעורר שואה, מההאחזות בפסלים שרק אפשר לשבור איתם ראשים. אז הנה, קיבלת את היהדות שלך בפול-טיים, בפריים הראשי של הסרט הזה, שאם היית מוריד אותו מהאינטרנט היית אומר "זה לא אמין", אבל היום, היי, היום, אתה מוכן כבר להאמין לכל! הכל נעשה כל כך אמין. תודה לך אלוהי היהודים.

הם חושבים שהם יודעים משהו, אבל הם לא יודעים כלום. הם חושבים שרוח האדם זה דבר שאפשר לכמת אותו, זה דבר שיש לו איכויות מוגבלות. הם חושבים שאפשר לדעת מי יהיה הורה יותר טוב, הם חושבים שבכלל יש דבר כזה "הורה יותר טוב". כאילו שלא יכול להיות הורה שיהיה מושלם לילד אחד וזוועה לילדה אחרת. כאילו שיש להם איזו יכולת להעריך איזה הורה בדיוק צריכה האישיות של . כאילו שאפשר בכלל לדבר על האישיות של. כן, אפשר לדבר על האישיות של . כן, אפשר להגיד שכל פעם שראתה את הכיעור הגס של הפסיכולוגית הקלינית היא הייתה יכולה רחוקה מאוד מלשוש לקראתה ולמעשה היה עליה להסתיר את בהלתה. וכל פעם שנתקלה בחוסר-היכולת-המינימלית-לגשת-לילדים בשפה שלהם שהפגינה פקידת הסעד היא רק רצתה שכל זה כבר ייגמר.

אין לי מילים לדיבור, רק לכתיבה. זה מה שלא הבינה החוקרת במשטרה. היא שאלה שוב ושוב אם אני כתבתי את כל הדברים שאכן כתבתי. והיא לא האמינה שהודיתי שוב ושוב, שאכן אני מאמין באסתטיקה, שאכן אני מאמין באלוהים, שאכן אני מאמין בתיאורים מדוייקים של מציאות חדה, שאכן אני מאמין ברגשות עזים. האמונה שלי, הייתה לה כפירה. אז היא שלחה אותי להסתובב כמו שק קמח ברחבי תחנת המשטרה.

ואני אוהב לראות את הילדה שלי, אני תמיד כל כך אוהב לראות אותה. להסתכל עליה ישנה, להסתכל עליה משחקת בגינה. להסתכל עליה ולהתפעל מיופיה ולא להאמין שבריה כה נפלאה נמצאת ממש מולי והיא חלק ממני ואני חלק ממנה, לעולמים. והיא חיה מפני שחייתי ואני חי מפני שהיא חיה. והנה, אני כבר חושב שבטח יש איזו עין משטרתית או פסיכולוגית שמציצה ויש איזה מוח ממסדי רקוב שקורא ואומר "זה לא נשמע קצת יותר מידי קיצוני?” זה לא. אלה החיים שלכם שהם קצת יותר מידי רדודים.